תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט
על יו"ד סימן ו
במה שוחטין. ובו ד' סעיפים:
סעיף א. (א) בכל דבר התלוש שוחטין בי בסכין בין בצור בין בקרומית של קנה האגם הנקרא אישפדני"א (ושן וצפורן יחידי) וכיוצא בהם מדברים החותכים. והוא שיהיה פיו חד ולא יהיה בו פגם סכין שצדה א' מגל. וצדה השני יפה. לא ישחוט בצד היפה לכתחלה. גזירה שמא ישחוט בצד האחר: הג"ה. ואסור לשחוט (ב) בשאר קנים או זכוכית שקסמים נבדלין מהם ויש לחוש לנקיבת הסימנים (ב"י בשם רש"י), ואם שחט הואיל ובצד היפה שחט שחיטתו כשרה:
הג"ה. וה"ה בסכין ארוכה שיש בה פגימה ונשאר בה שיעור שחיטה בלא פגימה דאסור לשחוט בה אפילו במקום היפה אפילו אם כרך מטלית על הפגימה ואם שחט בו ואמר ברי לי שלא נגעתי במקום הפגימה שחיטתו כשרה. (מרדכי רע"ק דחולין ואשירי וחא"ו נט"ז וכל בו ורוקח ומהרי"ל) אפילו לא כרך מטלית על הפגימה (טור וב"י) ובי"ט שא"א להשחיז הסכין וכן בחול בשעת הדחק מותר לשחוט לכתחלה אם כורך מטלית על הפגימה. וע"ל סימן י"ח. ולכתחלה יש ליזהר אפילו אין לסכין פגימה רק בין הקתא לסכין לא ישחוט בו (מצא בשחיטות):
א
בכל דבר התלוש שוחטין. נראה דקמ"ל דס"ד דנגזור קנה וצור תלושין אטו מחוברין. ובהכי ניחא הא דקאמר בש"ס בשלמא מגל יד דלמא שחט באידך גיסא אלא צור וקנה לכתחלה לא ורמינהו וכו' ויש להבין כיון דבמגל יד נזהר דלא יקשה מ"ט לולי הברייתא א"כ למה לא נוקשה אצור וקנה ג"כ מ"ט ולפי הנ"ל ניחא דס"ד לגזור אטו מחובר כיון דלעולם מעיקרא מחוברין היו וכן הא דקאמר רבא אסיפא דבכל שוחטין דקמ"ל צור וקנה צ"ל ג"כ מהאי טעמא קמ"ל דס"ד דנגזור בהו אטו שמא ישחוט בעודן מחוברין ובזה נדחו דברי מהרש"ל מה שביקש ליישב דברי התוס' שהקשו לרבא דבעי בתלוש ולבסוף חיברו דהא אפי' לא ידע הברייתא מוכח ממשנה והקשו הא במשנה י"ל בתלוש. ותירץ מהרש"ל דא"כ מאי קמ"ל. ולפי הנ"ל הא ליתא דטובא קמ"ל שמא שחוט בעודן מחוברין והא קמ"ל בסיפא דמתניתין וזהו כוונת המחבר כנ"ל:
והנה המהרש"א הקשה דמאי פריך מברייתא דלמא דוקא דיעבד כיון דלא תני בברייתא שחיטתן כשרה כדאמרינן ריש חולין דאיכא הכי ואיכא הכי וע"ש שתירץ בדוחק במחכ"ת. ולפע"ד נראה פשיט דודאי כל היכא דקתני הכל שוחטין ואיכא למיטעי דהיא לכתחילה ע"כ הכונה לכתחילה דוקא והוא דודאי יש להבין בהא דפריך לעיל וכל הכל לכתחילה והא תנן הכל ממירין. וקשה הא התוס' סוף המניח כתבו לחלק דהיכא דליכא למיטעי קתני לא כי בשמא והיכא דאיכא למיטעי הוי לא כי ברי דוקא והשתא הכא נמי החם דליכא למיטעי דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר נקיט שפיר הכל ממירין משא"כ הכא דאיכא למיטעי לכתחילה. וע"כ דהקושיא כיון דקתני שחיטתן כשרה ממילא ליכא למיטעי לכתחילה ועל זה משני דמ"מ מוכח דהוא לכתחלה דלמה לי תרתי הל"ל הכל שחיטתן כשרה כמו שפירש"י שם. והשתא היכא דלא קתני רק הכל שוחטין בלבד פשיטא דהכונה רק לכתחילה. וכן צ"ל במה שהקשה הרשב"א על הך ברייתא הכל שוחטין ואפי' כותי דלוקמא במומר להכעיס ואחרים רואין ותירץ דבזה אסור לכתחלה וכ"כ הריטב"א. וקשה הא בברייתא לא קתני רק הכל שוחטין ואיכא לפרושי דיעבד וע"כ דכל היכא דאיכא למיטעי הוי לכתחלה דוקא. וכתבתי זה כאן לפי שהוא נוגע הרבה בסי' זה ובזה נדחו דברי הפר"מ בסי' זה בסמוך ע"ש:
ב
בשאר קנים וכו' שקסמין נבדלין. כתב ב"י בשם העיטור דאפי' דיעבד פסול ופי' הש"ך דהכונה אם לא בדקו ונאבד הסכין. ולפ"ז אין מדברי התוס' שהביא הט"ז ראי' להכשיר דיעבר די"ל בנאבד מודים דאסור בדיעבד רק הכונה דלוקמא משנה דיעבד בבדיקה ומ"מ לכתחילה אסור אפי' על סמך בדיקה. אלא דקשה לי לפי' הש"ך למ"ד דבדיעבד מותר והיינו בלי בדיקה כלל ואפי' נאבד א"כ למה לא ישחוט לכתחילה על סמך בדיקה דהא כל היכא דבלי בדיקה לא אכיל איסורא לא חיישינן דלמא מישתלי כמבואר לעיל בכמה מקומות בדינים אלו. וצ"ל דסובר הש"ך דבאמת ליכא למ"ד להכשיר דיעבד בלי בדיקה ולכ"ע צריך בדיקה ובבדיקה כשר ומאן דמכשיר דיעבד הוא מטעם הירושלמי דרוח רעה שורה ולא משום נקיבת סימנים. ולפ"ז יש ראי' להיפוך לפי' הש"ך דיש להבין בדברי בעל העיטור מנין לו זה דלפירש"י אסור דיעבד הא אינו רק חשש בעלמא ושמא לא חיישינן רק לכתחילה וכן נראה מדברי התוס' בד"ה ורמינהו דאפי' לפירש"י כשר בדיעבד דהא לא זכרו טעם הירושלמי כלל הגם דהול"ל דלפירש"י לק"מ וצ"ל דכונת בעל העיטור כך דאי ס"ד בדיעבד כשר בלי בדיקה כלל א"כ למה לא ישחוט לכתחילה על סמך בדיקה דכל היכא דכשר דיעבד בלי בדיקה לא חיישינן לכתחלה (על סמך בדיקה) דלמא אישתלי] וע"כ דאפי' דיעבד אסור בלי בדיקה לכך חיישינן דלמא אישתלי ואסור לכתחלה ולפ"ז גם התוס' דכתבו דמותר דיעבד היינו ג"כ בבדיקה דוקא אבל לפי הבנת הב"ח בין אי נימא דסובר דהמחלוקת היא בלי בדיקה בין אי נימא דהמחלוקת היא אפי' בדק קשה כנ"ל:
אמנם בגוף דברי התוס' אף שהבינו האחרונים דמכשירין דיעבד לפענד"נ להיפוך דדעתם דאפי' דיעבד אסור ואפי' בדקו דודאי יש להבין מה זה שכתבו שם דהוי מצי למימר בשלמא קנה אקנה לא קשיא וכו' ע"ש. ויש להבין הא מעיקרא קאמר בשלמא מגל יד [וכו'] הרי דכל כמה דהי' מקום לתרץ תירצו והאיך קאמר אבל צור וקנה מה דמקנה לא קשיא ולא מידי דהא בשאר קנה חוץ מסימוני דאגמא אסור והאיך כתבו הומ"ל ולא תירצו כלום דהוא קושיא עצומה. וע"כ דכך כונת התוס' דודאי מגל יד שפיר קאמר דילמא שחיט באידך גיסא דבזה גם למסקנא כך הדין באמת במגל יד אמנם חילוק זה בין קנה לקנה במסקנא לא קאי דאפי' דיעבד אסור בשאר קנים באמת כדעת בעל העיטור ואפי' בדק רק דכונת התוס' דמ"מ עכשיו בקושיא הומ"ל תירוץ זה אקנה ובאמת מותר דיעבד דאין שום הכרח לאסור דיעבד (ולא הוי מצי לאקשויי רק משום) וע"ז כתבו דמ"מ כיון] דסוף סוף קשה מצור ונצטרך לחלק באופן אחר לא ניחא לי' לומר תירוץ זה אפי' אקנה וניחא לי' טפי לאוקמי בסימני דאגמא ומשום מחובר דבשאר קנה משמע לי' לאסור אפי' דיעבד [ומצאתי בס' שיירי כנה"ג בכללים בסוף הספר שנתן כלל כל היכא שכתבו התוס' הוי מצי למימר ולא כתבו ה"ה דהוי וכו' אז אין התירוץ לפי האמת ע"ש. ומכאן סיוע גדולה לזה לפי מה שפירשתי] וזה ברור לפענ"ד בכונת התוס'. ולפ"ז מוכת מדברי התוס' דלפי המסקנא דיעבד אסור וצ"ע בזה:
ולענין מה שחילק הרב בזכוכית תמה הט"ז דהא בברייתא קתני זכוכית ואמ"כ קרומית של קנה ומחלק בקרומית ולא בזכוכית מבואר דבזכוכית אין חילוק כלל ואי משום הא לא אירי' דהא חילוק זה לא מעצמם אמרו רק משום דקשיא להו הך ברייתא אהא דאמר החם ה' דברים נאמרו בקרומית של קנה א"כ בזכוכית דמעיקרא לא קשיא מידי ולכך מחלק בקרומית, איברא מהך דאמר רבא בכל שוחטין לאתויי זכוכית. מבואר דמותר לכתחלה דל"ל דזכוכית דקתני היינו שאין קסמין נבדלין א"כ מאי קמ"ל. בשלמא צור וקנה קמ"ל דלא נגזור אטו מחובר משא"כ זכוכית. ואי משום דנגזור אטו זכוכית דקסמין נבדלין הא נמי נשמע מצור וקנה וע"כ דזכוכית לעולם מותר לכחחילה. ולענין דינא האידנא אין נ"מ דכבר נהגו שלא לשחוט רק בסכין:
סעיף ב.
השוחט (ג) בדבר המחובר לקרקע או לגוף. כגון צפורן ושן המחוברין בבהמה שחיטתו פסולה. ובתלוש מן הקרקע ולבסוף חברו בקרקע לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשרה (ד) ואפילו אם בטלו (ה) והוא שלא יהא נשרש בארץ אחר שבטלו:
ג
בדבר המחובר לקרקע וכו'. נראה דלאו דוקא לקרקע דמה ענין שחיטה אצל מחובר לקרקע. הרי דמחובר לבהמה דהוי מטלטלין הוי מחובר לענין שחיטה דהא נלמד מויקח את המאכלת דבר הניקח מיד ליד וזה מורה דכל שהוא מחובר מעיקרו לדבר אחר ולא הי' תלוש מעולם הוי מחובר לענין שחיטה ושן הקבוע בלחי אף דהוא מחובר מעיקרו היינו דהלחי הוי בית יד והוי הכל סכין אחד תלוש אבל כשהוא מחובר מעיקרו לשום דבר שאי אפשר לקרותו בית יד כגון כל הבהמה אפי' מתה הוי מחובר לענין שחיטה דהא לא פסלינן רק שלא יהא הסכין מחובר מעיקרו לשום דבר ועל זה דייקינן תלוש ולבסוף חיברו אבל אין צורך שיהא אותו הדבר שהסכין מחובר בו קרקע דוקא ומ"ש המחבר לקרקע או לגוף היינו משום דמחובר מעיקרו שלא הי'. תלוש מעולם לא תמצא רק בקרקע או בגוף כגון שן בהמה ומה"ט אמרו מחובר לקרקע בש"ס אבל עיקר הכונה שלא יהא הסכין מחובר מעיקרו לשום דבר אחר שאינו בכלל הסכין. וכן מוכח מדרשא דויקח את המאכלת וזה ברור. וכתבתי זה לפי שראיתי שהגאון רעק"א בתשובותיו האריך בדברים בענין זה והניח בצ"ע ולפענ"ד אין דבריו מובנים לי ע"ש ועי' בסמוך:
ד
ואפי' אם בטלו, ומהרש"ל פסק כהרא"ש דבעי' דרבא הוא בביטלו ולא איפשטא הלכך אסור ולפענד"נ עיקר כהרמב"ם והרי"ף דאפי' ביטלו מותר דהאיך אפשר דהא דמוקמינן לעיל שם לחלק בין תלוש ולבסוף חיברו למחובר מעיקרו היינו בלא ביטלו רק בסכין הנעוץ בכותל וכדומה א"כ מ"ש דנקיט במשנה צור וקנה כיון דעיקר בא לומר דבתלוש ולבסוף חיברו אסור לכתחלה אפי' לא ביטלו א"כ זהו הדין בסכין דעלמא ומ"ש דנקט צור וקנה דל"ל דבא להורות היתר דיעבד מצד ריעותא דצור וקנה הא בזה באמת מותר אפי' לכתחילה כדקמ"ל בסיפא דבכל שוחטין כדאוקמא רבא שם וכן בברייתא דמיירי בתלוש. וע"כ דהא דקמ"ל כאן היתר דיעבד או דקמ"ל בתלוש ולבסוף חיברו בלי ביטול מותר דיעבד עכ"פ או דקמ"ל לכתחלה אסור ועכ"פ מאי ענין חידוש דין זה לצור וקנה הא בסכין דעלמא יש חידוש דין זה טפי דסתם סכין לא מבטל לי' ומה זה דנקט במשנה השוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשרה וכי כל דינים השנוין במשנתינו בדיני שחיטה נאמרו בצור וקנה ומ"ש דין זה דתלוש ולבסוף חיברו כיון דלא מבטל לי' וברור דמתני' בביטלו מיירי וסתם סכין לא מבטל לי' לכך קמ"ל אפי' צור וקנה דמבטל לי' מ"מ בדיעבד כשר דלא הוי כמחובר. א"כ מבואר דאפי' ביטלו כשר בדיעבד וכפסק המחבר והיא תמוה עצומה לפענ"ד על הרא"ש וסייעתו. ולפ"ז קשה באמת על איבעי' דרבא דהא במשנה מוכח דתלוש ולבסוף חיברו לשחיטה הוי כתלוש והנה התוס' שם הקשו קושיא זו על רבא וכתבו דאפי' אי נימא דלא ידע הברייתות מ"מ במשנה מוכח דאי במחובר מעיקרו והטעם שמא ידרוס א"כ ה"ה בתלוש ולבסוף חיברו דלענין זה אין לחלק ע"ש. ודבריהם תמוהים לפענ"ד דהאיך אפשר דאיבעי' דרבא הוא לענין לכתחלה אבל דיעבד מותר א"כ האיך פשיט מברייתא דצור יוצא מן הכותל שחיטתו פסולה וקשה הא לרבא גופא לכתחילה אסור ולא דיעבד. ומאי משני בכותל מערה מ"מ למה אסור דיעבד. ובאמת בזה י"ל דהכונה למיפשט דהך ברייתא וודאי רבי היא דפוסל דיעבד מ"מ כמו לרבי אין חילוק לענין דיעבד בין תלוש ולבסוף חיברו למחובר מעיקרו ה"ה לר"ח לענין לכתחילה דלא נחלקו רק דזה מכשיר דיעבד וזה פוסל וכמו שסובר זה בדיעבד סובר זה לכתחלה: ובהכי ניחא הא דקאמר דייקא נמי דקתני קנה עולה מאליו ש"מ וקשה כיון דהוא [דיוק נכון] מוכח להיפוך תלוש ולבסוף חיברו הוי כתלוש דהא במינן כותל מערה דוקא ולפי הנ"ל ניחא דודאי להיפוך ליכא למיפשט דנהי דמוכח דרבי מתיר בתלוש ולבסוף חיברו דיעבד מ"מ לר"ח ולענין לכתחלה דהטעם דשמא ידרוס בזה י"ל דלעולם אסור לכ"ע לכתחילה אבל להיפוך כיון דרבי פוסל דיעבד שפיר מוכח דלר"ח לכתחילה [כנ"ל] אבל מ"מ קשה האיך פשיט מסיפא נעץ סכין בכותל שחיטתו כשרה וקשה לכתחלה מי מוכח דהא עיקר האיבעי' לכתחלה דדיעבד ידע דכשר אפי' במחובר מעיקרו כר"ח רק לכתחילה מי חיישינן שמא ידרוס לכן דברי התוס' צ"ע בזה. [גם מ"ש שם בסוף דבריהם בקושיא מציפורן (וכתבו) דלעיל לא קשיא דלא קאי מסקנא הכי והיינו דעדיפא מינה פריך בס"ד. ובאמת שם לק"מ דבס"ד מוקי הכל בתלוש ולבסוף חיברו ולענין חשש שמא ידרוס אבל מחובר מעיקרו מודה ר"ח דפסול דיעבד וכ"כ הרשב"א בהדיא] גם מה שתירצו שם תמוה ומטעם זה הכריחו הרא"ש ומהרש"ל דבביטלו מיבעי' לי' לרבא וכבר הוכחתי דהא ליתא ולפענד"נ ליישב בפשיטות דבהא גופא מספקא לי' לרבא אי נימא דלכ"ע תלוש ולבסוף חיברו הוי כתלוש וכדאוקמא לעיל או דבהא גופא פליגי רבי ור"ח דבמחובר מעיקר לכ"ע פסול ולא פליגי רק במחובר בסופו דלרבי פסול דהוי כמחובר ור"ח סובר דהוי כתלוש ומ"מ לכתחלה אסור משום מחובר מעיקרא ומשנה בתלוש ולבסוף חיברו וכר"ח וברייתא דקתני במחובר כשר לא מיירי כלל במחובר לקרקע כפלוגתא דרבי ור"ח רק במחובר לתלוש דבהא כשר לכתחילה לר"ח דלא שייך למיגזר אטו מחובר מעיקרו דהא גופא הוי תלוש [ואף שהוכחתי לעיל דמחובר מעיקרו אפי' מחובר לתלוש אסור מ"מ בתלוש ולבסוף חיברו לתלוש לא שייך לגזור כלל דלעולם ליכא מחובר מעיקרו על דרך זה ודוק. ועוד אבאר זה בסמוך] הלכך מותר אפי' לכתחלה ולשמא ידרוס לא חיישינן והא גופא קמ"ל הברייתא דלא חיישינן שמא ידרוס ולא מיירי במחובר לקרקע דפסול משום מחובר ועל זה פשיט מברייתא דקתני צור יוצא מן הכותל דאתיא כרבי דקתני שחיטתו פסולה ש"מ תלוש ולבסוף חיברו דיעבד פסול ועל זה תירצו בכותל מערה וקאמר דייקא נמי ומ"מ לא מוכח להיפוך דהא בכותל מערה עדיין י"ל דאתיא כר"ח דלא פסול רק במחובר מעיקרו אבל לרבי לעולם פסול אבל להיפוך אי לא מוקמינן בכותל מערה הוי מוכח שפיר דע"כ רבי הוא ופסול דיעבד אפי' תלוש וחיברו. ואי קשיא האיך פשיט מברייתא דקתני במחובר לקרקע שחיטתו כשרה דלמא [ר"ח] (רבי) היא וכן מהך דנעץ סכין. הא ליתא דודאי כיון דמסיק דרישא מיירי בכותל מערה בודאי דומיא דקנה [עולה[(עומד) מאליו א"כ מבואר דתלוש ולבסוף חיברו מותר דיעבד ולמה לי' תו למיתני הך וע"כ דקמ"ל דלכ"ע כשרה אפי' לרבי והשתא כך הכונה דרבא פשיטא לי' דבהכשר זרעים תנאי הוא. ובשחיטה מספקא לי' אי תנאי היא או לא כנ"ל:
ומיושב בזה מה שיש לתמוה בין לפירש"י דסובר דקנה עולה מאליו למעוטי נטעו אדם בין לפי' התוס' לגלות על צור בכותל מערה. עכ"פ מוכח דבעינן מחובר מעיקרו דוקא והאיך מספקא לי' לרבא. גם קשה כיון דקאמר דייקא נמי מוכח ממילא להיפוך ולפי הנ"ל הכל מיושב. ולפ"ז לדינא כיון דבש"ס גופא לעיל פשיטא להו דהלכה כרבי ומשנה כרבי ותלוש ולבסוף חיברו מותר דיעבד ואפי' ביטלו כנ"ל לא קיימ"ל כהך ספיקא דרבא הלכך העיקר דאפי' ביטלו מותר דיעבד וכן הסכימו האחרונים [ומ"מ לגבי גט אם ביטלו ודאי פסול דאין לדמות גט לשחיטה אבל בלא ביטלו הוי ודאי כתלוש ובזה תבין דברי הב"י בא"ה (סי' קכ"ד) וב"ה האריך בזה ולפענ"ד כמו שכתבתי]: (ה)
והוא שלא יהא נשרש בארץ. כ"כ התוס' והרא"ש לדעת הרי"ף ובאמת הרי"ף לא כתב דבר זה כלל ובהדיא פירש"י להיפוך קנה עולה מאליו למעוטי נטעו אדם. מבואר דאפי' נשרש בארץ מותר דיעבד רק התוס' כתבו דלא כפירש"י וראייתם מאילן שנטעו ולבסוף עבדו דמותר. הרי דזה מקרי מחובר ומדבריהם מבואר דכל שנטעו אסור משום מחובר. ואמת דרש"י לטעמי' דסובר גם באילן שנטעו דוקא שנטעו גרעינין אבל נטעו אילן הוי כתלוש כן מבואר במס' ע"ז (מ"ז.) ע"ש. ולפ"ז כיון דקיימ"ל בע"ז דלא כרש"י רק אפי' נטעו אילן א"כ הכא נמי. אך מ"מ אינו הכרח כלל דאין לדמות מחובר דשחיטה לע"ז דהא חזינן דרבא אף דפשיטא לי' בע"ז תלוש ולבסוף חיברו כתלוש מ"מ בשחיטה מספקא לי' ש"מ דאין ללמוד זה מזה א"כ ה"ה לדידן דהוי כתלוש אפשר אפי' נטעו ולדברי כולם קשה עכ"פ מאי מספקא לי' לרבא כיון דקנה עומד מאליו למעוטי תלוש וחיברו אתי א"כ נפשט ספיקו ועמ"ש לעיל (ס"ק ד') בזה:
סעיף ג. חתך מבהמה לחי שיש בו שינים חדים ושחט בהם שחיטתו פסולה מפני שהם כמגל. אבל בשן א' (ו) הקבוע בלחי שוחט בו לכתחלה (וה"ה בצפורן הקביעה ביד התלושה מן הגוף) (ב"י)
ו הקבוע בלחי. זהו דעת הרמב"ם. והטור כתב עליו ולא נהירא. ודעתו דכיון שהוא מחובר מעיקרו ללחי הוי מחובר ומה בכך דהלחי תלוש הא כל הבהמה תלושה היא ובשחיטה לא בעינן מחובר לקרקע דוקא וכל שהיא מחובר מעיקרו אפי' לתלוש מחובר מיקרי רק דעת הרמב"ם דה"מ אם אותו הדבר שהסכין מחובר בו מעיקרו אינו בכלל הסכין כלל אז מיקרי מחובר לדבר אחר אבל אם זה ג"כ בכלל הסכין הרי הכל סכין והכל תלוש וכאן כיין שאחז הלחי בידו ושוחט הוי כקתא לסכין ועי' בסמוך. ויש ראי' לדברי הרמב"ם מדלא משני גם אשן הא בתלוש ודוק:
סעיף ד. נעץ סכין בכותל (ז) (או בדבר החלוש) והעביר הצואר עד שנשחט. שחיטתו כשרה. והוא שיהיה צואר הבהמה למטה והסכין למעלה שאם היה צואר בהמה למעלה מהסכין שמא תרד הבהמה בכובד גופה ותחתך בלא הולכה והובאה ואין זו שחיטה. ואפילו אמר ברי לי שלא דרסתי שחיטתו פסולה. (ח) לפיכך אם היה עוף. בין שהיה צוארו למעלה מהסכין הנעוצה. או למטה ממנה שחיטתו כשרה:
ז או בדבר התלוש. עי' ש"ך דקמ"ל דאפ"ה בצואר למעלה פסול משום דרסה ועוד דקמ"ל אפי' צואר למטה אסור. לכתחלה אפי' נעצו בתלוש ולא נתברר כונת הש"ך בזה אם כונתו דלכך אסור לכתחלה דמ"מ כיון שאינו שוחט בסכין רק מעביר צואר הבהמה מתחת הסכין אסור לכתחלה או דסובר דאפי' נעצו בתלוש וסכין למעלה דלא שייך שמא ידרוס כלל מ"מ משום לתא דתלוש ולבסוף חיברו אסור לכתחילה דאפי' נעצו בתלוש אסור לכתחילה כמו תלוש ולבסוף חיברו. וכן מוכרח לכאורה כונת הש"ך דאי משום שמא ידרוס כל דמותר דיעבד ממילא ע"כ לא שייך שמא ידרוס כלל אפי' לכתחילה דאי שייך אפי' דיעבד אסור וע"כ משום תלוש ולבסוף חיברו נגעו בה:
איברא יש לתמוה במה שכתבו התוס' שם בהא דקאמר ל"ש אלא שהצואר למטה דמשמע גם בזה לכתחילה אסור דהא קאי על נעץ סכין ולא אברייתא דבין בתלוש בין במחובר. ולפ"ז מוכח דבסיפא בצואר למעלה דיעבד אסור והאיך קאמר שמא ידרוס וע"ש מה שתירצו. ויש להבין חדא מה להם לדייק מהך דרישא דלכתחילה אסור מכח סיפא וקשה למה להו כל זה הא בלא"ה בפשיטות הא גם סיפא קאי על הך ברייתא דקתני שחיטתו כשרה מבואר דאיהו דיעבד פוסל וביותר קשה מה זה שהוכיחו דרישא לכתחילה דקאי על נעץ סכין ולא אברייתא הא בהדיא קאמר בש"ס אמר מר נעץ סכין ועלה קאמר ל"ש. ואי כונתם באמת לזה מה זה שסיימו ולא אברייתא מה להם לזה הא עכ"פ בהדיא מבואר דקאי אהך וקאמר לא שנא. גם קשה למה לא דייקו בפשיטות הא ע"כ דיעבד קאמר דאי לכתחילה למה לי שמא ידרוס תיפוק לי' דאסור משום מחובר דתלוש ולבסוף חיברו לכתחילה אסור, וכן דייק הרשב"א בחידושיו באמת. לכן נלפענ"ד דכונתם כך דבברייתא קתני נעץ סכין בכותל והיינו בכותל מערה כדמיירי רישא בכותל מערה ודוק:
ולפ"ז י"ל בפשיטות דהך לא שנא ה"ק דבברייתא מוכח דוקא נעצו במחובר אסור לכתחלה אבל נעצו בתלוש מותר אפי' לכתחילה ועל זה קאמר דוקא בסכין למעלה וצואר למטה בעינן נעץ במחובר אבל סכין למטה וצואר למעלה אפי' נעץ בתלוש דליכא משום תלוש ולבסוף חיברו אסור לכתחילה משום שמא ידרוס ואתי שפיר שמא ידרוס בפשוטו. ועל זה כתבו התוס' דאי ס"ד דלענין לכתחילה קאי למה לו להעמיד עצמו אהך ברייתא דנעץ סכין דקאמר לענין דיעבד הו"ל להעמיד עצמו על הך ברייתא דבין בתלוש בין במחובר ולומר דוקא בסכין למעלה מותר לכתחילה [דברייתא כר"ח דלא חייש משום מחובר] אבל בסכין למטה אסור משום שמא ידרוס ולמה לו להעמיד עצמו אהך ברייתא בענין לכתחלה דלא מיירי בהכי ברייתא וע"כ דבא לומר ל"ש דכשר בדיעבד. מבואר דבסכין למטה אפי' דיעבד פסול. ולפ"ז מבואר מדברי התוס' דמחובר לתלוש לא חיישינן משום מחובר ואף דכבר כתבתי לעיל דמחובר מעיקרו לתלוש לכ"ע פסול דיעבד כמו במחובר לקרקע מ"מ בתלוש ולבסוף חיברו לתלוש לא שייך למיגזר משום מחובר מעיקרו דלעולם לא שייך מחובר מעיקרו בזה ודוקא בתלוש ממחובר מעיקרו וחיברו שנית שייך למיגזר שמא ישחוט במחובר מעיקרו ולא בתלוש וחיברו לתלוש אחר ודוק ולפ"ז מדברי הרשב"א דהקשה בפשיטות תיפוק לי' משום מחובר מבואר דסובר דאפי' בכה"ג יש בו משום מחובר דאל"כ לא קשה מידי דקמ"ל שמא ידרוס אפי' נעצו בתלוש. איברא מדברי הרשב"א שהביא הב"י מוכח ולכאורה דסובר דבזה ליכא משום מחובר כלל רק משום דרסה בלבד שכתב וז"ל וכתב הרשב"א כיון שהטעם באיסור זה מחשש דרסה לא במחובר לקרקע בלבד אמרו אלא אפי' נעצו בקורה התלושה ה"ה והוא הטעם עכ"ל. מבואר לכאורה דבזה ליכא משום מחובר כלל וצ"ל דכונתו לענין פסול דיעבד דמשום מחובר ליכא דהא תלוש הוא ולבסוף חיברו רק משום דרסה א"כ ה"ה בקורה התלושה אסור דיעבד משום דרסה בסכין למטה ולפ"ז י"ל דלענין לכתחילה מודה דיש בזה משום מחובר כדמוכח:
מדבריו בחידושיו ועי' מ"ש לקמן (סי' ז') עוד בזה
וכתב עוד הש"ך דאפי' תלוש גמור כל שסכין למטה אסור לכתחילה ואפי' עוף. והאחרונים תמהו על זה דבברייתא מוכח דבתלוש מותר לכתחלה לעולם דמוקמינן לצדדין קתני ואף דברייתא ר"ח היא מ"מ לענין שמא ידרוס לא פליגי כמ"ש מהרש"א דאל"כ לא הוי מקשה מברייתא מידי ובאמת אי משום הא לא אירי' דהך בכל שוחטין לא קאי כלל אהך והא מילתא באפי' נפשי' ולענין דיעבד קאמר וכן מבואר בתוספתא להדיא [ומ"ש הפר"מ דבכל שוחטין דיעבד ליתא כמו שכתבתי ס"ק א' ע"ש] אך הא קשיא דלפ"ז האיך דייקו שמא ידרוס דיעבד דאל"כ תיפוק לי' משום מחובר כמ"ש הרשב"א וקשה הא קמ"ל דאפי' בתלוש אסור לכתחילה ואתי שפיר לא שנא דברייתא פוסל לכתחילה במחובר דוקא היינו דוקא בסכין למעלה אבל סכין למטה אפי' תלוש גמור אסור לכתחילה שמא ידרוס אבל דיעבד לעולם מותר. וע"כ דבתלוש ליכא תשש שמא ידרוס כלל רק במחובר ודלא כהש"ך. ולדברי התוס' הנ"ל אין ראי' ודוק היטב וצ"ע:
ח לפיכך אם הי' עוף. הב"י בשם הכלבו כתב לחלק גם בבהמה בין גדולים לקטנים והוא תמוה דא"כ למה לי' לר"פ לאוקמא בעוף מה דבברייתא קתני להדיא בהמה. וצ"ל לאו דוקא הוי לי' לשנויי בבהמה קטנה וע"כ דבבהמה לעולם אסור איברא המעיין בתוספתא יראה דליתא כלל הך תיבת בהמה וכ"כ הר"ן דלא גרסינן לה ולפ"ז אין ראי' ומ"מ הסכימו כל הפוסקים דאין חילוק כלל רק בין עוף לבהמה: