תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט
על יו"ד סימן יז
דין השוחט בהמה המסוכנת למות ובו ג' סעיפים:
סעיף א. השוחט את הבריאה ולא פרכסה (פי' שלא נתנענעה) הרי זו מותרת אבל המסוכנת והוא כל שמעמידים אותה (בגערה או במקל) (כלבו בשם הראב"ד) ואינה עומדת אעפ"י שהיא אוכלת מאכל בריאות (א) שחטה ולא פרכסה כלל הר"ז נבילה ולוקין עלי' ואם פרכסה הר"ז מותרת. וצריך שיהי' הפרכוס בסוף השחיטה (ב) (ולמשוך עד אחר שחיטה) (תא"ו נט"ו ח"ג לדעת רש"י) אבל בתחילתה אינו מועיל כיצד הוא הפרכוס בבהמה דקה ובחיה גסה ודקה בין שפשטה ידה והחזירה או שפשטה רגלה אעפ"י שלא החזירה (ג) או שכפפה רגלה בלבד הר"ז
פרכוס ומותר אבל אם פשטה ידה ולא החזירתה הר"ז אסורה שאין זו אלא הוצאת נפש בלבד ובבהמה גסה אחד היד ואחר הרגל בין שפשטה ולא כפפה בין כפפה ולא פשטה הר"ז פרכוס ומותרת. ואם לא פשטה לא יד ולא רגל ולא כפפה כלל הר"ז נבלה ובעוף אפי' לא רפרף (פי' מענין כהרף עין) אלא בעינו ולא כשכש (פי' נענע) אלא בזנבו הר"ז פרכוס:
א שחטה ולא פרכסה כלל וכו' לוקין עלי'. ואף דאם שחט בריאה מותרת בלא פרכוס כלל א"כ בשחט מסוכנת נמי למה הוי ודאי נבלה דהא יכול להיות שלא פרכסה כמו בריאה לא מצד שאין לה חיות וצ"ל דמ"מ כיון דרוב בהמות מפרכסין בבריאה ע"כ מן המועט היא משא"כ במסוכנת תלינן בתר רובא שאין לה חיות והוי ודאי נבלה. ומ"מ משמע לי' מלשין הרמב"ם שהיא לשון המחבר דדוקא בלא פרכסה כלל הוי ודאי נבלה אבל כל שפרכסה אפי' לא הי' כדין להתירה לגמרי כגון בתחלת שחיטה או שפשטה ולא כפפה בדקה ביד מ"מ ודאי נבלה לא מיקרי כיון שפרכסה קצח וזה שכתבו ולא פרכסה כלל שלכאורה תיבת כלל הוא מיותר וכן נראה מלשונם אח"כ אבל אם פשטה ולא החזירה הר"ז אסורה משמע דאיסור יש ולא ודאי נבלה ולוקין כמו שכתבו קידם:
ובזה נלפענ"ד לישב מה דיש להבין בש"ם דקאמר רנב"י בתחלת שחיטה הוי פרכוס וקאמר מנא אמינא לה מהך דר"ש דקאמר את מוצא כתלים מלאים דם. וקשה שמא מתחילה זינקה ובגמרא לא דחו זאת הראי' כלל ורבא פליג התם דבסוף שחיטה בעינן. וקשה באמת הך ראי' מאי עביד לה והתוס' כתבו שם דאין זינוק רק בגמר שחיטה (והוא היפוך פירש"י שם. ואמת דדברי רש"י צ"ע שם ויש לפרש בהיפוך לפ"ד התוס' ודוק] והוא תמוה דאדרבא בתחלת או באמצע דיש בה כח טפי שכיח טפי זינוק. ולפי הנ"ל ניחא דטעמי' דרבא דהך דר"ש מועיל דאפי' אם זינקה מתחילת ודאי נבלה לא הוי רק ספק א"כ הו"ל ס"ס דשמא זינקה בסיף ואדרבה טפי יש לנו לומר דזינקה לגמרי כל שלא נודע דלא כיון שמותר לשוחטה ביו"ט כמ"ש בכרו"פ (ס"ק ב') א"כ בס"ס ודאי מותרת כנ"ל ועי' עוד בסמוך:
ב ולמשוך עד אחר שחיטה, עי' ש"ך והפר"ח והרש"ל דחו דברי ר"י דמרש"י לא מוכח כלל. ובאמת מה צורך להם להביא מרש"י ובש"ס גופא מוכח כן דרבא הביא ראי' מהא דתניא שור תחת אמו פרט ליתום וכי יולד פרט ליוצא דופן והשתא אי בעינן חיות בסוף לידה אתי שפיר דאיצטריך קרא ליתום אבל בלא"ה מכי ילוד נפקא והשתא התם ע"כ דהפי' דבא למעט כל שלא חיתה מעט אחר לידה לא מיקרי חיות והו"ל יתום דאי הכונה שחיתה בגמר לידה שוב לא הוי לי' יתום רק למעט שלא חיתה בגמר רק באמצע א"כ אכתי מכי ילוד נפקא פרט ליוצא דופן וע"כ דבעינן שחיתה אחר לידה ואי לא"ה הוי יתום א"כ ע"כ דה"ה בשחיטה במסוכנת דאם באנו לחלק דהתם כל שלא חיתה אח"כ יתום הוי משא"כ הכא לענין שחיטה א"כ אין ראי' כלל די"ל לענין שחיטה אפי' באמצע וע"כ דתרווייהו מדמי להו להדדי לגמרי וכן מבואר שם ברש"י ע"ש:
ג או שכפפה רגלה. משמע דכפפה ידה לא מהני ונמשך בזה אחר דעתו בב"י וכ"מ דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש חולקין בזה שלא הזכירו דינו של שמואל כלל ונתן טעם דמשמע להו דרבא דקאמר הלכתא כהך מתניתא משמע דבא למעט הכל. ואמת כי לכאורה יש ללמוד באמת מהך ברייתא דברגל הזכירו בין פשטה ולא כפפה בין כפפה ולא פשטה א"כ מדלא הזכירו ביד היתר עכ"פ בכפפה ולא פשטה מבואר דדוקא ברגל מותר בהנך תרתי ולא ביד. אבל אי אפשר לומר כן דא"כ כדפריך לרבא מתניתין הוא הו"ל לשנוי' דהא קמ"ל דביד לא מהני כפפה ולא פשטה דממתניתין לא מוכח זה כדאמרינן לעיל לשמואל וע"כ דאין מברייתא ראי' דמעיקרא דנקט ביד פשטה ולא כפפה אסור היינו להורות ממילא כפפה ולא פשטה מותרת ועלה קאמר דברגל תרווייהו מותרין ואדרבא כיון שלא הזכיר איסור ביד בכפפה ולא פשטה האיך הזכיר ברגל להתיר וע"כ דזה לעולם מותר ופי' הברייתא דביד יש חילוק וברגל אין חילוק ואי נימא דרבא דייק מגופא דברייתא דלא הזכירה היתר ביד בזה ש"מ דאסור. ובאמת גם ממשנה הי' יכול להוכיח זה והא קשיא להו באמת בש"ס ותירצו משום עוף נקט ברייתא והא ודאי ליתא דא"כ תיקשי לי' לשמואל המשנה באמת וא"כ כמו דיפרש שמואל המשנה כן יפרש רבא ומנין לנו לומר דרבא פליג על זה כיון שהצריך לומר הלכתא מכח עוף אם לא דהי' לו לרבא הכרח מברייתא טפי ממשנה כנ"ל א"כ תקשי למה להו לשנוי' עוף כיון [דלבהמה] (דבהמה) איצטריך לי' ברייתא (וצ"ע) (ודברי הב"י צ"ע בזה]:
(אמנם בדברי הרי"ף והרא"ש יש לי לומר בפשיטות מה שלא זכרו דינו של שמואל והוא דקשיא להו באמת קושי' התוס' דמייתי סייעתא מר"ש ולא דחי כלום ורבא חולק ומה שתירצו התוס' שם היא תמוה דמ"מ הוי להו לדחות בש"ס גופא כן כדדחי מעיקרא. ומה"ט לא סבירא להו ג"כ מ"ש לעיל (ס"ק א') לכן סבירא להו בפשיטות דודאי שמואל באמת סובר כן ושפיר מייתי רנב"י ראי' משמואל דמוקי בכותלי בה"ש אבל רבא באמת חולק על שמואל בזה דבסוף בעינן וכותלי ממש קאמר כפשטא דמתני' ואין כאן סייוע דניכר בין תחילת לסוף כמו שפירש"י ע"ש [או להיפוך כי דברי רש"י צ"ע ודוק]: ולפ"ז י"ל בהנ"ל ג"כ דודאי פשיטא כיון דבמשנה קתני דבפשטה הוי הוצאת נפש מבואר להדיא דבכפיפה לא הוי הוצאת נפש א"כ אי נימא דבסוף שחיטה בעינן פרכוס וכ"ש לפירש"י שהבאתי (בס"ק ב') שכן עיקר א"כ ודאי דבכפפה לא הוי יציאת נפש רק חיות א"כ פשיטא דמעיקרא חיתה רק שמואל לשיטתו כהנ"ל דסובר בתחילת שחיטה הוי פרכוס א"כ שפיר קס"ד דוקא בפשטה וכפפה אז כיון שיש בה חיות כ"כ ניכר שתחי' עד גמר שחיטה משא"כ בכפיפה בלבד נהי דעכשיו היא חי' בודאי מ"מ באמצע שחיטה קודם גמר תמות קמ"ל דכפיפה לבד הוא ראי' שיש בה חיות שתחי' עד גמר שחיטה משא"כ לדידן דפירכוס בסוף דוקא א"כ מה בכך דכפפה בלבד מ"מ כיון דעכשיו חי' כ"ש דמעיקרא היתה חי' ודוקא פשטה ולא כפפה אין זו חיות כלל ואף מעיקרא היתה מתה אבל לא בכפפה דזה ודאי חיות גמור הוא הלכך כיון דהרי"ף והרא"ש פסקו כרבא דבסוף הוי פירכוס אין צורך לדינו של שמואל כלל וממשנה גופה דדוקא פשטה לא הוי חיות ולא כפיפה וכיון דחי' בגמר כ"ש דחיתה מעיקרא כנ"ל):
[מ"ב]. [אמנם בדברי הרי"ף והרא"ש יש לי לומר בפשיטות מה שלא זכרו דינו של שמואל והוא דקשיא להו באמת קושי' התוס' דמייתי סייעתא מר"ש ולא דחי כלום ורבא חולק ומה שתירצו התוס' שם הוא תמוה דמ"מ הו"ל לדחות בש"ס גופא כן כדדחי מעיקרא. ומה"ט לא ס"ל ג"כ מה שכתבתי לעיל (ס"ק א') לכן סבירא להו בפשיטות דודאי שמואל באמת סובר כן ושפיר מייתי רנב"י ראי' משמואל דמוקי בכותלי ביה"ש אבל רבא באמת חולק על שמואל בזה דבסוף בעינן וכותלי ממש קאמר ואין כאן סייוע דניכר בין תחילת לסוף כפירש"י [או להיפוך כי דברי רש"י צ"ע ודו"ק] ולפ"ז י"ל בהנ"ל ג"כ דודאי פשיטא דליכא למ"ד דדוקא פשיטות הוי הוצאת נפש ולא כפיפה וכן מבואר במשנה להדיא רק שמואל לשיטתו כהנ"ל דסובר בתחילת שחיטה הוי פירכוס ומ"מ פשיטא דמודה דבעינן חיות גם בגמר דאי מתה באמצע לכ"ע נבלה רק דסובר דסי' הפרכוס מתחילה הוי סי' שגם לבסוף חיתה א"כ שפיר קס"ד דוקא בפשטה וכפפה כיון שיש בה חיות כ"כ ניכר שתחי' עד גמר שחיטה משא"כ בכפיפה בלבד נהי דעכשיו היא חי' מ"מ אח"כ באמצע שמא תמות קמ"ל דכפיפה לבד היא ראי' שיש בה חיות שיכולה לחיות עד גמר שחיטה משא"כ לדידן דפירכוס בסוף דוקא א"כ מה בכך דכפפה בלבד מ"מ כיון דעכשיו חי' (כ"ש) פשיטא דכשרה דכפיפה ודאי אינה הוצאת נפש [וכ"ש לפירש"י לעיל (ס"ק ב') דפירכוס מעט לאחר שחיטה] הלכך כיון דהרי"ף (והרמב"ם) והרא"ש] פסקו כרבא דבסוף הוי פירכוס אין צורך לדינו של שמואל כלל דבמשנה גופא מוכח זה דקתני פשיטות הוי הוצאת נפש מכלל דכפיפה לא וזה ברור לפע"ד]:
והנה הטור הביא עוד סימנים בגועה בקול רס ומתרזת. והרי"ף והרא"ש והרמב"ם השמיטו ג"כ זה והב"י כתב משום הך דרבא ובאמת הוא תמוה כמו שכתבתי מקודם ואדרבא בש"ס מוכח להדיא דאפי' שמואל מודה לרב בזה דעדיף טפי מפשטה והחזירה ואפי' ר"ג דבעי יד ורגל מודה בזה דאל"כ מאי פריך מברייתא הא י"ל דאתיא כר"ג ע"ש בתוס' א"כ כ"ש לדידן די"ל דמהני ולולי דמסתפינא הייתי אומר דטעם השמטתן היא דבזה יש שיעור חלוק בין קול רם לקול נמוך ובין מתרזת סמוך או מופלג ואין אנו בקיאין בזה וכמו שאין אנו סומכין בכמה דברים כהאי גונא שאין אנו בקיאין בשיעור וה"ה בזה לכך לא זכרו רק בכפפה ופשטה כנ"ל:
סעיף ב. (ד) השוחט את המסוכנת בלילה ולא ידע אם פרכסה הר"ז ספק נבלה ואסורה:
סעיף ג. גדולי החכמים לא היו אוכלים מבהמה שממהרים ושוחטים אותה כדי שלא תמות ואע"פ שפרכסה בסוף השחיטה. ודבר זה אין בו איסור אלא כל הרוצה להחמיר על עצמו בדבר זה הר"ז משובח:
ד השוחט את המסוכנת בלילה. עי' ש"ך דלא מהני כשמצא כותלי ביה"ש מלוכלכים בדם. ואף דהטור כתב דמהני בכהאי גונא. כבר תמהו עליו ולשון זה של הש"ך תמוה דמשמע דלא תמהו על הטור רק בהך דינא דנסמוך על כותלי ביה"ש. ובאמת דברי הטור בלא"ה תמוהין ואדרבא בזה דבריו נכונים דאין לחוש שמא בתחילת שחיטה זינקה דנמשך אחר סברת התוס' דלא שכיח זינוק רק לבסוף רק במה שפסק קודם [בשוחט ביום] אפי' ראינו בפי' שזינקה מהני ובזה תמהו דלא קיימ"ל כלל כר"א דזינוק הוי סימן ובכרו"פ (ס"ק ב') כתב לישב דברי הטור ולפמ"ש דבריו תמוהין ולא תירץ כלום ודוק:
אמנם בהך דינא גופא יש לדון קצת להתיר והוא לפי מה שדקדקתי לעיל (ס"ק א') מלשון הרמב"ם והמחבר שכתבו שלא פרכסה כלל. מורה דאפי' בזינוק מ"מ ודאי נבלה לא הוי וכן נראה דהא במשנה לענין איסור אכילה נחלקו ור"א מתיר אפי' באכילה א"כ מאיזה צד נאמר דר"ג וחכמים דפליגי עלי' יסברו דהוי נבלה ודאי ודי שנאמר דאכתי אסורה באכילה אבל מ"מ יצאת מידי ודאי נבלה דלמה לן לעשות פלוגתא רחוקה כ"כ. ולפ"ז אם שחטה בלילה ולא ידע אם פרכסה אם מצא כתלים בדם א"כ אפי' לא פרכסה הוי רק ספק נבלה וכן אפי' לא זינקה הוי ספק שמא פרכסה א"כ יש להתיר מכח ס"ס דפשיטא דמסוכנת אינה בחזקת דודאי לא פרכסה דהא חזינן דלא הוי רק ספק נבלה א"כ אם זינקה בבירור יש לדון להתיר מכח ס"ס אבל מ"מ דברי הטור אינם מיושבין דפסק בזינקה בלבד וידעינן דלא פרכסה כשרה וזה ודאי אינו: