אור ברסלב

תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט

על יו"ד סימן ה

על יו"ד סימן ד

השוחט לשם קדשים מה דינו ובו ג' סעיפים:

סעיף א. השוחט לשם קדשים שמתנדבים ונודרים כמותם (א) אפילו היא בעלת מום. שחיטתו פסולה שזה (ב) כשוחט קדשים בחוץ. שחט לשם קדשים שאינם באים בנדר ונדבה (ג) שחיטתו כשרה. כיצד השוחט לשם עולה לשם שלמים לשם תודה לשם פסח שחיטתו פסולה. הואיל והפסח יכול להפרישו בכל שעה שירצה. דומה לנודר ונודב. שחט לשם חטאת לשם אשם ודאי לשם אשם תלוי לשם בכור לשם מעשר לשם תמורה שחיטתו כשרה. ואם נודע שעבר עבירה שחייב עליה חטאת או אשם ואומר (ד) זו לחטאתי או (ה) לאשמי פסולה: הג"ה. ויש פוסלין באשם תלוי בכל ענין משום דסבירא להו דבא בנדר ונדבה (טור):

סעיף ב.

שחט תרנגולים ואווזים וכיוצא בהם מינים שאינם ראוים להקרבה כשרים. וה"ה לתורים קטנים ובני יונים גדולים:

א

אפילו היא בעלת מום וכו' זהו מה שנחלקו בש"ס ר' ינאי ור"י ופסקו הפוסקים כר"י וכתב הש"ך דמשמע אפי' אינו נכסה וניכר מ"מ פסול ואמת דכן מוכח להדיא בש"ס דקאמר ר"י אמר אפי' בעלת מום זימנין דמיכסי' ע"ש. מבואר דאפי' לא נכסה אסור ומ"מ נלפע"ד דהיינו דוקא במום דזימנין דנכסה אבל מום כגון מחוסר אבר וכדומה שהיא נראה ונגלה לכ"ע מותר. ובזה מיושב מה שתמה הב"י האיך פסקו נגד ר' ינאי רבי' דר"י. ולפי הנ"ל דלא נחלקו בדינא כלל רק ר' ינאי קאמר דמשנה לא נשנית רק בתם ולא בבעל מום והיינו במום נגלה כנ"ל. וקאמר ר"י דמשנה נשנית אפי' במום דמיכסי' אבל לכ"ע כהך מום בודאי מותר ולא גזרינן כ"ה כיון דבלא"ה אינו רק גזירה ומראית העין ודו"ק:

ב

כשוחט קדשים בחוץ. פי' משום מראית העין כפירש"י והטור כתב דהוי איסור גמור (כשוחט קדשים בחוץ] דשמא הוקדשה באמת ע"ש. ונראה דלא פליגי בדינא כלל רק דהטור מפרש דאינו לפנינו דבהכי מיירי סיפא כמ"ש מהרש"ל. הלכך מדינא אסור דשמא הוקדשה אבל רש"י מפרש שהוא לפנינו ואומר שלא כיוון להקדישה כלל ובזה בודאי אין איסור רק משום מראית העין דהרואה יחשוב שהקדישה ושחטה בחוץ. והנה הרי"ף השמיט כל המשנה וסוגית הש"ס בזה וכתב הר"ן הטעם] משום שאינו מצוי ולפענד"נ פשוט דסובר הרי"ף דכל הדינים הללו כיון שאין בהם איסור רק מראית העין לא שייך זה רק בזמן הבית שהי' נוהג הקדש להקרבה אבל עכשיו דלא שייך דין זה כלל לא שייך מראית העין כלל שיחשבו קדשים בחוץ מותר דאין קדשים בזה"ז כלל ומ"מ ח"ו להקל בזה במה דרוב הפוסקים ס"ל דנוהג גם עכשיו: (ג)

שחיטתו כשרה. עי' ט"ז ס"ק ג' במחלוקת הב"ח והרש"ל ובאמת נראה פשוט דודאי השוחט בהמה לעצמו פשיטא דנאמן לומר דהי' מחויב חטאת דמי ימחה בידו כיון שהוא שלו והוא אוסרה ואסור למוכרה ג"כ לדעת מהרש"ל דאסורה בהנאה רק אם אומר דהי' מחויב חטאת ומ"מ לא כיוון באמת להקריב לשם חטאתו רק אחיך קא מחייך בזה אין לאסור משום מראית העין דבשעת שחיטה לא הי' מראית העין דלא נודע שהוא מחויב חטאת ומה שאומר אח"כ דהי' מחויב הרי אומר דלא כיוון באמת לשחוט לשם חטאתו אמנם אם אומר דהי' מחויב וכוון באמת לשם חטאתו בזה נראה דודאי אסור אף דאין אדם משים עצמו רשע לשחוט קדשים בחוץ מ"מ לגבי בהמה שלו נאמן אבל בבהמת חבירו אפי' לפי מה שאבאר לקמן בס"ד דמ"מ אסור בזה בודאי כל שבעל הבהמה לא הי' מחויב אף שהוא מחויב אינה אסורה ודו"ק ועי' לקמן בזה: (ד)

זו לחטאתי. עי' ש"ך וט"ז מ"ש בכונת התוס' ולפי' הש"ך לא נתיישב מ"ש התוס' לשם חטאת דבהא ודאי לא מהני. גם צ"ל דכונתם לדף יג. ולשיטת הט"ז צריך להגי' בתוס'. גם קשה לי לדברי כולם חדא מה בקשו התוס' בזה כאן גם דהוי להו להעמיד עצמם בתירוץ באומר לשם חטאתי ולחדש מה שחדשו. לכן נלפענ"ד דכונת התוס' פשוט בלי שום הג"ה כלל וכונתם לדף ו' כמו שאבאר והוא דודאי יש להבין בהא דפריך והא לא קאמר לשם חטאתי ומשני באומר לשם חטאתי והיינו דס"ד דלשם חטאת דייקא ולא חטאתי. ומשני דחטאת לאו דוקא וה"ה חטאתי. ויש להבין מנין דהך השוחט לשם חטאת הכונה דכך אומר לשם חטאת בשעת שחיטה דנידוק מינה ולא לשם חטאתי. דהא יש לפרש בפשיטות דהתנא קאמר שהשחיטה היתה לשם חטאת והיינו דמעיקרא הקדישה לחטאת ואמר הרי זו חטאת ואח"כ שחטה וקמ"ל דלא חיישינן לקדשים בחוץ ולפי"ז ממילא זה כולל בין שאמר הרי זו חטאת או הרי זו חטאתי ושפיר קאמר לא שנא ומאי קושיא אבל באמת הא ליתא דודאי עיקר דין המשנה לומר שהוא אמר בשעת שחיטה לשם חטאת דהא ברישא גבי עולה עיקר החשש הוא שמא הקדישה עכשיו א"כ מה צורך לאשמעינן בחטאת במה שאפי' מקדישה לפנינו ואפי' אמר הרי זו חטאתי אינו מועיל כל שאינו מחויב כדמוכח בנדרים (דף ו') אם אמר הרי זו חטאתי אם הי' מחויב דבריו קיימין. מבואר דבלא"ה הבהמה היא בהמת חולין ולא חיישינן כלל שמא הוא מחויב א"כ מה ס"ד הכא לאסור. וע"כ דהתנא עיקר קמ"ל אף דאמר בשעת שחיטה לשם חטאת ובזה ס"ד טפי לאסור שמא הוא מחויב כיון דחזינן ששחטה לשם חטאת. או דקמ"ל דס"ד כמו דבקדשים אף דכונה בפי' לא בעינן וסתמא סגי מ"מ אם חישב לדבר אחר פסול אף שהבעלים אינם מחויבין כלל קרבן זה וה"ה בחולין נהי דכונה לא בעינן אבל אם חישב לשם דאסור בחוץ הוי מחשבת פסול לפסול קמ"ל דמחשבה מהופכת ג"כ לא איכפת לן בחולין. ולפ"ז שפיר דייקינן והא לא אמר לשם חטאתי כיון דאמירה לשם חטאת דוקא כנ"ל. וזהו כונת התוס' והא לא אמר לשם חטאת וקשיא להו כנ"ל. וע"ז כתבו אם לא אמר לשם חטאת אפי' אמר הרי זו חטאתי לא אמר כלום כדמוכח בנדרים [דקמשני אם] הי' מחויב א"כ מאי קמ"ל ונוי דעיקר קמ"ל דאמר לשם חטאת כנ"ל ושפיר פריך. ולפ"ז אם הי' מחויב מודים התוס' דלעולם אסור וכונתם הכל באינו מחויב כנ"ל:

ה

לאשמי פסולה. עי' ש"ך בשם רש"ל דאסור בהנאה והב"ח חולק. ונלפע"ד עיקר כהב"ח דהא בשוחט לשם עולה ג"כ אינו אסור רק משום מראית העין ואפי' אמר לשם עולתי אף דהתם לא בעינן מחויב כלל מ"מ לא אמרינן דבאמת הקדישה עכשיו לעולה ושחטה כמ"ש הב"י להדיא דכל שלא אמר הרי זו עולה ושחטה לא אסור רק משום מראית עין דלא נתכוין רק לשחוט במחשבה זו אבל לא להקדישה כמו כל מחשבת פסול בקדשים ע"ש בב"י. א"כ הכא נמי אף שהי' מחויב מ"מ לא נתברר שהקדישה באמת רק במחשבה זו שחט הלכך אינו אסור רק משום מראית העין. וכן מוכח ברי"ף שהשמיט כל הסוגיא והיינו דסובר דמראית העין לא שייך עכשיו דליכא קדשים א"כ מבואר דהא נמי משוה מראית העין הוא דאל"כ הו"ל להביאה ואין כאן איסור גמור רק אם הקדיש הבהמה בפי' לחטאתו ואח"כ שחטה וזהו שחוטי חוץ גמור ולפ"ז ממילא אין כאן איסור הנאה כמ"ש מהרש"ל גופא דבמראית העין אין כאן איסור הנאה ועי' היטב בב"י:

סעיף ג. שנים ששוחטין בין שאוחזין בסכין אחד בין שכל א' סכינו בידו ונתכוון א' מהם לשם דבר הפוסל הרי זה פסול וכן אם שחט זה אחד זה ונתכוון א' מהם לשם דבר הפוסל פסול. (ו) בד"א כשהיה לו בה שותפות. אבל אם אין לו בה שותפות אינה אסורה שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו שאין כוונתו אלא לצערו:

הג"ה. ויש אוסרים בכל ענין משום מראית העין (ב"י בשם הרא"ש) ויש להחמיר:

ו

בד"א כשהי' לו בה שותפות וכו' שאין כונתו אלא לצערו. אין צריך לזה דלצערו דאפי' כיוון לאסור בודאי מ"מ וכי יעלה על הדעת דאדם יכול להקדיש בהמת חבירו ואי משום מראית העין דיחשבו שהיא שלו א"כ מה מועיל לצערו הא יחשבו שהיא שלו. וצ"ל דקאי על מחשבת ע"ז וכן צ"ל ברמב"ם כמ"ש הט"ז. והנה הב"י תמה על הרא"ש דס"ל] דאפי' בשותפות אינו אוסר דהאיך יפרש משנה שנים אוחזין בסכין דמחשבת קדשים דבזה לא שייך מומר. ולפענד"נ דלק"מ דודאי מה שאסור משום מראית העין שייך בין בבהמה שלו בין בבהמת חבירו דכל ששחטה לשם עולה יחשבו הרואים דאותו שמסרה לו לשחוט הקדישה לעולה ונתנה לשחטה לשם עולה דאל"כ למה ישחוט בהמת חולין של חבירו לשם ולכך יחשבו דהיא באמת עולת חברו והוי קדשים בחוץ. ולפ"ז אפי' הרואה יודע שהיא של חבירו אסור [ובזה י"ל דמה"ט פירש"י מראית העין דבזה אפי' בהמת חבירו אסור אבל של עצמו מודה דמדינא אסור] ועוד נראה דודאי יש להבין בהא דפריך בש"ס מהך דשנים אוחזין בסכין. דמאי קושיא הא מעיקרא בשוחט לשם הרים לא קשיא לי' משום דמפרשינן ששוחט שלו א"כ הכא נמי בבהמה שלו והוא שוחט לע"ז וחבירו לשם דבר כשר ועיקר קמ"ל דאף דיש שחיטה הגונה בלעדי זה פסול ומנין דהשוחט בפסול אינו שלו. וע"כ דכך הקושיא כיון דעיקר הפסול משום מחשבת ע"ז דמגרעה לשחיטה לא משום דלא מיחשב שחיטה א"כ מאי קמ"ל וכי בשביל שחבירו שחט יתכשר הא זה שחט לע"ז והוי תקרובת עכו"ם וע"כ דקמ"ל דס"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו א"כ בצירוף הפסול כשר דהא בזה לא מגרעה לשחיטה רק דליכא שחיטה א"כ דל שחיטתו יש שחיטת הכשר וקמ"ל דאדם אוסר דבר שאינו שלו ובזה שחיטת הפסול מגרע לשחיטת הכשר דהוא לע"ז. וע"ז משני מעיקרא דאית לי' שותפות וקמ"ל דלא אמרינן לצעורי קא מכוין דבס"ד לית לי' הא סברא דלצעורי ואח"כ קא משני בישראל מומר קמ"ל האי גופא דהיכא דליכא לצעורי יכול לאסור אפי' של חבירו וזהו הכל במחשבת ע"ז משא"כ הכא בפסול קדשים בלא"ה קמ"ל דס"ד כיון שחבירו סייע עמו בשחיטה בודאי כוון (לחייב) [לחולין] דאי כונתו באמת לשחוט לשם קדשים והקדישה לא הי' מניח חבירו לשחוט בקדשים שלו לקלקל מחשבתו [ועוד דבלא"ה אין שנים שוחטין בקדשים כדדרשינן תזבח ולא שיזבחו שנים זבח אחד] ואפי' אי נימא דקדשים ששחטן לשם חולין כשרים מ"מ קמ"ל אפי' שחט חבירו לשם חטאת וכן מורה הלשון לשם דבר כשר א"כ פשיטא דאי הי' מקדישה לעולה ולשחוט לעולה לא הי' מניח חבירו לשחוט לשם חטאת קמ"ל דמ"מ אסור אבל מיירי שפיר שהיא שלו לגמרי וחבירו שחט עמו בהכשר ואינה שלו כנ"ל:

והנה הרמב"ם ז"ל (פ"ח מעכו"ם) פסק בפשיטות דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולא הזכיר שום חולק דבעכו"ם וישראל מומר אסור דלא שייך לצעורי והראב"ד השיג עליו שם והכ"מ כתב שם דסמיך על מה שכתב כאן בד"א שהי' לו בה שותפות ומטעם לצעורי והוא תמוה דהא התם מיירי הכל בעכו"ם כמבואר שם ובעכו"ם לא שייך לצעורי. לכן נלפע"ד פשוט דסובר הרמב"ם כדעת הר"ן פרק השוחט דאפי' למ"ד אין אדם אוסר היינו דוקא בהנאה אבל באכילה אסור דנהי דלא אסר לה אבל מישרי לא שרי לה. ומבואר שם בר"ן דפוסק כן לדינא. והיינו כמו שכתבתי (לעיל סי' ד') דהא דאמרינן ר"נ ור"ע ור"י אמרי. לאו דס"ל השתא אדם אוסר רק במה דקאמר דהך דר"ה כתנאי קאמרי אינהו דאפי' לרבנן ישראל לא מצי אסר דמיכוין לצעורי ונ"מ גם לדידהו דבישראל אפי' באכילה מותר מטעם לצעורי אבל בישראל מומר דלא שייך לצעורי נהי דבהנאה מותר דאין אדם אוסר (דשא"ש] אבל מישרי לא שרי לה:

ומעתה דברי הרמב"ם נכונים וברורים דבפ"ח מעכו"ם דלא מיירי כלל לענין אכילה רק לענין הנאה דכיון דמיירי בשחיטת עכו"ם בלא"ה נבלה היא הלכך לענין הנאה לא הוצרך לטעמא דלצעורי דבלא"ה אין אדם אוסר דשא"ש אמנם בהל' שחיטה דמיירי להכשיר השחיטה באכילה הוצרך לטעם דלצעורי דבלא"ה נהי דלא אסר מ"מ מישרי לא שרי לה. ואי קשיא הא לא שייך דברי הר"ן רק בע"ז אבל בשוחט לקדשים למ"ד אין אדם אוסר וכו' פשיטא דמותר אפי' באכילה דהא שחיטה לשם קדשים לא איכפת לן רק אם הוא באמת קדשים ולק"מ דאפי' למ"ד אדם אוסר תקשי דבקדשים פשיטא שאינו יכול להקדיש בהמת חבירו כמ"ש הט"ז. וע"כ דמ"ש הרמב"ם דלא כוון רק לצערו קאי על שחיטת ע"ז וזה ברור לפע"ד:

נמצא דינם של הפוסקים לעיל (סי' ד') שפסקו בפשיטות אדם אוסר צ"ע דלענין הנאה אפי' לא נתכוון לצעורי אינו אוסר כמו שכתבתי להרמב"ם והר"ן וכמו כן אפי' באכילה ה"מ אם שחט בדבר שעושה נבילה דאז מישרי לא שרי לה כסברת הר"ן אבל אם שחט פלגא דקנה כיון דמשום ע"ז ליכא רק מישרי לא שרי אם גמר אחר השחיטה כשר לאכילה. ובזה יש ליישב דעת ר"ח שהביאו הפוסקים דכונתו דמשמע לי' דמתירין אפי' באכילה ועל זה קאמר דהיינו דוקא במעשה זוטא אבל מעשה רבה מודו דאסור באכילה דמישרי לא שרי לה. ועכ"פ דינם של הפוסקים הנ"ל צ"ע. ולפי מה שהעלתי היא ממש כדינו של הט"ז (סוס"י ב') ודלא כש"ך שם אבל לאו מטעמו של הט"ז רק כמו שכתבתי:

תוכן העניינים

תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה