אור ברסלב

תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט

על יו"ד סימן א

לרבי יעקב גזונדהייט זצוק"ל:

הלכות שחיטה:

א. מי הם הכשרים לשחוט. ובו י"ד סעיפים:

א. (א) הכל שוחטין לכתחלה (ב) אפילו נשים (ג) ועבדים:

הג"ה. יש אומרים שאין להניח נשים לשחוט שכבר נהגו שלא לשחוט (אגור) (וכן המנהג שאין הנשים שוחטות) וכל אדם. אפילו אין מכירין אותו שמוחזק לשחוט שלא יתעלף. וגם אין יודעין בו שהוא מומחה ויודע הלכות שחיטה מותר ליתן לו לכתחילה לשחוט ומותר לאכול משחיטתו שרוב הרגילין לשחוט הם בחזקת מומחין ומוחזקין. בד"א בשאינו לפנינו אז מותר לאכול משחיטתו וסומכים על החזקה. אבל אם הוא לפנינו. צריך לבדקו אם הוא מומחה ויודע הלכות שחיטה (ד) אבל אין צריך לשאלו אם נתעלף:

הג"ה. וי"א שאין לסמוך על החזקה אלא בדיעבד אבל לכתחלה אין לסמוך על החזקה במקום דיכולין לבררו (מרדכי והגהות אשירי ואגור בשם א"ז ושאלתות פרשת בהעלותך) וכל זה מיירי באחרים שאינן בקיאין ויודעין אם זה השוחט בקי או לא אבל השוחט עצמו לא ישחוט אע"פ שיודע הלכות שחיטה ומומחה עד ששחט ג' פעמים בפני חכם ומומחה בהלכות שחיטה שיודע שהוא רגיל וזריז שלא יתעלף (טור בשם הרמב"ם) ולכן נוהגין שאין אדם שוחט אא"כ נטל קבלה לפני חכם (אגור בשם הלכות א"י) ואין החכם נותן לו קבלה עד שידע בו שהוא יודע הלכות שחיטה ובקי ביד ולכן נוהגין שכל הבאין לשחוט סומכין עליהן לכתחילה ולא בדקינן אותם לא בתחילה ולא בסוף דכל המצויין אצל שחיטה כבר נטלו קבלה לפני חכם (ד"ע) ובקצת מקומות נוהגין להחמיר עוד דהמקבל נוטל כתב מן החכם לראיה שנתן לו קבלה וכל שוחט אע"פ שנטל קבלה יראה שיחזור לפרקים הלכות שחיטה שיהיו שגורים בפיו ובלבו שלא ישכחם (מהר"ר יעקב הלוי בשם מהר"ש) וכמו שהדין בהלכות שחיטה ובמי שבא לשחוט כך הוא הדין בהלכות בדיקות הריאה ובמי שבא לבדוק ודינם ומנהגם שוה בכל זה (ד"ע) ויש לב"ד לחקור ולדרוש אחר הבודקים והשוחטים. ולראות שיהיו בקיאים ומומחים וכשרים (מהרי"ו סימן נ') כי גדול איסור המכשלה בשחיטות ובדיקות המסורים לכל (ה) ואם בדקו איזה שוחט ובודק ונמצא שאינו יודע אם נטל פעם אחד קבלה אין

מטריפין למפרע מה ששחט דאמרינן השתא הוא דאתרע (חדושי אגידה) אבל אם לא נטל קבלה מעולם כל מה ששחט טריפה גם כל הכלים שבשלו מהן מה ששחט צריכין הכשר (רשב"א סימן רי"ח):

סימן א' ס"ק א'. (א) הכל שוחטין. במרדכי והג"א הביאו קושי' הראשונים האיך נאמן ע"א על השחיטה הא איתחזק איסורא. ונאמרו בזה תירוצים שונים. ור"ח תירץ דשאני שוחט שמוחזק לנאמן ואי לאו הכי אין מקבלים אותו. וכתב הב"י שמדברי הרמב"ם נראה כר"ח ולפענ"ד נראה פשוט שלא נאמרה קושי' הנ"ל רק על הקונה בשר משום אדם שאינו יודע אם נשחטה הבהמה אם לאו אבל האוכל מבהמה שחוטה אצל חבירו לא שייך קושי' הנ"ל כלל דהא אפי' מצא בהמה שחוטה בשוק דאפי' ע"א ליכא מותר ברוב ישראל והיינו מטעם רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. והא לא שייך להקשות למה נסמוך באמת על הרוב כיון דאיתחזק איסורא והיינו קושי' הרא"ה בב"ה והרא"ש דנימא סמוך מיעוטא לחזקה א"כ מלבד מה שכבר תירץ הרא"ש קושיא זו אבל בלא"ה פשיטא דלק"מ שלא אמרו סמוך מיעוט לחזקה רק במקום שהחזקה מסייעת לאיסור אבל הכא כל שאנו רואין שבהמה זו נשחטה רק אין אנו יודעין אם אירע לה סיבה המקלקלת השחיטה כגון שהי' דרסה וכדומה וא"כ האיך שייך לומר דמחמת החזקה נאמר שאירע סיבה ולא נשחטה כהוגן ולא אמרו לצרף חזקת איסור רק בשוחט בסכין ונמצא פגום או בשחט ונמצא גרגרת שמוטה שאנו רואין ריעותא ויש לפנינו להסתפק לאסור או להתיר על זה אמרו שאין להעמיד בהמה בחזקת כשרות כמו בספק טריפות בנטלה זאב. משום דכל שלא נשחטה בחזקת איסור עומדת א"כ ממילא כל שיש להסתפק בה אסורה מספק שעדיין לא היתה לה חזקת היתר זהו מה שאנו דנין בענין חזקת איסור דר"ה אבל כל שיש להכשיר אותה מצד הרוב מצד עצמותו ולאו משום חזקת היתר פשיטא שאין חזקת איסור שאינו זבוח שהי' בה קודם שנשחטה תגרע עכשיו שאנו רואין שנשחטה והרוב אומר שנשחט כהוגן. כללו של דבר כל שיש להסתפק מצד עצמו לאיסור או להיתר ואנו רוצין להתיר הספק הזה שנעמידנה על חזקת היתר של כל בהמות על זה אמרי' דכל ספק בשחיטה אסור שאין לה שום חזקה להיתר כל שלא נתבררה שנשחטה כראוי וממילא אסורה מספק וספק בטריפות מותרת שכבר הי' לה חזקת היתר אבל אין הכונה דמחמת חזקת איסור גורם להטות לצד האיסור דמה ענין זה שהיתה קודם בחזקת שאינו זבוח לעכשיו שרואין שנשחטה. הלכך כל שיש רוב בצד ההיתר דאנו דנין מצד הרוב לא מצד חזקת היתר ממילא מותרת וזה ברור:

ובזה הבין ג"כ דברי הרי"ף ריש חולין שהקשה למה אמרינן רוב מצויין (וכו') והא בהמה בחי' בחזקת איסור וספק שחיטה לחומרא. ותירץ דהיינו דוקא כגון דאיתיליד ריעותא בסכין אבל הכא כיון דרוב מצויין כמאן דאיתיידע במה נשחטה דמי. וכונתו כמ"ש דהתם לא מכח חזקת איסור אסורה רק מכח הריעותא דסכין איתרע לה רובא וממילא אסורה מספיקא דכל ספק שחיטה לחומרא שאין לה חזקת היתר מעולם אבל כל היכא דאיכא רובא מותרת מכח הרוב וחזקה זו אינה כנגד הרוב כלל ודו"ק היטב. עד שאני תמה על מה שהקשו בהך דסמוך מיעוטא לחזקה וכן מה שהקשו בפשיטות הא אין ע"א נאמן דפשיטא דלק"מ דדוקא בחזקת איסור א"א וע"א מעיד שמת שאנו סומכין על העד במה שהוא מחדש שמת נגד החזקה שהוא חי משא"כ הכא מצד עצמותו בלי העד אנו סומכין שנשחטה כהוגן במה שאין החזקה סותרת לזה כלל וכמו כן העד אינו מחדש דבר רק אומר שלא אירע שום סיבה המקלקלת והיא שלילת הקלקול ואין כאן חידוש דבר נגד החזקה דכי החוקה אומרת שאירע קלקול בשחיטה וו וא"כ למה לא יהא נאמן וכן האיך שייך לומר בזה סמוך [וכו'[. ודבר ברור דעיקר קושי' הר"ח היתה על מה שאנו סומכין על ע"א על בשר שבשר זה נשחט דבזה שפיר הוא מתנגד לחזקה שלא נשחטה כלל רק נהרגה או מתה מאלי' ועל זה תירץ הר"ח דהיא משום דמוחזק לנאמן. והשתא הוי שפיר דעת הרמב"ם כר"ח שכ"כ להדיא שאין קונין בשר רק ממוחזק לנאמן אבל בהמה שחוטה לית מאן דפליג דמותר דאפילו נמצא בשוק מותר כ"ש משום ישראל:

ולפ"ז אני תמה על רבינו ברוך שהביא המרדכי שם שכ' ליישב משום דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולפי הנ"ל בהא לא קשיא כלל דנימא איתחזק איסורא כמו שכתבתי רק בבשר הנמצא. וכן מוכח להדיא בתוס' גיטין (כ"א: בד"ה ע"א) דהם כתבו לתרץ משום בידו דהי' בידו לשחוט אף דעכשיו אין בידו. וכתבו להוכיח זה דמעשים בכל יום שאנו סומכין אף דלא שייך רוב מצויין כגון שנחתך כל הראש ואין בית השחיטה ניכר. הרי להדיא דבמקום דשייך רוב מצויין לא היתה התחלת קושיא דאפי' בלי ע"א רק נמצא מותר מכח הרוב וכמו שביארנו קודם. והמרדכי גופא מביא מקודם תירוץ ר"ת משום בידו אח"כ הביא דברי רבינו ברוך ובאמת רוב מצויין. כן נראה לי ברור בדעת הפוסקים בענין זה אף שמדברי הב"י משמע בפשיטות דדעת ר"ח בכל שוחט אין סומכין רק במוחזק לנאמן ואפילו דבר השחוט לפנינו וכן משמע במרדכי הנ"ל ולפענד"נ ברור כמ"ש וכמו שהוכחתי מדברי התוס' גיטין הנ"ל:

הן אמת דדברי התוס' הנ"ל צריכין אצלי תלמוד דהם כתבו להוכיח דהטעם משום בידו דהא אנו סומכין על השחיטה אף במקום דלא שייך רוב מצויין. וכתבו אח"כ ומה שאנו סומכין על הנשים בשחיטה אף שאינן יודעות הלכות שחיטה משום דבידה ללמוד לשחוט או להשכיר אחרים שישחטו לה. ע"כ. והדבר תמוה מאחר דמעיקרא הוכחה שלהם במקום דלא שייך רוב מצויין כגון שנחתך כל הראש דברוב מצויין אין צריך לבידו כלל כנ"ל א"כ תקשי היכא דליכא רוב מצויין מאי בידו שייך כיון שאינו יודע כלל לשחוט כהוגן דלית בי' רוב מצויין ואם כונת התוס' דבידו ללמוד לשחוט או להשכיר אחרים הא אכתי לא נחתי התוס' לזה (ואח"כ) [אך אח"כ] מנשים הוא דדייקו לה. וצ"ל בכונת התוס' דודאי אף דרוב מצויין מומחין הן מ"מ פשיטא דכל אחד מישראל מכיר בחיתוכא דישראל ויכול לשחוט בסכין רק שיעשה בו פסול מדינים הפוסלים והוא לא ידע ולזה בעינן מומחה דוקא. וזהו כונת התוס' הנ"ל דהיכא דהבהמה שחוטה לפנינו מותר בלא"ה מכח הרוב דיהא השוחט מי שהוא לא ישחוט בלתי הוא מומחה אבל בבא לפנינו בלי ראש כלל והוא אומר ששחטה בזה ליכא לסמוך על הרוב שלא נודע לנו שנשחטה כלל ועל זה אמרינן דאנו מאמינים אותו שאינו משקר לומר שהוא שחטה דהא בידו לשחטה עכ"פ בסכין בצואר כדרך חיתוכא דישראל שזה ידוע אפילו לאינו מומחה ועוד שהוא אומר ששחטה כך אם כן ממילא בידו הי' לשחטה כך ומה שיש לחוש נהי ששחטה מכל מקום שמא לא נשחטה כהוגן על זה שפיר סמכינן על רוב מצויין שנשחטה כהוגן כיון שנתברר לנו מכח בידו שהוא שחטה על כל פנים בודאי ואינו משקר בזה ועל זה כתבו אחר כך ומה שאנו סומכין על הנשים בשחיטה אף שאינה יודעת הלכות שחיטה אם כן בהא לא שייך להאמינה מחמת בידה דאדרבא אם היא שחטה הבהמה אסורה כיון שאינה יודעת באמת. ועל זה כתבו דהא נמי הוי בידה ללמוד לשחוט או להשכיר וזה ברור. הארכתי בזה לפי שהוא יסוד כולל לכל הקושיות שהקשו בשחיטה מכח חזקת האיסור בחי' ולדעתי ברור כמ"ש שאין חזקה זו רק לאסור הספק כי לולא זה היינו מעמידין בחזקת היתר כמו בבא זאב ונקב בני מעיים קא משמע לן דספק בשחיטה אין כאן חזקה עדיין כל שלא נתברר שנשחטה כראוי וכיון דליכא חזקה אסורה מספק אבל כל שיש רוב שאנו מתירין הספק מכח הרוב ממילא לא מגרע החזקה לזה כי אין ענין החזקה לזה כלל כמו שהוכחתי. ולפמ"ש סרו הקושיות שהקשו על תירץ ר"ח מהך דמומר לתיאבון דפשיטא שאינו מוחזק בכשרות. ולפי הנ"ל על זה לא תירץ ר"ח כלל דכל שיש בהמה שחוטה לפנינו אנו מתירין מכח הרוב ולא תירץ רק בבשר כנ"ל:

ב

אפילו נשים וכו'. ולאפוקי מבעל הלכות א"י שכתב דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלות ושמא יתעלפו. והוא דכבר הקשו עליו כל הראשונים מהא (דפ"ג דזבחים) דקאמר טמא איצטרך לי' ולא קאמר נשים דנקט שם מעיקרא. והנה טרם שנבוא ליישב דברי בעל הלכות צריך לחקור על איזה צד כתב בעל הלכות דבריו אם הי' כונתו דוקא באין אחרים עומדין על גבה אבל בעומדין על גבה שוחטות לכתחלה או בכל גוונא אוסר נשים לשחוט גם בדיעבד באין אחרים עומדין על גבה אם מודה דשחיטתן כשרה או לא. ונראה דאפי' באחרים עומדין על גבה קא אסר בעל הלכות לכתחלה דאל"כ תקשי במה נפשך אי באין אחרים רואין אפי' בדיעבד אסור א"כ תקשי בשם האיך קתני במשנה חוץ מחש"ו דאפי' דיעבד נמי לא הא איכא דעדיפא מינייהו דהיינו נשים דאפי' לכתחלה שוחטות באחרים רואין משא"כ חש"ו ומ"מ באין רואין אסור דיעבד והאיך שביק נשים דעדיפי וקתני רק חש"ו דגריעי וע"כ דבאמת באין רואין ג"כ כשר בדיעבד א"כ תקשי הא דמוקי אביי ורבא המשנה הכל שוחטין ואפי' כותי והוצרכו לומר חותך כזית בשר ונותן לו הא בפשיטות הו"ל לומר דאדרבא כיון דלא תני הכא אחד נשים נשים מהכל מנעינן והכא קתני הכל שוחטין ואפי' נשים בד"א כשישראל עומד על גבה אבל בלא"ה לא תשחוט ואם שחטה בדיעבד כשר ואתי שפיר ממש כמו בכותי ולא צריך לומר חותך כזית בשר דלא נזכר במשנה כלל וכולן ששחטו בלא"ה לא קאי לאביי ורבא רק על חש"ו, וע"כ צ"ל דנשים אפי' רואין אינן שוחטות לכתחילה לכר מוקי לה בכותי:

ובהכי ניחא מה שיש לתמוה על קושית התוס' והפוסקים מהך דזבחים [הנ"ל[דהא התם ע"כ באחר עומד על גבה דמקבלה ואילך מצות כהונה כמ"ש בכו"פ (ס"ק ב') וכמו כן מ"ש בספר ר"י לתרץ דבעל הלכות פוסל באין רואין בדיעבד וברואין אפילו לכתחילה כשר. אם כן התם ע"כ ברואין (אם כן) כשר לכתחילה. ולפי הנ"ל הא ליתא דבהכרח הוכיחו התוס' מקושיא הנ"ל דאפילו רואין אוסר לכתחילה ושפיר מקשה מהך דזבחים דאפילו ברואין מ"מ אסור לכתחילה וע"כ דעכ"פ ברואין מותר לכתחילה א"כ הדר מוכח דאפי' באין רואין מותר דאל"כ מצי לאוקמא משנה בהכי כנ"ל: אמנם נראה לפענ"ד ליישב דברי ב"ה בפשיטות ואדרבא מהתם דייק לי' דינו. דודאי קשה קושית תוס' גופא דאמאי לא קתני הכא אחד אנשים ואחד נשים. ומ"ש התוס' דהכא אין שום חידוש יותר באשה מבאיש והא דקתני התם בזבחים נשים משום דבשאר עבודות נשים פסולות אפילו כהנת עכ"ד. והוא תמוה לפענ"ד דהא קתני התם זרים דפסול ג"כ לשאר עבודות ומ"מ כשרין לשחיטה אם כן כיון דאין חידוש באשה יותר מבאיש למה לי דקתני נשים הא בכלל זרים הם. אלא ודאי דס"ד נשים גריעי טפי (מזרים) וא"כ כיון דבחולין לא קתני אחד נשים ש"מ דבאמת נשים לכתחלה לא הן אמת שנראה שהתוס' הרגישו בזה וכתבו נשים פסולות ואפי' כהנת. משמע דכונתם דשאני התם דס"ד כיון דחזינן דכ"כ החמירה תורה על צד אישות בעבודה דאפי' כהנת פסולה א"כ בשחיטה נמי פסולי דהוי נמי מכלל עבודה לכמה דברים אבל באמת הא ליתא דהא טמא אפי' כהן גמור פסול לשאר עבודות ומ"מ גבי שחיטה אפי' זר טמא שוחט לכתחילה מדאורייתא רק מדרבנן שמא יגע בבשר ש"מ דאין ענין שחיטה לשאר עבודות א"כ מ"ש נשים כיון דאין חידוש באשה יותר מבאיש ואי משום דפסולה בשאר עבודות הא בטומאה פשיטא דהקפידה תורה בשאר עבודות ואפי' כהן גמור מ"מ בשחיטה אפי' זר טמא כשר. ול"ל דשאני טומאה דבשאר עבודות הוא מטמא קדשים משא"כ בשחיטה דהוא בסכין ארוך כמו שפירש"י שם אבל נשים דלא מקלקלו לקדשים כלל ומ"מ פסולי ס"ד לפוסלם לשחיטה. הא ודאי ליתא דהא טבו"י ומחוסר כפורים דלא מטמאו לקדשים ומ"מ פסולין לשאר עבודות כמבואר פ"ב דזבחים. ומה שהקשו התוס' דלא קאמר נשים איצטרכי לי' לק"מ לפע"ד דודאי השתא דמשני טמאים איצטרך לי' היא משום דפסול דידהו תליא בקדשים דחיישינן שמא יגע בבשר הלכך לא מצי למיתני בפשיטות דלשחיטה דינם כמו בחולין דהא בחולין ליכא נפקותא כלל והכא בקדשים לכתחלה לא אבל אי הוי קאמר נשים איצטרכי לי' אין זה פסול דתליא בקדשים כלל וא"כ משום הא לא הוי לי' למיתני לישנא דדיעבד בכלהו משום נשים כיון דנשים גם בחולין פסולי לכתחלה הוי מצי למימר כל הפסולין כשרין לשחיטה וממילא נשמע דלשחיטה דינם כמו בחולין וכל אחד כמו דכשר בחולין כשר במוקדשין וכיון דתני לישנא דדיעבד בכלהו ע"כ דמשום טמא הוא דבקדשים פסול לכתחלה וקאמר דכלהו אפי' טמא כשרין בדיעבד אפי' במוקדשין [ואמת כי סוגיא דזבחים הנ"ל בלא"ה צ"ע ולא נתברר לי פירושה דמעיקרא דייק ששחטו דיעבד לכתחלה לא והא תניא וכו'. מבואר דיש מהך ברייתא הכרח דאפי' לכתחלה. והשתא מאי משני טמא איצטרך לי' הא בברייתא קתני כלהו כמו במשנה וא"כ אם יש הכרח לכתחלה טמא נמי (ואין) [ואם אין] הכרח בשאר נמי י"ל לכתחלה. ואפשר דמעיקרא משמע לי' דמדאורייתא דוקא דיעבד דמדרבנן לא ידע טעמא לגזור בהו לכתחלה. וע"ז מקשה דמברייתא מוכח דמדאו' כשרין לכתחלה ואהא משני דבאמת מדרבנן ובכלהו באמת לא גזור רק בטמא שמא יגע בבשר וצ"ע] עכ"פ בררנו דיש להרב בעל הלכות פנים בהלכה וא"כ בודאי יש להחמיר כמ"ש הרב בהג"ה ואפי' אחרים רואין כמו שביארנו מקודם. והנה הפרישה כתב דאפי' גבי נשים אמרינן רוב מצויין מומחין ומוחזקין ומוסרין להם לשחוט על סמך בדיקה אח"כ. ולפ"ז נראה דאי ליתא למיבדקי' כשר ג"כ משום רוב מצויין וכו' אבל בש"ג (רפ"ק דחולין) מוכח להדיא דצריך עכ"פ לידע בהם שיודעין הלכות שחיטה. משמע דלא סמכינן בהו ארובא. ומדברי התוס' והפוסקים שהקשו מהך דפ"ג דזבחים על בעל הלכות משמע דלא כהש"ג דאל"כ לדידהו נמי תקשי לימא דמיירי בנשים דומיא דזרים שאינו ידוע שהם מומחין ואסור (ליתן להם לשחוט) לכתחלה על סמך בדיקה [אח"כ] דכל היכא דבדיקה מעכבת אסור לכתחלה דלמא אישתלי ושפיר קתני דיעבד משום נשים וע"כ דס"ל נשים דמי ממש לזרים בכל אופן. אך לפ"מ שהעליתי דיש להחמיר כדברי בעל הלכות א"כ נראה דיש להחמיר אפי' בדיעבד באין אחרים רואין כל דלא נתברר בודאי דגמירי הלכות שחיטה ולא סמכינן בהו ארובא כדברי הש"ג הנ"ל יעי' ש"ך ס"ק א' ואי משום הא לא אירי' דאדרבא כיון דנשים שכיח בהו העילוף טפי כדברי ב"ה א"כ קשה להם ללמוד מלאכת השחיטה גם אין דרכם ללמוד דיני שחיטה לכך אין הנשים שוחטות אבל אם אירע אשה שלמדה ויודעת אין ראי' דאין לה לשחוט. ומ"מ בלא"ה העליתי העיקר דלא ישחטו. ועי' בביאורי הגר"א (בס"ק א') כתב טעם משום פשיעותא והביא מדברי התוס' קדושין (ע"ו.) ולא ידעתי מאי ענין זה לשם דמשום יחוס נגעו בה כדאמרינן התם אין בודקין וכו' ועי' ט"ז (ס"ק א') ולא הי' לו להקשות בתוס' כי שם בש"ס גופי' מוכח כן בהדיא ותירוצו אמת וכן משמע בתוס' כתובות (כ"ד ע"ב ד"ה תד אמר) ע"ש]:

ג

ועבדים. עי' ש"ך (סק"ב) שכתב לדעת הטור לחלק דבעבד שאינו משוחרר בעינן דוקא מכירין אותו שהוא מוחזק בכשרות אבל בלא"ה לא ישחוט. ויראה מדבריו דאפילו בדיעבד אסור באין מכירין אותו דאי מותר תקשי דהוי מצי לפרושי משנה הכל שוחטין לכתחילה אפילו עבדים ומכירין ובדיעבד מותר והיינו בעבדים שאינם משוחררין ואין מכירין א"ו דאפי' בדיעבד אסור הלכך לא שייך למיתני שחיטתן כשרה במכירין אח"כ דמה נפ"מ פשיטא כיון דשחיט לכתחלה כ"ש דמותר בדיעבד ומה נפ"מ אם הכירו אותו קודם או אח"כ ובאמת גם בלישנא דרבינא דקאמר מומחין אף שאין מוחזקין ואם אינו מומחה לא ישחוט ובדיעבד שחיטתן כשרה ע"י בדיקה דוקא א"כ תקשי אי דבדקינן ליה והוא מומחה הא אפילו לכתחלה שחיט ומאי קמ"ל דיעבד הא כ"ש היא ומה נפ"מ אי נתברר מעיקרא אי אחר כך שהוא מומחה. ומזה באמת יש ראי' ברורה לפי' הראב"ן שהביאו הב"ח והש"ך (סק"ה) דפי' דרבינא מודה דהיכא דליתא למיבדקי' כשר רק דסובר דצריך למירדף אבתרי' א"כ שפיר קמ"ל דבדיעבד שחיטתו כשרה פעמים אפי' בלי בדיקה וברור שזה הי' הכרת שהכריחו להראב"ן לפרש כן אבל הכא דבאין מכירין אסור לא שייך לפרושי מתני' כהנ"ל. אך מ"מ צ"ע דמכל הפוסקים מוכת דלא כהראב"ן. והש"ך גופי' (ס"ק ה') דחה פירושו א"כ שפיר הוי מצי לפרושי הכא כמו בדרבינא ועדיין יש לדחות ודו"ק:

ובכו"פ הקשה על זה דאכתי תקשי קושית התוס' על בעל הלכות א"י דהוי מצי למימר שם (פ"ב דזבחים) עבדים איצטרכי לי' ומיירי באמת באין מכירין לכך לכתחלה אסור ובדיעבד מותר כשהכירו ע"ש. ודבריו תמוהין דלפי דבריו תקשי הא בזר גופא משכחת לה דלא ישחוט רק דיעבד דוקא לרבינא בין בלישנא קמא בין בלישנא בתרא וכן לדידן למ"ד דרוב מצויין דוקא דיעבד ולא לכתחלה. וברור דהא לא קשיא ולא מידי דהא פסולי דהנך אינו בקדשים דוקא רק אפילו בחולין א"כ לאיזה צורך נקט שם בגונא דלא כשר לכתחלה הא שם עיקר הכונה לאשמעינן דלשחיטה אין חילוק בקדשים לחולין א"כ הוי להו למנקט הנך פסולים גופא באופן שהם כשרים לכתחילה ופשיטא דבאופן שהם אינם כשרים רק בדיעבד אפילו בחולין בקדשים פשיטא. ודוקא בנשים הקשו התוס' שפיר כיון דבעי לאשמעינן הכשר נשים בקדשים הוצרך לומר ששחטו דבהו לית אופן דנכשרו לכתחלה לדברי בעל הלכות א"י כמו שכתבתי לעיל לכך שפיר הקשו תוס' אבל עבדים וזרים דבמכירין כשרין לכתחלה למה נקט להו באופן דלא הוכשרו רק דיעבד וזה ברור:

אמנם דברי הש"ך בלא"ה דחוקין דכיון דהך משנה דזבחים באמת מיירי באינו משוחרר ומכירין ג"כ א"כ האיך השמיט הטור עיקר דין המשנה באינו משוחרר במכירין דכשר ואי משום דמשמע לי' דדמי ממש לאשה וכיון דנקט אשה ה"ה עבד א"כ משוחררים פשיטא [דלא] הו"ל למיתני דהוא ישראל גמור. וצ"ל דסובר דס"ד עבד משוחרר דמעיקרא הי' בחזקת רקים ופוחזים א"כ אף כשנשתחרר עדיין לא חזר לכשרותו עד שיודע שהוא בחזקת כשרות לזה קמ"ל דכל שהוא משוחרר לא דייקינן בתרי' כלל והוא כמו ישראל גמור אף שאתמול הי' עבד ובחזקת פסלות משא"כ נשים דלעולם הם בחזקת כשרות [ולשיטתי'] הוי עבד משוחרר ואין מכירין רבותא טפי מעבד שאינו משוחרר ומכירין. אבל יותר נראה דסובר הטור דודאי כיון דבמשנה דזבחים נקט עבדים סתם ולא מחלק כלל בין מכירין לאינו מכירין ש"מ דמיירי בישראל גמור אבל בעבד כיון דרובם רקים ופוחזים החמירו בכולם בשחיטה לכתחלה עכ"פ הלכך גם הטור נקט משוחררים דוקא לכתחלה. ובכו"פ סיים דהטור חומרא בעלמא נקט ודבריו תמוהין לע"ד:

ד

אבל אם הוא לפנינו. עי' ש"ך (ס"ק ה') בשם הראב"ן. וכבר כתבתי בס"ק לפני זה ראי' ברורה להראב"ן דאם לא כן תקשי מאי קמ"ל ושחיטתן כשרה ע"י בדיקה שיודע הלכות שחיטה דהא אפי' לכתחלה שוחט כשיודע אף שאינו מוחזק וכ"ש דיעבד וע"כ דדיעבד כשר אפי' ליתא למיבדקי'. אך יש לדחות דעיקר קמ"ל בזה דיש מקום דלכתחלה לא והיינו כשאין אנו יודעין אין ליתן לו על סמך שיבדקנו אח"כ רק בדיעבד כשר ולולי זה הוי ס"ד דלעולם כשר לכתחלה על סמך בדיקה, ועי' בס"ק שאחר זה. ומה שכתב הש"ך דלפי דברי הרב אין נ"מ היינו דפסק בלא"ה כהפוסקים דלכתחלה לא ובדיעבד אפי' איתא קמן לא בעי בדיקה א"כ פשיטא דאין צריך למירדף אבתרי'. ועי' לקמן (ס"ק ו') מ"ש בזה:

ה אבל אין צריך לשאלו אם נתעלף וכו' וי"א וכו' עד ואם בדקו. לפי שדברי המחבר והרב לא נתבררו לי בכמה דברים בענינים אלו גם דברי הראשונים ז"ל לא נתבררו לי בענין זה צריך אני להאריך ולברר הכל על נכון. גרסינן פ"ק דחולין הכל שוחטין לכתחלה ושחיטתן כשרה דיעבד ופריך רבינא מומחין אעפ"י שאינן מוחזקין ובחד לישנא מוחזקין אע"פ שאינן מומחין וקאמר התם כלהו כל"ק לא אמרי רוב מצויין וכו' כלהו כל"ב לא אמרי לעלופי לא חיישינן וכתבו התוס' בד"ה רוב מצויין דהיינו אפילו לכתחלה דאי דיעבד דוקא אכתי הוי מצי לפרושי כרבינא ואי קשי' וכולן הא לאביי ורבא ורב אשי בלא"ה לא אתי שפיר וכלן. וכ"כ הרא"ש שם ויש להבין בהכרח זה של התוס' הא כמו דיש לפרש הך דרוב מצויין דלא נחלקו על רבינא רק דיעבד כמו כן יש לפרש הך דעלופי לא חיישינן דלא נחלקו רר דיעבד א"כ לכתחלה חיישינן למומחין ומוחזקין [וכ"כ הרא"ש באמת דתרווייהו דמי] א"כ לא מצי לפרושי כרבינא דלכתחלה לא והאיך קתני הכל שוחטין ואי במומחין ומוחזקין פשיטא ומאי מרבינן מהכל. וזהו עיקר קושית המקשן מתחלה כמו שפירש"י להדיא דמכח ריבוי דהכל קא מקשה ע"ש. וכן מוכח מכל הני אמוראי דקאמרי כלהו הכל שוחטין לאתויי טמא בחולין לאתויי כותי ומומר מומחין אף שאינן מוחזקין וכן להיפוך אבל שנאמר מומחה ומוחזק ליכא ריבוי דהכל כלל. אבל באמת לק"מ דע"כ לא מספקא להו להתוס' אי לכתחלה אי דיעבד עד שהוצרכו להוכיח מכח הכרח הנ"ל רק היכא דאינן מוחזקין ג"כ או הוי ס"ד דדוקא דיעבד אמרינן רוב מצויין ולא לכתחלה אבל היכא דהן מוחזקין ג"כ בהא לא מספקא להו לתוס' דרוב מצויין אפילו לכתחלה דאל"כ מאי קאמר כלהו כרבינא בלישנא קמא לא אמרי רוב מצויין. וקשה הא בלא"ה לא מצי סברי כרבינא דלא מכשר כלל לכתחלה מומחין שאין מוחזקין וכן להיפוך מוחזקין אף שאינן מומחין רק דבעינן לכתחלה תרווייהו ואדרבא השתא דדחי לה מטעם קולא דדיעבד אכתי הוי מצי לפרושי כרבינא ולא ימלט רק מכח חומרא דלכתחלה כנ"ל ולמה הזכיר מכח קולא אדרבא תחילת דברי רבינא לא אתי שפיר לדידהו וברור דהם ודאי לא מחמרי טפי מרבינא דהיכא דאיכא חד מינייהו בודאי מותר לכתחילה רק בלישנא קמא דאמרינן מומחין אף שאין מוחזקין ואי לאו מומחין אפילו בדיעבד אסור קאמר דאינהו פליגי דאפי' בלי מומחין מותר ובזה נסתפקו התוס' אי דיעבד או לכתחילה והוכיחו שפיר דאפי' בהא מותר לדידהו אפי' לכתחלה דאל"כ אכתי אתי שפיר הכל שוחטין לכתחלה מומחין ואין מוחזקין דבהא פשיטא דמותר כנ"ל ובדיעבד אפי' אינו מומחה כשר בלי בדיקה כלל וכולן לא איכפת לדידהו וע"כ דבכל גונא מכשרי אפי' לכתחילה א"כ לא אתי שפיר לדידהו שחיטתן כשרה דהא לעולם כשר לכתחילה. נמצינו למדין דאפי' אם נפרש רוב מצויין דוקא בליתא למיבדקי' וכן לעלופי מ"מ בשיטה דמומחין ואין מוחזקין פשיטא דלא חיישינן לעלופי כלל בלי בדיקה כלל וכן להיפוך מוחזקין ואין מומחין בהא [לכ"ע] רוב מצויין [ואפי'] לכתחילה ולא בעי בדיקה כלל דאל"כ בלישנא קמא לא מצי סברי כרבינא דלדידהו מומחין ואין מוחזקין לכתחילה ובלישנא בתרא לדידהו מוחזקין ואין מומחין לכתחלה לא. וע"כ דבחד מהנך פשיטא דאפי' לכתחילה ודוק. ול"ל דמומחין ואין מוחזקין באמת לכ"ע לכתחילה נמי רק במוחזקין ואין מומחין אז לכתחילה לא א"כ בלישנא קמא הו"ל לישני כדמשני השתא ובלישנא בתרא למה להו לומר לעלופי לא חיישינן הא בלא"ה לכתחילה לא. ולא מצי לפרש הכל שוחטין:

ועפי"ז קשה לי טובא על הרא"ש והר"ן ז"ל בענין זה דהרא"ש אחר שהביא הכרח זה של התוס'. כתב דהגאונים מפרשים דאפי' לכתחילה מותר על סמך בדיקה אח"כ ובדיעבד אי איתא קמן צריך בדיקה ואי ליתא כשר ולכך מותר לכתחילה דל"ח דלמא אישתלי כיון דלא קאכיל איסורא ע"ש והקשה הרא"ש על זה דאכתי מצי לפרושי הכל שוחטין על סמך בדיקה אח"כ ובדיעבד אפי' ליתא למיבדקי' כשר. ותירץ דהכל שוחטין משמע בלי תיקון כלל לכך לא מצי לפרושי כהנ"ל ויש לתמוה הא אכתי מצי לפרושי הכל שוחטין בלי תיקון מומחין אף שאינן מוחזקין ובדיעבד אפילו אינן מומחין שחיטתן כשרה אפילו ליתא קמן למיבדקי'. אבל באמת הרא"ש אזיל לטעמי' שכתב בסו"ד לדברי רב אלפס דאין חילוק בין מוחזקין למומחין ובתרווייהו צריך בדיקה היכא דאיתא למיבדקי' אם כן לא ימלט לפרש הכל שוחטין בלי תיקון רק במומחין ומוחזקין א"כ מאי מרבינן מהכל כנ"ל וזהו כונת הרא"ש שהכריח מדברי רב אלפס דדין אחד למוחזק ומומחה ובאמת לא נזכר ברב אלפס מידי ובהיפוך כתב הר"ן לדעת רב אלפס להדיא. ולפי הנ"ל ניחא דכיון דרב אלפס סובר כדברי הגאונים הנ"ל א"כ ע"כ דליכא בלי תיקון רק מומחין ומוחזקין דאל"כ אכתי מצינו לפרושי כהנ"ל:

אך לפ"ז דברי הרא"ש תמוהין מאוד דהא בש"ס מוכח להדיא לפי הנ"ל דבחד מהנך כשר בלי תיקון כלל דאל"כ קשה כנ"ל דה"ל לשנויי בין בל"ק בין בל"ב דלכך לא מצי לפרושי כרבינא דבלי תיקון בעינן תרווייהו דוקא א"כ מאי מרבינן מהכל. ומשום זה הוכיחו התוס' אפי' לכתחילה כנ"ל והרא"ש ג"כ הביא הכרח זה של התוס' א"כ הרי הרא"ש סותר עצמו מיני' ובי' ודוק היטב:.

ולפי הנ"ל מיושבין דברי רבינו ירוחם שהביא ב"י שכתב דדעת התוס' היא דעת שלישית דלא כהגאונים, והב"י תמה עליו דהא י"ל דגם התוס' מודים להגאונים ע"ש. ולפי הנ"ל ניחא דפשיטא דלפי הנ"ל א"א לומר דהגאונים כתבו זה בפירוש סוגית הש"ס הנ"ל דא"כ תקשי עלייהו קושית התוס' ותירוץ הרא"ש ליתא כנ"ל. וע"כ צ"ל דטעמייהו דהגאונים והרי"ף הוא דודאי רבינא דהוא בתרא סובר דל"א רוב מצויין כלל ואפילו ליתא קמן והם פליגי דאפילו לכתחלה לא בעי בדיקה כלל הלכך אף דליכא למפסק כרבינא לגמרי מכח ברייתא דמצא תרנגולת שחוטה מ"מ בהא לא מוכח רק דבדיעבד כשר אבל היכא דאיתא למיבדקי' לא שמענו. זו היא כונת הגאונים. והשתא התוס' בודאי דלא ס"ל כהגאונים דהם פירשו בסוגית הש"ס ובזה אי אפשר רק דלא בעי בדיקה כלל כנ"ל, ואם נאמר דהתוס' באמת ג"כ לא כתבו זה רק לפרושי דש"ס ולא לדינא מלבד מה דלא כן משמע בתוס' אבל לפ"ז ממילא י"ל דס"ל לדינא כבעל העיטור לגמרי דאפי' על סמך בדיקה אסור לכתחלה אבל עכ"פ אין ענין דברי התוס' להגאונים:

ומעתה יש לי לתמוה ג"כ על הר"ן שכתב לדעת הרי"ף דבאמת בעי בדיקה רק בליתא קמן כשר והיינו כהגאונים וכתב על זה דהיינו דוקא לענין מומחין אבל לענין מוחזקין בהא לא חיישינן כלל ודייק בלישנא דבהא קאמר רוב מצויין ובהא קאמר לא חיישינן. וכ"כ הב"י לדעת הרמב"ם לחלק בזה וכן הם דבריו כאן בשו"ע. ואני תמה על איזה צד יפיל חילוק זה בין מומחה למוחזק ואי באופן דלית בי' כלום א"כ ממילא צריך בדיקה למומחה. וע"כ דכונתו דס"ד אף דבעינן בדיקה למומחה בעינן נמי בדיקה לעילוף קמ"ל דעילוף [שאני] ולפ"ז צ"ל דבהיפוך אף דמוחזק בעילוף מ"מ בעי בדיקה למומחה. והשתא קשה בתרתי חדא דלמה לי' להוכיח דהיכא דבדקי למומחה לא צריך בדיקה לעילוף משום דקאמר לא חיישינן הא בלאו הכי מוכח דאי סלקא דעתך דמ"מ בעי בדיקה מאי קאמר כלהו כלישנא קמא וכו' הא בלא"ה לא מצי סבר כל"ק דמומחין ואין מוחזקין לא מהני ובעי בדיקה. ואי נימא בזה מיחשב שפיר הכל שוחטין על סמך בדיקה א"כ השתא נמי לא הועיל כלום בתירוץ זה כמו שהקשה הרא"ש. וע"כ דעל סמך בדיקה לא מיקרי הכל שוחטין א"כ לא מצי לפרושי כרבינא וע"כ דבמומחין בלבד סגי ולא בעי בדיקה כלל לעילוף אפי' איתא קמן ועוד קשה במה שדעתו ז"ל בהיפוך בהוחזק שלא יתעלף מ"מ בעינן בדיקה למומחה א"כ תקשי למה אמרו בל"ב כלהו כרבינא לא אמרו לעלופי לא חיישינן הא בלא"ה מוחזקין ואין מומחין לא מהני לשחוט לכתחלה בלי סמך בדיקה כנ"ל [הגם דקשה עליו מה שהקשתי להרא"ש הנ"ל. אם לא דהוא מפרש שיטת הרי"ף והגאונים כנ"ל וצ"ע]:

ולפי מה שהוכחתי דהיכא דהוא מוחזק עדיף כח רוב מצויין ולכ"ע לא בעי בדיקה. מיושבין היטב דברי הרמב"ם בפי' המשנה אשר לכאורה דבריו תמוהין מאוד וכמעט לא נתבררו דבריו אצל האחרונים. ולא אאריך בקושיות בדבריו כי הכל מובן מאליו אמנם כונת הרמב"ם כך דודאי יש להבין לפי' התוס' ג"כ דנהי דסברי רוב מצויין אפי' לכתחלה מ"מ פשיטא דתחילת דברי רבינא בודאי אתי שפיר דהכל שוחטין ואפי' אינן מומחין ולא מוחזקין רק דצ"ל דשחיטתן כשרה לא אתי שפיר דהא לדידהו לעולם מותר לכתחלה וליכא דיעבד כלל. ויש לתמוה תינח באין יודעין שהוא מוחזק אבל בידעינן בודאי דרגיל להתעלף בזה י"ל דעכ"פ אסור למסור לו לכתחלה בלי דידעינן שהוא מומחה [ואפי' ידעינן אפשר דאין ליתן [לו] לכתחלה ודוק] והשתא אכתי מצי לפרושי כרבינא הכל שוחטין אפי' אין אנו יודעין בו כלל בד"א שאין אנו יודעין אבל אם יודעין בו שאינו בקי במלאכת השחיטה והוא רגיל להתעלף בזה לא ישחוט לכתחלה ובדיעבד כיון שבודקין אותו שהוא מומחה כשר, ואי נימא דאי ליתא למיבדקי' אסור אתי נמי שפיר וכולן. ואי נימא דכשר עכ"פ אתי שפיר בלי וכולן, וע"כ צ"ל לשיטת התוס' דאפי' אין אנו יודעין שהוא מומחה וגם יודעין שהוא רגיל להתעלף מ"מ מוסרין לו לשחוט לכתחלה ואפי' בלי בדיקה כשר:

ובאמת דקשה לפ"ז על דברי הרב בהג"ה לקמן (ס"ג) דמשמע מדבריו דלכתחילה אין מוסרין לו גם בדיעבד בעינן שיאמר ברי לי וגם שנדע שיודע הלכות שחיטה בודאי ע"ש, ולא כן מוכח מדברי התוס' הנ"ל מסוגיא הנ"ל אבל לפי מה שאבאר דברי הרב נכונים] דאפי' לכתחילה מוסרין לו בלי בדיקה כלל, וזהו כונת הרמב"ם שכתב לפרש המשנה עם וכולן כפי מה שנתאמת בגמרא והיינו דרבינא סובר דל"א רוב מצויין כלל ואפי' דיעבד ואפי' היכא דלא נתברר אם אינו מוחזק והם פליגי עלי' דלעולם אמרינן רוב מצויין ואפי' לכתחלה ואפי' נתברר בודאי שאינו מוחזק ורגיל להתעלף והשתא בודאי מהראוי הי' לפסוק כרבינא דהוא בתרא רק מכח ברייתא דמצא תרנגולת שחוטה מוכח דאמרינן רוב מצויין כמו שכתבתי לשיטת הגאונים מ"מ ה"מ בדיעבד היכא שלא נתברר אם הוא מומחה ומוחזק או לא אבל היכא דנתברר דאינו מוחזק ורגיל להתעלף זה לא מוכח מהך ברייתא כלל ובאופן זה דברי רבינא שרירין וקיימין דאפי' בדיעבד כל שלא נתברר שיודע הלכות שחיטה טריפה דכיון דידעינן דאינו רגיל איתרע רובא דילי' רוב מצויין שהרי אינו מצוי כלל ומנא תימרא דהך רובא תלוי במוחזק שהרי הכא איכא למ"ד דוקא דיעבד אמרינן רוב מצויין ומ"מ היכא דהוא מוחזק מודה דאפי' לכתחלה כמו שהוכחתי מש"ס הנ"ל להדיא, מבואר דכל שהוא מוחזק טפי הוא מעלה לענין הרוב וכמו כן בהיפך כשאינו מוחזק בודאי הוא גריעותא ואיתרע לי' רובא ואפי' בדיעבד בעי בדיקה אם יודע הלכות שחיטה ואם לאו טריפה רק הנך אמוראי מקמי' דרבינא סבירא להו דבכל גונא רוב מצויין ובהא לא סבירא לן כותייהו רק כרבינא הלכך מימרא דרבינא קאי להלכה רק לא על [דרכו] בסתם רק שידעינן שאינו מוחזק דבסתם ליתא לדבריו מברייתא דתרנגולת הנ"ל, ופירושה דמתני' כך הכל שוחטין הכל מוסרין להם לשחוט בסתם שהם בחזקת מומחין ומוחזקין [או כדעת התוס' בלי בדיקה כלל או על סמך בדיקה כהגאונים והרי"ף] אבל מ"מ השוחט בעצמו צריך שיהא באמת מומחה ומוחזק אבל אם אינו מוחזק באמת אין מוסרין לו לשחוט דלא סמכינן בזה ארובא דאיתרע רובא ואפי' ידעינן דגמיר אפשר דלכתחלה לא] דילי' אבל בדיעבד בודקין אותו אם יודע הלכות שחיטה מותר דמסתמא אם הי' מתעלף הי' אומר לנו שהרי יודע דינים המפסידים השחיטה אבל אי ליתא למיבדקי' טריפה דלית כאן רוב וכולן ששחטו אפי' אינו מוחזק בודאי ואחרים רואין שחיטתן כשרה ואתי שפיר כל המשנה כרבינא רק לא כדבריו ממש דמפיק מברייתא רק בידעינן שאינו מוחזק כלל כנ"ל, נמצינו למדין דיך מחודש לפי הנ"ל דל"א רוב מצויין אפי' לענין דיעבד רק בסתם אדם וליתא קמן אבל במי שרגיל להתעלף לא קרינן בי' רוב מצויין וצריך שנדע בבירור שיודע הלכות שחיטה ואם לאו טריפה אפי' ליתא קמן ולכתחלה אין מוסרין לו לשחוט דכל [היכא[דבדיקה מעכבת בדיעבד חיישינן לכתחלה דלמא אישתלי [ועוד נדבר מזה לקמן סעיף ג' בס"ד כי שם מקומו] ודוק היטב בפי' המשנה שם ותראה שדברינו אלה מבוארין שם להדיא ע"ש:

ומעתה בין תבין את אשר לפניך כי מה שכתב המחבר כאן אבל אין צריך לשאלו אם נתעלף, והיינו כפי דברי הר"ן הנ"ל ולפי הנ"ל הא ליתא דאין חילוק כלל בין עילוף למומחה ובתרווייהו מחד מהנך סגי ואין צריך בדיקה כלל וכן מה שכתב הרב בהג"ה בשם האגור דמה"ט נהגו דהשוחט צריך ליטול קבלה מהרב והרב יבדוק אותו בדינים של שחיטה וגם לשחוט לפניו שלשה עופות, וכתב הב"י דמ"ש שלשה עופות היינו לחוש לדעת הרא"ש דבעי מוחזק לכתחלה ולפ"ז אף שהרב נמשך אחר הפוסקים מרדכי והג"א ועיטור ולדידהו בעילוף ל"ח כלל מ"מ כתב דברי האגור לחוש לדעת הרא"ש דגם בעילוף בעינן לכתחילה, ולפ"מ שכתבתי הא ליתא דבחד מהנך סגי או שישחוט שלשה עופות ויתברר שהוא מוחזק או שידע דיני שחיטה ושוב לא בעי בדיקה אפי' לכתחילה. ומ"מ כל מה שכתבתי הוא להלכה ולפלפולא בעלמא אבל למעשה מי אני לחלוק על המחבר והרב בפרט בדבר שכבר נהגו. לכן לדינא אין לזוז מדברי המחבר והרב אבל במה שהעליתי להחמיר לפי הנ"ל אם ידעינן בו שאינו מוחזק בודאי דלא מהני רוב מצויין אפי' דיעבד בהא ודאי נראה כן עיקר בפרט דמדברי הרמב"ם בפי' המשנה מוכח כן להדיא כמו שביארנו ודוק היטב בכל הנ"ל:

ועי' ט"ז (ס"ק ג') מה שהקשה וכתב ליישב. ובאמת הוא קושית התוס' והר"ש הנ"ל שהבאתי ותירוץ שלו אינו ואדרבא פשיטא דלדידהו אתי שפיר טפי [מהשתא] לדברי רבינא דאילו לרבינא קשה סיפא ושחיטתן כשרה כיון דבעי בדיקה דוקא א"כ הא מרישא] שמעינן לה וק"ו הוא כיון דלכתחילה מוסרין לו לשחוט בבדיקה כ"ש אם שחט ובודקין אותו ויודע דכשר אבל לדידהו אתי שפיר דבסיפא אפי' בלי בדיקה כשר וזה לא נשמע מרישא כלל. ועי' מ"ש לעיל דזהו הכריחו להראב"ן לפרש דאפי' לרבינא כשר בליתא למיבדקי' ולדידהו אתי שפיר. אך הי' מקום ליישב על דרך זה כך דודאי לאביי ורבא לא הוי קשיא לן דלוקמא כרבינא דאוקימתא שלו אתי שפיר טפי דאדרבא לפי דבריו לא אתי שפיר סיפא דשחיטתן כשרה כנ"ל משא"כ לפרושם בחותך כזית בשר, רק דמ"מ הוי להו לפרש כן משום וכולן ואהא משני דאית להו רוב מצויין וא"כ בלא"ה אתי שפיר וכולן א"כ [ניחא[להו טפי לפרש כפירושם מלפרש כרבינא, ואף דלשיטת [העיטור[אתיא שפיר מ"מ כל כמה דלא נוסף בפירוש זה על פירושם אין להקשות דהוי להו לפרש כך, וכמו כן י"ל דהא לא קשיא באמת לאביי ורבא וכולן היינו משום כיון דמפרשים אפי' כותי א"כ מוכח ברישא דלכתחילה מותר באחרים רואין א"כ תו ליכא למיטעי בסיפא דבאחרים רואין דוקא דיעבד בכותי דמאיזה צד אתה אומר כותי משום דמיירי רישא בכותי א"כ מוכח דאפי' לכתחלה ובע"כ דהפי' דוכולן אפי' חש"ו מותר בדיעבד אבל כותי אפי' לכתחילה משא"כ הכא דלא נתברר מעיקרא היכא דליתא למיבדקי' כשר דהא רבינא מפרש בהיפוך ופירושא דמתני' אתיא שפיר אפי' אי נימא דטריפה רק מסברא דרוב מצויין מכשרי להו א"כ האיך קתני בסיפא מילתא דמוכח להיפוך דבליתא למיבדקי' טריפה [בלי] אחרים רואין מה שהוא להיפוך, ותירוץ זה אתי שפיר גם לרב אשי דלעיל אי מוקמת לה בבדק סכין ליכא למיטעי דבעינן דוקא דיעבד דהא רישא מוכח אפי' לכתחילה להדיא, אבל תירוץ ראשון לא א"ש לרב אשי גם תירוץ שני קשה לרב אשי דעכ"פ יהא מוכח דבעינן אחרים רואין [במומר] אפי' בדק סכין וזה לא נשמע מרישא דלא, ובאמת צ"ע בש"ס דפריך לרב אשי ולא פריך רק אי בדק סכין אפי' לכתחילה הו"ל להקשות אפי' אין [אחרים[רואין ובזה קשה טפי כנ"ל, והעיקר בזה כמו שכתבתי מקודם דהם לאו במלתייהו דאביי ורבא מפרשי הכא רק לדינא ס"ל כן דס"ל כרבינא דהוא בתרא במה דלא שמעינן מברייתא דתרנגולת להיפוך כנ"ל, וכעין זה כתב מהרש"א ליישב דברי בעל העיטור ע"ש:

ו

ואם בדקו וכו' השתא הוא דאיתרע. עי' ט"ז שהקשה על זה דהא קיי"ל כרב הונא בלא שיבר עצמות זהו תורף דבריו, והש"ך (ס"ק ח') כתב דשאני הכא דאיכא רוב וחזקה וכ"כ בנה"כ, ולא יכולתי להבין דבריו דאימת קאי אי דכונתו דבשוחט שנטל קבלה אז הי' לו רוב ג"כ, הא ודאי תמי' דמאי עדיפותא דרוב אז הא ידעינן בבירור דגמיר וכמו כן בסכין כיון שנבדק קודם ובבירור לא הי' פגום מאי תועלת יש ברוב. וע"כ דכונת הש"ך לאחר כך יש להכשיר שחיטתו מתרי טעמי רובא דרוב מצויין אפי' לא הי' נטל קבלה כלל וגם מצד החזקה הואיל דמעיקרא גמיר אף עכשיו גמיר לולי הרוב משא"כ בסכין אין כאן רק חדא דמעיקרא לא פגום השתא נמי. אבל באמת הא ליתא דע"כ לא שייך רוב רק אם לא נטל קבלה כלל אז אמרינן דרוב שמצויין אצל שחיטה יודעין הלכות שחיטה דלולי דהי' יודע לא הי' שוחט ולא הי' נמצא אצל שחיטה אבל כשנטל קבלה קודם ואח"כ אנו רואין ששכח א"כ אין ראי' מרוב כלל דכיון דהוא חושב בדעתו דבאמת עדיין יודע הלכות שחיטה כמו שידע קודם ומה ששכח אין הפי' שיודע הדין ואינו יודע אסור או מותר זהו מסתפק ושואל קרינן בי' וע"כ דאומר בהיפוך או דאינו זוכר מאותו דין כלל א"כ לדעתו הוא כמאז ומקדם שיודע ולכך מצוי אצל שחיטה ואין כאן רוב כלל ודוק

איברא באמת העיקר בזה הוא כך דבלא נטל קבלה בודאי הך ס"ס דהכא גרע מס"ס דשם בלא שיבר ואפילו ר"ח מודה דכיון דלא ידע רוב מעשיו מקולקלים ומאיזה צד נאמר דמעיקרא ידע ואין כאן רק ספק אחד דלמא השתא שכח אבל אם לא ידע מעיקרא בודאי טריפה ולא מיחשב ספק כלל. וזהו כונת הרשב"א שהביא הט"ז והב"י דמשמע מדבריו דבהא לכ"ע טריפה ודוק. אמנם בהיפוך אם פעם אחת ידע בודאי הלכות שחיטה שנטל קבלה רק עכשיו רואין ששכח אז אפי' מאן דפוסל שם הכא מודה דודאי כיון שהורגל לשחוט כראוי אף ששכח מ"מ כמו ששחט קודם שוחט עכשיו דלא חיישינן שמא יארע קלקול בשחיטה ע"י סיבה דהא מכשרינן למומר לתיאבון בבדק סכין לשחוט בינו לבין עצמו ול"ח שמא יארע לו קלקול והוא אינו חושש א"כ הכא נמי כיון דשחט הבקי אינו מצוי שיקלקל שחיטתו וזה ג"כ כיון שהורגל בכך בודאי לא קילקל וכן ראיתי בפלתי שכתב סברא זו:

וכל זה בענין הכשר הבהמות אבל בכלים בלא"ה לא ידעתי מקום לאסור כמ"ש הט"ז גופא דמוקמינן להו בחזקתייהו דהותר מתחילה. ומה שהביא ראי' ממקוה מפירש"י דמוכח אפי' היכא דאיכא חזקת היתר. דבריו תמוהין דבהא פשיטא דיש לחלק דהתם ספק אחד הכא ס"ס. ואי קשיא הא אפי' בס"ס לר"ה בעינן שיבר עצמות התם להכשיר הבהמה דבחזקת איסור היא כמבואר התם. אבל הכלים דלית להו חזקת איסור רק חזקת היתר למה לא מהני בהו ס"ס להכשירם לכן נראה ברור להכשיר הכלים כיון דבלא"ה יש היתר הואיל ואינן בני יומן כמ"ש בכרו"פ. ואף שהאחרונים החמירו מ"מ בצירוף סברא הנ"ל בודאי יש להתיר. ונראה דאפי' נבדק על פגימת הסכין ולא הרגיש דבהא ודאי ל"ש סברא הנ"ל דהורגל מ"מ הכלים מותרין מטעם ס"ס הואיל ויש להם חזקת היתר דמעיקרא משא"כ הבהמה בודאי בכה"ג אסורה ואפי' בשכח דיני שחיטה החמירו האחרונים אבל בכלים נראה דאין להחמיר כלל וכן מסיק בכו"פ מטעם אחר ע"ש:

ועי' ש"ך (ס"ק ח') מ"ש ליישב קושית הד"מ ודבריו תמוהים וכבר השיגו בכו"פ. אבל נראה דדוקא בדבר דהריעותא לרוב בא מצד סיבה בפני עצמה אז יש לתלות דמ"מ מעיקרא בודאי היתה בריאה מכח הרוב ועכשיו נולד בה חולי זה דהרוב גורם [לאיחור] הטריפות משא"כ כאן הרוב היא שאין אדם שוחט רק ביודע וחזינן שזה שוחט ואינו יודע א"כ כמו כן י"ל דשחט קודם אף שלא ידע ואיזה רוב יש לו לזה שהרי אנו רואין שיצא מן הכלל ושוחט בלתי ידיעה ומאי נפ"מ מעיקרא או עכשיו:

סעיף ב.

א"צ שידע כל חילוקי הדינים אלא אם אומר על דבר זה הייתי מסתפק ושואל קרינן ביה שפיר יודע עד שאומר על האסור מותר:

הג"ה. ובודקין אותו בדיני הלכות שחיטה שיתבארו לקמן ריש סימן כ"ג ובדין בדיקת הסכין ובדין בדיקת הסימנים לאחר שחיטה כמו שיתבאר לקמן סימן כ"ה (הגהות אשירי והגהות מיימ' פ"ד) (ז) ואם שחטו וליתיה קמן למבדקי' מ"מ יבדקו בסימנים אם נשחטו רובן דכל מה דאפשר למבדק בדקינן (ד"ע לדעת הרא"ש) וכל זה במקומות שלא נהגו ליטול קבלה אבל במקומות שנוהגין ליטול קבלה כגון בני אשכנז והנמשכין אחריהם. אין נוהגין לבדוק אחריו כלל וכמו שנתבאר (ד"ע):

ז

ואם שחט וליתא קמן למיבדקי'. משמע דאי איתא למיבדקי' צריך בדיקה. ויש להבין במאי מיירי אי במקום שנוהגין ליטול קבלה הא כתב בתר הכי דאין צריך בדיקה כלל וכמ"ש לעיל (ס"א בהג"ה) וע"כ דבמקום שאין נוטלין קבלה מיירי א"כ הא כתב לעיל (ריש ס"א בהג"ה) כדעת הפוסקים דלכתחלה צריך בדיקה ובדיעבד אפי' איתא קמן אין צריך בדיקה כמבואר להדיא בדברי הפוסקים הנ"ל והעתיק דבריהם הרב בד"מ א"כ לאיזה צורך כתב דין זה דאינו רק להרא"ש והר"ן דמצרכי בדיקה באיתא קמן. וצ"ל דהרב לעיל לא הביא הך י"א ומשמע דפסק כוותייהו רק להחמיר להצריך בדיקה לכתחילה אבל בדיעבד אם לא בדק סובר להחמיר כהרא"ש והר"ן להצריך בדיקה באיתא קמן רק מחמת דצריך בדיקה לכתחילה נהגו ליטול קבלה או אחר שנהגו א"צ בדיקה כלל דמסתמא נטל קבלה ומיירי כאן במקום שלא נהגו ולכך צריך בדיקה לבסוף באיתא קמן וכן בליתא קמן [בסימנים] ודלא כנראה מדברי הט"ז לעיל דלגמרי סובר כהך דיעה. ולפ"ז קשה על הש"ך לעיל (ס"ק ה') דכתב דלדברי הרב אין נ"מ בדינו של הראב"ן. ולפי הנ"ל שפיר יש נ"מ דלהראב"ן אפי' במקום שלא נהגו ליקח קבלה אין צריך למירדף אבתרי' ואולי כונת הש"ך דעכשיו דנהגו ליקח קבלה אין נ"מ לפי דברי הרב דלא מצריך בדיקה בזה כלל בין בתחילה בין בסוף:

סעיף ג. מי שיודעין בו שאינו יודע הלכות שחיטה אפילו שחט לפנינו ד' או ה' פעמים שחיטה הגונה וראויה ושחט אח"כ בינו לבין עצמו שחיטתו פסולה אפילו שאלו לו עשית כך וכך ומתוך תשובתו נראה ששחט כראוי אין לסמוך עליו ואפילו אמר ברי לי ששחטתי יפה:

הג"ה. ומי שדרכו להתעלף. ואנו יודעים שאינו מוחזק ושחט ואמר (ח) ברי לי שלא נתעלפתי נאמן מאחר שיודע הלכות שחיטה (ב"י לדעת הרמב"ם) מי שיודעים בו שאינו יודע הלכות שחיטה יכולים ליתן לו לשחוט אם אחר עומד על גביו ובלבד שיראה אותו מתחלת שחיטה עד סופה:

הג"ה. (ט) ויש מחמירים ואוסרים ליתן לו לכתחלה לשחוט מאחר שאינו יודע הלכות שחיטה (ב"י בשם הגהות אשירי ובמרדכי) והכי נהוג: (ח)

ברי לי שלא נתעלפתי נאמן מאחר שיודע הלכות שחיטה. עש"ך דה"ה אפי' שותק לפי סברת הב"י דלא הי' מאכילה לנו. והנה התב"ש לא זו דהשיג על הש"ך רק פסק דאפי' ליתא קמן טריפה ולפענ"ד לית דחש לדבריו כמו שאבאר. והנה הד"מ הביא דברי ב"י בפשיטות דברגיל להתעלף שחיטתו כשרה וכתב על זה דלשיטת הרא"ש דסובר דבעילוף ג"כ צריך שאלה הכא נמי בעינן שיאמר ברי לי משא"כ להרמב"ם אפי' בשתיקה סגי. מבואר דמה שכ' כאן שיאמר ברי לי בדוקא קאמר לחוש לדעת הרא"ש דמצריך שאלה בעילוף אבל פשיטא דבדיעבד דמודה הרא"ש דכשר הכא נמי כשר ול"ל דכונת הד"מ כך דלהרא"ש כיון דחזינן דמצריך שאלה שיאמר ברי לי שלא נתעלף הרי דלית לי' לסברת הרמב"ם דלא הי' מאכילה לנו א"כ אם במקום שלא נודע אם רגיל להתעלף מכשיר בדיעבד בליתא קמן היינו משום דבדיעבד סמכינן ארובא דמסתמא הוא מוחזק אבל ברגיל להתעלף דלא שייך זה וסברת הרמב"ם לית לי' א"כ בדיעבד ג"כ טריפה בלי שאלה הא ודאי ליתא דכיון דסובר הד"מ דלהרמב"ם אין חילוק כלל בין שיאמר ברי לי או לא א"כ מנין לו דלהרא"ש בברי לי כשר ברגיל הא לא הכשיר הרא"ש רק מכח רוב מצויין מוחזקין אבל ברגיל כיון דלית לי' סברא דלא הי' מאכילה לנו אפי' אמר ברי לי טרפה ועוד האיך לא הזכיר הד"מ שם דלהרא"ש בדיעבד בליתא קמן טריפה. וברור דסובר דפשיטא דהרא"ש מודה להך סברא דהרמב"ם דאל"כ כמו דמצריך לענין מומחין בדיקה אם יודע כמו כן הי' לו להצריך בדיקה בעילוף ולא שאלה כמו דלא סגי שאלה לענין ידיעת הלכות שחיטה וכמו כן קשה לרבינא דס"ל] מוחזקין אף שאינן מומחין ואי אינו מוחזק שואלין אותו ואימר ברי לי וקשה למה סגי בשאלה הא בהיפוך מעיקרא מצריך בדיקה. וברור דמודה רבינא ג"כ דסמכינן באומר ברי לי דלא הי' מאכילה לנו רק בלי אמירת ברי לי סובר רבינא דאפי' בדיעבד טריפה כמ"ש הכ"מ בטעמו ואנן דלא ס"ל הא דרבינא רק לעלופי לא חיישינן היינו אפי' בלי אמירת ברי לי להרמב"ם דסובר לעלופי לא חיישינן משמע דלא חיישינן כלל ואפי' שאלה דמצריך רבינא לכתחלה לא צריך והרא"ש סובר דוקא דיעבד סמכינן דלא הי' מאכילה לנו אבל לכתחילה צריך שאלה כסברת רבינא דלא נחלקו על רבינא רק היכא דליתא קמן ואפילו בעילוף א"כ פשיטא דאפי' אינו רגיל כיון שיודע הלכות שחיטה דאין להטריף בדיעבד היכא דליתא [קמן] לשאלו אפי' להרא"ש. וזה שכתב הד"מ דלהרא"ש צריך שאלה לעולם ולהרמב"ם לא אבל בדיעבד בודאי כשר. ובלא"ה כבר הוכחתי לעיל (ס"ק ד') באריכות מדברי התוס' דאפי' אין אנו יודעין אם הוא מומחה ויודעין דרגיל להתעלף מוסרין לו לכתחלה לשחוט וא"צ שאלה כלל דיעבד א"כ נהי דהוכחתי שם דלהרמב"ם אסור לכתחילה ואפי' יודעין שיודע הלכות שחיטה אוסר לשחוט לכתחילה כמבואר להדיא בדבריו בפי' המשנה ובהלכות אבל בדיעבד מוכח להדיא מדברי הרמב"ם שם דכשר כל שיודע הלכות שחיטה אמנם כבר הוכחתי לעיל (ס"ק ד') דדוקא ביודעין שיודע הלכות שחיטה בודאי כשר בדיעבד אבל ארובא לא סמכינן ברגיל להתעלף ואפי' בדיעבד אסור בליתא קמן דבזה איתרע לי' רובא. וכן מבואר להדיא בפי' המשנה וכן ראוי להורות אבל כשישנו כאן צריך שיאמר ברי לי דחיישינן לדעת הרא"ש דלא כש"ך כמ"ש הד"מ [סק"י] וכן מבואר להדיא מדברי הר"ן שם דכתב לחלק בין מומחה לעילוף דל"ח לעילוף כלל ודייק מדקתני רוב מצויין מעיקרא וגבי עילוף קאמר לא חיישינן. ויש להבין מ"מ מאיזה צד לא חיישינן אי דאמרינן דכלל הוא שאין חוששין לקלקול בשחיטה כלל. הא ודאי ליתא הא כל שאינו יודע בודאי רוב מעשיו מקולקלין ומה"ט לא מהני ס"ס כנ"ל (ס"ק ה') דכיון שאינו יודע מאיזה צד יעשה שחיטה הגינה. וע"כ בשביל שיודע הלכות שחיטה א"כ האיך עדיף זה דעילוף דתליא בידיעת דיני שחיטה מהך דדיני שחיטה גופא דבזה ליתא רק רוב וכאן אמרינן דודאי לעילוף לא חיישינן דהא כאן מיירי באין מומחין רק על הרוב דנין. וע"כ צ"ל דכונתו כך דע"כ נא בעינן ריב רק לענין דיני שחיטה אבל לענין עילוף כיון דאזלינן בתר רובא דגמיר שוב לא חיישינן לעילוף כלל דלא הי' מאכילה לנו ורבינא סובר דבלי ברי חיישינן כמ"ש הכ"מ וע"ז קאמר דלא חיישינן כלל ואפי' לכתחילה. והרא"ש לא ס"ל דקדוק זה רק דבעילוף ג"כ לא נחלקו על רבינא רק בדיעבד ולא כשישנו לפנינו לשאלו אבל בדיעבד כ"ע מודי דסמכינן דלא הי' מאכילה לנו וה"ה ברגיל להתעלף דמאי נפ"מ כיין דידעינן דיודע הלכות שחיטה וזה ברור:

ט

ויש מחמירין. עי' ש"ך דראיתם מהך דמשני דליתא קמן למיבדקי' ובכו"פ כתב לדחות הראי' דמ"מ כיון דקאי אחש"ו נמי לא מצי למיפרך לכתחילה נמי דצריך לומר דיעבד משום חש"ו. והוא תמוה דהא לעיל בכותי ג"כ פרכינן הא אמרת שחיט אפי' לכתחילה וקשה הא חש"ו דוקא דיעבד. ובאמת די"ל דכונתו דהכא עיקר קמ"ל דבליתא למיבדקי' בלי אחרים רואין אסור משא"כ התם בכותי לאיזה צורך קתני וכולן כלל. ובזה יש ליישב דברי הריטב"א ורבינו ברוך דהם דייקו מהך דמשני בבודקין אותו סגי וקשה מסיפא הוי להו למידק דמשני דליתא ולא משני כלום. וביותר תימה דהריטב"א כתב לתרץ לפמ"ש הרמב"ן דניחא לי' טפי להקשות ממילתא דמפורש בהדיא בדברי אותו האמורא לפום האוקימתא מלהקשות מדין שהוא מבחוץ וקשה תינח בקושיא אבל התירוץ לא אתי שפיר כלל. ולפי הנ"ל ניחא דבתירוץ סובר כסברת הכו"פ. הנ"ל אבל בקושיא דלא ס"ד דליתא למיבדקי' כלל פשיטא דלא שייך תירוץ הכו"פ דדמי ממש להך דכותי. ובאמת יש לתמוה על הכו"פ דעל זה לא שייך תירוץ שלו כלל ועל זה שפיר תירץ הריטב"א בשם הרמב"ן כנ"ל. אבל באמת דבריו תמוהין בלא"ה דא"כ גבי כותי ג"כ קשה דעיקר בא לומר דבלי אחרים רואין אפי' בדיעבד אסור אפי' בכותי בלי חותך כזית בשר ול"ל דזהו משחיטתן כשרה שמעינן לפום אוקימתא דאביי בחותך דוקא. הא ליתא דא"כ הכא נמי בליתא למיבדקי' מוכח משחיטתן כשרה לפי אוקימתא דרבינא דבדיקה מעכבת וע"כ משום דלא נתפרש מעיקרא דמעכב די"ל לעולם מותר וה"ה התם בכותי הא י"ל ביוצא ונכנס לא בעינן כזית בשר בדיעבד לכן דבריו תמוהין בזה:

ולפ"ז יש לתמוה באמת על הריטב"א דלא תירץ כלים בסיפא דמשני דליתא למיבדקי'. לכן נראה דכונת הריטב"א כך דודאי כדמשני ליכא לאקשויי מידי הא אפי' לכתחילה דהא השתא מיירי דלא ידעינן אם יודע או לא א"כ י"ל דלכך נקט דיעבד לרבותא דס"ד דוקא לכתחילה מותר דלא חיישינן בתרתי חדא שמא יקלקל ולאו אדעתי' דאחרים ועוד שמא לא יהא השוחט לבדקו ומישתלי ואכיל בלי בדיקה כ"כ לא חיישינן דהא עכשיו השוחט לפנינו אבל בדיעבד וליתא למיבדקי' טריפה קמ"ל דמ"מ כשר ולק"מ אבל מעיקרא [בקושיא] דלא מיירי דליתא [קמן] שפיר מקשה הא אפי' לכתחלה ואהא משני כסברת הרמב"ן הנ"ל ויש להביא ראי' ברורה לדברי הרמב"ן דמעיקרא כדמקשה (לפי') [לתירוץ] רבא מהך וכולן קאמר הא אמרת אפי' יוצא ונכנס שחיט לכתחילה הרי דמקשה עליו בתרתי חדא למה לי אחרים רואין הא ביוצא ונכנס סגי. ולמה לי דיעבד הא אפי' לכתחילה ביוצא ונכנס סגי ובתר הכי כדמקשה לרב אשי [מהך וכולן] במומר קאמר אי דבדק סכין ונותן לו אפי' לכתחילה ולא הקשה הא אפי' בינו לבין עצמו שחיט לכתחילה כמו שהקשה לרבא. ולפי דברי הרמב"ן ניחא דרבא דמוקי עיקר אוקימתא שלו ביוצא ונכנס. ומבואר להדיא באיקימתא שלו לכך שפיר מקשה מזה ג"כ אבל בדברי ר"א לא נזכר מעיקרא דין אחרים רואין או לא רק ממילא אמרינן זה מסברא כיון דהוא לתיאבון לא חיישינן לכך לא מקשה מזה כלום אך אמנם לפ"ז לא שייך תירוץ הריטב"א רק שנדייק מדברי רבינא באין אנו יודעין אם הוא מומחה אם מותר למסור לו לכתחלה באחרים רואין אבל הא ודאי דמוכח להדיא מדברי רבינא מדמשני דליתא למיבדקי'. דבאנו יודעין שאינו יודע הלכות שחיטה דאין למסור לי לכתחילה דאל"כ אכתי תקשי הא אפי' לכתחילה באינו יודע בבירור מותר כ"ש דיעבד ובזה לא שייך תירוץ הנ"ל דבהא ודאי לכתחלה גרע אף שישנו לפנינו דמה נעשה בו כיון שאינו יודע בודאי. וכן מבואר בריטב"א בקושיתו דהי' רוצה להוכיח בסתם אדם שאינו ידוע אצלינו וע"ז תירץ מה שתירץ אבל באדם שיודעין שאינו יודע מוכח שפיר דאסור לכתחלה:

ובזה מיושב היטב מה שיש לתמוה בתוס' בד"ה דליתא. דהקשו דמשמע אבל ידעינן שאינו יודע אפי' דיעבד אסור באחרים רואין ולקמן גבי ראה אחד ששחט מוכח להיפוך ע"ש ודבריהם תמוהין מאוד דמאי קשיא להו הא שם אמרינן להדיא אי דידע דלא גמיר פשיטא והיינו פשיטא דבראה כשר ובלא ראה אסור א"כ הכא נמי לא [למיתני] סיפא בהכי דקשה מאי קמ"ל פשיטא דבראה מותר דלא גרע מחש"ו ובלא ראה אסור לכך מוקי דליתא ושפיר קמ"ל אף דלא ידעינן בלי אחרים אסור וכבר תמה בזה התב"ש ע"ש. והנה לכאורה יש ליישב בפשיטות דהם הוכיחו מקושיא הנ"ל כמו שכתבתי לעיל] דלכתחילה בודאי אסור באחרים רואין בידעינן דלא גמיר דאל"כ קשה כנ"ל והשתא שפיר המ"ל דידעינן דלא גמיר וקמ"ל דלכתחלה אסור רק דיעבד מותר. אך לכאורה מצידא תברא דא"כ ממילא מוכח מדברי רבינא דאפי' לא ידעינן אי גמיר או לא אין מוסרין לו לכתחלה מהך קושיא גופא כנ"ל א"כ שפיר הוצרך לומר דליתא למיבדקי' דאי בלא ידע בודאי א"כ קשה מאי קמ"ל ואי דקמ"ל לכתחילה לא האיך קמ"ל באינש דידעינן דלא גמיר הא אפי' בלא ידעינן אי גמיר או לא אסור. ולפי הנ"ל ניחא דודאי זה לא מוכח כלל דאסור דמהא דמשני בבודקין סגי י"ל כתי' הריטב"א ומדמשני דליתא למיבדקי' י"ל כמו שכתבתי. וזהו רק בסתם אבל בידוע דאינו יודע זה מוכח שפיר וא"כ שפיר הקשו התוס' דקמ"ל לכתחלה לא הואיל דאינו יודע בודאי אבל בסתם מותר ודוק היטב [ובאמת דבחידושי אמרתי דכונת התוס' למידק מהא דקאמר בבודקין סגי דמשמע דשוב אין תועלת באחרים לא להכשיר ולא להטריף אבל לא הי' לתוס' להעמיד עצמם על הא דמשני דליתא רק מעיקרא]:

עכ"פ מוכח להדיא מדברי התוס' והריטב"א הנ"ל דהיכא דאנו יודעין שאינו יודע בודאי אין מוסרין לו וממילא ה"ה לדידן דהא לא נחלקו על רבינא רק ברוב מצויין אבל זה לא תליא בהך דהא מבורר שאינו יודע בודאי. ומ"ש הפר"ח להוכיח מהא דקאמר שם גבי חש"ו דאין מוסרין להם ש"מ אחר לא במחכ"ת נעלם ממנו דהיא קושית המרדכי גופא במקומו. ותירץ דהני הוי רבותא אף דגמירי משא"כ זה שאינו יודע וכן מבואר בפי' המשנה להרמב"ם דחש"ו הפי' גמירי דאי לא גמירי אפי' אחר נמי וכ"ש לפי' ר"ת להאכיל לכלבים פשיטא דאין ראי'. וכן התוס' שם ע"א בד"ה שמא. כתבו דיש ליישב פירש"י למ"ד מומחין אף שאין מוחזקין דס"ד דלכך נקט בסיפא דיעבד משום אינן מומחין והוא תמוה דמי עדיפי חש"ו מאינו מומחה. ולפי הנ"ל ניחא דחש"ו אפי' גמירי משא"כ אחר לא גמיר:

ולפ"ז נראה עיקר לדינא כהיש מחמירים דאין למסור לו לכתחילה אבל באין אנו יודעין לא מיבעי דכבר הוכחתי דבהא אין ראי' מרבינא אבל אפי' אם יש ראי' היינו לרבינא דלא סבר רוב מצויין אבל לדידן פשיטא דמוסרין לכתחלה וכונת ר"ב בהג"א הוא להוכיח דעכ"פ כיון דלרבינא באין אנו יודעין אסור דלית לי' רוב מצויין א"כ ה"ה לדידן ביודעין שאינו יודע דלא שייך רוב מצויין דאסור אבל באין יודעין לא מוכח מידי ובודאי מותר. ונראה דאפי' ידוע דלית לי' קבלה עכשיו שכבר נהגו ליקח קבלה מ"מ באחרים רואין מותר. ונראה דכונת הש"ך באופן זה דאל"כ פשיטא: סעיף ד.

אם אבדו גדייו ותרנגוליו או שנגנבו ומצאם שחוטים כראוי במקום (י) שרוב ישראל מצויים (וגם רוב גנבי העיר ישראלים) מותרים (יא) בין שמצאם בשוק בין שמצאם באשפה שבבית אבל אם מצאם באשפה שבשוק אסורים: (י)

שרוב ישראל מצויים. עי' ש"ך דה"ה ברוב עכו"ם וברוב טבחי ישראל והוא מן הש"ס פרק אלו מציאות דמוקמינן שם ברוב טבחי ישראל. ובכרו"פ השיג על דין זה דזהו דוקא במצא בהמה אבל נגנב ונאבד לא שייך זה דודאי י"ל עכו"ם שמצאו שחטו לעצמו והביא מקושית המע"מ על הרא"ש דכתב ברוב גנבי והקשה הא ברוב טבחי לא בעינן רוב גנבי ומזה מוכח דבנגנבו ונאבדו לא מהני רוב טבחי ועוד הביא ראי' דאל"כ מאי דייק רוב מצויין מהך ברייתא שאני התם דהא מיירי ברוב טבחי ע"ש שהאריך. וכל ראיותיו אינם מובנים לי כי דברי המע"מ בלא"ה תמוהין דמעולם לא אמרו שם ברוב טבחי על הך ברייתא רק על מילתא דמצא גדי שחוט דהתירו לו משום מציאה ומשום שחיטה וקשיא לן הא ברוב ישראל לא אמר רשב"א וע"ז משני דהי' המעשה ברוב טבחי אבל הך ברייתא דנאבדו גדיים שלו תרנגולים שלו אין זה ענין למציאה ופשיטא דמיירי ברוב ישראל וע"ז כתב הרא"ש דבעינן רוב גנבי [וכ"ש לפ"מ שאבאר לקמן בס"ד דברוב נכרים לא שייך כלל אדם עשוי א"כ ע"כ ברוב ישראל] ולק"מ קושית המע"מ [ומבואר שם בדברי הרא"ש דבאבידה ג"כ בעינן רוב גנבי דלא כש"ך ס"ק י"ט וצ"ע] ומה שהביא ראי' מהא דמוקי בחולין הך ברייתא ברוב מצויין הוא תמוה חדא דהא הך ברייתא לא מיירי כלל ברוב טבחי כנ"ל. ואם כונתו דמ"מ לוקמא ברוב טבחי לק"מ דהא בס"ד לא ידע מהך פלוגתא דאדם עשוי להשליך נבלתו לאשפה א"כ אי ברוב טבחי במאי פליגי ומ"ט דר' יהודא דאוסר ומזה הוכיחו דע"כ ברוב ישראל גרידי ופליגי ברוב מצויין ועוד דלפי דבריו מה יעשה בהך ברייתא דהקודם שם במצא תרנגולת שחוטה דדייק מינה להקשות לר"נ דרוב מצויין וקשה דלמא ברוב טבחי ישראל ושם במציאה מיירי ואי נימא דהדיוק מסיפא האומר לשלוחו ג"כ אינו מוכח דהא י"ל מכח חזקה שליח עושה שליחותו מכשרינן. הן אמת שהתוס' שם מפרשים האומר לשלוחו היינו דהשליח יש כאן ואומר שלא שחט. אבל ברמב"ם מבואר להדיא דהספק הוא אם שחטו השליח או לא. ועוד דע"כ כונת התוס' רק למסקנא דמסיק דלאו משום חזקה הוא באמת מפרשין כך כיון דבלא"ה רוב מצויין אבל מודים דאי לא נימא רוב מצויין דיש לפרש כהנ"ל דאל"כ מאי קא מיבעי לי' שם בשליח ובתרומה הא יש לו לפשוט מהך ברייתא דאין הטעם משום חזקה הוא וע"כ דבהא באמת מספקא לי' א"כ האיך מקשה באמת לר"נ ובאמת צ"ע על הרמב"ם שכתב בהך דשליח דאינו ידוע אם השליח שחט דמה צורך לזה אפי' ידוע שלא שחט השליח כשר וברייתא מיירי באופן שכתבו התוס' וצ"ע] וע"כ צ"ל דודאי מה שאמרו רוב טבחי ישראל אין הטעם משום דאלו ממונים על פי הקהל ונטלו קבלה דידוע דהם מומרין וגמורים. הא ודאי ליתא רק הכונה דשם לא הי' מהנכרים דשוחטין בעצמם רק מיעוט ועל פי רוב הישראלים שוחטין ויש מהם שמוכרין ויש שוחטין לעצמן ופשיטא דעדיין יש לחוש דישראל שאינו מומחה שחט דבישראלים לא הי' הקפדה כלל וכל שהי' מכיר בשחיטה הי' שוחט ואם אין רוב מצויין עדיין הי' מקום לחוש דישראל שאינו מומחה שחט. וכן אבאר לקמן בס"ק שאחר זה בהכרח דאפי' לפי מה דמשני רוב טבחי ישראל אנו צריכין לטעם דרוב מצויין מומחין הן ע"ש. ומ"מ לדינא יש להורות כדברי הרב הנ"ל מטעם אחר דאי ס"ד דהכונה כמו שהבין הש"ך דהרוב הוא דהעכו"ם לא היו שוחטין בעצמם ובהמה או עוף שלהם היו מוליכין לטבח דוקא א"כ מה בכך דרוב טבחי ישראל הואיל ויש [טבחי] עכו"ם ג"כ א"כ פשיטא דהעכו"ם הוליך שלו לטבח נכרי דודאי לא ילך העכו"ם לשחוט אצל טבח ישראל א"כ כיון דרוב נכרים עדיין יש מקום לחוש. וע"כ צ"ל דשם הכונה דלא הי' דרך נכרים לגדל בהמות ועופות לשוחטם בביתו רק מי שהי' רוצה בשר הי' הולך אל הטבח כמו שעכשיו המנהג בבשר שור שאין דרך הבעלי בתים לגדל בבית ולשחטו. ולפ"ז שפיר אמרינן כיון דהעכו"ם קנהו מן הטבח א"כ כיון דרוב טבחי ישראל [בודאי] מישראל לקחו. ולפ"ז בנאבד בהמה או עוף אפי' אי נימא דאין הרגילות לשחוט בבית וכ"ה שור גדול דזה ודאי אין דרך לשחוט בבית מ"מ [כשהמוצאו] (כשהוא) הולך לשוחטו אם עכו"ם מצאו בודאי אצל עכו"ם הלך לשחוט ולא לישראל לכך באבידה לא מהני רוב טבחי ברוב עכו"ם כנ"ל

יא

בין שמצאם בשוק בין שמצאם באשפה שבבית. והרמב"ם חולק בזה בהדיא דבין בשוק בין באשפה שבבית אסור ולא התיר רק בבית בלבד. והקשו עליו דהא בפרק א"מ בסוגי' הנ"ל מבואר להדיא דבשוק מותר. ומבואר התם דתליא נמי במחלוקת ר"י ור"ח וא"כ כיון דבהא הלכה כר"ח ה"ה באשפה שבבית ובש"ג בשם ר"י א"ז פסק להכשיר בשוק דלא כהרמב"ם ובאשפה שבבית אוסר ותמהני שלא זכרו דעתי כלל. וכן נראה מדברי הרשב"א גופא בחידושיו דמעיקרא כתב להתיר באשפה שבבית. וכתב ע"ז דהרמב"ם חולק ומשמע שם דאינו רוצה להתיר בזה. (וכתב עוד) [אח"כ כתב] דהרמב"ם אוסר גם בשוק. והקשה עליו מסוגי' הנ"ל. ש"מ דטפי יש לאסור באשפה שבבית מבשוק. אמנם באמת מהך סוגי' הנ"ל מוכח דבשוק פליגי ג"כ דאי בשוק עדיף מאשפה למה קאמר לדברי ר"ח התירו לו הא יש לומר דבזה גם ר"י מודה. וע"כ דלא עדיף שוק מאשפה שבבית ובהא נמי פליגי א"כ כיון דהלכה כר"ח בשוק ה"ה באשפה שבבית דאם יש שום סברא לאסור בזה טפי לא הו"ל למימר לדברי ר"ח דמנין לנו דפליג ר"י בזה כיין דזה עדיף וכן [דייק] הר"ן להדיא. ויש לתמוה על הרשב"א ור"י א"ז שמחלקין ביניהם דע"כ דא"א לחלק כנ"ל ודו"ק: אבל באמת נלפע"ד דדברי הרמב"ם נכונים וברורים ומוכרחין בהך סוגיא גופא שהקשו עליו משם כמו שאבאר והוא דאי ס"ד כמו שהבינו הם ז"ל דר"א [התם] דקאמר דהתירו לו שחיטה כר"ח הוא מפרש ג"כ הברייתא כמסקנא דחולין דפליגי באשפה שבבית ופי' נראין דקאמר רבי הכונה נראין דברי ר"י לר"ח באשפה שבשוק ונראין דברי ר"ח לר"י בבית כי פליגי באשפה שבבית קשה חדא הא שם אמרינן במסקנא דהי' רוב נכרים רק רוב טבחי ישראל א"כ קשה מה זה שתלה דין זה דר' חנינא בהך פלוגתא דר"י ור"ח הא הם לא נחלקו רק ברוב ישראל וידעינן דמישראל נפל רק הואיל ונמצא במקום שדרך להשליך נבלות לשם לשיטת ר"י לכך סובר דאנו אומרין דלא נאבד כלל משום אדם במקום הזה רק ששחטו ונתנבל לכך הושלך לשם אבל אם הי' ברור לנו דלא הושלך לשם רק דרך אבידה אבדו אחד במקום הזה בודאי לא הי' מקום לאסור לדעת ר"י דמאיזה צד נאמר דנתנבל ונאבד כיון דרוב מומחין בודאי נשחט כראוי ונאבד כיין דידוע דנאבד רק מחלוקת ר"י הוא דאמרינן דלא נאבד רק הושלך מחמת ניבול דדרך להשליך נבלות לשם לדעתו. והשתא הך עובדא הי' שמצא גדי שחוט בין טברי' לציפורי בדרך ורוב נכרים עוברים ושבים שם טפי מישראל א"כ [אזלינן בתר רובא] וודאי מנכרי נפל רק דמתירין מטעם דמטבח ישראל בא לידו [כמ"ש הש"ך להדיא] שאין דרך נכרים לשחוט שם באותן המקומות רק מיעוט א"כ הא ודאי דלא נסתפק לנו דהושלך לשם מחמת ניבול דמה טיבו של נכרי להשליך נבלות ולעולם אוכל נבלות וע"כ דודאי דרך אבידה נאבד מידו א"כ כיון דרוב טבחי ישראל ורוב מומחין מאיזה צד יחלוק ר"י בזה ולמה קאמר ר"א דהתירו לו משום ר"ח הא גם ר"י מודה בזה. ועוד קשה אם הי' כונת ר"א לומר דהתירו לו כדברי ר"ח בלבד לאיזה צורך הביא הך דרבי ואדרבא מהך דרבי לפי פשוטו מוכח דפליג על ר"ח ודוקא בבית מתיר. ואם כונתו דלפי הפי' במסקנא דחולין מוכח מהך דרבי דפליגי בשוק מ"מ עדיין לא שמענו מדברי רבי הלכה כדברי מי בזה ומה צורך לו להזכיר מלתא דרבי. ועכ"פ הי' לי להביא הך מסקנא דחולין דלא יהא נראה מדברי רבי בהדיא להיפוך ועכ"פ הי' לו לשתוק כלל מדברי רבי והוא תמוה:

לכן נראה ברור דאין כונת ר' אמי כלל דהפי' בברייתא כמסקנא דחולין דש"ס דרך דחי' איתמר לדחות די"ל דלא נחלקו ברוב מצויין אבל ר' אמי סובר דפרושה דברייתא באמת כפשיטא דהמחלוקת הוא ברוב מצויין. וכ"כ התוס' (ג:) בהדיא דרבינא סובר דפליגי בזה דלא כדחיית הש"ס הנ"ל. וכמו כן סובר ר"א ועל זה הביא הברייתא דקאמר רבי דנראין דברי ר"ח בבית ש"מ דרבי מכריע הלכה כר"ח בבית משים דרוב מצויין רק באשפה לא משום דנתנבל והושלך אבל ר"י פליג גם בבית דלית לי' רוב מצויין וכו' וע"ז קאמר דהך דר' חנינא דמצא גדי שחיט בין טברי' לציפורי ג"כ מתירין לו משום דרוב מצויין כדברי ר"ח והתם הוי ממש כמו הכא בבית דע"כ לא שייך אשפה ושוק רק אם אנו מסופקין אם נאבד או הושלך משא"כ [התם] דודאי נאבד כנ"ל דרוב נכרים ואפי' לס"ד ברוב ישראל מ"מ פשיטא דלא הי' שם ספק שהושלך דדוקא בעיר בעצמו יש ספק זה אבל בדרך בין טברי' לציפורי אם נתנבל בעיר מה טיבו להשליכו לשם וברור דודאי נאבד שם רק המחלוקת אם סמכינן על רוב מצויין ושפיר קאמר דהתירו לו משום ר"ח דרבי פסק כותי' היכא דליכא חשש שהושלך מחמת ניבול משום רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ועל זה קאמר ברוב טבחי והיינו שאין דרך נכרים לשחוט בעיירות הללו רק ישראל הרוצה שוחט א"כ ס"ד דניחוש דלמא אינו מומחה שחט קמ"ל דהתיר לו דרוב מצויין וכו' [וזה סתירה לדברי הכו"פ שהבאתי בס"ק פני זה]:

ומעתה פסק הרמב"ם ברור דכיון דהכא לא איתמר רק לדחות די"ל דלא נחלקו ברוב מצויין אבל כיון דר"א התם סובר ברייתא כפשטי' ומילתא דרבי בפשיטות דלא הותר רק בבית ולא באשפה דכיון דהפי' ברבי כפשוטו ע"כ [דגם[באשפה שבבית לא התיר דאל"כ למה כתב בבית אפי' באשפה מותר וע"כ דבאשפה לעולם אסור רק בבית מותר ודוקא למסקנא דחולין דנראין דבריו של זה לזה קאמר ממילא נחלקו באשפה שבבית ולא [דמי] להך סוגיא דהתם א"כ בבית לעולם מותר דהלכה כר"ח רק באשפה שבבית ובשוק וכ"ש באשפה שבשוק בהא ודאי אסור לכ"ע סוגיא דב"מ הנ"ל ומסוגיא דחולין מוכח למסקנא דפליגי בזה ולא נתברר הלכה כדברי מי. ועכ"פ אין מקום להכשיר וזה באשפה שבבית ובשוק לשני הסוגיות לכך פסק הרמב"ם אסור יזה ברור וכן ראוי להורות ולהחמיר כדברי הרמב"ם כ"ש באשפה שבבית שגם דעת ריא"ז לאסור וכן נוטין דברי הרשב"א א"כ פשיטא דאסור ובפרט להחמיר באיסור תורה שומעין:

ועי' בכו"פ (ס"ק י"ג) שהקשה למה ברוב ישראל בשוק לא איכפת לן ברוב נכרים בעיר וברוב גנבים נכרים בעיר לא מהני אף בשוק שנמצא רוב ישראל ומטעם זה ביקש לומר דבזה באמת לא בעינן רוב גנבי ישראל ואני אומר ודאי אם בעיר רוב גנבי נכרים ובשוק לא ידעינן מי הם הרוב גנבים בין העוברים ושבים פשיטא דאסור דמה בכך דרוב ישראל הלא מן הישראלים פשיטא דלא נפל רק ממיעוט גנבים י"ל דנפל א"כ כיון דרוב גנבי נכרים פשיטא דאסור אמנם אם ידוע דבשוק הזה שנמצא בין העוברים ושבים יש רוב גנבי ישראל אף שבכלל כל העיר רוב גנבי נכרים פשיטא דכשר וזה ברור: סעיף ה.

חרש שאינו שומע ואינו מדבר ושוטה דהיינו שהוא יוצא יחידי בלילה או מקרע כסותו או לן בבית הקברות. אי מאבד מה שנותנים לי אפילו באחת מאלו אם עושה אותם דרך שטות (יב) וקטן שאינו יודע לאמן ידיו לשחוט אין מוסרין להם לשחוט לכתחלה אפילו אחרים עומדים על גביהם ואם שחטו שחיטתן כשרה אם אחרים עומדים על גבי זה (יד) ואין מוסרין להם לכתחלה לשחוט כשאין אחרים עומדים על גביהם אפילו אם רוצים (טו) להאכיל לכלבים. ואם הקטן יודע לאמן ידיו אם אחרים עומדים על גביו שוחט לכתחלה. ומותר לאכול משחיטתו:

הג"ה. אבל אם שחט בינו לבין עצמו שחיטתו פסולה (טז) אע"פ שיודע הלכות שחיטה הגהות אשרי רפ"ק ורשב"א ות"ה) ומקרי קטן לענין זה עד שנעשה בר מצוה דהיינו בן י"ג שנים ויום א'. (ב"י בשם עיטור) ויש מחמירין שלא ליתן קבלה למי שהוא פחות מבן י"ח שנה (מרדכי בשם הלכות א"י והגהות אלפסי החדשים) דאז גברא בר דעת הוא ויודע ליזהר: (יב)

וקטן שאינו יודע לאמן. עי' ש"ך דדעת הב"י לדעת הטור בכונת הרא"ש דבדיעבד אפי' אינו יודע כלום כשר באחרים רואין ואם הוא יודע שניהם מותר בדיעבד אפי' אין אחרים רואין ולכתחלה ביודע לאמן בלבד ישחוט ברואין וכן ביודע הכל לא ישחוט לכתחלה בלי רואין וכו' ע"ש. ולפענד"נ להוכיח מדברי הרא"ש דסובר כדברי התוס' ורש"י בסוכה (מב:) דאם אינו יודע כלום אפי' ברואין ודיעבד אסור דהתוס' כתבו שם דהא דאמר קטן היודע לשחוט היינו יודע לאמן אף שאינו יודע הלכות שחיטה בדיעבד מותר. והוכיחו מזה דבלי יודע לאמן אסור אפי' דיעבד אפי' רואין דאל"כ למה לי יודע ולא משמע להו לפרש דהתם לכתחלה קאמר אבל הר"ן כתב שם דלכך בעינן התם יודע משום לכתחילה. מבואר דלא ס"ל להר"ן כדברי התוס' לאסור בדיעבד ברואין באינו יודע כלום. והשתא אי ס"ד דסובר הרא"ש כהר"ן דבדיעבד מותר בלי ידיעה כלל א"כ למה לי' למידק דהתם מיירי לכתחילה מלשון מותר הו"ל למידק בפשיטות דע"כ לכתחלה קאמר דאי דיעבד אפי' בלי ידיעה כלל מותר ולמה נקט קטן שיודע. וברור דסובר הרא"ש כדעת התוס' דבלי ידיעה כלל אפי' דיעבד אסור א"כ לא מצי למידק מדקתני שיודע לשחוט דמיירי לכתחילה דלענין דיעבד נמי בעינן שיודע כל שאינו מומחה ומיירי באמת בלי מומחה רק יודע וע"ז דייק הרא"ש מדקתני לשון מותר משמע לכתחילה א"כ בהכרח צ"ל דיש היתר לכתחילה ג"כ והיינו ביודע ומומחה ג"כ וזה ברור:

ולפ"ז ממילא נסתר כל דקדוקו של הב"י לדעת הטור דכיון דסובר הרא"ש דבלי ידיעה כלל אפי' דיעבד אסור א"כ ע"כ דמשנה מיירי במומחה עכ"פ ועל זה כתב דדוקא באינו יודע לאמן התירו דיעבד דוקא אבל ביודע לאמן יש היתר אפי' לכתחילה והיינו מדנקט שם היתר לכתחלה ואי באינו רק מומחה או יודע לאמן בלבד מוכח מכאן דאינו מותר רק דיעבד דהכא נמי ע"כ דיש חד מינייהו דאל"כ אפי' דיעבד אסור וע"כ דהתם במומחה ויודע לאמן מותר לכתחלה ואין כאן סתירה בדברי הרא"ש כלל וסובר ממש כדברי התוס' רק התוס' ורש"י לא גרסי התם מותר כלל ע"ש ומפרשי דהוא רק דיעבד לכך מוקי לה ביודע לאמן בלבד בלי מומחה והרא"ש דגורס מותר דמוכח לכתחילה הוכרח לומר דמיירי במומחה ויודע לאמן:

ומעתה לפ"ז גם בהך דינא (אפי' יודע) [ביודע] תרווייהו שכתב הטור דכשר בדיעבד לדעת הרא"ש אין מוכרח לפי הנ"ל ואדרבא כיון דמדברי התוס' ורש"י הנ"ל מוכח להדיא דאסור בכהאי גונא דכיון דמפרשי דיעבד למה לי' לרב הונא לאוקמא ברייתא בגדול [עומד] על גביו דלא נזכר בברייתא כלל בפשיטות הו"ל לפרש דמיירי שיודע הכל הלכות שחיטה ולאמן ידיו ומותר בלי גדול וע"כ דסבירא להו דאסור א"כ מאיזה צד נאמר דהרא"ש חולק כיון שנסתר הכרח של הב"י הנ"ל. ועוד דמדברי הרא"ש גופא מוכח דסובר דלא כהטור דאל"כ למה לי' להרא"ש לדייק מלישנא דמותר הא מדברי רב הונא גופא מוכח דברייתא לכתחילה מיירי דאי דיעבד מה צורך לו לאוקמא בעומד על גביו הא בלא"ה מצי לפרושי כשיודע הכל וע"כ דרוצה להכשיר אפי' לכתחלה לכך הוכרח לאוקמא בעומד על גביו וע"כ דסובר דבלי גדול לעולם אסור ואפי' דיעבד לכך אין ראי' מרב הונא כלל והוצרך להביא ראי' מלישנא דמותר דמשמע לכתחילה וזה נראה ברור בכונת הרא"ש ועוד נדבר מזה לקמן בדברי הרב בהג"ה בס"ד:

[ויש להביא ראי' דס"ל להרא"ש דבלי ידיעה כלל אפי' דיעבד אסור ברואין דהא התוס' הקשו על פירש"י דשמא יקלקלו לאשמעינן דאין מוסרין חולין לכתחילה. דהא מסיפא מוכח. וכן דייק הרא"ש והסכים לפי' ר"ת. והשתא תקשי מאי קושיא סיפא קמ"ל דברואין מותר אפי' בלי שום ידיעה כמו שבאמת צריך לומר כן לדברי הב"י הנ"ל ובהא ודאי אסור לכתחלה אבל ביודע לאמן או מומחה מותר לכתחלה קמ"ל רישא דאפי' בהא אסור לכתחילה. והתוס' לשיטתם יפה הקשו דס"ל בלי ידיעה כלל אפי' דיעבד אסור וע"כ דבאמת סיפא ביודע לאמן או מומחה א"כ מוכח דאפי' בהא אסור לכתחלה ואי דרישא קמ"ל אפי' יודע לאמן ומומחה אסור לכתחלה זהו באמת מותר לכתחלה לדעתם אבל להרא"ש קשה וע"כ דסובר ג"כ כשיטת התוס' בזה]:

יג

אחרים עומדין. לאו דוקא אחרים רק אחד כשר כמבואר בסוכה (מג.) דמוקמינן לה בגדול עומד על גביו והנה להרבה פוסקים הקשו על שוחט בפני עצמו דנאמן הא אין ע"א נאמן היכא דאיתחזק איסורא והנה בש"ג ובמרדכי מבואר תירוץ בשם הראשונים דע"כ לא אמרינן דע"א אינו נאמן רק באדם סתם אבל בשוחט דהוא אדם המוחזק בכשרות בהא אפי' איתחזק נאמן ומזה הוציאו דעת ר"ח דצריך להיות מוחזק בכשרות ודבריהם תמוהין דהא מומר לתיאבון ותרנגולת שנגנבה סמכינן ארוב גנבי ישראל והאיך ס"ד דאוכל נבילות וגנב מוחזק בכשרות ולמה שוחט בלי אחרים רואין וכשר (וכמו כן מותר לאכול משחיטת כותי בינו לבין עצמו ע"י חותך כזית בשר] ורבים תירצו דשוחט שאני הואיל ובידו לשחוט כראוי ותמהני דלעיל הסכימו ביודע הל' שחיטה ורגיל להתעלף ושחט בינו לבין עצמו כשר באומר ברי לי שלא נתעלפתי וקשה הא אין ע"א נאמן באיסורין והתם אינו בידו דהא רגיל להתעלף והאיך מאמינים אותו שלא נתעלף והוא תמוה מאוד וראיתי,בפר"מ לעיל שהקשה קושיא אחש"ו דהכא דלמה יוכשר באחד עומד על גביו [והוא הביא מדברי ה"ה ובאמת הוא בש"ס סוכה הנ"ל] הא אינו בידו. ובאמת אי משום הא לא אירי' די"ל דאין הכונה הואיל ובידו לשחוט אותה הבהמה כראוי אלא אפי' הוא אינו יכול לשחוט רק אומר שנשחטה ע"י שוחט נאמן דבידו לשוחטה ע"י שוחט כראוי ולמה נחשדינו באיסור ואף כאן הא בידו לשחוט ע"י שוחט כראוי. אך יש לדון שמא קלקל החש"ו ועכשיו דכבר נשחט מוכרח לומר שנשחט כראוי וכ"ש בהך דלעיל בעילף פשיטא דלא מיקרי בידו כלל. ובאמת צ"ל דאין הכונה בידו דוקא רק במיגו ג"כ מהימן אפי' איתחזק א"כ הכא כיון דלולא הוא בהמה שנשחטה כשרה אף דלא ידעינן מי שחט דרוב מצויין מומחין ובידה א"כ זה שאומר שהוא שחטה ולא נתעלף וכן שחש"ו שחטו כראוי נאמן כיון דלולא הוא היתה הבהמה כשרה כיון דלא ידעינן אם חש"ו (שחטו) [שחטה] ואפי' אומרין לפנינו אין נאמנין רק מתני' קמ"ל דהאדם הרואה בעצמו מותר לאכול משחיטתם ברואה דס"ד דלא מהני רואין שמא קלקלו ולאו אדעתי' אבל לשקר לא חיישינן כלל כנ"ל. אבל יותר נראה כמ"ש הרב בעל פ"י דע"כ אין ע"א נאמן רק אם לולא הוא הי' איסור ודאי כגון להעיד על אשה שמת בעלה דלולא העד הורגין על החזקה דחי אבל כאן דודאי אפי' בלי העד הואיל ואנו רואין הבהמה שחוטה פשיטא דאיתרע חזקת איסור ואינה אסורה בודאי רק ספק. וגדולה מזו אפי' ידעינן דשחטה מי שאינו יודע כתב הרמב"ם דקרובה לספק נבלה ועכ"פ פשיטא דאינו רק ספק ובספק ע"א מהימן כיון דאיתרע חזקת איסור ע"ש ובזה פשיטא דלק"מ מהנ"ל ודוק:

יד

ואין מוסרין להם כו' אפי' להאכיל לכלבים. כל הפוסקי' הסכימו לפיר"ת שהביאו התוס' ריש מס' חולין בד"ה ושמא והשיגו שם על פירש"י. ולפענ"ד נראה דפירש"י עיקר ודברי ר"ת תמוהין כמו שאבאר. והנה רש"י פי' התם אהא דקאמר שמא יקלקלו ולא קאמר שמא קלקלו ש"מ שאין מוסרין להם חולין לכתחילה ופירש"י אפי' אחרים רואין והקשו התוס' דהא זה מסיפא מוכח דקתני אחרים רואין בדיעבד כשר ש"מ לכתחלה לא לכך פיר"ת דהכונה אפי' להאכיל לכלבים וזה לא מוכח מסיפא. ותמהני על פירושו דהא בש"ס אמרינן זאת אומרת אין מוסרין להם חולין לכתחילה ופירש"י דבתיבת חולין רוצה לומר אפי' חולין והשתא דוקא לפירש"י שפירש לשחוט באמת אתי שפיר דקאמר חולין דלא מיבעי קדשים דבעינן כונה לשחיטה פשיטא דאסור דחש"ו לאו בר כונה הוא אלא אפי' חולין דלא בעי כונה [דרבא גופא בעל המימרא הזאת הוא דדייק אח"כ דבחולין לא בעי כונה ע"ש] מ"מ אסור שמא יקלקלו ולאו אדעתי' דאחרים אבל לפיר"ת דקמ"ל להאכיל לכלבים מאי רצה בתיבת חולין וכי מאי ענין קדשים להאכיל לכלבים ואפי' שוחט גמור אסור ואין ענין זה שום שייכות לקדשים כלל א"כ מה ביקש בתיבת חולין ומי לא סגי לי' אי הוי אמר אין מוסרין להם לשחוט לכתחלה וע"כ כפי' רש"י דלשחיטה גמורה מיירי וקמ"ל רבותא אפי' חולין דלא בעי כונה [או דקמ"ל דלא מיבעי קדשים דחיישינן לקלקול הקדשים אלא אפי' חולין דמאי איכפת לן בקלקול חולין קמ"ל דחיישינן שמא יקלקל ולאו אדעתי' דאחרים ויבואו לאכול איסור] וזה ברור לפענ"ד:

תוכן העניינים

תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה