אור ברסלב

תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט

על יו"ד סימן טז

על יו"ד סימן טו

דין אותו ואת בנו. ובו י"ב סעיפים:

סעיף א. אסור לשחוט אותו ואת בנו ביום א' (א) לא שנא האם ואח"כ הבן או הבת. (ב) ל"ש הבן או הבת ואח"כ האם:

א לא שנא האם וכו'. עי' ש"ך ונראה דכונתו לפי שהמחבר לא כתב כלשון הטור שעירבב הכל ביחד וכתב מיד בין בזכרים אבל המחבר מעיקרא כתב דין האם בלבד והוא מה שיש בו מלקות ואח"כ דין הזכרים שאינו רק ספק בלי מלקות ובאם לעולם איכא מלקות אפי' הי' האב מצד פטור כמ"ש המחבר ס"ח ובש"ך (ס"ק ט"ו) ע"ש. והנה הטור כתב ג"כ כלשון המחבר בזה רק שכתב מיד בין בנקיבות כגון אם ובת בין בזכרים כגון אב ובן. ולשון זה תמוה מאוד לפענ"ד כי אם הי' כונתו שאין נוהג רק אם תרווייהו נקיבות או זכרים והרי מתחילה כתב בהדיא כלשון המחבר דאפי' באם ובן כך הדין ומה שנחלקו בש"ס אם נוהג בזכרים או בנקיבות אין הכונה כלל על הולד רק על אותו אם נקיבה דוקא או זכר ג"כ. ומה זה שכתב הטור לפרש אם וכת ואב ובן ואי אפשר לומר דלאו בדוקא כתב הטור כן דמה ביקש בפי' זה וכי לא ידענו מהו פי' נקיבה או זכר עד שפרשו אם ואב. אם לא שנאמר שעיקר כונת הטור לפרש דלא נימא בין בנקיבות הפי' על הנאסרים לאכלו דאף נקיבות נאסרו באיסור זה לזה פי' דעל אותו ואת בנו קאי בין שהם נקיבות או זכרים ודוחק וצ"ע. אמנם לפי לשון זה של הטור י"ל בכונת הש"ך (ס"ק א') דס"ד אי נימא דאינו נוהג רק בנקיבות צריך שתהא הולד נקיבה ג"כ דאי זכר אין בו משום אותו ואת בנו ולא הוי רק ספק אי נוהג בזכרים. לזה כתב הש"ך דהא ליתא דלא גרע מצבי שבא על העז וילדה דמצד האב אין בו משום או"ב וע"כ משום דפשיטא דחוששין לזרע האם א"כ הכא נמי נהי דהוא זכר מ"מ משום חוששין לזרע האם יש משום או"ב ודוק: (ב) לא שנא הבן או הבת ואח"כ האב. עי' ט"ז (ס"ק א') שהעתיק לשון הש"ס בנו ואותו מנין ת"ל לא תשחטו. ופירש"י שם דא"א לומר דקאי על שנים ששחטו אחד הבן ואחד הבת דזה פשיטא אלא בשלשה בהמות הא כיצד בת ואם ובת ע"ש. וכתב מהרש"א דמלשון רש"י נראה דהפי' בפרק ושני בני' ושחט אחד בת ואח"כ אם ואח"כ בת אבל בש"ס לא משמע כן ע"ש. ואני תמה דהא רש"י סיים לבסוף כלשון הש"ס ממש ובש"ס גופא ג"כ יש לפרש כמהרש"א דבנה קאי על אמה. וכן יש לפרש בלשון רש"י. ואם הי' כונת מהרש"א דבש"ס א"א לפרש כן מדקאמר שחט פרה. ומה בקשו בפרה זו כיון שאין לפרה זו ולד רק לאמה יש עוד ולד וזו יכולה להיות פרה או שור או עגל והול"ל שחט בן ואח"כ אם ואח"כ בן. א"כ כמו כן יש לדקדק בלשון רש"י. אמנם באמת גם לשון רש"י שהביא הט"ז אינו כמו שפי' מהרש"א רק בת ואם ובת הכל קאי על בת הראשון אמה של אותה הבת ובתה והיינו כמו בש"ס וכמו שפירש"י לבסוף. אך יש להקשות באמת למה נקט בש"ס כן ולא בפשיטות בפרה ושני בני' ושחט בן אחד קודם. ואולי שאם נאמר כן יהא מוכח מכאן דאותו ואת בנו אינו אסור דאי אסור למה יתחייב אח"כ שהרי כבר נאסר ובשלמא באיסור ראשון [ניחא[כמ"ש בה"מ בשחט בחוץ ע"ש. אבל אם מתחלה נאסר משום בנו ואותו אין זו שחיטה לאסור אח"כ שחיטה האחרת כיון שכבר נאסר והוי כמו נוחר ומעקר ובאמת יש להם לימוד אחר בזה משום דגלי קרא בהקדש כדאיתא בפ' כל הבשר לכך פירשו בבת הבת דאותה שחיטה לא נאסרה דהאחרון משום שחיטה ראשונה נאסר ושחיטה ראשונה שחיטה ראוי' היא ודוק:

סעיף ב. איסור אותו ואת בנו נוהג בנקיבות שזה בנה ודאי ואם נודע ודאי שזה הוא אביו אין שוחטין שניהם ביום אחד ואם שחט אינו לוקה (ג) שהדבר ספק אם נוהג בזכרים או אינו נוהג:

סעיף ג. עבר ושחט אותו ואת בנו ביום אחד מותר לאכלם ויש מי שאוסר. (בו ביום לאכול האחרון). (הרא"ש והר"ן)

ג שהדבר ספק. בזה יש ד' שיטות. שיטה א' דקיימ"ל כחנני' לגמרי דחוששין לזרע האב לגמרי ושיטה ב' דבהך דחנני' אין חוששין ובעלמא ספק. ושיטה ג' דלעולם ספק ושיטה ד' דלעולם אין חוששין לגמרי. והנה דעת ר' אחא משבחא ז"ל דאין חוששין לגמרי ויש לי ראי' ברורה לדבריו דע"כ הא דאמר ר' אבא לשמעי' לעיין בהו אם דמיין להדדי היינו דאין חוששין לגמרי לזרע האב דאי ס"ד מטעם ספק א"כ האיך דייק מינה דסימנין דאורייתא דהא פשיטא דבלי סימן כלל מותר מכח ספק ספיקא ספק אי חוששין לזרע האב ואת"ל אין חוששין שמא שניהם נולדים מן סוסיא או תמורה רק להחמיר הצריך ר' אבא לעיין בסימנים שאם יראה שאינן שווים יותר נוטה שאינן ממין אחד ואין כאן רק ספק אחד אבל אם הם שווים אף אי אינן סימנין כלל הוי ס"ס ומותר. ואמת שרש"י נראה שהרגיש בזה ופי' בהדיא דהדיוק הוא שלא הי' לו להחמיר ע"פ סימנין ע"ש. אבל הוא תמוה דודאי אם אינן שווין בסימנין למה לא יחמיר הא אין כאן רק חד ספק אבל מנין לסמוך להקל על סימנין גם בלא"ה מה שפירש"י לענין סימנין דמציאה היא. תמוה דמאי ענין זה לזה התם מטעם דחיישינן שמא גם הוא הי' לו חפץ כזה ממש או ראהו פעם אחת וכאן הוא בענין אחר. ועכ"פ ברור דר' אבא סובר בודאי אין חוששין דאל"כ הו"ל ספק ספיקא ודוק:

סעיף ד. יום אחד האמור באו"ב היום הוא אחר הלילה. כיצד הרי ששחט ראשון בתחלת ליל ד' לא ישחוט השני עד תחלת ליל ה' ואם שחט הראשון בסוף יום ד' קודם בין השמשות שוחט הב' בתחלת ליל ה' ואם שחט הא' (ד) בין השמשות של ליל ה' לא ישחוט השני עד ליל ו' ואם שחט ביום ה' אינו לוקה:

סעיף ה. אם הוא כרוך אחרי' חזקה שהיא אמו (אבל מן הספק אין חוששין) (טור):

ד בין השמשות. ואם שחט אחד בין השמשות ורוצה לשחוט השני בבין השמשות השני דעת התבו"ש דלא ישחוט שמא הראשין לילה והשני יום. והפר"מ השיג עליו דהוי ס"ס ספק שמא ראשון יום. ואת"ל לילה שמא גם השני לילה. ולפע"ד דברי התב"ש נכונים דאל"כ תקשי בטומטום דאינו מוציא את מינו הא הוי ס"ס ספק זה שמוציא זכר ואת"ל נקיבה שמא גם השומע נקיבה וע"כ דזה לא הוי ס"ס כמ"ש הרב בעל טורי אבן בחידושיו לר"ה דכהאי גונא לא הוי ס"ס כיון שאם טומטום זה השומע יוציא אחר במצוה אחרת יהא להיפוך דיהא צד היתר מכח שהוא זכר ועכשיו הצד היתר נוכח שהיא נקבה וכמו כן כאן אם ישחוט בן בתה בבה"ש הג' יהא ההיתר מכח דאמצעי יום ועכשיו ההיתר שהוא לילה וכן מוכח בתוס' ב"ק (פ"ג) גבי אין מקצת שלי' בלא ולד והביאו הרב הנ"ל ע"ש.

סעיף ו. הלוקח בהמה אינו חושש שמא נשחטה אמה או בנה היום אבל על המוכר להזהיר הלוקח ולהודיעו אם שחט האם או הבן היום או אם מכרה לאחר לשחטה היום ואם הוא באחד מן ד' זמנים שדרך שכל מי שקונה בהמה ששוחטה מיד והם ע"פ ערב עצרת ער"ה ועיו"ט האחרון של חג צריך להודיעו שמכר היום האם או הבת ואם לא הודיעו שוחט ואינו חושש בין קנה מישראל בין קנה מעכו"ם ואם נודע לו אח"כ שנשחטה אמה או בתה היום הוי מקח טעות ודוקא שמוכר שניהם ביום אחד אבל אם מכר האם או הכת (ה) ביום שלפניו אין צריך להודיעו ואם מכר האחד לחתן והשני לכלה אפי' אם מוכר בשני ימים צריך להודיעו שודאי שניהם שוחטין ביום אחד. שנים שלקחו או"ב ביום א' הלוקח תחלה ישחוט ולא השני בד"א כשלוקחים שניהם מאדם אחר שמיד כשמכר לראשון לא הי' יכול לשחוט את שישאר בידו שהלוקח לקח ע"מ לשחוט מיד. (ולכן גם הלוקח ממנו אסור לשחוט שלא יוכל למכור לו רק זכות שבידו) (טור) אבא אם לקחום משנים שניהם שוים (ו) וכל מי שישחוט תחלה זריז ונשכר:

ה ביום שלפניו אינו צריך להודיעו. זהו מה שפירש"י אהא דאמר ר' יהודא אימתי בזמן שאין לו ריוח אבל הרמב"ם ז"ל יש לו דרך אחרת בזה דאין לו ריוח היינו שקנה בחפזון בסוף היום ויש לו ריוח היינו שקנה בתחילת היום או באמצע והרא"ש תמה עליו דנהפוך היא דבסוף יום מסתמא לא ישחוט היום שאין פנאי לשחוט ולהפשיט משא"כ באמצע ומה שקנה בחפזון היא לפי שא"א לו לקנות ביו"ט. ובאמת אי משום הא לא אירי' דכונת הרמב"ם פשוט דודאי לשחוט יש לו פנאי עכשיו וכן להפשיט עד גמירא משא"כ לקנות בהמה יש לו פנאי הרבה לזה כיון שקנה בחפזון ולא חש לקנות בזול וכדומה א"כ אם לא הי' כונתו לשחוט למה מיהר כ"כ הא לקנות יש לו פנאי הרבה וע"כ דרוצה לשחטו לזה מיהר דחש שמא יאריך הזמן ולא יוכל לשחוט ולהפשיט:

איברא דבלא"ה קשה לי דמה בכך דזה האחרון הא מ"מ כיון דאם הי' קונה באמצע או בתחלתו לא היינו חוששין שישחטנו היום א"כ מה בכך דהוא קנה בחפזון מ"מ הראשון שקנה סתם למה נחוש שישחטנו היום א"כ אכתי לא הוי איסורא כלום דזה היום וזה מחר. אם לא שנאמר דסובר הרמב"ם דאפי' בד' פרקים אין צריך להודיעו רק אם הראשון קנה בפי' ע"מ לשחוט היום. וזהו היפוך דעת כל הפוסקים דאפי' בסתם צריך להודיעו [ומ"ש הט"ז (ס"ק ו') דמלשון הטור נראה דוקא בפירוש. ליתא כמ"ש הדרישה ע"ש] ול"ל דסובר הרמב"ם דוקא אם שניהם בסתם אז יש ספק על כל אחד שמא לא ישחוט היום משא"כ אם אחד לקח בחפזון דודאי ישחוט היום ואין כאן ספק רק על השני. הא ליתא דמה בכך דיש על שניהם ספק למחר כמו כן יש ריעותא דשניהם ישחטו מחר ואיכא איסורא ואדרבא השתא עדיף טפי ודוק. גם בלא"ה קשה לי על דברי הרמב"ם דהא בתוספתא מבואר דר"י על עי"ה קאי וניהו דנימא כמ"ש ב"י דלאו דוקא אלא ה"ה בשאר יו"ט מ"מ לשיטת הרמב"ם על יו"ה לא מצי קאי כלל ודוק:

והנה הראב"ד השיג ג"כ על הרמב"ם. וכתב הכ"מ שהוא מפרש כפרש"י. ואני תמה דדברי הראב"ד אינם כרש"י כלל דרש"י מפרש דאחד קנה בעיו"ט והשני ביום הקודם לו אבל הראב"ד מפרש דשניהם קנו ביום לפני עיו"ט ומ"מ אף שקנו ביום אחד מותר וא"צ להודיעו כיון שיש פנאי ב' ימים יכול להיות שזה ישחוט היום וזה מחר ואין חוששין. וכן נראה דלרש"י קשה כיון דמעיקרא מיירי בהדיא בקנו ביום אחד האיך שייך מילחא דר"י אימתי כיון דמעיקרא לא נזכר רק בקנו ביום אחד ולהראב"ד ניחא דר"י בא לומר דאפי' ביום א' מותר כל שיש ריוח ומ"מ לענין דינא שניהם אמת ואני תמה שלא זכרו האחרונים הך גונא:

ו וכל מי שישחוט תחלה זריז ונשכר. עי' ט"ז (ס"ק ט') ודבריו תמוהין דבש"ס מוכח לכאורה להדיא דמיירי בקנו מאדם אחד. ועי' ש"ך (ס"ק י"ד) והוא תמוה ג"כ דהא מ"מ תיקשי למה לא זכרו דין הש"ס בדיעבד זריז ונשכר בקנו מאדם אחד. ולפענד"נ פשוט דודאי דברי הט"ז נכונים דהאיך יעלה על הדעת במי שעשה שלא כדין וגזל זכותו של זה שיאמרו עליו שהוא זריז ונשכר. אמנם בש"ס כך הפי' דודאי יש להבין הא דאמר ר' יוסף לענין דינא איתמר מנין לו זה שמא לענין איסורא דזה ישחוט ראשון והשני לא ישחוט דשמא שחט הראשון אבל הראשון מותר לשחוט מחמת שהשני אסור. אמנם ר"י מספקא (לי'] אי מיירי בקנו מב' בני אדם וקאמר דמ"מ ישחוט הראשון תחלה והיינו משום איסורא דדינא ליכא הכא כלל. או דמיירי באדם אחד ודינא הוא. ודייק ר"י מדקתני סיפא ואם קדם ושחט זכה והשתא אי בקנו מב' [בנ"א] פשיטא כיון שזה שחט ראשון ומאיזה צד נאמר של זכה. ומזה דייק ר"י דדינא קאמר לכך קמ"ל דאם קדם ושחט לא נימא דלא זכה רק צריך להחליף עם חבירו או אם יש לו האם יתן לו בשר כשיווי הולד של חבירו קמ"ל דבדיעבד זכה [ומזה מוכח כדעת בה"ג לעיל ס"ג ודוק] ואח"כ מביא ברייתא דקתני הרי זה זריז ונשכר. וברייתא ודאי מיירי בקנו מב' בנ"א וקמ"ל דהוא זריז וכמ"ש הט"ז. וי"ל דהביא הך ברייתא לחזק דברי ר"י דמבואר דבמתני' דלא קתני זריז ונשכר דלענין דינא מיירי בקנו מאדם אחד או ר"י גופא מביאה. ועכ"פ אין דין זה רק בקנו מב' וזה ברור:

סעיף ח. צבי שבא על העז וילדה ושחט העז ובנה לוקה (ז) אבל העז שבא על הצבי' אסור לשחוט אותה ואת בנה ואם שחט אינו לוקה. היתה בת הצבי' הזאת נקבה וילדה בן ושחט את הנקבה בת הצבי' ואת כנה לוקה:

ז אבל העז שבא על הצבי' וכו' היתה בת הצבי' וכו'. עי' ש"ך (ס"ק י"ז) מה שהאריך לתמוה על המחבר והרמב"ם ודחה מה שתירצו האחרונים דסובר חוששין לזרע האב והתם משום שאינו כרוך אחריו מספקא לי' ובאמת דבריהם תמוהין ואני מוסיף להקשות דהא בש"ס מקשה דלפלוג בפלוגתא דרבנן וחנני' וקשה הא פליגי בחוששין לזרע האב ודלמא כ"ע מודו דמ"מ אינו נוהג בזכרים משום דאין בנו כרוך אחריו ולא מצי לפלוגי רק בכוי: איברא באמת בש"ס גופא יש לתמוה דהא לעיל מעיקרא אמרינן בהדיא דלת"ק אייתר לי' אותו רק לר' חנני' צריך אותו. וקשה הא גם לת"ק צריך אותו אחד ולא שנים דאל"כ הוי ילפינן משילוח הקן. וע"כ צ"ל דעיקר טעמא דת"ק הוא מהא דקאמר בנו מי שכרוך אחריו א"כ אייתר אותו ולפ"ז קשה באמת מה זה דקאמר ואזדא שמואל לטעמי' מאי ענין זה לחוששין לזרע האב מ"מ אינו כרוך אחריו ואין ענין זה לזה. וכמו כן קשה קושיא הנ"ל דפריך דליפלוג ר"א ורבנן בהך דחנני' ורבנן דמאי ענין זה לזה. לפיכך נלע"ד דאין הכונה במה שאמרו בנו כרוך אחריו שהוא נתינת טעם למה בזכר לא כמו שפי' הרמב"ן בס' המלחמות דחס רחמנא עלי' כיון שהם כרוכין זה בזה ולא בזכר שאינו כרוך לא הקפידה תורה והוא תמוה דלפי דבריו קשה כנ"ל. [ובאמת לא הו"ל להש"ך להשיג עליהם כי אם על הרמב"ן הנ"ל דמבואר בדבריו להדיא כדברי העט"ז והב"ח] וכבר תמהו התוס' במגילה על מה שיסד הקליר צדקו אותו ואת בנו ביום אחד בל תשחטו. דהוא נגד סוגית הש"ס דמשתקין אותו בנזיפה תנן שאינו אלא גזירת המלך ואמת דלא ידעתי מנין להם לתוס' מדברי הקליר הנ"ל דסובר מטעם דחס רחמנא. וכונת הקליר פשוט אף שצוויתי לשחוט פסח מ"מ מצות אותו ואת בנו לא נדחה אף במצות פסח] אבל הכונה כך דודאי הטעם אין אנו יודעין רק גזירת הכתוב הוא דאין חוששין לזרע האב רק רמז הוא שרמזה תורה בתיבת בנו שבזה נרמז שלא היתה הגזירה על האב. ולפ"ז עיקר הטעם משום דאין חוששין לזרע האב וא"כ ליתא לדברי הב"ח והעט"ז:

אמנם לפענד"נ לישב דברי הרמב"ם כך והוא דבלא"ה תמהו במה שכתב מקודם בעז הבא על הצבי' דאסור לכתחלה לשחוט הצבי' ובנה ואם שחט אינו לוקה. והוא תמוה דבש"ס אמרינן בהדיא הכל מודים בתייש הבא על הצבי' דמותר שה ובנו ולא צבי ובנו. והנה הרשב"א כתב לישב דבריו והביאו הרב בכ"מ דסובר דר"ח דוקא למלקות אמר פטור. ולא לאיסור ומעיקרא דס"ד דפליגי למלקות פריך שפיר על הך אוקימתא מר"ח אבל אח"כ דמסיק דפליגי לאיסורא בלבד דמספקא להו א"כ שפיר פליגי בתייש הבא על הצבי' בלבד ופליגי לאיסורא ע"ש שהקשה ע"ז דמה נפ"מ לר"ח בין מלקות לאיסור. אי שה ובנו דוקא אפי' איסור ליכא ואי לאו דוקא אפי' מלקות איכא. ואני תמה על זה האיך עלה על דעת הרשב"א לפרש דברי הרמב"ם כנ"ל דאכתי תקשי מה יעשה בסיפא בצבי הבא על התיישה דקאמר דפליגי למלקות וקשה הא לר"ח הכל מודים בזה דלקי משום בנו אפי' כלן דהו וא"כ מוכרח הרמב"ם לפרש לאו בבן התיישה רק בבת התיישה ובנה כמו שפירש"י א"כ פשיטא דרישא נמי בבת הבת מיירי אבל בלא"ה אפי' איסורא ליכא שהרי כל הכרח הרמב"ם הוא שמפרש תייש הבא על הצבי' כפשוטו דלא ניחא לי' כפירש"י ולפ"ד הרשב"א עדיין מוכרח הוא לפרש כפרש"י. וביותר יש לתמוה על הרמב"ם שאחר שכתב הך דינא דהיתה בת הצבי' נקיבה וילדה בן לוקה, כתב וכן כלאים הבא ממין כשב ועז וכו'. והוא תמוה דמאי וכן שכתב הא כ"ש הוא כיון דאפי' בכלאים ממין חי' נוהג כ"ש במין בהמה:

לכן נראה בישוב קושיא ראשונה הנ"ל דודאי קשיא לי' לרמב"ם דר"פ קאמר הלכך לענין מתנות וכסוי לא משכחת לה וכו' לענין או"ב משכחת לה בין בצבי הבא על התיישה בין בתייש הבא על הצבי' וקשה הא שם מיירי בבן זה שנולד עכשיו מצבי ותייש והכא מיירי בבת בתה של צבי' או של תיישה והול"ל צבי הבא על התייש וילדה בת ובת ילדה בן וכן להיפוך. ומזה דייק הרמב"ם דר"פ פליג עלי' דר"ח בהנך תרתי דלעיל דקאמר הכל מודים שה ובנו אמר רחמנא דזה ודאי אמת דשה ובנו אמרה תורה ולא צבי' ובנה רק ה"מ אם הם שניהם חיות ואינו רק בן צבי' בלבד והו"ל צבי' ובנה וכן בתייש הבא על הצבי' אם אין חוששין לזרע האב הו"ל בן צבי' בלבד אבל אם חוששין לזרע האב ואין בן צבי' בלבד רק בן שה ג"כ א"כ מצד הבן אסור לשחוט אותו ואת אמו וכן להיפוך בצבי הבא על התיישה פליג על ר"ח דאי לא אמרינן שה ואפי' מקצת שה אפי' בבנו לא אמרי' וזהו דקאמר בתרווייהו בפשיטות תייש הבא על הצבי' וצבי הבא על התייש והיינו דבראשון פליגי לאיסורא דיש ספק אי חוששין לזרע האב והו"ל מקצת שה ולרבנן הוי ככולו ואי דאמו צבי' פליג על ר"ח דאי חוששין לזרע האב אסור ואפי' מלקות יש רק דלמא אין חוששין ור"א סובר דלא אמרי' מקצת שה ככולו א"כ אפי' איסור ליכא וכן להיפוך נחלקו למלקות בפשיטות בצבי הבא על תיישה דלר"א בנו כל דהו לא אמרינן ולרבנן אמרינן דשה ואפי' מקצת (שה] וה"ה בבנו:

ומעתה דברי הרמב"ם נכונים דפסק בפשיטות כר"פ בתייש הבא על הצבי' וכרבנן ולכתחלה אסור דלמא חוששין ולא הוי צבי' ובנה ומ"מ אם שחט אינו לוקה דלמא אין חוששין והו"ל צבי' ובנה לגמרי והתורה לא אסרה רק בהמה ובנה [דהך דרשה דר"ח אליבא דר"פ תליא אי חוששין או לא כנ"ל] ונראה דבכונה השמיט המחבר סיום דברי הרמב"ם פרה ובנה אסרה תורה שנראה שהיא מדברי ר"ח ובאמת לר"ח אפי' איסור ליכא דמה טעם לחלק בזה, רק כונת הרמב"ם כנ"ל דאי אין חוששין הו"ל צבי' ובנה לגמרי ולכך השמיטו המחבר דהטעם משום ספק שהזכיר לעיל (ס"ב):

ולפ"ז גם דברי הרמב"ם והמחבר בבת הצבי' ובנה נכונים ג"כ אף דבש"ס קאמר בהדיא דהך תליא בספק אי חוששין לזרע האב א"כ כיון דהרמב"ם פסק דהוא ספק למה ילקה. ולפי הנ"ל ניחא דודאי מה שאמרו בש"ס דתליא בספק אי חוששין לזרע האב או לא אין הכונה על בת בת הצבי' ג"כ מאחר שכחה מכח האב לא מיקרי שה דבזה יש שני סברות דהוי כשה לכ"ע כמו שאבאר חדא דע"כ לא אמרינן אין חוששין לזרע האב רק בדבר שנולד מאב ואם בשוה ויש בו כח אם ואב אז אמרינן דאין חוששין לזרע האב אבל אם רוב זה הולד הוא מצד האב ומיעוטו מצד האם בזה לא שייך לומר אין חוששין דנימא דלא ניחוש לרוב אב וניזול בתר מיעוט אם ואפי' כמקצת לא נחשבהו והשתא הכא בתייש הבא על הצבי' וילדה בת והבת ילדה מתייש בת [דכן נראה דילדה מתייש דהבת היא תיישה וכן נראה להדיא מלשון הטור דילדה תיישה וכן להיפוך ילדה צבי] והשתא מצד אמו חצי תייש וחצי צבי ומצד אביו כולו חייש וא"כ רובו של זה תייש הוא והאיך לא נחשבהו עכ"פ כמקצת שה גם יש סברא עוד דודאי אי אפשר להכחיש שהאב פועל בו כח שיות רק כללה הוא כל שצד השיות בא מכח האב בלבד לא מצד אמות כלל אין דנין באותו הולד בעצמו דין שה דצד שיות שיש בו מכח אב בא לו אמנם הולד של זו יש בה ג"כ צד שיות מן האם והוא יש לו השיות מצד אמות לא מאב א"כ חוששין לו ודוקא באמו אין חוששין שבא לה ע"י אב בלבד משא"כ בנה שקיבל צד שיות מן האם שאי אפשר להכחיש שיש באם צד שיות ודוק. אמנם מה שאמרו בש"ס דתליא אי חוששין לזרע האב היינו אליבא דר"ח דסובר כל שהאם אינה שה אין משגיחין על הבן כלל א"כ מ"מ אם בת הצבי' אין דנין בה דין שיות דאין חוששין לזרע האב א"כ ליכא משום או"ב דהכל מודים בתייש הבא וכו'] הואיל ואם צבי הוא לפי הדין דאין חוששין [לזרע האב] ולפ"ז לר"פ דפליג על ר"ח והרמב"ם פסק כותי' דכל שהבן יש לו צד שיות לא איכפת לן באם שאין לה צד שיות. א"כ שפיר פסק דלוקה ודאי מאחר דבת בת הצבי' מיקרי שה בודאי כשני הסברות הנ"ל. וא"כ אף אי אין חוששין ובת הצבי' אין דנין בה דין שה מ"מ הא לא סבירא לי' דר"ח דמשגיחין על האם רק כל שהבן שה או מקצת שה יש בו משום או"ב. ונראה שזה שכתב וכן הכלאים דהכא הבן הוא רובו שה כנ"ל ואין כאן כלאים כלל ואם לא איכפת לן כנ"ל משא"כ בכלאים אין בו מין אחד רוב רק שניהם שוין וס"ד דלא מיקרי לא שה ולא עז קמ"ל דנוהג. כנלפע"ד לישב דברי המחבר והרמב"ם. והפוך בו ותמצא תירוץ זה יותר נכון מכל מה שכתבו המחברים בישובו ונסתלקו כל הקושיות ודוק:

סעיף ט. אין איסור אותו ואת בנו אלא בשחיטה בלבד שנאמר לא תשחטו. אבל אם נוחר (פי' ענין הנחירה הוא בתוחב הסכין בנחיריו וחותך) הראשון (ח) או נתנבל בידו מותר לשחוט השני (ט) לפיכך חש"ו ששחטו את הראשון בינם לבין עצמם מותר לשחוט השני אחריהם לפי שרוב מעשיהם מקולקלים:

הג"ה. (ואם אחרים רואין ששוחטין כראוי אסור לשחוט אחריהם (טור) כנ"ל:

סעיף י.

מותר לשחוט את המעוברת עובר ירך אמו הוא ואם יצא העובר חי אחר שחיטת אמו והפריס ע"ג קרקע אין שוחטין אותו ביום א' ואם שחט אינו לוקה: סעיף יא. עכו"ם שמכר ב' בהמות ואח"כ אמר מסיח לפי תומו שהן אותו ואת בנו אינו נאמן במה שאמר לאחר שמכרן ויצאו מתחת ידו. ומיהו אי מהימן ליה אסור:

סעיף יב. בהמה שנשחטה אמה או בתה היום ונתערבה באחרות וצריך לשחוט מהם היום כיצד תקנתו נכבשינהו דניידי ממקום קביעותן ויקח מהם א' וישחוט דכל דפריש מרובא פריש וב' הנותרים אסור לשחוט היום: (ח) או נתנבל בידו. יש לי ספק אי בדוקא שהשחיטה בעצמותה היתה שלא כהוגן כמו נוחר דקאמר מעיקרא אבל אם שחיטתו נבלה מצד האיש שאינו ראוי לשחיטה כגון מומר להכעיס לדעת הפוסקים דשחיטתו נבלה אפי' אחרים רואין בכהאי גונא אסור לשחוט הבן אחריו [ואת"ל דאחר מותר לשחוט אחריו דלגבי אחר אין שחיטתו שחיטה כלל והוי כעכו"ם אבל לגבי עצמו אעפ"י שחטא ישראל הוא ולא נתבטל ממנו מצות או"ב] דהא קיימ"ל דאפי' השוחט לעכו"ם אסור לשחוט אחריו ושוחט לעכו"ם פשיטא דהוי נבלה וע"כ כיון שלא נתנבל בגוף השחיטה אסור לשחוט אחריו וה"ה בזה או דלמא כיון דאם שחט נכרי פשיטא דמותר לשחוט אחריו א"כ מומר להכעיס דהוי כנכרי מותר לשחוט אחריו, והנה לכאורה נראה דתליא דלפמ"ש התוס' והרא"ש דמומר להכעיס לא הוי בר זביחה כלל כמו נכרי וממעטינן לי' מקרא דוזבחת א"כ לענין או"ב נמי דינו כנכרי אבל כפי הנראה מדברי הרמב"ם בפי' המשנה דמומר להכעיס הטעם דסתם שחיטתו לעכו"ם עיי"ש א"כ כיון דשוחט לעכו"ם גופא אסור לשחוט אחריו כ"ש בזה ומה שהביאני להסתפק בענין זה הוא מה שאמרו שם שחט פרה ובתה ובת בתה סופג שמונים ומשמע התם להדיא דגם לר"מ הדין כן וקשה הא לדידי' מומר לכל התורה כולה הוי ושחיטתו האחרונה נבלה והו"ל שוחט ונתנבל דאין בו משום או"ב. וכהאי גונא הקשו התוס' גבי השוחט בשבת לס"ד דבעי לאוקמא כר"מ דמבשל הא הוי מומר לכה"ת ושחיטתו נבלה ומה שתירצו שם התוס' לא שייך כאן כלל ע"ש. ומזה מוכח לכאורה דדוקא נתנבל בידו בענין שקלקל בגוף השחיטה אבל נתנבל מצד רשעתו לא נפטר משום או"ב כמו שוחט לעכו"ם. אמנם כבר כתבתי לעיל (סי' י"א) דלדברי מהרי"ק אין מדברי התוס' ראי' ע"ש. אמנם לדינא מלבד מה דבלא"ה שדיתי נרגא לעיל (סי' ב') להך דעה דפוסל שחיטת מומר להכעיס אפי' אחרים רואין ע"ש. אבל אפי' במומר לע"ז נלפענ"ד פשוט דלפ"מ שהעלתי לעיל (סי' ב') אסור לשחוט אחריו דאף שחטא ישראל הוא ולא גרע משוחט לעכו"ם בפי' דודאי הוי נבלה ומ"מ אסור לשחוט אחריו ואף דבשחיטת נכרי ממש ודאי דמותר היינו דהוי כנשחטה מעצמה או שחטה קוף דהוי כנתנבל בגוף השחיטה משא"כ בשחט ישראל מומר כנ"ל. ובמומר לתיאבון נראה פשוט דלכ"ע אפי' אין אחרים רואין אסור לשחוט אחריו דאין ודאי שקלקל בשחיטה רק ספק ולא דמי לחש"ו דרוב מעשיהם מקולקלין: (ט) לפיכך חש"ו וכו'. נלפע"ד פשוט דבחש"ו מומחה ויודע לאמן דדעת הטור דדיעבד בלי אחרים [רואין] כשר א"כ אפי' לדידן דלא קיימ"ל הכי מ"מ פשיטא דלא שייך בזה רוב מעשיו מקולקלין כיון שהוא מומחה ויודע לאמן א"כ אסור לשחוט בנו אחריו בפרט שיש להחמיר כהטור הנ"ל דמתיר דיעבד לאכול א"כ פשיטא דאסור ובזה נראה לישב דברי הרב שכתב ואם אחרים רואין ששוחטין כראוי אסור לשחוט אחריהם כן נראה לי, והוא תמוה שהרי כך כתב הטור להדיא והוא מן הש"ס להדיא דמותר באכילה דיעבד לכ"ע. ולפי הנ"ל ניחא דבש"ס נאמר ששחטו והיינו שראו אותה השחיטה שהיתה כהוגן אבל הטור בא לומר דכל שנודע ששוחטין כראוי אף שלא ראו שחיטה זו אסור לשחוט אחריהם. והטור לשיטתו (בסי' א') דכל מומחה ויודע לאמן אפי' תש"ו כשר דיעבד. לזה כתב הרב דאפי' לדידן אסור חדא דלא נחלקו על הטור רק דשמא לא שחטו כראוי אבל מודים דבזה לא שייך רוב מעשיהם מקולקלין ועוד דיש להחמיר כהטור וזה ברור:

תוכן העניינים

תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה