אור ברסלב

תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט

על יו"ד סימן יח

על יו"ד סימן יז

דין בדיקת הסכין ופגימותיו ובו כ' סעיפים:

סעיף א. השוחט בסכין בדוקה ונמצאת פגומה (אפי' מן הצד) (ד"ע) הרי זה נבלה (א) אפי' נגע בעצם המפרקת אין תולין שנפגמה בו אחר שחיטה אלא חיישינן שמא בעור נפגמה ונמצא שחט בסכין פגומה (ב) ואפי' בעוף: (א) אפי' נגע בעצם המפרקת. המחבר נמשך אחר לשון הטור והוא מגומגם כי הטור יפה כתב דבסט"ו הביא מחלוקת העיטור אם חתך במפרקת ממש אי תלינן או לא וכאן כתב מה שהיא לדברי הכל דנגיעה לא מהני דהא חזינן דבעינן שיבר עצמות אבל המחבר דכתב לקמן (סט"ו) בפשיטות דאפי' שיבר דרך שבירה בעצם המפרקת טרפה א"כ לא הו"ל לומר כאן אפי' נגע כיון דאפי' שיבר דרך שבירה הדין כך ובעיקר דין זה יתבאר לקמן (סט"ו) בס"ד כי שם מקומו יע"ש:

ב ואפי' בעוף. זהו מה שכתב רש"י שבא מעשה לפניו בעוף והורה לו הרב ר' יקיר לאיסור והנה לכאורה מוכח בפשיטות דכונת רש"י אפי' נגע בעצם המפרקת דאל"כ פשיטא ומאי רבותא כאן דחזינן דפגים ואפי' לר"ח טרפה כ"ש לר"ה כדאמרי' שם דר"ח נמי לא מכשיר רק משום עצם מפרקת ואפי' להך לישנא שם דמודה ר"ח דלא פגום טפי מעור ומ"מ מספק תולין היינו דוקא בנגע דבלא נגע בודאי טרפה כדפריך התם ואלא במאי איפגים ומשני בעצם מפרקת, אמנם להך לישנא י"ל דר"ח אפי' בספק סובר דתולין דנגע ולדידי' כשר רק לדידן טריפה מ"מ הך לישנא לא קאי בגמ' כדמוכח התם ע"ש. אך מ"מ י"ל דבנגע מודה רש"י דכשר רק מיירי בספק אי נגע או לא ואפי' להך לישנא דנחלקו ר"ה ור"ת אי עצם מפרקת פוגם טפי מעור או לא מ"מ קמ"ל דלר"ח באמת כשרה דנהי דשם מודה דבעינן נגע בודאי אבל בעוף דעור רך אפי' בספק תלינן. ולפ"ז ס"ד נהי דאנן לא ס"ל כר"ת משום דעצם לא פגם טפי מעור א"כ ממילא אפי' נגע אסור מ"מ בעוף ס"ד דבהא ודאי לכ"ע פוגם טפי מעור ואפי' לא נגע מותר קמ"ל דמ"מ לדידן אסור אפי' בעוף רק אי נגע בודאי ובבהמה אפי' נגיעה לא מהני דלא פוגם טפי וכ"ש אי נימא דלר"ח באמת בבהמה אפי' לא נגע מותר מספק דתולין דנגע א"כ לדידי' פשיטא דמותר דבעוף כ"ש דמותר וקס"ד דמודינן לי' בעוף הואיל ועורו רך אפי' בלא נגע בודאי קמ"ל דאסור אבל בנגע ודאי י"ל דמותר. אך מ"מ משמע מרש"י מדהעמיד עצמו על דברי ר"ה דאמרי' הלכתא כותי' בלא שיבר ואפי' נגע הדין כן ועל זה כתב דבא מעשה לפני ר' יקיר ואסר משמע ג"כ אפי' נגע הי' איסר כמ"ש הש"ך (ס"ק ג') [והנה הב"י כתב על דין זה שהביא הטור וז"ל ומ"ש אפי' בעוף דבר פשוט הוא שהרי לא חילקו שם בין בהמה לעוף ובאמת הטור הוציא דין זה מפירש"י שם ממעשה דר' יקיר]: סעיף ב. (ג) שיעור הפגימה כל שהוא ובלבד שתחגור בה כל שהוא אפי' חוט השערה:

ג שיעור הפגימה. בזה נתחבטו האחרונים והוא מבואר בב"י ור"ן ורשב"א. ומה שנ"ל פשוט בזה והוא מסכים לדעת הרא"ש והוא דודאי הנך דבדקי במיא ושימושא ושערא ולישנא לאו להחמיר באו דפליגי דלא סגי בחגירת ציפורן דהא מדקאמר ר"פ בתר הכי צריכה בדיקה אבישרא וטופרא. משמע דזה הוי חומרא טפי מכולם. לכן נראה פשוט דודאי לכ"ע בפגימה כל שהוא אסור רק הנך אמוראי הוי להו הרגשה כ"כ עד שהי' יכולין להרגיש זה אף שלא העביר ידו ממש על הסכין הי' מרגיש פגימה דקה וכן הנך דבדקו בלישנא אף שבודאי הי' מעביר לשונו בקל מאוד על הסכין מ"מ הי' מרגיש וכן בשערא שהי' מעביר השיער הי' מרגיש ואתי ר"פ להחמיר דאנן לא בדקינן בזה רק שיעביר ידו ממש אז יוכל להרגיש פגימה דקה משא"כ בלשון ושערא ומייא ושימשא ולפ"ז חגירת צפורן דקאמר ר"ח היינו הרגשה בציפורן ואין כאן פליגתא כלל. וזהו כונת הרא"ש ג"כ לדעת הרי"ף ע"ש ואף שמדברי רש"י נראה לכאורה דסובר חגירת ציפורן ממש דפי' בישרא בדק בישרא דרך מרגיש טפי מקשה לכך אין צריך רך יותר רק בשר כמו בשר הבהמה וקשה לא מהני דשמא הוא לא ירגיש והבהמה תרגיש הואיל והוא רך. ולפ"ז יש להבין הך בדיקה אטופרא מאי עבידתי' כיון דאינו מרגיש בבישרא פשיטא שלא ירגיש בטופרא. והתוס' כתבו משום קנה ולשיטת רש"י כ"ש שלא ירגיש הקנה כיון דבישרא רך ולא מרגיש והי' נראה לכאורה דסובר דבדיקה אטופרא היא רק לראות אם חוגרת ציפורן ואם ירגיש בבישרא פגימה דקה לא ידע אם היא כשיעור חגירת ציפורן לכך צריך להעביר אטופרא אח"כ לידע אם שיעור פגימה מ"מ נראה ברור כמו שכתבתי ולכ"ע פגימה כל שהוא אסור:

סעיף ג. (ד) צריך לבדוק הסכין קודם שחיטה ואם לא בדק לא ישחוט (ה) ואם עבר ולא בדקה תחלה ואח"כ בדקה ומצאה יפה שחיטתו כשרה:

ד

צריך לבדוק הסכין קודם. בש"ס מוכח דהך בדיקה מדאורייתא דקאמר פשיטא כיון דכי נקיב טרפה בעי בדיקה אמנם אם בדיקה אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא הוי דאורייתא זה לא נתברר בש"ס. ולכאורה נראה דהוא ג"כ דאורייתא כיון דסברא דבלא"ה אינו מרגיש ואי קשיא מאי פריך בש"ס פשיטא כיון דכי נקיב טרפה הא י"ל דבעי למילף בדיקה אבישרא ואטופרא [תדע שהרי כתב הרא"ש באמת דיש סמך לזה מושחטתם בזה בדיקת ז"ה דהיינו י"ב. בדיקות] ואפשר לומר דזה ג"כ פשיטא לי' כיון דלא מרגיש בלא"ה. אך הרא"ש סיים ואסמכתא מושחטתם בזה. נראה לכאורה דסובר דהוי דרבנן וקרא אסמכתא הוא ואולי כונתו דבאמת הוי דאורייתא ומ"מ לא משמע לי' לימוד גמור מהך קרא כיון דלא נזכר זה בקרא וכן בש"ס לא אמרו מה"ט בזה כיון דמעיקרא קס"ד דהוי לימוד גמור לכך קאמר לחכם ובתר דמקשה לי' ומשני אסמכתא בעלמא הוא א"כ זה נמי יש להסמיך אמקרא זה ובפרישה (ס"ח) נתן טעם משום שנאמר ושחטתם בזה והש"ך תמה דהא בש"ס מוכח דטעמא לאו משום הכי הוא ובאמת לק"מ דלא מיבעי' אי נימא דבאמת כונת הפרישה בבדקה אבישרא ואטופרא ודבריו הם ממש דברי הרא"ש. אך יותר נראה פשוט דכונת הפרישה על בדיקה לכתחילה דלא נסמוך על בדיקה דאח"כ וכונתו ג"כ דודאי בס"ד דהוי דרשה גמורה ומדאורייתא [ממש] א"כ לא שייך לומר דאתי לזה כיון דדיעבד כשר לא שייך למימר דהוי דאורייתא דמדאורייתא אין חילוק בין לכתחלה לדיעבד אבל לפ"מ דמסיק דהוי דרבנן ואסמכתא הוא א"כ זה נמי מוכח הוי ג"כ אסמכתא לזה וכמו שהסמיך הרא"ש י"ב בדיקות. תדע דבלא"ה להרא"ש גם עיקר הבדיקה מוכח משם דהא אפי' י"ב מוכיח משם כ"ש גוף הבדיקה לכתחילה וע"כ כמו שכתבתי:

ה ואם עבר ולא בדקה. בב"י כתב דזה מוכח מהך טבחא דלא סר סכינא קמי' דרבא בר חיננא. ואני לא ידעתי הא שם לענין בדיקת חכם דאינו אלא משום כבודו אבל הטבח בעצמו באמת בדק [והכא מיירי דהטבח שחט בלי בדיקה ומאי ענין זה לזה] אך בלא"ה מוכח מהנ"ל דאי טריפה הול"ל בש"ס דבעי למילף דבדיקה לכתחלה מעכבת וע"כ דבאמת כשר ולא שייך לומר דהוי דאורייתא. גס בלא"ה אין צריך לימוד כיון דהשתא אינו פגום:

סעיף ד. (ו) סכין שתבדק בהולכה ולא הרגיש שיש בה פגם וכשהחזיר אותה בהובאה הרגיש שיש בה פגם וזו היא הנקראת מסוכסכת (ז) אם שחט בה דרך הולכה ולא הביא שחיטתו כשרה ואם הביא שחיטתו פסולה וה"מ כשהרגיש בה קודם שחיטה אבל אם מצא סכינו יפה קודם שחיטה ואחר שחיטה מצא בה פגימה מסוכסכת ואמר ברי לי שלא עשיתי אלא הולכה לבד שחיטתו פסולה: הג"ה. ויש מחמירים דכל מסוכסכת אסורה עד דקיימא ארישא דסכינא ממש אם שחט אהולכה ואסיפא דסכינא ממש אם שחט בהובאה (הלכות שחיטות ישנים) ולפי שאין אנו בקיאין היכן מיקרי

רישא דסכינא יש להטריף הכל (ד"ט גם הג"ה בשחיטה ומהרי"ו וכ"מ במרדכי) והכי נהוג:

ו סכין שתבדק בהולכה וכו'. בכאן יש מחלוקת בין רש"י להרי"ף ולפי שלא נתבררו לי בזה דברי האחרונים ז"ל גם נלפע"ד שיטה אחרת בש"ס לכן מוכרח אני להאריך קצת בזה. הנה דעת רש"י עפ"י פירושו שם דכל פגימה מסוכסכת באמצע הסכין פסולה לעולם בין בהולכה בין בהובאה דלעולם קורעת רק ברישא דסכינא כשר כשהוליך ולא הביא, ודעת הרי"ף כפי מה שהבינו דעתו דאפי' באמצע הסכין כל שלא פגע בפגימה כשר שאם נוטה לצד הקתא בהוליך ולא הביא ובנוטה לצד הראש בהביא ולא הוליך. והרמב"ם ז"ל כתב כלשון המחבר כאן. והר"ש כתב על דברי הרמב"ם דודאי זה אמת בלא הרגיש מותר לשחוט באותו הצד שלא הרגיש רק דעת רחוקה היא שלא ירגיש ע"ש. וכתב ב"י ע"ז במסקנתו וז"ל נמצינו למידים דפגימה מסוכסכת אם היא מרגשת קצת כשיורד אצבעו לתוכו להרי"ף ורמב"ם נמי פסולה ולא עוד אלא דמחמרי בה טפי מהרא"ש דלדידי' אי קיימא ארישא דסכינא והוליך ולא הביא כשרה ולדידהו דינה כאוגרת ופסולה ואם היא כפופה כ"כ שאינה נרגשת כלל אלא מרוח אחת מודה בה הרא"ש דכשרה אם הוליך ולא הביא אע"ג דלא קיימא ארישא דסכינא עכ"ל. וקשה לי טובא על דברי הרב ז"ל בראשונה מה שכתב דאם היא נרגשת להרי"ף נמי פסולה. מנין לו זה ואדרבא מדברי הרא"ש מוכח להדיא להיפוך שהרי מעיקרא כשכתב דעת הרי"ף לא הקשה עליו רק קושית רש"י מברייתא דקתני פגימות הרבה תידון כמגורה רק אח"כ כשכתב דעת הרמב"ם דתליא בהרגשה הסכים לו בעיקרא דדינא רק שאין מציאות לזה שלא ירגיש. והשתא אי ס"ד דגם להרי"ף בעינן דוקא שלא ירגיש הי' לו להקשות אותה הקושיא גם להרי"ף וברור דסובר לדעת הרי"ף דודאי הוא מרגיש ומ"מ מה בכך שמרגיש (מ"מ הוא מרגיש) שיורד לתוכו ובירידה אינה קורעת ואף הסימנים לא תקרע רק להרמב"ם דסובר דתליא בהרגשה הקשה עליו מה שהקשה א"כ מבואר דלהרי"ף אפי' בהרגשה כשר כפי הבנת הרא"ש לדעתו א"כ מנין לו להב"י לפרש דעת הרי"ף בהיפוך מה שלא נזכר ברי"ף כלל. תו קשיא לי מה שנראה מדברי הב"י דאם הפגימה בדרך שפוגעת בו אפי' קיימא ארישא דסכינא אסור להרי"ף דלא כהרא"ש ורש"י ומנין לו זה דהרי"ף חולק בזה על רש"י והרא"ש דאע"ג דהוא מפרש דקיימא ארישא דסכינא בדרך אחר מ"מ פשיטא שלא יחלוק על פירש"י בדינא דהא בש"ס אמרו בהדי' מ"ש אוגרת דמורשא קמא מחליש מורשא בתרא בזע מרוח אחת נמי חורפא דסכינא מחליש מורשא בזע. מבואר להדיא דבלי החלשה קודם אין פגימה קורעת הסימן ובאוגרת מורשא קמא ובמסוכסכת חורפא דסכינא א"כ אם הוא ברישא דסכינא ממש שאין שום חורפא דסכינא מקודם להחליש ואין כאן רק מורשא אחת האיך ס"ד לפסול. [ומה שלא פי' הרי"ף באמת רישא דסכינא כפשוטו לפי שסובר בהוליך ולא הביא אפי' באמצע אינה קורעת דרך ירידה] וכן נראה להדיא מדברי הרב בהג"ה דכתב דיש מחמירים עד דקיימא ארישא דסכינא ולפי שאין אנו בקיאין יש להטריף הכל. [ודוחק לומר דכונת הרב דוקא ארישא ועוקץ נוטה לקתא ובהיפוך אסיפא נוטה להראש דמדסתם משמע בכל גונא מדינא מותר רק משום שאין בקיאין] והשתא לפי הבנת ב"י מאי אירי' שאין בקיאין תיפוק לי' דאסור לדעת הרי"ף ורמב"ם וא"כ נהי דמחמירין כרש"י והרא"ש מ"מ פשיטא דאין להקל נגד הרי"ף ורמב"ם וע"כ דסובר דברישא דסכינא לכ"ע מותר רק לפי שאין [אנו] בקיאין אסור גם בלא"ה לא הי' לו להב"י להמציא חומרא זו במסוכסכת הנרגשת רק אפי' באינה נרגשת ושחט באופן שפוגע בסימן דודאי טרפה לכ"ע ואם קיימא ארישא דסכינא כשר לרש"י והרא"ש ולהרי"ף ורמב"ם טרפה לפי דעתו תו קשיא לי במ"ש הרב ז"ל דאם היא כפופה כ"כ עד שאינה נרגשת מודה הרא"ש דכשרה אפי' באמצע והנה מלבד מה דנראה מדברי הרא"ש דאפי' בכה"ג היא נרגשת [וטרפה] דאל"כ מאי קשיא לי' על הרמב"ם הא מצי לומר דמיירי בכפופה כ"כ. וכן נראה מדברי הרב בהג"ה שסתם וכתב דאינו כשר רק ברישא דסכינא ומחמת שאין בקיאין הטריף הכל וקשה דהי' לו להזכיר באינה נרגשת לכ"ע כשר ולא עוד דהגיה על דברי הרמב"ם והוא מיירי באינה נרגשת וע"כ דסובר דלהרא"ש לא משכחת לה שום צד הכשר [רק בקיימא ארישא דסכינא] [דאפי' אינו מרגיש רק שיורד לתוכה טרפה ואם הוא אינו מרגיש כלל אחר ירגיש]. אבל בלא"ה אני תמה מאוד על זה דרש"י והרא"ש הביאו ראי' לדינם מברייתא דקתני פגימות הרבה תידון כמגורה. מבואר אפי' מסוכסכת דאי אוגרת אפי' אחת. והרשב"א תירץ זאת הקושיא דהתם משום גזירה הולכה אטו הובאה היא ודוקא בהרבה פגימות חיישינן לזה שאינו יכול ליזהר ולא בפגימה אחת ולפ"ז רש"י והרא"ש לא ס"ל חילוק זה ושפיר הוכיחו דלאו משום גזירה הוא דאל"כ אפי' אחת נמי. והשתא כיון דבאמת קיימ"ל במגל קציר דגזרינן הולכה אטו הובאה ואפי' דיעבד אסור א"כ דוקא ברישא דסכינא מותר דיעבד כמ"ש מהרש"א דאפי' ישיב ידו מעט עדיין לא יגיע אל הסימנים כיון דהוא ברישא אבל באמצע דסכינא גזרינן מוליך אטו מביא אפי' דיעבד ואפי' בכפופה כמו מגל קציר דבזה לא שייך סברת מהרש"א לשיטת רש"י א"כ באמצע דסכינא לעולם אסור לפי שיטתם. ואמת כי קושית מהרש"א שם להרי"ף אינה קושיא כלל דכתב הרשב"א בהדיא לחלק דבאחת לא חיישינן שיביא דיעבד [רק] בהרבה. אבל עכ"פ מוכח מדבריו דלרש"י עיקר החילוק הואיל והוא ארישא דסכינא משא"כ באמצע: הן אמת שיש מקום לומר באמת דרש"י והרא"ש מודים לחילוק של הרשב"א ז"ל ומ"מ עיקר ראייתם דמשמע להו נידון כמגורה דהוי נבילה לא משום גזירה תדע שהרי מוכרח לומר כן לשיטת רש"י דהקשה על עצמו מעיקרא דהא במגל קציר מכשירינן דרך הליכתה. ותירץ לחלק דהתם הראשים כפופים מאוד משא"כ כאן וקשה הא שם באמת אסור וע"כ דמשמע לי' דהכא הוי נבילה לזה הוכרח לחלק כן וכן פי' מהרש"א גופא שם ע"ש. אך באמת לא נהירא לי לומר דזהו דיוקו של רש"י דהוי נבלה דהך ברייתא לא מיירי כלל מדין טומאה רק היתר אכילה, אמנם בלא"ה הוכרח רש"י לחלק בין הך למגל קציר דהא רש"י כפל ושילש לפי פירושו דמוסוכסכת אפי' דרך ירידה קורעת הסי' ומפרש מה שהקשו בש"ס מיבזע בזע בין דרך ירידה בין דרך פגיעתו ואהא קשיא לי' דהא שם מוכח עכ"פ כיון דלא הוי נבלה דדרך ירידה אינו קורע בעצמו רק משום גזירה הולכה אטו הובאה כמו שפירש"י שם ע"ש. והוצרך לחלק דשם כפופים, ולפ"ז עדיין י"ל כיון דהביא ראי' מברייתא לדינו ש"מ דלא ס"ל חילוק הרשב"א ז"ל וא"כ אפי' בכפופים באמצע טרפה ואפי' אחת גזרה אטו הבאה. אך לכאורה יש לדון מטעם אחר דאי ס"ד דדוקא ברישא דסכינא לא גזרינן לשיטת רש"י אטו הבאה כמ"ש מהרש"א א"כ תקשי הא דשקיל וטרי בש"ס אהא דקתני מסוכסכת כשרה והוצרך לומר ארישא דסכינא משום קושיא דמיבזע בזע ופירש"י עלה דבין בירידה ובין בעלי' קורעת. וקשה בלא"ה האיך קתני כשרה נהי דדרך ירידה אינו קורע מ"מ למה לא נגזור מוליך אטו מביא וכן להיפוך ולפירש"י מוכח להדיא דלא צריכין לאוקמא ארישא דסכינא רק משום דדרך ירידה נמי קורע. גם קשה לי לפי הבנת מהרש"א דהא הרא"ש פי' כפירש"י ומ"מ רצה להסכים להרמב"ם אם אינה נרגשת ואפי' באמצע לולי דסובר דלא משכחת לה וקשה בלא"ה למה לא נגזור מוליך אטו מביא כיון דקאי באמצע. ולא שייך סברת מהרש"א וע"כ דמודה לסברת הרשב"א דיש חילוק בין אחת לב' וראייתו מברייתא דמשמע לי' דהוי נבלה כנ"ל:

אך נלפע"ד בכונת רש"י והרא"ש כך דס"ל כמ"ש הר"ן גבי מגל קציר דאף דהתם אפי' דיעבד אסור גזירה אטו הבאה היינו דוקא במגל קציר שהוא כלי שצורתו כך אזי יש לגזור שישחוט תמיד בזה ופעם אחת יביא ג"כ אבל בכלי אחרת מלא פגימות שאין צורתה כך לעולם רק פעם אחת לא חיישינן דיעבד כל שלא הביא בשחיטה זו ע"ש. וזה ס"ל לרש"י והרא"ש לעיקר וראייתם מהך גופא דהכא במסוכסכת כשר בהוליך ולא הביא ולא גזרינן אטו הבאה ושם אסור וע"כ דהכא מתני שאין צורתה כך. והשתא שפיר הוקשה לו לרש"י מהך דמגל קציר דמבואר דאינו קורע דל"ל דהכא נמי משום גזירה אסור דהא הכא אין צורתה כך רק סכין מלא פגימות והוכרח רש"י לחלק בין כפופים. ומה"ט נמי הביא שפיר ראי' לדינו ג"כ מהך בריייתא דל"ל משום גזירה בזה ליכא גזירה רק במגל קציר דאל"כ אפי' אחת נמי וחילוק הרשב"א לא סבירא להו והשתא אין צורך לסברת מהרש"א דבלא"ה ליכא למיגזר דיעבד מוליך אטו מביא רק במגל שצורתו כך. ולפ"ז לדידן דאין אנו מחלקין בזה אין להתיר בכפיפה מטעם זה רק משום חילוק בין אחת לב'. ולרש"י והרא"ש בהיפוך בחפיפה באמצע יש להתיר מטעם שאין צורתה כך. ולפ"ז אם באנו לחוש לתרווייהו אין מקום להקל באמצע ואפי' בכפיפה ודוק היטב. ועוד יתבאר בזה בסעיף י' בס"ד:

אך יש לדון על הרא"ש דהשיג על הרמב"ם והוא מוכרח להודות דיש מסוכסכת שאינה נרגשת דאל"כ תקשי לי' ממגל קציר דאינו פסול רק משים גזירה ולא משום דקורעת וע"כ דהתם בכפופין כמו שפירש"י. א"כ גם דברי הרמב"ם יש לפרש כן. אך באמת לק"מ דסובר הרא"ש דודאי אפי' כפופה נרגשת רק מ"מ כשרה דזה אינה קורעת הלכך שפיר הקשה על הרמב"ם דמחלק בהרגשה וזה לא משכחת לה ולפ"ז מה שסיים הב"י ואם היא כפופה כ"כ עד שאינה נרגשת כלל מודה הרא"ש. הוא מגומגם דלהרא"ש בכפיפה אפי' נרגשת כשרה דמ"מ אינה קורעת ודוק היטב:

אמנם בעיקר מה שנתחבטו הראשונים ז"ל בפי' סוגית הש"ס הי' נלפע"ד לפרש בפשיטות והוא דודאי לפירש"י קשה מה שהקשו עליו דהא בברייתא קתני הרבה פגימות וקשה אפי' אחת ובאמצע פסולה. והרב מהרש"א תירץ בזה דאין רבותא, באחת באמצע מהרבה ע"ש והוא תירץ כן לפי קושיתו אבל ברשב"א מבואר הקושיא על ציור אחר דהא ודאי ארישא דסכינא אינו כשר רק באחת דאל"כ מאי קאמר אין לה אלא פגימה אחת אפי' יותר מותר ברישא וע"כ דברישא דסכינא אין היתר רק באחת וארישא ממש. והשתא הריש' דקאמר פגימות הרבה א"כ ע"כ דפגימה אחרונה לצד הקתא אינה ברישא ממש א"כ למה לי פגימות הנשארים באותה פגימה בלבד אסור כיון דלא קיימא ארישא. ועל זה לא שייך תירוץ מהרש"א (כן נ"ל ביאור דברי הרשב"א שם] ועוד קשה לי לפי פירש"י מאי פריך בש"ס מעיקרא מ"ש מרוח אחת דמורשא קמא מחליש ובתרא בזע מרוח אחת נמי חורפא דסכין מחליש. הנה מדלא קאמר מעיקרא בשתי רוחות דחורפא דסכין מרליח מבואר דכל כמה דיש לו לומר דפגימה עצמה מחליש ניחא לי' טפי [ומכ"ש לפירש"י הוא דבר קשה מאוד דמורשא קמא מחליש עור ובשר ובתרא קרע כמו שהקשה הר"ן בחידושיו על זה. ובאמת נראה עיקר כפי' הר"ן בזה ודוק] א"כ גם ברוח אחת כיון דמעיקרא ס"ד בהוליך והביא הי' לו להקשות ג"כ דאותה פגימה בעצמה בהולכה מחליש ובהבאה קורעת. ולשיטת הרי"ף ניחא דמעיקרא לא הי' יכול להקשות כן כיון דלא ס"ד ארישא דהיינו דבהולכה אינו פוגע כפי חי' הרי"ף רק בהולכה פוגע א"כ מה בכך דבהולכה מחליש מ"מ בהבאה שוב אינה קורעת והוצרך משום דבשר מחליש ועל זה משני דאינו פוגע בהולכה דקיימא ארישא (והיינו שהעוקץ האחרון נשחז והעליון קיים כמ"ש הט"ז] ושפיר מקשה כי אתא בזע והוצרך לומר שהוליך ולא הביא אבל לרש"י קשה:

אמנם לפי' הרי"ף ג"כ קשה חדא לפ"מ שכתבתי לעיל והוכחתו מדברי הרב בהג"ה דמ"מ מודה לפירש"י בגוף הדין דאם קיימא ארישא דסכינא אין לחוש אפי' פוגע בסימן כדמוכח בש"ס דבלי החלשה קודם אינו קורע א"כ מאי פריך סוף סוף כי אתא בזע והוצרך לשנויי בהוליך ולא הביא וקשה הא מעיקרא עד דמשני דקיימא ארישא דסכינא לפי פי' הרי"ף הי' ס"ד דעומד באופן דבהולכה פוגע בסי' א"כ הוי מצי לשנויי דבאמת כך עומדת רק ארישא דסכינא ממש א"כ אפי' הוליך והביא כשר דבהולכה אף שפוגע מ"מ עדיין לא הי' מי שיחליש מקודם ובהבאה אף] שכבר נחלש מ"מ כיון דבהולכה פוגע בהבאה הוי דרך ירידה וכשר ושפיר מיירי במוליך ומביא ולמה לי' לאהדורי ממה דהוי ס"ד מעיקרא ונצטרך לאוקמא בהוליך ולא הביא ודוק [ואפשר דמזה דייק הב"י דהרי"ף לא ס"ל כלל הך דקיימא ארישא דסכינא ודוק] ועוד קשה האיך קתני בברייתא אין לי אלא פגימה אחת דמשמע כל שנים טריפה והשתא לשיטת הרי"ף משכחת לה אפי' בשנים שתהא כשרה דהיינו חדא ארישא דסכינא ממש דהא מודה בזה לפירש"י כנ"ל ואחת באמצע נוטה לצד הקתא והשתא הך העליונה אינה קורעת דלא הי' החלשה קודם והך דקיימא באמצע בהולכה אינה פוגעת ול"ל דבזה כיון שיש שנים גזרינן מוליך אטו מביא. הא ליתא דהא מ"מ לא מיבעי' אי נימא כמ"ש מהרש"א דבהך פגימה דקאי ארישא דסכינא לא חיישינן כלל שיביא קצת דאפי' יביא עדיין לא יגיע עד הסימנין א"כ בזה אין לחוש רק בהך פגימה דקאי באמצע א"כ בחדא לא חיישינן דיכול להזהר כסברת הרשב"א לשיטת הרי"ף אלא אפי' אי נימא דלא כמהרש"א ולא ס"ל לרשב"א רק לחלק בין אחת לב' מ"מ קשה אם הך דקיימא ארישא קאי באופן דבהולכה קורעת לא בהבאה והשתא בהך אין לחוש כלום דבהולכה עדיין לא הי' החלשה כיון דקאי ארישא ממש ובהבאה לא יקרע כלל להרי"ף והך דקיימא באמצע הוא להיפוך דבהולכה אינה קורעת רק בהבאה והשתא אין לו להזהר שלא יביא רק בהך דאמצע ובאחת יכול להזהר לשיטת הרי"ף כמ"ש הרשב"א כדמוכח בש"ס דקאמר כגון שהוליך ולא הביא ולא חיישינן שיביא [ואמת די"ל דמזה דייק הב"י דהרי"ף חולק על הך סברא דרישא דסכינא ופליג בהא ג"כ על רש"י אבל כבר נתבאר לעיל דדבריו צ"ע בזה ובש"ס מוכח דליכא מאן דפליג בהא ע"ש] גם בלא"ה [ק"ל] האיך אפשר [לומר] דכל שיש יותר מאחת חיישינן שמא יביא א"כ האיך קתני רישא סכין שיש בה פגימות הרבה תידון כמגורה מה זה שאמרו הרבה ולא סגי להו לומר סכין שיש בה פגימות דכל שיש יותר מאחת דסיפא חיישינן וקושיא זו קשה באמת לכל הפירושים דקשה רישא לסיפא דבסיפא מבואר כל יותר מאחת טרפה לעולם וברישא מבואר פגימות הרבה נראה מבואר דשתים לא דאל"כ הי' די לומר פגימות סתם:

לכן נלפע"ד לפרך כך והוא דודאי קשיא להו קושיא הנ"ל רישא לסיפא ומזה הוכיחו שלא ימלט דהפי' בברייתא דברישא מחליט דלעולם טרפה הן בעוקץ לצד הראש הן לצד הקתא הן הוליך ולא הביא בין הביא ולא הוליך ובסיפא קמ"ל דלעולם כשר הן העוקץ לצד הקתא הן לצד הראש ומה שביניהם תלוי היכן העוקץ עומד וכל שישחוט על זה הצד שלא יפגע בסי' כשר לזה קשיא להו בסיפא הא מ"מ אם עומד דרך שפוגע בסי' טרפה דחורפא מחליש ומה לי אחת מה לי שתים ועל זה משני דקאי ארישא דסכינא ממש כפירש"י והשתא לעולם אינה קורעת דאין מי שיחליש לפני' ואהא מקשה מ"מ כי אתא בזע דל"ל דמיירי באופן דבהולכה פוגע ולא בהבאה ולפ"ז בהיפוך באמת אסור א"כ מה לי אחת אפי' שתים תלוי ג"כ בתנאי זה לאיזה צד שעומדין שאם ישחוט באופן שלא יפגע כשר דאפי' נימא בשתים אינו נזהר מ"מ משכחת לה חדא ארישא וחדא באמצע כנ"ל. וכן מוכרח מסתירת רישא לסיפא כנ"ל וע"כ דבסיפא יש מעלה דלעולם כשר יהא עומד על איזה צד שיהי' וע"ז משני כשהוליך ולא הביא וקיימא ארישא א"כ בין אם הפגימה עוקצה לצד הראש בין לצד הקתא כשר כיון שלא הביא. והשתא לק"מ מכל הקושיות הנ"ל ושניהם אמת דדרך ירידה אינו קורע ומ"מ הוכרח לשנויי. דקיימא ארישא כפירש"י והוליך ולא הביא כמו שביארנו ודוק היטב:

נמצא לפ"ז אם קאי ארישא דסכינא נוטה לצד הראש אפילו הוליך והביא כשר ונוטה לצד הקתא אפי' באמצע כשר ואפי' שנים אפשר דכשר. רק די"ל דרישא בא למעט אחת ברישא דסכינא ואחת באמצע דבזה אין לו ליזהר רק באחת כנ"ל אבל שנים באמצע הוי כמו הרבה. ומ"מ לענין דינא אין נ"מ בכל זה כי כבר כתב הרב דנהגו להטריף הכל בכל גונא רק מה שכתבתי הוא להלכה בביאור סוגית הש"ס לבד:

ולפי הנ"ל נראה לפרש דברי התוס' שם [בד"ה כאן] שכתבו אהא דמשני רומיא כאן שהוליך וכו' וז"ל הוי מצי לשנויי הא דקאי ארישא דסכינא הא דקאי באמצע וכפי הנראה הם מפרשים כפירש"י לגמרי. אבל יש לתמוה דמה בקשו בזה הא לפירש"י בלא"ה הך דרבא ע"כ דקאי ארישא וא"כ לא נרויח רק שנאמר ברייתא מיירי בהוליך ולא הביא ג"כ ובאמצע והשתא לפי"מ דמשני השתא מיירי ברייתא בכל גונא בין באמצע בין ברישא ומיירי בסתם שחיטה מוליך ומביא ומה זה שכתבו דהוי מצי לשנויי דמיירי באמצע דוקא ובהוליך ולא הביא ואדרבא לעיל מקשה בפשיטות כי אתא מבואר דטפי י"ל דמיירי בסתם שחיטה מוליך ומביא א"כ כיון דמצי לפרש ברייתא בכל גונא למה יפרשה דוקא באמצע. ולפי הנ"ל י"ל דכונתם כך דודאי לעיל ג"כ הוי מצי לאוקמא במוליך ומביא רק דלא מצי לפרושי ברייתא דלעיל כן דמוכח דכל היכא דנוטה הפגימה כשר כנ"ל אבל בהך דרבא הוי מצי לאוקמא תרווייהו במוליך ומביא וקאי ארישא דסכינא וברייתא באמצע וה"ה ברישא רק דקאי באופן דיזיק בהבאה ולמה לי' לאוקמא מילתא דרבא בהוליך ולא בסתם שחיטה. וזהו כונתם דהוי מצי לשנויי כך ודוק היטב בכל הנ"ל: (ז) אם שחט בה דרך הולכה. דוקא דיעבד אבל לכתחילה לא ישחוט שמא יביא. ויש להבין לפי"מ ששנינו בתוספתא דמצות שחיטה לכתחילה מוליך ומביא א"כ תיקשי הא דמשני דרבא מיירי בהוליך ולא הביא וקשה מאי קמ"ל מסוכסכת לא ישחוט לכתחילה הא אפי' בסכין יפה לא ישחוט בהולכה בלבד. וצ"ל דהתם היכא דלא אפשר מותר כי הא דרבא בדיק גירא לר' יונה. והיינו לפי שלא הי' אפשר בלא"ה לשחוט עוף הפורח. ולפ"ז ס"ד דהכא נמי במסוכנת וכה"ג שאי אפשר להשחיז הסכין שתמות מ"מ אסור לשחוט במסוכסכת לכתחלה כנ"ל:

סעיף ח. סכין שיש בה פגימות הרבה (ח) אפי' כולן מסוכסכות אפי' שחט בה בדיעבד פסולה דמתוך שפגימותי' מרובות חיישינן שמא השיב ידו מעט ולא הרגיש:

ח אפי' כולן מסוכסכות. הטור הביא בשה בעל העיטור דאם הם מסוכסכות ושחט באופן שלא פגע העוקץ בפגימה כשר ולפ"ז צריך לפרש ברייתא באוגרת ותמהו עליו דלפ"ז מ"ש הרבה אפי' אחת פסול ומתוך כך ביקש הט"ז (סק"ד) לחדש דין חדש דאפי' בצד אחד יפה מ"מ כיון שיש שני פגימות אפי שחט בחלק היפה אסור דיעבד ואפי' שיעור שחיטה ע"ש ואני תמה דלפי דבריו מה זה דנקט בסיפא אין בה אלא פגימה אחת הא אפי' ביותר מאחת מסוכסכת כשרה ואי דבא לאשמעינן אוגרת פסולה הא טפי ית רבותא במסוכסכת דאפי' הרבה כשר ואוגרת דפסולה פשוט טפי ועכ"פ לא הוי לי' להזכיר כלל אין לו אלא פגימה אחת כיון דאין זה ההיפוך מרישא דלא קתני בריחא הרבה רק להורות דין הנ"ל והול"ל בפשיטות אוגרת פסולה מסוכסכת כשרה. גם בעיקר דינו אני תמה דהא כיון דבאחת ונשאר מתחתי' שיעור שחיטה ושחט ביפה כשר וע"כ דיכול להזהר שלא ישחוט רק מפגימה ולמטה א"כ וכי בשביל שיש עוד פגימה למעלה ממנה תפסל מה לי באותן הפגימות למעלה מהך כיון דיש שיעור שחיטה למטה מן האחרונה ואם באת לפסול אפי' אין למעלה ממנה כלום תפסל ודוק:

אמנם בעיקר מה שהקשו על בעל העיטור נלפע"ד דלק"מ והא דינו של בעל העיטור מוזכר בהדיא בר"ן גבי מגל קציר שאמרו שם דאפי' דיעבד אסור גזירה אטו הבאה וכתב הר"ן דאחרים אומרים דוקא מגל קציר שצורתו כך יש לחוש שישחוט בו תדיר ושמא יוליך ויביא פעם אחת אבל סכין אף שהיא מסוכסכת כל שהוליך ולא הביא כשר ולא הקשה הר"ן עליהם כלום וזו היא ממש דברי בעל העיטור ובאמת לק"מ דברייתא מיירי שהיא מסוכסך לא כולם לצד אחד רק אחת לצד הראש ואחת לצד הקתא ומ"מ כל אחת בפ"ע מסוכסכת היא ומ"מ דינה כאוגרת הואיל ויש שנים ובין שישחוט בהולכה ובין בהבאה טריפה משא"כ אילו לא הי' רק אחת מהן היתה כשרה שכל אחת בפ"ע אינה אוגרת וזה ברור. ולפ"ז כיון דכשל עוזר נפל עזור ודינו של הט"ז צ"ע כי אין לו על מה לסמוך גם הסברא נותנת בהיפוך כנ"ל:

סעיף ו. סכין חדה שהושחזה והרי אינה חלקה אלא (ט) מגעתה כמגע ראש השיבולת שהוא מסתבך באמצע (י) הואיל ואין בה פגם שוחטין בה הג"ה. ואין אנו נוהגין לשחוט בו לפי שאין אנו בקיאין בדבר (אגור): סעיף ז. סכין שפיה חלק ואינה חדה הואיל ואין בה פגם שוחטין בה ואע"פ שהוליך והביא בה כל היום עד ששחטו שחיטתו כשרה. (וע"ל סי' כ"ג דבבהמה כה"ג לפעמים טרפה):

סעיף ח. סכין שהיא עולה ויורדת כנחש ואין בה פגם שוחטין בה לכתחלה: סעיף ט. בדיקת הסכין צריכה אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא דהיינו שמוליכה ומביאה על בשר אצבעו ואח"כ מוליכה ומביאה על צפרנו מג' רוחותיה שהם פיה ושני צדדיה כדי שלא יהיה בה פגם כלל ויבדוק לאט ובכוונת הלב שלא יפנה לבו לדברים אחרים וצריך לשנות הצפורן אחר קצת בדיקתה שמא נפגם הצפורן בחודה של סכין ואולי יש פגימה בצדדין שלא ירגיש בה לפי שעוברת בתוך פגימות הצפורן:

הג"ה. ולא יבדוק שני צדדי הסכין ביחד אלא כל אחד בפני עצמו (מהרי"ו):

ט

מגעתה כמגע ראש השיבולת. זהו איבעי' בש"ס דמיא לסאסאה מאי וקאמר מאן יהיב לן מבישרא ואכלינן והך דמייא לסאסאה היינו שאין בו פגם כלל. והנה לכאורה יש להקשות מכאן להך דעה דפגימה כל שהוא שאינה כחגירת ציפורן כשר א"כ מה זה דבעי דמיא לסאסאה הא אפי' בפגימה כ"ש כשר כ"ש בזה שאין בה פגימה כלל. ול"ל דהאיבעי' הוא לכתחלה דוקא דהתם עכ"פ לכתחילה אסור א"כ מה זה שהשיב לו מאן יהיב לן מבישרא הא בדיעבד ידע דמותר רק לכתחילה מיבעי' לי' והו"ל להשיב דלכתחילה מותר וצ"ע והנה לשון הרמב"ם מורה דאפי' לכתחילה מותר ובאמת בש"ס לא נזכר זה. ואפשר דמשמע להו מתשובה זו אפי' לכתחילה ומיושב קושיא הנ"ל:

י הואיל ואין בה פגם. היינו דוקא בסכין סתם אבל בסכין מלובנת אפי' למ"ד חידודו קודם לליבונו מ"מ פשיטא דאפי' דיעבד טרפה בזה דכיון דהוא סכין רעה פשיטא דליבונה קודם כמו שכתבתי לעיל ס"ט באריכות ע"ש ולקמן (סי' כ"א ס"ק ב' וסי' כ"ג) יתבארו מיקרי דינים אלו.

סעיף י. סכין שיש לה פגימה אסור לשחוט בה אפי' אם מכוין לשחוט (יא) שלא כנגד הפגימה וביו"ט נוהגין היתר לכרוך מטלית על הפגימה כיון שאינו יכול להשחיזה ואם הוא שעת הדחק שאין לו הכנה להשחיזה אפי' בחול מותר לשחוט ע"י כריכת מטלית על הפגימה:

הג"ה. ועי' לעיל סי' ו' סכין שיש לה ב' פיות צריך לבדוק שני הצדדין (טור):

יא שלא כנגד הפגימה. דין זה הוציא רש"י והרא"ש מהא דמגל יד דלא ישחוט בצד היפה גזירה שמא ישחוט בצד השני. וכתבו הם דכ"ש בסכין שיש בו פגימה באותו צד דאסור והנה לפמ"ש הר"ן גבי מגל קציר בשם י"א דאף דמגל קציר אפי' דיעבד אסור גזרה אטו הבאה מ"מ היינו דוקא מגל שצורתו כך אבל סכין אחר שאין צורתו כך לא ולפ"ז י"ל גם כאן דכמו דהתם מחלקינן לענין דיעבד ה"ה הכא לכתחלה ודוקא מגל יד שצורתו כך אסור ולא בסכין וביותר קשה לפי"מ שכתבתי לשיטת רש"י והרא"ש דס"ל באמת כהך דעה וכן דעת בעל העיטור כנ"ל (ס"ק ח') א"כ מותר הכא אפי' לכתחלה ושם כתבו בהיפוך. ואולי דוקא לענין דיעבד שלא להטריף מחלקינן בכך ולא לכתחלה ומה שכתבו כ"ש היינו משום שהוא באותו הצד. וראיתי בר"ן שכתב להתיר בכורך מטלית או איזה היכר אחר משום הך סברא גופא שאין צורתה כך והיינו דאזיל לשיטתו במגל קציר. ולפ"ז לדידן דלא קיימ"ל גבי מגל קציר כן א"כ האיך התירו כאן במטלית לכתחילה כיון דאפי' לענין דיעביד אין מחלקין בהא כ"ש לכתחלה ואפשר דמש"ה לא התיר המחבר רק ביו"ט אף שהר"ן כתב חפי בחול והיינו כנ"ל. וביו"ט הוי קצת כמו דיעביד ובמגל גופי' אין איסור רק לכתחילה:

סעיף יא. השוחט בהמות רכות או עופות הרבה צריך לבדוק בין כל אחד ואחד שאם לא עשה כן ובדק באחרונה ונמצא סכין פגומה הרי הכל ספק נבילות ואפי' הראשונה:

הג"ה. (יב) ומי שרוצה להכניס עצמו לספק זה אין צריך לבדוק סכין בין שחיטה לשחיטה. (ת"ה סי' קפ"ד):

יב ומי שרוצה להכניס עצמו בספק זה. עי' ש"ך מה שהשיג על הב"ח ובאמת לכאורה דברי הב"ח נכונים כי מהרא"ש מוכח כן שהרי כתב דהלכה כר"ה הלכך צריך לבדוק בין כל אחת ואחת וקשה הא זה לא תליא בהא כלל דהא אפי' לר"ח צריך בדיקה כדמוכח בש"ס להדיא דנסתפקו אי כר"ה אי כר"ח רק לר"ה למיפסל קמייתא ולר"ח לאכשורי בתרייתא אבל עכ"פ צריך בדיקה ומה זה שכתב הלכך. וע"כ דהרא"ש בא לומר דצריך בדיקה באמת לא עצה טובה לכך כתב שפיר הלכך דלר"ה למיפסל קמייתא שכבר שחט צריך בדיקה לידע שהיא טרפה שלא יקחו ממנה קודם ואח"כ יתוודע שהיא טרפה משא"כ לר"ח דהיא בשביל מה שישחוט זה ודאי אינו רק עצה טובה ולא צריך לכך כתב הלכך אבל אי סובר כהמחבר קשה. וכן מלשון סה"ת שהביא הש"ך מוכח לכאורה כדעת הב"ח דכיון שכבר כתב דפסולות לאיזה צורך כתב דלכן טוב יותר. פשיטא ומי לא ידע שזה טוב יותר. וע"כ דבא לומר הואיל ופסולות טוב להחמיר לבדוק כנ"ל גם בש"ס דקאמר למיפסל קמייתא מורה כן כפירש"י שם דאל"כ מאי קאמר למיפסל וכי לפסלה הי' רוצה גם בלא"ה הי' לו לומר לאכשורי בתרייתא אותן שהי' להם בדיקה בתחילה וסוף ומה זה שאמר למיפסל. וע"כ דהי' רוצה לבדוק כדי להודיע הפסול שלא יקנו קודם ויאכלו איסור. וכן נראה מפירש"י שם:

אך מ"מ מדברי הרא"ש הנ"ל אין ראי' כלל דודאי יש להבין בלא"ה דהרא"ש כתב דהלכה כר"ה כיון דר"י טריף עד תליסר חיותא וקשה מה זו ראי' הא כמו שאמרו בש"ס ואפי' קמייתא קאמר לא לבר מקמייתא. וברור דכונתו כמ"ש הרשב"א בחידושיו דקיימ"ל כאיבעית אימא דלעיל דע"כ כר"ה דלר"ח מיתלא תלינן כולם כשרות א"כ מבואר דפסק כר"ה והשתא שפיר כתב הרא"ש הלכך דנהי דבש"ס קאמר דלר"ח נמי מצריך בדיקה היינו דלא קאי כהך לישנא דלר"ח מיתלא תלינן כמו שפירש"י דסובר השתא דלר"ח מפרקת פוגם טפי מעור א"כ שפיר צריך בדיקה אבל לדידן דקיימ"ל כר"ה דלר"ח מיתלא תלינן א"כ לא שייך בדיקה אפי' דרך עצה טובה רק לר"ה דלר"ח דמיתלא תלינן בלא"ה כולן כשרות וזה ברור ומ"מ כיון דבש"ס משמע כהב"ח גם הרשב"א כתב מתחילה מדינא משום בל תשחית ראוי להחמיר בזה כהב"ח דאפי' מי שרוצה [להכניס עצמו בספק] יבדוק [כנ"ל]:

סעיף יב. אעפ"י שבדק הסכין קודם שחיטה צריך לחזור ולבדוק אחר השחיטה וה"מ שהסכין לפנינו אבל אם נאבדה שחיטתו כשרה הואיל ובדקה קודם שחיטה ואפי' שחט בה הרבה זה אחר זה (יג) אם נגע במפרקת של אחת מהן יש להחמיר ולחוש לכל אותן שנשחטו אח"כ:

יג ואם נגע במפרקת יש להחמיר. ברשב"א בחידושיו מבואר דאפי' לא נגע יש להחמיר ע"ש ומ"מ נראה לפע"ד דאין להחמיר בזה דהא עיקר החומרא נובעת ממ"ש הראב"ד ז"ל דאף דקיימ"ל כר"ה היינו לחומרא אבל לקולא בנאבד הסכין יש להחמיר כר"ח מכח עצם מפרקת וכן נראה באמת בש"ס דלר"ח אסור בנאבד דבזה אתי שפיר הא דפריך אי הכי תיבעי' בדיקת חכם ולהראב"ד הפי' כך דלר"ח כיון דבנאבד כשר אין הבדיקה דאח"כ מעכבת לכך אין צריך בדיקת חכם משא"כ לר"ח דלדידי' בנאבד הסכין לאחר שחיטה כששחט הרבה טרפה מחשש עצם מפרקת דקמייתא א"כ גם בבדיקה דאח"כ ובעי' בדיקת חכם כששוחט הרבה. אך מ"מ אין דברי הראב"ד מוכרחין דיש לפרש בפשיטות דלר"ה הוי הכל חדא שחיטה דהא חזינן דאם נמצא פגום טרפה אפי' ראשונה אלמא דעור ומפרקת שוין א"כ מה נפ"מ ששוחט הרבה אבל לר"ח מיד אחר שחיטה הראשונה נשתנה הסכין כאילו לא נבדק כלל דהא חזינן דמכשיר משום דבעצם נפגם א"כ ממילא אזלא בדיקה דמעיקרא וצריך בדיקת חכם לשחיטה שני' ודוק היטב:

גם אפי' לפי' הראב"ד מ"מ היינו דוקא להך לישנא לר"ח עצם מפרקת פוגם טפי מעור כמו שפירש"י דהתם קאי בהך לישנא אבל לפמ"ש הרשב"א וכדמוכח מדברי הרא"ש דקיימ"ל כאיבעית אימא דלר"ח מיתלא תלינן א"כ מודה ר"ח לר"ה דעצם אינו פוגם טפי מעור כלל רק מספק תולין להקל א"כ בשחט הרבה ונאבד גם לר"ח כשר ואפי' נגע כמו לר"ה ואפשר דמה"ט פסק הרא"ש דאפי' נגע כשר אך מ"מ בנגע יש לדון קצת די"ל מאי דקיימ"ל כהך לישנא דמיתלא תלינן היינו להחמיר כר"ה דר"י קאי כותי' לפי זה אבל להקל חיישינן להך לישנא דלד"ח עצם מפרקת פוגם טפי. אך מ"מ בלא נגע ודאי אין להחמיר דהא כתב בהג"א בהדיא דפשיטא דלא פליג ר"ח רק בנגע ודאי ולא בספק דאין ספק מפרקת מוציא. מידי ודאי עור ואפי' להך לישנא דמיתלא תלינן א"כ בלא נגע מודה ר"ח. ומ"מ י"ל דוקא להחמיר מודה דלא סמכינן אמפרקת כל שלא ידעינן דנגע אבל להקל חיישינן שנגע להך לישנא דמפרקת פוגם טפי מעור לר"ח א"כ יש מקום להחמיר גם בלא נגע רק בלא נגע ודאי מותר וכ"כ הרשב"א שם דהמחמיר תבא עליו ברכה גם בספק נגע:

סעיף יג. שחט בסכין בדוקה ונאבדה קודם שיבדקנה אדר שחיטה ואח"כ נמצאת והיא פגומה שחיטתו כשרה (יד) הואיל ויצא בהיתר וזה שנמצאה פגומה אימור שיבר בד עצמות ולאו אדעתי' דאוקי סכין אחזקתו: סעיף יד. אם לא בדק הסכין ושחט בה ונאבד אחר שחיטה שחיטתו פסולה בד"א בסתם סכין אבל טבח שיש לו סכין מיוחדת לשחיטה ומקום מיוחד שמצניעה שם תמיד בחזקת בדוקה היא ואם שחט בה בלא בדיקה ונאבדה שחיטתו כשרה:

הג"ה. וראוי לכל טבח שיהא לו פכין מיוחדת לשחיטה ואסור לעשות בה שום דבר ויצניענה שלא יפגימנה ומ"מ לא ישחוט בה לכתחלה בלא בדיקה: (יד) הואיל ויצא בהיתר. הב"ח השיג על זה דלמ"ד בסמוך סט"ו דמספיקא אין תולין ה"ה הכא ובאמת כי לכאורה יש להוכיח סברא זו מהא דקיימ"ל בנאבד הסכין לאחר שחיטה כשר בדיעביד לכ"ע א"כ תיקשי בהא דנחלקו ר"ה ור"ח בשיבר בה עצמות ואפי' דרך שבירה דודאי פוגמין מ"מ אסור לר"ה. וקשה מ"ש בנאבד הסכין לגמרי דמותר ושיבר אסור הא בשבירה זו ודאי נפגם וא"כ הרי ממש כנאבד שבשבירה זו נאבד שא"א לבדקו ומה לי נאבד או שברו וכתתו בידים שא"א לבדוק. וע"כ משום דבנאבד הי' לו שעת היתר שהי' תולין בשעת שנאבד שהוא יפה משא"כ בשיבר כל שלא שיבר אין לו חזקה שהרי הוא לפנינו ומחויב לבדקו וכשנאבד דהיינו בשיבר אין לו חזקה שהוא יפה ומיד בשעת אבידה בודאי פגום ודוק:

איברא הרמב"ן ז"ל בחידושיו דעתו לומר באמת דלר"ה בנאבד הסכין טרפה וטעמו דאל"כ לא הוי כשמעתי' ותמהו עליו בפי' דבריו ועבספ"י בחולין שהאריך בזה ובאמת כונת הרמב"ן ז"ל ברור כמו שכתבתי דלא ס"ל חילוק הנ"ל א"כ האיך קאמר ר"ה כשמעתי' הא מ"מ כיון דמודה ר"ה בנאבד ה"ה בשיבר ואולם הרשב"א ז"ל הקשה עליו מהא דאמר רבא מומר אוכל נבלות בודק סכין ונותן לו ואי לא בדק בודק אחריו וקשה כיון דבדיקה דאח"כ מעכבת אפי' בדק יצטרך לבדוק אח"כ ג"כ ולמה יסמוך אמומר וכתב שזו היא ראי' גמורה. ובספ"י שם תמה עליו שהי' לו להקשות בפשיטות כל בדיקה דקודם שחיטה למה לי שאם ימצאנו יפה אח"כ בודאי כשר ואם לא ימצאנו יפה ואפי' יאבד לא יועיל לו בדיקה דקודם שחיטה להרמב"ם. ובאמת לק"מ דודאי כל בדיקה דקודם שחיטה הוא אפי' להרשב"א אינה רק מחשש דלמא אישתלי ולא יבדוק אח"כ ולפ"ז להרמב"ן ג"כ ודאי אם בדק קודם אפי' הוא פגום אין כאן רק ספק נבלה מחשש שמא נפגם בעור הלכך מתחלה בודק הסכין ואז הוי שני ספקות חדא דלמא יפגם בעור ודלמא אישתלי וזה לא חיישינן משא"כ בלא בדק קידם דהוי ודאי נבלה דסתם סכין בחזקת פגום כמ"ש הרשב"א גופא שם א"כ אסור לסמוך על סמך דלמא אישתלי אבל מהך דמומר יפה הקשה הרשב"א דמשמע בבדק קודם מותר לאכול בלי בדיקה אחריו וכן בנאבד אפי' לכתחלה] וקשה הא ודאי לא בדק המומר הסכין אח"כ והוי ספק נבלה לפי דעת הרמב"ן וזה ברור:

אבל מ"מ נלפע"ד דלק"מ דע"כ לא חיישינן להמומר רק כיון שקיבל עליו לשחוט בשכר או איזה הכנה אחרת שרוצה לשחוט לו א"כ בשביל טירחא יעבור על לפני עור ולא ישחיז הסכין שלא יהא פגום [וכן מבואר בלשון הפוסקים לעיל סי' ב' דעיקר החשש דלא טרח אחר סכין יפה] משא"כ כשבדק לו קודם שחיטה א"כ אם יראה שיש פגימה בסכין למה לא יגלה זה דהא הוא נקי מזה שהרי בסכין בדוק בודאי שחט א"כ כיון שאינו רק לתיאבון לא חיישינן משא"כ בלי בדק קודם חיישינן דבסכין פגומה ישחוט ולא יגלה אח"כ ולהטריח להשחיז הפגימה לא טרח. וא"ל דמ"מ יאמר אח"כ שמצא פגומה אח"כ הא ליתא כיון שלא בדקו לו ירא שיחזיק אותו שהוא שחט בסכין פגומה משא"כ כשבדק לו סכין. וכן מה שהקשה הרשב"א מהא דפריך בדיקת חכם לר"ה נמי תיקשי. תמהני מאוד דהא פשיטא דלא קשיא ולא מידי שהרי לא אמר הרמב"ן רק אליבא דר"ה בעצמו שסובר אפי' בשיבר בה עצמות פסולה דלדידן דפסקינן בשיבר כר"ח פשיטא דבנאבד כשר כ"ש משיבר. והשתא דמספקא לן בש"ס בהא דקאמר לבדוק בין כל חדא וחדא היינו בלא שיבר דהא התם בלא שיבר מיירי רק בעצם מפרקת מיבעי' לן אי בלא שיבר רק במפרקת ס"ל ג"כ כר"ח או בזה כר"ה והשתא לפי שיטה זו פשיטא דבנאבד כשרה ושפיר קאמר אי בלא שיבר ג"כ כר"ח תיבעי' בדיקת חכם משא"כ אם סובר בלא שיבר כר"ה אבל בשיבר ודאי סובר כר"ח ובנאבד כשר לשיטה זו וזה ברור:

גם בלא"ה י"ל שלא אמרו בדיקה קודם לחכם דוקא אפי' לס"ד היינו באיסור ודאי ולא ס"ד בזה ע"א נאמן באיסורין אבל בספק ידע דע"א נאמן הלכך בנאבד אין כאן רק ספק ולא בעי בדיקה אבל לר"ח הוי ודאי כיון דמכשיר קמייתא דבעצם מפרקת פגים אך מ"מ קשה לי על דברי הרמב"ן ז"ל דהא פשיטא דמה שאמרו דפלוגתייהו בשיבר לאו משום ר"ח נקט לה רק משום ר"ה דלר"ח מסקינן דאפי' בלא שיבר פליג רק דקמ"ל אפי' שיבר פליג ר"ה. והשתא מאי קמ"ל בשיבר הא בנאבד סתם ואין כאן שום ריעותא טרפה לר"ה והול"ל בנאבד דליכא למימר דנקט ושיבר בה משום ר"ח דהא לדידי' אפי' לא שיבר. וע"כ דעכ"פ לר"ה שיבר דוקא שהוא פגום ולא כשנאבד ודו"ק היטב. ועכ"פ נראה שסברתו זו (של הט"ז] במחלוקת שנוי' כנ"ל: סעיף טו. השוחט בסכין בדוקה ואחר השחיטה שיבר בה עצמות דרך שבירה שלא מדרך הולכה והובאה (רשב"א ור"ן ור' ירוחם) ובדקה ונמצאת פגומה שחיטתו כשרה דאנו תולים שבשבירת העצמות נפגמה וכן כל כיוצא בזה כגון שנפלה ע"ג קרקע קשה ודוקא שראינוה שנפלה על חודה אבל מספיקא אין תולין לומר שנפלה על חודה ואם שיבר בה עצם המפרקת (טו) אפי' דרך שבורה אין תולין בו מפני שהוא רך:

הג"ה. ואין חילוק בכל זה בין שבדק הסכין תחילה סמוך לשחיטה או שהיתה בחזקת בדוקה תחלה ולא בדקה סמוך לשחיטה דאפ"ה מיקרי סכין בדוקה: סעיף טז. אם בדק הסכין אחר שחיטה והצניעה ואח"כ נמצאה פגומה לית לן בה דאימור בדבר אחר נפגמה או שיבר בה עצמות ולאו אדעתי':

טו אפי' דרך שבירה. זהו הוציא המחבר מדברי הר"ן ותמהו הט"ז והש"ך דמדברי הר"ן לא מוכח מידי ואדרבא רק בחתך דרך הולכה והובאה מיירי ולפענד"נ דמדברי הר"ן מוכח באמת כדעת המחבר דאי ס"ד דכונת הר"ן דוקא דרך הולכה והובאה א"כ לפי"ז סברא הראשונה שכתב הר"ן דעצם מפרקת רך אין נ"מ כלל דלענין שיבר דרך שבירה אינה מועלת ובחתך אפ' עצם קשה אסור א"כ מה זה שסיים הר"ן וז"ל הלכך נקטינן אפי' נגע ושיבר עצם המפרקת שחיטתו פסולה דהא לא איפסקא הלכתא כר"ח אלא בששיבר עצמות דעלמא אבל עצם מפרקת רך הוא וקשה כיון דמסכים אפי' בשאר עצמות דרך חתיכה אסור א"כ דיקדוק זה שדקדק מדלא מכשרינן רק בעצמות דעלמא מה טיבו הא זה ישאר בקושיא דהא דרך שבירה אפי' עצם מפרקת [פסולה] ודרך חתך אפי' שאר עצמות ואין חילוק כלל ומדברי הר"ן נראה דהי' קשה לו מה שאמרו עצמות דעלמא. גם קשה למה לו להזכיר עצם מפרקת במסקנא כיון דגם בשאר עצמות כך הדין ולא הי' לו להזכיר רק דרך חתיכה אסור וברור דכונתו דאחרים מחמירים שני חומרות חדא בעצם מפרקת וחד בשאר עצמות בעצם מפרקת אפי' שיבר ממש. והיינו דדייק תיבת ממש. וכן בשאר עצמות בחתיכה והאי ועוד דקאמר אינה מוסב לפסול עצם מפרקת רק ועוד מחמירין דאפי' בשאר עצמות אם חתך [וזה שהביא דברי הרשב"א הוא על חומרא שני'] זהו מה שנראה לי בכונת המחבר לדעת הר"ן:

אמנם בעיקר הדין נראה לכאורה להוכיח מהש"ס דבשיבר דרך שבירה כשר והוא דיש להבין דפריך שם לר"ח מהא דנמצא גרגרת שמוטה וא"י אם קודם שחיטה אם לאחר שחיטה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו כל ספק בשחיטה פסול מאי לאו כהאי גונא ומשני לא ספק שהה וספק דרס והנה יש להבין הא בס"ד ודאי הוי ס"ל שלא הכשיר ר"ח רק בשיבר בה עצמות כדמוכח בש"ס שם וכן פירש"י בהדיא עצם ודאי פוגם עצם ששיבר בו ע"ש. והשתא מאי קושיא מנין לנו דשם בשיבר בה עצמות הא י"ל בלא. שיבר בה מיירי התם רק במפרקת בלבד נגע ובזה אמרו כל ספק בשחיטה פסול משא"כ בשיבר עצמות דודאי פוגם. וצ"ל דמשמע לי' דעצם מפרקת אין שום סברא לפגום טפי מעור כמו שפירש"י. והשתא אין כאן רק ספק בלבד א"כ מ"ש מהך ספק דמעיקרא בנמצא הגרגרת שמוטה ומזה דייק דע"כ בשיבר בה עצמות אתי לאורויי דאיכא סברא דבעצם נפגם מ"מ פסול ואהא משני ספק שהה ספק דרס. והשתא אין קושיא מאוכל ספק דפשיטא דהוי רבותא דבזה אין שום ריעותא לפנינו משא"כ בנמצא שמוטה דיש ריעותא לפנינו משא"כ בנמצא פגום לולי דשיבר עצמות יש ג"כ ריעותא לפנינו. אך אכתי קשה הא בתר הכי פריך מ"ש ספק שהה משיבר [וצ"ל דהכונה אף דהתם יש לתלות בעצם מ"מ בספק שהה יש מעלה שאין ריעותא לפנינו ובשיבר יש ריעותא] [ומשני התם סכין איתרע בהמה לא איתרע] והשתא תיקשי אכתי הוי מצי לשנויי בפשיטות החם בלא שיבר עצמות קמ"ל ומ"מ עדיף טפי מהך דשמוטה דהתם בהמה גופה איתרע והכא סכין איתרע קמ"ל כיון דלא שיבר פסולה וצ"ל דסובר דהתם יש מעלה אחרת דטפי י"ל דלאחר שחיטה נשמט מקודם שחיטה [וכ"כ המפרשים סברא זו] והשתא אי נימא דדוקא שיבר עצמות אבל עצם מפרקת אפי' דרך שבירה אין תולין דאין ודאי פוגם א"כ תיקשי הא מצי למימר ששיבר עצם מפרקת דודאי עכ"פ טפי י"ל שנפגם בו מעור כיון דשיבר דרך שבירה מ"מ כיון דאין ודאי פוגם אסור ור"ח בשיבר בה עצמות דודאי פוגם כשר וע"כ דשיבר דרך שבירה פוגם כמו שאר עצמות וא"כ אכתי קשיא לר"ח ודוק ועוד דהא פירש"י שם דאנן לא ס"ל דר"ח במפרקת משום דלא פגמה טפי מעור כלל. ומה"ט אמרו שם במסקנא דלר"ח נמי לא פגמה טפי רק משום ספק בעלמא מכשיר ומה"ט אפי' הרבה כשרין ע"ש. מבואר דאין שום סברא דפוגם טפי מעור והשתא מבואר דכל שיש סברא דפוגם טפי לדידן ג"כ כשר א"כ האיך יעלה על הדעת בשיבר דרך שבירה ממש בהכאה שלא יהא שום סברא דפוגם טפי מעור ודאי שנימא בחתך דרך הולכה והובאה ולא בהכאת ממש. גם המעיין בב"י שהביא על דברי הר"ן שכ"כ. כתב בעל העיטור ורבינו ירוחם. מבואר להדיא דהי' מפרש דברי הר"ן כמ"ש הט"ז ודוק:

לכן נראה דמודה המחבר אם שלא בשעת שחיטה כלל הכה בכח בעצם מפרקת ושברו דרך שבירה דודאי כשר רק מיירי דבשעת שחיטה נשבר תחת ידו דרך שבירה על זה אמרינן כיון דמ"מ לא עשה דרך הכאה רק בהולכה והובאה דבשעת שחיטה פשיטא שלא יעשה בהכאה הלכך אפי' שברו ממש פסול ודוקא אם מתכוין באמת להכות בכח לשברו אז ודאי פוגם משא"כ דרך שחיטה אפי' נשאר לגמרי לא בחתך פסולה וזהו כונת הר"ן ומ"מ בשאר עצמות אפשר דאפי' בכהאי גונא כשר רק זה לפי שהוא רך קל הוא להשבר אפי' בחתכה דרך שחיטה וכונת הר"ן כך חדא אפי' אי נימא דבשאר עצמות דרך הולכה פוגם מ"מ כאן הוא רך ואפי' נשבר אינו פוגם ועוד דגם בשאר עצמות דוקא נשברה א"כ כ"ש בעצם מפרקת דאפי' נשבר לא הואיל והוא רך ודוק ועכ"פ יש להקל אם הכה בכח בכונה לשברו ונשבר דכשרה ותלינן בו כנ"ל: סעיף יז. (טז) טבח שלא הראה סכינו לחכם (ונמצאת יפה) (טור) מנדין אותו:

הג"ה. ואם נמצאת פגומה מנדין אותו ומעבירין אותו (טור) והנמצאת יפה (יז) יכול החכם למחול ואין צריך לנדותו (הגהות אלפסי פ"ק דחולין) והאידנא נהגו למנות אנשים ידועים על השחיטה והבדיקה ולהם מחלו חכמים כבודם כי הם זהירים וזריזים והרבה צריך ישוב הדעת ויר"ש לבדיקת הסכין הלא תראה כי יבדוק אדם פעמים שלש ולא ירגיש בפגימה דקה ואח"כ ימצאנה כי הכין לבו באחרונה ובחינת חוש המישוש כפי כונת הלב: (טז) טבח שלא הראה סכינו לחכם ונמצאת יפה זהו מה דקאמר בש"ס אהא דקאמר מעיקרא מנדין אותו ורבא שמתי' ועברי' והכריז על בשר שהיא טרפה דכאן כשנמצא יפה כאן שלא נמצא יפה ויש להבין אי בלא נמצא יפה מאי קמ"ל דהבשר טרפה הא אפי' הראה לחכם כל שנמצא פגום אחר שחיטה טרפה ובודאי ל"ל דס"ל כר"ה אפי' לא שיבר כשר וכן נראה מפירש"י שם דעל הבשר ששחט בסכין זה הכריז ע"ש לכן נראה דהתם לא הי' הכונה שראה הסכין מיד לאחר שחיטה רק אח"כ והשוחט אומר שבדקו אח"כ והצניעו והשתא אפי' נמצא פגום כשר כמ"ש המחבר (סט"ז) ובאמת יש ראי' לדין זה מכאן להשתא אם הי' מראה סכינו לחכם הי' מותר ועכשיו שלא הראה הטריף הבשר דכיון שלא נמצא יפה לא רצה לסמוך על בדיקתו כיון שלא הראה לחכם וכן נראה מהך עובדא דאח"כ דראה רב אשי הסכין דלא הי' המעשה מיד רק אח"כ ודוק:

יז יכול החכם למחול, עי' ש"ך דלהרמב"ם אינו יכול למחול אך בש"ס מוכח כהרב והיינו דהא אמרינן בהדיא משום כבודו של חכם ואני תמה אי ס"ד משום כבודו של חכם נגעו בה א"כ מאי מספקא להו לש"ס שם הא כללה היא מנדין על כבוד ואם מוחל מהני א"כ כ"ש שאין להעבירו ויכול למחול ומאי ס"ד לומר אפי' נמצא יפה להעבירו ולהכריז על הבשר טרפה ואי משום דיכול לקנות לפי ראות עיניו א"כ אין זה דין קבוע רק תלוי בדעת החכם כפי שירצה וברור דהתם משום חשש אפקירותא נגעו בה דיש לחוש לו כיון שהוא שוחט ממונה מן הקהל וצריך שיהא יר"ש וכיון דחזינן בי' אפקירותא יש לחוש ובזה ס"ד אפי' נמצא יפה להעבירו שאין מדקדק בגוף השחיטה הרי שרצה הרשב"א ז"ל להטריף אפי' הכלים מחמת שמצאו פגימה בראש הסכין לפי שאינו מדקדק שלא ישחוט לכתחלה בסכין שיש בו פגימה אף דבדיעבד כשר וה"ה בזה כיון שעבר על תיקון חכמים ולא הראה הסכין יש לחוש שיפשע בדבר אחר ג"כ ומ"מ היינו דוקא עכשיו שתקנו להראות הסכין לחכם אבל בלא"ה בודאי לא הי' חשש כלל וזה שאמרו שתקנו להראות הסכין לחכם] משום כבודו של חכם אבל הנדוי בודאי מחשש בגוף השחיטה היא כדברי הרמב"ם כנ"ל:

ועוד י"ל דודאי יש להבין שאמרו מפני כבודו של חכם ובאמת בלא"ה יש תיקון בזה דהא יש כמה ענינים וספיקות בפגימות מה שאין כל אחד בקי כגון דמיא לסאסאה דחזינן דעכשיו אפי' החכמים אינן בקיאין א"כ אף בימיהם בודאי לא הי' בקי בזה רק החכמים בלבד וכן עולה ויורד וכהאי גונא והשוחט אין צריך שידע כל חילוקי דינים רק מסתפק ושואל בלבד אך באמת בשביל זה לא הי' מהצורך להראות לחכם דודאי יכול להשחיז הסכין שיהא חד וחלק בלי שום ספק כלל ואם יארע שימצא פגימה כזו וישאל לחכם יכשיר או לא ישאל ויטריף ולא הי' מהצורך להראות לחכם רק משום כבודו אקנו להראות לו והשתא שתקנו משום כבודו והחכם מכשיר לפעמים איזה ענין א"כ אם לא הראה יש לחוש שיסמוך על עצמי להתיר פגימה באמת וידמה למה שהתיר לו החכם ובזה לא סמכינן רק על החכם ודוק:

סעיף יח. הטבח צריך שיטול שכר מן הטריפות כמו מן הכשרות:

הג"ה:

יח שלא יבא להקל להכשיר כדי לקבל שכרו מן הכשרות (ב"י בשם ריב"ש) ולכן נהגו בקצת מקומות שאין אדם שוחט ובודק לעצמו אלא אותם הממונים מן הקהל:

סעיף יט. ראובן שאמר לשמעון בדוק סכין זו ובדקה כ' פעמים מדי"ב שצריך ונתנה לראובן וראובן היה הולך לשחוט ולקחה לו מידו ומצאה פגומה. (וראובן מתנצל וחומר שעדיין היה רוצה לבדקה כהוגן) (הכל בתשובת הרשב"א סי' תקצ"ו) מעשיו מוכיחים עליו שהיה די לו באותה בדיקה ולפיכך מעבירין אותו. ואם נראים הדברים שהיה כעין שגגה ושהוא אדם כשר מחזירין אותו ובלבד שיקבל עליו שלא ישוב עוד לדבר בזה: סעיף כ. טבח שנמצאת פגימה בראש הסכין ואמר זאת הפגימה מפני שאני מכסה דם העופות כראש הסכין וכשאני שוחט אני נזהר שאיני נוגע בפגימה מעבירין אותו וקרוב לומר שהכלים אסורים:

יח שלא יבא להקל להכשיר. כל האחרונים האריכו לתמוה על מה שנוהגין עכשיו ליטול מן הכשרות בלבד. ומה שנראה לי ללמוד היתר לשוחטים והיא דודאי אין הפי' חשדא שיחשדוהו שיכשיר מה שהיא טרפה לדעתו רק יחשדו מחמת דשייך לו אין אדם רואה חוב לעצמו ויצדד להקל. ולפ"ז עכשיו שלא נמסר לשו"ב שום הוראה וספק רק מה שהוא פשוט אין ספק ועל הכל צריך שאלה ואין חשש רק שיתיר האסור לדעתו ולזה לא חיישינן רק שיצדד לזכות וזה לא שייך עכשיו כנ"ל:

תוכן העניינים

תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה