אור ברסלב

תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט

על יו"ד סימן יג

על יו"ד סימן יב

בעלי חיים שאינם צריכים שחיטה. ובו ו' סעיפים:

סעיף א. בהמה חיה ועוף טעונין שחיטה. דגים (א) וחגבים אין טעונין שחיטה הג"ה. ומותר לאוכלם מתים או לחתוך מהם אבר ולאכלו אבל אסור לאכלן חיים משום בל תשקצו (הגהות מיימוני פ"א והגהות מרדכי): (א) וחגבים אין טעונין שחיטה. עי' ב"י שהביא דברי הרמב"ם שלמד זה מקרא (ישעי' ל"ג) אסף החסיל. דמשמע באסיפה ובתורת הבית הקשה עליו דהא בש"ס מבואר דלא גמרינן רק מאסיפה שיש עמה שחיטה. והנה מתחילה עלה ברוחי לישב בפשיטות דודאי יש להבין הא דפריך בש"ס דגים בלא שחיטה אי משום דגי הים יאסף הא כתיב ויאספו השלו ואת אמרת דהוקש לבהמה בסימן אחד ע"ש. ויש להבין מה זה ששאלו טעם לדרשה דבר קפרא הא בלא"ה מבואר בכ"מ דדגים באסיפה והוי להו להקשות מנ"ל. וע"כ דודאי בלא זה שפיר י"ל מאת כל דגי הים יאסף ואי קשיא מויאספו השלו לק"מ דשאני התם דגלי קרא במק"א דצריך שחיטה לכך לא חש לכתוב בו אסיפה משא"כ דגים רק לבר קפרא קשה דהלימוד שלו מקרא דכתיבי בהמה ועוף ודגים בהדי הדדי א"כ כמו דמקשינן עוף לבהמה כמו כן יש להקיש דגים לבהמה או לעוף א"כ מ"ש עוף דלא חש לכתוב אסיפה במקום שחיטה וזהו בדגים אבל בחגבים דלא כתב היקשא כלל שפיר נלמוד מאסיפה בלבד ודוק: איברא דיש להבין תינח לבר קפרא אבל [הרמב"ם] לא ס"ל דרשה דבר קפרא שהרי הביא דרש אחר וכי יצוד ציד חי' ועוף א"כ שם לא נזכר דגים כלל א"כ בדגים נמי יש ללמוד מאסיפה בלבד (ואולם) [ולמה כתב] הרמב"ם (כתב) בהדיא בדגים משום שחיטה. וכנ"ל דהאמת נקט דבדגים מוכח טפי להדיא אבל אה"נ דמאסיפה בלבד גמרינן ג"כ כנ"ל. אך יותר נראה דבלא"ה יש להבין האיך מביא מהך קרא דאוסף החסיל הא שם נאמר על הביזה ואוסף שללכם אוסף החסיל וא"כ האיך שייך לומר שם לשון שחיטה כיון דהכונה שיאספו השלל כאוסף החסיל [והאיך יאמר כשחיטת חסיל] וכן תרגום יונתן שם וכל המפרשים. וברור דכונת הרמב"ם כך דקשיא לי' באמת מה זה שבישר הנביא לישראל שיאספו השלל כאוסף החסיל והיינו שכ"כ תהא אסיפה בקלות ומה ענין זה לזה הא החסיל מין עוף חי פורח למעלה ומה זה שכינה לחסיל קלות האסיפה טפי משאר העופות. וע"כ דהכונה דודאי שאמר בעלי החיים הצריכין שחיטה קשה מאוד לתופסם כי אם יתפוס בחרב וחץ לפחות יעשה בו טריפות ואסור לאכלו והוא מוכרח לתופסו חי ושלם וזהו מן הקישוי [ובזה י"ל בפשוט מה שנתאחר עשו בצידו והכתוב משבחו יודע ציד איש שדה ועכשיו נתאחר עד אחר האכילה והברכה וכבר הרגישו בזה במד"ר ואמרו שהי' צד צבאים וכופתן ומלאך בא ומתירן וכל זה כדי שיתאחר. ולפי הנ"ל י"ל בפשוט ג"כ דכל יום שהי' צד לעצמו ואוכל טריפות בקל הי' יכול לצוד אבל בכאן שאביו אמר לו חדד סכינך שלא תאכילני נבילה וצ"ל דגם החץ יעשה כן כי הא דרב בדק גירא לר' יונה או שיתפוס אותו באופן שלא יעשה אותו טריפה וזהו מן הקישוי מאוד לכך נתאחר] וזהו שאמר הנביא שכ"כ יאספו השלל בקל כאסיפת החסיל כי החסיל אינו טעון שחיטה ואף אם יעשה בו טריפה או ימות לא איכפת לן לכך קל אצלו הצידה יותר משאר בעלי חי [ולזה כשרצה הנביא להמשיל קלות אסיפת השלל והריבוי המשיל לאסיפת חגבים שהוא קל לתופסו מאוד] ושפיר הוכיח הרמב"ם דאינו צריך שחיטה והוא הוכחה כמו דגים ועדיפי מינה. ואין להקשות על זה מן השלו וזה ברור לפענ"ד:

[אמנם בעיקר מה שצריך לימוד על דגים וחגבים ולא נאמר כיון דלא נמצא דצריך שחיטה ממילא אינן צריכין שחיטה כתב הרשב"א בדגים משום דכתיבי אצל צאן ובקר ויותר נראה כמ"ש הכ"מ ע"ש דלהרשב"א קשה דמשמע בש"ס שלא [ידע] מקרא ומ"מ צריך ולהכ"מ ניחא]:

או יאמר קרוב לדרך הנ"ל כי רצה הנביא לגלות שהיא אסיפת השלל מוכן ומזומן בלי שום הכנה ותקון בכלי מלחמה ומערכה בשאר מלחמות וכן הי' שהפיל השם מחנה סנחרב ויצאו ושללו אותם בלי. חרב וחנית ומלחמה ולזה המשיל לאסיפת (החגב) [החסיל] כי יאספנו האדם בלי שום תיקון שאין בו משום אבר מן החי ושחיטה ויכול לאכלו באסיפה בעלמא משא"כ שארי ב"ח וזה נכון ג"כ וארווח לן בזה שיהא הלימוד מלשין אוסף בעצמו משא"כ לדרך הנ"ל:

סעיף ב. השוחט את הבהמה ונמצאת כשרה ומצא בה עובר בן ח' בין חי בין מת או בן ט' מת מותר באכילה (ב) ואינו טעון שחיטה. ואם מצא בה בן ט' חי אם הפריס ע"ג קרקע טעון שחיטה אבל (ג) שאר טריפות אינו אוסר אותו. ואם לא הפריס ע"ג קרקע אינו טעון שחיטה. ואם (ד) פרסותיו קלוטות (פי' שפרסתו כולה א' ואינה סדוקה או שהי' בו שום שאר דבר תמוה) (הגהות אשירי) אע"פ שהפריס ע"ג קרקע אינו טעון שחיטה. ויש מגמגמין בדבר:

ב ואינו טעון שחיטה. עי' ט"ז (ס"ק ג') ובנה"כ השיגו דהכונה פשוט דס"ד בן ח' חי צריך שחיטה. ובאמת כונת הט"ז פשוט כיון דעיקר מה שצריך שחיטה הוא משום מראית העין א"כ תינח בן ט' אבל בן ח' מי שלא ידע שהוא בן פקועה גם בשחיטה אסור ומה יועיל שחיטתו דאין שחיטת נפל כלום. אבל מ"מ דברי הש"ך נכונים דאכתי מי שלא ידע כלום לא ידע שהוא בן ח' כלל יש בו משום מראית העין ומה בכך דלא הועיל למי שידע שהוא בן ח' ועוד מסתמא יודע שהוא ב"פ ג"כ. אך קשה לי באמת מנין להם להפוסקים דבר זה לחלק בהפריס על גבי קרקע בין בן ח' חי או בן ט' חי דמה נפ"מ דהא מראית העין הוא בפני מי שאינו יודע כלל א"כ אינו יודע כלל ומה הועילו במה שהוא בן ח' ג"כ לפטור שחיטתו כיון שהפריס ע"ג קרקע ואדרבא בש"ס משמע דאפי' בהא טעון שחיטה דהא במשנה נשנו שניהם בשוה בן ח' חי ובן ט' חי ובבן ח' חי גם ר"מ מודה דחדשים גרמי ולרבנן דלידה ג"כ גרים אפי' בן ט' חי אינו טעון שחיטה א"כ כמו דבן ט' חי דקאמרי רבנן היינו בלא הפריס ה"ה בן ח' חי דר"מ דמשמע בהדיא דר"מ לא ס"ל כר"ש שזורי דהא מחמיר טפי מחכמים וע"כ כיון דסיפא דבן ט' חי לרבנן בלא הפריס בן ח' חי נמי בהכי מיירי דל"ל דמתני' כולה בהפריס ומדין תורה מיירי דהא ר"ש שזורי קאמר אפי' חורש בשדה וקאמר רב כהנא בהפריס ע"ג קרקע פליגי מבואר דבן ט' חי דקאמר חכמים בלא הפרים הוא א"כ מנין לנו לחלק בבן ח' תי אפי' הפריס לא יצטרך שחיטה. ובאמת צ"ל בטעמן של הפוסקים דבן ח' חי שהופרס לא שכיח ולא גזרו בו רבנן או משום כיון שמתירין לו שני איסורים חדא מכח נפל גם בלא שחיטה בהא ודאי לא אתי לאחלופי להתיר בהמה סתם בלא שחיטה. אבל קשה מנין להם להפוסקים לחלק בהכי במה דלא נזכר בש"ס כלל ואדרבא משמע דאין חילוק כלל כנ"ל:

ועכ"פ נלפע"ד ברור במה שהחמויר התב"ש שלא לברך על שום שחיטת ב"פ בפ"ע ואפי' שהה ימים הרבה דאין אנו בקיאין בכלו לו חדשיו ושמא אינו בן ט' רק בן ח' ואינו צריך שחיטה. דבריו תמוהין לפע"ד דהא הני תרי טעמי הנ"ל לא שייכי בזה דלהאי טעמא דבן ח' חי שהפריס מילתא דלא שכיח הוא ולא גזרו בו רבנן. א"כ האידנא פשיטא כיון דלא קיימ"ל בשום ולד ואפי' שהה הרבה ימים דמילתא דשכיח דהא ב"פ סתם פשיטא דשכיח ודוק. ולטעם השני דכיון דהתירו לו משום נפל ג"כ לא אתי לאחלופי לא שייך הכא כיון דבאמת לא נודע כלל שהוא בן ח' ואדרבה שהה הרבה ימים מסתמא הוא בן ט' א"כ מאיזה צד נפטור אותו משחיטה. גם עיקר דבריו אינם מובנים לפע"ד דפשיטא דתקנת חכמים היתה שנשחטנו כל שלא נודע שהוא בן ח' א"כ למה לא יברך עליו בפרט דבלא"ה כל הך דינא בבן ח' שהפריס לפטרו משחיטה אין לו עיקר בש"ס כנ"ל. ומ"מ יש להחמיר לכתחילה לברך על אחר כיון דלדעת פר"ח גוף דין הברכה במחלוקת שנוי' לדעת הר"ן גבי חצר שיש לו שני פתחים דלא יברך על שניהם כיון דאינו רק משים חשדא ואף שהתב"ש השיג עליו מ"מ לכתחילה ודאי יש להחמיר כיון דספק ברכות להקל בכל מקום ובגוף דברי התב"ש בשהה הרבה ימים יתבאר לקמן בס"ד:

עוד כתב הט"ז לחלק בין דם לחלב ודבריו תמוהין והחילוק פשוט כי החלב אינו איסור כולל לאסור בכל איברי הבהמה רק באותן המקומות הידועים א"כ ב"פ זה שאנו מחשבין אותו כחתיכת בשר בעלמא גם חלבו מותר דאין אנו דנין אותו כדין ברי' בפ"ע רק אבר מאיברי' ובאותו אבר לא שמענו לאסור החלב ואדרבה למדו בש"ס (ע"ה.) שם בברייתא מהחלב ושתי הכליות האמורין באשם מוציא מכלל שליל אף כל מוציא מכלל שליל אבל דמו דהוא איסור כולל לכל איברי הבהמה א"כ נהי דחשבינן לי' כאחד מאיברי' מאיזה צד נתיר דמו טפי מכל האיברים וחילוק זה מבואר ברש"י במשנה שם (ע"ד.) ע"ש:

ג שאר טריפות. זהו מה שהוכיחו מהא דרב אדא בר חבי דהוי לי' ב"פ דנפל דובא עלי' ואתא שאיל ופסקו לו שישחטנו וכתב הרא"ש דיש דוחין דלא הוי טריפה בגסה ודחה דבריהם דלא לחנם השמיענו דנפל דובא עלי' וכ"כ התוס' שם. ויש להבין דהא י"ל דבאמת לא נודע בבירור שדרס רק ספק דרוסה הי' ואתא שאיל אם יוכל לשחטו וצ"ל דבזה פשיטא כיון דאין אסור רק מדרבנן דספיקא דרבנן להקל ובזה יובנו דברי התוס' שכתבו דנראה כפירש"י דלא לחנם השמיענו. ולכאורה יראה דכונתם דלולי פירש"י יהא זה המאמר ענין סיפור שאינו שייך כלל לזה כחוכא ואיטלולי כמי שיספר בתוך כך שהב"פ הלך לבית פלוני וכי כך הי' כונת היש דוחים שהביא הרא"ש. וברור דכך הכונה דודאי י"ל דהי' ספק דרוסה ומקודם לא הי' רוצה עדיין להרגו כלל רק כשנולד בו ספק זה ירא שמא ימות ואם צריך שחיטה יאסר לכך אתא שאיל אם צריך שחיטה או לא ועל זה כתבו התוס' דנראה כפירש"י דמ"מ כיון דאין נ"מ בזה לדינא לא הי' לו להודיענו מאיזה צד בא לשאול ובפשיטות הי' לו לומר שבא לשאול אם לשחטו או לא וע"כ דקמ"ל דגם לאחר שנולד בו טריפות יכול לשוחטו וזה ברור:

מהדו"ב. והנה יש לחקור בדין זה מה שלא זכרוהו המחברים והוא דודאי בנולד בו טריפות אחר שנולד אז כיון דאין איסור רק משום מראית העין א"כ בטריפות לא שייך משש זה אבל בנולד בו טריפות ממעי אמו בזה י"ל דע"כ לא ריבתה תורה כל בבהמה רק להתירה מדין שחיטה אבל לא מדין טריפות שנולד בו קודם שנשחטה אמו. והראי' שהביאו מהך דנפל דובא עלי' לא מוכח רק בטריפות אח"כ או דנימא דהו"ל כאבר מאברי' ולא כברי' בפ"ע א"כ באבר אין טריפות פוסל בו והא דמכשירי' בן ט' מת היינו דאמרינן דמת קודם שנעשה בן ט' דאז ודאי לא חשיב כברי' כלל אבל בן ט' חי י"ל דחשיב כברי' ולא איתרבי רק לטהרו אידי נבלה שלא להצריכו שחיטה בפ"ע אבל לא לטהרו מידי טריפות שנולד בו קודם שחיטה. ולענין חלבו נמי מחלקינן לקמן (סי' ס"ד) דבן תשעה חי גרע לענין זה דליש אומרים חלבו אסור וכמו כן בתלש חלב מבן ט' חי והוציאו חייבין עליו כחלב גמור: וראיתי בהג"א פרק בהמה המקשה כתב בשם ראב"י שקיבל מרבינו יואל אביו ושכן דעת ר' יעב"ץ וז"ל מצא בן ט' חי ולא הפריס על גבי קרקע ראב"י קיבל מרבינו יואל אביו ששחיטת אמו אינו מטהרתו מידי טריפה ואסור וכן פסק ר' יעב"ץ ורבינו שמואל בר נטוראי מתיר משום כל בבהמה תאכלו ונראין דבריו עכ"ל. ופשיטא שלא נחלקו בנולד בו טריפות אח"כ ומשום מראית העין דהא בלא הפריס מיירי דאפי' להורגו מותר וע"כ דעיקר המחלוקת דאין שחיטת אמו מטהרת מידי טריפה שנולד בו קודם שנשחטה אמו וכבר הי' בן ט' חי אד בזה רצו לאסור ואפי' מן התורה. ויש לדקדק בלשון הג"א שכתב ולא הפריס ע"ג קרקע דמשמע דבהפריס לכ"ע אסור בטריפות משום מראית העין רק בלא הפריס דאז יש להתיר דליכא מראית העין מ"מ מדאורייתא לראב"י ורבינו יואל אסור וזהו כהיש דוחין שהביא הרא"ש ודלא כהפוסקים שפסקו בפשיטות דאין בטריפות משום מראית העין. ואפשר דלרבותא נקטי לא הפריס לאיסורא אף שאין צריך שחיטה כלל אבל מודו דבהפריס ג"כ נחלקו דמשום מראית העין ליכא בזה וצ"ע בזה: והנה מדברי הפוסקים נראה שאין שום טריפות פוסל בו ובהגהת הר"ן מביא בשם א"ז דדוקא דרוסה ולא שאר טריפות דלא ליתי לאחלופי אבל מדברי הרשב"א נראה דהטעם מפני שאין הכל בקיאין בטריפות ולפ"ז אין חילוק. ומ"מ נראה דאם נחתכו רגליו מארכובה ולמעלה בודאי אסור דזה נראה ונגלה לעין כל וכן כל כיוצא בזה. ומכאן תשובה לדברי הט"ז (ס"ק ד') דמוכח להדיא דיעבד אסור בלא נשחט מדפלפלו הפוסקים בטריפה דאין לך דיעבד גדול מזה. ואין להאריך כי כבר השיגו בנה"כ וכן עיקר דודאי אסור [ע"כ]:

ד פרסותיו קלוטות וכו' ויש מגמגמין. כל האחרונים הבינו דכונת המחבר לפי שיש פוסקים כלישנא בתרא דבעינן תרי תמיהי ובאמת קשה לפ"ז למה לא זכר המחבר עכ"פ הדין בתרי תמיהי דמותר לכ"ע. לכן נראה דכונת המחבר לדעת הרי"ף שנראה שאסרו בכל גונא שהרי לא הביאו כלל הך מימרא דאביי וברור דלדעתם אסור בכל גונא ואף דכבר הקשו עליהם ולא מצאו טעם להשמטתם מ"מ יש לגמגם להתיר במה שהם אוסרין ומכ"ש לפ"מ שאבאר בסמוך בס"ד דיפה עשו שהשמיטו שאין ענין כלל הך דאביי לזה והנה הבעהמ"א יש לו גירסא אחרת בזה דהני תרי לישנא נא פליגי כלל דבלשון ראשון קאמר שהקלוט עצמו בן פקועה אז אין צריך רק חד תמוה ובלשון שני קאמר שאם הקלוט אינו כלל ב"פ רק ילוד מבהמה קלוטה שאותה בהמה בת פקועה דכיון שלא הי' הוא בעצמו ב"פ לא סגי בתמוה אחת רק צריך שני תמיהות. ובזה נדחה ראיית הש"ך (ס"ק ז') לדחות דברי העט"ז מדקתני בן פקועה ולא בת פקועה והא לפי' בהמ"א גם ע"כ הכינה בת פקועה. גם בלא"ה תמיהני על הש"ך הלא ש"ס ערוכה הוא ר"פ בהמה המקשה לא צריכא דאתא על בן פקועה דכוותי' הרי דבת פקועה בן פקועה קרי לי':

איברא דיש להבין לפ"ז האיך יהא אותו הקלוט מותר מאחר שאינו ב"פ רק ילוד. והב"ח הביא ראי' דבהמה הבא על ב"פ ולא נולד רק נמצא מותר לפי פירושו קלוט בן קלוטה דתרווייהו ב"פ. והש"ך השיגו דהכונה רק האחרון ב"פ. ולשיטת בהמ"א יקשה דפי' דאמו ב"פ וקלוט זה ילוד א"כ ודאי דאסור כרב משרשי' ובהמ"א גופי' פסק כותי' דחוששין לזרע האב. ואמת כי לכאורה עלה ברוחי לומר דסובר הרז"ה דדוקא בב"פ הבא על בהמה מעליותא הדין כך משא"כ להיפוך בעודו במעי אמו כבר הי' נשחט ולא מקלקל זרע האב כדעת הב"ח שהביא הש"ך (ס"ק י"ד) א"כ ביציאתו לאויר העולם לא חזר לאיסורו כיון שכבר הותר ונעשה כדגים בעלמא כמ"ש שם בעהמ"א מקודם ע"ש, ובזה הי' ניחא טפי דקאמר ב"פ הבא על בהמה מעליותא. ולשיטת הש"ך (ס"ק י"ד) בזה יש היתר בעודו במעי אמו ולהיפוך אפי' במעי אמו אסור. א"כ הול"ל להיפוך בפרט דהוי רבותא טפי. ולפי הנ"ל ניחא דלהיפוך באמת אין איסור כנ"ל אך הרז"ה גופא כתב בפ' או"ב להדיא דהך דרב משרשי' גם להיפך איתמר וקשה כנ"ל אם לא דנימא דכונת הרז"ה דאותה קלוטה נתעברה מבן פקועה אחר כוותי' וילדה קלוט זה. ולפ"ז פשיטא דאין ראי' כלל לדינו של הב"ח אף לפי פירושו דהוי תרתי ב"פ ולא הי' צריך הש"ך להשיגו לפי פירושו (ס"ק ד'). וע"כ דמשמע להו מדנקט בן קלוטה ולא הזכיר האב כלל דאין צריך רק האם בלבד וא"כ יקשה על פי' בעה"מ כנ"ל ולקמן אבאר עוד בזה בס"ד:

אמנם בעיקר הך דינא אני תמה מאוד כי נלפע"ד דיפה כיוונו הרי"ף והרמב"ם שלא זכרו הך מימרא דאביי כי אף שהבינו כל הפוסקים דאביי קאי אהך דהפריס ע"ג קרקע דטעון שחיטה וקאמר איהו דאי איכא תמי' לכ"ע אפי' לרבנן לא בעי שחיטה. ואני תמה מאוד דהא שם בש"ס קאמר מעיקרא על מילתא דר"ש שזורי היינו ת"ק וקאמר הפריס ע"ג קרקע איכא בינייהו וקאמר מיד בתר הכי מימרא דרב משרשי' דב"פ הבא על בהמה מעליותא לדברי האומר חוששין לזרע האב אין לו תקנה ובתר הכי מיד קאמר אביי הכל מודים בקלוט ב"פ והשתא הך מימרא דאביי קאי על הא דמעיקרא בדין הפריס ע"ג קרקע והך דרב משרשי' קאי בגוף המחלוקת ר"מ ורבנן והאיך הפסיק במילתא דרב משרשי' בין מימרא דאביי להך והוא תמוה מאוד. גם לא הבנתי כלל גוף הסברא דכיון דחכמים אסרו משום מראית העין א"כ אחר עבור זמן רב ויבואו אנשים אחרים שלא היו אז בכאן ויראו אוכל בלא שחיטה מנין ידעו כל זה ואם ישאלו בלא"ה אין לחוש. באופן שאני אומר דהרי"ף והרמב"ם ז"ל דרך אחרת להם ואביי על הא דרב משרשי' קאי דקאמר ב"פ הבא על בהמה מעליותא אין לו תקנה ואתי אביי למימר דוקא ילוד אבל בן פקועה הבא מכח שני אלה מותר דלא שייך בזה לחוש לזרע האב רק שיש מקום לחוש שמא לא ידעו שהוא ב"פ ויחשבו דהיתר שלו הוא דאין חוששין לזרע האב וניתר בשחיטה ובאמת בילוד חיישינן ועל זה קאמר כשנולד קלוט אז יש בו תמי' וניכר שהוא ב"פ. ומעתה אותו שידע שנולד מצד האב שהי' ב"פ זה ידע מחמת הקליטות שהוא ג"כ בן] פקוע ואין היתר אכילתו משום דלא חיישינן לזרע האב ומי שלא ידע מזה כשיראה באמת שישחטנו אין כאן מראית העין כלל שהרי הוא שוחטו באמת רק שיש לחוש שידעו שהאב ב"פ ולא ידע שהוא עצמו ב"פ וזה ניכר מחמת הקליטות והדר אמר אביי בחד תמי' לא סגי רק בעינן תרי תמי' והכל כנ"ל. וכל זה בהך דבשחיטה יש חשש אבל בזה שלא יצטרך לשחוט כלל מחמת תמי' או תרי תמי' זה אינו דאטו הכל יודעין שהוא ב"פ ויודעין קליטתו ומי שיבוא לכאן מחדש ויראה הורג בהמה ואוכל יש בו מראית העין והשתא זהו הכל לר' משרשי'. והשתא כיון דהרי"ף לא הזכיר הך דר' משרשי' והיינו או משום דסובר באמת אין חוששין לזרע האב. וכן פסק להדיא בפ' או"ב. או משום דסובר כפירש"י דלרבא דאמר ד' סימנין אכשר רחמנא ליתא לרבי משרשי', והרי"ף פסק כרבא לכן לא הזכיר ר' משרשי' א"כ ממילא ליתא לדאביי דכל דבריו נבנין על הך דר' משרשי' כנ"ל וכן הרמב"ם אף דפסק דחיישינן מספיקא לזרע האב י"ל דפוסק כפירש"י הנ"ל דתליא בהא דרבא וכיון דפסק כרבא לא פסק כר' משרשי'. וא"כ ממילא ליתא לדאביי אבל עכ"פ הך דינא דאביי לא קאי כלל אהך להתיר בלא שחיטה וא"כ ליתא לדין זה אפי' בתרי תמי'. ועוד יש לי דרך אחר דהך דאביי אדרב משרשי' קאי אלא שאין לי להאריך כי עכ"פ נראה ברור לדעת הרי"ף והרמב"ם דאביי אדרב משרשי' קאי וכן נראה להדיא בש"ס מכח קושיא הנ"ל א"כ מהראוי להחמיר אפי' בשני תמיהות לשחוט כמו כל ב"פ ודוק:

ולפמ"ש י"ל ג"כ דרב משרשי' נמי אדסמיך לי' קאי. דודאי יש להבין מה ענין דרב משרשי' לכאן ומעיקרא בעיקר דינא דת"ק ור"מ הול"ל לדברי האוסר מתיר בזה ולדברי המתיר זה אסור למ"ד חוששין לזרע האב. ולפי הנ"ל י"ל דודאי מדלא קאמר ר' משרשי' והוליד לא מיירי בנולד כדרך הנולדים רק בבן פקועה ג"כ כמ"ש הר"ן להדיא פרק או"ב הבאתיו לקמן (ס"ק ו') וסובר ר' משרשי' כמו דלרבנן גזרינן בב"פ אטו נולד משום מראית העין ואיחלופי כמו כן בזה כיון דבנולד אסור לגמרי גם ב"פ דינו שיהא אסור מדרבנן אטו נולד (דהא אפי' בדיעבד אסרו רבנן כנ"ל ס"ק ג') וזהו דר' משרשי' קאי אהא דמעיקרא דב"פ שהפריס טעון שחיטה וקאמר איהו דאם הוא מורכב והפריס אין לו תקנה ג"כ משום איחלופי דילוד ועלה קאמר אביי דמ"מ בזה מועיל תמוה או שני תמיהות שעל ידי זה יזכרו וודאי שהוא ב"פ ולא אתו לאחלופי בילוד ואי במי שלא ידע כל המעשה מתחילתו הרי יראה שישחוט ואין כאן חשש כלל אבל בהך חשש ב"פ סתם שהצריכו שחיטה לא מהני תמיהות כלל כיון דהחשש במי שלא ידע כל המעשה כלל רק יראה שאוכל אותו בלא שחיטה ודוק:

ויש לי ספק גם לדעת המחבר אם צריך שתהא התמי' קיימת עכשיו ומחמת שתמוהין על קליטתו זוכרין הכל כמו שפירש"י או אפי' עכשיו נחתכו פרסותיו הואיל ואז נולד בתמוה זו זוכרין שהוא ב"פ. והנה לאיכא דאמרי דצריך שני תמיהות ודאי דתמי' שני' אינה עכשיו דהא הקלוטה אינה בעולם שהרי פקועה היתה ונשחטה. ומ"מ יש לחלק דע"י חמי' זו זוכרין תמי' שני' וזוכרין הכל משא"כ ללשון ראשון צריך עכ"פ שיהא התמי' עכשיו. ויש להחמיר בכל זה בפרט דבלא"ה הוכחתי שכל דין זה צ"ע ושכן מורה סוגי' הש"ס לדעת הרי"ף ורמב"ם א"כ אין לאכלו בלא שחיטה כלל ובדיעבד יש להקל בשני תמיהות ואחת נראה לפנינו כנ"ל:

סעיף ג. אם לא שחט האם אלא קרעה. וכן אם שחטה ונתנבלה בידו או שנמצאת טריפה. אם העובר (הנמצא בה) בן ט' חי (ה) טעון שחיטה לעצמו וניתר בה. ואם הוא בן ט' מת או בן ח' אפילו חי הרי זה אסור: הג"ה. ועכשיו אין להתיר שום ולד הנמצא בבהמה אם האם טריפה. (הגהות מיימוני בשם סמ"ג) ולא מהני לו שחיטת עצמו דחיישינן שמא אינו בן ט': (ה) טעון שחיטה. הלשון אינו מדוקדק כי מורה דס"ד שלא יטעון שחיטה כלל ויהא מותר בלא שחיטה כלל וזה אינו כיון דאמו טריפה אם נחשבהו בכלל האם כאחד מאיברי' הרי הוא ג"כ טריפה רק עיקר דאשמעינן דניתר בשחיטה וכן הוא בש"ס דנחלקו בזה דאיכא למ"ד לדברי המתיר אוסר ופליג רבא ד' סימנין אכשר רחמנא. ובזה נלפע"ד לישב מה שיש לתמוה הא פריך רבא גופא שם לר"ח דמעיקרא קאמר כר"מ והדר כרבנן והוא תמוה דהא [איהו] גופא קאמר מעיקרא ד' סימנין אכשר בהו רחמנא. ודוחק לומר דבתר דשמעה מר"ח קאמר לה איהו דהול"ל הכי אמר ר"ח ד' סימנין אכשר וכו' ולפי הנ"ל ניחא דרבא דייק בלשונו דר"ח קאמר טעון שחיטה ואם בא לומר מכח ד' סימנין האיך שייך טעון שחיטה והי' לו לומר ניתר בשחיטה ומדקאמר טעון שחיטה ש"מ דבא (לומר) לאשמעינן דלא כרבנן רק כר"מ וזהו דקאמר טעון שחיטה כר"מ וכו'. שוב מצאתי בחידושי הרשב"א חולין שפי' כן ע"ש. אלא דאכתי קשה לי אפי' אי כר"מ קאמר קשה דכיון דנקט טריפה אי בא לאשמעינן דצריך שחיטה פשיטא הא אפי' כשרה צריך שחיטה. וצ"ל דקמ"ל טריפה דלרבנן אם רוצה שלא לשחוט הרי הוא טריפה ואינו מטמא אבל לר"מ בהכרח טעון שחיטה ולא תליא ברצונו ובלי שחיטה הוי נבלה. ולפ"ז היינו לר"מ אבל לרבנן כיון דקיימ"ל ד' סימנין אכשר רחמנא אם רצה שוחטו ואם אינו רוצה נידון כטרפה וא"כ לא הו"ל להמחבר לכתוב טעון שחיטה רק ניתר בשחיטה ודוק:

סעיף ד. בן ט' חי שנמצא במעי שחוטה כשרה וגדל ובא על בהמה דעלמא (ו) והוליד אותו הולד (ז) אין לו תקנה בשחיטה. ואם בא על בת פקועה כיוצא בו הרי בנו ובן בנו עד סוף כל הדורות כמוהו. וכולם (ח) צריכים שחיטה מדבריהם ואין הטריפות פוסל בהם:

ו והוליד. עי' ש"ך (ס"ק י"ד) דדוקא הוליד אבל שחטה ונמצא בה מותר. והנה מדברי הר"ן פ' או"ב מוכח לכאורה להדיא להיפוך שכתב וז"ל בן פקועה הבא על בהמה מעליותא הולד יש לו תקנה בשחיטת אמו דרב משרשי' לדברי האומר חוששין לזרע, האב הוא דאמר דהולד אין לו תקנה אבל לדידן דקיימ"ל דאין חוששין הולד יש לו תקנה וכו' עכ"ל הרי דרב משרשי' פליג דאפי' בשחיטת אמו לא מישתרי [א"כ לדידן דקיימ"ל כר' משרשי' גם בהא אסור]. ודוחק לומר דכונת הר"ן דמצד אמו שהיא מותרת בשחיטה והוא נמשך אחר זרע אמו אף הוא ניתר בשחיטה דלשון בשחיטת אמו לא משמע כן דהא בשחיטת עצמו ניתר. ואמת דכן משמע דלא הזכיר ר' משרשי' והוליד כלל רק שבא וקאמר אין לו תקנה מבואר דלאחר שבא עלי' שוב אין לולד תקנה. ועוד א"כ כיון דבהיפוך סובר הש"ך דאפי' בשחיטת אמו לא מישתרי דלא כהב"ח א"כ למה לא קאמר בהיפוך דאז אין לו תקנה כלל מה"ט וע"כ דאפי' עכשיו אין לו תקנה כלל. ולפמ"ש לעיל לשיטת הרי"ף והרמב"ם אתי שפיר דבאמת ר' משרשי' סתמא קאמר דלא מיירי בקלוט ואתי אביי לומר דבחד תמי' או בתרי תמי' מותר כשלא נולד רק נמצא דלא שייך למגזר כנ"ל, ולפ"ז יש להחמיר ג"כ בזה בלא תמי' ודוק:

עוד כתב הש"ך בשם הב"ח דה"ה להיפוך זכר דעלמא שבא על בת פקועה אם נולד ולד אסור ואם נמצא מותר על ידי האם והש"ך השיגו. והנה ראיית הב"ח באמת תמוה אפי' לפי פירושו די"ל שבן פקועה בא על הקלוטה וכן מוכרח לומר לפי' בעה"מ דמפרש קלוט נולד מקלוטה בת פקועה א"כ אי נימא כהב"ח קשה דהא קלוט ילוד והא ודאי אסור וע"כ דבן פקועה בא על הקלוטה. גם קשה להב"ח לפי דבריו דמותר כשנמצא מנין לנו לאסור בילוד ודוקא להיפך במעי דעלמא אף דנמצא מותר היינו דניתר בשחיטה אבל ילוד עדיין לא נשחטה אמו רק להתירו בפ"ע הרי הוא מעורב בזרע האב אבל במעי בת פקועה כיון שאתה מתירו בנמצא מפני שנשחט והותר מכח השחיטה שכבר נשחטה גם בחיים א"כ כיון שכבר הותר מאיזה צד יחזור לאיסורו וכבר נעשה כדגים בעלמא:

אמנם מדברי בעה"מ שם מוכח להדיא כדעת הב"ח שלאחר שפי' פירושו בהך דקלוט בן קלוטה כתב וז"ל ובדין הוא דאיבעי למימר בן קלוט בת פקועה אלא איידי דאמר קלוט אמר נמי בן פקועה ואף זו שאמרו ר"ש מתיר בבנו ובן בנו כלומר בבתה ובת בתה עד סוף כל הדורות ורבינו שלמה ז"ל גריס לה לדאביי בתרייתא בלישנא אחרינא וכו' עכ"ל ומעתה אי נימא דכונת בעה"מ לפרש מילתא דר"ש כמ"ש הש"ך (ס"ק ט"ו) ובא לפרש דהיינו שבאו על בני מינם. והוא זוה דמאי ענין זה לפירושו כאן בהך דקלוט בן קלוטה ואי נימא דזה ענין בפ"ע מלבד דכתב ואף זו שאמרו מורה דקאי אלמעלה אף גם שהביא מיד דרש"י גריס בלישנא אחרינא מבואר להדיא דהכל ענין אחד שייך לפירושו בהך דאביי. וברור דכונתו כך דלא משמע לי' לפרש דכונת הש"ס בהך דר"ש שבאו על בני מינם דהו"ל להזכיר זה ולא לומר סתם בנו ובן בנו דמשמע יהא מאיזה צד שיהי'. לזה פי' דהכונה בתה ובת בתה והשתא יהא הזכר מצד אחר מ"מ משכחת לה שלא נולד רק נמצא ואז מותר כדעת הב"ח. ואי קשיא למה קראו בנו הא הוא עצמו בן פקועה. הא ליתא דלא מיקרי מחמת עצמו רק כשניתר בשעת מציאתו מחמת שחיטת אמו עכשיו אבל זה התירו מחמת שחיטת אם אמו דאמו אין לה דין שחיטה כלל וזה נקרא בתה ובת בתה. וזהו דדייק דבן פקועה לאו דוקא דהא התם בר' שמעון ג"כ בנו לאו דוקא רק הכונה בתה דל"ל בבנו כה"ג שבא על בהמה מעליותא א"כ במה נפשך אם נולד הוא אסור [מכח דר' משרשי'] ואי דנמצא בשחיטת האם עכשיו] הרי הוא בעצמו בן פקועה שהרי עכשיו נמצא והותר בשחיטת אמו עכשיו דהיא בהמה מעליותא. וזה ברור בכונת בעה"מ ומוכיח להדיא כדעת הב"ח. ואני תמה על הב"ח דמעיקרא לאסור בבהמה שבא על בת פקועה וילדה הביא מדברי בעה"מ דפ' או"ב ראי' לאסור ואח"כ להתיר בנמצא כתב מסברא דנפשי' והי' לו להביא ג"כ מדברי בעה"מ וכמו שכתבתי ודוק:

מהדו"ב. איברא דאכתי קשיא לי על דברי בהמ"א ז"ל דהא ודאי מהא דאמרי' דמתיר ר"ש בבנו ובן בנו ג"כ מבואר להדיא דקמ"ל רבותא דאפי' בבנו ובן בנו מתיר והשתא אי מיירי כה"ג מאי רבותא יש בזה דבשלמא בפשיטות איכא רבותא טפי דלא מיבעי' הוא עצמו דהכל יודעין שהוא ב"פ וזוכרין המעשה שנמצא רק אח"כ בנו ובן בנו הנולדים בהא ס"ד לחוש למראית העין ואיחלופי קמ"ל דלא חיישינן אבל לפי' בעה"מ כפי הנ"ל דמיירי שנשחט ונמצא דנהי דלישנא דקראו בנו ובן בנו אתי שפיר כנ"ל אבל רבותא ליכא כלל דהא מ"מ הוא עצמו בן פקועה הוא ומאיזה [צד] יהא שייך מראית עין טפי בבנו ובן בנו מהוא עצמו דס"ס גם עכשיו ב"פ היא ומי שידע שאמו כבר נשחטה מחמת שהיא ג"כ בת פקועה א"כ פשיטא דליכא מראית העין ומי שלא ידע הרי היא ג"כ בת פקועה לפנינו ואין כאן שום רבותא ודוק: ואפשר לומר דודאי אין כונת הב"ח דהעובר ניתר בשחיטת האם עכשיו דהא ודאי ליתא דשחיטה זו לאו שחיטה היא תדע דבהך דר' משרשי' השיגו הרשב"א בחי' והתוס' שם על רש"י דפי' משום שהי' רק דאין לו רק חצאי סימנים דחלק הבן פקוע הוי בשר בעלמא ולא סימנים כלל א"כ בת פקועה זו אין לה סימנים כלל והאיך נתיר בשחיטתה עובר שבה הצריך שחיטה מצד האב רק טעמו של הב"ח דע"כ לא חיישינן לזרע האב רק לאחר שנולד כדרך הנולדים ויצא מכלל אמו אבל כל שהוא במעי אמו ולא נולד מעולם חשיב היא אבר מאיברי אמו ואין חוששין כלל לזרע האב וכמו דאמו מותרת כמו כן העובר שבה ואם אמו צריכה שחיטה ניתר העובר בשחיטת אמו ואם א"צ שחיטה גם העובר ניתר כל שנמצא בה דהא דרבי רחמנא כל בבהמה תאכלו אין הפרש בין בהמה הצריכה שחיטה לבהמה שא"צ שחיטה סוף כל מה שנמצא בה נידון כמוה ואז ליכא למ"ד חוששין לזרע האב. ולפ"ז דוקא לדידן דצריך שחיטה משום מראית העין הוצרך הב"ח לומר שנשחטה הבת פקועה ונמצא זה בתוכה דאל"כ בלא"ה הכל אסור משום מראית העין אבל לר"ש שזורי דלא מצריך שחיטה כלל ממילא אפי' נהרגה הב"פ ונמצא ולד בתוכה מותר לפי סברת הב"ח הנ"ל דכל שלא נולד כדרך הנולדים הכל בתר אמו גריר ולא חיישינן לזרע האב. ולפ"ז שפיר קאמר הרז"ה דהכונה בתה ובת בתה וכגון שנהרגה האם דאליבא דר"ש קיימינן ושפיר הוי רבותא טפי בבתה ובת בתה מהיא עצמה ודוק היטב:

איברא דמאוד קשה עלי לחדש דין חדש דאפי' למ"ד חוששין לזרע האב דוקא בנולד אבל לא בנמצא דא"כ תייש הבא על הצבי' ונשחטה ונמצא בתוכה בן ט' חי יהא חלבו מותר אפי' למ"ד חוששין לזרע האב כיון שלא נולד בתר אמו הצבי' גריר וכן בהרבה דינים כה"ג ולא מצינו לשון פוסק שחילק בכך בכל אותן המקומות שנחלקו אי חוששין לזרע האב. לכן נראה דכונת בעה"מ כך דודאי לא משמע לי' לפרש בנו ובן בנו היינו שבאו על בני מינם כנ"ל. לכך קאמר והכונה בתה ובת בתה והיינו דעכשיו דנקט בנו אי נימא שבא על בהמה מעליותא קשה במנ"פ אי סובר ר"ש שזורי חוששן לזרע האב אם כן אין לו תקנה ואי סובר אין חוששין א"כ פשיטא דצריך שחיטה כאמו לגמרי וע"כ דבתה ובת בתה קאמר ובהמה דעלמא באה על בת פקועה ור"ש שזורי לא ס"ל באמת חוששין לזרע האב א"כ גם הבן הנולד פטור משחיטה כמו אמו. ואף דלא מצינו לר"ש שזורי במחלוקת זו אי חוששין לזרע האב מ"מ ניחא לי' טפי לפרש דברי בעה"מ כך מלפרש כהנ"ל. ולפ"ז אין ראי' לדינו של הב"ח וממילא העיקר כהש"ך. עי' תבו"ש דאפי' בן ח' חי ומת או בן ט' מת דינא הכי דאסור אפי' נמצא. ונכון הוא כפי מה שביארנו לעיל ועי' מ"ש לקמן (סי' ט"ז) [ע"כ]:

ז אין לו תקנה. עי' ש"ך (ס"ק י"ב) ודבריו תמוהין כי לפענ"ד עירבב פי' רש"י ותוס'. ולפי שדברי התוס' שם בלא"ה צריכין ביאור צריך אני להאריך קצת הנה רש"י נתן טעם דבהמה חצי' שחיטה לכך א"א לשחוט עכשיו דהוי שהי' בשחיטה. וכתבו התוס' על פירושו וז"ל והכל מגומגם דאפי' היתה הבהמה ניתרת בסי' אחד אין להכשיר דחשיב כל סי' וסי' כחצי' שחוט ואין רוב סי' שיהא ראוי לשחיטה ואפי' לא היתה השהי' פוסלת בשחיטה אין שייך להתיר כיון דחצי הגוף של הולד הבא מכח אמו לא נשחט כלל ואפי' מ"ד לעיל ד' סימנים אכשר בי' רחמנא מודה הכא דהתם שחיטת טריפה לא הוי שחיטה אבל כאן הוי כאילו נשחט חצי' עכ"ל. וכמעט אין לדבריהם מובן כי מה זה שהשיגו על רש"י בענין השהי' כיון] דחשבינן כל סי' כחציו שחוט א"כ עדיין אי אין שהי' פוסלות יכול לשחוט חצי' השני וכשרה. והנה ראיתי להרשב"א ז"ל שהביא דברי התוס' אבל הוסיף דברים שלא נזכרו בתוס' ותוכן דבריו דאין הכונה דנאמר בשעה שנולד נשחט חצי' במקום הסימנים רק חצי ניתר בשחיטת [אביו] ואין על אותו החצי שם סי' כלל רק כבשר בעלמא ובהמה צריכה להכשר שחיטה שני סימנים ולא חצאי סימנים אף שאינה טרפה מ"מ אין לה [שיעור[הכשר שחיטה כי חצי' השני שהותר בשחיטה לא במקום הזה הותר רק בשחיטת אם ואין על מקום זה של היתר שם סי' רק בשר. אבל קשה לומר שיהא כך כונת התוס' שלא זכרו כלל העיקר שאין על ההיתר שם סי' רק בשר ואדרבא כפלו [כ"פ] דהוי כאילו נשחט חצי' של סי' כנ"ל הגם שכתבו דחצי הולד הבא מכח אמו לא נשחט כלל ומה בכך הא שחטו עכשיו והו"ל לומר לפי הבנת הרשב"א דחצי הבא מכח האב לא נשחט כלל רק דהוי כבשר בעלמא. לכן נראה ברור דכונת התוס' כך דודאי אפי' אי נימא דשהי' כשר בשחיטה היינו כששחט מעיקרא חצי הסימנים בכל הבהמה כמות שהוא נמצא שכל הבהמה בכללה כבר נשחטה חצי וחוזר אח"כ ושוחט כולה אבל אי אפשר לומר שבחצי הראשון שחט חציו ובחצי השני חצי' האחר רק כל חצי שחיטה מתפשטת בכולה. והשתא הכא במורכב זה חצי שנשחט נשחט בפ"ע וחצי השני שעדיין לא נשחט לא הי' בכלל בשחיטה הראשונה שהרי היתר השחיטה מכת האם של האב שנשחטה אז והותר האב של זה לכל זרעו אחריו א"כ היתר (של) חצי השחיטה לא נתפשטה על חצי שעדיין לא נשחט רק אח"כ בא לו והתחבר אצל זה והי' לאחדים א"כ איך יתיר אותו בחצי השחיטה מה שלא הי' מעולם בחצי שחיטה הראשונה בכלל. [משא"כ בשהי' דעלמא כל חלק מחלקי השחיטה מתפשטין בכל הבהמה ויש לכל הבהמה בכללה שחיטה שלימה לכך לולי דאסרה תורה שהי' היתה מותרת. וזה שכתבו התוס' כיון דחצי הגוף של ולד הבא מכח חמו לא נשחט כלל והיינו שלא הי' לו חלק בחצי השחיטה שנתירנו במה שנשחוט עכשיו חצי' השני רק לא נשחט כלל מעולם ואין לחצי הבהמה רק חצי השחיטה דהיינו אותו חצי שנשחוט עכשיו אבל מקודם לא נשחטה אותו חצי כלל ודוק היטב כי זה ברור. ותמהני על הרשב"א ז"ל שנטה מפי' זה ובאמת דברי התוס' ברורים כמו שכתבתי]:

אמנם בין לפי' הרשב"א בין לפ"מ שכתבתי נמצא מחלוקת רש"י ותוס' דלרש"י כל הבהמה כמות שהיא טרפה כדין בהמה שעשה בה שהי' הפוסלות ואף הכשר פסול הוא דחשבינן כאילו נשחטו חצי הסימנים בשעה שנולד ולשיטת התוס' אותו החצי של האב נשחט כולו והוא היתר גמור רק שמעורב בין זרע האם של איסור שלא נשחט ואי אפשר לשוחטו. ומעתה יש נ"מ גדולה לב' הפרושים שאם המורכב הזה בא על בהמה דעלמא והשתא אם נולד הולד כדרך הנולדים לכ"ע אין לו תקנה אפי' לשיטת התוס' ודוק. וכמו כן להיפוך בין שנולד בין שנמצא אין לו תקנה לכ"ע ודוק. אמנם אם המורכב הזה בא על בהמה דעלמא ונמצא בתוכה אז לשיטת התוס' כשר הוא דמה בכך דאותו הולד אין לו סימנים שלמים והכשר שחיטה מ"מ ה"מ אם באנו להכשירו בשחיטת עצמו אבל זה בשחיטת אמו ניתר והאם יש לו הכשר שחיטה שני סימנים והוא ניתר ג"כ על ידה. והא ל"ל דזרע האב חשיב כזרע טרפה כמו [דאמרי'] בר"פ המקשה גבי עובר שהוציא ידו [ואף דמסיק דכשר מ"מ דוקא באבר ולא בטריפה לגמרי כמו חלב טרפה דאסור ודוק] והכא נמי כשהוא טרפה וחוששין לזרע האב והתורה לא הותרה רק מה דתלוי בשחיטה אבל לא שנקלט זרע טרפה ונתהוה ולד. הא ליתא דלשיטת התוס' אין זה טרפה רק שאי אפשר לתקנו לאכלו בשחיטה אבל כשהוא חי הרי הוא ככל בהמה בחיים. אבל לשיטת רש"י דפוסל בשהי' גם בחיים טריפה ואוסר בביאתו זרעו הבא ממנו ואינו ניתר בשחיטת אם כנ"ל:

עוד יש נ"מ לשיטת רש"י טעמו של זה אוסר בס' ככל האיסורין שכולו אסור הוא שלא נשחט כראוי וכשמת או נהרג טעמו אוסר בס' כשאר איסור אבל לשיטת התוס' חלק ההיתר שבו נשחט כדינו מ"מ והוא היתר גמור וחלק השני לא נשחט כלל והוא מעורב איסור בהיתר א"כ למ"ד דלא אמרינן חתיכה נעשה נבלה בשאר איסורין א"כ אינו אוסר רק בשלשים כדי איסור שבו וההיתר למה יאסור ודוק היטב. והנה לשון הש"ס אין לו תקנה משמע שאין בו איסור בחיים רק אי אפשר לתקנו לאכלו ע"י שחיטה וזהו מורה כפי' התוס':

והנה במה שהשיגו התוס' על רש"י לחלק בין הך דרב משרשי' להך דרבא נאמרו בו ג"כ על פנים שונים כי מדברי התוס' נראה שכתבו בפשיטות שלא ניתנה הברירה להתיר בסימני עצמו רק כשהית' השחיט' של אם שחיטה שאינה הגונה ולא הועילה אצל האם כלום אבל אם היתה שחיטה הגונה בהכרח נכלל הבן בהדי אם. אבל הר"ן כתב בסגנון אחר דאין הברירה רק אם בלי סימני עצמו לא יהא ניתר הוא כלום אבל אם גם בסימני אמו ניתר בהכרח נכלל בהדי אם. ויש להבין לתירוץ הר"ן הא מ"מ זה הולד שאין לו תקנה הרי לא הועיל לו שחיטת האם כלל כיון שאפי' חלק ההיתר ממנו אין לאכלו ומה נ"מ אם אין נאכל מחמת טריפתו או מחמת שחלק האיסור מעורב בו גם מה שהביא ראי' מעובר שהוציא את ידו אין ראי' כלל כי שם הועילה השחיטה באמת לאכול כל העיבור חוץ אבר זה שיצא משא"כ כאן אינו יכול לאכול ע"י שחיטת האם כלל [ובהכי ניחא לשיטת רש"י דקאמר התם אילימא דבא על בהמה מעלי' הא אמר ר' משרשי' וכו' וקשה דילמא לרבא בעי וע"כ דבזה הכל מודים כנ"ל ודוק] אבל לשיטת התוס' ניחא דהכל בתר אם אזלינן שאם הועילה לגבי [אם] בהכרח נכנס הולד כמו האם ודוק:

אמנם בעיקר הקושיא צריך להבין על איזה צד תהי' הקושיא אם הקושיא על המורכב בעצמו שנתירנו בסימני עצמו בודאי על זה לא יועיל תירוץ הר"ן כנ"ל אמנם בזה בלא"ה לק"מ שלא ניתנה הברירה בזה רק במה שאמרה תורה כל בבהמה דהוא גזירת הכתוב ובזה אמרו דוקא להקל ולא להחמיר אבל בילוד שהיתרו אינו מכל בבהמה רק שנולד מן הדג וא"כ אין הברירה בידו שיאמר שלא נולד שהרי הוא ילוד רק שנאמר שאביו לא נתיר בשחיטת עצמו וממילא יהא הבן מחויב שחיטה. וע"ז שפיר תירץ הר"ן שהרי האב מותר גם בשחיטת אמו אי נימא כדי שנתיר הבן ג"כ נתיר האב בשחיטת עצמו. זה אינו ושפיר הביא ראי' מעובר שהוציא דאף שיש בו אבר שאינו ניתר אין אנו מתירין כולו בשחיטת עצמו כדי להתיר האבר כ"ש להתיר בנו וזה ברור ודוק היטב בכל הנ"ל:

מהד"ב [ובאמת הי' מקום לישב קושיא זו לפי הנ"ל בפשיטות דהאב כבר נאכל בלא שחיטה ותרתי דסתרי לא עבדינן. אך בלא"ה ניחא אפי' לדידן דהאב בודאי נאכל ע"י שחיטה ובזה יש לישב הסמיכות דרב משרשי' להך דרב כהנא ודוק] ע"כ:

ח צריכין שחיטה מדבריהם. עי' ש"ך (ס"ק ט"ז) שכתב כיון שהפריסו ע"ג קרקע. וכונתו דס"ד דוקא בבן פקועה ראשון בלא הפריס מותר אבל בנו כיון שהוא בא מכח האב והאב צריך שחיטה לא יהא כחו עדיף מכת האב להתירו בלא שחיטה קמ"ל כיון דהכל משום מראית העין והיכא דליכא (מראית העין] אינו צריך שחיטה כל שלא הפריס וכמו כן בן קלוט שהפריס צריך שחיטה מדבריהם הואיל ויש בו משום מראית העין. ותמוהין דברי הפר"מ שהתחיל לחקור במורכב מקלוט ואינו קלוט שניהם ב"פ שיש צד לאסור מדרבנן. והוא תמוה שגם חלק שלא הי' צריך שחיטה אפי' מדרבנן. שב עכשיו להיות צריך שחיטה מדרבנן הואיל ובו יש משום מראית העין. מלבד מה דבלא"ה דבריו תמוהין ודוק:

ולכאורה נראה דאם מתה אם של אחת מהן ונמצא ולד בתוכה חי ולא הפריס שיש לאכלו בלא שחיטה ג"כ. וא"ל מאיזה צד אם מצד האם הרי מתה ומצידו הרי טעון שחיטה מדרבנן. הא ליתא דזיל בתר טעמא משום מראית העין ונהי דהאם אסורה מחמת שלא נשחטה מדרבנן בה הי' שייך מראית העין אבל בבנה דלא שייך מראית העין מותר מחמת שחיטה הראשון כמו שכתבתי מקודם בכונת הש"ך בילוד אף דהאם צריכה שחיטה בנה לא דלא שייך בו מראית העין. ומ"מ יש לאסור בזה הואיל ומתה נאסר מדרבנן כל האברים שלה וזה שנמצא בתוכה נאסר כמו אחד מאיברה ואינו ניתר רק בשחיטת עצמו כמו נמצא בטריפה ונבילה. וכ"כ הפר"מ (ס"ק ט"ז) אלא שלא ביאר טעמו כי לכאורה יש לדון בזה כנ"ל:

סעיף ה. השוחט את הבהמה ומצא בה דמות עוף אע"פ שהוא עוף טהור הרי זה אסור באכילה. לא הותר מן הנמצא בבהמה אלא (ט) מה שיש לו פרסה: הג"ה. (י) וי"א דאפילו פרסותיו קלוטות רק שיהא דומה לבהמה שבמינה מין שיש לו פרסה:

סעיף ו. השוחט את הבהמה ומצא בה בריה שיש לה ב' גבין וב' שדראות אסור:

ט מה שיש לו פרסה. דין זה צריך בירור כי אני תמה על הפוסקים ראשונים ואחרונים שהבינו דהתוס' ס"ל דלא תליא בפרסה ממש רק במי שיש במינו פרסה ומעולם לא כתבו התוס' דבר זה ולהיפוך מוכח בתוס' שהם כתבו להדיא דבהמה בלי פרסה מותרת מטעם כיון שאם נולדה כדרך הנולדים היתה מותרת בשחיטת עצמה א"כ לא גרע פנים מחוץ שלא תהא ניתרת בשחיטת האם. וכן מוכח בש"ס שלא אמרו שם רק על המשנה דהחותך עובר מותר לאכלו אח"כ והיינו דאז אם הי' נולד הי' אסור מ"מ בבהמה מותר ועלה שקלינן ואמרי' דדוקא כשיש לו פרסה התירה התורה ובודאי מטעם היתר פרסה הוא דוקא פרסה ולא תליא במין רק מ"מ דוקא עוף בלי פרסה אסור ולא בהמה דבהמה מותרת מטעם אחר כיון דע"י לידה היתה מותרת כנ"ל רק עוף שלא הי' מתקיים ע"י לידה כלל אז בעינן להיתר פרסה וכיון שאין לו פרסה אסור. ולפ"ז אם חתך במעי בהמה העובר ואח"כ הי' העובר בהמה בלי פרסה [אפשר מודה התוס' דאסור שהרי בזה אנו צריכין להיתר קרא כיון דע"י לידה הי' אסור וקרא גלי פרסה א"כ אסור רק (בשלימות) מותר [בשלימה מותרת] מטעם אחר [ואפשר כיון דאם נולד שלם מותר אפי' חתכו קודם מותר] וכל זה מבואר בתוס' להדיא בחולין (ס"ת:) בד"ה ואליבא דר"ש וס"ט בד"ה אלמא ע"ש]:

ומעתה לעולם לא נחלקו התוס' על הרמב"ם ויפה עשה הה"מ (פ"א מהל' מאכלות אסורות) שהביא דברי התוס' בפשיטות על דברי הרמב"ם. ותמהו עליו דהא התוס' חולקים על הרמב"ם שהרי הרמב"ם כתב מה שיש לו פרסה. מורה דתליא בפרסה ממש והתוס' סוברים דתלוי במי שמינו פרסה. ולפי הנ"ל ניחא דפשיטא דגם התוס' מודים דתליא בפרסה ממש דאל"כ לאיזה צורך הוצרכו התוס' לומר דמותר משים דבנולד מותר בלא"ה הא יש במינו פרסה וע"כ דפרסה ממש בעינן רק ה"מ בדבר שמותר מכח קרא דהתם גלי קרא פרסה אבל אותו שמותר בנולד אין צריך קרא ולא אימעט מפרסה דמותר בלא"ה הואיל ומותר אח"כ. ואדרבא לפי פירושם דלהרמב"ם גם בהמה בלי פרסה אסור למה כתב עוף הל"ל בהמה, וע"כ דאף דתליא בפרסה בהמה מותרת מחמת שהיא מותרת בלידה רק עוף שאינו מתקיים בלידה רק להתירו מגזירת הכתוב על זה אמרינן פרסה דוקא ולכך אף דסובר הרמב"ם פרסה ממש לא כתב בהמה רק עוף ומ"מ באופן שאין לה היתר אח"כ כגון שחתך בו מחיים [או נמצא בן ח' ודוק היטב] בודאי אסורה מטעם שאין לה פרסה. ודברי ה"ה ברורין והיסוד של הפוסקים בזה הוא מדברי הר"ן ז"ל שהבין כונת התוס' כך אבל הוא תמוה ופשיטא דכונת התוס' כמו שכתבתי וכמו שהבין הה"מ ז"ל: ומעתה לפ"ז הדין כך בין להתוס' בין להרמב"ם דהכל תלוי בפרסה ממש ומ"מ בהמה בלי פרסה מותרת מטעם היתר בנולד אך ה"מ אם היתה מותרת בנולד אבל באופן שחתך בה מעיקרא שלא היתה מותרת בנולד אח"כ בזה בעינן פרסה דוקא לכ"ע. אמנם בעוף שיש לו פרסה כתב הר"ן דאפי' אי נימא דפרסה ממש קאמר מ"מ ספיקא הוא מכח האיבעי' דנדה (פ' המפלת) דמספקא לן באדם שיש לו פרסה ועדיף טפי שהוא במינו פרסה מ"מ הואיל ולאו מין בהמה הוא מספקא לן כ"ש עוף. ולפמ"ש דגם התוס' ס"ל כן א"כ ג"כ ספיקא היא. אבל מדברי הרמב"ם שגם בעוף לא אסר רק מחמת שאין לו פרסה אבל ביש לו מותר. וצ"ל דמשמע לי' אף דבפ' המפלת מיבעי' לן בזה בפ' המקשה פשיטא לי' דקאמר בפשיטות על מימרא דר"י דתלוי בפרסה אלמא דגם עוף ניתר בפרסה. וכן צ"ל בכונת הרב לפ"מ שהבין הש"ך כונתו דאל"כ תקשי הא גם לדיעה קמייתא לא מהני בעוף פרסה מספק וע"כ דלא ס"ל להרמב"ם כהר"ן בזה שהרי לשונו פרסה ממש ומיירי בעוף והיינו כנ"ל. ומ"מ פשיטא דיש להחמיר בזה כדברי הר"ן אבל בזה נראה פשוט דתליא בפרסה ממש. ומ"מ בהמה מותרת כדעת התוס' והרמב"ם והה"מ רק באופן שהיתה מותרת בלידה שלא חתך בחיים כלום כנ"ל ודוק היטב בהנ"ל. והנה הש"ך (סי' ע"ט ס"ק ה') כתב שם דוקא שילדה בהמה אבל עוף אסור ע"ש. ודבריו תמוהין דלא שייך בזה איסור כיון שאינו יכול להתקיים הוי נפל גמור והתוס' והרא"ש לא כתבו בזה איסור רק שאינו יכול להתקיים והוי נפל ואין מציאות לדינו ודוק:

שוב עיינתי בהך סוגי' ר"פ בהמה המקשה דמשני התם לרב דאמר אבר עצמו אסור אתיא ברייתא דפרסה החזיר אכול אליבא דר"ש דקאמר קלוט בן פרה קמ"ל דבמעי אמו מותר והשתא תקשי לדעת הפוסקים דבהמה בלי פרסה כלל מותרת משום דפרסה היינו כל שיש במינו פרסה א"כ למה לי' לומר לר"ש [הא] לרבנן נמי אתי להתיר מה שאין לו פרסה כלל במעי אמו דמותר משא"כ יונה דאסור אפי' בפרסה] וע"כ צ"ל דודאי פרסה הפי' פרסה ממש רק הא דמותר בהמה בלי פרסה הוא מטעם דאפי' נולד מותר לרבנן ולא גרע פנים מחוץ רק לר"ש דאוסר בחוץ קלוט איצטריך למישרי בפנים. ואי קשיא גם לשיטת התוס' ג"כ דנימא דאתי למישרי יונה בפרסות. הא ליתא דא"כ תפשוט הא דמיבעי' לן בפ' המפלת כמ"ש הר"ן ודוק:

איברא הא קשיא לי לכאורה לכל הפירושים סוף סוף אמרי' בתר הכי דאימעט מפרסה ואמרי' דלא הותר אלא מה שיש לו פרסה א"כ בין אם נאמר דהכונה פרסה ממש בין אם נאמר במינו פרסה סוף סוף למה לא אוקמא קרא בהכי וכרבנן. וצ"ל דבהך ברייתא דהתם משמע דלאו למעוטי אתי רק לרבויי דקאמר פרסה החזיר אכול א"כ איצטריך לומר לר"ש דקמ"ל להתיר: ובזה תבין דברי התוס' שם בד"ה ואליבא דר"ש [הנ"ל] שכתבו דלרבנן לא צריך קרא ואיצטריך לשום דרשה אחריתי ול"ל דאיצטריך לאסור דמות יונה וכו' ומ"מ הך ברייתא וכו' לא אתיא אלא כר"ש עכ"ל. וכפי הנראה לכאורה דהך וליכא למימר שכתבו התוס' הוא קושיא דנימא אליבא דרבנן אתא קרא לאסור יונה. וקשה דמה זה שהכריחו מהתם דליכא למימר הכא והרי זה כמי שמיישב קושיא בקושיא אחרת ובמנ"פ אם מחמת הקושיא דקשה לקמן מוכרחין אנו לומר מצד הסברא דלא צריך קרא א"כ מה צורך להכרח אחר הך [קושיא] דהכא יספיק לזה ההכרח דאל"כ מה קאמר לר"ש הא גם לרבנן מצי קאי. גם מה זה שסיימו ומ"מ הך ברייתא וכו'] ואין זה ענין למה שכתבו קודם. ולפי הנ"ל ניחא דודאי הך ברייתא דפרסה החזיר אכול א"א לאוקמא כרבנן לאסור יונה דהך ברייתא לאו באיסור רק בהיתר כנ"ל. רק דהתוס' כתבו מקודם דע"כ הך קרא איצטריך לרבנן לדרשא אחריתי לא כהך ברייתא. ועל זה כתבו דל"ל לדידהו אתי קרא לאסור יונה דלא כהך ברייתא. ועל זה הוכיחו דע"כ דלזה לא צריך קרא מכח הכרח דלקמן] וע"כ דלדרשה אחרת ואהא קשיא להו דבשלמא אם לאמר לדרשה לאסור יונה ניחא דלא קאמר כרבנן דברייתא לא באיסור מיירי אבל אי לדרשה אחרת א"כ לאותה דרשה נפרש הך ברייתא וכרבנן. ועל זה כתבו דמ"מ אותה דרשה אחרת שיש להם ג"כ א"א להעמידה בברייתא ולכך מוקי כר"ש ודוק. אבל להנך פוסקים דמתירין בהמה בלי פרסות כלל משום שיש במינו פרסה א"כ למה לא מוקי קרא להכי וע"כ דפרסה ממש קאמרינן ובהמה זו מותרת מטעם אחר עכ"פ גם מדברי התוס' הללו מבואר דלא כמו שהבין הר"ן לשיטת התוס' רק כמו שכתבתי וכמו שהבין הה"מ ז"ל ודוק:

י וי"א דאפי' פרסותיו קלוטות. עי' ש"ך (ס"ק כ') והנה לשון קלוטות עדיין אינו מדוקדק כי אפי' הם פרסות אסור לשיטה זו רק שהש"ך סמך על הד"מ דמוכרח לומר דאין חילוק בין פרסה לב' לכך לא דיקדק. ותמהני דפשיטא דבד"מ אין מקום לפרש כפירושו כלל וז"ל שם אחר שהביא דברי ר"י שכתב דהכל תלוי בדמות דדמות עוף אסור ובהמה מותר וכתב על זה וכ"כ ב"י בשם הרשב"א דלכ"ע שרי ויש אוסרין אפי' מצא בה בהמה שפרסותי' קלוטות. וכן נראה מדברי הרמב"ם. אבל מדברי המ"מ נראה שדעת הרמב"ם דשרי עכ"ל. ומעתה האיך אפשר לפרש בזה כפי' הש"ך שכתב בהדיא דיש אוסרין בבהמה שפרסותי' קלוטות. ועוד קשה שכתב דהב"י כתב כן בשם הרשב"א ושם מיירי בבהמה שאין לה פרסה כלל. גם מדברי הה"מ שהביא' והיינו מדכתב דעת התוס' על הרמב"ם ש"מ דסובר דגם דעת הרמב"ם כן והרי הה"מ כתב להדיא בהמה שאין לה פרסה כלל והדבר פשוט ומבואר אין ספק דקלוטות שכתב הרב הכונה נטולות וכן תרגום אונקלס שרוע וקלוט יתיר וחסר. מבואר דקלוט הוא לשון חסר ובש"ס דקאמר קלוט הכונה דחסר פרסה אחת שאין לו שני פרסות כטהורה והרב דקאמר פרסותיו קלוטות היינו ששניהם נטולין ולשון קלוט הוא מלשון נקלט והיינו שנטלו פרסותיו. וזה ברור כמבואר להדיא בד"מ שכתב דכ"כ הרשב"א וה"ה ושם מבואר כן להדיא וזהו כונתו כאן בשו"ע:

ויש לי ספק אם נמצא בה בהמה עם פרסה דמותר לכ"ע ואפי' היא בהמה טמאה כמין גמל אם צריך שחיטה כשהפריס ע"ג קרקע כי יש בזה תרתי לטיבותא להתירו בלא שחיטה חדא כיון דהרבה פוסקים כלישנא קמא דלאביי בחד תמי' סגי כגון קלוט א"כ כשהיא מין טמאה לגמרי אין לך תמי' גדולה מזו ומידכר דכירי אינשי או דנימא דוקא כשהיא טהור והיא קלוט אז נראה תמיהתו לעין כל אבל כשהיא טמא באמת אין תמיהתו ניכרת בפני הכל ותליא בהך ספק דלעיל (ס"ק ד') בקלוט שנחתכו פרסותיו לגמרי אי מקרי תמי' מחמת שנולד קלוט או לא ע"ש. אמנם. בכאן יש עוד צד להתיר שהרי עיקר האיסור משום איחלופי ומראית העין וזה שייך בטהורה אבל בטמאה מה יועיל שחיטה למראית העין כיון דמ"מ הוא טמא ואי קשיא באמת למה לא אסרוהו לגמרי כשהפריס והוא טמא משום מראית העין משום דלא שכיח א"כ ממילא יש להתירו בלי שחיטה ג"כ אפי' הפריס ודו"ק:

תוכן העניינים

תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה