תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט
על יו"ד סימן כ
מקום השחיטה בצואר. ובו ד' סעיפים:
סעיף א. (א) מקום השחיטה בצואר בקנה לצד הראש משפוי כובע ולמטה והוא קודם שיתחיל הכובע לשפע ולעלות (ב) והיינו שייר בחיטי והוא שבסוף הקנה למעלה יש בתוך טבעת הגדולה כמו שני גרגרים מגוף שחוסה (פי' תרגום בדל אזן הסחוס דבאוזן כלומר הקשה שבאזן) ונקראים חיטי (ג) ואם שחט בתוך החיטין ושייר מהם כל שהוא למעלה כשרה שהרי שחט משפוי כובע ולמטה ואם לא שייר מהם כלום אלא שחט למעלה מהם הרי זו מוגרמת (פי' הגרמה הכרעת הסכין חוץ למקום שחיטה לצד הראש או לצד הגוף) ופסולה (ולכתחילה ישחוט למטה מטבעת הגדולה. (מרדכי פ' א"ט ומהרי"ו הל' שחיטה) ושעורו למטה עד ראש כנף האונה כשנופחין אותה ועולה למעלה עד מקום שמגיע דאשה בקנה או הוא המקום בעצמו שהיתה נוגעת כשהיתה חי' הבהמה והיתה רועה כדרכה כשתמשוך צוארה לרעות (ד) בלי שתאנוס עצמה למשוך צוארה ביותר (ובעוף למטה בקנה כמו בושט) (ר"י בשם הרא"ש): (א) מקום השחיטה בצואר. הנה דעת רש"י לפי פירושו בהא דאמרי רב ושמואל בשאר טבעות לא היינו דבשאר טבעות לא הוי מקום שחיטה רק בין טבעת לטבעת א"כ גם עכשיו יש מקום לפסול כששחט באמצע צואר בטבעת עצמה. אף כי לכאורה נראה מלשון רש"י שם ע"ב דמדינא אין נ"מ דלית הלכתא רק כרחב"א. וכ"נ מדברי התוספות שם שכתבו דלכך לא נהגו עכשיו דאין הלכה כך כדפירש בקונטרס. והיינו כדברי רש"י ע"ב שם שכתב דאין מכשיל להחליף הלכה. אך היא תמוה באמת דמה ענין זה להך דרחב"א דמה בכך דסובר מוגרמת כשרה ולמעלה הוי מקום שחיטה מ"מ מודה דבשאר הטבעות לא הוי מקום שחיטה הואיל ואין מקיפין כל הקנה וראיתי בכרו"פ שכתב דלרחב"א כיון דמשיפוי כובע ולמטה כשר אף שאינו מקיף ה"ה בשאר טבעות ודבריו תמוהין דמה ענין זה לזה הא עיקר הטעם שהקרום שתחת הטבעת מיקרי קנה ולא הטבעת שעל הקרום [ובאמת צ"ע לפירש"י למה לא יוכשר בשאר טבעות כששחט רוב דהא ממילא גם הקרום שתחתיו נשחט רוב. וצ"ל דמ"מ כשהוא מתחיל לשחוט וכבר שחט מקצת הקרום מתחילה הוא חוזר לשחוט הטבעת בעצמה והוי הגרמה כיון ששחט בינתים שלא במקום שחיטה וצ"ע] א"כ בהך דלמעלה מטבעת הגדולה לא שייך זה כלל דודאי מיקרי קנה. ובאמת מדברי רש"י הנ"ל פשיטא דלא מוכח מידי וכונת רש"י בפשיטות דקאי על מה שכתב דהנך ב' פירושים אינם נכונים רק פירושו הראשון ועל זה כתב דאין חילוף הלכה בזה שהוא מדחה ב' הפירושים כי אפי' יהא הפי' כדבריהם לפי האמת אינו טריפה דהלכה כרחב"א. אבל לפירש"י בעצמו יש נ"מ לדינא לחומרא לחוש לשחיטה בטבעות בעצמן רק קולא לא יבוא מפירש"י אף שהוא סותר אותן הפירושים ולפירש"י אין לחוש להם. מ"מ אפי' לפי פירושם לא הי' מקום חומרא בזה כיון דלהלכה קיימ"ל כרחב"א. וכן מבואר להדיא בחי' רשב"א שהבין כך כונת רש"י שכתב וז"ל ועוד דא"כ לרב ושמואל כיצד שוחטין וכי יכול אדם לכוון שישחוט בין טבעת לטבעת ואפי' הי' קורע מור ובשר ורואה סימנים ושוחט הי' מן התימה שיוכל לכוון וכ"ש דרך מקרה ואנו דקיימ"ל כרב ושמואל האיך נאכל בשר דהא בהמה בחי' בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה. ואחר שלא תתכן שחיטה רק בהשגחה גדולה שיכוון בין טבעת לטבעת לא הי' לנו לאכול עד שנבדוק ונראה ששחט בין טבעת לטבעת עכ"ל שם. וכ"כ הריטב"א שם והר"ן בחידושיו. מבואר להדיא מדבריהם דלפירש"י אין ענין הך דרב ושמואל לרחב"א דאל"כ מאי קשיא להו לראשונים ז"ל הא במסקנא באמת הלכה כרחב"א ושפיר אנו אוכלין בשר בלא בדיקה אלא ודאי כמו שכתבתי בכונת רש"י כך הבינו הם ז"ל: ולפ"ז ממילא נדחה מה שביקש בכרו"פ לסייע שיטת מהרי"ו עפ"י דברי רש"י דקשיא לי' מה קשיא להו בש"ס על ר"ז כיון דסובר כרחב"א וע"כ דמ"מ (שום) [דמשום] חומרא נהגו [דלא[כרחב"א ולמעלה מטבעת אסור. וכונת רש"י דאין להחליף הלכה שאין כאן איסור רק מנהג ע"ש שהאריך. ולפי הנ"ל הא ליתא דבלא"ה הקשו שפיר על ר"ז שאין ענין הך דרב ושמואל להך דרחב"א כמו שהוכחתי מדברי הרשב"א הנ"ל. וכונת רש"י בפשיטות דלהך ב' פירושים אין נ"מ אבל לפירושו יש נ"מ והוא חומרא לא קולא ולכך טרח רש"י לקיים פירושו כיון שנובע מפירושו להחמיר בשחיטה בשאר טבעות. גם בלא"ה לא ידעתי אם כך כונת מהרי"ו מ"ש שהחמיר בלמעלה מטבעת הגדולה ולא החמיר בשחיטה בשאר טבעות דהיינו הך לפי הבנת הכו"פ ברש"י ובעיקר דברי מהרי"ו יתבאר בסמוך בס"ד:
ולענין דינא אף שדעת רש"י להחמיר מ"מ כבר הסכימו כל הפוסקים הראשונים ז"ל העיקר הפי' כדברי הרמב"ן בספר המלחמות ע"ש ולפי דבריהם אין להחמיר כלל בשחיטה בשאר טבעות גם קשה לי לפירש"י דמאי קאמר ואף ריב"י לא אמר אלא בטבעת הגדולה אבל בשאר טבעות לא דמורה להדיא דלרבנן פשיטא דבשאר טבעות לא רק [דקמ"ל] אפי' לריב"י וקשה מאיזה צד פשיטא להו כ"כ לרבנן דכי בשביל שסוברים דלא אמרינן רובא ככולה מוכרחין לסבור דבשאר טבעות לא הוי מקום שחיטה כלל ואפי' רוב קנה שלא בהגרמה כלל פסול הא אינהו לא פסלו רק בהגרמה ובלי הגרמה מודו דרובא ככולה א"כ הכא נמי יכולין לסבור דרוב קנה מהני כיון דהיא בלא הגרמה ומאיזה צד תלאו דין זה במחלוקת זו אבל לפי' הרמב"ן במלחמות ניחא ודוק [ועי' מ"ש לקמן סי' כ"ד ס"ק י"ג]:
ב והיינו שייר בחיטי וכו' בתוך הטבעת הגדולה וכו'. עי' ש"ך בשם מהרי"ו דלמעלה מטבעת הגדולה פסול דיעביד ולפ"ז מ"ש הרב בהג"ה בשם מהרי"ו דלכתחילה ישחוט למטה מטבעת היינו לאפוקי דיעביד בתוך הטבעת אבל למעלה מטבעת דעת הרי"ו להטריף דיעביד אמנם כבר תמהו רבים על זה דהאיך פסק להטריף מה דמפורש בש"ס וכל הפוסקים דהלכה משפוי כובע ולמעלה [ועי' מ"ש בכרו"פ בזה וכבר נתבאר בסמוך שאינו נכון] ולפענ"ד דודאי כונת מהרי"ו הוא עפימ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה וז"ל טבעת זו היא הגדולה והוא גוף מחובר מחלקים רבים ובתוך אותה טבעת יש כמו שני גרגרים מגוף סחוסי וקורין אותם חכמים חיטי ועליהם נצמדות פיקוח של גרגרת וכו' וכששוחט בטבעת עצמה למעלה מן החיטין זו היא הגרמה אבל אם שחט ואפי' בגוף החיטין ונשאר כל שהיא מן החיטין שחיטתן כשרה וזו פסק הלכה עכ"ל מבואר להדיא מדברי הרמב"ם הללו שכל ששחט למעלה מהטבעת בודאי לא שייך בחיטי כלום וטרפה שהרי אפי' שחט בתוך הטבעת כתב שאם לא שייר בחיטי טרפה:
איברא ודאי יש לתמוה מאוד שהרי בפי' אמרו בש"ס על הא דאמרו משיפוי כובע ולמטה ושייר בחיטי כשרה דהוא לא כרבנן ולא כריב"י דהם לא מכשרי רק בתוך הטבעת ולדברי הרמב"ם גם הם מודים בזה דהא בתוך הטבעת קאמרי ולמעלה מטבעת אין מקום שחיטה כלל לכ"ע דהא לא שייר בחיטי שהם בתוך הטבעת ואפי' בתוך הטבעת עצמה יש מקום פסול להרמב"ם להלכה כנ"ל [והא לא קשיא מה שנסתפקו בש"ס פגע ולא נגע דהאיך ס"ד שהיא טרפ' כיון שהחיטין בתוך הטבעות די"ל דמפרש כפי' התוס' דפגע למעלה לצד הראש ודוק] גם יש לדקדק בלשון הרמב"ם ז"ל בהלכותיו שכתב שחט בתוך החיטין אם שייר מהן כל שהוא למעלה הרי זו כשרה שהרי שחט משיפוי כובע ולמעלה והוא מן המקום הראוי לשחיטה ואם לא שייר מהן כלום אלא שחט למעלה מהן הרי זו מוגרמת ופסולה ולכאורה הוא תמוה דמאי ביקש בזה שכפל ושילש למה היא כשרה הואיל ושחט משיפוי כובע ולמטה] והוא מקום הראוי דפשיטא כיון דכשרה הוא מקום הראוי והי' לו ליתן טעם למה הוא מקום הראוי אבל לא שייך ליתן טעם לפי שהוא ראוי שהרי באמרו כשרה הוא מקום הראוי גם מה ביקש בכל האריכות הזה גם קשה דפ"א שרצה להזכיר מקום הראוי לשחיטה כתב משיפוי כובע ולמטה עד ראש כנף הריאה ולא הזכיר טבעת הגדולה ולא שייר בחיטי ולפי דעתו החיטי הם בטבעת הגדולה ואין כשר רק בטבעת הגדולה לא למעלה כמ"ש להדיא בפירושו במשנה כנ"ל אמנם נלפענ"ד לישב דברי הרמב"ם כך דשם אמרו והלכתא משיפוי כובע ולמעלה כשרה והיינו דשייר בחיטי ורש"י כתב וז"ל כלומר כמ"ד שייר בחיטי כשרה עכ"ל ולפי פירושו עיקר הכונה דשיפוי כובע הוא אותו השיעור ממש שייר בחיטי ולפ"ז לא הי' לו לומר דשייר בחיטי בדלי"ת רק והיינו שייר בחיטי ובאמת שנראה שהי' קשה לו לרש"י לשון זה לכך כתב כלומר כמ"ד אבל עדיין לא כתב לישב כלום בזה גם למה לי' לש"ס לומר זה ומה נפ"מ כיון דכך הלכה משיפוי כובע ומה נפשך אם הוא שייר בחיטי או לא מ"מ כך הלכה דכשר גם יש להבין דכפי פירש"י הלכה זו לא בענין הגרמה בהטיית הסכין מיירי רק במקום שחיטה בלבד נחלקו אבל הוא שחט כהוגן כדרכו א"כ למ"ד דכשר אין כאן הגרמה כלל א"כ כיון דבש"ס תלי הך בפלוגתא דרחב"א ורבנן האיך קראו מוגרמת לרחב"א דהא אין כאן הגרמה כלל כיון דהוא מקום הראוי לשחיטה ושחט כדרכו. גם במשנה מבואר דבהגרמה נחלקו ועלה קאמר רחב"א דכשירה ולא בהך דאינה הגרמה כלל. ובכר"ו ביקש לומר דלכ"ע מדרבנן אסור לכך קראו מוגרמת והוא תמוה דא"כ האיך קאמר דר"נ אפשר משיפוי כובע ולמטה דהא מ"מ אסור מדרבנן לשחוט באותו מקום דלכך קראו רחב"א מוגרמת גם בלא"ה מבואר דאפי' מדרבנן מותר ע"ש:
לכן נלפע"ד דהרמב"ם ז"ל דרך אחרת לו בזה והוא דודאי שיפוי כובע אין זה אותו המקום של החיטין שהם בתוך הטבעת בסוף הקנה ושיפוי כובע היא למעלה רק כך הלכה דשיפוי כובע באמת היא מקום הראוי לשחיטה ומצטרך להכשר השחיטה אבל מ"מ התחלת השחיטה א"א שתתחיל בשיפוי כובע דהלכה כמו כן דצריך לשייר בחיטי דוקא שיהא כל שהיא מן החיטין לצד הראש מן הסכין. ונראה דהטעם בזה פשיט לפי שאין שיפוי כובע מקיף כל הקנה רק מצד אחד היא ומצד השני שהיא מקום התחלת השחיטה סיומו הוא בטבעת הגדולה והחיטין הם בסוף טבעת הלכך אם שחט ולא שייר מן החיטין היתה התחלת השחיטה במקום שכבר סיים הקנה הלכך אף שמתחיל בשיפוי כובע שהיא ג"כ בכל הטבעת הגדולה כנראה מדברי הרמב"ם בפי' המשנה הנ"ל מ"מ לא התחיל בקנה ובהתחלתו נטה מן הקנה הלכך צריך להתחיל בקנה עצמו ולא לנטות ממנו והיינו שייר בחיטי אמנם אם התחיל בקנה אף שנמשך לשיפוי כובע אין כאן הגרמה שהרי שיפוי כובע מקום הראוי לשחיטה הוא מצד עצמותו רק התחלת השחיטה א"א להיות שם כיון דלא שייר בחיטי ונטה בהתחלת השחיטה מן הקנה לאחר שסיים כנ"ל. וזהו כונת הרמב"ם בהלכותיו שביאר הטעם דכשר כששייר כל שהוא אף שכל השחיטה היתה בשיפוי כובע דכיון שהוא מקום הראוי לשחיטה לא מיקרי הגרמה אף דאי אפשר להתחיל בו וזהו כרחב"א שהעיד דמוגרמת כשרה ופליג על ריב"י ורבנן דמצרכי שיהא נשאר חוט המקיף בטבעת הגדולה רובו או כולו וזהו איננו בשיפוי כובע שאין מקיף כלל ורחב"א פליג דכל ששייר כל שהוא בחיטי יכול להגרים לשיפוי כובע שהוא מקום הראוי לשחיטה [והם פליגי או דסבירא להו דלא הוי ראוי לשחיטה כלל או משום דאינו יכול להתחיל שם לא הוי ראוי לשחיטה] וזה קאמר בש"ס והלכתא משיפוי כובע ולמטה כשרה והיינו דשייר בחיטי אז דוקא כשר ולא כשלא שייר רק התחלתו היתה בשיפוי כובע [ומה שאמר והיינו לפי שבא להורות באמת שלא נאמר דהך הלכה היא שלא כאותו מ"ד כיון דאינו שיעור זה. גם בלא"ה לשון והיינו הוא כמו ודוקא ודוק]: והן הן דברי הרמב"ם בפי' המשנה שכתב דלמעלה מטבעת לכ"ע אסור דאז לא שייר בחיטי כלל וכך הלכה דבעינן שייר בחיטי ודוק היטב:
ולפ"ז נמצא לדינא למעלה מטבעת אפי' דיעביד אסור רק אם בתוך הטבעת שחט ושייר בחיטי אז אפי' הגרים מיד לשיפוי כובע כשר דאינה הגרמה כיון דהיא מקום הראוי לשחיטה דמיקרי קנה רק שא"א להתחיל בו לנטות מן הקנה מצד השני שהיא סוף הקנה ממש ואין שם קנה כנ"ל ודוק היטב. והרב ב"י הביא דברי הרמב"ם הנ"ל על דברי הכל בו ולא הרגיש שיש לתמוה מאוד על דבריו גם הם שלא כדברי הכל בו ולפענ"ד כמו שכתבתי:
ג ואם שחט בתוך החיטין. הב"י הביא בשם ראבי' דאם נגע בחיטי טרפה וכתב שכבר כתב שכל הפוסקים חולקין ובאמת הראבי' כתב זה בשם רבינו שמואל וכן דעת הא"ז הביאו הר"ן בחידושיו דמפרש שייר בחיטי ששייר כל החיטין לצד הראש ולא נגע קודם בסכין כלל. ובאמת שנראה שהוכרחו לפרש כן דקשיא להו על פירש"י קושית התוס' דמיבעי לן אי פגע ולא נגע או פגע ונגע והשתא למה לא קאמר תיקו כיון דמכך דר"פ לא נשמע כלל ע"ש. ועוד הקשו שם התוס' על זה ופי' התוס' לא ניחא להו כמו שסיימו התוס' בעצמם דמדקאמר מר בר רב אשי אמר מבואר דחולק ולזה פירשו הם דשייר בחיטי היינו ששייר הכל. והשתא שפיר פשיט מהך דר"פ משמי' דרבא דקאמר שייר בחיטי כשרה והיינו דלא נגע כלל א"כ זה שאמר פגע בחיטי היינו נגע דבלא נגע כשר דהיינו שייר בחיטי ומר בר רב אשי חולק היינו בצד השני להראש דפגע בחיטי היינו נגע כשר כיון שיש מעט לצד הראש שייר בחיטי היינו ששייר הכל אז טרפה זהו כונת הא"ז והראבי' בזה לסלק קושית התוס' הנ"ל. אבל מ"מ אין זה כדאי להוציא מילת בחיטי מפשוטו לפרש ששייר הכל דבלא"ה יש לישב קושית התוס' דמה שהקשו דלא קאמר חיקו לק"מ לפע"ד דכיון דלא קאי להלכה דאפי' פגע ונגע כשר א"כ מה נפ"מ בזה שיאמר תיקו שנשאר בספק. [דלהלכה פשיטא לן דאפי' פגע ונגע כשר גם בלא"ה בהרבה מקומות לא קאמר תיקו ומכם בפ' בהמה המקשה ע"ש] גם מה שהקשו דלמה לא פשיט ממר בר רב אשי הוא תמוה לפע"ד דפשיטא שיש לפרש פגע היינו נגע וה"ק נגע בחיטי כשרה כיון שהניח כל החיטין לצד הראש רק ונגע ברם בסכין אבל אם חחך בהם הרבה רק שייר לצד הראש טרפה [ומה שהקשו דהול"ל ר"פ אמר כיון שחולק נראה לישב ג"כ דודאי כשאומר כן הי' הדבר ידוע ששמעו מר"פ בעצמו שאמר היפוך זה אבל כשאומר אתמר לא הי' הדבר ידוע רק כך הי' אצלם מוחזק שר"פ אמר כך וכיון שאומר אתמר לא שייך לומר אתמר ר"פ אמר ודוק] גם בלא"ה י"ל בפי' התוס' אין צריך להפך הגירסא שיקשה בזה קושית התוס' רק חולק באמת. ובדברי מר בר רב אשי באמת הכונה שפגע בצד השני הנוטה לגוף ודוק. גם י"ל בפשיטות דבזה גופא נסתפקו אם הכונה שפגע בצד הנוטה להראש א"כ יש לפרש פגע ולא נגע אבל נגע כשר אבל בהיפוך אם הכונה לצד הגוף ע"כ פגע ונגע דאי לא נגע ודאי כשר לכ"ע כיון שלא נגע בחיטין כלל. ולזה פשיט מרבא דקאמר שייר בחיטי כשר א"כ אי אפשר לפרש [כלל] לצד הגוף דא"כ אפי' פגע כשר וע"כ לצד הראש ולא נגע דנגע כשר ומר בר רב אשי קאמר לצד הגוף פגע ולא נגע כשר אבל נגע דהיינו שייר טרפה וחולק. לכן נראה שיש לסמוך בזה על הב"י להקל כיון שכל הפוסקים חולקין ומ"מ בלא"ה האחרונים החמירו עוד שכל ששחט בתוך הטבעת יש להטריף דיעביד [רק בה"מ] ועי' תב"ש. א"כ לפ"ז בתוך החיטין ודאי טרפה. וע"ש שכתב שכ"כ מהרי"ו. והרב שהעתיק לכתחילה הי' לו גירסא אחרת ע"ש:
ד בלי שתאנוס עצמה. עי' ט"ז (ס"ק ג') ודבריו צריכין ביאור ועי' פר"מ מה שדחק בזה ותמוה הוא לפרש דברי הט"ז כך דודאי הי' מבאר. אמנם באמת דבריו פשוטין כי רש"י פי' דהך בלבד שתאנוס קאי על אונס אדם בלבד והיינו דבאונס עצמה מספק לן אח"כ. והתוס' לא ניחא להו בזה דפשיטא כיון דקאמר מעיקרא שיעור כשהוא רועה בודאי יותר משיעור זה אסור. לזה פירשו התוס' דמעיקרא הוא כלל כולל דכל באונס אסור כיון שהוא יותר משיעור רועה [א"כ לא הוי השיעור עד כנף הריאה כיון שמשך בכח הקנה ומה שהיא כשהוא רועה למטה מכנף משך הוא עד שהיא עכשיו למעלה לכך אסור] רק האיבעי' הוא שיעור רועה גופא מה הוא אם רועה סתם או רועה נטילת הירק שאז מושכת צוארה טפי וא"כ גם בשחיטה הוי שיעור [המשיכה] כמו שיעור רועה בנטילת ירק ובמשיכה זו יכול לשחוט עד כנפי ריאה ולא מיקרי אונס כיון שכך דרכה למשוך בנטילת הירק:
ולפ"ז ניחא מה שלא הזכיר הטור חילוק בין אדם לעצמה דלפירש"י באדם הוי ודאי נבלה ובעצמה הוי ספק נבלה. ולפי' התוס' אין חילוק כלל וכיון שזכר הטור אונס ע"י עצמה וכתב רועה בפשיטות לא בנטילת ירק א"כ מבואר האיבעי' שבש"ס דאפי' בזה אסור אבל באונס אדם או עצמה אין חילוק כלל. וזהו קושית הב"ח שהי' לו להטור להזכיר אונס אדם ג"כ כיון דבש"ס יש חילוק בזה. והוא תירץ משום דכ"ש הוא מאונס עצמה. ולזה כתב הט"ז דלדבריו בלא"ה ניחא דסובר כפי' התוס' דאין חילוק כלל ואדרבא לתירוץ הב"ח יש לתמוה דמ"מ יש חילוק דבזה ספק ובזה ודאי. ולתירוץ הט"ז ניחא דאין חילוק כלל ושיעור דברי הט"ז בסופו כך דבזה מתורץ למה לא הביא הטור פי' הך דאונס אדם והיינו לפי שאין חילוק בין אונס אדם לאונס עצמו לפי' הט"ז. או הך שאין הוא ט"ס לגמרי והכונה דבזה מתורץ למה לא הביא הטור חילוק והיינו דבזה ספק ובזה ודאי ולפי דברי הט"ז מתורץ ועכ"פ ברור דכונת הט"ז כך בלי ספק
אמנם בין לפירש"י בין לפי' התוס' יש לי דקדוק במה שאמר ובלבד שלא תאנוס דלפי דבריהם הכינה שימשוך צוארה באונס מותר משיעור רועה לרש"י באונס אדם ולתוס' בכל אונס ומה לו להזכיר זה מאחר שהזכיר שיעור המשכה כרועה א"כ בודאי איננו יותר משיעור זה והי' נראה לי לכאורה לפרש בפשיטות דהך ובלבד קאי על מה שאמר שיעור כרועה ועל זה אמר דהיינו דוקא כשתפשוט צוארה כשיעור זה מעצמה אבל אם לא פשטה צוארה כשיעור זה אין לאנוס אותה עד שתפשוט כמות שהיא רועה ומיבעי' לן לפירש"י אנסה מעצמה יותר [משיעור הנ"ל] והתוס' לא (הניחו) (ניחא] להו כך מקושיא הנ"ל כיון שהיא יותר מרועה ופירשו הם כנ"ל ולפ"ז יהא הדין דאין לפשוט צוארה ע"י אדם אפי' כשיעור רועה אבל לפ"ז הוי להו להפוסקים להזכיר דין זה וצ"ע:
והנה דברי הרמב"ם ז"ל בודאי תמוהין לכאורה לכל הפירושים שאם מפרש כפירש"י למה פסק בתרווייהו ספק הא ע"י אדם הוי ודאי ואם כפי' התוס' הנ"ל לפי הבנת הט"ז א"כ הוי בתרווייהו ודאי נבלה והאיך פסק ספק ונלפע"ד לישב דבריו והוא בשים לב לישב פירש"י מקושית התוס' הנ"ל דהאיך מספקא לי' באונס כיון שהוא יותר משיעור רועה. לכן נלפע"ד כך דודאי קשיא לי' לרש"י ורמב"ם קושיא הנ"ל דהאיך קאמר ובלבד שלא תאנס אם הפי' להמשיך עד שיעור רועה בודאי כשר ואם יותר בודאי טרפה לזה מפרש רש"י דהאיבעי' כך די"ל שלא נאמרו דברי רבא רק אם הבהמה לא משכה צוארה כלל רק היא כמו שאינה רועה על זה קאמר דיכול לשחוט אף שעכשיו הוא חוץ לצואר מ"מ יכול לשחוט בזה שיעור שאם היתה מושכת כדרך שהוא רועה הי' השחיטה במקום קודם כנף זה בסמוך לו מותר לשחוט אף שעכשיו אינו משוך והוא מתחת הכנף מ"מ כיין שדרכה למשוך ואז הוא סמוך לכנף מותר אבל אם באונס הוא מושך הרבה עד שהגיע מה שבשעת רועה היא מתחת הכנף מ"מ מחמת המשיכה כ"כ היא סמוך לכנף בזה מותר דמ"מ עכשיו הוא במקום הראוי לשחיטה. ובזה מחולקין רש"י ורמב"ם דרש"י מפרש דלא הי' הספק בזה רק באנסה עצמה אז ס"ד דמותר כיון דעכשיו היא בצואר ומקום הראוי אבל אנסה אדם לא דאל"כ הך ובלבד שלא תאנוס אהייא קאי ומה ביקש בזה. וע"כ שבא לאסור אונס אדם [עכ"פ] והכונה כך שאני אומר עד כנפי הריאה רק בלי אונס אבל באונס אדם לא אפי' משך הרבה עד שבא לצואר ובאנסה עצמה הספק. והרמב"ם מפרש בפשיטות דהך ובלבד קאי על רועה והפי' כך דרבא נותן טעם על מה שמפרש עד כנפי הריאה התחתונה שהיא עליונה לפי שהוא אומר שהשיעור היא כמו שהיא רועה כדרכה בלי אונס דהיינו נטילת ירק וכדומה שאם הי' השיעור כמו שהיא מושכת צוארה לפעמים ע"י אונס הי' השיעור יותר מכנפי ריאה העליונה כשהיא מושכת באונס יוצא הרבה מה שתחת האונות למעלה רק לפי שאמר שלא באונס רק רועה כדרכה הוי השיעור עד כנף העליון אך כל זה לשחוט בשעת שאין צוארה משוך כלל יכול לשחוט ולשער אם הי' משוך כרועה הי' מגיע הכנף עד כאן מותר [ויכול לראות ג"כ אחר שחיטה ומשוך צוארה [כמו ברועה] ודוק] ואם הי' מתחת הכנף אסור ולזה מיבעי' לן אם באונס נמשך הרבה יותר משיעור רועה והיא בצואר אז אפשר דמודה רבא דמותר כיון שהוא בצואר כשר לשחיטה ובין באונס אדם בין באונס עצמה מיבעי' לן לכך פסק דהוי ספק ומיושב קושית הפר"ח ודוק היטב:
סעיף ב. ובושט מתחלת המקום (ה) שכשחותכין אותו (ו) מתכווץ עד מקום שישער ויתחיל להיות פרצים פרצים ככרס. שחט למעלה ממקום זה והוא הנקרא תורבץ הוושט או למטה ממקום זה והוא מתחלת בני מעים שחיטתו פסולה ושיעור תורבץ הוושט שאינו ראוי לשחיטה למעלה בבהמה וחי' כדי שיאחוז בשתי אצבעותיו:
הג"ה. וי"א כדי רוחב ד' אצבעות. (רש"י ומהרי"ו) וקבלה ביד הקדמונים שבכל בהמה וחי' השיעור עד מקום שמגיע שם אוזן הבהמה או החי' כשכופפין אותה (הג"ה במהרי"ו) (ז) ובעוף הכל לפי גדלו וקטנו הג"ה. (ח) ואין חילוק בין יונה לשאר עופות דבכולן שיעורן שוה (הסכמת כל הפוסקים) ולמטה עד הזפק:
הג"ה. ועוף שאין לו זפק עד בין האגפים (ב"י) ולפי שאין אנו בקיאין בשעורין אלו נכון לשחוט באמצע הצואר לארכו דאז יוצא מידי ספק. (ב"י בשם סמ"ק):
ה שכשחותכין אותו מתכווץ וכו' ושיעור תורבץ הוושט כדי שיאחוז וכו'. באמת שמכל הפוסקים נראה ששיעור זה של מתכוויץ היא אותו השיעור כדי תפיסת יד. ואני תמה דבש"ס מוכח להדיא שהיא שיעור אחר דמעיקרא שם איתא פלוגתייהו דרב ושמואל בתורבץ הוושט אם ניקב לרב במשהו ולשמואל ברובו וקאמר דתליא אם הוא מקום שחיטה דלרב הוי מקום שחיטה ואין הגרמה בוושט ולשמואל אינו מקום שחיטה ולא הוי כוושט. וקאמר על זה דהשיעור תורבץ הוא עד מקום שהיא מתכווץ יונה אמר זירא מבלעתה וכמה פחות משעורה וטפי מחיטי ואח"כ שקיל וטרי בדברי רב ומסיק דרב מודה דלא הוי מקום שחיטה והראי' דקאמר רב וושט נתנו חכמים שיעור מכלל דתורבץ אינו ראוי לשחיטה וקאמר עלה למעלה כדי תפיסת יד ולמטה עד שישער והשתא אי ס"ד דזה השיעור היא אותו השיעור הנאמר למעלה שהוא מתכווץ א"כ תיקשי למה לא אמר לעיל הך שיעור כדי תפיסת יד והוי להו לשאול וכמה כמו ששאלו על מבלעתה וכמה. גם כיון דרב קאמר וושט יש לו שיעור. מבואר דוושט עצמו חוץ התורבץ יש לו מקום מוגבל. ועוד דאי הכונה כל הוושט עם התורבץ עדיין אינו מוכח דתורבץ אינו ראוי לשחיטה רק שיעור יש בכולו בכללו ויכול להיות שגם מן התורבץ יש מקום ראוי ולא ידעתי מי הכריחם לכל זה דודאי לעיל ע"כ אליבא דשמואל נתנו שיעור זה דלרב במשהו אין נפקא מינה כלל שהכל במשהו והכל מקום שחיטה בס"ד רק לשמואל יש נפקא מינה ועל זה נתנו שיעור בתורבץ עד שמתכווץ וזהו באמת שיעורו רק הני מילי לענין טרפות ולשחיטה בס"ד לשמואל אבל אח"כ דמסיק דרב קאמר וושט יש לו שיעור ודייק כיון דוושט יש לו שיעור בהכרח דתורבץ הלמעלה מוושט אינו ראוי כיון שגם בוושט עצמו יש מקום שאינו ראוי. והשתא ממילא בטל זה השיעור הנאמר למעלה שזהו הכל בתורבץ בס"ד שהיא אינו ראוי ולא יותר אבל השתא דגם בוושט יש שאינו ראוי יש שיעור אחר כדי שיתפוס וזה ברור לפע"ד ולדינא אין נ"מ כיון דקיימ"ל כרב במשהו ולשחיטה כדי תפיסת יד רק יש נ"מ לענין יונה דבסמוך כמו שאבאר [שנחלקו הב"י והד"מ למר יונה שם אמורא ולמר יונה ממש לפי"מ שכתבתי בין כך ובין כך לדידן אין חילוק בין יונה לשאר עוף דזהו דוקא לס"ד בתורבץ ולא למסקנא דהשיעור גם בוושט כנ"ל גם ביונה השיעור לפי ערך כדי תפיסת יד ודוק]:
ו מתכווץ. עי' ט"ז ס"ק ד' שהשיג על מקצת שוחטים שדבר זה הוא בכל בשר שיחתך ע"ש. והוא תמוה דזה החילוק של השוחטים הוא מוזכר בש"ס גופא להדיא בס"ד ואח"כ אמרו שיעור אחר ע"ש בפירש"י אבל מוכח שזה החילוק אמת רק שהי' לו להשיג דהא בש"ס נתנו אח"כ שיעור אחר וכל הפוסקים פסקו כמסקנא א"כ ממילא ליתא לדבריהם:
ז ובעוף הכל לפי גדלו וקטנו. עי' ש"ך (ס"ק ו') מה שפירש דברי הב"י והשיג על הב"ח. ובאמת שגם הדרישה כתב במסקנתו כדבריו. אבל אני תמה דדברי הב"י פשיטא דמורין דכונתו להקשות על עוף שהרי קושיתו הוא מדברי התוס' שם דמשמע דלבה"ג אין חילוק והיינו מדזכרו קודם פירש"י והקשו עליו והביאו שהריב"ם מתרץ דהכל לפי גדלו ואח"כ כתבו פי' בה"ג והסכימו לדבריו. מבואר דלבה"ג אין צורך לדברי ריב"ם כלל. א"כ ממילא מבואר דאפי' לענין עוף אין חילוק לפי' בה"ג שהרי עיקר קושיתם על רש"י הוא בעוף שכן כתבו ותימא בעוף מאי. א"כ מבואר דבה"ג אינו מחלק אפי' בעוף. והשתא אם כונת הב"י דבעוף דברי הטור נכונים לא הי' לו להקשות מדברי התוס' דכמו שהטור יכול לחלוק בעוף כמו כן מחלק בבהמה ונמצא דעיקר קושיתו מבהמה וחי' מדברי הרמב"ם והאיך לא הזכיר הב"י דברי הרמב"ם בקושיתו רק דברי התוס' והרא"ש דלשיטתם בהכרח או דיודה הטור גם בעוף או שיחלוק גם בבהמה וחי'. וברור דכונת הב"י להקשות דמדברי התוס' והרא"ש מבואר דבעוף אין חילוק ג"כ לבה"ג א"כ האיך כתב הטור בפשיטות דיש חילוק נגד דעת התוס' והרא"ש אביו. והשתא שפיר כתב אח"כ דברי הרמב"ם דהוא באמת חולק על התוס' והרא"ש בזה אבל על הטור קשה ולפ"ז לשיטת התוס' והרא"ש אין חילוק כלל אפי' בעוף לדעת בה"ג כמו שהוכחתי ומיושב קושית הב"ח אבל לא כתירוץ הש"ך וזה ברור: (ח) ואין חילוק בין יונה. זהו מה שהשיג הד"מ על הב"י דיונה הוא אמורא. והנה באמת מדברי הפוסקים נראה שיונה הוא יונה ממש שהרי פירשו דזה השיעור כדי תפיסת יד הוא שיעור התורבץ הוושט א"כ אם יונה הוא אמורא ונתן שיעור כולל אחר לתורבץ הוושט הי' לו להזכיר אח"כ גבי השיעור כדי תפיסת יד. גם דשאל על מבלעתה וכמה ולמה לא שאל לפי' הראשון ועד כמה וע"כ דבכל הבהמות וחיות ועופות השיעור עד שמתכווץ וזהו בעצמו השיעור תפיסת יד רק ביונה יש שיעור אחר עד מבלעתה על זה שאלו כמה הוא מבלעתה ואמרו פחות משעורה אבל בשאר בהמות וחיות ועופות לא מיירי השתא ויתבאר שיעורן לקמן:
אמנם לפי"מ שכתבתי בס"ק ה' דהעיקר הוא דמעיקרא מיירי בשיעור תורבץ בלבד ואח"כ השיעור גם בוושט עצמו א"כ ממילא בין אם יונה שם אמורא או יונה ממש מ"מ אין חילוק כלל לדינא שזהו בתורבץ הוושט לס"ד דלשמואל אינו ראוי לשחיטה והוא נטרף ברובו אבל אח"כ דמסיק דלא תליא בראוי לשחיטה וגם בוושט עצמו יש שיעור שאינו ראוי [א"כ] (אם) גם ביונה יש שיעור אחר חוץ לתורבץ רק בוושט עצמו אמנם כבר כתבתי שמדברי הפוסקים מוכח להיפוך אף דלכאורה יש להקשות לאיזה צורך זכרו שיעור תורבץ כיון דקיימ"ל כרב במשהו כמו וושט ולשחיטה הוי כדי תפיסת יד מ"מ פשיטא דלא ס"ל כנ"ל כדמוכח בדבריהם רק לפי שהם סוברים דשיעור השחיטה תלוי כל זמן שהוא נקרא תורבץ לכך זכרו שיעור תורבץ עד שמתכווץ ואדרבא אם הי' מפרשים כנ"ל לא הי' מהצורך להזכיר שיעורו כלל דלדידן אין נ"מ כיון דמלבד התורבץ יש שיעור פסול לשחיטה. ומ"מ לפענ"ד נראה כמו שכתבתי וכמו שהוכחתי בס"ק ה':
סעיף ג. צריך השוחט שישחוט באמצע הצואר (ט) ואם שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה והוא שהחזיר הסימנים וידע שחתכם קודם שחתך המפרקת כי הסימנים רכים ונדחים מן הסכין (י) וה"ה לשוחט מן העורף:
סעיף ד. טוב ליזהר למשמש בסימנים ולתפשם קודם בשר הצואר וביונים נמצאים הסימנים בצדדים וצריך אימון ידים וזהירות גדולה שאם לא ימשמש בהם ויזמינם לפניו קודם שחיטה קרוב הדבר מאוד לפשוע ולחתוך המפרקת קודם הסימנים:
ט ואם שחט מן הצדדין, עי' ש"ך (ס"ק ח') שהאריך בזה והשיג על מהרש"א ואח"כ השיג על הב"י במה שהוכיח מדברי הרא"ש דאפי' החזיר בעינן ידע גם פי' דברי המחבר ויודע הוא וא"ו המחלקת. וכל דבריו תמוהין ושלא כדעת השיג כמו שאבאר. ראשונה מה שהשיג על מהרש"א תמהני מאוד האיך עלה על דעתו לפרש שהרב מהרש"א ביקש להכריח מכח קושיתו דבלא החזיר לעולם כשר ואפי' לא ידע א"כ למה תלה תלונתו על הב"י הא מדברי הרא"ש מבואר להדיא דבעינן ידע דוקא עכ"פ בלא החזיר ועוד אני תמה נוה שפי' דברי התוס' בלא החזיר כשר בידע ובלא ידע פסול דהמעיין בב"י יראה להדיא שמתחילה הביא דברי התוס' וכתב דמוכח בלא החזיר פסול ואח"כ כתב דהרא"ש כתב וכו' ונראה מדבריו בלא החזיר ג"כ כשר בידע. מבואר להדיא דמעיקרא הי' כונתו בתוס' דבלא החזיר לעולם פסול והיינו דהתוס' לא ס"ל כלל הך חילוק בין ידע או לא [דבשעת שחיטה אינו יכול לידע כלל] רק הכל תלוי בהחזיר או לא. ומטעם זה כתב ג"כ בש"ע דאפי' ידע בעינן החזיר להחמיר כדברי התוס' דאי כונתו בוא"ו המחלקת כדברי הש"ך א"כ מבואר בהחזיר לא בעינן ידע. וזהו היפוך דבריו בב"י דאפי' החזיר בעינן ידע לדעת הרא"ש והאיך שביק דעת הרא"ש ופסק להקל דלא כותי' ואדרבא נראה דמסקנתו בב"י כך להחמיר כהרא"ש. וברור דכונתו כאן להחמיר כדברי התוס' בלא החזיר לא מהני ידע ולהחמיר כהרא"ש בהחזיר בעינן ידע. והיינו עפ"י פירושו בב"י לדעת התוס' וע"ז תמה מהרש"א דאי ה"ד בלא החזר לא משכחת הכשר כלל אפי' דיעביד א"כ ע"כ משנה בהחזיר דוקא א"כ תיקשי הא בעורף ג"כ בהחזיר כשר ומזה דייק מהרש"א דלא כב"י רק אפי' בלא החזיר כשר דיעביד אבל [בהא] אם כשר אפי' לא ידע או דבעינן ידע. לא מיירי מהרש"א כלל. ובודאי מודה דיכול להיות כהרא"ש דבעינן ידע [הרי דע"כ אף לפי פי' הש"ך דהב"י הבין לדעת התוס' בלא החזיר בלא ידע טרפה ג"כ ע"כ דמה שכתב והרא"ש כתב היינו שהוא חולק על התוס' דהא בהחזיר ע"כ יסבור לפי זה דלהתוס' לא בעינן ידע דאל"כ מה הפרש בין החזיר ללא החזיר וע"כ דלפי פי' הש"ך בהבנת ב"י בהחזיר בלא ידע כשר א"כ ע"כ דהביא הרא"ש דחולק על התוס' א"כ ממילא מוכח כמו שכתבתי שעל מה שכתב דנראה מדברי התוס' בלא החזיר טרפה חולק הרא"ש רק בידע כשר וזה ברור]
גם מ"ש הש"ך דלפי' מהרש"א הוי גזירה לגזירה קשה דגם לפירושו הוא כך דהחזיר אטו לא החזיר ובלא החזיר שמא לא ידע ויאכל מהם ואדרבא נראה שזאת היתה הוכחת ב"י באמת דבלא החזיר לעולם טרפה ולא משום גזירה דלא נחתו התוס' כלל לחילוק ידע רק בהחזיר לעולם כשר דיעביד ובלא החזיר לעולם טרפה וע"ז השיג מהרש"א דע"כ דבלא החזיר אינה לעולם טרפה דא"כ תיקשי הא מן העורף ג"כ בהחזיר כשר. א"כ שפיר י"ל ממילא דאפי' לא ידע מכשרי דיעביד רק בזה אין הכרח וי"ל ג"כ דסבירא להו כהרא"ש בזה דבעינן ידע כנ"ל [גם נ"ל דבאמת כונת התוס' דוקא בידע כמ"ש הרא"ש והשתא אין כאן גזירה לגזירה רק חדא גזירה משום ברכת השחיטה דבלא החזיר שמא יברך לבטלה אף שלא יאכל ודוק] עכ"פ ברור דדברי מהרש"א נכונים וברורים בזה ובחנם השיג עליו הש"ך כמו שביארנו:
גם מה שהשיג על הב"י שהביא ראי' מהרא"ש דבהחזיר בעינן ידע ג"כ לק"מ דכונת הב"י כך דאי ס"ד דכונת הרא"ש בלא החזיר דוקא א"כ מה צורך לו ליתן טעם שהסימנים רכים ונדחים הא בלא"ה כיון שלא החזיר חיישינן ששחט במפרקת קודם. הרי דכתב הדרישה דזה דחיישינן שנדחו הסימנים הוא דוקא משלא במקומן למקומן אבל ממקומן לא חיישינן שנדחו ע"ש. א"כ כיון שהרא"ש כתב חשש דחי' ש"מ דבהחזיר מיירי לכך נתן טעם זה. ומה שהוכיח דבלא החזיר כשר בידע הוא מפני שלא חילק בין החזיר כלל רק כתב ידע מבואר דמחלק בידע והתוס' דלא זכרו ידע רק החזיר סובר בכונתם דהכל תלוי בהחזיר ולא החזיר לכך בשו"ע מצריך תרווייהו לחומרא כדעת התוס' והרא"ש וזה ברור בכונתו אין ספק [ועל פירושו בתוס' תמה מהרש"א כנ"ל] :
גם מה שהביא מרש"י דסובר בלא החזיר לא בעינן ידע. ליתא כלל ברש"י והוא הוסיף דברים שלא נזכרו ברש"י ורש"י לא כתב רק בעורף ע"כ ששחט מפרקת קודם ובצדדין יכולין להשחט שפיר קודם מפרקת ולכך לא הזכיר הרא"ש כלל דרש"י חולק דלא בעינן ידע ואדרבא מזה דייק ב"י דמה שנתן הרא"ש טעם שהם רכין הוא על החזיר דבלא החזיר בודאי בלא"ה בעינן ידע דכמו כן יכול להיות ששחט העורף קודם מסימנים קודם וזה ברור. ולענין דינא בזה ודאי ליתא לדברי ב"י במה שפי' בתוס' ולזה החמיר בידע בלא החזיר דהא ודאי ליתא כמו שתמה מהרש"א רק הא ודאי בהחזיר בעינן ידע ג"כ ובידע אפי' לא החזיר כנ"ל ברור:
י וה"ה לשוחט מן העורף. משמע מדברי הטור ומחבר דאם שחט מן הצואר אף שחתך המפרקת לשנים כשר וכ"כ בדרישה סי' א' וסוף סי' זה לדעתם וכן מוכח בפירש"י במשנה שפירש ג"כ הטעם משום דנטרפה בשבירת מפרקת. מבואר דבלא זה כשר וזהו היפוך דעת הפוסקים לדעת רש"י שפירש דלא לישווי' גיסטרא שלא יחתוך המפרקת לשנים ופירשו לדעתו דדיעביד אסור. והנה נראה להוכיח מפירש"י שם (י"ט:) שפי' אהא דקאמרי בני ר' חייא מחזיר סימנים אחורי העורף וסילק ופירש"י הסימנין לבדן ולא נתברר כונתו מה ביקש בזה והמהרש"א כתב דמיירי בחטאת העוף דלא יבדיל כתיב. ובהא גופא קשה מי הכריחו לרש"י לומר בחטאת העוף ומה צורך לו לרש"י לכל דבריו כאן לכן נראה דכונת רש"י כך דקשיא לי' אהא דקאמר ה"נ מסתברא דאף מחזיר קאמר דאי מחזיר דורא א"כ כנגדו בשחיטה ג"כ כשר יקשה מאי קושיא הא י"ל במליקה במולק הסימנין (ועורף) [מעורף] כשר וכהאי גונא בשחיטה אפי' החזיר מ"מ פסול בשוי' גיסטרא כפי דעתו הנ"ל דשחיטתו פסולה בזה. לזה פירש"י דהכא בחטאת העוף דולא יבדיל כתיב א"כ לא מיירי רק במליקת סימנין בלבד א"כ כנגדו בשחיטה ג"כ כשר בהחזיר ואי קשיא באמת לוקמא בעולת העוף ובחתך במפרקת לאו קושיא היא דמתני' סתמא קתני כל הכשר במליקה פסול בשחיטה כל מליקה במשמע דלפ"ז הכשר במליקה בחטאת כשר בשחיטה:
ובהכי ניחא הא דהקשו התוס' דהאיך קאמר ה"נ מסתברא הא קושיא עצומה היא ולפי הנ"ל ניחא דודאי איכא למימר דמיירי בעולת העוף כנ"ל רק דמסתברא דמיירי בכל מליקה ואפי' בחטאת דלא יבדיל כתיב. ולפ"ז צ"ל דמה שפירש"י במשנה היא או משום דע"כ לא חיישינן לגיסטרא רק אם לאחר ששחט הסימנים כראוי אז חתך המפרקת הוי גיסטרא משא"כ אם קודם הסימנים חתך המפרקת לא נפסל משום גיסטרא רק משום שבירת המפרקת שנטרפה קודם: ועוד י"ל לפ"מ שכתב הדרישה (סי' א') בשם התוספתא דהכל תלוי במכוון א"כ במשנה שפיר קאמר רש"י דהיינו אפי' לא מכוון רק למצות שחיטה וכ"כ הדרישה שם וכאן שפיר הוצרך לומר בחטאת העוף דאל"כ מצי לשנויי במכוון שלא למצות שחיטה רק לחתוך מפרקת ודוק. ועוד נדבר קצת מזה לקמן סי' כ"ד ס"ה בס"ד כי שם מקומו: