אור ברסלב

תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט

על יו"ד סימן ד

על יו"ד סימן ג

השוחט לשם אלילים או לשם דבר אחר מה דינו. ובו ז' סעיפים:

סעיף א. (א) השוחט לשם עכו"ם. אפילו לא חישב לעבדה בשחיטה זו. אלא חישב בשעת שחיטה לזרוק דמה או להקטיר חלבה לעכו"ם הרי זה זבחי מתים ואסורה בהנאה:

א

השוחט לשם עכו"ם וכו'. דוקא שוחט אבל זריקה לעכו"ם אינה אוסרת כלל היכא דלא שייך הוכיח סופו על תחילתו כ"כ רוב הפוסקים אבל רש"י פי' הא דאמרינן (חולין ל"ט.) לחלק בין קדשים דיישנן בארבע עבודות וחולין בשתי עבודות. היינו בקדשים שחיטה והולכה וקבלה וזריקה לאכול חוץ לזמנו ובחולין היינו שחיטה וזריקה לעכו"ם מבואר דזריקה אוסרת כמו שחיטה ואפי' שחט בפי' מעיקרא לשם מ"מ הזריקה אוסרת ואסורה בודאי לא מספק משום הוכיח [סופו על תחלתו] אמנם התוס' הקשו שם על פירש"י דהא בש"ס קאמר להדיא דהנהו טייעו יהבי דיכרי לשחוט וקאמרי בישרא ומשכא לדידכו ודמה וחלבה לנו דמותר משום זה מחשב וזה עובד לא אמרינן וקשה הא מ"מ זריקת הדם שיזרקו הם בעצמם אוסרת הבהמה כמו השחיטה. ותמהני דמאי זו קושיא ע"כ לא כתב רש"י רק דהשוחט בהמה שלו סתמא וזרק לע"ז אסרה כמו בשחיטה אבל התם כיון דבישרא ומשכא לאחר שחיטה קידם זריקה אינו של העכו"ם כלל רק של הישראל א"כ האיך יעלה על הדעת שבשביל שיזרוק זה הדם יאסור הבהמה שלו ואפי' למ"ד אדם אוסר דשא"ש. היינו אם עושה האיסור בגוף הדבר השייך לחבירו משא"כ בזורק דם בביתו יאסור בהמת חבירו א"כ כל מי שישחוט בהמה שלו ויבוא עכו"ם ויאסוף הדם ויזרקנו לע"ז יאסור ומעולם לא כתב רש"י דבר זה רק אם זורק הדם בבהמה שלו אז כמו שאסרה בשחיטה יכול לאסור אותה בזריקה:

אמנם גוף פירש"י תמוה מאוד דהוא עצמו פי' מעיקרא דלכך מקשה לר"ל ולא משני דמתני' בפיגול מיירי מדקתני פוסלת ולא קתני מפגלת והכי דייקינן באמת בזבחים והאיך פי' מיד בתירוץ ר"י דק"ו לענין פיגול מיירי וראיתי להרב בעל ר"י שכתב דרש"י לאו דוקא נקט פיגול ע"ש והוא תמוה דפשיטא דדוקא נקט פיגול דאי כונתו בשלא לשמו כיון דהוא מפרש בארבע עבודות היינו שהוא עושה הפסול בארבע עבודות דהיינו ששוחט בפסול ומוליך ומקבל בפסול וכן כלהו א"כ תקשי למה נקט בארבע עבודות הא בהקטרה ג"כ פסול שלא לשמה כדמוכח להדיא בזבחים דדרשינן לשם ששה דברים הזבח נזבח ממה דכתיב עולה אשה עולה לשם עולה והתם בהקטרה הוא דכתיב וכ"כ התוס' בהדיא במשנה ריש זבחים והוכיחו שם בראיות דהקטרה ג"כ פוסל בחמשה דברים ושלא לשמה א' מהן עיי"ש. א"כ האין קאמר בארבע הא חמש איכא ומזה דייק רש"י דלענין פי ול מיירי דזה אינו רק בד' דבהקטרה לאכול חוץ לזמנו לא הוי פיגול כדאי' בזבחים וכן פירש"י התם להדיא. ומה"ט כתב רש"י שם דבהקטרה לא מיפסל בחולין דלא עדיף מפנים ואי בשלא לשמה מיירי שייך אפי' בהקטרה בפנים כנ"ל אבל לפי' הר"ן שם דבעבודה לעבודה מיירי ר"י שפיר י"ל בפסול מיירי ולא בפיגול ומ"מ מעבודה לעבודה ליכא רק ד' משחיטה להולכה ולקבלה ולזריקה ולהקטרה ובחולין משחיטה לזריקה ולהקטרה ושפיר קתני פוסלת ולא מפגלת. ולפ"ז לא מוכח כלל דזריקה אוסרת בעצמה לאחר שחיטה:

והנה בעל ר"י האריך לתמוה על הרשב"א והר"ן במנ"פ אי במחשבת חוץ לזמנו מיירי הא לא שייך רק בדבר אכילה אדם ומזבח ואי בשלא לשמה הא משחיטה להקטרה לא מיפסל שלא לשמה ע"ש. ובאמת לא ידעתי מאי זו קושיא הא ק"ו דר' יוסי הוא מה להתם שכן מחשבה פוסלת בד' עבודות דא"כ בכל עבודה יש מחשבה הפוסלת בזו חוץ לזמנו ובזו שלא לשמה משא"כ בשחיטה דליכא מחשבה הפוסלת בשחיטה רק על שאי עבודות וכן מבואר ברשב"א להדיא דבכלל ד' עבודות יש פסול ופיגול ומ"מ לא מצי למיתני מפגלת דלאו כלהו פיגול אבל פסול יש בכלהו ויש מהם שהם פיגול ג"כ וזה ברור ודברי רש"י צ"ע. ואולי דייק רש"י פירושו דע"כ בעבודה עצמה מיירי ולענין פיגול דאי מעבודה לעבודה ולענין פסול לשמה קשה באמת מה צורך לו לומר הק"ו מעבודה לעבודה דאין כאן רק ד' הול"ל בעבודה עצמה דאיכא ה' עם הקטרה כנ"ל וע"כ דלענין פיגול מיירי וממילא הכונה בעבודה עצמה דאי מעבודה לעבודה לא שייך בפיגול בהולכה וקבלה דלאו אכילה נינהו. וכן מוכח באמת בש"ס כיון דמעיקרא הוי ס"ד דפי' הוא בקדשים מחשבין מעבודה לעבודה ובחולין לגמרי לא א"כ אם הי' הכונה ליישב לחלק דהתם מחשבין מעבודה לד' עבודות ובחולין רק לשתים א"כ העיקר חסר בתירוץ דבקדשים מחשבין מעבודה לעבודה בד' עבודות ומזה דייק רש"י דבעבודה עצמה מיירי וממילא. מוכח לענין פיגול כנ"ל וצ"ע בזה. וכבר הסכימו הפוסקים דלא כרש"י אלא אפי' זרק דמה לע"ז לא מיפסל רק היכא דשייך הוכיח סופו על תחילתו:

סעיף ב. שחט סתם ואח"כ חישב לזרוק דמה או להקטיר חלבה לעכו"ם. (ב) הרי זה ספק זבחי מתים:

ב

הרי זה ספק. לדעת הטור ומחבר אסור אף בהנאה. וכן דעת הרמב"ם ורבינו ירוחם ומהרש"ל והב"ח מתירין ודעתם דהלכה כרבנן לגמרי רק משום כבודו החמירו. ועם כל זה איני יודע מה הפרש יש בין הנאה לאכילה הא תרווייהו אסורין מדאורייתא וכמו שחששו בזה כן בזה. גם בגוף הדבר אני תמה וכי בעלמא חיישינן לכבודו של חולק היכא דלית הלכתא כוותי' לגמרי. וברור דמטעם ספק נגעו בה. וכן נראה להורות לאסור אפי' בהנאה: איברא צ"ע דהא בש"ס פריך לר"ח דביקש לומר דלא אמרו לא איסור ולא היתר היינו רבנן ור"א דמתני' ודחינן לה דשאני התם דהוא כותי וסתמו לע"ז משא"כ ישראל י"ל השתא הוא דאיתרע וכן פירש"י התם בהדיא וז"ל אלא גבי כותי דבשעת שחיטה בחזקת כותי הוי אבל ישראל כיון דהוי בחזקתו בשעת שחיטה הוכיח סופו לא אמרינן דדלמא אחר השחיטה נכנס בו יצה"ר והמיר דתו עכ"ל. והשתא תיקשי מאי קאמר אח"כ דמשום כבודו דרשב"ג הוא דאמר כבר זכו בהן יורשין שאני התם מהך טעמא גופא דהתם שפיר י"ל הוכיח סופו על תחלתו והא דלא צוח מעיקרא סבר כי לא אתא לידי' אמאי אצוח כדאמרינן התם אבל הכא לית טעמא למה שתק מעיקרא ואדרבא יש לנו להעמידו בחזקת כשרות עד שאנו רואין שעבר כמו שפירש"י הנ"ל והאיך מדמה זה לזה תו קשה לי לדעת הרמב"ם ומחבר דמספקא להו הלכה כמאן למה לא אמרו בפשיטות דהוא ספק זבחי מתים כמ"ש הרמב"ם ובברייתא מוכח להדיא דלא אמרו כלום. ומזה מוכח לכאורה דלא הי' הדבר בספק ידעו דהלכה כת"ק ולבך לא מצי לומר ספיקא דבאמת אין ספק כלל דמותר דק משום כבודו לא רצו לומר כן ולכך לא אמרו כלום. אבל לפ"ז אפי' באכילה יש להתיר עכשיו. גם קשה להפוסקים דמתירין בהנאה למה לא אמרו היתר הנאה עכ"פ וכיון דקתני בבבא קמייתא זבחי מתים ובבתרייתא לא איסור ולא היתר. מבואר דעל זבחי מתים דמעיקרא בודאי הכא לא אמרו כלום וע"כ דגם היתר הנאה לא אמרו משום כבודו דרשב"ג. ונראה דמזה הוכיח הרמב"ם דהקפיד על הנאה ג"כ ובקושיא הנ"ל סובר דבאמת ברייתא לא מספקא כלל רק ידעו הלכה כחד מינייהו רק משום כבודו דאידך לא פסקו הלכה ואפי' ספק לא יכלו לומר דלית ספיקא כלל רק אנן הוא דלא ידעינן כדברי מי הוי סבירא להו ומפני כבודו של מי חששו דכ"פ מצינו דהלכה כרשב"ג נגד ת"ק. הלכך לדידן הוי הדבר בספק. ומה שאמרו בש"ס משום כבודו דרשב"ג היינו היתר ואיסור משום כבודו דרבנן וצ"ע בזה. גם הקושיא ראשונה אינה מיושבת לכל הדעות אבל מ"מ נראה שיש להחמיר לאסור בהנאה דמאיזה צד נחלק ביניהם כיון דברייתא לא מחלקא כנ"ל ואי אף דלא אמרו הם מ"מ אז שייך משום כבודו דרשב"ג ולא עכשיו דלדידן לעולם הלכה כת"ק כרבים ולא חיישינן לכבודו דאידך א"כ גם באכילה יש להתיר. ועכ"פ אין חילוק בין הנאה לאכילה כנ"ל. ומה שהקשה הט"ז בשם היש"ש על הטור דפסק כהרא"ש נראה דדוקא לממונא פסק כת"ק ולא באיסורא יש להחמיר מספיקא. ואולי מה"ט לא אמרו כאן היתר משום דאיסורא הוא יש להחמיר ויפה פסק הטור כאן לחומרא ואפי' בהנאה אסור:

וראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו שהקשה אהא דס"ד משום כבודו דרשב"ג דגיטין למה לא אמרו איסור דהא לית מאן דפליג ארשב"ג ותירץ משום כבודו דעצמו דלא סבר לדמוי' לרשב"ג דהכא שאני דאין דרך ישראל לעבוד ע"ז ויש לומר השתא הוא דאיתרע. ולא נתבררו לי דבריו דלפ"ז פשיטא דאין ראי' מאידך דרשב"ג מה"ט גופא וכ"ש התם דת"ק פליג אפי' התם ועוד דהא בש"ס דחי דליכא למימר ר"א ות"ק דכותי דשאני הכא דישראל הוא הוכיח סופו לא אמרינן א"כ הך גופא יש לדחות לרשב"ג וצ"ע. אבל מ"מ מיושב קצת קושיא ראשונה הנ"ל דאף דיש לדחות קאמר משום כבודו ודוק: סעיף ג

ישראל ששחט בהמתו של עכו"ם. (ג) אפילו חשב העכו"ם לכו"ם (ד) כשרה. (ה) ואם ישראל חישב שיזרוק העכו"ם לכו"ם פסולה. (ואסורה בהנאה) (ב"י):

ג

אפי' חשב. עי' ש"ך בשם הב"ח דבאכילה אסורה אם שמע השוחט דחשב. וכ"כ ליישב דברי העיטור שהביא הב"י (ריש סי' ב') דבשוחט לעכו"ם אפי' חישב מותר בהנאה. מבואר דבאכילה אסור. ולזה כתב דג' חילוקים יש בדבר דשוחט ששמע אסור באכילה ע"ש. ותמהני דהא ז"ל העיטור שם ודוקא דלא שמעיני' דחשיב. אבל שמעיני' דחשיב אסור בהנאה וישראל ששחט לעכו"ם אפי' שמעיני' דחשיב מותר בהנאה. מבואר דעל הך דמעיקרא בחישב עכו"ם השוחט אסור בהנאה קאמר דישראל השוחט מותר. מבואר להדיא דאפי' באחרים ששמעו מותר בהנאה ולא באכילה ואם נדקדק כך בדברי בעל העיטור בודאי צ"ל דסובר דמה שאמר ר"י זה מחשב וזה עובד לא אמרינן היינו לענין היתר הנאה דקא אסר ר"א קאמר הוא דשרי אבל באכילה מודה דאסור [וכן אמרו שם לר"ל דמתיר במחשב מעבודה לעבודה דמ"מ מודה באיסור אכילה ע"ש בס' ת"ח] אך יש לתמוה ע"ז דהא ללישנא בתרא דקאמר דת"ק פליג אפי' שמעיני' דחשיב דלא ילפינן חוץ מפנים א"כ מבואר להדיא דאפי' באכילה מתיר דהא קתני שחיטתו כשרה ועוד דא"כ מאי פליג ר"א דהא פסולה לא משמע כלל איסור הנאה א"כ עיקר הפלוגתא חסר בר"א. ובשלמא אי באכילה ג"כ פליגי שייך לומר דקתני פסולה איידי דת"ק קאמר כשרה כמ"ש התוס' משא"כ אם נאמר דת"ק בהנאה מתיר פשיטא דהי' לו לר"א לומר זבחי מתים והשתא כיון דלת"ק גופא בלישנא בתרא מותר באכילה אפי' שמעיני' דחשיב א"כ ממילא כ"ש דללישנא קמא לר"י דמתיר אפי' שמעיני' דחשיב דהייני אפי' באכילה דהא מה"ט גופא הוא כמו ללישנא בתרא לת"ק וכיון דקיי"ל כר"י א"כ פשיטא דמותר באכילה אפי' שמעיני' דחשיב. לכן העיקר דבעל העיטור ג"כ לא כתב היתר הנאה רק לפי שכתב מעיקרא איסור הנאה ומודה דמותר באכילה וכ"כ הפרישה:

ועי' עוד בש"ך (ס"ק ג') שכתב דאם השוחט עכו"ם מין או ישראל מין האדוקים בע"ז אזי אסור בהנאה דסתם מחשבתן לעכו"ם אבל עכו"ם או ישראל מומר שאין אדוקים בעכו"ם אי שמעינן דחשבי' אסור בהנאה ואי לא מותר בהנאה דבהנך לא אמרינן סתם מחשבתן לע"ז ע"כ. ומה דפשיטא לי' להרב הש"ך לדידי מיבעי' טובא כי נלפע"ד ברור דהרמב"ם חולק בכ"ז כמו שאבאר. והנה מה דפשיטא לי' דלא קיימ"ל כר"א דאמר סתם מחשבת כותי לע"ז לא ידעתי מנין לו דאי משום דנחלקו ת"ק ור"י וקיימ"ל כר"י הא לל"ק מוכח דר"י לא פליג רק משום זה מחשב וזה עובד לא אמרינן אבל מודה דסתמא לע"ז וכ"ש לל"ב אפי' ת"ק אינו חולק בזה כלל רק משום זה מחשב וכו' ונראה ברור דטעמו לפי שאמרו (פ"ק דחולין) שחיטת נכרי נבילה ומטמאה במשא ודייקינן עלה נבילה אין איסור הנאה לא אמר ר"י דלא כר"א דאמר סתם מחשבת עכו"ם לע"ז. מבואר דלית הלכתא כר"א דקיימ"ל כהך משנה שחיטת נכרי נבילה אבל באמת זהו לפי פירש"י שם דלפי פירושו נשאר במסקנא תירוץ זה דמתני' דלא כר"א אבל מדברי הרמב"ם בפי' המשנה (ריש חולין) מוכח להדיא דר"א התם דקאמר הכי קתני מתרץ דמתני' אתיא שפיר כר"א אבל מחלק בין אותם העובדים להוריד הכוחות דזהו אסור בהנאה ובין אותן העובדים סתם לצורות ידועות ע"ש. ומוכח שם דאפי' אי נימא סתם לע"ז ואפי' חישב בפי' ע"ז זו לא אסרה בהנאה ע"ש שהאריך בזה, ולפ"ז יש חילוק אחר בזה דאותן העובדים להוריד הכוחות אסור בהנאה בסתם ואותן העובדים סתם אפי' שמעיני' דחישב אינו אסור בהנאה. ועי' מ"ש לעיל (ריש סימן ב') ושם הארכתי בזה:.

ד

כשרה. יש להסתפק אם מותר לשחוט בהמה לעכו"ם לכתחילה כיון דלא אמרינן זה מחשב וזה עובד ומלשון המחבר משמע דבדיעבד כשרה, וראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב בחד תירוץ דלכך נקטי חכמים לישנא דיעבד משום ר"א אבל סברי דמותר אפי' לכתחילה אבל מסקנתו שם דבאמת אסור לכתחילה אפי' לל"ב דאפי' בשמעיני' דחשיב פליגי משום זה מחשב וזה עובד מ"מ אסור לכתחילה שמא יבוא לאכול משחיטת עובד עצמו ע"ש. ולפ"ז אי דשמעיני' דחשיב ודאי אין ליתן לו לכתחילה אף דקיימ"ל כר"י מ"מ בהא לא פליג דאל"כ למה לא קאמר בש"ס דר"י פליג בהא וע"כ כיון דטעמו משום זה מחשב וכו' וטעמא דת"ק נמי משום הכי הוא א"כ כמו דלת"ק אסור לכתחילה ה"ה לר"י. אמנם בלא שמעיני' דחשיב תליא בפלוגתא הנ"ל דלדעת רש"י ורוב הפוסקים דלא קיימ"ל כר"א בהא דסתם לע"ז א"כ מותר אפי' לכתחילה ואף דלל"ק דטעמא דת"ק משום סתם לאו לע"ז מ"מ אסור לכתחילה שמא מחשב מ"מ תרתי לא חיישינן חדא שמא מחשב ועוד שמא יבוא לאכול משחיטת עובד עצמו. אבל לשיטת הרמב"ם שהבאתי בס"ק לפני זה דסובר כר"א דסתם לע"ז א"כ אפי' בסתם יש לחוש לכתחילה שיאכל משחיטת עובד עצמו. ומ"מ נראה דעכשיו ודאי סתם מותר לכתחילה דאין דרך הנכרים כלל לשחוט לע"ז אבל חישב בפי' בודאי אסור לשחוט לו לכתחילה:

ה

ואם ישראל חישב. זה למד הרשב"א ממחלוקת ר"י ור"ל במחשב בשחיטה לזרוק דם לע"ז וקשה תיפוק לי' דשחיטת מומר הוא ומזה למד דין הנ"ל ואני תמה דהא ממשנה גופא יש להוכיח השוחט לשם הרים דאסור תיפוק לי' דשחיטת מומר הוא אך קשה דהא בהכרת צ"ל בזה תירוץ אחר דלא כהרשב"א דאל"כ תיקשי לר"ל ממשנה זו דיהא מוכח דמחשבין מעבודה לעבודה וא"כ ע"כ מר"י ור"ל ג"כ לא מוכח דין זה דכמו דנפרש במשנה כן נאמר בהם. ול"ל דבמשנה קמ"ל איסור הנאה דהא מוקמינן לה לגדא דהר ומשנה להר דאינו אסור בהנאה. וצ"ל דהרשב"א מפרש הך דשוחט לשם הרים היינו לרפואה כמו שפי' הר"ן ולא הוי מומר כלל רק משום ע"ז גזרו ע"ש. ואי קשיא מהך דשוחט לשר של ים בזה באמת י"ל דקמ"ל הנאה דבזה אסור בהנאה. וכן צ"ל לפמ"ש הש"ך דהרשב"א מתיר בהנאה וקשה הא קתני זבחי מתים וקושית הרשב"א קשה גם שם תיפוק לי' דשחיטת מומר הוא וצריך לפרש ג"כ כהרשב"א. ולפי הנ"ל ניחא דבברייתא י"ל דקמ"ל איסור הנאה דמשום שחיטת מומר לא נאסרה בהנאה משא"כ בהך פלוגתא דר"י ור"ל קשה לר"ל עכ"פ האיך מתיר באכילה הא שחיטת מומר הוא אבל מחי' רשב"א חולין מוכח דלא כש"ך ואפי' בהנאה אסור ע"ש] ומ"מ מהך דשוחט בשבת תיקשי וצ"ל דבאותה שחיטה לא נעשה מומר או דבעינן מוחזק א"כ אף קושיא זו מיושב באופן שדינו של הרשב"א צ"ע:

סעיף ד. ישראל ששחט בהמת חבירו לעכו"ם (ו) לא אסרה. שודאי לא כיוון אלא לצערו. ואם יש לו שותפות בה (ז) י"א שאוסר גם חלק חבירו. וי"א דגם בזה אינו מכוון אלא לצער שותפו ולא לאסור:

הג"ה ואם התרו בו ועבר ההתראה הרי זה אסור כשאר מומרים (טור) (ע"ל סימן קמ"ה):

ו

לא אסרה. עי' ט"ז שהביא דעת הר"ן ותמה על המחבר והרב שלא הזכירו דעתו. ותמהני דמאי ענין דעת הר"ן לכאן דהמעיין בר"ן יראה להדיא דלא כתב זה רק לס"ד דאין אדם אוסר היינו שאין בכחו לאסור אפי' ידעינן שרצה לאסור. וע"ז כתב נהי דאין בידו לאסור אבל להתיר ג"כ אינו יכול במחשבתו [זו] לע"ז [והוי כמתה מעצמה] אבל למסקנא דר"נ ור"ע מודים דיכול לאסור רק דאמרינן מסתמא לא כיוון רק לצערו א"כ מה מקום יש לאסור באכילה הא לא כיוון כלל לע"ז. והמעיין בר"ן יראה באמת דסובר דגם לפי המסקנא קיימא הך דר"נ [ור"ע] דאינו יכול לאסור כלל והא דאמרינן בסמוך לצעורי קא מכוין היינו מילתא באפי' נפשי' דנחלקו גם בזה על ר"ה דהוא דלא כמאן דישראל לכ"ע לא מצי לאסור [ונ"מ דבישראל אפי' באכילה מותר אבל בגונא דלא שייך לצעורי לכ"ע אסור באכילה כסברת הר"ן ודו"ק] וכן מוכח התם דאי דבעי ליישב דלא ליהוי כתנאי הל"ל אמר לך ר"נ ור"ע כסוגי' דכל הש"ס ומזה דייק הר"ן דהא מילתא באפי' נפשי' היא דר"ה דלא כמאן והם ס"ל באמת אינו יכול לאסור כלל. ואהא מקשה עלייהו שנית דלדידהו משנה דשנים אוחזין דלא כמאן ומוקי לה בנכרי וישראל מומר ואתיא שפיר כרבנן ולכך משני כאן תירוץ זה ולא משום שותפות משום דעיקר הקושיא עכשיו דברייתא דלא כמאן לדידהו וע"ז הדר לשנויי לאוקמא באופן דאתיא כרבנן וזה מבואר בר"ן דלא הזכיר כלל הך דלצעורי' קא מכוין רק הביא מימרא קמייתא דר"נ ור"ע וע"ז כתב מה שכתב. ולפ"ז רוב הפוסקים שפסקו דר"נ ור"ע גופא לא קאמרי רק בישראל אין מקום לדינו של הר"ן. ובזה יש לתמוה ג"כ על הב"ח שכתב דהטור ומחבר ס"ל כהר"ן והא ליתא דהא פסקו כלישנא בתרא כנ"ל:

והנה בגוף דינו של הר"ן תמה הט"ז בשם הב"ח דמאי מקשה משנים שאוחזין בסכין הא התם פסולה קתני ולא זבחי מתים. והט"ז תירץ דהתם שאני דדל שחיטת הפסול יש שחיטה בכשר. והש"ך בנה"כ השיג עליו דדמי לשחט נכרי וישראל דלעיל סו"ס ב'. ובאמת לק"מ דס"ל להר"ן כמו שכתבתי שם וכמ"ש הש"ך גופא שם ס"ק ל' בין שחט לע"ז או שחט פסול שאין שחיטתו שחיטה ע"ש. וכן מוכח להדיא בש"ס דמשני דמיירי הך דשנים אוחזין בסכין בישראל מומר. וקשה למה לי דמכוין לע"ז בלא"ה שחיטת מומר לאו שחיטה היא ול"ל לענין הנאה דהא בהך משנה לא מיירי לגדא דהר רק להר כדמוכח בש"ס להדיא א"כ בלא"ה אינו אסור בהנאה. וע"כ צ"ל דלולי איסור שחיטה לע"ז לא הוי איכפת לן כיון שיש שחיטה בלעדי הפסול רק משום ע"ז נגעו בה וחילוק הנ"ל מוכרח. וזה תימה גדולה על הרשב"א והמחבר לעיל (סו"ס ב'):

איברא קשה על הר"ן דבחידושיו הקשה אהא דפריך משנים אוחזין בסכין. מאי קושיא התם שאני דמומר הוא לע"ז ושחיטתו פסולה ולעולם דאינו אוסר שאינו שלו ע"ש מה שדחק ליישב. ולפי הנ"ל לק"מ דמשום שחיטה פסולה לא איכפת לן כל שיש שחיטה הגינה בכשר לבד וע"כ דמשום ע"ז נגעו בה ושפיר קשה הא אין אדם אוסר וצ"ל דהר"ן שם אזיל להך דעה דמתירין לר"נ אפי' באכילה דהיא שיטת הרשב"א ולית לי' סברא הנ"ל. אבל עכ"פ יפה כתב הט"ז דעל הר"ן לק"מ ואדרבא על הרשב"א יש לתמוה כנ"ל. והד"מ הקשה על הר"ן מהך דפריך מהשוחט בשבת לר"נ ור"ע. וקשה הא באכילה אסור ואכתי בבהמה ליכא משום שחיטת חוץ רק בחטאת העוף ולק"מ לפענ"ד דבהדיא אמרו לעיל בקושיא לר"ה עפרא בעלמא הוא והיינו כיון דמיתסר בהנאה הוי עפרא. וכן נראה מפירש"י שם אבל בשביל איסור אכילה לא נפיק מכלל שחוטי חוץ בקדשים דאל"כ לא משכחת לה שחוטי חוץ כלל ודו"ק:

איברא קשה לפ"ז מאי פריך לר"ה מהך ברייתא דהא איכא לאוקמא דלא שחט לגדא דהר רק להר וליכא משום איסור הנאה ולא הוי עפרא בעלמא ומ"מ חטאת מחויב כמ"ש התוס' דע"ז ממש הוא רק בהנאה אימעט מקרא והעבודה שלה בסייף וכן כרת בלי התראה א"כ מחויב חטאת ומ"מ יש משום שחוטי חוץ. אך יש לחלק בין איסור אכילה מצד ע"ז או איסור אכילה מצד דלא הוי שחיטה למישרי באכילה. גם על הר"ן בלא"ה לק"מ דאזיל לשיטתו דמפרש הך דלהר דאינה ע"ז כלל רק גזירה היא לאסור באכילה ובהנאה לא גזרו ומיירי לרפואה וכהאי גונא ע"ש. אבל עכ"פ לק"מ על הר"ן בזה. ומ"מ לדינא כל הפוסקים חולקין כמו שכתבתי דללישנא בתרא גם הר"ן יודה א"כ אין מקום לדינו של הר"ן:

ועי' בש"ך (סוס"ק ו') דבכל הסי' מיירי אפי' במעשה כל דהו. וזהו דלא כהט"ז לעיל (סוס"י ב') דמצריך עכ"פ שחיטה נבילה. ואמת שכן מוכח להדיא בש"ס דלא כהט"ז רק לר"ה אפי' מעשה כל דהו בקנה אוסר ומה"ט מוקמינן לה בחצי קנה פגום:

ובזה אמרתי ליישב הא דקאמר התם אי לאו דאמר ר"ה סימן אחד לא הוי חטאת תיובתא דמאי מעשה מעשה רבה. והדבר תמוה דהא מ"מ קשה מ"ש חטאת דנקט ליתני זבח וע"כ דמעשה רבה לא בעינן לכך בבהמה לא משכחת לה רק בעוף והאיך קאמר לא הוי חטאת תיובתא. ולפי הנ"ל יש ליישב כך דודאי לולי ר"ה היינו אומרין דמה שאמר עילא כיון שעשה בה מעשה היינו מעשה גמורה ומ"מ לא בעינן גמר שחיטה רק מעשה גמורה והיינו כל שעשה אותה נבילה הוי מעשה גמורה א"כ ממילא בחטאת בהמה לא משכחת לה דצריך לשחוט שני הסימנים וכל ששוחט רוב הקנה ומיעוט הוושט רר עשה אותה נבלה והוי מעשה גמורה רק בעוף משכחת לה בשחט הקנה דקודם רוב לא הוי מעשה וברוב הוי שחוטי חוץ ג"כ אבל עכשיו דר"ה קאמר כיון ששחט בה סימן אחד וסמכה אדעולא דקאמר כיון שעשה בה מעשה א"כ מבואר דאין הפי' בטולא מעשה נבילה רק מעשה שחיטה דאל"כ הי' לו לומר כהך דעולא ומדקאמר הוא כיון ששחט בה סי' אחד ש"מ דמעשה היינו מעשה שחיטה לכך קאמר ר"ה דאין כונתו מעשה גמורה של שחיטה רק מעשה כל דהו של שחיטה ומהא דייקינן דלעולא אפי' כל שהוא בקנה אסרה ושפיר קאמר דלולי דאמר סימן אחד רק עשה בה מעשה לא הוי תיובתא כלל דהכל תלוי במעשה נבילה כהט"ז אבל עכשיו מוכח דסובר בכל שהוא בקנה שפיר קשה ודו"ק. ועי' מ"ש לעיל סוס"י ב' בזה:

אמנם דיש לדון בדינו של הש"ך מטעם אחר דודאי יש לתמוה על הב"י וכל הפוסקים שהביאו דעת ר"ח במחלקותו עם פירש"י דמחלק בין מעשה רבה לזוטא דלמסקנא דאמרינן לצעורי קא מכוין אין חילוק כלל בזה ומזה ג"כ ראי' דהר"ן ור"ח ס"ל לגמרי אין אדם אוסר כלל ואפי' נכרי ולמה לא זכרו דעתם כלל. אבל באמת לק"מ דודאי כל מה דנאדי דר"ע ור"נ טעמייהו משום לצעורי הוא משום דקשיא לדידהו כתנאי וכגירסת רש"י דהכונה כמו אמר לך ר"נ ור"ע והשתא אין צריך לומר דלגמרי ס"ל אדם אוסר דהא בהדיא קאמרי אין אדם אוסר רק הכונה דמנסך דמעשה רבה היא מודו דנכרי אוסר רק ישראל לא משום לצעורי אבל במעשה זוטא אין אדם אוסר כלל וזהו כונת הפוסקים דלר"ח דגם מעיקרא לא קאמרי רק במעשה זוטא א"כ אח"כ אפי' במעשה זוטא אסרו רק משום צער אבל לדידן דלגמרי לא אסרו א"כ לפי המסקנא נמי במעשה זוטא לא אסרו ובזה י"ל דגם כונת הר"ן דכתב באכילה אסור היינו נ"מ במעשה זוטא דנהי דאינו אוסר מ"מ באכילה אסור אם שחט פורתא במקום שעושה נבילה וכיון דלאו שחיטה הוא הוי נבילה עכ"פ אבל בישראל ששחט מודה דליכא איסור אכילה משום לצעורי ובזה באמת יש ליישב דברי ר"ח דגם הוא לא קאמר רק דמסקנא הכי הוא אבל לס"ד ודאי אפי' מעשה רבה לא אסר ולפ"ז דינו של הש"ך צ"ע די"ל במעשה זוטא אין אדם אוסר כלל ומ"מ דינו אמת אם שחט שלו אפי' מעשה כל דהו אוסר אפי' בקנה:

ז

יש אומרים שאוסר. עי' ש"ך מה שהקשה מהך דחו"מ (סי' שפ"ה) והסמ"ע שם ובדרישה כאן כתב, לחלק והש"ך וכן הפרישה בעצמו תמה דבש"ס מוכח דדמי להדדי ותמהני דהא תירוץ זה נכון וברור דמעיקרא דמשני גם ביי"נ דאית לי' שותפות היינו קודם דס"ד לצעורי קא מכוין א"כ גם ביי"נ מהני שותפות ואי קשיא אח"כ דפריך דהו"ל לשנויי דאית לי' שותפות הא ליתא דהא עיקר הוכחת הך דיעה דהו"ל לשני עכשיו כדמשני מעיקרא כמבואר בב"י א"כ כיון דמעיקרא בשנים אוחזין בסכין לא מצי לשנויי דאית לי' שותפות כדעת הרא"ש והטור א"כ כיון דהוצרך לשנויי בהך בישראל מומר ממילא משני גם בזה בישראל מומר ולמה לי' לשנויי בשותפות דאדרבה לתירוץ זה קשה היינו מדמע כמ"ש התוס' שם ומשני כהך דמעיקרא בישראל מומר ולעולם דבשותפות מהני בזה כסברת הסמ"ע. ומה שהאריך הש"ך בדברי הר"ן כבר נתבאר כל הצורך בס"ק לפני זה בזה. ובכר"ו כתב ליישב דמעיקרא שפיר משני בשותפות אבל בתר הכי לר"י לא מצי לשנויי בשותפות דבזה לא שייך שלא יהא כל אחד הולך ומטמא ע"ש. ודבריו תמוהים דתקנת חכמים היתה על הכלל שמי שמזיק לחבירו היזק שאינו ניכר חייב וממילא אפי' היכא דלא שייך גזירתם חייב כדחזינן השתא דבאמת אפי' בשותפות חייב משום לא פלוג א"כ בלא"ה שייך לא פלוג משום מדמע ומטמא ושאר היזקות כמ"ש התוס' בהדיא דהקשו למה מנסך פטור משום קים לי' בדרבה מיני' הא מ"מ שייך שלא יהא מתקנה. ותירצו דאין לחייבו יותר מתקנה ממזיק ממש. וקשה בלא"ה האיך שייך שלא יהא במקום דקים לי' בדרבה מיני' וע"כ דמשום לא פלוג הוא דתקנו על כל היזק שאינו ניכר. ומה שכתבתי מקודם הוא הנכון: סעיף ה.

השוחט לשם הרים וגבעות. לשם חמה ולבנה כוכבים ומזלות ימים ונהרות. (ח) אין לו דין תקרובת עכו"ם לאוסרה בהנאה. אבל שחיטתו פסולה. אע"פ שלא נתכוון לעבדה אלא לרפואה וכיוצא בה מדברי הבאי שאומרים העכו"ם: סעיף ו.

השוחט לשם שר של הר או לשם שר א' משאר הדברים בין ששחט לשם מיכאל השר הגדול בין ששחט לשם שר של שלשול קטן שבים (פי' מין תולעת) הרי זה זבחי מתים ואסור בהנאה:

ח

אין לו דין תקרובת עכו"ם. משמע אפי' נתכוון לעובדם מדלא כתב הך אעפ"י קודם ודו"ק. וכ"כ הש"ך ואזיל לטעמי' כמו שפי' בב"י. אך יש לתמוה דאי ס"ד דגם בנתכוון לעובדם סובר בהנאה מותר א"כ מנין לו להרמב"ם דין זה דבלא נתכוון לעובדם אסור משום גזירה דלמא דוקא בנתכוין אבל בלא"ה אפי' באכילה מותר וכן בסיפא מנין לו דאפי' לא נתכוון אסור אפי' בהנאה הא הכל י"ל בנתכוון ומנין לו הך גזירה דלא נזכר בש"ס. אבל לפי' הטור ניחא כיון דסובר דהר ג"כ הוי תקרובת עכו"ם גמור א"כ ע"כ בלא נתכוון מיירי ומשום גזירה וממילא מוכח דסיפא בלא נתכיון דאי בנחכוון אפי' להר אסור בהנאה [ואי קשיא למה לא מוקי סיפא ג"כ להר ובנתכוון. וקושיא זו קשה גם על הר"ן וצ"ל משום דאין דרך לעבוד ע"ז להר לכך לא שייך לאוקמא להר בנתכוון ומוקי לה לשר של הר ואפי' לא נתכוין]:

אמנם בגוף דברי הרמב"ם נלפע"ד דכונתו פשוט דלפי פירושם קשה האיך כתב בסיפא דהוי תקרובת ע"ז ממש הא מיירי בלא נתכוון רק לרפואה ואינו רק מדרבנן. וברור דכונת הרמב"ם כך דודאי להר אין בו תקרובת עכו"ם כלל אפי' נתכוון ואפי' באכילה מותר רק משום גזירה כמו שפירש"י. וכיון דמשום גזירה היא ממילא אין לחלק בין נתכוון לעבוד או לרפואה אמנם בסיפא טעמו של הרמב"ם דאפי' עושה לרפואה זהו ע"ז ממש שעושה כדי להוריד השפעה מן השרים וזהו עיקר ע"ז וכל ששוחט לשם שר הוי ע"ז גמורה וכן נראה מפירש"י. ונראה שזאת היתה כונת המחבר ולכך לא הזכיר בסיפא לרפואה דזהו עיקר ע"ז כנ"ל ברור כונת הרמב"ם וכן נראה מפי' המשנה ע"ש:

אמנם בעיקר פירש"י דבאכילה לא אסור רק משום גזירה בהר דמנין לו זה הא י"ל נהי דמשום תקרובת עכו"ם לא מיתסר מ"מ כיון דהעובד להר בסייף ש"מ דע"ז היא מה ששחט להר א"כ כיון שחישב לע"ז לא מיקרי שחיטה כלל כיון שחישב בשחיטה זו. לע"ז דנהי דאינו יכול לעשותה תקרובת ע"ז בזה מ"מ כיון דהוא עבד ע"ז מישרי לא שרי לה בשחיטה זו ששחט לע"ז. ואפשר דמשום סיפא דשנים אוחזין בסכין קאמר לה דמה"ט התם כשרה כיון דלולי שחיטתו יש שחיטה כשרה ודלא כהמחבר לעיל (סוס"י ב') רק כמו שחילק הש"ך ס"ק ל' וכמו שהוכחתי לעיל ס"ק ו' מן הש"ס דמשני בישראל מומר ע"ש:

ולפ"ז יש ליישב מה דקשה אהא דפריך לר"ה מברייתא דהשוחט בשבת דאמאי לא מוקי לה בע"ז להר דהוא חייב חטאת ובהמה לא נאסרה משום תקרובת ע"ז. ולפי הנ"ל ניחא דמ"מ באכילה אסורה דשחיטתו לאו שחיטה היא במחשבת ע"ז כיון דהוא חייב מיתה כעובד ע"ז ואפשר דאפי' אי אסורה מדרבנן באכילה לא מיקרי שחוטי חוץ דמ"מ איפסל מעיקרא לקדשים מדרבנן וליכא משום שחוטי חוץ וצ"ע:

סעיף ז.

ישמעאלים שאינם מניחים ישראל לשחוט אלא אם כן יהפוך פניו לא"ל קיבל"א (דהיינו שיהפוך פניו נגד מזרח) כמנהג חקותיו (ט) אינו דומה לשוחט לשם הרים. ומ"מ ראוי לבטל המנהג ההוא ולגעור במי שעושה כן. (הואיל ומקפידים על כך) (רשב"א סימן שמ"ה):

ט אינו דומה לשוחט לשם הרים וכו'. נראה דהרשב"א לטעמי' אזיל דסובר להדיא בחידושיו דאף דזה מחשב וזה עובד מותר היינו דיעבד אבל [לא] לכתחילה ולכך אסור גם כאן לכתחילה אבל לדעת הר"ן בחידושיו דמותר לכתחילה יראה דאין להקפיד כאן על המנהג ההוא כלל. אך יש לדון למה לא כתב הרשב"א איסור גמור לכתחילה דהא מתניתין הוא דוקא דיעבד בשוחט לכותי וצ"ל אפי' מאן דמכשיר לכתחילה יש לגעור כאן ולפ"ז למאן דאוסר יש בזה איסור גמור לכתחילה מדינא ואולי מודה הרשב"א דמדינא אסור רק כאן סובר דלא מיקרי זה מחשב שאין אנו יודעין דזהו מחשבת ע"ז ועל זה כתב הואיל ומקפידין יש לגעור. ולפ"ז להר"ן הכא מותר לגמרי ואם מחשב בודאי לע"ז להר"ן ג"כ מותר ולהרשב"א איסור גמור לכתחילה ועי' מ"ש לעיל ס"ק ד':

תוכן העניינים

תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה