אור ברסלב

תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט

על יו"ד סימן י

על יו"ד סימן ט

יתר דיני סכין. ובו נ' סעיפים:

סעיף א. סכין של משמשי ע"ז חדש או ישן אן בו משום גיעולי ע"ז מותר לשחוט בו בהמה בריאה (א) מפני שהוא מקלקל (ב) ואסור לשחוט מסוכנת מפני שהוא מתקן (ג) סכין של עכו"ם שהשחיזו ברחים שלו או אם הי' יפה שאין בו פגימות ונעצו (ד) בקרקע קשה עשרה פעמים ואח"כ שחט בו מותר ואם שחט בו בלא שום הכשר מדיח בית השחיטה ואם קלף הרי זה משובח. (ה) ועל כן יש לקלפו (רוב הפוסקים):

הג"ה. ובמקום הדחק שאין לו סכין אחרת מותר לשחוט בו כה"ג לכתחילה (ו) אבל לא ישחוט ע"מ לקלוף אח"כ (טור בשם הרא"ש):

א מפני שהוא מקלקל. עי' ט"ז (ס"ק ב') ויש להבין בתוס' שם שהקשו משוחט בשבת לע"ז בחוץ ולא הקשו בפשיטות משוחט בשבת דמתחייב בנפשו ולא הוי מקלקל, וצ"ל דמשוחט בשבת סתם דשחיטתו כשרה לא קשיא להו כלל דפשיטא להו דיש לחלק בזה לענין שבת דמ"מ כיון שהוכשרה לאכילה ע"י זה ואהני מעשיו הוי מלאכה לענין שבת משא"כ הכא דתליא בהנאה וזה לא מיחשב הנאה כיון שמפסיד אבל משוחט בחוץ בשבת לע"ז קשיא להו שפיר דהתם השחיטה פסולה ולא הועיל כלום רק משום תיקון קצת מיקרי מתקן א"כ כ"ש הכא דיש תיקון גדול דיחשב עכ"פ הנאה ועל זה תירצו דמ"מ לא דמי ודוק:

ב ואסור לשחוט מסוכנת. בזה יש ג' מחלוקת דעת הרשב"א דיוליך הנאה לים המלח בדיעבד ודעת המחבר להרמב"ם דאסורה לגמרי. והיינו כמו אפה בו פת דלא מהני מוליך הנאה רק בנתערב והכא נמי ההנאה חל על כל הבהמה ולא מהני מוליך הנאה לים המלח. ודעת הרשב"א או דסובר גם שם בפת דלא בעינן נתערב כדעת קצת פוסקים שם הביאם הרא"ש בע"ז (מ"ט.) או דסובר דשאני הכא דמהני הולכת הנאה כמו שחילק הרא"ש ואף דלהרא"ש לא בעינן כלל הכא איהו סובר לחלק לענין זה דלא בעינן נתערב עכ"פ. ודעת הש"ך לדעת הרא"ש דלא כתב רק שלא לאסור הבשר אבל מודה דצריך להוליך הנאה לים המלח והאחרונים תמהו עליו דהא ראיית הרא"ש מהא דפריך ותיפוק לי' משים שמנונית דאיסורא וקשה הא איצטריך ע"ז לאסור כל הבשר וכן בהיפוך בהיתירא להתיר הבשר והשתא אי נימא דסובר דצריך להוליך הנאה א"כ אכתי קשה הא איצטריך לענין הולכת הנאה לים המלח:

והנה לכאורה נראה לפענ"ד ליישב כפי הנראה מלשון הרא"ש שכתב וז"ל אבל הכא בשביל חתיכת הבשר בסכין של עכו"ם לא נעשה כל הבשר באיסור מבואר דס"ד דהנאה מתפשטת בכל הבשר ואז אסור כולו ומוליך הנאה לא מהני כמו בפת על זה כתב דבשביל חתיכת הבשר לא נאסר כל הבשר והיינו דהחתיכה לא נעשתה רק מקום החתך בלבד לא בכל הבשר דהוא כמו שהי' קודם. ולפ"ז מודה הרא"ש דעכ"פ מקום החתך שנעשה בסכין של איסור נאסר. ולפ"ז נראה דאף דבעלמא לא מהני מוליך הנאה לים המלח [רק לסלק גוף הדבר] הכא ודאי אם חותך בסכין כשר מקום החתך הרי ממילא לא נהנה בחתיכת סכין של ע"ז כלום ואם חתכו מקום החתך מותר בהנאה ג"כ דהא, נתבטל הנאה של סכין ע"ז מכל וכל והן הן דברי הרא"ש דאם נאמר דסכין איסר כל הבשר שפיר קשה מאי פריך ותיפוק לי' הא איצטריך לאסור בשר כולו אבל השתא דאינו אסור רק מקום חתך א"כ משום שמנונית ג"כ אסור מקום חתך כמ"ש הרא"ש בהדיא וז"ל הא אתא לאשמעינן דנאסר כל הבשר ואי משום שמנונית לא נאסר אלא מקום החתך עכ"ל. מבואר דאם גם משום ע"ז לא נאסר רק מקום חתך אתי שפיר. ולפ"ז י"ל דמודה הרא"ש דמקום חתך אסור משום הנאה מע"ז. ואי קשיא הא נ"מ להנאה במקום חתך. הא ליתא דאם חתך מקום החתך ממילא מותר בהנאה דהא נתבטל כל הנאתו מע"ז דהא לא הועיל חתך של ע"ז להנאתו כלום שהרי חתך מקום החתך ודוק [א"כ שפיר קאמר ותיפוק לי' דהא משום שמנונית ג"כ אסור מקום חתך וצריך לחתכו א"כ שוב ליכא משום ע"ז. אבל כשאינו רוצה לחתוך מקום החתך באופן דליכא משום שמנונית מקום חתך אסור בהנאה משום ע"ז]:

ולפ"ז אפשר כיון דיכול לחתוך מקומות החתוכים בסכין ע"ז ואז לולי השמנונית הי' מותר אפי' באכילה כיון דביטל כל הנאה של סכין ע"ז א"כ ה"ה מוליך הנאת החתך לים המלח מהני ושאני פת שיש שבח עצים בפת ואי אפשר להפרידם שהרי נאפה הפת בהם משא"כ הכא שהוא יכול להפריד כנ"ל. וזהו כונת הש"ך שכתב דלהרא"ש ג"כ צריך הולכה לים המלח והיינו מכח מקום החתך דמודה דאסור ומ"מ פריך שפיר ותיפוק לי' דכיון דצריך לחתוך מקום החתך משום שמנונית שוב אין בו הנאה כלל ואין לו להוליך רק היכא דליכא שמנונית אם אינו רוצה לבטל הנאת. החתך צריך להוליך הנאתו לים המלח:

אמנם בלא"ה נלפע"ד ליישב בפשיטות דודאי יש לתמוה בלא"ה מ"ש הרא"ש דל"ל דאהיתר פריך דע"כ י"ל דבא לאשמעינן היתר בכל הבשר וע"ש בלשון הרא"ש. ודבריו תמוהין מאוד כי כתב דיותר משמיענו דין היתר דיעבד דע"ז מאיסור לכתחילה משום שמנונית. והוא תמוה דאטו אנן מקשינן דנימא איסור לכתחלה אנן הכי קא קשיא לן האיך קאמר מותר לשחוט הא אסור משום שמנונית ועי' מהרש"א דהניח בצ"ע. אבל באמת נראה דכונת הרא"ש כך דודאי אי אפשר לומר דהקושיא ותיפוק לי' הוא למה מותר הא אסור דזהו אי אפשר לכוין בלשון ותיפוק לי' דמורה בכל מקום דהקושיא הא בלא"ה יש טעם אחר בלעדי טעם זה כמו ותיפוק לי' דהו"ל רועה (פ"ק דמציעא) ותיפוק לי' דשבועה גבי מלוה היא. לזה סובר הרא"ש דאי נימא דהקושיא אהיתרא כך הקושיא דודאי אין להקשות למה נקיט לשון מותר לשחוט דנקט לישנא דסיפא אסור לחתוך קתני בזה אסור לשחוט. וכן מוכח מדברי הרשב"א בחידושיו דכתב דאסור לחתוך אפי' דיעבד ונקט לשון אסור לחתוך אגב רישא דניחא לי' טפי לאשמעינן כח דהיתירא לכתחלה ע"ש. מבואר דקשיא לי' דהו"ל למיתני בהיפוך ברישא לשון דיעבד כדי לאשמעינן איסור דיעבד בסיפא. ועל זה קאמר דכח היתר דרישא עדיף עכ"פ לולי זה מבואר די"ל [דנקט[רישא אגב סיפא רק הקושיא כך דהו"ל למיתני ברישא איסור דשמנונית ובסיפא איסור דע"ז ועל זה קאמר ותיפוק לי' ודוק. ועל זה דחה הרא"ש זה דניחא לי' טפי למיתני בפי' היתר דע"ז מלאשמעינן איסור דשמנונית דהוא פשוט ועכשיו שרוצה לומר היתר הוצרך לומר לשון מותר לשחוט אגב סיפא אסור לחתוך ואי קשיא האיך שייך איידי היכא דיש טעות כמ"ש התוס' (פ"ק דכתובות ד"ה) הא ליתא דהכא באיסור ע"ז מיירי ובזה באמת אין איסור אפי' לכתחילה ונקט לה בהאי לישנא אף דאין נ"מ בזה מכח איסור דשמנונית משום סיפא ודו"ק] וזה ברור לפענ"ד בכונת הרא"ש ומדוקדק בלשונו על נכון ע"ש היטב:

והשתא זהו אם הפי' אסור לחתוך דיש בו משום הנאה מע"ז באמת כמו פת הנאפה א"כ בסיפא נקט שפיר הא לישנא ולא נקט איסור דיעבד דנכלל בלשון אסור לחתוך כיון דהוי מתקן ממילא ע"ז אסורה בהנאה משום ולא ידבקו ובכמה מקומות מצינו דנקט לשון אסור [תדע שהרי דעת הרשב"א לקמן (סי' צ"ו) דאסור לחתוך בו רותח היינו דהכל אסור דאסור משמע איסור גדול ע"ש והתם לא שייך איידי כלל] ואף דיעבד ממילא אסור [וניחא לי' טפי למיתני לשון זה מלמיתני לשון דיעבד כדרך הש"ס בכל מקום וכ"כ הרבה פוסקים לקמן (סי' צ"ו) ע"ש] אבל אי נימא דבאמת אין איסור בבשר דיעבד רק לכתחלה בלבד רק צריך להוליך הנאת החתך לים המלח א"כ כיון דלשון אסור אינו רק לכתחילה בלבד בודאי הי' לו לומר ואם חתך צריך להוליך הנאה לים המלח וע"כ דאגב רישא דקתני מותר לשחוט נקט בסיפא אסור לחתוך ואף דיעבד צריך להוליך הנאה כמ"ש הרשב"א א"כ שפיר יש לפרש ותיפוק לי' אהיתר ואי דאמר לשון מותר אגב סיפא הא ליתא דהא סיפא גופא הו"ל למיתני לשון דיעבד כנ"ל רק משום רישא והאיך נאמר רישא אגב סיפא ושפיר מקשה ותיפוק לי'. ולפ"ז שפיר י"ל דמודה הרא"ש דצריך להוליך הנאה לים המלח דבזה שפיר מקשה ותיפוק לי' כקושית מהרש"א הנ"ל ובזה לא שייך תירוץ הנ"ל ודוק:

איברא דקשיא לי תינח בהך דינא דאסור לחתוך אבל בשוחט מסוכנת דכתב הרא"ש אח"כ דבזה ג"כ הבשר מותר. והשתא אי ס"ד דסובר דצריך להוליך הנאה לים המלח א"כ מאי ראי' מייתי משוכר את הפועל לעשות ביין נסך דקתני שכרו אסור משום קנס ש"מ מדינא מותר. וקשה כיון דצריך להוליך הנאה לים המלח א"כ אכתי תיקשי למה לא יהא שכרו אסור מדינא. ואפשר לומר דודאי התם כל השכר אינו שכר ע"ז דהא הי' יכול להשכיר עצמו לעשות בדבר אחר רק זה השכר [שנהנה] במה שאינו צריך לטרוח על מלאכה אחרת זהו הוי הנאה וזה צריך באמת להוליך לים המלח מדינא רק הא דכל השכר אסור הוא מטעם קנס ושפיר דייק הרא"ש דה"ה כאן כל הבהמה מותרת רק הנאה מה ששחטה עכשיו שלא מתה מה שהי' צריך לשלם בעד סכין אחר זה צריך להוליך כמו שם ועדיין צ"ע:

והעיקר הסכימו האחרונים בכאן לדעת רשב"א דצריך להוליך הנאה לים המלח. ועי' תבו"ש שהאריך בזה ולפענ"ד פשוט דגם הרשב"א לא כתב רק אם נהנה עכשיו מן החתך אבל אם קלף מקומות של החתך באופן שבזה אין לו שום הנאה מחתיכת הסכין שוב אין צריך להוליך דהא בלא"ה נתבטל הנאה ואפי' הקליפה מותרת ודוק:

והנה במה שכתבתי בתירוץ ראשון הנ"ל יש לדון דהא הרא"ש סובר בתר הכי שם דלא [כרמב"ם] רק אפי' למ"ד קולף היינו בחום בית השחיטה דאפי' למ"ד צונן חם קצת אבל בצונן גמור לא בעי קליפה א"כ הכא באסור לחתוך משום שמנונית אפי' מקום החתך אין צריך לקלוף כלל. וזהו דלא כהנ"ל אמנם מלשון הרא"ש מורה בבירור דמקום החתן אסור משום שמנונית וצ"ל דסובר דהקושיא משום שמנונית שעל פניו ואי קשיא לוקמא בקינח הא ליתא דמ"מ במה נפשך אי דידע שהוא של עכו"ם לא הי' מועיל הקינוח שלו לחתוך לכתחילה וע"כ דלא ידע א"כ למה יקנח לכך מוקי לה בליבנה בכונה משום איסורא וקמ"ל דמשום עכו"ם אסור עדיין. ואף דלקמן גבי סכין ש"נ כתב הרא"ש דמיירי בבן יומו מבואר דלית לי' הך דשומן על פניו. התם שאני דדרך לקנח הסכין לבדקו קודם שחיטה ואפי' לא ידע שהוא ש"נ אבל כאן לחתוך בו בשר אי דקינח בכונה משום שמנונית א"כ האיך חתך בו לכתחילה וע"כ דלא ידע למה יקנחנו לכך ניחא לי' לאוקמא בליבנו בכונה לטהרו מאיסור שמנונית. עכ"פ ברור דכונת הרא"ש כאן דמשום שמנונית מקום החתך אסור כמבואר להדיא בלשונו:

ובזה מיושב מה שהקשה בכר"ו על מהרש"א דדייק קושיתו משום דלכתחילה אסור על סמך בדיקה. וקשה בלא"ה אי נימא דמותר קשה טפי על הרא"ש אפי' לפי דעתו דהבשר לעולם אסור מ"מ מאי פריך ותיפוק לי' הא משום שמנונית מותר לכתחילה על סמך בדיקה וקמ"ל היתר ע"ז לכתחלה ואיסור ע"ז לכתחילה ולק"מ. ולפמ"ש ניחא דשפיר פריך על הך דאסור לחתוך תיפוק לי' משים שמנונית ואי דיחתוך על סמך קליפה א"כ משום ע"ז ג"כ מותר דכל שיקלוף אח"כ הרי אין לו שום הנאה במקוה החתך של עכו"ם והוי כמו הוליך הנאה לים המלח ודוק:

והנה בכר"ו כתב ליישב קושי' מהרש"א דכונת הרא"ש דהכא בסתם כלים דאז מותר לכתחילה על סמך קליפה דלא שייך אישתלי דלא קעביד איסור ודבריו תמוהין מתרי טעמא חדא דהא הרא"ש כתב דמוכח דדיעבד מותר דאי אסור מאי פריך ותיפוק לי' הא קמ"ל דאסור אפי' דיעבד כל הבשר משא"כ משום שמנונית ומזה מוכח דדיעבד לעולם מותר, וקשה הא עכשיו נמי ע"כ אין הקושיא ותיפוק לי' מהך דאסור לחתוך דמשום שמנונית מותר על סמך קליפה משא"כ משום ע"ז רק הקושיא מהך דמותר דהו"ל לפרושי על סמך קליפה כמ"ש בכר"ו. ובאמת כבר כתבתי דכונת הרא"ש בשמנונית על גבו דמהאי טעמא מצריך קליפה בחותך בשר. ומה שהקשה הוא על זה כבר כתבתי מקודם דלק"מ. גם בלא"ה עיקר דבריו תמוהין דהאיך שייך על סמך קליפה במה דדיעבד מדינא א"צ קליפה דהוי נטל"פ ולעיל (סי' א') במחלוקת הגאונים עם העיטור דהגאונים ס"ל לכתחילה מותר על סמך בדיקה משום דבדיקה לא מעכבה בליתא למיבדקי' לכך לא חיישינן דלמא אישתלי היינו התם דגם דיעבד צריך בדיקה באמת לשיטתם א"כ שוחט לכתחילה על סמך בדיקה משא"כ הכא דאין בדיעבד שום תיקון ואם בא לפנינו לשאול אין מצריכין אותו שום דבר האיך יחתוך לכתחילה על סמך קליפה מה שאינו צריך כלל לאח החיתוך תדע דלדעת בעל העיטור דאין צריך בדיקה בדיעבד כלל אפי' איתא לפנינו סובר באמת דאסור לכתחילה על סמך בדיקה כיון שאם יעשה שוב לא צריך וזה ברור:

ג סכין של עכו"ם. עי' שייך דמיירי אפי' אינו ב"י משום דשומן ע"פ וכתב עוד דאם הוא ב"י לכ"ע צריך קליפה והרשב"א מודה לזה והאריך בזה. והנה נראה פשוט לפ"ד דבב"י אף דלהרשב"א מהני נעיצה בקרקע קשה משום דאין כח לפלוט מפנימיות הסכין רק מקליפת הסכין ועל ידי נעיצה הלכה אותה הקליפה דקה ולפ"ז השחזה לא מהני בב"י דהא כל הסכין בלוע מאיסור ומה בכך דמשחיז קליפת הסכין הרי נאסר מן קליפת הסכין אחר השחזה ודוקא נעיצה שהוא מושך הטעם מן קליפת הסכין א"כ שוב אין כח להפליט ממה שתחת הקליפה משא"כ בהשחזה ודוק. ואע"ג דלקמן (סס"י קכ"א) מבואר דהשחזה עדיף טפי מנעיצה. היינו התם בסכין ישן כמבואר שם ואין איסור רק משום שמנונית בלבד א"כ ע"י השחזה מעביר טפי מה שטוח על פניו מנעיצה אבל כאן דמפליט מה שבקליפת הסכין פשיטא דהשחזה לא מעלה ולא מוריד בזה רק נעיצה ובאמת מדברי הטור מבואר דהרשב"א מתיר ע"י שיפה ג"כ כמו בנעיצה. ואולי זהו כונת הב"ח בק"א שהשיג ע"ז. והיינו מכח קושיא הנ"ל. אולם ראיתי בדרישה שכתב סברא על זה דמה שבפנימיות הסכין אין כח בחום בה"ש כלל להפליט רק בקליפת הסכין ששם יש איסור ממש ומ"מ אף אם נדחוק כן פשיטא דהיינו דוקא בדיעבד אבל לכתחלה אסור אף דלקמן (ס"ס קכ"א) מתיר המחבר בהשחזה לכתחלה היינו באינו ב"י כנ"ל אבל כאן פשיטא דהשחזה גרע א"כ בתרווייהו אין היתר רק דיעבד, ולפ"ז אני תמה על מה שכתב הש"ך (ס"ק ח') דמ"ש המחבר דיעבד היינו בנעיצה ולא בהשחזה. והוסיף לומר דגם הרב מודה בהשחזה ולפי הנ"ל הא ליתא דלהרב דנמשך אחר הפוסקים דצריך קליפה מדינא פשיטא דהשחזה גרע בזה מנעיצה כנ"ל. וכן המחבר דפוסק כהרמב"ם היינו דיעבד אבל לכתחלה מודה דלא ישחוט א"כ בב"י אין היתר לכתחלה כלל ע"י השחזה דגרע מנעיצה כאן. ולפ"ז המחבר דכתב סכין סתם ולא סכין ישן היינו אפי' ב"י ג"כ לכך כתב סתם מותר דיעבד בין בשיפה בין בנעיצה אבל מ"מ באינו ב"י דינו של הש"ך אמת כדברי המחבר ס"ס קכ"א:

ד בקרקע קשה. עי' ט"ז דלהרשב"א אפי' ב"י די בכך. ובמרדכי מבואר דלא מהני נעיצה רק באינו ב"י ויש להחמיר כדבריו אם ידוע שהוא ב"י דצריך הגעלה מבואר מדבריו דבאינו ב"י מודה המרדכי דאינו צריך הגעלה אפי' לכתחילה וכן מבואר להדיא בדבריו (ס"ק ז') אבל באמת מדברי המרדכי מבואר להדיא דלעולם צריך הגעלה לכתחילה אפי' אינו ב"י וכן הדין נותן מאחר דחושש לבלוע שבתוך הסכין דלא כהרשב"א א"כ לכתחילה אין חילוק בין ב"י לאינו ב"י דסוף סוף טעם הפגום פולט ואסור לכתחילה וז"ל המרדכי שם ודוקא סכין ששחט בה טריפה דלא נבלע בה שמנונית רק נדבק בחוץ בדופני הסכין ולכך אין צריך הגעלה אבל סכין של עכו"ם שנבלע בה שמנונית בלא הגעלה אסור לשחוט בה לכתחילה ואם לא הגעילה, והיא בת יומא או אפי' אינה ב"י ולא נעצה בקרקע להעביר השמנונית שעל דופני הסכין ושחט בה [בעי] קליפה עכ"ל. מבואר להדיא דלענין לכתחילה לא נתן שום חילוק בין ב"י לאינו ב"י בין הגעלה לנעיצה רק כתב בפשיטות דאסור לשחוט בלי הגעלה ולענין דיעבד נתן חילוק בין ב"י לאינו ב"י דבזה נעיצה ובזה הגעלה מבואר להדיא דאפי' אינו ב"י אסור לכתחילה בלי הגעלה ובדיעבד בב"י אפי' שיפה ונעיצה לא מהני רק צריך קליפה רק באב"י מהני דיעבד ע"י שיפה ונעיצה. ולפ"ז גם מ"ש הט"ז (ס"ק ז') דהרב מיירי בסתם סכין דבב"י לא יעשה כן לכתחילה כדעת המרדכי וקשה בתרתי חדא דלהמרדכי אפי' אב"י אסור לכתחילה ועוד בב"י אפי' דיעבד אסור בלי הגעלה ומה זה שכתב לא יעשה כן לכתחילה [ואי קשיא להמרדכי הך דהסכין שפה והיא טהורה האיך יתפרש לשיטתו. ולק"מ דהיינו לחתוך צונן וכן הוא בתוס' חולין שם ובמרדכי]

ובזה מיושב דברי העט"ז והל"ח שהביא הש"ך (ס"ק י') שכתבו שצריך לסרס הגהת הרב. וכתב הש"ך על זה ולא ידעתי למה. ולפי דבריהם נכונים דודאי לכתחילה יש להחמיר כדברי המרדכי דצריך הגעלה ואפי' אב"י ואפי' אי נימא דבשעת הדחק גם המרדכי מודה מ"מ האיך סתם הרב [ועוד דמ"מ יעשה על סמך קליפה ואי דבאמת כן לא שייך אח"כ אבל לא וכו'] דהא בב"י אפי' דיעבד אסור להמרדכי ופשיטא דאסור לכתחילה. לזה כתבו לסרס ההג"ה וברישא צ"ל אבל לא ישחוט על מנת לקלוף אח"כ ובשעת הדחק מותר לשחוט בו כה"ג לכתחילה והיינו על סמך קליפה אח"כ אבל בלי קליפה אסור לעולם לכתחילה כדברי המרדכי הנ"ל. ולפ"ז גם בשעת הדחק אם יכול לעשות עכ"פ ש פה ונעיצה אסור לשחוט בלא זה רק יעשה כן וישחוט על סמך קליפה ואז אין חילוק בין ב"י לאב"י כנ"ל ודוק:

ה

ועל כן יש לקלפו. עי' ט"ז (ס"ק ו') שהשיג על פי' הדרישה ופי' הוא מה שפירש. והש"ך בנה"כ השיג עליו דדברי הדרישה מוכרחין ועל שניהם אני תמה שהרי דברי הט"ז הללו מבוארין להדיא בדרישה בסוף דבריו והודה בעצמו שזה עיקר ומעיקרא הכל דוחק ע"ש רק שלא ידע מקור סברא זו דיש בעין דפוגם ג"כ הואיל והוא מועט ע"ש. אך באמת דבריהם תמוהין מאוד ופשיטא שלא הי' זאת כונת הרא"ש דהא הרא"ש הקשה על הרמב"ם דסובר אפי' בצונן גמור צריך קליפה משום דוחקא דסכינא דא"כ מאי קאמר דלכך למ"ד בחמין לא שייך בשחט כשרה משום אבר מן החי משום דאימת חיימא לכי גמרה שחיטה וקשה קודם גמר שחיטה נמי משום דוחקא דסכינא נצטרך קליפה ומזה הוכיח הרא"ש דבצונן גמור לא אמרינן דוחקא דסכינא. והשתא אי ס"ד דדעת הרא"ש ג"כ משום שמנונית שעל פניו ומ"מ בעינן ב"י דוקא א"כ שפיר י"ל דבה"ש צונן גמור ומ"מ שייך דוחקא דסכינא והיינו דאגב דוחקא נכנס שומן זה שעל פניו לתוך קליפת בה"ש משא"כ להיפוך בסכין כשרה דנימא אגב דוחקא נכנס איסור לתוך הסכין בצונן זה לא אמרינן דהא הסכין קשה ולא מהני דוחקא כמו שחילק רש"י להדיא שם והביאו הרא"ש בעצמו שם. וע"כ צ"ל דסובר הרא"ש דהכא בסכין נקי ג"כ אסור משום דהוי ב"י. ושפיר מוכיח הרא"ש דדוקא משום דבה"ש חום קצת דאל"כ אלא אפי' צונן גמור מ"מ מפליט הסכין ומבליע לקליפת השחיטה אף דהסכין קשה א"כ תיקשי בסכין כשרה ג"כ יאסור הסכין משום אבר מך החי קודם גמר שחיטה. גם עיקר ראיית הרא"ש הוא מהך דראי' שני' שהביאו מהך צנון שחתכו בסכין של בשר פשיטא דאין ראי' ויש לתמוה על התוס' והרא"ש דהא התם לולי חורפא דצנון מה בכך דאיכא דוחקא דסכינא מ"מ נ"ט בר נ"ט דהיתרא הוא משא"כ על ידי החריפות משוי לי' טעם ממש משא"כ הכא אגב דוחקא נותן טעם והוי נ"ט בר נ"ט דאיסורא לא בעינן חריפות כלל. וכן פי' הרא"ש גופא פ' כל הבשר ואפי' לפי' שני שהביא הרא"ש שם משום שמנונית שעל פניו א"כ בהא לא שייך נ"ט בר נ"ט מ"מ פשיטא די"ל דסובר ריב"ם כדעת הרבה פוסקים דאוסרין בצונן כל הצנון ולא מהני אפי' נטילה משא"כ הכא סגי בקליפה. וכמו כן לפ"מ שפסק המחבר לקמן (סי' צ"ו) לדינא דבעינן נטילה עכ"פ ג"כ לק"מ על הריב"ם רק הרא"ש נמשך עכשיו לפי' שני הנ"ל ולפי דעתו דבעי קליפה א"כ מבואר דעיקר סמיכתם על הקושיא מסכין כשרה ולפי פי' הדרישה והט"ז לק"מ [ולכאורה קשה לפי"מ שהוכחתי בס"ק ב' דמודה הרא"ש לריב"ם בשמנונית על גביו דבעי קליפה אפי' בצונן גמור דל"ל דהרא"ש קאי התם אשחיטת מסוכנת דהא בזה התחיל לפלפל אח"כ וכתב וצ"ע במסוכנת. מבואר דמעיקרא אלחתוך בשר קאי וכן מבואר שם להדיא וכאן מוכח דמשיג על ריב"ם מהך דצנון והיינו להך פי' משום שמנונית א"כ מבואר דסובר אפי' בשמנונית לא אמרינן דוחקא דסכינא להצריך קליפה. ואפשר לומר לפמ"ש בדרישה ליישב מה דהכא לא חייש הרא"ש לשומן הנדבק והתם גבי צנון חייש לפי' שני. ותירץ דהתם שאני דאיכא תרתי (חורפא] וחשש שמנונית אבל חשש שמנונית בלבד לא חייש והיינו כמו שכתבתי לעיל (ס"ק ב') דבסכין ש"נ לשחוט בו מסתמא מקנחו יפה לבדיקת הסכין וכן התם גבי צנון כדי שיוכל לאכול הצנון בחלב משא"כ בסכין של ע"ז דמיירי לענין הנאת ע"ז א"כ מסתמא לא קינחו יפה דהא לא ידע שהיא של איסור דאי ידע האיך שחט בו לכתחלה בקינוח משום איסורא וכיון דלא ידע מסתמא לא קינחו יפה א"כ יש לחוש משום שמנונית. ועל זה משני דידע וליבנו מאיסור לגמרי]:

אך לכאורה קשה הא השתא נמי תיקשי דהא הרא"ש פוסק כרש"י דצריך קליפה ומ"מ פסק הלכתא בצונן א"כ מוכרח לחלק בין בליעת דבר קשה לפליטת דבר קשה א"כ לק"מ על ריב"ם דמיירי בבליעת דבר קשה. ועוד קשה לכאורה כפי הנראה מלשון התוס' דכונת ריב"ם הוא בשעת ניקור הוא חותך בבשר לכך צריך לקלוף א"כ בזה החלב בודאי על הסכין שהרי הוא מנקר עכשיו א"כ בהא פשיטא דשייך חילוק רש"י בין רך לקשה והרא"ש מוכרח להודות לחילוק זה דהא אפי' בין קשה לקשה מוכרח להודות כנ"ל והוא מביא באמת חילוק של רש"י א"כ מאי קושיא על ריב"ם אך באמת לק"מ דהמעיין במרדכי דהעתיק דברי ריב"ם מבואר דכל שחתך בסכין בשר אח"כ צריך קליפה ואפי' נקי וכן מורה לשון התוס' שכתבו דבלע מחלב. משמע דאסכין קאי דבלע מחלב ואי בשומן על פניו אין צריך לזה אפי' לא בלע הא ישנו על פניו. ודוחק לומר דבלע קאי אמקומות הבשר ודוק:

והשתא שפיר הקשה הרא"ש דהא בדינו של ריב"ם ג"כ הסכין קשה ולא בלע מחלב כמו סכין כשרה אבל לפי' הט"ז ודרישה קשה כנ"ל. וא"ל דכונת הרא"ש להקשות דעכ"פ מוכח מסכין כשרה דקשה לא. א"כ תיקשי על ריב"ם הא ליתא דא"כ לאיזה צורך כתב דבה"ש חם קצת אפי' יהא צונן גמור אין ענין לדינו של ריב"ם דהתם בשומן על פניו והוי מרך לרך משא"כ בהך דסכין כשרה ובדינו של ריב"ם וברור דהרא"ש לא מיירי בשומן על פניו כלל רק כמ"ש בדרישה בתירוץ ראשון כמ"ש הש"ך ונה"כ. ולפ"ז בשומן על פניו אפי' אינו ב"י סובר הרא"ש דצריך קליפה רק דלא ניחא לי' לאוקמא בהכי משום דסתמא מקונח יפה כנ"ל וכמו כן הרשב"א מודה להרא"ש בב"י אפי' מקונח ולכ"ע בשיפה ונעיצה כשר דיעבד זולתי להמרדכי, וכמו שכתבתי בס"ק לפני זה:

וראיתי להרב בעל מע"מ פ"ק דחולין בד"ה תקשי לי' וז"ל ותימא דבסמוך שאני דלענין בליעת סכין איירי ופירש"י דקשה הוא לבלוע כדכתב רבינו בסמוך בשמו וא"כ מש"ה לא תקשי אף ללישנא דדוחקא דסכינא וי"ל דכי דייק דהיתרא נמי וכו' למ"ד בחמין הוא דדייק ולאותו מ"ד ודאי אף הסכין בולע ס"ל ולא נ"מ במאי דקשה היא עכ"ל. ודבריו תמוהין לענ"ד מכמה טעמים. חדא מה זה שכתב דלמ"ד בחמין אין חילוק מנ"ל הא הא הך דדוחקא דסכינא נאמר למ"ד בה"ש צונן נמי והוא סובר בה"ש רותח א"כ אפי' קודם גמר שחיטה דמודה דהוא צונן סובר לחלק בין קשה לרך והוא תמוה ואפשר לומר דסובר הוא לדעת הרא"ש דלא נחלקו מ"ד בחמין ומ"ד בצונן בזה אי בה"ש רותח או צונן אלא דכ"ע צונן רק בהך גופא נחלקו אם יש חילוק בין קשה לרך והשתא למ"ד בחמין דלית לי' חילוק זה ואי נימא דאפי' בצונן גמור אית לי' דוחקא דסכינא קשה סכין כשרה נמי ומינה דכ"ש להך מ"ד דיש חילוק בין צונן גמור לבה"ש אבל קשה לכוון דבר זה ברא"ש שהרי כתב והשתא ללישנא דדוחקא דסכינא תקשי לי'. ולפי הנ"ל הם עיקר פלוגתייהו רק להך לישנא להרא"ש (ולפי מה שאבאר לקמן יש ליישב זה] ועוד קשה לי טובא על הרב הנ"ל בממ"נ אם מפרש הרב דברי ריב"ם כפשוטו דבשעת ניקור אפי' עדיין השומן על פניו ונחלקו על ריב"ם דגם בזה לא מהני דוחקא דסכין והשתא תיקשי מה זה שתירץ דהך מ"ד בחמין לית לי' חילוק זה בין קשה לרך וקשה מה בכך מ"מ לק"מ על ריב"ם דודאי הך מ"ד סובר דאפי' בקשה פולט ובולע והיינו דוקא בחום בה"ש דחם קצת ולא בצונן גמור וכל זה בקשה אבל מנין לו להרא"ש להוכיח אפי' ברך לרך בצונן גמור לא אמרינן דוחקא דסכין וכ"ש לפי האמת למ"ד דמחלק בזה ולק"מ לריב"ם ואי סובר דלא בעי להשיג על ריב"ם רק במה דסובר אפי' קינח הסכין צריך קליפה דוקא. וכמו שפירשתי דברי ריב"ם לעיל א"כ מאי קשיא לי' להרב ז"ל דיש לחלק בין קשה לרך דמ"מ תיקשי לריב"ם דהוא מיירי בקשה דחלב מבליע בסכין וסכין בבשר על ידי דוחקא דסכין ושפיר מקשה. לכן דברי הרב צ"ע אך לדברי הדרישה והט"ז הנ"ל ודאי קשה קושיא הנ"ל כמו שכתבתי ואמת דמדברי הרא"ש דהביא פירש"י לחלק בין רך לקשה מבואר לכאורה כפי' הט"ז דאף להרא"ש משום שמנונית שעל פניו נגעו בה ושייך חילוק זה אבל אם נפרש משום טעם הבלוע קשה מה הפרש יש הכא והכא בקשה הוא וצ"ל דסובר לחלק דיותר נוח להפליט מסכין ולהבליע בבשר דהוא רך מלהפליט מבשר ולהבליע בסכין דהוא קשה, ומ"מ שפיר קשה על ריב"ם כמ"ש דלדידי' הסכין בולע מן החלב ע"י דוחקא דהוא קשה ודוק: (ו) אבל לא ישחוט על מנת לקלוף. עי' ש"ך ס"ק י"א מחלוקת הב"ח ומהרש"ל והשיג על מהרש"ל. ואי משום הא לא אירי' דלא גזרינן בהא אטו ב"י כיון דבב"י גופא אינו רק גזירה דלמא אישתלי לקלוף. אך בלא"ה לא נהירא כלל דברי מהרש"ל דע"כ לא הכשירו על סמך אח"כ רק אם אח"כ צריך קליפה לכתחלה עכ"פ כמו לעיל (סי' א') דצריך בדיקה היכא דאיתא קמן רק דלמא אישתלי לא חיישינן אבל היכא דבאמת כשר בדיעבד בלי שום תיקון האיך שייך לכתחילה על סמך כיון דאי אתי קמן מורינן לי' דאין צריך. וכן לדעת בעל העיטור לעיל (סי' א') דאין צריך בדיקה כלל דיעבד אסור באמת לכתחילה על סמך בדיקה כמבואר לעיל (סי' א') ואפי' לפמ"ש הד"מ בשם הג"א דהיכא דעשה במזיד אפי' אינו ב"י צריך קליפה מ"מ נראה דהכא לא מיקרי מזיד. ועוד כיון דמדינא אין צריך אין לסמוך על זה כמו שם בבדיקה בסי' א' ודוק:

סעיף ב. סכין ששחט בו כשרה אעפ"י שהוא (ז) מלוכלך בדם מותר לשחוט בו פעם אחרת אבל (ח) אסור לחתוך בו רותח ומותר לחתוך בו צונן (ט) ע"י הדחה שידיחנו תחלה:

הג"ה. ואם רוצה להגעילו לאכול בו רותח סגי לי' בהגעלה על ידי עירוי אע"ג שאינו ככלי ראשון (ארוך כלל נ"ח בשם מהר"ם):

ז מלוכלך בדם מותר לשחוט בו. עי' ט"ז דהקשה מש"ס חולין דצריך קינוח גם בזה דאל"כ תיקשי למ"ד בצונן נמי נהי דליכא בלוע [מ"מ] משום איסור אבר מן החי יאסור וע"כ דלמ"ד בצונן אפי' בכשרה צריך הדחה או קינוח ובאופן זה הקשה הרשב"א בחידושיו ושאר פוסקים ועט"ז מ"ש [ליישב] בזה ולפענ"ד פשוט ליישב דודאי לא שייך לומר איסור אבר מן החי בדבר שלא נפרד מן הבהמה בשעת שחיטה דהא כך אמרה תורה דהשחיטה מתרת כל הבהמה כמות שהיא ואל"כ לעולם מיעוט הקנה והושט נאסר משום אבר מן החי קודם שנשחט הרוב וכן השמנונית שבצואר הבהמה. וברור דכל שהיא בתוך הבהמה בחלל הצואר ולא יצא לחוץ קודם גמר השחיטה הכל כמות שהיא ניתר בגמר השחיטה הלכך שמנונית שעל הסכין כל שהיא עדיין בצואר הבהמה ניתרת בגמר השחיטה אח"כ רק דקושיא למ"ד בחמין דסובר דהסכין בולע מבה"ש א"כ שמנונית של קודם גמר שחיטה שנבלע בסכין זה ודאי אינו ניתר שהרי נפרד לגמרי מן הבהמה והוי כמו אבר הנפרד מן הבהמה לגמרי קודם גמר שחיטה דודאי לא ניתר בשחיטה וכן שמנונית שנבלע בסכין קודם גמר שחיטה פשיטא דנשאר אסור ושפיר מקשה ומשני דקודם גמר שחיטה לא חיימא כלל משא"כ בסכין כשרה למ"ד בצונן אפי' דם ושומן על פניו לא איכפת לן דזהו לא נאסר מכח אבר מן החי שהרי הי' בצואר הבהמה ומחובר לדם ושמנונית שבבהמה הלכך ניתר בגמר שחיטה כנלפע"ד:

ח אסור לחתוך בו רותח. עי' ש"ך (ס"ק י"ד) וצריך אני להאריך בביאור דין זה בדברי התוס' והרא"ש כי יש לתמוה הרבה ברא"ש גם דברי מהרש"א בתוס' שם לא נתבררו לי לכן מוכרח אני להאריך קצת בזה גרסינן פ"ק דחולין סכין טריפה פליגי בה חד אמר בחמין וחד אמר בצונן. וכתבו התוס' משמע דבכשרה כ"ע מודים והיינו דוקא לשחוט ואפי' מלוכלך בדם משום דטריד לפלוט ואינו בולע אבל לחתוך בו רותח אסר אפי' בכשרה ואמר בפרק כל הבשר וכו' ע"ש. וכתב מהרש"א דיראה מדבריהם דאפי' למ"ד בצונן אסור לחתוך בו רותח והיינו משום דבה"ש רותח ומ"מ לשחוט סגי בצונן משום דטרידי להפליט דם משא"כ לחתוך רותח אחר ע"ש. ותמהני על הרב ז"ל דהא מ"ד בצונן סובר כן בסכין ששחט בו טריפה וקשה הא התם יש משום שמנונית ולא משום דם ואי נימא דסובר הך מ"ד איידי דטריד למפלט דם לא בלע אפי' שמנונית א"כ תקשי הלכתא אהלכתא דכאן איפסקא הלכתא אפי' בצונן ולעיל לא פסקו כמ"ד מדיח רק כמ"ד קולף וקשה לו יהא בה"ש רותח איידי דטריד למיפלט דם לא בלע שמנונית הסכין ואפי' אי נימא דסובר מהרש"א מדכתבו התוס' בסתמא אסור לחתוך בו רותח. מבואר דאפי' למ"ד בצונן כך הדין וע"כ דבאמת סבירא להו גם לעיל כמ"ד מדיח והיינו אף דבה"ש רותח איידי דפליט לא בלע. אבל קשה מה יעשה ברא"ש שהרי כתב בהדיא ג"כ כמ"ש התוס' והוא פוסק לעיל הלכתא קולף והאיך יאמר כאן דהלכה בצונן ומשום דטריד למיפלט דם לא בלע שמנונית היפוך מה שפסק לעיל מינה קודם. ובאמת דברי התוס' והרא"ש לכאורה מבוארין כפשוטו דהם דקדקו מדקאמר דפליגי בסכין טריפה משמע דבכשרה אפי' מ"ד בחמין מודה. ועל זה כתבו התוס' דע"כ אינו מודה רק לשחוט דאז אפי' מלוכלך מותר אבל לחתוך רותח (אבל) [אפי'] בשחט כשרה פליג ותליא בהך פלוגתא דלמ"ד בחמין דבה"ש רותח אסור וצריך גם בזה הגעלה דוקא ולמ"ד בצונן דבה"ש צונן גם בזה סגי בצונן וכמו כן כונת הרא"ש. וזהו דלא כתבו התוס' לחתוך בו רותח אסור בוי"ו רק אסר בלא וי"ו דלא קאי לכ"ע רק להך מ"ד בחמין דגם בזה אסר הך מ"ד אבל למ"ד בצונן דבה"ש צונן גם בזה לא בעי רק בצונן וכן מבוארין דברי הרא"ש להדיא בפ' כל הבשר אהך דינא דלחתוך בו רותח כתב דלמ"ד בה"ש חם צריך הגעלה ולמ"ד בה"ש צונן סגי בצונן ע"ש [ואין כונת הרא"ש שם דיש לפרש דברי שמואל כן דהא כאן דייק דהתם הגעלה בעי רק התם ודאי כמ"ד בה"ש רותח רק לדינא קאמר דלמ"ד בה"ש צונן סגי בצונן ודוק, ומיושב קושית מע"מ שם] ולפ"ז לדינא כיון דאיפסקא הלכתא כמ"ד בצונן מותר לחתוך רותח ע"י הדחה בצונן. וכמו כן לפי' מהרש"א מבואר דלמאי דקיי"ל דהיכא דפליט דם בולע שמנונית א"כ ע"כ דמה דאיפסקא הלכתא בצונן היינו משום דבה"ש צונן ודוחקא דסכינא ליכא כמו שחילק רש"י והביאו הרא"ש גופא. א"כ מבואר דמותר לחתוך בו רותח וזהו דלא כהטור ומחבר דאסרו לחתוך בו רותח בהדחה:

אך אמנם כאשר עיינתי היטב ראיתי דדברי מהרש"א נכוני' והוא דודאי יש לתמוה ברא"ש שם הרבה חדא דמתחלה הביא מחלוקת אי קולף או מדיח וכתב דרש"י ור"ח פסקו לחומרא כרב והיינו דבה"ש רותח, אח"כ הביא הך איכא דאמרי דלכ"ע צונן ופליגי בדוחקא דסכינא. והביא דברי ריב"ם דמצריך מטעם זה קליפה בצונן גמור. ודחה דבריו דיש לחלק בין צונן דשחיטה לצונן גמור. ודברים אלו סותרין עצמן דמאחר דפסק כמ"ד בה"ש רותח אין מקום לדברי ריב"ם בצונן דלכ"ע מותר בלא קליפה וכמו כן קשה דהביא הך דהלכתא בצונן וכתב בשם רש"י דאף דאיפסקא הלכתא בצונן יש חילוק בין קשה לרך. מבואר דסובר בה"ש צונן ובקשה לא אמרינן דוחקא דסכינא א"כ למה יאסור לחתוך בו רותח ולא מועיל הדחה כמ"ש אח"כ. גם תקשי לפ"מ שפסק לעיל להחמיר דבה"ש רותח כלישנא קמא. מאי יתרץ על קושית רש"י דלמה איפסקא הלכתא בצונן. וברור דכונת הרא"ש דודאי ידע דהלכה כרב דאמר קולף אבל מספקא לי' אי משום דבה"ש רותח כל"ק או משום דהיא צונן ודוחקא דסכינא כל"ב. והשתא הכא פסק שפיר הלכתא בצונן במנ"פ אי הלכה כלישנא קמא דבה"ש רותח ולא אמרינן איידי דטריד למיפלט דם לא בלע שמנונית א"כ שפיר יש לחלק דדוקא התם דיש בסכין הרבה איסור שבלע ע"י רותח גמור אז שפיר י"ל דמ"מ בולע שמנונית אבל בליעת הסכין מכח חום בה"ש דאינו רק דבר מועט שהרי אפי' לרב לא הוצרך רק קליפה בחום בה"ש אז לכ"ע איננו יכול להוציא חום בה"ש בליעה מועטת כזו מחמת טירדת הוצאת הדם. רק דקשיא לי' להרא"ש תינח ללישנא קמא [אבל] לל"ב דצונן גמור הוא רק דוחקא דסכינא א"כ מ"ש כאן. ועל זה תירץ לחלק בשם רש"י בין רך לקשה והשתא תינח לשחוט בו אבל לחתוך בו רותח דאין בו טירדא א"כ לל"ק דבה"ש רותח ולא אמרינן איידי דטריד וכו' לגבי שמנונית א"כ תינח לשחוט בסכין טריפה יש לחלק כהנ"ל אבל לחתוך בו רותח דאין כאן טירדא ובה"ש רותח א"כ פשיטא דאסור וצריך קליפה כמו שם למ"ד קולף [ואולי אף קליפה לא מהני בזה דרותח טפי מבה"ש דלעיל] והן הן דברי הרא"ש שכ' דדוקא לשחוט פליגי אבל לחחוך רותח לכ"ע אסור והיינו למ"ד בה"ש רותח וללישנא קמא סבירא לן כותי' אבל למ"ד צונן בודאי מותר גם בזה. והן הן דבריו בפ' כל הבשר דהך דאסור לחתוך בו רותח תליא אי בה"ש רותח או צונן דלזה צריך הגעלה ולזה צריך הדחה. וזהו דפסק בפסקי הרא"ש הגעלה והיינו לחומרא כמ"ד בה"ש רותח ומ"מ בסכין טריפה הלכה בצונן בין לל"ק ובין לל"ב כנ"ל:

ובהכי ניחא מ"ש הרא"ש בקושיתו על הריב"ם דתקשי לי' ללישנא דדוחקא דסכינא. וקשה הא פשיטא דלהך לישנא דוקא קאי דאי לל"ק קשיא הלכתא אהלכתא דחילוק רש"י לא שייך רק ללישנא דדוחקא דסכינא. ולפי הנ"ל ניחא דגם ללישנא קמא מצי קאי ושפיר יש לחלק דמה שנבלע דבר מועט ע"י חום בה"ש אין חום בה"ש יכול להפליט מחמת טירדת הדם היוצא ושאני סכין של עכו"ם דנבלע בו הרבה מרותח גמור. [לכך אין טירדת הדם מעכב להבליע כדי קליפה] וזהו כונת מהרש"א גם לשיטת התוס' דלכ"ע אסור לחתוך בו רותח ושאני לשחוט בו אף דרותח הוא הדם היוצא מעכב מחמת טירדא ולא דמי לסכין של עכו"ם כנ"ל וזה ברור בכונת מהרש"א:

ובאמת לפי דעתי אין צריך לסברת מהרש"א משום טירדת הדם דשפיר י"ל לענין שמנונית לא אמרינן סברא זו כלל רק החילוק פשוט דודאי אף למ"ד קולף מ"מ אין חום בה"ש כרותח גמור רק דבולע כדי קליפה. ולפ"ז דוקא מאיסור הנבלע בסכין ע"י רותח גמור שנבלע בו הרבה [מתשמישו באיסור תמיד] אז חום בה"ש מפליט ומבליע מסכין לבה"ש כדי קליפה אבל באיסור הנבלע בסכין רק ע"י חום בה"ש דהוא בעצמו איסור מועט אין כח בחום בה"ש להפליט ולהבליע כלל מאיסור מועט כזה וזהו לשחוט אבל לחתוך בו רותח יש כח ברותח גמור להפליט אפי' מאיסור מועט וזה ברור ג"כ. עכ"פ לפי הנ"ל מוכח] מדברי הרא"ש דלחתוך אסור משום דבה"ש רותח. ולפ"ז צריך הגעלה דוקא אבל מ"מ דיעבד ודאי בקליפה סגי דלא גרע מסכין של עכו"ם דלא בעינן רק קליפה. א"כ נהי דכאן עדיף בחד צד דהוא רותח עכשיו מ"מ מעיקרא לא נבלע בסכין רק דבר מועט כדי קליפה ואף כאן בודאי אינו צריך רק קליפה וזה ברור לפענ"ד. ועי' מ"ש עוד בזה בס"ג: אמנם בגוף דברי מהרש"א צ"ע מנין לו בכונת התוס' כן ואדרבא לכאורה מוכח להיפוך כנ"ל ואפשר דקשיא לי' במ"ש התוס' דמשמע דכשרה לרב בצונן מבואר דעכ"פ אפי' בכשרה בעי הדחה בצונן אח"כ כתבו אפי' מלוכלך בדם שרי והיא סתירה מיני' ובי' וצ"ל דלמ"ד בחמין בזה בצונן ולמ"ד בצונן אפי' מלוכלך בדם. וכ"כ מהרש"ל ביש"ש להדיא לדעת התוס'. והשתא כיון דזה שכתבו ואפי' מלוכלך בדם קאי למ"ד בצונן א"כ ממילא מ"ש אבל לחתוך בו רותח אסר קאי ג"כ להך מ"ד ודוק:

ט ע"י הדחה. עי' ש"ך. ודבריו נכונים בכונת הרא"ש מאחר שהרשב"א כתב כן להדיא. ודלא כמע"מ דכתב דט"ס הוא ברא"ש. ובס' תבו"ש הקשה על דברי הש"ך מדברי התוס' שהקשו למה בע"ז אמרו נעיצה וכאן סגי בצונן ובליתא דפרסא. ולשיטת הש"ך לק"מ דהכא שאני דסימנים טרודים להוציא דם וע"כ דלענין שומן לא אמרינן זה כלל דלא קיימ"ל כל"ק כמ"ד מדיח זהו תורף דבריו. ולק"מ לפענ"ד דפשיטא דבקושיא הוי [ס"ד[דתוס' דנעיצה דהתם היינו לאו משום להעביר מה שעל פניו דכיון דלא ס"ד מתירץ דנדבק כ"כ עד שאי אפשר להעביר מה שעל פניו. רק דזהו כדי להעביר הקליפה דקה הנבלע בסכין בתוכו דאף שהשיגו על ריב"ם היינו דיעבד א"צ קליפה ולא חיישינן לדוחק הסכין אבל לכתחילה חיישינן לכך צריך נעיצה כמ"ש הדרישה והש"ך לעיל (ס"ק ו') לדעת הרשב"א. והשתא שפיר כתבו דע"כ לא אמרי' בה"ש עדיף רק לענין לבלוע מצד עצמו מה שעל פניו אבל מה שאנו חוששין לדוחק הסכין פשיטא כיון דבצונן גמור חוששין כ"ש בחום בה"ש דלכ"ע חיישינן לדוחק הסכין ואי משום דקשה הוא כמו שחילק רש"י הרי התם ג"כ קשה הוא ובעינן נעיצה דלהעביר מה שעל פניו סגי בודאי בהדחה היטב. ועל זה תירצו דלעולם בקשה לא חיישינן כלל לדוחק הסכין והתם הטעם מאחר שהשומן נדבק כ"כ מחמת שתשמישו תדיר אי אפשר להעבירו מעל פניו רק ע"י נעיצה. והשתא ממילא כיון דלא חיישינן לדוחק הסכין שפיר עדיף טפי שחיטה דטרידי להפליט מלחתוך בצונן סתם דבזה סגי בקינוח ובזה בעינן הדחה דוקא וכן מבואר בפסקי הרא"ש פ"ק דחולין ע"ש. גם מה שהקשה ממה שכתב הרא"ש בחתך חלבים דיחתוך בשר ע"י קינוח ג"כ אין ראי' לפענ"ד דמה שכתב הרא"ש מעיקרא על מה שאמרו וליסגי בחדא ויחתוך בשר ואח"כ חלבים והקשה הרא"ש דהא יצטרך לחתוך אח"כ בשר ג"כ לשחוט עוד. ותירץ דבזה יועיל קינוח הסכין א"כ אין ראי' כלל דלשחוט ודאי מועיל קינוח דבזה ג"כ טרידי לאפוקי דם יאי משום דיחתוך אח"כ בשר הא בלא"ה יצטרך להדיח הסכין מחמת דם שעליו דבזה בעינן הדחה לחתוך בשר רק ממה שכתב הרא"ש אח"כ משמע דקינוח מועיל אבל גם זה לק"מ דהתם שאני דודאי הי' יכול בלא"ה לחתוך בשר על סמך הדחה אח"כ כמ"ש שם הרא"ש אח"כ דהאידנא באמת נהגו רק בסכין אחד והיינו על סמך הדחה בפרט דבלא"ה צריך להדיח בשר למליחה רק משום חשש חללי בי' טבחי חיישינן דלמא אישתלי. ועכ"פ בזה סומכין בקינוח מעיקרא משא"כ כאן כנ"ל:

ועי' ט"ז (ס"ק י"א) והפר"מ ביקש לעשות מחלוקת דחולק על הש"ך (ס"ק ט"ו) דאל"כ לק"מ. והא ליתא דאם הי' כונת המחבר עיקרו לזה האיך לא הזכיר עיקר חידוש דינו אפי' שחט הרבה. אך הא קשיא לפמ"ש הש"ך (ס"ק ט"ז) פשיטא דלק"מ דקמ"ל דבעינן הדחה ולא סגי בקינוח. ובנה"כ כתב דקמ"ל דסגי בהדחה אף דליכא סברא דטרידי. וזה אינו דמ"מ פשיטא דבהדחה סגי רק כמו שכתבתי לק"מ. ומזה יראה דסובר כמהרש"ל בזה ומ"מ העיקר כהש"ך בזה כנ"ל:

סעיף ג. סכין ששחט בו טרפה אסור לשחוט בו (י) עד שידיחנו בצונן או יקנחנו בדבר קשה ונוהגין עתה לקנחו יפה בשער הבהמה בין כל שחיטה ושחיטה ושפיר דמי (יא) ואם שחט בו בלא הדחה ידיח בית השחיטה ואם רגיל לשחוט בו טריפות תדיר צריך נעיצה עשר פעמים בקרקע קשה: (י) עד שידיחנו בצונן. עי' ט"ז (ס"ק ט"ו) והש"ך בנה"כ השיגו ולא ידעתי כי דברי הט"ז מבוארין להדיא בתוס' לחלק בין סכין של עכו"ם להך סכין דהתם נשתמש תדיר ונדבק בו השמנונית. ואדרבא לשיטת הש"ך לא הוי מקשי התוס' מידי ואולי לא הקשו התוס' רק דהתם בע"ז מיירי לחתוך צונן לכך לא איכפת לן דבלע ע"י רתיחה אבל כאן דמיירי לשחוט ולעיל חיישינן למ"ד קולף א"כ שפיר יש לחלק כמ"ש בנה"כ ובש"ך ס"ק כ"ב:

ועי' ט"ז (ס"ק י"ד) ובש"ך (ס"ק י"ז) מה שכתבו חילוק רש"י בין רך לקשה. ויש לתמוה על הרא"ש דמפרש לעיל בסכין של עכו"ם משום דהוי ב"י. מבואר דסובר דחום בה"ש מפליט מן דבר קשה לרך וא"כ קשיא לי' הלכתא אהלכתא דכאן פסקו כמ"ד בצונן. והרא"ש הביא ג"כ חילוק זה של רש"י ולשיטתו לא שייך חילוק זה. ורש"י לטעמי' דמפרש לעיל משום שמנונית על גבו. גם מ"ש הש"ך לחלק לשיטת הרשב"א ליתא להרא"ש. וצ"ל דהרא"ש לשיטתו מחלק באופן זה כך דהתם שפיר מפליט חום בה"ש אבל להבליע אינו יכול לדבר קשה וזהו היפוך ממש סברת הרשב"א שהביא הש"ך (ס"ק י"ז) ולפי' הט"ז (ס"ק י') דגם להרא"ש הוא משום שמנונית על גבו ניחא וצ"ע: (יא) ואם שחט בו בלא הדחה וכו', הכל תפסו על הטור בזה דלמה סגי בהדחה דלחילוק רש"י בזה הוי מרך לרך וכן לכל החילוקים בלי צונן בעי בודאי קליפה דהא איפסקא הלכתא קולף. ומה שתירץ הטו"ז תמוה דבשומן ודם זה גרע מסכין של נכרים. ולפענד"נ ליישב דעת הטור ולא ס"ל כמ"ש שם בשם מהרש"א רק ס"ל לחלק כך דבין ללישנא קמא בין לל"ב הכא הלכה בצונן והיינו דללישנא קמא דבה"ש רותח התם דוקא לא אמרינן איידי דטרידי למיפלט דם לא בלע שמנונית שבסכין דזה שפיר בולע משא"כ כאן דשמנונית נבלל בתוך הדם הלכך כיון דלא בלע דם מכח הך דטריד למיפלט גם שמנונית הנבלל בתוכו אינו בולע וכן ללישנא בתרא דדוחקא דסכינא אמרינן דאף דללשון זה לכ"ע לא אמרינן איידי דטריד וכו' היינו דוקא התם ולא הכא כנ"ל. והשתא שפיר פסק דלחתוך רותח בודאי אסור דבזה ליכא סברא דטרידי ויש להחמיר כמ"ד לעיל קולף משא"כ לשחוט דיש סברא דטירדא והכא השמנונית המעט נבלל בתוך הדם ואינו בולע כלל הלכך אפי' לא הדיחו סגי בהדחת בשר כנ"ל לדעת הטור. ומ"מ לענין דינא יש להחמיר כהפוסקים דצריך קליפה בלא הודח קודם:

תוכן העניינים

תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה