אור ברסלב

תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט

על יו"ד סימן ב

על יו"ד סימן א

אם שחיטת עכו"ם ומומר כשרה. ובו י"א סעיפים:

סעיף א. (א) שחיטת עכו"ם נבלה אפילו הוא קטן ואפילו אינו עובד אלילים (כגון גר תושב) ואפילו אחרים רואין אותו:

א

שחיטת עכו"ם נבלה. הש"ך והכ"מ נחלקו בדעת הרמב"ם. דעת הכ"מ דוקא בעובד עכו"ם הוי נבילה מדאורייתא ובלא"ה דרבנן ודעת הש"ך בכל גוני דאורייתא רק כותי שאינו עובד עכו"ם הוי דרבנן. והנה מדברי הרמב"ם (סופ"ב מהל' שחיטה) משמע להדיא כדעת הר"ד, וז"ל ישראל ששחט אעפ"י שהנכרי מתכוון לכל מה שירצה שחיטתו כשרה שאין חוששין אלא למחשבת הזובח לא למחשבת בעל הבהמה לפיכך נכרי ששחט לישראל אפי' הי' קטן שחיטתו נבילה כמו שיתבאר עכ"ל. ודבריו המה ממשנה חולין (ל"מ:) דנחלקו ר"א ור"י ות"ק בשוחט לכותי ופסק הרמב"ם כר"י שאין מחשבה פוסלת רק של זובח כמו בקדשים ומדכתב לפיכך נכרי ששחט. מבואר דמטעם פסול מחשבה פוסל. ולשיטת הש"ך נכרי ששחט בלא"ה פסול ואפי' אינו עובד עכו"ם כלל. והוא תמוה. אך באמת בדברי הרמב"ם גופא שם יש לתמוה בין אה נאמר דכונתו במחשב בפי' לעכו"ם או בסתם וכר"א דסתם מחשבת כותי לעכו"ם מ"מ סוף סוף למה לא כתב דאסור בהנאה דהא בש"ס דייקינן עלה נבילה אין בהנאה לא כמאן דלא כר"א. מבואר מחשב בפי' או בסתם לר"א אסור בהנאה ג"כ. ומזה הי' ראי' להיפוך כסברת הש"ך דנכרי ששחט פסולו לאו משום עכו"ם הוא ואפי' אינו עובד עכו"ם כלל לכך מותר שהנאה. אבל באמת לק"מ דהרמב"ם בפי' המשנה כתב על הך משנה דשחיטת נכרי נבלה וז"ל ודע שסיבת היות שחיטת עכו"ם נבילה וכו' מפני שסתם מחשבת עכו"ם לע"ז. ואשר הביאני שלא נאמר עליה אסורה בהנאה כמו תקרובת עכו"ם כפי מה שביארנו במס' עכו"ם לפי שהעובדים נחלקים לשני חלקים האחד מהם היודעים לעשות אותה ולהביט אל המזלות הצומחים וכו' להוריד רוחנית בהם וכו' וזאת עכו"ם מומר והחלק השני הן העובדים לאותן הצורות הידועות כפי מה שלמדו מחכמיהם בלבד וכן הם רוב עובדי עכו"ם והחלק הזה האחרון עליו אמרו חכמים בלשון זה עכו"ם שבחו"ל לאו עכו"ם הם אלא מעשה אבותיהם בידיהם ועל אל אמר שחיטתן מטמאה במשא בלבד ואין אסור בהנאה וכו' עכ"ל. יראה בביאור מדברי הר"ש דאפי' אי נימא סתם מחשבת עכו"ם לע"ז מ"מ יש חילוק בין העובדים שהיו בימים קדמונים שהיו עובדים הצורות להוריד הכוחות בין העובדים עכשיו שאף שהוא מחשב לע"ז שלו מ"מ אינו ע"ז ממש ואין תקרובתה אסור בהנאה רק לאיסור אכילתה ולטמא במשא ולפי דבריו ממילא אפי' לדעת ר"א שם (ל"ח:) אין כונתו לאסור בהנאה דקא רק לאסור אכילה כדקתני התם פסולה ובעלמא דייקינן על הך לישנא פסולה אין זבחי מתים לא והכא נמי לא בא רק לפסול אבל לענין הנאה תליא בחילוק זה בין העובדים לצורות להוריד הכוחות בין עובדים סתם מכח מעשה אבותיהם. ולפ"ז יש לתמוה מה זה דדייקינן בש"ס נבלה אין וקאמר דלא כר"א הא שפיר מצי אתיא כר"א דאי ר"א מיירי בסתם עובד גם לדידי' אין כאן איסור הנאה דהא לא נזכר הנאה שם כלל רק בפסול נחלקו ואי מיירי בעובד גמור וממילא אסור בהנאה הכא לא מיירי בעובד גמור ולמה החליטו דמשנה דלא כר"א. אמנם דברי הרמב"ם ברורין דשם קאמר ר"י מעיקרא דלא כר"א ובתר הכי קאמר ר' אמי אמר הכי קתני שחיטת נכרי נבילה הא דמין לע"ז וכו'. והנה רש"י פ' דהחילוק בזה הוא דמין אדוק בה וכל מחשבותיו לה. ולפ"ז כונת ר"א לחלק דאף דסתם מחשבת עכו"ם אינה לע"ז אבל מחשבת מין בודאי לכ"ע לע"ז:

ולפ"ז באמת עדיין משנה דלא כר"א רק ר"א הוסיף וחידש דין דמין. ויש לתמוה האיך קאמר ר"א אמר הכי קתני משמע להדיא דבא ליישב תירוץ אחר דאתיא כר"א דלא כרחב"א בשם ר"י. ורש"י באמת הרגיש בזה וכתב מה שכתב אבל נראה שהי' גירסתו ר' אמי מיתני הכי שחיטת נכרי נבילה הא דמין לע"ז. ובזה פי' מה שפירש. אבל לפי הגירסא שלפנינו ר' אמי אמר הכי קתני מבואר להדיא דבא ליישב דמתני' אתיא שפיר כר"א. לכן נראה ברור דר' אמי באמת מתרץ דודאי מה שהקשו מר' אלעזר היינו משום דהוי סליק אדעתי' דכל תקרובת עכו"ם אסור בהנאה בלי הבדל כלל לכך דייקי דלר"א ודאי הכא לאסור בהנאה דהא לדידי' סתם מחשבת כותי לע"ז. לזה בא ר' אמי ליישב ולחלק בין מין לסתם נכרי ופי' מין הוא החלק הראשון שזכר הרמב"ם ז"ל הם העובדים לצורות להוריד כוחות הרוחניות והוא ע"ז ממש ואסור תקרובתה בהנאה וגבי' אפי' בסתם אסור דסתם מחשבתו לעכו"ם אמנם בנכרי דהשתא דהוא החלק האחרון שזכר הרמב"ם ז"ל נהי דסתם מחשבתו לעכו"ם היינו כפי עבודתו ועכו"ם שלו אינו תקרובת ע"ז לאסור בהנאה ושפיר אתיא מתני' כר"א וסתם ודאי לע"ז רק כל חד וחד כפי עבודתו שאם הוא מן העובדים לצורות סתמו אוסר בהנאה ואם לאו אין סתמו אוסר בהנאה ואפי' ודאי שלו רק באכילה וטומאה והן הן דברי הרמב"ם בפי' המשנה שהרי כתב דעל חלק האחרון עליו אמרו חכמים וזהו שם בדברי ר' אמי: [ובהכי ניחא מה שהשמיטו הרי"ף ושאר פוסקים דין מין דאסור בהנאה היינו משום דזהו הכל לר' אליעזר אבל לת"ק דר"א דלא אמרינן כלל סתם לע"ז אין חילוק כלל ולעולם אין סתם אוסר בהנאה. ואפי' הרמב"ם ז"ל דפוסק כר"א כמו שיתבאר מ"מ לא הזכיר דין מין דהשתא ליתא כלל דלפי פירושו הוא מעובדים הקודמים שידעו בטיב הצורות להוריד הכוחות ועכשיו ליכא עבודה זו כמ"ש להדיא שם] ולפ"ז מלתא דר' אליעזר (לח:) לא נאמר כלל לענין הנאה לפי המסקנא. ולפ"ז שפיר כתב הרמב"ם ז"ל (ספ"ב מהל' שחיטה) דפוסק כר"י דאין מחשבה פוסלת רק בעובד וכן בשוחט אבל זה מחשב וזה שוחט לא ועל זה כתב לפיכך נכרי ששחט שחיטתו נבילה דהוא מחשב בעצמו אבל מ"ט איסור הנאה ליכא דמה בכך דמחשב לע"ז אין ע"ז אסור בהנאה רק בחלק הראשון שזכר הרב בפי' המשנה ולא סתם עובד דהשתא דמעשה אבותיהם בידיהם אפי' מחשב לא איכפת לן ולפ"ז דמה שפוסל הרמב"ם באכילה וטומאה הוא משום מחשבת ע"ז ודלא כהש"ך וזה ברור:

ונראה דמה"ט הוצרך הרמב"ם ז"ל ללמוד (בפ"ד) מקרא דואכלת מזבחו משום דבל"ז י"ל דוקא בע"ז ממש פסלה מחשבה אבל לא בע"ז כמו השתא. לזה מביא מקרא דואכלת מזבחו דל"ל דקרא דוקא בעובד ממש כחלק הראשון הנ"ל מה צורך לאשמעינן הא פשיטא דאסור אפי' בהנאה כמו כל תקרובת ע"ז משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, וע"כ דבא לומר אפי' עכו"ם סתם אסור אבל באינו עובד ע"ז כלל ולבו לשמים לא שמעינן כלל מקרא דסתם עכו"ם עובד ע"ז וזה ברור. [והנה הרא"ש הקשה על טעמו של הרמב"ם דלמא הפסוק מיירי במה שהעכו"ם שחט בביתו ע"ש. ולפענד"נ דלק"מ דא"כ מה צורך לומר ואכלת מזבחו דמשמע דמטעם זביחה קפיד קרא הא בלא"ה יכול להאכילו כל הטריפות וטמאות ושאר מאכלות אסורות וע"כ דעל הזבח קפיד קרא דשחיטתו אסורה אפי' יודע שהיא כהוגן ודוק]:

והנה הש"ך הביא מדברי הרמב"ם (סופ"ב מהל' אבות הטומאה) ראי' לשיטתו והוא תמוה דשם מוכח להדיא כדעת הכ"מ וכמו שאבאר. והנה ז"ל שם שחיטת נכרי נבילה ומטמאה בנושא אחד הנכרי וכו' וקרוב בעיני שאף זה מדברי סופרים שהרי טומאת ע"ז וטומאת תקרובתה מדבריהם כמו שיתבאר ובגלל ע"ז נתרחקו הכותים ונאסרת שחיטתן וא"ת והלא היא אסורה באכילה דין תורה לא כל האסור באכילה מטמא שהרי הטריפה אסורה וטהורה וכו' עכ"ל. והדבר תמוה מה זה שכתב משום דתקרובת עכו"ם מדרבנן מטמאה מ"מ הואיל ואסורה באכילה מד"ת ונפסלה בשחיטה וכל פסול בשחיטה הוי נבילה וממילא מטמאה במשא מדאורייתא. וברור דכונת הרמב"ם כך דכיון זה הפסול שנפסל באכילה היא משום מחשבתו לעכו"ם וראייתו שהרי בשביל העכו"ם נתרחקו הכותים מזה מבואר דעיקר האיסור משום מחשבת ע"ז א"כ האיך יהא זה שנאסר מחמת מחשבת ע"ז יגרע מתקרובת ע"ז בעצמה דאינה מטמאה רק מדרבנן (והאיך יהא זה שנאסרה מחמת מחשבת ע"ז גרע ממנה שתטמא מן התורה). [ומחשבת ע"ז תטמא מן התורה] לזה אמר דמ"מ בגוף השחיטה אין כאן פסול שהרי נשחטה כהוגן רק משום מחשבת ע"ז נאסרה א"כ לא גריעה מע"ז דמן התורה אינה מטמאה. ולפ"ז מבואר להדיא דמשום מחשבת ע"ז נגעו בה דאם כדעת הש"ך דאפי' אינו עובד כלל אסור כיון שאינו בר זביחה א"כ מאי ענין זה לתקרובת ע"ז שלא תטמא הכא כיון שנפסלה בשחיטה ממילא נבלה היא ומטמאה וזה ברור לפענ"ד. והתב"ש האריך בביאור דברי הרמב"ם דשם ודבריו תמוהין לפענ"ד ואין להאריך כי העיקר בכונת הרמב"ם כמו שכתבתי ומוכח ג"כ דלא כש"ך. ומה שהביא מן הש"ס כבר השיגו בכו"פ:

אבל מ"מ כל זה לדעת הרמב"ם אבל לשיטת התוס' והרא"ש [דילפי] מקרא דוזבחת בודאי אפי' אינו עובד עכו"ם פסול מן התורה. ובכרו"פ הביא ראי' לשיטת הרמב"ם מהא דאמרינן וטבוח טבח והכן פרע להם בית השחיטה. מבואר דהיו מקיימין מצות שחיטה וקשה עדיין שחיטת עכו"ם נבלה וע"כ משום דידעו דלא היו עובדין ע"ז [ובפשיטות ניחא להרמב"ם דהא ע"ז שלהם היו הבהמות בעצמן כמבואר שם בפסוק כי לא יוכלון המצרים לאכול לחם [וגו'[וכן בפרשת שמות הן נזבח את תועבת מצרים וגו' א"כ לא הי' מקום לחוש ששחטו הבהמות לע"ז ודוק] והוא תמוה דהא טעמייהו של התוס' והרא"ש היא משום קרא דוזבחת מי שהוא בר זביחה. והשתא בשלמא בגוף השחיטה שייך לומר שהיו מקיימין כמי שאינו מצווה ועושה אבל זה א"א שהיו מקיימין דהא הכתוב הקפיד על מי שהוא מצווה בזביחה וזה שייך בישראל שקיבלו התורה והיו הם מצווין ולא עכו"ם אבל קודם מתן תורה דאף הם לא היו מצווין פשיטא דהכל הי' תלוי בעובד ע"ז וזה ברור ולפ"ז לדינא בודאי יש להחמיר כהרמב"ם ונ"מ לענין כיסוי וכמו כן להיפוך לענין ספק יש להחמיר כשיטת [התוס'] והרא"ש:

סעיף ב

מומר אוכל נבילות לתיאבון (ב) ישראל בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו אפילו ישחוט בינו לבין עצמו (ג) והוא שיודעין בו שיודע הלכות שחיטה. ואם לא בדק לו סכין תחילה אסור לאכול משחיטתו עד שיבדקנו בסוף (ד) ואין ליתן לו לכתחלה לשחוט. אפילו כשר עומד ע"ג (ה) בלי שיבדוק לו כשר את הסכין תחילה על סמך שיבדקנו

בסוף: הג"ה. (ו) מי ששחט והוציא טריפה פעם אחת מתחת ידו אם לא הוחזק בכך מותר לאכול אח"כ משחיטתו מ"מ דנין בזה לפי ראות עיני הדיין באדם השוחט אם כבר נכשל ורגלים לדבר מעבירין אותו (מהרי"ק שורש ל"ג) (ב)

ישראל בודק סכין. נחלקו בזה הפוסקים אם צריך לבדוק הסכין גם אחר השחיטה או לא. וכתב הש"ך דאפי' להמקילין היינו דאמרינן מסתמא בדקו ומצאו יפה אבל אי ידעינן בודאי דלא בדק צריך בדיקה כמו אחר. ודבריו אינם מובנים דהא בדיקת מומר אינו כלום ולעולם הוי כלא בדק. ולכאורה נראה דכונתו דוקא קודם שחיטה אמרינן דלא טרח אחר סכין יפה כיון שקיבל עליו לשחוט או מחמת איזה הנאה אבל בדיקת הסכין לא הוי לי' טירחא כלל הלכך אחר שחיטה שפיר סמכינן דבדק כיון דלא הוי טירחא ואם הי' מוצאו פגום הי' אומר דלא חשיד על לפני עור [היכא דליכא טירחא] (וטירחא ליכא) ואפי' רוצה בעצמו לאכול מ"מ הוא אוכל נבלות ג"כ דגבי מומר דעלמא חוץ משבת וע"ז כשר לשחיטה אפי' אוכל נבלות בפרהסי' וכמו כן אם נותנין לו שכר לשחוט א"כ זה השכר מגיע לו אפי' נמצא פגום וכ"ש בשוחט בלי הנאה רק מחמת שקיבל עליו לשחוט [א"כ מעיקרא] לא יטרח מ"מ אח"כ דליכא טירחא יאמר האמת אם נמצא פגום או לא. אלא דקשה לפ"ז לכתחלה נמי למה צריך בדיקת סכין נהי דלא יפרוש מלשחוט כיון שקיבל עליו או כדי שיתן לו לאכול ממנה ולא יטריח לחזור אחר סכין יפה מ"מ אח"כ יאמר שמצאו פגום אם לא יהא כהוגן מקודם והוא יוכל לאכול שאוכל נבלות ולפני עור לא יעבור וכ"ש בלי הנאה כלל. וצ"ל משום חשדא דאינו רוצה שחבירו יחשדנו דמעיקרא ידע דהי' פגום דלא שכיח שיפגום בעור ומפרקת וצ"ע. ויותר נראה דכונת הש"ך דודאי חשש זה אינו בודאי דלא יטרח ויאכילנו נבלות דהא [על] לפני עור לא חשוד רק מיחש הוא דחיישינן הלכך בבדיקה ראשונה דהיא מעכבת שפיר חיישינן אבל בדיקה דאח"כ דלא מעכבה סמכינן אמומר דלא חשוד על לפני עור:

והנה הר"ן ריש חולין כתב דשמעינן מהתם דבדיקה לא מעכבה דהא אפי' במומר אמרינן הכא דדוקא בלי בדק סכין צריך בדיקה אח"כ אבל אי בדק סכין לא ע"ש והנה יש להבין דפתח דבדיקה לא מעכבה משמע דיעבד אבל לכתחלה צריך בדיקה והביא ראי' מהכא דלא צריך בדיקה כלל. וצ"ל דכונתו כמ"ש הש"ך דמוכח דאנן אין צריכין לבדוק אחר שחיטה של מומר ואם הי' מעכב בדיעבד לא הוי סמכינן אפי' בבדיקה דאח"כ על המומר וע' דבעלמא אינה מעכבת לכך סמכינן בזה אמומר כנ"ל:

אמנם גוף הראי' אינו מובן כלל ומנין לנו דאינו צריך בדיקה כאן אח"כ ובגמ' לא קאמר אלא אפי' לא בדק מעיקרא סגי בבדיקה דאח"כ אבל מ"מ אפי' בדק צריך בדיקה. ואפי' אי נימא דכונת הר"ן דקשיא לי' מאי קמ"ל בדיעבד כשר כיון דלכתחילה מותר בבדיקה כ"ש בדיעבד וע"כ דקמ"ל דוקא בלא בדק צריך בדיקה משא"כ בבדק. מלבד מה דיש לדחות בכמה אנפי ועי' מה שכתבתי לעיל (רס"י א') לשיטת הראב"ן אבל בלא"ה לא מוכח רק אם בדק אז אין בדיקה. דאח"כ מעכבת במומר אבל מנין לנו דלכתחילה אין צריך בדיקה ודוחק לומר דבאמת כונת הר"ן רק דיעבד ולא כן משמע בר"ן. אבל באמת נלפענ"ד ראי' ברורה דא"צ בדיקה אפי' לכתחילה אחר שחיטה. דהא התם קאמר וכולן ששחטו [אהייא[אילימא אחש"ו ואם שחטו מיבעי לי' אלא אמומר אי דבדק סכין ונתן לו הא אמרת שחיט אפי' לכתחילה ויש להבין מאי קושיא ודאי לכתחילה שחיט אבל מ"מ אח"כ צריך ג"כ בדיקה ושפיר קמ"ל דבדיעבד אינה מעכבת ואי ליתא לסכין כשר. ול"ל דתקשי הא בלי רואין כשר בזה דיעבד הא ליתא דהשתא נמי תקשי הא לעיל כשהקשו על רבא הקשו הא אמרת אפי' יוצא ונכנס שחיט לכתחילה הרי דהקשו בתרתי חדא למה לי רואין ביוצא ונכנס סגי ועוד מאי דיעבד אפי' לכתחילה ואולם גבי רב אשי לא הקשו רק הא אמרת שחיט לכתחילה והו"ל להקשות הא אפי' בינו לבין עצמו שחיט לכתחילה [כדפריך לעיל לרבא הא אמרת אפי' יוצא ונכנס שחיט לכתחילה] דלא שביק היתרא וע"כ צ"ל כמ"ש הריטב"א בשם הרמב"ן על הא דפריך בבודקין אותו סגי ולא פריך הא שחיט לכתחילה דניחא לי' טפי ממילתא דמפורש במשנה להדיא לפי האוקימתא מלהקשות מדינא מבחוץ והשתא הכא נמי הא לפי האוקימתא הוי אתי שפיר ברואין ולא אמרינן לא שביק היתרא במומר לאותו דבר והכל שוחטין אפי' מומר ברואין כמו לאביי בכותי בד"א בסכין בדוק ובדיעבד בודק סכין וכולן ששחטו כשר ושפיר הוצרך להקשות הא שחיט לכתחילה דזהו מבואר בהכרח באוקימתא דרב אשי ולפ"ז אכתי קשה כנ"ל דאתי שפיר וכולן אבדיקה דאחר שחיטה ומעיקרא בדק ג"כ ואח"כ ליתא לסכין וקמ"ל ברואין כשר בלי בדיקה דאח"כ. וע"כ צ"ל דאח"כ לא בעי בדיקה כלל וסמכינן בזה אבדיקת המומר כמ"ש הש"ך. ואולי לזה נתכוון ג"כ הר"ן. ומ"מ לענין דינא כבר החמירו האחרונים להצריך בדיקה גם אח"כ ולא סמכינן אמומר כלל:

ג

והוא שיודעין בו שיודע הלכות שחיטה. דין זה תמוה לכאורה דא"כ למה נאדי מאוקימתא דרבינא הואיל וס"ל רוב מצויין ולעלופי לא חיישינן וקשה הא במומר לא אמרינן זה וא"כ אתי שפיר הכל שוחטין אפי' מומר בד"א דיודעין שיודע אבל בלא"ה לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו ואי ליתא [קמן] טריפה וכולן אפי' מומר דליתא כשר באחרים רואין והוא תמוה לכאורה. שוב ראיתי בכו"פ שהקשה כן אבל באמת נראה דלק"מ דודאי א"א לפרש הך וכולן רק שיהא כולל אותו דמיירי בי' עד השתא כמו לרבינא היכא דליתא למיבדקי' דהשתא בהכי מיירי בסיפא דקאמר ואם לאו אין הכונה שאינו יודע רק דליתא ועלה קאי וכולן [ובאמת יש לתמוה לשיטת הרב לעיל (ס"א) דמצריך בדיקה לכתחילה וגם דיעבד בלא בדק צריך בדיקה אח"כ כמו שביארנו שם א"כ תקשי הא מצי לפרושי הכל כרבינא רק ואם לאו הפירוש שאינו יודע ואז ברואין מ"מ כשר. וצ"ל דהרב לחומרא סובר כן דמספקא לי' אי הלכה כמ"ד רוב מצויין לכתחלה לא או כהגאונים לכתחילה על סמך ולעולם באיתי' קמן צריך בדיקה לכך פסק תרווייהו ודוק] והשתא ליכא לפרושי במומר דהא מעיקרא הכל מיירי בבדק סכין דאי לא בדק סכין אפי' יודע הכל אסור לכתחלה וע"כ בבדק סכין א"כ אי עלה קאי וכולן קשה הא אפי' לכתחילה שחיט וס"ל להנך פוסקים כדעת המחבר לעיל (סי' א') דאפי' מי שאינו יודע מוסרין לו לכתחילה ברואין וה"ה מומר בבדק סכין אף שאינו יודע ואי קשיא הא לכל הנך לא אתי שפיר וכולן רק אחש"ו א"כ עכ"פ הו"ל לפרושי כרבינא בלי וכולן ובמומר. הא לא קשיא כמו שכתבתי לעיל (סי' א') דע"כ לא קשיא להו להנך פוסקים וכולן רק כיון דליכא למיטעי דקאי נמי אהך דמעיקרא לאביי ורבא בכותי ולרב אשי במומר דכיון דקאמרת כותי ומומר א"כ מפרשת הכל שוחטין כותי ומומר א"כ הרי שוברו בצדו דכותי ומומר לכתחילה ולא קאי אהך משא"כ לרבינא דמצי למיטעי באמת וכולן קאי גם אאינו מומחה דבעינן דוקא רואין וזה לא נשמע מקודם דלא דהא רבינא מפרש הכי לכך לא אתיא להו שפיר. ומיושב קושית התוס' שם בד"ה רוב ודוק. והכא נמי לא אתיא להו שפיר וכולן דאיכא למיטעי אפי' בדק סכין בעינן דוקא רואין כל שלא נתברר שיודע הלכות שחיטה דזהו לא נשמע דמותר לכתחילה דהא איכא מאן דאוסר באמת לכך לא אתיא להו שפיר בלי וכולן:

רק הא קשיא לי דאי ס"ד דס"ל להנך פוסקים כדעת המכשירים לעיל (סי' א') במי שאינו יודע [שוחט] לכתחילה א"כ תקשי להו במילתא דרבינא גופא הא אפי' לכתחילה שחיט ואינהו גופא ע"כ דייקי הך קושיא דאל"כ תקשי כנ"ל. ול"ל דס"ל דרבינא באמת סובר הכי אבל אנן לא מהא דרבא זאת אומרת [וכו'] ש"מ אחר דומיא דחש"ו שחיט לכתחילה וכ"כ באמת הרבה מן האחרונים וכן מבואר במרדכי. אבל הוא תמוה דא"כ למה הוצרך לומר דלכך נאדי מדרבינא הואיל ורוב מצויין הא בלא"ה לא מצי לפרושי כרבינא דלא אתי שפיר וכולן דשחיט אפי' לכתחילה כמו דלא מצי לפרושי במומר כנ"ל וצ"ל דודאי ע"כ לא שייך להקשות הא אמרת שחיט לכתחילה רק אם המשנה באה להורות היתר שפיר יש להקשות הא אפי' לכתחילה מותר ומאי קמ"ל דיעבד אבל לרבינא משנה איסור באה להורות דס"ד בליתא למיבדקי' סמכינן ארובא קמ"ל אפי' ליתא בעינן רואין דוקא [והא דלא מקשה מעיקרא כדמקשה בבודקין סגי הו"ל להקשות הא שחיט לכתחילה. כבר תירץ הריטב"א בזה בשם הרמב"ן הבאתיו בס"ק הקודם] משא"כ במומר פשיטא דבלי רואין טריפה דאיהו לא שייך ברובא כלל דלתיאבון הולך לשחוט אף שאינו יודע [כמ"ש הרשב"א הביאו ב"י] וע"כ דהיתר קמ"ל דמ"מ ברואין כשר ושפיר קשה הא אפי' לכתחילה שחיט ברואין כנ"ל והרב דחולק לעיל (וס"ל] דאין למסור לכתחילה מ"מ לא הגי' כאן דלחומרא כתב כן [התם] וכאן חושש [ג"כ] לחומרא כמאן דמכשרי [התם] ודוק:

ד

ואין ליתן לו לכתחלה. עי' ש"ך (סק"ח) בשם הב"ח לדעת הר"ן דאפי' בדק סכין לא מהני רק יבדקנו בפני הרואין. ולפענד"נ דהא ליתא דא"כ אפי' יבדוק מי שיבוא אח"כ ולא ראה הבדיקה יאמר דסמכינן אבדיקת מומר רק כונת הר"ן כך דאם יתן לו לשחוט בלי סכין כלל רק המומר יקח סכין שלו אז יטעו דסמכינן עליו אבדיקתו אבל כל שהביא הוא לו סכין ונתן לו מהיכי תיתי יאמרו שלא בדק הסכין מסתמא בדקו וכמו כן מי שלא ראה כלל יאמר דבדק סכין ונתן לו משא"כ אם באמת לא יבדוק רק ימסור לו לשחוט בלי סכין כלל והמומר ישחוט בסכין שלו אז הרואה ידע בהכרת דסמך על בדיקת המומר ושפיר יש לחוש דיחשוב דסמכינן עליו לגמרי בלי בדיקה כלל אפי' אח"כ כנ"ל ברור:

ה

בלי שיבדוק לו. עי' ש"ך (ס"ק י') וכונתו לדעת הב"ח דבעלמא לא חיישינן דמישתלי רק משום ברכה והיינו כיון דהוא עצמו שוחט בודאי יבדוק ג"כ אח"כ ולזה ס"ד במומר דליכא חשש ברכה ג"כ לא חיישינן דמישתלי לכך קמ"ל דמומר שאני דכיון דאין הוא עצמו שוחט רק המומר שחט חיישינן דלמא מישתלי ואף דליכא חשש ברכה אסור [ולק"מ מה שהקשה הפר"מ] אך מה שהקשה הש"ך על הב"ח דבש"ס מוכח דטעמא לאו משום ברכה הוא תמוה דהא פשיטא דמה ששאל התם מנין לבדיקת סכין לאו למימרא לכתחילה דוקא דאל"כ מאי מקשה עלי' פשיטא דאי נקיב טריפה והוצרך לשנויי לחכם מ"מ מנין לנו דצריך לכתחילה וע"כ דהשאלה על בדיקה סתם דשמא לא צריך בדיקה כלל ואהא מקשה לי' כי נקיב טריפה וקאמר דהכונה לחכם אבל הכל על בדיקה סתם דשמא אין צריך בדיקה לחכם כלל, ולפ"ז מה שצריך לבדוק באמת לכתחילה י"ל דהוא משום ברכה. ולפ"ז יש ראי' לכאורה מהש"ס להב"ח דע"כ דהטעם הוא משום ברכה לכך לא מצי לשנויי דכונתו אלכתחילה דכיון דהטעם משום ברכה לא שייך לאוקמא קרא להכי דהא משכחת לה כששנים שוחטין ואחד מברך לשניהם דלא צריך בדיקה כמ"ש הש"ך גופא לדעת הב"ח משא"כ אם נאמר דהטעם הוא דלמא אישתלי א"כ הו"ל לשנויי באמת דלכתחילה קאמר משום דילמא אישתלי ולא קשיא פשיטא [דכי נקיב טרפה]. ואפשר לדחות דלא משמע לי' דקרא להכי דניחוש מדאורייתא דילמא אישתלי. אבל עכ"פ אין מזה קושיא על הב"ח כנ"ל:

ו

מי ששחט והוציא טריפה. עי' ש"ך דהאריך להשיג על דין זה. ולפענד"נ דלק"מ דנראה דהש"ך הבין דכונת הרב אף שידוע שרצה להאכיל טריפות פעם אחת מ"מ אם לא הוחזק מותר והוא תמוה דא"כ האיך כתב אח"כ דדנין בזה לפי ראות עיני הדיין דאם כבר נכשל ורגלים לדבר מעבירין אותו וקשה מה צורך לרגלים לדבר הא נודע בודאי שרצה להאכיל טרפות. וברור דכונת הרב במי שנודע שיצא טריפה מתח"י בודאי אבל לא נודע מחשבת הלב אם טעה באמת בזה ולא ידע א"כ אכתי כשר הוא או אם בשאט נפש עשה כן ואינו מדקדק כראוי ועל זה כתב דאם הוחזק בכך בודאי מעבירין אותו וכמו כן אם יש רגלים לדבר שלא נעשה בשוגג וטעות מעבירין אותו אבל בלא"ה עדיין מותר לאכול משחיטתו וכן מבואר בדברי הרב לקמן (סוס"י ס"ד) בטבח שנמצא אחריו חלב וז"ל וחזרתו לכשרותו ותשובתו הכל לפי ראות עיני הדיין אם עבר בשוגג או במזיד. מבואר דבשוגג אין צריך לילך למקום שאין מכירין ללבוש שחורים וחוזר לכשרותו א"כ הכא נמי הדין כן. וזה מוכח באמת במהרי"ק שכתב דהא אפי' אם יהא אמת כדברי העד מ"מ אין מוחלט לפסול עולמית בשביל כך ולכל הפחות אם ילבש שחורים וכו' ויש לתמוה מה זה שכתב לכל הפחות דהא פשיטא דאם אמת כדברי העד אינו חוזר לכשרותו רק בתשובה זו לא פחות כמבואר פ' זה בורר בטבח דנפיק טריפתא מתותי' ידיו דרבי מזי' וטופרי' ולא מהני עד שילך למקום שאין מכירין ע"ש. וברור דכונת מהרי"ק בחרתי חדא דאין מוחלט ליפסל עולמית בשביל כך דהא י"ל דהטבח באמת לפי דעתו חושב שלא הי' טריפה דשהא או דרס ולאו אדעתי' ומנין לנו דהי' כונתו להאכיל טריפות בשאט נפש. וע"ז כתב עוד דעכ"פ לכל הפחות תשובה מהני לכך לא מיקרי שוי' אנפשי' ובזה פסק הרב כסברא הראשונה דסובר דאפי' באמת מ"מ לא הוחלט לפסול עולמית א"כ אפי' [איכא[ב' עדים כל שאין רגלים לדבר דעשה כן במזיד או מחמת קלות הדעת לא נפסל ואין מעבירין אותו כנ"ל ברור:

סעיף ג.

מומר לתיאבון ששחט (ז) אפילו נשבע ששחט בסכין יפה אינו נאמן: (ז)

אפי' נשבע. עי' ש"ך (ס"ק י"ב) והפלתי תמה עליו דהא בלא"ה כיון דעבר באיסור נבלה פסול לשבועה ומה צורך לאותו דבר. ולכאורה דבריו תמוהין דודאי חשוד לשבועה אפי' לדבר אחר אבל כאן לולא דהוא אותו דבר בלי שבועה הי' נאמן דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה ולא בעי בדיקת סכין לכל הפוסקים זולת הרמב"ם כדלקמן (ס"ו) א"כ ע"כ צריך לאותו דבר דאז בעי בדיקת סכין וס"ד דבשבועה מהימן קמ"ל דלא. ואולי כונתו להקשות על הש"ך דמ"מ כיון דהוא בא לפרש למה אינו נאמן מכח השבועה לא הי' לו להזכיר אותו דבר דשבועה לא מהני אפי' בדבר אחר. אבל באמת לק"מ גם בזה דודאי יש להבין כיון דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה ונאמן בכל דבר א"כ למה במומר לעבירה מן העבירות פסול לשבועה אדרבא שבועה חמורה מהכל ול"ל משום דלשבועה הוי כאותו דבר דמושבע ועומד הוא. א"כ תקשי באמת קושית הט"ז הא בלי מלקות מושבע ועומד הוא. ומה שתירץ בנה"כ לא שייך דהא לכולם הוי אותו דבר וצ"ל דכיון דחשוד על עבירה מן העבירות חשדינן לי' בכל דבר שיש בו חימוד ממון דכיון דעובר עבירה משום חימוד [ממון] ישבע לשקר ויעיד בשקר (משום חימוד ממון) [ג"כ] וזהו בשבועות ממון אבל כאן דנשבע ששחט בסכין יפה ולית לי' נפקותא כלל בשבועה זו ס"ד דלא חשוד קמ"ל דמ"מ דוקא בעלמא לא מיקרי שבועה אותה דבר מוכח מושבע ועומד כיון דהוא על שני ענינים אבל כאן דשניהם על דבר אחד שפיר חשוד על השבועה מכח מושבע ועומד אבל לולא דהוא אותו דבר הי' נאמן בשבועה הואיל ואינה לחימוד ממון [תדע דהא פשיטא דמי שעבר על איזה שבועה כשר לשחיטה דמומר לד"א לא הוי מומר לכה"ת ובפ"א אפי' להרמב"ם כשר ואולם מי שחשוד על השחיטה ואכל נבילות פ"א פסול לעדות ולשבועה וע"כ דלכל דבר דחשדינן לי' לאיזה הנאה לא מהימן כל שעבר עבירה מן העבירות ולא בלי הנאה כלל ודוק וזה ברור בכונת הש"ך] ועי' ט"ז ובתשובת הרמב"ן (סי' ק"ע) הביאה הב"י (סי' קי"ט) מבואר להדיא כמו שתירץ בנה"כ ותימה שנעלם מעיני הט"ז וש"ך דברי הרמב"ן הללו גם על הב"י יש לתמוה שהביא [דין] זה בשם ס' אוהל מועד והוא מבואר ביותר ביאור בדברי הרמב"ן הנ"ל:

סעיף ד.

מומר לתיאבון ששחט בינו לבין עצמו. ויש עמו סכין יפה ושאינו יפה ואומר שביפה שחט נאמן. ואפי' אם נמצא בשר בידו אם יש מומחין בעיר נאמן לומר (ח) מומחה שחט לי:

ח

מומחה שחט לי. עי' ט"ז וש"ך דבעינן דוקא פלוני מומחה כדלקמן [סי' קי"ט] ואמת שהרשב"א גופא במשמרת הבית כתב כן אבל פשיטא דלא הי' כונת הטור ומחבר לזה. ונראה דהטור ומחבר מכשרי במומחה סתם ולא הוצרכו אמירה רק כמ"ש הדרישה] ואזלי לטעמייהו דבמומר לתיאבון השוחט לאחרים לא מצרכי לבדוק רק קודם שחיטה ולא לאחר שחיטה והטעם כמ"ש לעיל (ס"ק ב') דדוקא מעיקרא משום טירחא חיישינן שישחוט בסכין פגום ואפי' בלי הנאה כיון שקיבל עליו לשחוט אבל בבדיקה דלאח"כ מה לו למומר בכך הוא עשה את שלו דשחט לו ובדיקה לאו טרחא היא ואם ימצא פגום בודאי יאמר כי מה לו למומר בכך הוא עשה את שלו דשחט לו הלכך ממילא הכא דהוא רוצה לאכול בשר שביד המומר [ודמי לחמצן דמותר ולא הוצרך שיאמרו מי החליף והיינו כמו שכתבתי ודו"ק. והרשב"א הביא ראי' מזה לדין הקודם בסכין והוא תמוה כמ"ש הר"ן בחידושיו ע"ש. ומוכח כדבריו בש"ס] א"כ הוי כמו שם בבדיקה שני' דמה לו למומר לומר לו שהוא כשר שיאכל ממנו ואם היא טריפה ניהי דהוא אוכל לאיזה צורך יכשיל את זה ואפי' הוא מוכר לו במעות מ"מ כתב רבינו ירוחם דהכא מיירי דנבלה ושחוטה מקחן שוה בלי הבדל כלל א"כ אין נ"מ למומר כלל א"כ נאמן לומר דמומחה שחיט לו משא"כ בסי' קי"ט דהוא שלח אותו לקנות לו גבינה א"כ משום טירחא יכול להיות דקנה לו טרפה וממילא מוכרח לומר עכשיו שהיא כשרה שהרי שלחו לקנות כשר והוי כמו מומר השוחט דהכא דצריך בדיקת סכין מתחילה כיון שהוא שלוחו לשחוט א"כ יכול להיות דמשום טירחא לא בדק סכין שלא הי' יפה וא"כ מוכרח לשקר דאינו יכול לומר בסכין פגום שחט כיון שהי' שלוחו לשחוט משא"כ הכא דלא הי' שלוחו כלל ומה לו למומר לשקר לזה להאכילו טריפות וממילא מוכח דבקל הי' לו מומחה לשחוט ונשחט בכשרות [וראיתי בש"ך (סי' קי"ט) שכתב כעין זה ליישב דברי הב"י שם שכתב דוקא בדרבנן סמכינן אמומחה פלוני ולא בדאורייתא דהא הכא הוי דאורייתא וכתב לחלק כעין הנ"ל. והוא תמוה דלפ"ז ממילא לא בעינן מומחה פלוני כלל ומה"ט לא הזכיר כלל מומחה פלוני הכא] ואדרבא על הרשב"א והרא"ה במה"ב יש לתמוה דאי ס"ד דבעינן דוקא מומחה פלוני תקשי מאי מהני הכא מומחה פלוני הא בהדיא כתבו התוס' והרא"ש ושאר פוסקים דלכך במומר לא מהני יוצא ונכנס כמו בכותי דגבי' לא שייך מירתת דהוא חושב דמחזיקין אותו כישראל גמור הואיל והוא רק לתיאבון וחושב שלא יבדקו אחריו הסכין. וקשה הא הכא נמי הוי מומר לתיאבון ויחשוב שלא ישאלו למומחה אם שחט לו. ודוחק לחלק משום דסכין אם לא יבדוק מיד שוב לא יוכל לבדוק משא"כ למומחה יכול לשאול לעולם ושמא פעם אחת יארע שישאלנו זה דוחק. ולהמחבר ניחא דהא לאו [מטעם[מירתת אתינן עלה כנ"ל. ומ"מ יש ליישב דברי הרשב"א דע"כ לא אמרינן דלא שייך מירתת רק במומר הנותן לו לשחוט ושוחט בינו לבין [עצמו] א"כ הוא רואה דסומכין עליו ולא חשיד על קלקול השחיטה לכך חושב ג"כ שלא יבדקו אחריו משא"כ הכא דלא ראה שום ראי' שסומכין עליו [ועדיין צ"ע דהא אפי' באחרים רואין דאין לו [ראי'] שסומכין עליו אסור. דלמא בסכין פגומה שחט] ואולי משום שמוסרין לו לשחוט מחזיק עצמו בישראל] וכן גבי גבינה א"כ שפיר ירא שמא באמת אין סומכין עליו כלל וישאל למומחה. ומ"מ דברי הטור ומחבר נראין אם לא באופן דיש לו הנאה עכשיו במאמרו זה אז חיישינן באמת שמא הי' לו טירחא ולא שחט אצל מומחה ובזה נראה דלא מהני פלוני מומחה לדברי הב"י והרב (סי' קי"ט) דבדאורייתא לא סמכינן על זה. ועי' חי' ריטב"א חולין (ד':) בד"ה גופא ודוק:

סעיף ה. (ט) מומר להכעיס אפי' לדבר אחד או שהוא מומר לאלילים או לחלל שכת בפרהסיא. או שהוא מומר לכל התורה אפילו חוץ משתים אלו דינו (כעכו"ם):

הג"ה. ומי שאינו חושש בשחיטה ואוכל נבלות בלא תיאבון אע"פ שאינו עושה להכעיס דינו כמומר להכעיס. (כך העלה הב"י מדברי הרא"ש): (ט)

מומר להכעיס אפי' לדבר אחד. משמע אפי' בדבר אחר לא בנבילות. ואמת שכן כתב הר"ן והרמב"ם בפי' המשנה השוחט במגל. וז"ל ודע שהאיש שהוא מן הכת הזאת שראו אותו עזב על מצוה מן המצות דרך קלות לא שיגיענו באותו מעשה תועלת תאוה הוא וכל הדומים לו אסור לאכול משחיטתן ע"ש הרי להדיא כדברי הר"ן ויש לתמוה על הרב בהג"ה שכתב מי שאינו חושש בשחיטה והוא מדברי הב"י לדעת הרא"ש אבל מ"מ היינו לשיטת הרא"ש דבעינן דוקא להכעיס באותו דבר אבל לפי' הר"ן והרמב"ם דבכל מצוה הדין כן. א"כ ממילא הוי בכל מצוה להכעיס כל שעושה בלי לתיאבון (הוי להכעיס) וכיון שלא הגי' הרב על דברי המחבר למה כתב מי שאינו חושש בשחיטה:

והנה הש"ך (ס"ק ט"ז) כתב דהוי נבלה מדאורייתא. ואני תמה דודאי בלהכעיס לאותו דבר כיון שנלמד מקרא דוזבחת לאפוקי מי שאינו מאמין בזביחה הוי דאורייתא לשיטת התוס' והרא"ש אבל להרמב"ם כפי מה שסובר הכ"מ (רס"י זה) וכמו שביארנו שם דהדין עמו דאפי' עכו"ם שאינו עובד ע"ז אינו רק מדרבנן א"כ מאיזה צד יהא זה אסור מדאורייתא כיון שאינו עובד ע"ז כלל ולהרמב"ם שחיטת עכו"ם גופא לא נאסרה רק משום מחשבת ע"ז. ואמת דמדברי הרמב"ם שם יראה דמומר בדבר אחד להכעיס הוי מומר לכל התורה כולה וחשדינן לי' ג"כ לע"ז כי דימה זה למה דתנו רבנן שחיטת מין לע"ז ע"ש. אבל מדברי התוס' והרא"ש מוכח להדיא דלאו משום ע"ז נגעו בו א"כ באינו מומר לנבילות אין מקום לאסור מדאורייתא כלל וצ"ע בזה:

ולענין דינא תמהני על פסק זה של המחבר דהא הרשב"א וש"ג בשם ריא"ז מכשירין להדיא אפי' במומר אוכל נבילות להכעיס באחר עומד על גביו ובדק סכין. והתוס' והרא"ש דחולקין היינו דוקא במומר לנבלות משום וזבחת אבל מומר לדבר אחר לא הוי מומר לכל התורה כלל וכשר לשחיטה. ואפשר אפי' באין רואין כלל כמו לתיאבון א"כ האיך שביק כל הנך פוסקים ופסק אפי' מומר לד"א לא מהני אפי' אחרים רואין ובדיקת סכין. וכן מוכח לפענ"ד להדיא בש"ס דמומר לדבר אחד אפי' להכעיס לא הוי מומר לכל התורה דהא בברייתא קתני להוציא את המומר ומקבלין קרבנות מפושעי ישראל ופירש"י וז"ל משמע מזידין כדתניא במס' יומא פשעים אלו המורדים וכה"א מלך מואב פשע בי עכ"ל יראה מבואר שהרב בא לפרש דפושעי ישראל היינו אפי' להכעיס מ"מ כיון דלא הוי רק לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה דאל"כ אלא דוקא לתיאבון מאי קשיא לי' לש"ס שם עד שהוצרכו לשבש הברייתא מומר לנסך היין. הא בפשיטות אתי שפיר דרישא במומר לכל התורה וסיפא לדבר אחד כדמוקי התם וסיפא דסיפא במומר להכעיס לד"א דג"כ אין מקבלין. וברור דמומר להכעיס אינו מומר לכל התורה כולה א"כ מבואר התם דכשר לשחיטה והוא תמוה מאוד. וכן מוכח להדיא בפירש"י שם (ג':) דפי' אוקימתא דרב אשי במומר לתיאבון דלהכעיס מועד לנבל בכונה בידים. מבואר להדיא דדוקא מחשש ניבול חוסר ולא משום דהוי כעכו"ם ומשמע להדיא דסובר כרשב"א דבאחרים רואין מותר ע"ש א"כ כיון דרש"י והרשב"א והריא"ז והתוס' והרא"ש כולם מסכימים עכ"פ להכשיר במומר לד"א ובש"ס מוכח להדיא כדבריהם האיך פסק המחבר בפשיטות בהיפוך ולא הביא שום חולק כלל והוא תמוה לפענ"ד:

והנה באמת שיש להקשות קצת לשיטת הרשב"א דמכשיר בדיעבד בעומד על גביו ולכתחלה לא א"כ למה הניחו אוקימתא דרב אשי בקושיא משום וכולן ששחטו דהא שפיר י"ל דהכל שוחטין דמתני' ושחיטתן כשרה הכל במומר לתיאבון כאוקימתא דרב אשי אבל להכעיס אפי' דיעבד לא מהני בדיקת סכין וכולן ששחטו אפי' להכעיס שחיטתן כשרה אף דלכתחילה לא אפי' ברואין מ"מ בדיעבד ברואין כשר. ואפשר לדחות דמ"מ כיון דמעיקרא לא מיירי במשנה ממומר להכעיס רק דאימעוט מדיוקא לא שייך למיתני עלה וכולן ועוד יש לדון לדעת הרשב"א הנ"ל כיון שכתבו התוס' והרא"ש דלכך לא מהני במומר לסמוך על סברא דמירתת כמו בכותי משום דחושב דהוא מוחזק בישראל גמור כיון דאינו רק לתיאבון, ולפ"ז להכעיס פשיטא דשייך מירתת כמו בכותי א"כ הי' בדין ביוצא ונכנס כשר הכל אפי' לא בדק סכין כלל כמ"ש התוס' והרא"ש להדיא דגבי כותי לא בעינן בדיקת סכין משום דמירתת והובאו דבריהם בב"י ואחרונים א"כ ה"ה במומר להכעיס ואף דבש"ס שם פריך דלמא בסכין פגומה שחיט ואחרים רואין מאי הוי. היינו במומר לתיאבון דלא שייך מירתת כסברת התוס' וא"כ מומר להכעיס הוי תרתי למעליותא דלא בעינן רואין רק יוצא ונכנס וגם לא בעינן בדיקת סכין כלל, אבל בדברי הרשב"א מבואר להדיא דבעינן רואין דוקא ובדיקת סכין תחלה או סוף ע"ש והנה לענין בדיקת סכין י"ל דסובר כדעת הריטב"א בחידושיו והר"ן בחידושיו בתירוץ ראשון דכותי ג"כ בעי בדיקת סכין דלא כהתוס' והרא"ש. ונראה דטעמייהו דלא שייך בזה מירתת כיון דתליא בהרגשה ויכול לומר בפעם הזה לא הרגשתי פגימה דקה ושלא בכונה עשה משא"כ בקלקול השחיטה. ובש"ג בשם ריא"ז ראיתי שכתב ג"כ ביוצא ונכנס מותר במומר להכעיס משום מירתת ובדין בדיקת סכין משמע דצריך ואולי סובר ג"כ דכותי צריך בדיקת סכין אבל יוצא ונכנס נראה ברור דסגי במומר להכעיס משום מירתת וצ"ע: ואמת דיש להקשות לכאורה להך דעה לפ"ז דמאי מקשה לרב אשי אחרים רואין מאי הוי הא י"ל הכל שוחטין אפי' מומר לתיאבון אבל להכעיס אפי' יוצא ונכנס לא ישחוט לכתחילה ואם שחט שחיטתו כשרה חוץ מחש"ו דאפי' יוצא ונכנס פסול דלא שייך בהו מירתת וכולן ששחטו ואחרים רואין כשר והיינו אפי' היכא דלא שייך מירתת דאחרים ראו והוא לא ידע דראו מ"מ כשר. וכן תירץ בס' חפץ ה' להגאון בעל פרי תואר על קושי' התוס' ריש חולין בד"ה ושמא. דהא מסיפא מוכח, ותירץ הוא דסיפא מיירי ברואין והם אינן יודעין ע"ש. א"כ אי נימא דשייך בי' מירתת שפיר יש לפרש כנ"ל אך באמת דברי הגאון הנ"ל תמוהין ותמהני שנעלם ממנו במחכ"ת סוגית הש"ס במקומו דפריך לאביי הא. אמרת בעומד על גביו שרי לכתחלה וכן לרבא פריך הא אמרת אפי' יוצא ונכנס שרי לכתחלה. א"כ מאי קושיא. עומד על גביו ויוצא ונכנס שייך מירתת אבל אחרים [רואין[לא שייך מירתת כלל ולכתחילה אסור רק דיעבד מותר כמו חש"ו. וברור דמשמע להו לש"ס דאחרים רואין היינו עומדין על גביו א"כ אף הנ"ל לק"מ. גם יש לדון לפי הנ"ל כיון דבכותי מסברא דמירתת מותר לכתחילה א"כ במומר להכעיס דג"כ שייך מירתת מותר לכתחלה ביוצא ונכנס והאיך כתב הרשב"א דלכתחלה אפי' אחרים רואין ובדק סכין לא מהני וצע"ג בדינים אלו:

אמנם בגוף הדין במומר להכעיס נלפענ"ד שיש להקל כיון דכל הפוסקים הללו מסכימים להתיר אפי' במומר לאותו דבר בדיעבד וכן מבואר להדיא בחי' הריטב"א חולין (ד' ע"ב ד"ה אלא לאו) וז"ל דליכא לאוקמא בלהכעיס דההיא נידון דאפי' אחרים רואין אותו אין מוסרין לו לשחוט לכתחלה דמועד הוא לקלקל עכ"ל. מבואר להדיא בדיעבד אפי' מומר להכעיס כשר אלא דיש לדון בדברי הריטב"א נהי דלענין בדיקת סכין אזיל לשיטתו דלא שייך מירתת אבל באחרים רואין דשייך מירתת למה לא נמסור לו לכתחילה כמו בכותי וע"כ צ"ל דסובר הריטב"א לחלק בין מירתת דכותי למומר דבי' לא שייך מירתת. ולפ"ז ממילא י"ל דגם בדיעבד אסור רק ברואין דוקא ולא ביוצא ונכנס דלא שייך במומר להכעיס מירתת. והרשב"א הנ"ל ג"כ סובר בזה כהריטב"א לכך הוצרך רואין ובדיקת סכין ובדיעבד דוקא דלא כהש"ג בשם ריא"ז הנ"ל אבל כו"ע מודו דעכ"פ בדיעבד כשר ברואין ובדיקת סכין. ונהי דבמומר לנבילות להכעיס יש להחמיר כדעת התוס' והרא"ש מקרא דוזבחת אבל במומר לדבר אחר להכעיס אינו רואה מקום להחמיר כלל כמו שהוכחתי מכל הפוסקים [והש"ס] הנ"ל:

ובדין מומר לכל התורה כולה חוץ מעכו"ם ושבת דעת ר' דהוי כעכו"ם אבל בש"ג בשם ריא"ז כתב גם בזה דבבדיקת סכין ואחרים רואין כשר ובזה ודאי העיקר כרבינו ירוחם וכן משמע להדיא בש"ס הנ"ל דמומר לכל התורה לכ"ע אסור וגרע טפי ממומר לע"ז ע"ש

סעיף ו.

מומר לאחד משאר עבירות א"צ לבדוק לו סכין (י) ולהרמב"ם צריך ודוקא במומר לעבירה אבל מי שהוא פסול לעדות בעבירה מעבירות של תורה א"צ לבדוק לו סכין אפילו להרמב"ם:

הג"ה. (יא) מיהו אם פסול לעדות משום שאכל נבילות אע"פ שאינו מומר לכך כיון שהוא חשוד לאכול נבלות דינו כמומר לכך (סברת ב"י): (י)

ולהרמב"ם צריך. וכתב הכ"מ דהרמב"ם למד כן דהא בברייתא משוה מומר לערל א"כ כמו דבמומר בעינן בדיקת סכין ה"ה בערל ע"כ. ואמת שכן כתב הר"ן בחי' חולין שלו בהדיא לדעת הרמב"ם. אבל אני תמה דהא פשיטא דכולהו דחשיב בברייתא ע"כ הא כדאיתא והא כדאיתא דהא קתני אפי' כותי ואפי' ערל ואפי' מומר וא"כ אפי' אי נימא דסובר הרמב"ם דכותי בעי בדיקת סכין דלא כהתוס' והרא"ש מ"מ פשיטא דלא מהני בכותי רק באחרים רואין לאביי ולרבא ביוצא ונכנס ואילו מומר וערל בלא"ה כשר וע"כ דברייתא קתני כל חד וחד כדינו א"כ ערל ומומר ג"כ י"ל כן. ולפענד"נ ליישב דברי הרמב"ם כך ובהכרח מוכח דערל בעי בדיקת סכין כמו מומר דודאי יש לתמוה שם דמביא סייעתא לרבא מהך ברייתא דקתני ערל ומומר וערל ע"כ מומר לערלות א"כ מוכח דמומר היינו לאותו דבר. ויש לתמוה מאי זו ראי' וכי עדיף הך ברייתא ממשנה דקתני הכל שוחטין ומפרשי לה אביי ורבא באחרים רואין א"כ הך ברייתא נמי בהכי מיירי ובאחרים רואין כשר אבל בלא"ה לא דחיישינן שמא שהא ודרס דהו"ל כהיתירא ולא מכוון כלל לשחוט כהוגן והוא חמוה לכאורה. ומצאתי להריטב"א ז"ל בחידושיו שהקשה קושיא זו ותירץ דזה מכותי שמעינן כיון דכשר ברואין כ"ש מומר לתיאבון ואי בלהכעיס ואחרים רואין מ"מ אסור לכתחלה עכ"ל ואין דבריו נכונים לפענ"ד כיון דס"ד דלא כרבא רק כיון דדש בי' כהיתירא דמי לי' א"כ גרע טפי מכותי לא מיבעי לשיטת התוס' והרא"ש דדרשי מקרא דוזבחת מי שאינו חושש בזביחה פסול א"כ פשיטא דס"ד כיון דדש בי' כהיתירא דמי ואינו חושש כלל בזביחה. ול"ל דאי ס"ד דמיחשב אינו חושש בזביחה א"כ אפי' דיעבד אסור באמת לכך לא מצי מוקי לה ברואין דאי דלא כרבא אפי' דיעבד אסור הא ליתא דהא אפי' להכעיס מכשיר הריטב"א ז"ל באחרים רואין כמ"ש אח"כ ואפי' הרמב"ם דפוסל לאו משום שאינו בר זביחה רק להכעיס הוי כעכו"ם אבל לתיאבון פשיטא דלא הוי כעכו"ם אבל עכ"פ אחרים רואין בעינן וקמ"ל דאף דכהיתירא דמי לי' בר זביחה הוא משא"כ כותי דפשיטא דבר זביחה הוא. גם נוה שכתב עוד הריטב"א דלכך לא מצי לאוקמא להכעיס דאסור לכתחלה ג"כ תמוה דמאן לימא לן דברייתא לכתחלה דהא במתני' דידן אי לאו דקתני בתר הכי ושחיטתן כשרה לא הוי משמע מהכל כלל לכתחלה כדמוכח להדיא ריש חולין מכמה משניות כדקאמר אנא שחיטתן כשרה קא קשיא לי מכלל דהכל לכתחלה א"כ ברייתא דקתני הכל סתם שפיר יש לפרש הכל בתורת שחיטה ובאחרים רואין ולהכעיס ובדיעבד כשר:

לכן נראה ברור דכך כונת המקשן דהא קתני כותי ואח"כ ערל ואח"כ מומר א"כ פשיטא דבכל חד הוי רבותא טפי. ויש להבין האיך קתני כוחי קודם ערל דהא כותי גרע טפי מערל דהוא מומר לדבר (אח"כ) [אחר] וסמכינן עלי' לגמרי משא"כ כותי בעינן רואין דוקא. וצ"ל דודאי כותי בלי רואין הוי רבותא טפי משא"כ כותי באחרים רואין הוי ערל בלי רואין רבותא טפי דמה שיש לחוש בכותי [דעבר] אלפני עור הא אחרים רואין משא"כ ערל חשוד בעצמו לעבור עבירה לכך הוי ערל רבותא טפי שישחוט (בעצמו) [בינו לבין עצמו] מכותי ורואין. והשתא שפיר מקשה אי ס"ד דמומר הכונה ברואין א"כ ערל פשיטא דלא בעינן רואין והאיך קתני ערל באמצע אי דתנא בא לחשוב קודם מי שאינו רשע כ"כ ולאשמועינן רבותא במי שהוא רשע טפי א"כ הו"ל למיתני ערל קודם כותי דהא עדיף טפי דלא בעי רואין, וע"כ כנ"ל דקא חשיב כותי קודם דלגבי כותי ורואין הוי ערל בלי רואין רבותא טפי א"כ האיך קתני ערל קודם מומר הא מומר ג"כ ברואין וערל בלי רואין והוי בלי רואין רבותא לגבי מומר ג"כ כמו דקתני מש"ה כותי קודם ערל וע"כ דמומר וערל תרווייהו בלי רואין א"כ לגבי כותי הו"ל תרווייהו רבותא דכותי ברואין דוקא מומר הוי רבותא טפי מערל דהא רואין לא בעינן בתרווייהו ומומר גרע דהוא לאותו דבר ודו"ק:

ולפ"ז מוכח להדיא דבתרווייהו בעי בדיקת סכין דאי במומר בעי בדיקת סכין ובערל לא א"כ אכתי תקשי כמו דקתני כותי קודם הואיל והוא ברואין משא"כ ערל א"כ הו"ל למיתני נמי מומר קודם ערל הואיל והוא בעי בדיקת סכין משא"כ ערל. וע"כ דבערל ג"כ בעינן בדיקת סכין ודינו של הרמב"ם מוכרח. שוב ראיתי בחידושי הרשב"א ג"כ שכתב לדעת הרמב"ם כמ"ש הכ"מ. ודבריו תמוהין דהוא עצמו הקשה קושי' הריטב"א הנ"ל דלוקמא באחרים רואין ול"ל משום דלא דמי לערל דהא ברייתא ע"כ לצדדין קתני דהא בכותי בעינן רואין דוקא א"כ אף הנ"ל ליתא ומ"ש הוא נכון:

והנה האחרונים ז"ל האריכו להקשות דמ"ש מתרנגולת שנגנבה דמבואר בשו"ע לעיל מן התוספתא דכשרה. וקשה הא ע"כ ברוב גנבי ישראל ופסול לשחיטה להרמב"ם בלי בדיקת סכין. ולפענד"נ דלק"מ דפשיטא דמודה הרמב"ם דמיגו דחשיד אממונא לא חשיד באיסורין דממונא איתא בחזרה משא"כ שבועה כדאמרינן בפ"ק דמציעא ואע"ג דהתם דוקא במי שאינו חשוד בודאי על פי עדים אמרינן כן אבל גזלן ודאי פסול מ"מ לק"מ חדא דהכא נמי לא מיירי דיודעין הגנבים מי הם רק שיודעין דרוב גנבים ישראל. ועוד דאין ללמוד מפסול לעדות ולשבועה לפסול שחיטה דהא חזינן היכא דלא עבר רק פעם אחת ג"כ פסול לעדות ולשבועה לענין ממון ומ"מ לשחיטה כשר א"כ הכא נמי נהי דסובר הרמב"ם דחשוד שלא יטריח לקיים שום מצוה כהלכתה היינו אם חשוד באיסור אחר דליתא בחזרה משא"כ אם חשוד בממון דאיתא בחזרה בדבר אחר לא חשוד אאיסור דליתא בחזרה כלל כנ"ל ברור:

יא

מיהו אם פסול לעדות וכו'. עי' ש"ך דכתב דהב"י סותר עצמו למ"ש בכ"מ דהרמב"ם סובר דוקא מומר ולא פעם אחת והא התם בנבילות מיירי [ועי' מ"ש לחלק ודבריו. מופרכין בלשון הב"י וכ"מ ודוק] והוא תמוה דפשיטא דהב"י בכ"מ סובר ע"כ כדבריו בב"י דהא כתב דהרמב"ם סובר בכונה אמר רבא מומר דוקא ולא פעם אחת א"כ מאי קשיא לי' על מ"ש הרמב"ם בשאר עבירות ג"כ צריך בדיקת סכין דהא רבא אוכל נבילות קאמר. וקשה מאי קושיא הא שפיר קאמר דאפ"ה מומר דוקא ולא פטם אחת דס"ד בנבילות אפי' פעם אחת. וע"כ צ"ל דסובר כמ"ש בב"י דבנבילות אפי' פעם אחת באמת חשוד א"כ שפיר קשיא לי' מה זה דנקט מומר הא אפי' פעם אחת. גם מה זה דנקט נבילות הא אפי' דבר אחר. לזה סובר דמה שאמר רבא מומר הוא דבא להורות כל מומר אפי' לדבר אחר ונבילות רבותא דסגי בבדיקת סכין, ושפיר מוכח דבעלמא בעינן מומר דוקא לכך נקט מומר משום דבר אחר דצריך מומר דוקא ונבילות לרבותא דסגי בבדיקה ודוק:

אמנם נראה לענין דינא ודאי העיקר כדעת הרב בעל ת"ח דרבא דוקא מומר אוכל נבילות קאמר דלא שייך לומר במי שנכשל פעם אמת באיסור שיהא חשוד לעבור עוד באיסור הזה ודוקא לענין עדות כל שעשה עבירה מקרי רשע על מה שעבר ופסול כל שלא עשה תשובה אבל לא הוחזק לעבור עוד באיסור הזה וכן בש"ס דקאמר כיון דדש בי' כהיתירא דמי לי' משמע דוקא בדש בי' קאמר רבא דהיינו מועד וכן ברמב"ם לא הזכיר שום הפרש בין מומר לנבילות [או] לדבר אחר ובכל איסור חולק בין עבר פעם אחת להוחזק. גם כיון דעיקר טעמו דפעם אחת אינו חשוד מאי נפ"מ דבר זה או דבר אחר וכן הריטב"א כתב מועד לאכול נבילות והיינו בהוחזק לכך דוקא וכן עיקר: סעיף ז.

מומר לערלות דינו כמומר לעבירה אחת. ואם אינו ערל אלא מפני שמתו אחיו (יב) מחמת מילה הרי הוא כשאר ישראל כשר:

סעיף ח. כותי האידנא דינו כעכו"ם:

יב

מחמת מילה. עי' ט"ז בשם התוס' [דמיירי] שנימולו כשהם גדולים או ביום השמיני וראו שנבלע בהם דמן דאל"כ אמרינן שמא עדיין לא נבלע דמן ולכך מתו. ואמת שכן כתבו התוס' שם אבל אני חמה ע"ז בתרתי חדא דמוכח מדבריהם דכל שמלו סתם ומתו מלין גם השלישי ואין חוששין ותמהני שלא נזכר דין זה בשום מקום. גם הרמב"ם והט"ו בהלכות מילה לא זכרו דין זה ומנין להם לתוס' דבר זה דמספק מלין הא ספק נפשות להקל וכיון שאין אנו יודעין אם מחמת בליעת דם מתו או מחמת שהמילה הוכשלה כוחם א"כ מספק אין מלין. וכן הט"ו בהלכות מילה כתבו סתם כל שמלו שנים ומתו אין מלין השלישי ולא זכרו דצריך שנדע שנבלע דמם. ועוד אני תמה אפי' אי נימא דמדינא מלין השלישי מ"מ האיך יעלה על הדעת שהוא שאינו רוצה למול עצמו וחושש לספק נפשות שלו שמא מחמת מילה מתו יחשב מחמת זה מומר לערלות עד שנחשדהו שאוכל נבילות לתיאבון וכי בשביל שעומד על נפשו שלא למול יאכל נבלות. וגדולה מזו מי שלא קיים מצות עשה ונקדשתי עבד ע"ז בלי מסירת נפש כשר לעדות לדעת הרבה פוסקים כיון שעשה כן בשביל הצלת נפשו לא נחשד וכ"ש כאן דהוא ספק באמת. ועוד לדבריהם תיקשי מה זה דקאמר בש"ס אי ערל שמתו אחיו מחמת מילה האי ישראל גמור הוא אלא מומר לערלות פירש"י שמבעט במצוה זו. אימא סיפא מומר אי לדבר אחר היינו לערלות אלא לאותו דבר וכדרבא. וקשה מה זו ראי' רישא במומר לערלות באופן שכתבו התוס' והוא חושש שמא מחמת מילה מתו וסיפא במומר לדבר אחר [לתיאבון] ופשיטא דליכא למימר היינו מומר לערלות דהוא אינו מניח למול מיראה שלא ימות כאחיו משא"כ מומר לדבר [אחר] לתיאבון ולא מחמת יראה כלל והוא תמוה מאוד. וברור דכל שעושה מיראה שלא ימות אף שהוא שלא עפ"י הדין מ"מ אם נראה שהוא חושש ועושה כן מחמת יראת מיתה פשיטא דאינו חשוד כלל וכישראל גמור הוא ומ"כ במומר לערלות גמור כמו שפירש"י שמבעט במצוה זו א"כ מוכח דמומר היינו כדרבא וזה ברור: והנה בלא"ה יש לדון בדברי התוס' למה להו למידק דנימולו כשהם גדולים משום חשש בליעת דם הא בלא"ה צריך [לומר] דוקא שנימולו בגדלות דאל"כ הוא צריך למול כשיגדיל אפי' מתו אחיו כמבואר ביו"ד (הלכות מילה) ואולי משום דבעינן [שוב ראיתי בפרישה סי' רס"ג שכ"כ] נתחזק כחו דוקא עד שנדע בבירור שעכשיו לא יזיק לו וכל שאינו בגדר זה אין מלין אותו אפי' לכשיגדיל והכא נמי א בהכי. ועי' ש"ך (ס"ק כ"א) בשם הב"י וד"מ. ומי שיש לו לב להבין יראה דגם דעת הב"י כמו שכתבתי דכל שנראה שעושה כן מיראה של מיתה לא חשיב מומר לערלות אף שמן הדין אין לחוש ודוק: סעיף ט. צדוקי ובייתוסי (הם הנמשכים אחר צדוק ובייתוס מתלמידי אנטיגנוס איש סוכו שיצאו לתרבות רעה ואינם מאמינים בתורה שבע"פ (יג) שחיטתן אסורה אא"כ שחטו ואחרים עע"ג (יד) וגם בדקו להם סכין: הג"ה. מסור דינו כמומר ושחיטתו פסולה. (הגהות אלפסי) ויש מכשירין (ב"י בשם רשב"א) וע"ל סימן קי"ט:

יג

שחיטתן אסורה. עי' ש"ך דהרשב"א סובר בינו לבין עצמו לא מהני חותך כזית בשר דנחשדו על טריפות כיון דלא כתיבה דקיימ"ל כת"ק דרשב"ג. והש"ך תמה עליו דא"כ בש"ס דקאמר רב אשי לא אמר כתרווייהו משום דסובר גרי אריות הן. וקשה מה צורך לזה הוא סבר כהלכה כת"ק דרשב"ג דחותך כזית בשר לא מהני ע"כ ובאמת לאביי לא נתיישב לפמ"ש התוס' דתקנתא דחותך הוא רק לברר טפי אבל בלא"ה ביוצא ונכנס סגי א"כ שפיר מצי לפרש הכל שוחטין אפי' כותי ברואין וביוצא ונכנס לכתחלה לא ובדיעבד כשר ואפי' בלי חותך משום דמירתת כיון דליכא לברורי ע"י חותך. אך באמת הא ליתא דפשיטא דמשום הכי לא הוי מקשה לרב אשי דאיהו פוסק באמת כרבא ביוצא ונכנס סגי א"כ לרבא לא שייך למיתני בלי חותך דא"כ בעינן גם דיעבד יוצא ונכנס א"כ קשה אפי' לכתחילה מותר. ובס' פרמ"ג כתב ליישב עפימ"ש התוס' דלרבא דמדמה ליין נסך אפי' בא ומצאו ששחט לא בעינן חותך רק לברורי כמו בנכרי ביין נסך א"כ אכתי מצי לפרש כרבא הכל שוחטין ביוצא ונכנס ודיעבד אפי' בא ומצאו כשר כמו ביין נסך כיון דליכא לברורי ע"י חותך לת"ק דרשב"ג ע"ש. ודבריו תמוהין דפשיטא דהרמב"ם והרשב"א תרווייהו לא ס"ל סברת התוס' (גם קשה לי על סברת התוס' דא"כ האיך מדחה מברייתא קמייתא דהא ע"כ לכתחילה דדיעבד אפי' יוצא ונכנס לא בעינן ודוק] דאל"כ תקשי למה פסול להרשב"א ורמב"ם בינו לבין עצמו הא מ"מ כשר כמו ביין נסך משום מירתת והאיך כתב הרשב"א בדיעבד בעינן ג"כ דוקא אחרים רואין ובא ומצאו ששחט לא וכן הרמב"ם. וברור דסבירא להו דכל היכא דלא מהני חותך או דליכא ליתן לו אינו כשר רק ביוצא ונכנס דוקא. ומה שהקשו התוס' מיין נסך ס"ל דודאי מה שאמר אביי לחלק התם נגע הכא לא נגע. גם רבא מודה לסברא זו והיינו היכא דלא הי' אצלו בשעת שחיטה והדבר בידו וברגע יכול לשהות ולדרוס ואינו מירתת רק ביוצא ונכנס לא ס"ל לרבא לחלק דאז אין לחוש אפי' בשחיטה אבל לא בלא הי' אצלו כלל וזה ברור:

אמנם בעיקר קושית הש"ך בלא"ה לק"מ כמו שאבאר בסמוך בס"ק שאח"ז ושם יתיישב ג"כ מה שהקשה הש"ך ס"ק כ"ד (ומ"ש הש"ך ס"ק כ"ג תמוה שגם הב"י כתב להדיא כדבריו. ומה שהקשה הט"ז על תירוץ שני י"ל דכונת הב"י דהוא רוצה להתיר אפי' לכתחלה וסובר כהיש מחמירין לעיל דלכתחלה לא וכן הוכחתי לעיל (ס"ק ג') דדעת הרשב"א כהיש מחמירין לעיל לכך כתב מומחה להכשיר לכתחלה והב"י אזיל לטעמי' דפוסק לעיל (סי' א') בפשיטות דמותר לכתחלה במי שיודעין בו שאינו יודע ג"כ לכך לא כתב הכא מומחה]: (יד)

וגם בדקו להם סכין. עש"ך (ס"ק כ"ד) שתמה טל זה דהא הוי כמו כותי קודם גזירה. וכתבו התוס' והרא"ש בהדיא דלא בעינן גבי' בדיקת סכין. ולא ידעתי מאי קושיא דבהדיא מבואר בדברי הרשב"א בחידושיו גם בכותי בעינן בדיקת סכין וכתב שהוא דעת הרמב"ם. וכ"כ הריטב"א בחידושיו בהדיא דבעינן בדיקת סכין דלא עדיף ממומר ובזה לא שייך מירתת וכ"כ הר"ן בחידושיו שם בחד תירוץ. ובזה מיושב מה שתמה הש"ך (ס"ק כ"ב) על הרשב"א דהול"ל דפוסק כת"ק דרשב"ג ולא גרי אריות. ולפי הנ"ל ניחא דהא לאביי ורבא צ"ל דכותי מיירי ג"כ בבדיקת סכין רק שלא זכרו מזה דבין לכתחלה בין דיעבד מיירי בהכי והחילוק הוא ברואין ויוצא ונכנס כמ"ש הריטב"א הנ"ל. והשתא נהי דסובר דלענין רואין ויוצא ונכנס בחותך לא אתי שפיר מ"מ שפיר מצי מיירי רישא וסיפא ביוצא ונכנס א"כ א"צ חותך כלל לרבא וכן לאביי לחד תירוץ התוס' רק הפי' הכל שוחטין אפי' כותי בד"א בבדק סכין אבל לא בדק סכין לא ישחוט ואם שחט בודק סכינו אחריו הכל כמו במומר. ולמה נאדי מאוקימתא אפי' כותי ומפרש מומר דהא זה שייך גם בכותי והוצרך לומר כותים גרי אריות הן והוי להו כנכרים ושחיטתן נבילה. וזהו ראי' להרשב"א בתרווייהו חדא דצריך בדיקת סכין והלכה כת"ק ודו"ק ובטעמא דהא מילתא למה לא שייך מירתת לענין בדיקת סכין עי' מ"ש לעיל ס"ק ט']:

אמנם נלפענ"ד דאחרים רואין שכתבו הרמב"ם והרשב"א ודאי לאו דוקא אלא ביוצא ונכנס סגי דרא קיימ"ל כרבא לגבי אביי ולרבא ביוצא ונכנס לא בעי חותך כזית כלל וכ"ש היכא דליכא לברורי דאל"כ אלא דמעכב בדיעבד לא הי' מתיר לכתחלה וע"כ דביוצא ונכנס לא בעינן חותך כזית כלל ואפי' לאביי כתבו התוס' דאינו מעכב א"כ אפי' (להרשב"א) לת"ק דרשב"ג] נהי דלא מהני חותך מ"מ ביוצא ונכנס סגי בדיעבד עכ"פ ואפי' לכתחילה יש להכשיר אליבא דרבא דהכי ס"ל ואפי' לת"ק דרשב"ג מכח מירתת כנ"ל ברור: סעיף י. (טו)

התחיל פסול לשחוט וגמר הכשר. או שהתחיל הכשר וגמר הפסול פסולה. בד"א שהתחיל הפסול בדבר שעושה אותה נבלה כגון בושט. או ברוב הקנה. אבל אם התחיל הפסול בחצי קנה וגמר הבשר כשרה:

טו

התחיל פסול. עי' ט"ז ובנה"כ השיג עליו דבש"ס מוכח להדיא אפי' שחט בקנה כל שהוא נאסרה משום ע"ז והנה נכדו של הט"ז בספרו מגיני זהב כתב ליישב דבריו דודאי כל שלא עשה בה שום מעשה דעדיין היא כשרה כמקדם ודאי לא נאסרה רק דבש"ס ה"ק כמו דבחולין כל שעשה בה מעשה כל דהו אפי' לא נגמר השחיטה רק שעשאה טריפה הוי מעשה לאסור ה"ה בקדשים כל שעשה בה מעשה כל דהו אפי' שחט קצת מן הקנה מ"מ עשה בה מום ופסלה לקדשים וזהו חשיב ג"כ מעשה כל דהו כיון ששינה בה ממה שהיתה במה שפסלה לקדשים ע"י מום. ודבריו תמוהין לפענ"ד דפשיטא דאי תמות וזכרות פוסל בעוף ג"כ במום כזה דהוי כמו חסר אבר ע"כ דחצי קנה פגום לא מיחשב מום לפסול לקדשים דאל"כ האיך מוקי לה כגון שהי' חצי קנה פגום והוסיף כל שהוא א"כ האיך מתחייב משום שחוטי חוץ הא לא היתה ראוי' כלל לגבי מזבח שהי' בה מום וכל שאינו ראוי למזבח אין בו משום שחוטי חוץ. וברור דזה לא חשוב מום כלל כיון דהדרא ברי שהרי עדיין כשרה היא לגמרי ולדברי התוס' (חולין כ"ח:) בתירוץ שני דזה הוי מום ע"ש. א"כ ע"כ משום דאין תמות בעוף א"כ פשיטא דליתא לדבריו ודברי הש"ך נכונים. גם בלא"ה אין פירושו נכון לפענ"ד דמשמע להדיא בש"ס ותוס' שם דרב הונא אפי' כל שהוא קאמר ע"ש. ומה שדקדק מלשון רש"י שכתב דפקע שם קדשים לא ידענא מאי קאמר דהא מעיקרא בריש העמוד כתב ג"כ כלשון הזה. ושם מבואר להדיא דפקע מחמת איסור ע"ז ולא משום מום. ועי' ש"ך (ס"ק כ"ז) מה שהשיג על הב"ח והוא תמוה דתירוץ הב"ח הוא באמת בקושיא זו שהקשה הש"ך ג"כ דשאני שחיטת עכו"ם דאינה שחיטה כלל והוי כלא נשחט כלל רק מה ששחט הכשר וממילא בין שהא או לא שהא כשר. ולקמן בדין שהי' במיעוט בתרא אבאר בס"ד בעיקר דין זה ע"ש:

סעיף יא. (טז) היו ישראל ופסול אוחזין בסכין ושוחטין פסולה. ואצ"ל אם כל אחד סכינו בידו. שחיטת קוף פסולה (א"ז):

טז

היו ישראל ופסול אוחזין בסכין. זהו דעת הרשב"א אבל מדברי הר"ן פרק השוחט שכתב דאפי' למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ ה"מ בהנאה אבל באכילה אסור דמ"מ אינו יכול להתיר בשחיטתו א"כ תיקשי מאי פריך מהא דשנים אוחזין בסכין הא שם אינו אסור רק באכילה וע"כ דכיון דאין מחשבתו אוסרת רק שאינו יכול להתיר ניתרת היא בשחיטת הכשר משא"כ היכא דמחשבתו אוסרת. א"כ מבואר להדיא דלא כהרשב"א. ובאמת הרשב"א לטעמי' דחולק במ"ה על דברי הר"ן הללו וצ"ע. ובסי' ד' אבאר עוד בס"ד:

תוכן העניינים

תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה