תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט
על יו"ד סימן יד
דין עובר במעי בהמה. ובו ו' סעיפים:
סעיף א. המקשה לילד והוציא העובר את ראשו (א) אעפ"י שהחזירו הרי הוא כילוד ואינו ניתר בשחיטת אמו לפיכך אם הוא בן ח' חי או מת או בן ט' מת (ב) אסור ואם הוא בן ט' חי ניתר בשחיטת עצמו:
א אעפ"י שהחזירו הרי הוא כילוד. לשון המשנה ר"פ בהמה המקשה [ושם נקט ידו ברישא. ובזה א"ש דקתני בהמה המקשה שנולד שלא כדרך הנולדים אבל הטור והמחבר שהזכירו הוצאות הראש תחלה אינו מדוקדק לשון המקשה כיון שנולד כדרך הנולדים. ועי' תבו"ש] ויש להבין דברישא דקתני הוציא ידו נקט מותר באכילה ובסיפא נקט הרי הוא כילוד ובאמת כבר הרגיש רש"י ז"ל בזה, ע"ש. והיינו דברישא מה שאינו כילוד אינו מביא רק היתר דאם חי הוא ניתר בלא שחיטה ואם מת הוא אם הי' כילוד הי' אסור לגמרי ועכשיו מותר משא"כ בסיפא יש איסור והיתר דאם מת הוא אסור ואם חי מותר בשחיטה לכך לא שייך למיתני אסור רק היא כילוד אלא דיש להבין הא דקאמר בש"ס לרב דאבר עצמו אסור ופריך ממשנה ומשני אעובר והשתא בין ברישא בין בסיפא יש כאן איסור והיתר דאם הוא חי אם נחשבהו כילוד מותר כולו ע"י שחיטה והשתא דאינו כילוד אבר אסור וכן בסיפא ולמה נקט להו בתרתי לישנא. ואפשר דזהו כונת המקשן דקאמר מאי לאו אאבר ומשני לא אעובר. והוא תמוה דהא רב אמתניתין קאי דקאמר ואבר אסור א"כ מבואר דמפרש מותר לא אאבר. ולפי הנ"ל ניחא דס"ד כיון דקתני מותר באכילה משמע דע"י זה שאנו מחשבין כאינו ילוד לא יבוא צד איסור כלל דאל"כ למה קתני אינו כילוד כמו בסיפא וע"כ דאבר מותר. ועל זה משני דכולה מתני' לא באבר קא משתעי כלל רק בהכשר העובר בלבד ובזה שייך שפיר מותר שלא יבוא צד איסור בעובר רק היתר משא"כ בסיפא ודוק:
ב אסור. עי' ש"ך (ס"ק ב') ולכאורה הוא תמוה דאפי' אינו כילוד כלל ונמצא הכל בתוכה מותר ע"י שחיטת עצמו דד' סימנין אכשר בה רחמנא כדלעיל (סי' י"ג) וראיתי בפר"מ שהקשה כן בשם התבו"ש. ואני תמה דדברי הש"ך פשוטים דהתחיל לפרש זה שאמרו דראש הוי כילוד ובמת אסור ובחי מותר והי' ס"ד דזהו הכל להכשיר מה שיצא ע"י שחיטה דלא הוי הראש כשאר אבר שיהא אסור לעולם אבל מ"מ כיון דרובו בפנים זה שבפנים ניתר בשחיטת הבהמה וזה שבחוץ ניתר בשחיטת עצמו. ולפ"ז במת לא הי' אסור רק ראש שיצא ולא מה שבפנים וכן להיפוך בחי מה שבחוץ ניתר ע"י עצמו ומה שבפנים (ניתר] ע"י שחיטת אמו. ולפ"ז אם היתה האם טריפה אז מה שבפנים אסור דע"י שחיטת האם הוי כטרפה. וע"י שחיטת הראש ליכא למישרי מה שבפנים דזהו הוי כילוד ובפנים אין סימנים להכשיר בשחיטת עצמה. וע"ז כתב הש"ך דאין הכונה כך רק ע"י הראש הוי הכל כילוד וכמו שיצא לחוץ. ולפ"ז במת הכל אסור ובחי הכל ניתר בשחיטת עצמו דוקא אפי' מה שבפנים א"כ אפי' האם טרפה הכל מותר בשחיטת עצמו וזה ברור. ודברי הש"ך מבוארין להדיא בתוס' סוף ד"ה סיפא ע"ש ועי' בסמוך:
סעיף ב. הוציא ידו והחזירה (פי' קודם שחיטה) מה שיצא מהאבר לחוץ אסור. אבל מה שנשאר ממנו בפנים (ג) ומקום חתך מותר. לא החזירה קודם שחיטה גם מקום החתך אסור. אבל מה שבפנים מותר אפי' הוא מיעוטו: הג"ה. כל זה לא איירי אלא לענין שיהא ניתר בשחיטת אמו כשאר עובר הנמצא בה (ד) אבל אם ילדה אותה הבהמה אח"כ גם האבר שיצא והחזירו שרי דשחיטת עצמו מתיר הכל. (כך העלה הב"י וכל בו בשם י"א):
ג ומקום חתך מותר. זהו מה דמקשינן למ"ד אבר אסור ממשנה דקתני מותר ושקיל וטרי ולא סלקא פרוקא דמתני' להתיר מקום חתך אתי לכך קתני החזירה דאי לא מקום חתך אסור. ולפי שדברי התוס' שם בהרבה מקומות נתקשו בעץ צריך אני להאריך קצת בזה, והנה שם בד"ה סיפא הקשו דלמא איצטריך לאשמעינן דאף דהחזירו הרי הוא כילוד. דזה לא שמענו מהך בכורות וע"ש מה שתירצו [ומה שיש להקשות על תירוצם יתבאר בסמוך] עוד הקשו בד"ה טעמא. דהו"ל להקשות בפשיטות מדקתני ואין בכור לכהן. מבואר דמכי יצא ראשו הוי כילוד וע"ש מה שתירצו [וגם בזה יש לדקדק כמו שיתבאר] וקשה לי טובא לפי דבריהם הא שם פריך מעיקרא מהך דבכורות וקאמר עלה וכ"ת דבהמה מאדם לא ילפינן הא נמי תנינא שליא שיצאת מקצתה וכו' והשתא תקשי מה זה דפריך מעיקרא כלל מהך דבכורות כיון דהוא גופא ידע דלא דמי ולמה לא הקשה מיד מהך דשליא דמבואר בבהמה ראש כילוד והחזיר ממילא מוכח כמ"ש התוס' ובעלמא דהתרצן מדחה לו קושיא ראשונה אתי שפיר אבל כאן דהמקשה גופא קאמר הכל א"כ למה טרח בחנם ולא הקשה מהך דשליא בלבד שזה יספיק להכל. תו קשיא לי במה שתירצו התוס' בד"ה סיפא דפשיטא לי' כיון דבלא חזרה הוי לידה כי החזירו נמי לא כלום הוי ומ"מ אי לאו ההוא דבכורות לא קשיא במשנה גופא למה לי' החזירו דכיון דאיצטריך לאשמעינן דיציאת ראש הוי לידה אשמעינן נמי אגב אורחי' חידוש פורתא אפי' החזירו אבל כולי' בבא לית לי' למיתני משום האי חידוש פורתא עי"ש. והנה קשה לי על דבריהם דהא חזינן עכשיו דקאמר אא"ב החזירו דרישא דוקא נקט סיפא אגב רישא אלא אי אמרת לא רישא ולא סיפא דוקא למה לי' למיתניא. מבואר דאף דליכא בסיפא שום חידוש לגופא מ"מ אי רישא דוקא נקט הכל אגב רישא והיינו כיון דנקט ברישא יד אינו כילוד נקט סיפא דהוי כילוד בראש ואיידי דנקט רישא החזירו למישרי אבר נקט סיפא נמי החזירו וכמו כן מבואר מדלא פריך בלאו הך דבכורות דאיכא למימר כיון דאיצטריך גופא דמשנה דראש כילוד נקט רבותא פורתא אפי' החזירו וממילא נקט רישא החזירו אגב סיפא אף דבסיפא גופא לא נקט רק משום רבותא פורתא ודרך אגב דבא לאשמעינן דהוי כילוד כמ"ש התוס'. והשתא תיקשי מאי קשיא לן השתא לעולם החזירו דרישא לאו דוקא וסיפא עיקר הא דקתני ראש הוי כילוד הוא אגב רישא דקתני יד לא הוי כילוד והשתא כיון דאיצטריך למיתני אגב רישא עיקר דראש הוי כילוד נקט נמי החזירו לאשמעינן רבותא פורתא אפי' החזירה והשתא נקט החזירה דרישא אגב סיפא ודוק. [גם בלא"ה האיך קאמר אא"ב החזירו דרישא דוקא תנא סיפא אטו רישא משמע דהחזיר דסיפא אגב רישא נקט ובאמת לא איצטריך דכיון דאיצטריך למיתני גוף הדין דראש הוי כילוד אגב רישא ממילא קתני החזירה אגב לאשמעינן רבותא פורתא. ובאמת בזה י"ל דהכונה באמת לא על החזרה רק על גוף הדין אבל הנ"ל קשה] תו קשה לי מה שתירצו בד"ה טעמא דאיכא למידחי מאי ראשו רובו כדדחי פ' יש בכור ע"ש. וקשה קושית מהרש"א דלמא קמ"ל הכא דראש פוטר בנפלים דזה לא מוכח ממשנה דבכורות. וע"ש מה שתירץ דזה לא מוכח ממשנה דאיכא לאוקמא בחי ולא ידענא מאי קאמר דהא בהכרח נאמר דמיירי בנפל דאל"כ מאי קמ"ל כקושיא הש"ס ודוחק לומר דלא נטעי דאבר מותר גם בלא"ה הכריח בכו"פ רס"י זה דמתני' בנפל מיירי ע"ש וקושית מהרש"א במקומו:
איברא ודאי גוף דברי התוס' לא הבנתי כלל דהא פשיטא דהך דבכורות בהחזירו מיירי דהא קתני אעפ"י שיצא ראשו חי הוי בכור לנחלה ואין בכור לכהן וקשה מה זה דקאמר ראשו חי אי לאשמעינן דהוי בכור לנחלה הא אפי' יצא כולו כיון דהוי בן ח' הבא אחריו בכור לנחלה ואי לאשמעינן דאפי' בראשו בלבד אין הבא אחריו בכור לכהן הא אפי' מת לא הוי בכור לכהן א"כ מה זה דנקט חי ואי נימא דחי דנקט הוא לאשמעינן. לענין נחלה וראשו דנקט הוא לענין כהונה מ"מ תיקשי הא סוף סוף מאי רבותא יש בזה מה בכך דיצא ראשו הא בהכרח יצא כולו אח"כ כיון דנולד אחיו אח"כ א"כ מה זה דנקט ראשו כיון דבהכרח יצא כולו. וברור דמיירי שנולד תאומים ויצא ראשו והחזירו ואח"כ יצא אחיו כמו בפירש"י ושפיר קמ"ל לענין כהונה דהוצאות ראש אין הבא אחריו כהן. והשתא מבואר להדיא דהוצאת ראש הוי לידה אעפ"י שהחזירו. ולפ"ז כל קושיית התוס' מיושבין דמה שהקשו בד"ה סיפא לק"מ דמהתם מוכח אפי' החזירו. וכן נמי מה שהקשו בסוד"ה סיפא דבא לאשמעינן דמה שבפנים נמי חשיב כילוד והוא מ"ש הש"ך (ס"ק ב') כמו שפירשתי דבריו לעיל (ס"ק ב') ולפי הנ"ל לק"מ דמ"מ הא קשיא דהא מהתם מוכח אפי' החזירו הוי כילוד א"כ למה נקט במשנה אפי' החזירו דלענין חזרה אין נ"מ בזה דאי מה שבפנים מותר אפי' לא החזירו מותר ואי אסור אין נ"מ בחזרה. והיינו דמסיק בקושיא אא"ב החזירו דרישא דוקא נקט סיפא אגב רישא מבואר דעיקר הקושיא מהחזירו דמיותר בסיפא אבל גוף הדין שפיר י"ל דקמ"ל דגם מה שבפנים הוי כילוד. ולפ"ז פשיטא דיפה עשה הש"ך (ס"ק ב') דכתב דמה שבפנים נכלל ג"כ באיסור והוי כילוד וכן להיפוך לענין היתר בטרפה כמו שכתבתי:
ולפ"ז מיושב הא דהקשו התוס' דהו"ל להקשות מרישא מכהן. ולפי הנ"ל לק"מ דמכאן לא מוכח בהחזירו כלל דהתם דבפטר רחם תליא רחמנא א"כ כיון דראש הוי כילוד הרי נפטר. הרחם ע"י הוצאה זו ונפתחו צירי הלידה א"כ מה בכך דהחזיר פטר רחם מיקרי משא"כ שלא להתירו בשחיטת אמו שפיר י"ל כיון דהדר הוי בכלל אמו משא"כ מסיפא מבכור לנחלה שפיר מקשה דהתם לא בפטר רחם תליא רק דנחשבהו לברי' בעולם שיצא קודם לאויר העולם א"כ כיון דהתם אפי' החזיר אין אחיו בכור לנחלה ה"ה הכא:
ולפ"ז מיושב ג"כ מה שהקשה מהרש"א דלמא קמ"ל דראש פוטר בנפלים. ולפי הנ"ל ניחא דמ"מ למה לי דנקט החזירו דזה עכ"פ מוכח מהתם דחזרה לאו כלום הוא:
ובהכי ניחא הא דפריך מעיקרא מבכורות והדר פריך משלי' והיינו דמשלי' בודאי לא קשיא דלא מוכח רק ראש הוי כילוד אבל החזירו לא מוכח מהתם כלל לזה מקשה מעיקרא מהך בכורות ואם נאמר דיש חילוק בין אדם לבהמה מ"מ תיקשי מהך דשלי' שיצאה מקצתה דמהתם מוכח דאין חילוק ביניהם ובהחזירו שיב מוכח מהך דבכורות דחזרה לא מהני ולענין חזרה פשיטא דאין לחלק בין אדם לבהמה וזה ברור:
אך הא קשיא לכאורה ניהי דמרישא מבכור לכהן לא קשיא מ"מ מרישא מבכור לנחלה קשה טעמא דבן ח' חי הא בן ט' חי בכור לנחלה נמי לא הוי ולמה לי' להקשות מסיפא וקושיא זו קשה גם לתירוץ התוס' בד"ה טעמא. וצ"ל דמרישא גופא לא קשיא דאיכא למימר דרצה לאשמעינן רבותא בכהן ורבותא בנחלה לכך נקט חי לרבותא דנחלה ובן ח' לרבותא דכהן ולעולם דבכל חד יש עוד למעלה בכהן בן ח' אפי' מת ובנחלה אפי' בן ט' חי אבל השתא דקתני סיפא בן ט' מח והשתא האיך אפשר דכונת התנא כך למה הניח בכל מד מה שבאמת אפי' יותר מזה הדין כך דברישא בא לאשמעינן רבותא בכהן בן ח' חי מה שבאמת אפי' מת וכן בסיפא בבן ט' מח מה שאפי' בן ח'. וכן בנחלה אשמעינן ברישא בן ח' חי מה שאפי' בן ט' וכן בסיפא בן ט' מת מה שאפי' חי והו"ל למיתני פרתי בבא בן ח' מת לגבי כהונה ובן ט' חי לגבי נחלה. ומזה מוכח בהכרח דבנחלה נמי בבן ט' חי אין הבא אחריו בכור וזה ברור:
ובזה יש לישב ג"כ מ"ש התוס' סוד"ה שלי' דמהכא לא מקשה לשמואל דקאמר [אין] ראש פוטר בנפלים דיש לחלק בין אדם לבהמה והא דקתני סימן וולד היינו לענין שלי' דהוי סימן וולד. ולפי הנ"ל בלא"ה ניחא דשמואל נמי בהחזיר הראש קאמר דאל"כ בלא"ה הרי יצא לאויר העולם כולו (כי) [כיון[שנולד אחר אחריו וע"כ דמיירי בתאומים וזה הוציא ראשו והחזיר ויצא אחיו וא"כ לא מוכח מהכא דלא מיירי בהחזיר. אך מ"מ אנו צריכין לדברי התוס' בזה ותמהני על התוס' בזה דהא בגוף הסוגי' קשה אי לאו סברא זו דהא מעיקרא קא עביד צריכותא מאדם לבהמה ומבהמה לאדם מבואר דאי לאו הכי הוי קשה דלא הו"ל למיתני ג"כ הך דבכורות דמוכח מהכא. א"כ מה זה דמקשה למ"ד אבר אסור הא אפי' אי נימא מותר תקשי עכ"פ על הך משנה דבכור דלמה לי' למיתני דאי משום דאין פרוזדר לבהמה הא בהך דשלי' מבואר דגם באדם כך הדין כדקתני כסימן וולד באשה וכו' וע"כ כמ"ש התוס' דמזה אין ראי' ולא הי' מהצורך לתוס' לכתוב זה מכח קושיא לשמואל דהכא גופא קשה כנ"ל. אבל משום הך דשמואל י"ל כנ"ל ודוק היטב בכל הנ"ל ובפירש"י שם סוד"ה הא נמי תנינא ותמצא שכל דברינו הנ"ל מבוארים שם. ועכ"פ נכונים מאוד דברי הש"ך (ס"ק ב') בזה ולחנם השיגו עליו התבו"ש והפר"מ כנ"ל:
ד אבל אם ילדה. עי' ש"ך (ס"ק ו') דאם נולד דרך בית הרחם לאחר שחיטה אסור וכתב שכן מוכח בטור וב"י והיינו ממה שכתב הטור גבי חלבו ונולד וגדלה וילדה החלב אסור והשתא אי דנולד קודם שחיטה פשיטא דמותר כמו שהסכימו כל הפוסקים וע"כ דכונתו שנולד לאחר שחיטה דרך בית הרחם. והשתא דברי הב"י נכונים שכתב על דברי הטור דלאו דוקא אלא ה"ה הוציאוהו חי לאחר שחיטה. ולק"מ קושי' הד"מ זהו כונת הש"ך בזה. אבל באמת היא תמוה שהרי הב"י כתב מקודם בביאור דברי הרמב"ם להשיג על הכלבו וז"ל האמת יורה דרכו כי מ"ש הרמב"ם (פ"ה ממ"א) עובר שהוציא ידו או רגלו נאסר אותו אבר לעולם בין שחתכו קודם שנשחטה אמו בין שחתכו אחר שנשחטה אמו ואפי' החזיר אותו אבר למעי אמו ואח"כ נשחטה או נולד וחי' כמה שנים והרי אותו אבר אסור משום טרפה. תיבת או נולד לא קאי אתיבת נשחטה אמו דסמיך לי' לומר או לא נשחטה אמו אלא נולד וחי' כמה שנים דליתא אלא האי סיפא נמי בנשחטה אמו קודם לידתו אלא דברישא מיירי שאחר שחיטת אמו לא הוציאוהו חי לאויר העולם ובסיפא מיירי שאחר שחיטת אמו הוציאוהו חי לאויר העולם עכ"ל. והשתא אי ס"ד דהבין כונת הטור כמ"ש הש"ך א"כ למה לי' לומר דהרמב"ם נקט תרי גונא חד מת וחד חי ותרווייהו שהוציאוהו מה שכתב בהדיא נולד דמלשון זה למד הב"י דכונת הטור לא שהוציאוהו מיירי רק דרך בית הרחם. א"כ ברמב"ם ג"כ מעיקרא שהוציאוהו חי ואח"כ שנולד חי דרך בית הרחם ודברי הב"י סותרין זה את זה:
אמנם בעיקר הך דינא אף שגם הה"מ פי' כדברי הב"י להדיא מ"מ לשון הרמב"ם שכתב וחי' כמה שנים לא משמע כן דלדברי הב"י מאי רבותא יש בזה כיון דלאחר שחיטה הוציאוהו משא"כ לפי' הכלבו קמ"ל אף שנולד וחי (שצריך) [דדינו] לשחטו בפני עצמו מ"מ לא ניתר האבר מאחר שכבר יצא. ויש לזה ראי' ממה שאמרו בברייתא ר"פ בהמה המקשה דפירש"י בד"ה שבחוץ טמא וז"ל דילפינן בהעור והרוטב שהאבר מן החי מטמא כאבר מן הנבילה מוכי ימות מן הבהמה שבפנים טהור שמחיים לא קיבל טומאת אוכלין עכ"ל. והשתא אי נימא דכל שלא נשחטה אמו ויצא אח"כ אף האבר מותר א"כ למה לי לטעם דבחיים לא קיבל טומאת אוכלין דהא על אבר זה קודם שחיטה לא הי' עליו שם טומאה כלל שהרי מעיקרא לא נאסר כלל ולא נטמא שהרי אם ילדה מותר לגמרי ועיקר תלוי בשחיטה שאח"כ. א"כ מחיים ליכא טומאה כלל ואם הוא טמא מחיים במה יטהר אח"כ ומזה מבואר דגם מחיים הי' אסור כל שפי' לחוץ:
איברא ודאי קשה לומר כשהוציא את ידו ונולד כך שהיא אסור כמ"ש הב"י דא"כ כל בהמה שנולדה דרך איברים איברה אסורין. רק הי' נראה לכאורה לחלק כך דאם הוציא ידו ונולד כך אז ודאי מותר דכך דרך לידה שלו. אמנם אם הוציא ידו והחזירה ואחר כך יצא הראש קודם כדרך הנולדים אז שפיר אמרינן [דהך הוצאה] דמעיקרא לא תחילת לידה הוי רק בשר הפורש חוץ למחיצה שהרי לא נולד כלל בדרך הזה ואין זה לידה שלו. ולפ"ז מדוקדק לשון הרמב"ם שאחר שכתב והחזירו כתב זה דבנולד ג"כ אסור דמעיקרא בלא החזיר ונולד כך אינו אסור כנ"ל:
ובזה הי' מיושב על נכון דברי הטור דודאי יש לתמוה בטור שכתב כאן והחזירו ומאי ענין זה לכאן אם החזיר או לא דסוף סוף אבר אסור ואי דבא לאשמעינן זה הא כבר כתב בתחילת הסי' דאבר היוצא אסור אפי' החזירו וע"כ כיון דבא לומר כאן נולד כתב והחזירו דאז אפי' נולד אסור כנ"ל:
ובזה הי' מקום לישב דברי הב"י דברמב"ם לא משמע לי' לפרש כך שמה שהזכיר חזרה לרבותא דבא להשמיענו עיקר הדין דלא מהני חזרה כמ"ש אעפ"י שהחזירה אבל בלא החזיר ג"כ מיירי לכך פי' מה שפירש. אבל הטור שכבר הזכיר דין החזרה לאיזה צורך כתב כאן והחזירו הגם דלא קאמר אפי' החזירו ומזה יראה בביאור דכונתו דהחזרה הוא סיבה לאסור האבר אפי' בנולד כנ"ל. וע"ז כתב דלאו דוקא וה"ה בנשחט והוציאוהו דאסור חלבו: אבל מה דקשיא לי על עיקר דין זה דהא בש"ס מוכח להדיא דלא משכחת איסור לאבר כשהולד ניתר בשחיטת עצמו דהא בגמ' בעי ר' ירמי' מהו לחוש לזרעו וקאמר אילמא דבא על בהמה דעלמא הא אמר ר' משרשי' דאפי' בלי איסור האבר אין לו תקנה וקשה הא ר' ירמי' לא בעי רק על איסור אבר ומיירי דכל הגוף ניתר ע"י עצמו שנולד חי קודם שחיטה לאחר שהחזיר כנ"ל או קודם שהחזיר לפי הבנת הכל בו ואין כאן איסור דרב משרשי' רק של אבר בלבד ומזה מוכח להדיא דליכא איסור אבר רק כשכל הגוף בן פקועה ולא כשניתר בשחיטת עצמו וזה ברור. ולפ"ז נדחו ג"כ דברי הב"ה שהביא התבו"ש דאם יצא קודם שכלו לו חדשיו ואח"כ נולד האבר אסור ולא מהני שחיטת עצמו. ולפי הנ"ל הא ליתא דאל"כ אכתי תקשי כנ"ל:
[מהד"ב] אף לפמ"ש התבו"ש לישב דעת הש"ך והב"ח דאוסרין האבר אפי' נמצאת האם טרפה מהא דפריך לר' ירמי' אי לר"י איסור חלב ודם וכו' דאמאי לא מוקי כשנמצאת האם טרפה [ולא ידעתי למה לא הקשה בפשיטות כנ"ל] משום דלחוש לזרעו אמתניתין קאי דמיירי בשחיטת כשרה דקתני מותר באכילה והיינו בשחיטת אמו א"כ אף הנ"ל לק"מ דודאי משנה מיירי שלא נולד דאל"כ האיך ניתר בשחיטת אמו כיון שנולד קודם שחיטה ולפ"ז יש מקום גדול להחמיר כדעת הכל בו וכמו שפירשתי דאם נולד באופן שהוציא ידו והחזירה ואח"כ יצא הראש ונולד כדרך הנולדים דאבר שיצא מקודם שלא כדרך לידה אסור (אבל דברי ב"ה הנ"ל עדיין תמוהין כמ"ש התבו"ש (אות ז') דראי' זו אין לדחות כהנ"ל דשפיר מיירי שלא נולד וכמו לדידן בנולד והוציא ידו קודם שכלו [לו[חדשיו אסור ה"ה לר"מ בלא נולד והוציא קודם ודוק] וצ"ע בזה:
ובעיקר המחלוקת שנחלקו הפר"ח והב"ח בנמצאת האם טרפה נלע"ד לא מיבעי' לפ"מ שכתבתי דאפי' נולד רק שהוציא ידו והחזירה והוציא ראשו ונולד אסור האבר כיון שהוצאה זו לא היתה לידה קרינן בי' בשר שיצא חוץ למחיצה א"כ כ"ש בכה"ג שלא נולד כלל ומה בכך דניתר בשחיטת עצמו מ"מ כל שיצא בשר חוץ למחיצה שלא בלידה נאסר ואינו מועיל שחיטת הולד להתיר האבר אלא אפי' לדעת הב"י והפוסקים האחרונים דכל שנולד מותר מ"מ לאו משום דניתר ע"י שחיטת העובר רק הטעם כמ"ש ב"י דכל דנולד בחי' הבהמה אפי' נולד דרך אברים מ"מ כל שנולדה לא חשיב בשר שיצא חוץ למחיצה כיון דנולד חשוב גם הוצאה זו תחלת לידה משא"כ בהוציא ידו ולא נולד כלל מה בכך דעובר ניתר בשחיטת עצמו מ"מ אותו האבר נאסר משום בשר שיצא כיון דלא נולד העובר בחיים והוי כטרפה שאין לה תקנה: אמנם אחר העיון ראיתי שדבר זה שנוי במחלוקת הראשונים ז"ל בהך מימרא דר' משרשי' בן פקועה שבא על בהמה מעליותא הולד אין לו תקנה. ופירש"י ז"ל דלית לי' לר' משרשי' הא דאמר רבא בשוחט את הטרפה ד' סימנים אכשר בי' רחמנא. והר"ן ז"ל תמה עליו דלא אמרי' ד' סימנים [וכו'] אלא היכא שלא הועילה שחיטת אמו כלל להתיר באכילה אבל היכא דהועילה שחיטת אמו לאכילה לא אמרינן הכי והביא ראי' מאבר היוצא דלכ"ע לית לי' תקנתא בשחיטת עובר. ולמה לא נימא ד' סימנין אכשר בי' רחמנא וסיים שם הר"ן אלמא כל שהתירה שחיטת אמו באכילה סימני עצמו שוב אינן בני שחיטה עכ"ד ע"ש. מבואר להדיא מדברי הר"ן דאם אמו של אבר היוצא טרפה מהני שחיטת העובר להתיר האבר דאי ס"ד דאפי' הוא טרפה אין האבר ניתר והיינו דמ"מ נאסר משום בשר שיצא כנ"ל א"כ מאי קשיא לי' לרש"י ז"ל הא התם אפי' בטרפה דעלה אמרינן ד' סימנים וכו' מ"מ לא מהני להתיר האבר היוצא וכ"ש בכשרה. וע"כ דסובר הר"ן דבאמת בטרפה ניתר בשחיטת עובר. ואהא קשיא לי' גם בכשרה נתיר אותו ע"י שחיטה ומזה הוכיח דכל שהועילה שחיטת אמו לעובר שוב לא אמרינן ד' סימנין אכשר בי' רחמנא. ודעת רש"י באמת כמו שהוכחתי לעיל דעתו דאפי' העובר ניתר בשחיטת עצמו מ"מ כל שנאסר ע"י בשר שיצא חוץ למחיצה שוב אין לו תקנה. ולפ"ז ליתא ג"כ מ"ש התבו"ש דשחיטת טרפה אינה מטהר לאבר היוצא מידי נבלה רק העובר מטהר מידי נבלה א"כ אין שחיטת העובר שכבר נטהר מידי נבלה מועיל להתיר האבר מידי נבלה ונשאר נבלה ומדברי הר"ן הנ"ל מוכח להדיא דהא ליתא רק הא דלא מהני שחיטה להתיר האבר הוא רק משום דהועילה שחיטת אמו להתיר עובר באכילה אבל בלא"ה גם האבר מותר ע"י שחיטת העובר ותמהני על התבו"ש שנעלם ממנו במחכ"ת דברי הר"ן הללו:
ולפ"ז לדינא כיון דלא קיימ"ל כרש"י בהך דר' משרשי' כמ"ש כל הפוסקים ונתבאר לעיל (סי' י"ג) א"כ ממילא יש להקל בשחיטת טרפה אבל באמת עדיין אין הדבר מוכרע דהא התוס' ג"כ השיגו על פירש"י ולא זכרו כלל הכרח זה של הר"ן ומשמע דס"ל בהא כרש"י רק מסברא נחלקו על רש"י. הגם דבש"ס כתבו בפשיטות הך דר' משרשי' ולא זכרו כלל דתליא במחלוקת. ש"מ דלדברי הכל הוא., וכן מדפרכינן עלה דר' ירחי' בפשיטות משמע דהכי הלכתא. אבל בהך בשחיטת טרפה שפיר י"ל דלא מהני לאבר שיצא וכבר נאסר משום בשר שיצא חוץ למחיצה. לכן העיקר להחמיר בזה כדעת הב"ח ודוק [ע"כ]:
סעיף ג. אם יצא רוב העובר הרי הוא כילוד ואם יצא (ה) חציו ברוב אבר או שיצא רובו במעוט אבר הרי הוא כילוד:
ה חציו ברוב אבר. עי' ש"ך (ס"ק ז') ומשמע מדבריהם דגם מועט אבר שבפנים ניתר ע"י שחיטת עצמו כשהיא בן ט' חי. והתב"ש יצא לדון בדבר חדש לאסור מיעוט אבר שבפנים אפי' בבן ט' חי בשחיטת עצמו. ותורף דבריו דבזה אין להתיר בממ"נ והיא דודאי בעי' דרבא בין למ"ד יש לידה בין למ"ד אין לידה ולמ"ד אין לידה כמ"ש הר"ן דשאני התם דיש רוב עובר בפנים אבל כאן יש לידה ולמ"ד יש לידה האיבעי' דחד רוב אמרינן תרי רובא לא אמרינן. ולפ"ז לדידן י"ל בזה יש לידה לאסור האבר הואיל וליכא רוב בפנים ומ"מ לגבי עובר להחשיבו כילוד י"ל תרי רובא לא אמרינן א"כ מיעוט אבר אסור ואין כאן במנ"פ זה תו"ד. ואף שהרשב"א בחידושיו כתב טעם אחר למ"ד יש לידה מ"מ עכ"פ נשמע מדבריו דיש לחלק בין יש לידה לאסור אבר בין לעשיית הולד כילוד [ובאמת זה אינו דבפי' כתב הרשב"א משום פטר רחם אבל בעלמא אין חילוק] ולפענ"ד דבריו תמוהים מאוד יש לתמוה על הרשב"א והר"ן מה זה שחילקו האיבעי' למ"ד אין לידה כתבו ספק זה דשם יש רוב בפנים ולמ"ד יש לידה טעם אחר משום פטר רחם או כמו שהבין הוא לחלק בין לידה לאבר ללידה לעובר. עכ"פ יש לתמוה דלפי פרושם יש להקשות קצת דהו"ל לש"ס לומר תבעי' למ"ד אין לידה תיבעי' למ"ד יש לידה כיון דבכל אחד הספק על אופן אחר ומי הכריחם לזה בפשיטות המ"ל דלאברים לכ"ע הכא יש לידה כיון דליכא רוב בפנים ולתרווייהו הספק אי נימא דלעובר לא משום פטר רחם תליא רחמנא או כמ"ש הוא דתרי רובא [ל"א] או דיש לחלק בין לידה לאברים לעובר. ועכ"פ לכ"ע ספק אחד ומה זה שחילקו האיבעי' ביניהם לזה כך ולזה כך. הגם דבהכרח נצטרך לומר דמה שנסתפקו למ"ד יש לידה אותו הספק יש גם למ"ד אין לידה כי למה יגרע הוא דהרי בכאן דעתו ג"כ יש לידה וא"כ נצטרך (לומר] דלמ"ד אין לידה הי' הספק בתרתי אי הכא יש לידה או לא ואפי' אי יש לידה אי מהני גם לעובר א"כ מה צורך לספק הראשון. ול"ל דבאמת כך כונת הרשב"א דלכ"ע לא נסתפקו רק בספק השני. הא ליתא שאחר שהזכיר הספק למ"ד אין לידה לא הזכיר כלל שום ספק דפטר רחם וכתב דלמ"ד יש לידה כך האיבעי'. מבואר דלמ"ד אין לידה לא הי' רק ספק ראשון ודוק:
לכן ברור דכונת הרשב"א והר"ן כך דודאי אם לא באנו לדון רק לאסור האבר בלבד לא לענין העובר פשיטא כיון דסובר אין לידה לאיברים אפי' ליכא רוב בפנים מיעוט שבפנים מותר דמאי נפ"מ בזה הא הולד לא הוי כילוד ואין לידה לאיברים. אמנם מה שנסתפקו בש"ס הוא על דרך זה דדוקא אם רוב עובר בפנים דאז אין דנין נגד כל הולד כלל דודאי אינו כילוד אז לגבי האבר בפני עצמו אין לידה. [שאין חשיבות לאבר בפ"ע לדון בו לידה ברוב רק להצטרף להחשיב כל העובר כילוד ע"י זה מיבעי' לן ודוק]: אמנם אם אין רוב בפנים רק מחצה בחוץ ומחצה בפנים אז י"ל כיון דעכשיו בגוף הולד הם מצומצמין נאמר כיון דרוב אבר בחוץ ומיעוטו בפנים יכריע זה להחזיק כח החיצון שיהא כרוב והוי כילוד כל הולד שבזה יש מעלה בחיצון יותר מפנימי שהרוב אבר אצלו ובפנים מיעוט אבר אבל אם אין אנו דנין על הולד ואינו כילוד בודאי רק לענין האבר בלבד פשיטא דאין לידה לאיברים. והשתא שפיר כתבו הרשב"א והר"ן דלמ"ד אין לידה הי' הספק כנ"ל דל"ל דהי' הספק אם מועיל לולד דאם הולד אינו כילוד אין כאן סברא לומר יש לידה לאבר בפ"ע וממילא אין לידה וע"כ דהספק הוא אם לומר יש לידה בזה או גם בזה אין לידה. ולמ"ד יש לידה הי' הספק בפטר רחם או כמ"ש התב"ש גופא בהבנתו ובהבנת הרשב"א. והשתא כיון דלדידן קיימ"ל אין לידה לאיברים א"כ אכתי מיעוט שבפנים מותר במנ"פ דאם נאמר דהכא להחשיב הולד כילוד יש לידה א"כ הרי הכל ניתר בשחיטת עצמו ואם תאמר דלא הוי כילוד א"כ כיון דאינו נוגע לעצם הולד להחשיבו כילוד רק אינו כילוד א"כ פשיטא דאין לידה לאיברים כמו שביארנו והדר ניתר בשחיטת אמו א"כ בשחיטת עצמו מותר במנ"פ כנ"ל ברור שאין להחמיר בזה כדעת התב"ש כמו שביארנו:
והנה בגוף דין זה יש לדון דהרמב"ם לא הזכיר בעי' דרבא כלל רק לגבי בכור ולא לענין עובר בשחיטה. גם יש להקשות באמת למה לא בעי רבא הך בעי' לעיל מינה בפלוגתא דרב ור' יוחנן אי יש לידה או אין לידה והו"ל למיבעי' הך בעי' ולמה נטר עד השתא לענין בכורה גם קשה לי בהא דרוצה לפשוט הך בעי' למ"ד אין לידה בהוציא ידו וחתכה וחזר וחתך. ממשנה דנקט זה הכלל כל שאינה גופה אסור עד שתירצו דקמ"ל קלוט בן פרה. מה שלכאורה אין זה ענין כלל למשנה דהתם. ולמה לא תירצו דאתיא לרבוי הך בעי' גופא דרבא ביצא חצי' ברוב אבר ועכ"פ ליכא למיפשט מידי דמה נפ"מ הך בעי' או הך הרי דקאמר כר"ש. והנה הרי"ף לא הזכיר כלל הך בעי' דרבא וברי"ף הי' מקום לומר בפשיטות דסובר למ"ד אין לידה לא מיבעי' כלל ולא ס"ל סברת הרשב"א והר"ן הנ"ל רק כיון דאין לידה אין כאן רוב רק למ"ד יש לידה מיבעי' לי'. ולפ"ז לדידן דאין לידה לא שייך ספק זה כלל. אלא דיש להבין הא דפשט הך בעי' ממשנה המבכרת יצא רובו יקבר ופשוט דהוי כרוב. וקשה האיך רוצה לפשוט דא"כ תקשי למ"ד אין לידה דלדידי' פשיטא דלא הוי כרוב תקשי מתני' וכ"ש דקשה על הרמב"ם דהעתיק לענין בכורה דהוי ספק ש"מ דלמ"ד אין לידה היא ולמה לא זכר לענין עובר:
לכן נראה בכונת הרמב"ם דודאי א"א לפרש דאיבעי' דרבא הוא כמו שפירשו הרשב"א והר"ן א"כ הו"ל למימר תיבעי' למ"ד לידה תיבעי' למ"ד אין לידה כדאמר בכל הש"ס כהאי גונא הגם דהו"ל למיבעי' לעיל בפלוגתא דרב ור' יוחנן לענין שחיטה ולמה נטר עד השתא לענין בכורה. לכן ס"ל דהך בעי' הוא ענין בפ"ע לענין בכורה דוקא ולא תליא כלל בין יש לידה או אין לידה והיינו דחזינן דגבי בכור קפיד רחמנא בפטר רחם שתהא יציאה כ"כ עד שתפטר רחמה של הבהמה ולא בילוד תליא רחמנא שהרי יוצא דופן כולו ודאי הוי כילוד ומ"מ אינו בכור לפי שלא פטר את הרחם והא דיציאת ראש מועיל צ"ל משום דביציאת הראש שכחה חזק בראש בזה פוטר את רחמה משא"כ בשאר איברים וכמו כן ברוב הגוף פוטר את הרחם. והשתא מיבעי' לן שפיר ביצא מחצה מצומצם אי נימא כיון דרוב אבר בחוץ ומיעוט בפנים כחו חזק טפי ופוטר את הרחם כמו רוב או נימא דאינו פוטר רק רוב ממש. והשתא אי נימא דזה פוטר את הרחם מה נפ"מ אי יש לידה או אין לידה סוף סוף פטר את הרחם והוי בכור וכן להיפוך אי נימא דלא פטר את הרחם מה יועיל לידה בלי פטירת הרחם א"כ לא תליא כלל בהך אי יש לידה או לא רק אם נאמר כהאי גונא פטר את הרחם או לא. ולפ"ז לענין שחיטה לא שייך האי בעי' כלל כיון דאין לידה ושם עיקר תליא בילוד ולא בפטר רחם וכיון דאין לידה לא הוי ילוד וכן להיפוך הוי ילוד ולכך לא הזכיר הרמב"ם הך בעי' לגבי שחיטה כלל וכן רבא גופא לא בעי רק גבי בכור כנ"ל. וברי"ף צ"ל הואיל ואינו מצוי בפרט דלא משכחת לה רק בבכור לכך השמיטו כדרכו הגם שלא הזכיר הרי"ף כל דיני בכורה לכך לא הזכיר גם זה ולענין שחיטה אין נפ"מ כנ"ל. ולפ"ז הי' מקום ללמוד קולא גדולה בדין זה אבל ח"ו להקל נגד כל הפוסקים שהסכימו דגם לענין שחיטה שייך הך דינא. אבל עכ"פ במה שהחמיר התב"ש לאסור מיעוט שבפנים ודאי דאין להחמיר כיון דבלא"ה הוכחתי שאין דבריו נכונים. ודעת כל הפוסקים אינו כן כמו שביארנו:
סעיף ד. (ו) הוציא אבר א' והחזירו וחזר והוציא אבר אחר והחזירו עד שהשלים לרוב. המעוט שלא יצא מותר. ואם חתך כל אבר ואבר בשעה שהוציא אותו גם המעוט שנשאר בפנים אסורה:
ו הוציא אבר א' והחזירו וכו' ואם חתך כל אבר וכו'. הרי"ף והרמב"ם השמיטו הנך איבעיות. ותמה ה"ה וכתב דברי"ף י"ל הואיל ואינו מצוי אבל על הרמב"ם קשה. וכתב דהגירסא שלהם למ"ד יש לידה לאיברים דלמ"ד אין לידה לאיברים פשיטא דאינו אוסר ע"ש. והנה מ"ש דהי' הגירסא יש לידה זה ודאי אמת נכון אך מה שכתב דלמ"ד אין לידה פשיטא. הוא תמוה דהתם באבר אינו נאסר המיעוט אבל לענין הולד פשיטא דביצא רובו דנאסר כולו וא"כ שפיר יש לשאול אי בעינן בבת אחת או לא. וכמו כן יש לתמוה למ"ד יש לידה מה מקום ספק יש כיון דיש לידה הרי הוי כילוד וכ"ש בעי' שני' בחתך הרי יש כאן רוב ממש ילוד:
אבל באמת נלפע"ד לישב דברי הרי"ף והרמב"ם בפשיטות והוא דלפי פירש"י והפוסקים דהאיבעי' שיצא אבר ואח"כ אבר אחר א"כ תיקשי האיך קאמר הוציא ידו והחזירה וחזר והוציא ידו והחזירו מאי ולשון זה שחזר מורה בבירור שאותו היד שכבר הוציא חזר והוציאה דאילו אבר אחר הי' לו לומר ואח"כ הוציא אבר אחר הגם שכתב וחזר והוציא את ידו ואילו הי' הכונה על אבר אחר הי' לו לומר רגלו ועי' בחי' רשב"א דנקט שם באמת רגלו] מאחר שכונתו על אבר אחר. לכן נראה פשוט דהאיבעי' כך דודאי יש לידה לאיברים היינו שהוציא אבר אחד כדרך הוצאה עד שהוציא רובו אז גם המיעוט נאסר אמנם אם הוציא מקודם מיעוט ידו והחזירו א"כ אותו מיעוט לא אסר הרוב שנשאר שם רק הוא נאסר א"כ הוי כבשר הפורש מן החי כמ"ש הרמב"ם ואינו בכלל האבר כיון שכבר יצא חוץ למחיצה א"כ שוב לא חשבינן רוב בהוצאה שני' רק שיהא רוב מן הנשאר חוץ מיעוט הזה שכבר יצא ונבדל מן האבר כבשר שיצא חוץ למחיצה ושוב אינו בכלל האבר או דנימא כיון דמ"מ השלימו לרוב הוי בכלל והכי קא מיבעי' לי' הוציא ידו והחזירו וחזר והוציא ידו והחזירו עד שהשלימו לרוב מהו כנ"ל. וע"ז קאמר את"ל כיון דהדר הדר מאחר שלא יצא בהוצאה ראשונה רוב רק מיעוט וחזר שוב אין זה בכלל וצריך רוב חוץ מה שיצא קודם. ועל זה שאל עוד אם חתך המיעוט שיצא ראשונה א"כ עכשיו נחשוב הכל כיציאה אחת שהרי הוסיף להוציא בכל פעם יותר ואם לא הי' חותך הג' מצטרף לרוב עכשיו שחתך נמי או דילמא כיון שלא יצא רוב בב"א רק חתך קודם שוב אינו מצטרף לרוב והרי זה כיד בלא חתיכה זו שצריך להוציא רוב ועל זה פשט ממשנה. ומיושב מה שהקשו התוס' דמאי מספקא לי' הא משנה הוא יצא מחותך וכו' ודחקו לישב ולפי הנ"ל לק"מ ואינו ענין להתם דבאבר גופא מיבעי' לן והשתא כיון דליתא למ"ד יש לידה רק אין לידה לאיבעיות אלו דאפי' ברוב גמור לא נאסר המיעוט. ומ"מ לענין דינא דינו של המחבר אמת [גם להרמב"ם] בכהאי גונא [שפירש"י הנ"ל] וודאי למ"ד אין לידה כך הדין רק אין ספק רק ודאי כך הדין דבזה לא נסתפקו כלל [להרי"ף ורמב"ם כנ"ל]: סעיף ה. עובר שהוציא אבר ונאסר האבר ואח"כ נשחטה האם והוציאו העובר והרי היא נקיבה החלב שלה (ז) אסור לשתותו הואיל והוא בא מכלל האיברים ויש בה אבר אחר אסור והרי זה כחלב טרפה שנתערב בחלב כשרה: (ז) אסור לשתותו. עי' ט"ז שנסתפק במורכב מב"פ ובהמה דעלמא אם מותר לשתות חלבו. והנה ראיית הט"ז יש לדחות דשם בש"ס מעיקרא לא ס"ד כלל דבחלבו מיבעי' לי' רק לזרעו הכונה אם זרעו מותר. אמנם דברי הב"ח בלא"ה תמוהין כי מה שרצה לחלק בין זה לאיסור אבר אינו כלום דהא בהדיא כתבו הרשב"א והר"ן דגם באבר אינו טרפה רק חסרון שחיטה שאי אפשר לשוחטו ומה"ט מיבעי' (לי) [לי'] ולא דמי לחלב טרפה והספק הוא מחמת דאין לו היתר שחיטה שאין מציאות לשחטו א"כ ב"פ נמי נהי דאינו טרפה רק חסרון שחיטה מ"מ לא עדיף מאבר. והש"ך (ס"ק י"א) ביקש לומר להיפוך דבזה פשיטא דאסור ובאמת זה תלוי במחלוקת רש"י ותוס' שהבאתי לעיל (סי' י"ג) דלפירש"י משום שהי' א"כ הרי הוא כחלב טרפה ממש. ולשיטת התוס' דהוא משום דחצי' שחוט כולו וחצי' לא נשחט כלום א"כ אין כאן טריפות בחי' כלל ופשיטא דלא גרע מאבר מן החי של ב"פ כפי' הרשב"א וא"כ חלבו אסור מספק והא דלא בעי בזה דרוצה לשאול לכ"ע:
והנה בכו"פ הקשה מאי קא מיבעי' לי' בחלבו הא כל חלב בא מדם וחלב של בהמה ומ"ש מאבר זה דאסור ובאמת נראה דלק"מ דודאי יש להבין דהא מעיקרא קאמר כל מכח שרי ומ"ש זה דאסור וצ"ל כמ"ש הט"ז (ס"ק ז') דהכא הוי ממש והיינו משום דמן הדם הממש הנכנס לכחל נעשה חלב והרי הדם יש בו ממש והוא בא מן האבר החי ג"כ א"כ האבר נותן דבר ממש בחלב אמנם החלב אינו נותן דבר ממש בחלב וכן שום אבר רק כח האיברים מולידים דם באיצטומכי וממנו יפרד לכל האברים אבל אין החלב נותן ממש הדם רק כחו הוא וכל מכח שרי כדאמרינן ונמצא שאין להקשות רק מדם בלבד. ובזה י"ל בפשיטות חדא דכיון דהדם נעכר ונעשה חלב לא גרע מדם שבישלו דאינו אסור מן התורה ובזה לא גזרו רבנן ועוד שלא אסרה התורה אלא הדם שע"י יציאתו תמות הבהמה והוא דם הנפש שאם יניחנו לצאת עד שלא ישאר בה דם תמות לכך גם ביצא מעט אסור שהוא דם שנפשה תלוי' בו אבל זה שהוא דרך גידול הבהמה אין זה תלוי בחיות הבהמה שכל כמה שיהא חלב יצא ואם לאו לא יצא ולא תמות בזה ואין זה דם הנפש ומותר כנ"ל אבל הכא שפיר קא מיבעי' לי' דמ"מ הדם הממש הבא מן האבר אוסר משום אבר מן החי: סעיף ו. המושיט ידו למעי הבהמה וחתך מן הטחול ומן הכליות וכיוצא בהן והניח החתיכות בתוך מעיה ואח"כ שחטה הרי אותן החתיכות אסורות משום אבר מן החי ואעפ"י שהוא בתוך מעיה אבל אם חתך מן העובר שבמעיה ולא הוציאו ואח"כ שחטה הרי חתיכת העובר או אברו מותר הואיל ולא יצא: הג"ה. (ח) ואם שחט עובר במעי אמו לא מקרי שחיטה. (בעיא פ' בהמה המקשה ולא אפשיטא):
ח ואם שחט עובר במעי אמו. בלבוש נתן טעם משום חלדה והשיגו עליו דמוכח בש"ס משום דאין שחיטה רק כשיצא לאויר העולם. אך יש להקשות באמת בש"ס גופא תיפוק לי' משום חלדה. והש"ך בנה"כ תירץ חדא שאני התם דאין חלדה במעי אמו. ולא ידענא מאי קאמר כיון דיש שחיטה במעי אמו פשיטא דיש חלדה ותירוץ השני שתי' דאת"ל קאמר הוא תמוה דא"כ למה פסקו במטלית לחומרא הא בכ"מ קיימ"ל כאת"ל. גם יש לתמוה על הרי"ף והרמב"ם והפוסקים שהשמיטו הך בעי' לגמרי ובאמת נראה פשוט דס"ל או דר' הושעי' סובר באמת כר' יהודא אמר רב דדוקא בין סימן לסימן הוי חלדה ולא במטלית אבל לדידן דמטלית הוי חלדה אין מקום לספק זה או דקשיא להו קושי' התוס' בביזה לר"י דקאמר דמתיר עצמו בשחיטה הא מקודם ג"כ הי' לו דין שחיטה אם מותר לשחוט בפנים. וע"כ דבאמת אסור וכן מבואר בסתמא דש"ס (שבת קל"ו) דקאמר טרפה מבטן מאי איכא למימר ולא קאמר שנוצרה טרפה מבטן. מבואר דלית להו שחיטה בפנים כלל ולכך השמיטו. א"כ יפה עשה הלבוש שנתן טעם משום חלדה: