תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט
מהדורא בתרא חיו"ד · סימן ד
ו לא אסרה. עט"ז שהביא דעת הר"ן ותמה על המחבר והרב שלא הזכירו דעתו, ותמהני דמה ענין דעת הר"ן לכאן דהמעיין בר"ן יראה דלא כתב זה רק לס"ד דאין אדם אוסר שאין בכחו לאסור אפילו כוון באמת לאסור ועל זה כתב נהי דאין בידו לאסור אבל להתיר ג"כ אינו יכול במחשבתו זו לע"ז והוי כמתה מעצמה, אבל למסקנא דיכול לאסור רק דאמרינן דישראל לא כוון רק לצערו א"כ מה מקום יש לאסור באכילה הא לא חישב כלל לע"ז, א"כ הטור ומחבר וכל הפוסקים דפסקו כמסקנא דיכול לאסור רק לצעורי מיכוון לא זכרו דעת הר"ן כלל, אמנם מדברי הר"ן נראה מבואר דסובר דהך דר"נ ור"ע קאי גם למסקנא דאין אדם אוסר כלל והא דאמרינן בסמוך לצעורי קא מכוון היינו מילתא באפי' נפשי' דנחלקו גם בזה על ר"ה דהוא דלא כמאן דישראל לכ"ע לא מצי לאסור [ונ"מ דבישראל אפילו באכילה מותר אבל בגוונא דלא שייך לצעורי לכ"ע אסור באכילה כסברת הר"ן ודו"ק], וכן מוכח התם דאי ס"ד דבא לומר דלא ליהוי כתנאי הוי לי' לומר אמר לך ר"נ ור"ע כסוגי' דכל הש"ס ומדקאמר ר"נ ור"ע ור"י אמרו ש"מ דבאו לחלוק מחדש על ר"ה דאפילו אי אדם אוסר בישראל לאי דלצעורי קא מיכוון אבל הם סבירא להו באמת דאינו יכול לאסור כלל, ואהא מקשה עלייהו שנית דלדידהו משנה דשנים אוחזין דלא כמאן ומוקי לה בנכרי וישראל מומר ואתיא שפיר כרבנן ולכך משני כאן תירוץ זה ולא משום שותפות דעיקר הקושיא עכשיו דברייתא דלא כמאן ועל זה הדר לישני' לאוקמא באופן דאתיא כרבנן, וזה מבואר בר"ן שלא הזכיר כלל רק מימרא קמייתא דר"נ ור"ע ועל זה כתב מה שכתב, א"כ מבואר דסובר דר"נ ור"ע באמת קיימי בהא דאין אדם אוסר גם במסקנא דאל"כ מה לו כל הפלפול הזה אי מותר באכילה או לא דלמסקנא וודאי מותר כנ"ל, וע"כ דבאמת גם למסקנא ר"נ ור"ע סבירא להו אין אדם אוסר רק שחדשו סברא זו דבישראל בלי שותפות ואינו מומר אמרינן לצעורי קא מיכוון אפילו למ"ד אדם אוסר ונ"מ לדידהו דמותר אפילו באכילה ודוק היטב, ולפי זה להפוסקים שפסקו דר"נ ור"ע גופא לא אמרו דק בישראל, אין מקום לדינו של הר"ן כלל דהיכי דלא שייך לצעורי אפילו בהנאה אסור דאדם אוסר והיכי דשייך לצעורי אפילו באכילה מותר, גם על הב"ח יש לתמוה שכתב דהטור ומחבר ס"ל כהר"ן דהא סבירא להו דבלי לצעורי אדם אוסר לגמרי כנ"ל:
והנה הרמב"ם ז"ל (פ"ח מהלכות שחיטה) פסק בפשיטות דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולא הזכיר שום חילוק דבעכו"ם וישראל מומר אסור דלא שייך לצעורי והראב"ד השיג עליו שם והכ"מ כתב שם דסמך על מה שכתב כאן בד"א שהי' לו בה שותפות ומטעם לצעורי, והוא תמוה דהתם מיירי הכל בעכו"ם דלא שייך לצעורי ועכ"פ אילו הי' דעתו דוקא ישראל הי' לו לבאר גם לישנא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מורה בביאור שאין אדם יכול לאסור דבר של חבירו, ועוד. קשה לי תינת כאן ומה יעשה במה שכתב הרמב"ם (פ"י מהלכות טומאת מת הלכה ה') וז"ל החורש את הקבר בשדה שאינו שלו אינו עושה בית הפרס שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, והשתא התם פשיטא דלא שייך לומר משום לצעורי דלאו במחשבתו תליא מילתא רק במעשה החרישה והרי חרש לפנינו, ועוד דאפילו עכו"ם אינו עושה בית הפרס בשדה ישראל, הן אמת שכפי הנראה מפי' הר"ש והרע"ב דכיון דבית הפרס קנס חכמים הוא ובחורש בחבירו לא קנסו אבל מדברי הרמב"ם מבואר דמטעם אין אדם אוסר דבר שאינו שלו לא גזרו בזה ודו"ק:
לכן נראה ברור דסבירא לי' להרמב"ם כמו שכתבתי לדעת הר"ן דוודאי ר"נ ור"ע ור"י סבירא להו לגמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וסובר כדעת הר"ן הנ"ל דבאכילה אסורה לכ"ע דהוי כמתה מעצמה ופליגי על ר"ה בתרתי חדא דאין אדם אוסר, גם סבירא להו דאפילו אי אוסר בישראל אמרינן לצעורי קא מיכוון ור"ה דלא כמאן לדעתם א"כ נ"מ לדידן דבישראל בלי שותפות אפילו באכילה מותרת שלא כוון רק לצערו אבל בשותפות או מומר נהי דאין אדם אוסר אבל באכילה אסורה והשתא כל פסקי הרמב"ם נכונים דבהלכות עכו"ם דמיירי לענין הנאה דשחיטת עכו"ם בלא"ה נבלה ומיירי בעכו"ם כמו שהבין הראב"ד רק בא להתיר בהנאה ועל זה כתב בפשיטות דאין אדם אוסר ולא הוצרך לומר דאסורה באכילה דהא בלא"ה שחיטת עכו"ם נבלה וכאן בהלכות שחיטה דהעיקר בא לומר דמותרת באכילה ובזה לא מהני מה שאין אדם אוסר דמ"מ מישרי לא שרי לה, ועל זה נתן טעם משום שלא כוון רק לצערו ופסק הכל כר"נ ור"ע ור"י וליכא לאקשויי דהא לא שייך סברת הר"ן רק בשוחט לע"ז אבל בשוחט לשם קדשים למ"ד אין אדם אוסר פשיטא דמותר באכילה דהא שחיטה לשם קדשים לא איכפת לן רק אם הוא באמת קדשים ולק"מ דאפילו למ"ד אדם אוסר תיקשי דבקדשים פשיטא שאינו יכול להקדיש בהמת חבירו כמו שכתב הט"ז סוף סי' ה', וע"כ דמה שכתב הרמב"ם שלא כוון רק לצערו קאי על שחיטת ע"ז וזה ברור לפע"ד, נמצא מה שהחליטו הפוסקים בכאן דאדם אוסר דבר שאינו שלו כל היכי דלא שייך לצעורי הוא נגד הרמב"ם והר"ן הנ"ל, ולדעתם אם הוא ישראל מותר לגמרי ואם הוא עכו"ם וישראל מומר או שותף אסור באכילה ומותר בהנאה ודוקא אם עשה בה מעשה נבלה עכ"פ דאז שייך סברת הר"ן דמישרי לא שרי לה אבל בלא עשה בה מעשה נבלה רק שחט קצת הקנה בהא מותר אפילו באכילה. דאף דלמ"ד אדם אוסר אפילו במעשה זוטא אסור דהא ר"ה כל שהו קאמר כמו שכתבו התוס' ורש"י שם ודלא כהט"ז לעיל סוף סי' ב', אבל למ"ד אין אדם אוסר וודאי אף דאסור באכילה מ"מ דוקא מעשה נבלה בעינן, נמצא לדינא דעת הרמב"ם כדעת הט"ז סוף סי' ב' ולאו מטעמי' ודוק היטב:
ואפשר שזאת היתה ג"כ כוונת ר"ח שהביאו הפוסקים דדוקא במעשה זוטא אבל מעשה רבה אסור והקשה רש"י על דעה זו, ולפי הנ"ל יש לומר דכוונתם כך דמשמע להו דר"נ ור"ע ור"י לגמרי מתירין אפילו באכילה ועל זה כתבו דה"מ במעשה זוטא דאז כיון שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מותרת לגמרי, אבל במעשה רבה נהי דאין אדם אוסר מ"מ נבלה עשאה במה ששחט בה מעשה רבה דלא שייך דאהני מעשיו למישרי לה כסברת הר"ן, ומהאי טעמא לא הזכיר הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות שחיטה דאוסר אפילו במעשה כל דהו והיינו משום דבמעשה כל דהו בלא"ה מותרת אפילו באכילה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו רק במעשה שחיטה דאז יש לאסור אותה באכילה, על זה כתב שלא כוון רק לצערו ובלא"ה אסורה באכילה, וכן נראה מבואר למעיין שם ברמב"ם שלא אסרה רק באכילה דמקודם גבי תקרובת ע"ז כתב אסורה בהנאה וכאן לא כתב רק פסולה ופסולה אין זבח מתים לא ולשון זה כתב גבי שחט לרפואה ע"ש ודוק היטב:
ובגוף דינו של הר"ן תמה הב"ח דמאי מקשה משנים שאוחזין בסכין הא התם פסולה קתני ולא זבחי מתים, והט"ז תירץ דהתם שאני דדל שחיטת הפסול יש שחיטה בכשר, והש"ך בנה"כ השיג עליו דדמי לשחט נכרי וישראל דלעיל סוף חי' ב', ובאמת לק"מ דסבירא לי' להר"ן כמו שכתבתי שם וכמו שכתב הש"ך גופא שם (ס"ק ל') לחלק בין שחט לע"ז או שחט פסול שאין שחיטתו שחיטה ע"ש, וכן מוכח להדיא בש"ס דמשני דמיירי הך דשנים אוחזין בסכין בישראל מומר וקשה למה לי דמיכוון לע"ז בלא"ה שחיטת מומר לאו שחיטה היא, וליכא למימר לענין הנאה דהא הך משנה לא מיירי לגדא דהר רק להר כדמוכח בש"ס להדיא, וע"כ צריך לומר דלולי איסור שחיטה לע"ז לא הוי איכפת לן כיון שיש שחיטה בלעדי זה רק משום ע"ז נגעו בה וחילוק הנ"ל מוכרח, וזה תימה על הרשב"א ומחבר לעיל סוף סי' ב', איברא דברי הר"ן בחידושיו צ"ע דהקשה אהא דפריך משנים אוחזין בסכין, התם שאני דמשומד הוא לע"ז שחיטתו פסולה ולעולם דאינו אוסר שאינו שלי [ולדעת הריא"ז שהבאתי בסי' ב' לק"מ ודו"ק], ולפי הנ"ל לק"מ דכל שיש שחיטה בלעדי זה לא איכפת לן, וצריך לומר דהר"ן שם אזיל להך דעה דמתירין לר"נ אפילו באכילה ולית לי' סברא הנ"ל אבל עכ"פ על הר"ן לק"מ, ואדרבא על הרשב"א יש לתמוה כנ"ל:
והד"מ הקשה על הר"ן מהא דפריך מהשוחט בשבת לר"נ ור"ע וקשה הא באכילה אסור ואכתי בבהמה ליכא משום שחיטת חוץ רק בחטאת העוף ולק"מ לפע"ד דלא על חנם אמרו שם בקושיא לר"ה עפרא בעלמא הוא והיינו כיון דמיתסר בהנאה הוי עפרא בעלמא, וכן נראה מפירש"י שם אבל משום איסור אכילה מכח דמישרי לא שרי לה כסברת הר"ן לא נפיק מכלל שחוטי חוץ, תדע דהא כתב הרמב"ם בהלכות שגגות הטעם דאינו חייב משום שחוטי חוץ דמכיון ששחט בה נאסרה למזבח ושחוטי חוץ לא מחייב רק אחר ששחט שנים או רוב שנים ויש להבין הא כל שחוטי חוץ מכי שחט בה מעט עשה בה מום כמו שכתבו התוס' להדיא פרק השוחט (דכ"ח ע"ב) בד"ה אתא א"כ מכי עשה בה מום נאסרה למזבח ואשחוטי חוץ לא מחייב רק ברוב שנים ועוד מכי שחט רובא עשאה נבלה ופשיטא דפסולה למזבח וברור דכך הכוונה דכל שעשה בה מעשה קודם גמר שחיטה שנאסרה זאת הבהמה לגבי מזבח אף אם הי' במציאות שיסתלק מעשה זו שעשה ותשוב לקדמותה מ"מ נאסרה מחמת אותה המעשה שעשה בשעת מעשה אז כל שקדם האיסור לשחוטי חוץ פטור אבל אם עשה בה מעשה שלא נאסרה משום מעשה זו רק מחמת שלא נסתלק המעשה ועדיין הוא בה שאי אפשר שיסתלק אז כל שהי' באמצע שחיטתו חייב שהרי בכל שחוטי חוץ מקדם עשאה נבלה ובעלת מום רק משום שפסול זה הוא מחמת המעשה שיש בה עכשיו שלא נסתלקה א"כ כך הוא דרך חיובו שיתחייב בכך, משא"כ אם נוסף לה איסור באמצע השחיטה והאיסור הזה אינו מצד המעשה עכשיו שאפילו יחזור לקדמותו תפסל אז אינו חייב משום שחוטי חוץ והיינו דאמרינן עפרא בעלמא הוא שניתוסף בה איסור ע"ז משא"כ אי אין אדם אוסר שאין האיסור לגבי מזבח רק מחמת שאי אפשר להחזיר מעשיו שעשה בה מעשה נבלה וכך חייבה התורה דכל שחוטי חוץ אינו ראוי לאכילה כלל ונעשה נבלה מקודם משא"כ אם האיסור לגבי מזבח לא מצד מעשיו עכשיו שאפילו יסתלק כבר נאסר ודוק היטב וממילא נמי לא קשיא דלא מוקי לה ששחט להר דליכא רק איסור אכילה דמ"מ כיון שהאיסור נולד מצד ע"ז בעצמותה ליכא משום שחוטי חוץ רק אי אין אדם אוסר אין האיסור מצד ע"ז כלל רק שעשאה נבלה במעשיו שאי אפשר להחזיר:
ועש"ך (סוף ס"ק ו') דבכל הסי' מיירי אפילו במעשה וזהו דלא כט"ז לעיל (סוף סי' ב') דמצריך לכ"ע מעשה נבלה, וכבר כתבתי לעיל שם שדברי הש"ך עיקר בזה לדעת הפוסקים דאדם אוסר דבר שאינו שלו רק בישראל לצעורי מיכוון [אבל לפי מה שהוכחתי דדעת הרמב"ם והר"ן דאין אדם אוסר כלל רק מישרי לא שרי לה בעינן מעשה נבלה דוקא אבל בשוחט שלו בוודאי במעשה כל דהו אסרה], ובזה אמרתי ליישב הא דקאמר התם אי לאו דאמר ר"ה סי' אחד לא הוי חטאת תיובתא דמאי מעשה מעשה רבה והדבר תמוה דמ"מ קשה מ"ש חטאת דנקט ליתני זבח וע"כ דמעשה רבה לא בעינן לכך בבהמה לא משכחת לה רק בעוף והאיך קאמר לא הוי חטאת תיובתא, ולפי הנ"ל יש ליישב כך דוודאי לולי ר"ה היינו אומרין דמה שאמר עולא כיון שעשה בה מעשה היינו מעשה גמורה ומ"מ לא בעינן גמר שחיטה רק מעשה גמורה והיינו כל שעשה אותה נבלה הוי לי' מעשה גמורה, וא"כ ממילא בחטאת בהמה לא משכחת לה דצריך לשחוט שני הסימנים וכל ששחט רוב הקנה או מיעוט וושט הרי עשה אותה נבלה והוי מעשה גמורה רק בעוף משכחת לה בשחט הקנה דקודם רוב לא הוי מעשה וברוב הוי שחוטי חוץ ג"כ אבל עכשיו דר"ה קאמר כיון ששחט בה סי' אחד וסמכה אדעולא דקאמר כיון שעשה בה מעשה, א"כ מבואר דאין הפי' בעולא מעשה נבלה רק מעשה שחיטה דאל"כ הי' לו לומר כרך דעולא ומדקאמר הוא כיון ששחט בה סי' אחד ש"מ דמעשה היינו מעשה שחיטה לכך קאמר ר"ה דאין כוונתו מעשה גמורה של שחיטה רק מעשה כל דהו של שחיטה ומהא דייקינן דלעולא אפילו כל שהוא בקנה אוסר כמו שכתבו התוס' ורש"י שם ושפיר קאמר דלולי דאמר סי' אחד רק עשה בה מעשה לא הוי חטאת תיובתא כלל דהכל תלוי במעשה נבלה כהט"ז ולפי זה לפי האמת לר"ה ועולא אפילו כל שהוא אוסר דלא כהט"ז הנ"ל:
אמנם לדינא מלבד מה דכבר הוכחתי דלהרמב"ם והר"ן בעינן מעשה נבלה דוקא אפילו עכו"ם וישראל מומר, אבל בלא"ה יש לומר דאפילו להמחבר כך הדין דוודאי יש לתמוה על הב"י וכל הפוסקים שהביאו דעת ר"ח במחלקותו עם פירש"י דמחלק בין מעשה רבה לזוטא דהא למסקנא דאמרינן לצעורי קא מיכוון אין חילוק כלל בזה ומזה ג"כ ראי' דהר"ן ור"ח סבירא להו לגמרי אין אדם אוסר כלל ואפילו נכרי דאל"כ ליכא נפקותא כלל לדינא ולמה לא זכרו דעתם כלל בזה, ובאמת לק"מ דוודאי כל מה דנאדי דר"ע ור"נ טעמייהו משום לצעורי הוא. משום דקשיא לדידהו כתנאי וכגירסת רש"י דהכוונה כמו אמר לך ר"נ ור"ע, והשתא אין צריך לומר דלגמרי סבירא להו אדם אוסר דהא בהדיא קאמרי אין אדם אוסר רק הכוונה דמנסך דמעשה רבה הוא מודי דנכרי אוסר רק ישראל משום לצעורי אבל במעשה זוטא אין אדם אוסר כלל, וזהו כוונת הפוסקים דלר"ח דגם מעיקרא לא אמרו רק במעשה זוטא א"כ אח"כ אפילו במעשה זוטא אסרו רק משום צער אבל לדידן דלגמרי לא אסרו א"כ לפי המסקנא נמי במעשה זוטא עכ"פ לא אסרו, ובזה יש לומר דגם כוונת הר"ן שכתב דבאכילה אסור נ"מ ג"כ במעשה זוטא דזהו אפילו למסקנא אינו אוסר אפילו נכרי ומומר וקאמר הר"ן דבאכילה אסור עכ"פ כיון דמישרי לא שרי לה והוי כמתה מאילי' ואפילו לא עשה בה רק מעשה נבלה בלבד אבל בישראל מודה דליכא איסור אכילה כלל משום לצעורי, וכמו כן יש ליישב באמת דעת ר"ח דגם הוא לא קאמר רק למסקנא הכי הוא אבל לס"ד וודאי אפילו מעשה רבה לא אסור, ולפי זה דינו של הש"ך (סוף ס"ק ו') צ"ע אליבא דכ"ע ומ"מ בשוחט שלו פשיטא דאפילו מעשה כל דהו אפילו ליכא מעשה נבלה כלל אסרה ודוק היטב בכל הנ"ל: