אור ברסלב

תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט

על יו"ד סימן יט

על יו"ד סימן יח

דיני ברכת השחיטה. ובו ח' סעיפים:

סעיף א השוחט צריך שיברך קודם אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה ואם שחט ולא בירך כשרה:

הג"ה. ואם שחט (א) דבר דאיתיליד בו ריעותא וצריך בדיקה ישחטנו בלא ברכה וכשימצא כשר מברך על השחיטה ובלבד שיהא סמוך לשחיטה (בא"ז הל' כסוי) ואם שחט בבית המטבחים שהוא מקום מטונף יברך ברחוק ד' אמות קודם שיכנס לשם ולא ידבר עד אחר השחיטה (באגדה):

א דבר דאיתיליד בו רעותא. ורש"י בתשובה חולק בזה וכתב הש"ך דבירושלמי פ' הרואה מוכח דלא כרש"י. ובאמת י"ל דמה שאמרו שם חזקת בני מעיים כשרים היינו לר' יוסי בן פוראי אבל לר' יוחנן דמעיקרא דקיימ"ל כותי' בלא"ה לא חיישינן לטרפ' כיון שנטהר מידי נבלה ומה"ט לא נזכר זה בירושלמי קודם ומ"מ העיקר כהרב וכ"ש עכשיו דלא שייך טומאת נבלה כלל אין לברך משום הכשר טומאה והנה הש"ך האריך לדחות דעת הא"ז דסובר אפי' בכשרה אם לא בירך קודם יברך אח"כ והסכים עם דעת הרמב"ם שאין לברך אח"כ בשום מצוה רק בטבילה וכדומה דלא אפשר לברך קודם והנה הרב בעל ברכת אברהם הקשה על הרמב"ם דאי ס"ד דאין לברך אח"כ בשום מצוה א"כ גר שטבל למה יברך אח"כ ואי' שלא הי' יכול לברך קודם לא יברך כלל והש"ך תמה עליו דתיקון חכמים היא והם אמרו כל שיכול לברך קודם לא יברך אח"כ וכל שאינו יכול מברך אח"כ ע"ש: ולפעד"נ דדברי הרב ב"א הנ"ל נכונים בטעמם דודאי אי אפשר לומר לדעת הרמב"ם רק כי מטבע הברכה בין בתחלה בין בסוף רק מתיקון חכמים שלא יברך רק קודם ולא אח"כ ושם דלא אפשר יברך אח"כ א"כ תיקשי הא בירושלמי אמרו דלכך בכשירה לא חיישינן דחזקת בני מעיים כשרים וקשה תינח לכל אדם בפנ"ע כששוחט מותר לו לברך משום הרוב בהמות כשרים אבל חכמים שתקנו לברך קודם לכל אדם עד סוף כל הדורות א"כ לא ימלט שלא יהא בהמות טרפות א"כ האיך תקנו לברך בשחיטה קודם דלא ימלט מחשש ברכה לבטלה ובודאי יברכו הרבה לבטלה וכיון שתקנו בקצת מקומות לברך אח"כ הי' להם לתקן גם בשחיטה כי בתקנתם גרמו ברכה לבטלה בודאי כי לא ימלט טריפות מעת התקנה עד סוף כל הדורות ובאמת לשיטת רש"י בתשובה ניחא דאפי' ימצא טרפה לא בירך לבטלה דיצא מידי נבלה אבל לפי"מ דקיימ"ל דלא כרש"י הנ"ל קשה ובע"כ צ"ל דהברכה בעצמה בלבד הי' תקנת חכמים אבל זמן הברכה אינו מן התיקון רק מטבע הברכה בעצמה או שאינה שייכה כלל לבסוף או דיש לברך אותה מטבע הברכה קודם ומ"מ בלא בירך יברך אח"כ. והשתא שפיר דייק הרב בעל ברכת אברהם דע"כ דמטבע הברכה בעצמה גם בסוף בדיעבד דאל"כ גר שטבל וכיוצא בו האיך יברך כיון שאין מטבע הברכה לבסוף כלל וכיון דגר מברך לבסוף] ה"ה שוחט כשלא בירך [מקודם] דמ"ש ולא שייך קושית הש"ך כיון שהוכחנו בהכרח שאין זה מתיקון חכמים שנאמר הם אמרו והם אמרו ודוק היטב ובאמת הי' נראה לכאורה להוכיח מזה דסובר הרמב"ם אפי' בספק טרפה מברך קודם לפי שמטהר מידי נבלה אבל לדידן קשה:

אך מה שהביא הש"ך מהא דברכות נ"א דמחלק בהדיא בין היכא דגברא חזי או לא מבואר דלית לן חילוק בין ברכת הנהנין לשאר מצות ובזה לכאורה יפה השיג כי מה שכתב בעל בר"א דה"ה דהוי מצי לשנויי כך ועדיפא משני היא תמוה דמ"מ האיך משני תירוץ [כזה[דכל היכא דגברא חזי אינו מברך מה שהיא דוקא בברכת הנהנין. אך באמת כדדייקינן שם יש לישב ג"כ והוא דודאי יש להבין בגוף הסברא דאמרו הואיל וגברא חזי דמ"ש אי מטבע הברכה לחיל גם לבסוף מה [יעשה] זה שלא בירך למה לא יברך ואם לאו למה יברך בטבל. לכן נראה דהענין הוא כך דודאי מטבע הברכה לברך על המצוה שעשה בין בתחילה בין בסיף רק ה"מ אם עשה המצוה בשלימות כמו שהי' מברך אז שייך לברך אשר קדשנו ונתן לנו מצוה זו אמנם אם לא עשה כתיקונה לא שייך לברך עלי'. והשתא נראה שיש חילוק דודאי אם במזיד לא בירך קודם א"כ הרי המצוה בעצמה לא עשה כתיקונה ולא שמח בה כלל שהרי לא בירך עלי' א"כ גם אח"כ לא יברך דהאיך יברך על מצוה אשר קדשנו כיון שבשעת עשייתה לא כוון בה כלל על דרך זה כיון שלא רצה לברך אמנם אם שכח ולא בירך דהמצוה עשה כתיקונה לגמרי בשמחה בודאי יכול לברך אח"כ וזהו ההפרש שאמרו בש"ס הכא גברא חזי א"כ בכונה לא בירך הרי לא עשה המצוה כהוגן שיהא ראוי לברכה אמנם בטבילה גברא לא חזי והמצוה עשה כהוגן וראוי לברך לבסוף אמנם ממילא בברכת הנהנין אפי' שכח כך הדין מחמת אותה סברא בעצמה דמה בכך דשכח מ"מ הרי אכל איסור וכאילו מעל ובברכה אח"כ לא יתקן האיסור שאכל בלא ברכה א"כ בלא"ה לא עשה כהוגן באכילתו ולא שייך לברך על אכילה זו שהיא אכילת איסור ומה"ט לא תירצו בפשיטות לחלק בין ברכת הנהנין כיון דבאמת אפי' בשאר מצות אין לברך היכא דגברא לא חזי כגון שלא בירך במזיד לכך חלקו כך וממילא בברכת הנהנין אין חילוק כלל כנ"ל ובשאר תליא בין שוגג למזיד כנ"ל. ונראה שזה שאמרו שם מי שאכל שום יחזור ויאכל שום והיינו כיון שאפי' יברך הרי אכל שום א"כ לא שייך ברכה על אכילת איסור והוי לבטלה: והנה הש"ך הביא עוד ראי' מפ"ק דפסחים דהביא ראי' למ"ד חוץ מטבילה מהך ברייתא דטבל ועלה וקשה האיך מוכח דלמא שם דיעביד ע"כ אי יכול לברך לכתחילה אינו מברך דיעביד. ובאמת אי משום הא לא אירי' די"ל דהראי' כך אי ס"ד דיעבד מ"ש טבל בכל המצות הדין כך דדוקא לכתחילה ובכך עובר ולא אח"כ כדעת הא"ז וכיון דקתני טבל ש"מ דהכא אפי' לכתחילה לא יברך רק אח"כ. אך אני תמה על הרב הש"ך דמה צורך לו להביא ראי' רק שאני אומר דבלא"ה מוכח להדיא שם כהרמב"ם והיא דפשיטא שא"א לפרש מה שחידשו שם חוץ מטבילה דאתי לאשמעינן דלא יברך בטבל לכתחילה דהוא פשיטא דאסור לברך וכ"ש לפירש"י ור"ת בטבילת גר א"כ האיך יברך קודם. וברור דעיקר מה שחדשו הוא כך דס"ד דכלל הוא לכל המצות שלא תקנו חכמים ברכה רק קודם וכל שאינו יכול לברך קודם שוב לא יברך אפי' במקום שאינו יכול לברך. ועל זה חדשו דבטבילה שאינו יכול לברך לא אמרו קודם דוקא ומברך אח"כ ועל זה הביאו ראי' מברייתא דבטבילה מברך לבסוף א"כ מבואר כהרמב"ם דבכל המצות אינו מברך דיעביד דאל"כ מאי קמ"ל בטבילה הא בכל המצות כך הדין דמברך דיעביד וזו היא ראי' גמורה מאוד אם לא שנדחוק לחלק בין שוגג למזיד דקמ"ל בטבילה אפי בכונה משא"כ בשאר מצות במזיד לא וצ"ע. לכן העיקר כהש"ך דלא יברך דספק ברכות להקל:

סעיף ד. צריך ליזהר מלדבר בין ברכה לשחיטה בדבר שאינו מצרכי השחיטה ואם דיבר צריך לברך פעם אחרת (אבל מותר לדבר (ב) בין השחיטה לכסוי ומ"מ טוב שלא לדבר):

ב בין השחיטה לכסוי ומ"מ טוב שלא לדבר. כן היא במרדכי פ' כסוי הדם שני הדיעות ובאמת יש לתמוה על דיעה א' דנהי דאמרינן בש"ס דכסוי הוי גמר השחיטה לפי פירש"י שם מ"מ חדא הא במסקנא לא קאי הכי ואפי' אי נימא דמ"מ זה נשאר גם במסקנא דהוי גמר כמו ברכת המזון רק הפסק והיסח הדעת לא הוי כיון שיכול לשחוט בחדא ידא מ"מ בברכת המזון גופא מי אסור לדבר בתוך הסעודה הרי דנחלקו על בה"ג שפסק לברך ברכת הכסוי לאחר כסוי וטעמו לפי שהיא באמצע מצוה. והשיגו עליו דהעוי מצוה בפני עצמה היא א"כ מה בכך דמדבר קודם כיון שמברך בפ"ע וקודם הכסוי הרי שלא אמרו שיכסה דם החי' ראשונה רק בסח בין שחיטה לשחיטה דצריך לברך שנית אבל בלא"ה ישחוט אחרת קודם כסוי ראשונה אף שאם יכסה קודם ג"כ לא יצטרך לברך א"כ למה לא יגמור המצוה ראשונה וע"כ דכל כמה דאין שחיטה אחרת אח"כ הוי כסוי מצוה בפ"ע ויכול להפסיק בינתים ולא אמרו ליזהר שלא לדבר רק או שלא יגרום ברכה לבטלה או בגרם ספק ברכה אבל כאן דבין כך וב"כ יברך בפ"ע על הכסוי מה איסור יש לדבר ומ"מ נכון. לקיים פסק הרב ליזהר לכתחילה:

סעיף ח. אם רוצה לשחוט הרבה (ג) צריך ליזהר שלא לדבר בין שחיטה לשחיטה בדבר שאינו מצרכי השחיטה ואם דיבר (ד) צריך לכסות דם שחיטה ראשונה ולברך פעם אחרת על השחיטה אבל על כסוי שני לא יברך: הג"ה. משום דשחיטה לא הוי הפסק אבל אם שח בינתים הוי הפסק וצריך לחזור ולברך. וי"א דשיחה בין שחיטה לשחיטה לא הוי הפסק:

סעיף ו. המברך על דעת לשחוט חיה א' ואח"כ הביאו לו יותר יכסה דם הראשון ויברך עליו ויברך על השחיטה שנייה ולא על הכסוי וה"מ כשהביאוה לו קודם שבירך על כיסוי הראשונה:

הג"ה. וי"א דאם הביאו לו ממין הראשון ששחט א"צ לכסות הראשונה ולברך על השחיטה שנייה (טור בשם בעל הלכות). (וכן עיקר ועיין בא"ח סימן ר"ו):

ג צריך ליזהר שלא לדבר בין שחיטה לשחיטה. פי' דלהך דעה דצריך לברך שנית אסור לגרום ברכה שאינה צריכה לכתחילה ולהך דעה דאין צריך לברך מ"מ לא ברירא להו כך רק משום ספק ברכות אם לדמותו לאמצע סעודה או לא כמו שנסתפקו התוס' והרא"ש א"כ אסור לדבר לכתחילה להכניס עצמו בספק דהא לא יברך מספק ושמא באמת צריך לברך. והנה הרא"ש אחר שהזכיר דעת ר"ת לבסוף כתב לכך טוב ליזהר שלא לדבר וכו' ולכאורה יש לפרש דלר"ת דצריך לבדך א"כ טוב ליזהר כפי' הראשון הנ"ל מחמת גרם ברכה שאינה צריכה. ולפ"ז סובר באמת דצריך לברך וכן נראה שהבין הטור לכך פסק דצריך לברך. אך א"א לפרש כן שהרי כתב מתחילה כלל בכל הברכות שאין לגרום ברכה שאינה צריכה ומה זה שכתב כאן לכך וכו' דמורה בבירור דמשום דיש ספק אם יברך או לא לכך יזהר שלא ידבר א"כ מבואר דפוסק דלא יברך ודברי הטור צ"ע. אם לא שנאמר דהי' מפרש דכונת הרא"ש דאם נחליט שלא יברך בודאי אין ליזהר דלא הוי הפסק כלל כמו בסעודה דמותר לכתחלה לדבר רק לר"ת דיברך יש ליזהר. ודוחק דמשמע דפשיטא לי' להרא"ש דבלי דעת ר"ת ספק יש עכ"פ וכן נראה שהבין ב"י:

ז צריך לכסות דם שחיטה הראשונה דין זה צ"ע לפע"ד ולפי שלא נתבררו לי דברי הראשונים ז"ל בזה גם בגוף פי' סוגיות הש"ס מוכרח אני להאריך קצת הנה עיקר דין הוציאו הראשונים ז"ל מהא דקאמר בש"ס לר"י מכסה דם החי' ואח"כ ישחוט את העוף. אלמא אף דמודה ר"י דאינו מברך רק אחת מ"מ מכסה דם החי' קודם כ"ש לרבנן היכא דסח דצריך לברך שנית דצריך לכסות קודם. וכתב הרא"ש דלכך כתב הרי"ף הך דמודה ר"י להורות דין זה דנ"מ לת"ק. ואני תמה על זה חדא דלפי דבריהם תקשי כיון דהיכא דאינו צריך לברך שנית ס"ל לרבנן דלא יכסה דם שחיטה ראשונה ור"י סובר דמ"מ יכסה שחיטה ראשונה וע"כ משום דלענין זה ג"כ יש חילוק דאי הוי מצוה אחת יכסה אח"כ ואי הוי שתי מצות יכסה קודם א"כ מה זה דנקט במתני' פלוגתייהו דר"י ורבנן בשחט חי' ועיף במקום אחד. מ"ש במקום אחד הא בשני מקומות הוי ג"כ פלוגתייהו דלרבנן ישחוט קודם ולר"י יכסה קודם. גם לא ידעתי האיך עלה על דעתם להוכיח מדברי ר"י הללו כיון דבמשנה קתני בהדיא פליגתייהו במקום אחד ות"ק סובר דיכול לערב כל הדם ביחד כי כסוי אחת לכולן ור"י סובר כסוי לכל אחד ואחד לכך אם שוחט במקום אחר יכסה מה ששחט קידם ולא יערב הכל כאחת שצריך לכסות כל אחד בפ"ע אבל שיצריך ר"י כסוי קודם מחמת גמר השחיטה לא שמענו כלל. גם תימה על הרא"ש שכתב דהרי"ף כוון זה בהזכירו מה שאמרו ומודה ר"י לדין זה דא"כ עדיין למה לו להזכיר זה הא מגופא דמתניתין נלמד זה ג"כ כיון דלר"י צריך לכסות קודם לפי שהם שתי מצות ה"ה לרבנן בסח בין שחיטה לשחיטה דהוי ג"כ שתי מצות ואם באנו לחלק מהך דמודה ר"י ג"כ לא מוכח מידי והאיך נאמר שהזכיר הרי"ף זה שיהא מכח כ"ש דמה נ"מ סוף סוף מוכח ממשנה:

וכל זה כתבתי לפי הבנת הפוסקים בפי' סוגית הש"ס אבל לפענד"נ דמהש"ס מוכח להדיא להיפוך ומכח כ"ש נלמד להיפוך והרי"ף כוון ג"כ לזה כמו שאבאר. והוא דרש"י פי' הא דאמר ר' חנינא מודה ר"י לענין ברכה שאינו מברך אלא אחת. היינו שאין צריך לברך על שחיטה שני' וקשה לי על פירושו במנ"פ אי נימא דזה שחידש אליבא דר"י הודאה זו. היינו משום דס"ד כיון דלענין כסוי קא תשיב לה לשתי מצות לעיין שחיטה נמי משא"כ לרבנן פשיטא א"כ תיקשי חדא דהי' לו לומר מודה לענין שחיטה ועוד דלפ"ז מורה דלענין כסוי גופא אם שחט בשני מקומות ויש לפניו לכסות שניהם מברך שתים לר"י והא ודאי ליתא כיון דאמר ר' חנינא מודה ר"י לענין ברכה מורה ודאי בבירור דרק למעשה כסוי בלבד מצריך בהים ולא לברכה דאל"כ האיך קאמר מודה לברכה כיון דבעיקר מחלקותו גם בברכה חולק א"כ כיון דגם ר"י סובר בכסוי דאין מברך רק אחת מה קאמר לשחיטה וע"כ דעיקר מה שחידש היא דהפסק הכסוי בינתים לא הוי הפסק בין שחיטה לשחיטה א"כ מה זה דקאמר ומודה ר"י והא הפסקה זו לא תליא כלל במחלוקת רבנן ור"י ואי נימא דכסוי הוי הפסק גם לרבנן הוי הפסק כפי מה שרצו לדמות לברכת המזון. וכ"כ הר"ן להדיא דלכך כתב הרי"ף הך ומודה דנ"מ גם לרבנן בכיסה קודם. וא"כ קשה מה זה דקאמר ומודה ר"י שאין ענין זה למחלקותם כלל ולת"ק הוי רבותא כמו לר"י. ובאמת בזה הי' מקום לומר דעיקר דין זה יצא לו לר' חנינא מדברי ר"י והוא דודאי לא קאמר ר"י דיכסה קודם רק בשוחט במקום אחד הנזכר במשנה אבל אם שוחט בשני מקומות פשיטא דמודה דיכול לשחוט קודם שהרי יוכל לכסות כל אחד בפ"ע ואהא קשיא לי' לר"ח דאי ס"ד דכסוי הוי הפסק וצריך לברך שנית על השחיטה א"כ האיך קאמר ר"י יכסה קודם דהא אסור לגרום ברכה שאינה צריכה לכתחילה א"כ הי' בדין שישחוט במקום אחר ולא יכסה כדי שלא יצטרך לברך על שחיטה שני' ומזה דייק ר"ח דלא הוי הכסוי הפסק ואין צריך לברך שנית לכך מכסה קודם. אך אפי' אי נימא כן קשה לי הא דפריך מתלמידי דרב דהוי יתבי וקאמרי הב לן וניברוך א"כ ה"ה הכא הוי הכסוי הפסק וקשה לי דהו"ל להקשות בפשיטות אם בירך דפשיטא דאסור לאכול בלא ברכה וה"ה הכא בכסוי כיון שהשוו בס"ד כסוי אחר שחיטה כברכת המזון ומה זה שהקשו מתלמידי דרב דעדיין לא ברכו רק רצו לברך גם מה זה שאמר דאיטפל לי' לכסויי ולשון זה מורה שעדיין לא כיסה רק נטפל לכסות. גם קשה שלא נזכר בש"ס שחיטה כלל ועיקר חסר בדברי ר"ח:

לכן נלפע"ד ברור דהדברים כפשטן דר"י קאמר במשנה דכסוי של חי' ועוף הוי שתי מצות וצריך לכסות כל אחד בפ"ע ועל זה קאמר ר"ח דהיינו דוקא אם שחט במקום אחד כדקתני במשנה אבל בשחט בשני מקומות ויש לפניו שני כיסויות יכול לכסות שניהם בברכה אחת דנהי דשתי מצות הן היינו לענין שצריך לכסות כל אחד בפ"ע ולא לערב אותם אבל יכול לברך על שניהם ברכה אחת רק במשנה דמיירי במקום אחד דאז צריך לכסות שחיטה ראשונה קודם ממילא צריך [לברך] שנית דכיון דמצוה בפ"ע והכסוי הראשון כבר נגמר ואיננו האיך יכסה השני' בלא ברכה כיון שהיא מצוה בפ"ע ובכל המצות צריך לברך סמיך לעשייתן ולא קודם דקודם א"כ כיון דכבר כיסה הראשונה האיך יכסה בלא ברכה משא"כ כששניהם לפניו יוצא בברכה אחת. וכאשר כתבתי כן נראה להדיא מפי' המשנה להרמב"ם ז"ל שכתב על המשנה וז"ל הכל מודים שאינו מברך אלא ברכה אחת על דם החי' והעוף. הרי להדיא דמפרש ומודה ר"י על הכסוי נאמר ולא על השחיטה. והיינו דקשיא להו בש"ס מתלמידי דרב דמדקאמר אסור לכו למישתי חמרא מורה בבירור דאפי' בברכה אסור וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהדיא (פ"ד מהל' ברכות ה"ח) [ואין צריך לדחוק כמ"ש התוס' והרא"ש דעצה טובה קאמר להו שמא ישכחו ויאכלו וישתו בלי ברכה וראייתם דאל"כ לא דמי לכסוי ע"ש. ולפ"מ שכתבתי עיקר הקושיא מזה] וא"כ מבואר דכל שאמר הב לן ונברוך ותל עליהם ברהמ"ז אסור לעשות שום דבר קודם ברהמ"ז וצריך לברך מיד ואפי' לאכול בברכה אסור. והשתא הכא נמי תיקשי כיון ששחט את הראשונה הרי חל עליו מיד מצות כסוי וברכתו ובשלמא לרבנן דשניהם הוי מצוה אחת א"כ כחדא מיחשב ויכול לשחוט שניהם קודם ולכסות שניהם משא"כ לר"י דשתי מצות הן א"כ כיון דחל עליו מיד מצות כסוי וברכתו האיך יתחיל במצוה אחרת לשחוט השני ולא יכסה ויברך על דם הראשונה וכמו דהתם בהב לן וניברוך כיון דאיטפל לברהמ"ז אסור לאכול ולברך על אכילתו קודם שיברך ה"ה כאן כיון דבלא"ה איטפל לי' לכסויי האיך ישחוט קודם הכסוי הראשונה ואם יכסה קודם אז פשיטא דיברך שנית כנ"ל. וע"ז משני התם ודאי אסור לאכול ולשתות אפי' בברכה משום דכל שנטפל לברה"מ אסור לעשות מקודם שום דבר שהיא מעכב ברהמ"ז שהרי כשיאכל ויברך לא יוכל לברך ברה"מ בזמן זה לכך אסור אבל כאן השחיטה אינה גורם עיכוב הכסוי שהרי יכול לשחוט ולכסות כאחת א"כ אף שאינו מכסה מותר שהרי שהי' בעלמא הוא ובודאי מותר לשהות קצת אפי' אמר לברך שהרי יכול לברך בתוך השהי' רק לעשות דבר שבשעת עשיית דבר זה אינו יכול לברך הברכה שכבר נטפל לה אז אסור הלכך כאן שפיר יכול לשחוט קודם הכסוי ואח"כ אינו מברך] רק ברכה אחת על שתיהם וזה ברור לפענ"ד בפי' סוגית הש"ס ומיושב הכל על נכון:

והשתא ממילא מוכח להדיא להיפוך דהא חזינן לר"י דהוי שתי מצות באמת מ"מ יכול לשחוט קודם הכסוי ודוקא בשוחט במקום אחד מכסה קודם שלא יערב הדם אבל בלא"ה יכול לשחוט ולכסות שניהם בברכה אחת כ"ש לרבנן דס"ל דלא הוי רק מצוה אחת א"כ נהי דבסח מברך על שחיטה [שני'] מ"מ לא עדיף משתי מצות לר"י דמ"מ יכול לשחוט קודם הכסוי וזהו ג"כ כונת הרי"ף שהזכיר הך דר"י להורות כמו דלר"י יכול לשחוט קודם ולכסות שניהם בברכה אחת אף שהם שתי מצות ה"ה לרבנן בסח דאף דהם שתי מצות וצריך לברך שנית מ"מ שוחט קודם שמכסה כמו לר"י ומ"מ בהא מודינא דלרבנן אינו מברך על כסוי שני' אפי' כיסה קודם דאף דלר"י מברך היינו משום דהוי (שתי] מצות והאיך לא יברך על השני' כיון שכבר גמר הראשונה וזו חדשה היא משא"כ לחכמים דמצוה אחת היא אפי' כבר כיסה אינו מברך רק אחת רק בזה שצריך לכסות הראשונה קודם צ"ע כמו שביארנו:

סעיף ז. (ה) היו לפניו הרבה לשחוט ובירך על השחיטה ואח"כ הביאו לו עוד אם כשמביאין לו האחרונות יש עדיין לפניו מאותם שהיו לפניו כשבירך א"צ לחזור ולברך ואם לאו צריך לברך ולכתחילה טוב ליזהר להיות דעתו בשעת ברכה על כל מה שיביאו לו:

ה היו לפניו הרבה. בב"י תמה על הטור דמדברי הרא"ש מוכח כהסמ"ג שהרי כתב ולאחר שנשחט הביאו לו עוד לשחוט מורה בבירור דאם קודם שנשחט הביאו לו אפי' אחר שבירך אין צריך לחזור ולברך. ובאמת נלפע"ד ברור דבזה מודה הטור כיון שעדיין לא הי' שום תועלת בברכה ראשונה והוא מוכרח לשחוט אז כל מה שמביאים לו שוחט בברכה הקודמת אבל כשכבר שחט והי' תועלת בברכה במה ששחט אף שעדיין לא גמר כל אותן שהי' לפניו מ"מ כיון שבידו להפסיק שלא לשחוט עוד ולברך שנית הוי שפיר גמר ואין מועיל מה שהביאו לו משא"כ בעוף אחד לא הוי גמר שהרי לא התחיל לשחוט ומוכרח הוא לשחוט. ולפ"ז מה שכתב הש"ך (ס"ק י') וה"ה וכו' כ"ש היא דבזה גם הטור מודה כנ"ל:

סעיף ח. הי' שוחט חי' או עוף ודעתו לשחוט עוד (ו) ושכח וכיסה ובירך כשחוזר לשחוט א"צ לחזור ולברך על השחיטה שאין הכסוי הפסק:

הג"ה. וכן הדין אם שחט חי' ורוצה לשחוט בהמה מכסה דם החי' וישחוט הבהמה בלא ברכה (כל בו):

ו

ושכח וכיסה ובירך. נראה דרבותא קמ"ל ושכח דס"ד כיון ששכח שיש לו עוד לשחוט הוי הפסק וצריך לברך שנית דמה"ט כתב הט"ז באמת דצריך לברך שנית על הכסוי קמ"ל דעל השחיטה א"צ לברך כיון שבשעה ששחט הי' דעתו לשחוט הרבה. אבל בלא"ה נראה פשוט דאפי' לכתחילה מותר לכסות קידם. וכן מוכח בש"ס [ונקט ושכח דקמ"ל כנ"ל] ודוק:

ומ"ש הרב מכסה דם החי' עי' ש"ך (ס"ק י"ג) ובאמת דבריו תמוהין בזה כיון דס"ל לעיל יכסה דם שחיטה הראשונה א"כ מה בכך דכאן א"צ לברך מ"מ האיך שביק הכסוי שהיא גמר שחיטת החי' וישחוט מקודם הבהמה שאין לה שייכות לכסוי. גם הפר"ח השיגו בזה. ומ"מ נראה עיקר כהש"ך בזה כיון דבלא"ה שדיתי נרגא לעיל (ס"ק ד') אפי' בנמלך וסח ע"ש:

תוכן העניינים

תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה