תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט
על יו"ד סימן יא
באיזה זמן שוחטין ודין השוחט בתוך המים. ובו ד' סעיפים:
סעיף א. לעולם שוחטין בין ביום בין בלילה. בד"א (א) כשאבוקה כנגדו. אבל אם אין אבוקה כנגדו או (ב) ביום במקום אפל לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשרה (וב' נרות חשובים אבוקה) (מהרי"ל):
א כשאבוקה כנגדו. משמע דבלי נר כלל מותר דיעבד. ויש להבין דבש"ס ס"ד דבזה מותר גם לכתחלה שהקשו מברייתא דלעולם שוחטין בין ביום בין בלילה. ומשני ר"פ בשאבוקה כנגדו. וקשה מי הכריחו לר"פ לאוקמא ברייתא באבוקה כנגדו דמבואר דבנר אחד לא. הא כל כונתו ליישב הסתירה ממשנה והא במשנה בלי נר כלל מיירי דגם בזה מותר דיעבד כמבואר מסתימת דברי הפוסקים א"כ די שנאמר דברייתא לאור הנר מיירי ולק"מ. ומשום זה הי' נראה לכאורה לומר דבאמת בלי נר אפי' בדיעבד חיישינן בלילה רק דס"ד תרווייהו לאור הנר ובא ר"פ ומשני דברייתא באבוקה. אלא דקשה לפ"ז הא דקאמר אח"כ דייקא נמי דקתני לילה דומיא דסומא וא"כ מבואר דבאמת בלי נר כלל כשר דיעבד דומיא דסומא שאינו רואה כלום. ואמת דיש לומר דבלילה בנר אחד דמי לסומא כי ידוע כי מי שנתקלקל (לו] חוש אחד מן החושים אז החושים אחרים יותר חזקים ממי שיש לו כל החושים. וכאן ג"כ כיון שלא הרגיש בחלדה ודרסה א"כ סומא הוי כמו לילה בנר אחד כי מחמת אפילות הלילה לא נתחזק חוש ההרגשה ודוק:
איברא יש לתמוה בלא"ה דבש"ס קאמר קתני לילה דומיא דסומא ופירש"י דנקט להו בהדי הדדי. וקשה מה לנו אם נשנה סומא בהדי לילה או אם הי' שונה סומא במקום אחר דהיא כשר דיעבד סוף סוף ממילא מוכרח דלילה בלי אבוקה כשר [דיעבד[דמ"ש מסומא. ועכצ"ל דבלא זה יש לחלק בין סומא ללילה כמו שכתבתי ועל זה (הביא) [הוכיח] דמ"מ מדנקט להו בהדי הדדי מבואר דבחד אופן מיירי זה
ולפ"ז [כיון] דאין הכונה דומיא בנברא רק במציאות גוף המעשה וא"כ מוכרח לומר דבלילה בלי נר כלל כשר דיעבד כמו סומא [ועי' בסמוך] וצ"ל דר"פ דמשני בשאבוקה כנגדו ג"כ כונתו מהך דייקא נמי דקאמר בתר הכי אף דלשון הש"ס מורה דרב אשי הוא דחדית לה מצד עצמו. ולפי הנ"ל הוא מוזכר בדברי ר"פ גופא וצ"ע. ומ"מ לדינא ברור דאפי' בלי נר כלל מותר בדיעבד בלילה כנ"ל:
ב ביום במקום אפל לא ישחוט. כ"כ הטור בשם הרשב"א. ועי' ט"ז דרשב"א לטעמי' מחשש דרסה וחלדה אבל לפירש"י אין חשש רק בלילה שמא ישכח במשך הזמן ולא ביום שיכול לבדוק מיד. ולפי דבריו יש להקשות לפירש"י דמה זה דדייק במשנה דמיירי בלי אבוקה דקתני לילה דומיא דסומא וקשה בלא"ה כיון דבהכשר דיעבד בלבד מיירי א"כ כיון דבדקינן ונשחט הרוב למה יאסור. ואפי' אי נימא דס"ד לחוש שנתרחב מחמת פירכוס וקמ"ל דלא חיישינן. א"כ מה זה דקאמר לילה דומיא דסומא והיינו מדנקט להו בהדי הדדי הא בלא"ה אם הי' שונה סומא במקום אחר סוף [סוף] מוכח דה"ה לילה ולא חיישינן שנתרחב. אבל להרשב"א דבהרגשה תליא מילתא ניחא דמסברא ודאי יש לחלק בין לילה לסומא כמו שכתבתי בס"ק לפני זה דסומא יש לו הרגשה במה שעושה טפי מאדם השוחט בלילה. רק דדייק מדנקט להו בהדדי דמיירי לילה דומיא דסומא שאינו רואה כלום אבל לפירש"י קשה ועוד קשה לפירש"י דקאמר דייקא נמי דקתני לילה דומיא דיום. ויש להבין הא במשנה קאמר דנקט לילה דומיא דסומא אף דלילה שונה קודם א"כ ה"ה בברייתא י"ל בהיפוך דנקט יום דומיא דלילה במקום אפל ואתי שפיר טפי דנקט מעיקרא יום לרבותא אפי' במקום אפל והדר קתני רבותא טפי אפי' לילה לא חיישינן שישכח מלבדוק כמו ביום. אבל להרשב"א ניחא כיון דמחשש דרסה חלדה בשעת שחיטה אתיין עלה א"כ יום ולילה דמי ממש להדדי ואין שינוי בזה יותר מזה ולאיזה צורך נקט תרווייהו וע"כ דיום יום גמור ולילה דומיא דיום באבוקה כנגדו משא"כ לפירש"י משום חשש שישכח מלבדוק אפי' אי נימא דיום בבית אפל לא דמי ללילה בסברא דהא יום יכול לבדוק מיד משא"כ לילה וקמ"ל דלא חיישינן והאיך דייק מינה כר"פ. גם גוף דברי הט"ז אינם מובנים כלל כי בלילה נמי בקל יכול לבדוק מיד ע"י אבוקה ולמה אמרו אבוקה כנגדו דמבואר שצריך שישחוט לאור האבוקה הא כשיש אבוקה בבית אפל שוחט שלא כנגד האבוקה מ"מ יוכל לבדוק באבוקה ודמי ליום לבית אפל. וכן בסומא קשה הא יכול לבדוק מיד ע"י אחר אם נשחט הרוב ואותו אחר אפי' אינו יודע הלכות שחיטה יכול לראות זה ואטו מיירי שאין שם שום אדם ולא יהא משך זמן רב [ואפי' לפמ"ש הש"ך (ס"ק א') לדעת רש"י ג"כ קשה ב' קושיות הראשונות הנ"ל ודוק] ואי נימא כמ"ש [הב"ח] לדעת רש"י דשמא ע"י פירכוס נתרחב השחיטה ולא מהני בדיקה רק דסמכינן ששחט הרוב ולפ"ז י"ל דבאמת גם בזה תליא בהרגשה בחוש המישוש. ולפ"ז מיושב כל הנ"ל:
ועוד נראה דכונת רש"י דודאי ע"י בדיקה אח"כ לא מיירי דפשיטא דכשר דהא חזינן דשחט הרוב רק כל הכונה בלי בדיקה ואף דכל שוחט צריך לבדוק בסימנין אחר שחיטה מ"מ באפילה וסומא ג"כ מהני הבדיקה ע"י משמוש היד בסימנים שיוכל לידע ע"י זה ויכול לחתוך אח"כ כל הצואר רק דלכתחילה חיישינן לסמוך מ"י משמוש. ולפ"ז פשיטא דה"ה ביום בבית אפל דדמי ללילה:
סעיף ב. (ג) השוחט בשבת וביוה"כ אע"פ שאילו היה מזיד בשבת מתחייב בנפשו ולוקה ביו"כ. שחיטתו כשרה:
ג השוחט בשבת וכו'. אע"פ שאילו הי' מזיד וכו'. נחלקו בזה התוס' והרמב"ם בפי' המשנה כי התוס' הוכיחו דלא הוי מומר בפעם אחת ולדעת שאר פוסקים באותה שחיטה לא הוי מומר והרמב"ם בפי' המשנה כתב להדיא דוקא שוגג ובמזיד אסור משום שחיטת מחלל שבתות וקצת יש סיוע לדברי התוס' מברייתא דריש חולין חוץ מן המומר לנסך היין ומחלל שבתות בפרהסיא ולמה לא קאמר ומחלל שבח משמע דבפעם אחת לא הוי מומר] ותמהו על הרמב"ם ז"ל דבש"ס מוכח להדיא דלכך לא מוקמינן במזיד מטעם אחר לא משום שחיטת מומר ועי' בכר"ו מה שהאריך בזה ודבריו תמוהים לענ"ד. ובאמת דברי הרמב"ם ברורין ומוכרחין בש"ס ומתחלה אשיב על ראיית התוס' ראשונה ממה שהקשו בש"ס ונוקמא במזיד כר"מ. וע"ז כתבו התוס' בעצמם די"ל בצנעה רק שדחו זה דר"מ סובר מומר לד"א הוי מומר לכל התורה כולה. ובכר"ו תמה דע"כ לא קאמר ר"מ רק נחשד לד"א חשוד לכל התורה כולה אבל שיהא שחיטתו כעכו"ם מי שמעת לי' וא"כ י"ל משנה באחרים רואין. וע"ש שהניח בצ"ע. ובמחכ"ת נעלם ממנו דברי מהרי"ק בתשובה (משורש ק"ס) שהוכיח מדברי התוס' דבפעם אחת אפי' רואין אין צריך דאי ס"ד דצריך רואין עכ"פ ומשנה ברואין מאי קשיא להו לר"מ הא ר"מ ג"כ מודה דלא קאמר רק נחשד וכתב ע"ז דע"כ דהתוס' דייקו ממשנה דאין לחוש בקלקול השחיטה דאי הכונה רק לאפוקי דאינו כשחיטת עכו"ם מה זה ששנה הך משנה בהדי שוחט בלילה וסומא הו"ל למיתני לעיל גבי שחיטת נכרי וע"כ דכאן נמי מדין קלקול השחיטה קמ"ל דלא חיישינן שקלקל בשחיטה והיינו בלי רואין כהך דלילה וסומא ע"ש שהאריך עוד בזה. [ובהכי ניחא דלא קשיא להו לתוס' בפשיטות לר"מ אותו ואת בנו היכי משכחת לה ודוק. וע"כ משום דהתם י"ל ברואין משא"כ הכא]:
אמנם בלא"ה לא הבנתי דברי התוס' דכי הא דפריך ונוקמא במזיד כר"מ מוכרחין אנו לומר שיסבור האי תנא בכל הדינים כר"מ ואדרבא לעיל מוקמינן משנה הכל שוחטין במומר ולא הוי מומר לכל התורה כולה ואמרינן נמי התם חדא לאתויי כותי וחדא לאתויי מומר וא"כ האיך יסתום מיד בהיפוך רק כאן לענין מעשה שבת אקשינן דלמא כר"מ סבר בהא אבל מומר לדבר אחד פשיטא דלא הוי מומר לכל התורה כולה ובהא לא ס"ל כר"מ כלל ולק"מ:
גם בעיקר מה שחדשו התוס' דבפעם אחת לא חשיב מומר קשה לי מהא דפריך ריש חולין האי מומר היכי דמי אי מומר לד"א קשיא מציעתא אי מומר לכל התורה קשיא רישא ע"ש. וקשה מאי קושיא אדרבא מומר הפי' שעבר שלשה פעמים והוא מועד לכך אז אין מקבלין ומעיקרא פושעי ישראל קאמר ואינו רק שעבר פעם אחת וממנו מקבלין כדי שיחזור בתשובה ולמה לן לשבש הברייתא כיון דחזינן חילוק זה במחלל שבת. ומה שהביאו התוס' ראי' מהא דפריך משנים אוחזין בסכין ומשני בישראל מומר וקשה אפי' לא שחט לשם א' מכל אלו הדין כן כיון דהוא מומר. ומזה דייקו דפעם אחת לא חשיב מומר. ג"כ אינו ראי' כלל כפי מה שהוכחתי לעיל (סי' ד') לשיטת הר"ן והרמב"ם ע"כ דכל שפיסולו מצד שאין מעשיו יכולין להתיר א"כ בשנים אוחזין בסכין כשר דבל"ז יש שחיטה מעליא ודוקא במחשב לעכו"ם דכונתו מקלקלת אז אפי' בשנים שוחטין אסור משא"כ כהאי גונא א"כ לולי דנתכוין לע"ז לא הי' מקום לאסור שחיטתו מצד שהוא מומר מכבר כיון דבל"ז יש שחיטה הגונה דאל"כ תקשי לשיטת הר"ן דאפי' למ"ד אין אדם אוסר וכו' אסור באכילה דמאי פריך מעיקרא מב' אוחזין בסכין הא שם לענין אכילה בלבד (בלבד) נאמר וע"כ כמו שכתבתי א"כ לק"מ ודוק. ועי' מה שכתבתי לעיל (סי' ד' ס"ק ו' וסוף סי' ה') בזה ושם הוכחתי שכן דעת הרמב"ם ע"ש. ומה שהביאו ראי' מפלוגתא דר"י ור"ל ג"כ דחיתי לעיל (סי' ד') ע"ש:
ומעתה אני אומר בהיפוך דדברי הרמב"ם מוכרחין בש"ס שם דמעיקרא קאמר דאתיא כר"י דמבשל ופריך עלה ונוקמא במזיד וכר"מ ומשני דקתני דומיא דיוה"כ מה התם בין שוגג בין מזיד אסורה ליומא ה"ה שבת. ופריך תו ומי מצית למוקמית לה בשוגג כר"י והא אעפ"י שמתחייב בנפשו קתני ומשני הכי קתני אעפ"י שאילו הי' מזיד מתחייב בנפשו בשוגג שחיטתו כשרה (ויש להבין דמעיקרא פריך נוקמא במזיד כר"מ הו"ל להקשות מיד בר"י גופא מי מצית לאוקמא בשוגג ועוד דהו"ל לאסוקי מיד הקושיא דלוקמא כר"י הסנדלר. וצ"ל דודאי מעיקרא לא ס"ד הא דמשני לר"י הסנדלר דבמתני' משמע דלכ"ע אסור לא ס"ד. ולפ"ז י"ל דאתיא כר"י ובמזיד ולכך לא מקשה רק דלוקמא כר"מ ובמזיד ועל זה משני דבמזיד ליכא למימר דומיא דיוה"כ. ולפ"ז ממילא גם לר"י לא מתוקמא במזיד מה"ט ושפיר מקשה מי מצית לאוקמא בשוגג ודוק]:
ומעתה דברי הרמב"ם מבוארין שלא יצוייר פי' המשנה לפי מסקנא בשוגג כפשוטו הא קתני מתחייב בנפשו ובמזיד כפשוטו א"כ ע"כ מזיד בלבד הוא דהא קתני אעפ"י שמתחייב בנפשו וא"כ לא הוי דומיא דיוה"כ דאפי' השוגג אסור ליומא ולא יצוייר רק שנפרש שוגג והך אעפ"י הוא רבותא אף דבמזיד הי' אסור לעולם מ"מ בשוגג אינו אסור רק בו ביום א"כ מבואר דבמזיד עכ"פ אסור. והשתא בס"ד שפיר מקשה ונוקמה כר"מ ובצינעה דלא הוי מחלל שבת להיות מומר אבל למסקנא ע"כ דמשנה מיירי באופן שאילו הי' מזיד שחיטתו פסול משום מומר דבזה קמ"ל דשוגג כשר והן הן דברי הרמב"ם בפי' המשנה דקשיא לי' לפום מסקנא דע"כ דמיירי באופן דמזיד אסור כי למה יאסר מזיד באותה שחיטה ועל זה כתב משום דמיד דחתך פורתא הוי מומר וזה ברור:
אמנם בעיקר הך רבותא יש להבין מאי זו רבותא הא מ"מ שוגג הוא. וצ"ל דהרבותא הוא דס"ד נהי דמתחייב בנפשו לא הוי שיש מקום לדונו כשוגג אבל מ"מ להכשר שחיטה ס"ד דיש לחוש שמא בכוונה עשה כן והוי מומר קמ"ל דלא חיישינן
ובזה מיושב מה שהקשה הט"ז על הטור דהו"ל לאשמעינן מזיד בצינעה ולק"מ דכבר ביאר הטור לעיל (סי' ב') בפי' דבצינעה לא הוי מומר לפסול שחיטתו ומ"ש כאן ואי משום מעשה שבת זה אין ענין לכאן ותליא במחלוקת ר"מ ור"י ומבואר דינו באו"ח (סי' שי"ח) רק כאן העיקר קמ"ל דלא חיישינן שמא מזיד הוא בפרהסי' כנ"ל. והנה האחרונים הקשו למאן דמכשיר אותה שחיטה מהא דכותב גט בשבת. ולי יש חילוק דשוחט בשבת המרתו של זה תלוי בהכשר של שחיטתו שאם אנו פוסלין שחיטתו לא עשה כלום והרי הוא מקלקל גמור רק אם נכשיר שחיטתו אז הו"ל מתקן והוי מומר לכך משחיטה ראשונה ואילך פסול דנעשה מומר בהכשר שחיטה ראשונה ולא השחיטה עצמה שאם נפסול אותה אינו מומר משא"כ בגט שאפי' נפסל הגט הוי מומר לכך הגט פסול:
ועי' מהרש"א שם מה שתמה על מהרש"ל בדברי רש"י שם והאריך. ובמחכ"ת דברי מהרש"ל נכונים וברורים דהא ע"כ הך סוגיא חולקת על הך מימרא דרב שפי' המשנה בשבת בשוגג דומיא דיוה"כ ואסורה ליומא לכ"ע דהא כיון דהטעם משום קנס גם לר"י מותרת לאחרים א"כ מתני' כמאן דהא אמרינן הכא דכר"מ ור"י הסנדלר לא מצי אתיא וע"כ דס"ל דלא כרב בזה רק לאחריני באמת מותר גס במשנה רק לדידי' אסורה ושפיר אתיא כר"י דלדידי' נמי משום קנסא אסור לו ולא לאחרים א"כ מנין לו לרש"י דפליגי בהך סברא דלהך סוגיא יש לקנסו גם במוצאי שבת ולהך סוגיא דוקא בשבת הא בפשיטות נחלקו דהכא דדייקינן במשנה דלכ"ע אסור ליומא ע"כ דטעמא דר"י לאו משום קנס הוא דאל"כ מתני' לא מצי אתיא כשום תנא מהנך תלתא וע"כ דמשום איתהני מעבירה נגעו בה לר"י וסוגיא דהתם דלא ס"ל בהכרח כרב דאל"כ תקשי להו מתני' דלא כמאן א"כ שפיר מפרש טעמא דר"י משום קנסא ולאחריני מותר ודוק כי קצרתי שאינו נוגע לדינא:
גם יש לי ספק בכאן להפוסקים דשוחט בשבת כשר אפי' במזיד כיון דוזבחת הוי מצות עשה כמ"ש הרמב"ם (ריש הלכות שחיטה) מצות עשה לשחוט ואח"כ לאכול א"כ שוחט בשבת לא קיים המצוה דהוי מצוה הב"ע ממש וכל חילוקי הפוסקים לא שייכי הכא ואין להאריך כי כבר הסכימו האחרונים להחמיר בשוחט במזיד רק בצינעה קשה וצ"ע:
סעיף ג. אין שוחטין בתוך ימים ונהרות שלא יאמרו לשר של ים הוא שוחט. ולא לתוך הכלים שלא יאמרו מקבל הדם לזורקו לעכו"ם. ואם יש בכלי מים (ד) שאז אין הדם ראוי לזריקה אם הם צלולים לא ישחוט בו שלא יאמרו לצורה הנראית במים שוחט. ואם הם עכורים מותר. וכן אם יש בכלי עפר מותר לשחוט בתוכו:
סעיף ד. היה בספינה ואין לו בה מקום פנוי לשחוט. יכול לשחוט ע"ג כלים והדם שותת ויורד לתוך המים. או מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט על דפנותיה והדם שותת ויורד לתוך המים ואינו חושש:
הג"ה. מקצת שוחטין נזהרין שלא לשחוט שום אווז בטבת ושבט אם לא שאוכלין מלבה משום שקבלה היא שיש שעה אחת באותן חדשים אם שוחט בו אווז ימות השוחט אם לא אוכל ממנה. ונוהגין לאכול מן הלב. (תשב"ץ בשם ר"י חסיד):
ד שאז אין הדם ראוי לזריקה. כך פי' ב"י כונת הטור דכל שיש בכלי מים אין בו חשש שוחט לכלי רק משום חשש שוחט לצורה ותליא בצלולין ועכורין. אבל במרדכי כתב להדיא בשם הראב"ן דלכלי אסור לשחוט לעולם. ונראה ראי' לדבריו דלדברי כולם ע"כ דמה שאמרו במשנה אבל שוחט הוא לתוך עוגה של מים לא קאי אשוחט לכלים דאל"כ הו"ל למימר בפשיטות אבל שוחט הוא לתוך כלי של מים והוי קאי על שני הצדדים בין מצד איסור הצורה בין מצד איסור שוחט לכלים כיון דמיירי בעכורים אין כאן איסור צורה ומחמת המים אין כאן איסור כלי ולמה נקט שוחט לתוך עוגה של מים דמבואר דלא קאי אשוחט לכלי וע"כ דבאמת מצד שחיטתו לכלי לא מהני מה שיש בו מים ואפי' עכורים דמ"מ יכול להיות שמקבל הדם כדברי הראב"ן אבל אי נימא דמים מבטל פסול שחיטה לכלי כיון דנקט מקודם אין שוחטין לים ולתוך כלים הול"ל אבל שוחט הוא לתוך כלי של מים דנכלל בזה היתר מים והיתר כלי מחמת המים. והנה לשון הרמב"ם ז"ל וז"ל ולא ישחוט לכלי מלא מים שמא יאמר לצורה שתראה במים שחט וכו' שוחטין לכלי מים עכורים שאין הצורה נראית בהם וכו' והנה יש להבין שכתב לכלי מלא מים ואם כונתו דאין איסור משום צורה רק במלא מים א"כ מאי קשיא להו במשנה דקתני אבל שוחט הוא לתוך עוגה של מים והוצרך לאוקמא בעכורין לוקמא שאינו מלא מים ועוד דהא אח"כ כתב שוחטין לכלי מים עכורין ולא הזכיר מלא א"כ אפי' בצלולים יהא מותר וע"כ דלענין חשש צורה אין חילוק בין מלא לאינו מלא א"כ למה כתב תיבת מלא. ומזה יראה דסובר הרב דודאי כל שמקבל הדם תוך הכלי ואף שיש בו מים מ"מ כל שעדיין נראה כדם שיש בו מעט מים והדם רבה עליו עדיין יש בו משום שוחט לכלי (וכן הדין בקדשים בדם שנפל לתוך המים כל שיש בו מראה דם ראוי הוא לזריקה] רק ה"מ בצלולין אבל בעכורין אז אין בו משום שוחט לכלי דבזה אינו ראוי לזריקה הלכך מעיקרא שרצה להזכיר פסול הצורה והוצרך לומר באופן שאין בו משום שוחט לכלי דאל"כ בלא"ה פסול לכך כתב לכלי מלא מים דכיון דהוא מלא מים פשיטא שאין בו משום קבלת דם לכלי כיון דמלא מים (וקמ"ל דיש בו משום צירה) [לא יחשוב שום אדם שנוטל כלי מלא מים לקבל בו דם לזריקה אבל יש בו משום צורה] אח"כ דרצה לאשמעינן היתר הצורה בעכורין לא הוצרך לומר מלא דבלא"ה אין בו משום שוחט לכלי מחנות העכירות. ואי קשיא כיון דשוחט לכלי תליא בצלולין ועכורין א"כ לדידהו דמפרשי עוגה כלי א"כ למה לי' למיפרך משום בבואה דלא נזכר במשנה הוי להו להקשות משום שוחט לכלי דנזכר במשנה תיכף מעיקרא ולק"מ דבס"ד בצלולין מ"מ לא קשיא לי' משוחט לכלי דמצי לאוקמא בכלי מלא מים כדברי הרמב"ם דבזה אפי' צלולין לית בי' משום שוחט לכלי. עכ"פ מבואר לפ"ז מדברי הרמב"ם דלא כהמחבר דנראה מדבריו דכל שיש בכלי מים אפי' צלולין ומעט מים שוב לא הוי שוחט לכלי ולפי הנ"ל הרמב"ם חולק אבל להראב"ן לא מהני אפי' עכורין ומ"מ כלי מלא נראה דמודה הראב"ן דבזה לא שייך כלל שמקבל הדם. גם לשון הטור אינו מן ההכרח לפרש כפי' ב"י כי לא כתב הטור תיבת שאז שכתב המחבר רק ואם יש בכלי מים שאין הדם ראוי לזריקה ויש לפרש שיש בו ריבוי מים כ"כ עד שאינו ראוי לזריקה אז תלוי בצלולין ועכורים וצ"ע בזה. וכן בהך דיש בכלי עפר דגם בזה חולק הראב"ן כנראה במרדכי ומדלא חילקו במשנה צד היתר בשוחט לכלי משמע דבזה לא מהני ודוק: