תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט
מהדורא בתרא חיו"ד · סימן ב
י חוץ משתים אילו דינו בעכו"ם. משמע אפילו לתיאבון הוי כנכרי ולא מהני בי' אחרים רואין ובדיקת סכין, דאי להכעיס אפילו לדבר אחד בלבד הוי כנכרי, ולהרא"ש בשחיטה עכו"ם, ואמת שכן כתב הב"י בשם רבינו ירוחם, אבל אני תמה מנין לו דבר זה, וע"כ לא כתבו התוס' והרא"ש דהוי כעכו"ם רק בעושה להכעיס דאינו חושש לזבוח כלל, אבל זה שחושש בשחיטה ובכל המצות רק עושה דרך תאוה וכל שאין לו תועלת חושש בשחיטה, א"כ מאיזה צד הוי כעכו"ם אי משום וזבחת הא זה חושש בזביחה, וכן לטעמו של הרמב"ם הרי כתב בפי' להכעיס דוקא ומנין לנו לחלק דלכל התורה אפילו אינו עובד כו"ם ומחלל שבת ועושה לתיאבון שיהא כנכרי, וכן מבואר להדיא בש"ג בשם דלא כרבינו ירוחם שכתב וז"ל ישראל המומר לכל התורה כולה אינו כנכרי לפי שזה מצווה הוא על כל המצות כישראל גמור אלא שהוא פושע לפיכך אם הי' כשר עומד על גביו וראהו ששחט יפה בהכשר שחיטתו כשרה, כמבואר בקונטרס הראיות עכ"ל, הרי להדיא דלא כב"י בשם רבינו ירוחם:
והנה יש להסתפק בדברי הש"ג בשם ריא"ד הנ"ל, אי כוונתו לכל התורה כולה אפילו עכו"ם ושבת שהרי לא כתב כלל חוץ מעכו"ם ושבת, גם יש להסתפק אי דוקא לתיאבון אמר או אפי' להכעיס, וכתבתי זה לפי שאני תמה על מה שהסכימו כל הפוסקים דמומר לע"ז ולחלל שבת בפרהסי' הוי כנכרי ושחיטתו נבלה אפי' ראינו ששחט יפה בלי שום פסול ומנין להם דבר זה, ולא מצינו בש"ס דנחלקו על רב ענן דסובר מומר לע"ז מותר לאכול משחיטתו רק לפי דרב ענן מחשיב לי' כמו מומר לדבר אחר דמותר לאכול משחיטתו ולא חשדינן ששחט שלא כהוגן ואפי' בינו לבין עצמו כמו שהביא ראי' שם משחיטת אחאב שאכל יהושפט, תדע דהא קאמר התם דברייתא מיירי במומר לאותו דבר וכדרבא ודחינן לה כיון דדש בי' כהיתירא דמי לי' והיינו אפי' לתיאבון חיישינן שלא שחט כהוגן כמו שפירש"י אלא כדרב ענן, מבואר להדיא דכל השקלא וטרי' אם לסמוך על שחיטתו בינו לבין עצמו ולא ניחוש שלא שחט יפה, וכן מבואר עוד ברש"י שם שפי' וז"ל אחאב וסייעתו חזינן בהו דעובדי ע"ז הוי ובנבלה לא אשכחן בהו דפקרי ואיכא למימר דיצרא דע"ז תקיף עלייהו עכ"ל, והשתא אי ס"ד דהשקלא וטרי' לאסור שחיטתן אפילו שחט יפה וודאי א"כ מה זה שכתב בנבלה לא אשכחן בהו דפקרי מאי ענין זה לזה אי נימא דלא הוי כעכו"ם אפילו פקרי נמי בנבלה לא הוי כעכו"ם, ואי הוי כעכו"ם מה בכך דלא פקרי, ובהכרח דסובר רש"י דכל הספק אם נחשדנו לכל התורה וא"כ חשוד בשחיטה ג"כ והוי כמו מומר לאותו דבר וצריך לראות דוקא ששחט יפה [דהשתא ס"ד דלא כרבא במומר לאותו דבר ואפילו לרבא מומר לע"ז חשוד טפי לאכול נבלות ולא להקפיד כלל שישחוט כהוגן] ולבדוק לו סכין, או דנימא דהוי כמו מומר לדבר אחר דאינו חשוד בשחיטה, ולזה מביא ראי' מאחאב דאכל יהושפט משחיטתו והיינו כיון דלא אשכחן בנבלה דפקרי לא חשדינן להו אנבלה א"כ אף דליתא לדרב ענן דחמורה ע"ז וחשוד לכל התורה כולה א"כ לא סמכינן על שחיטתו שמא שחט שלא כהוגן כיון שחשוד על עבירה חמורה כזו בוודאי חשוד לכל, אבל כשאנו רואין ששחטו יפה מהיכי תיתי לאסור שחיטתו והאיך נימא דהוי כעכו"ם הא כללה הוא דמומר כישראל לכל המצות דאף שחטא ישראל הוא וא"כ לא מבעי לטעמו של התוס' והרא"ש דמיקרי בר זביחה כיון דמה שאינו חושש אינו רק לתיאבון ואפילו להרמב"ם היינו דוקא להכעיס ד חשוד ששחט לע"ז כמבואר בפי' המשנה ע"ש אבל כל שאין חשוד ששחט לעכו"ם רק דנימא הואיל ועבד ע"ז או מומר לכל התורה הוי כעכו"ם ששחיטתו נבלה אפילו לא הי' פסול ולא שום מחשבה הפוסלת מנין לנו דבר זה דהא זה פשיטא דהוי בר זביחה וגם מה שלמד הרמב"ם ממה שנאמר. ואכלת מזבחו אתה למד שזבחו אסור פשיטא דלא מוכח בישראל שעבד ע"ז או חילל שבת או עבר על כל התורה חוץ מאילו ואפילו עבר על הכל, תדע דאמרינן מומר לע"ז הוי מומר לכל התורה והשתא אי ס"ד דלענין להחשבו כעכו"ם לפסול שחיטתו אפילו שחט יפה וודאי מה זה שאמר דהוי מומר לכל התורה וכי פשיטא לן דמומר לכל התורה הוי כעכו"ם, וברור דהכוונה אף דבמומר לדבר אחר ממצות התורה לא חשדינן לי' במצוה אחרת וסמכינן עלי' אבל מומר לע"ז הוי מומר לכל התורה באיזה מצוה שנרצה לסמוך עליו הוי כמומר למצוה זו אף שאינו חשוד עלי' כיון דחשוד לע"ז חשוד לכל אבל לא אמרינן דבלי סמיכה עליו כלל חשוב כעכו"ם:
ובזה מיושב היטב מה שיש לתמוה על דעת ריא"ז הנ"ל, דהא בש"ס מוכח להדיא דלמדו מומר לעכו"ם מברייתא דאין מקבלין ממנו קרבנות וא"כ בהך ברייתא מבואר להדיא דמומר לכל התורה חוץ מעכו"ם ושבת אין מקבלין ממנו דאי גם לעכו"ם ושבת בהא בלבד אין מקבלין ממנו כדקתני סיפא והשתא כיון דאמרינן מומר לע"ז הוי מומר לכל התורה מבואר דמומר לכל התורה פשיטא לן טפי דאין מקבלין ממומר לע"ז וכיון דילפינן לפסול שחיטתו ממה שאין מקבלין ממנו קרבן כ"ש במומר לכל התורה חוץ מעכו"ם ושבת דהוי כמומר לע"ז וגרע מיני' והוא תמוה, וברור שזאת היתה כוונת רבינו ירוחם שכתב בפשיטות דחוץ. מעכו"ם ושבת הוי כעכו"ם והיינו דמוכח כן מש"ס הנ"ל דזה גרע מע"ז גרידא:
אבל לפי הנ"ל הא ליתא ואדרבא מהתם מוכח להיפוך דוודאי יש לתמוה אי ס"ד דהא דאמרינן מומר לע"ז הוי מומר לכל התורה הכוונה דהוי כעכו"ם ממש, א"כ תיקשי חדא מנין למדו זה מהך בריותא דקרבנות וכי בשביל שאין מקבלין ממנו קרבן נימא דהוי כעכו"ם לענין שחיטה וכל המצות שיהא מעשיו כמעשי נכרי, ואדרבא התם חזינן דקרבן לא תליא בזה כלל דהא אמרינן מכם בכם חלקתי ולא באמות ואפילו עכו"ם מקבלין ממנו א"כ לא תליא כלל דהוי כעכו"ם, ועוד אי ס"ד דבא להוכיח פסול שחיטה מקרבנות א"כ למה לי' כל השקלא וטרי' התם הא בפשיטות מוכח להדיא בסיפא דמומר לנסך היין דהיינו מומר לע"ז אין מקבלין ממנו, וא"כ פסול לשחיטה ברור דעיקר הכוונה ללמוד דמומר לע"ז חשוד לכל התורה כולה כמו שפרשתי מקודם, ועל זה מביא הברייתא וקשיין דיוקא אהדדי, ובהכרח דרישא מומר לכל התורה אין מקבלין וסיפא לדבר אחד מקבלין וסיפא דסיפא לע"ז אין מקבלין, מבואר דמומר לעבודה זרה הוי כמומר לכל התירה דאין מקבלין דאי הוי כמו שאר מומר לדבר אחד הא קתני מציעתא דמקבלין והשתא ממילא מוכח דכל שעבד ע"ז חשוד לכל התורה. וא"כ ממילא פסול לשחיטה דהא חשוד על שחיטה ג"כ, אבל אם אנו רואין ששחט כהוגן אפילו חשוד לכל התורה שחיטתו כשרה כנ"ל, ולפי זה דברי ריא"ז יתפרשו כפשטן אפילו מומר לכל התורה כולה וע"ז ושבת בכלל לא הוי כעכו"ם ומותר ע"י אחרים רואין [ובדיקת סכין], אמנם כל זה בגוונא דאין לחוש בו ששחט לעכו"ם כגון שאינו עובד אלילים תמיד דנימא בי' סתם מחשבתו לעכו"ם או האידנא שאין עבודתם כלל לשחוט לעכו"ם, אבל בגוונא דיש לחוש ששחט לעכו"ם בוודאי אסורה משום דחיישינן ששחט לעכו"ם כדאמרינן שחיטת צדוקי לעכו"ם ועיי"ש בתוס' בד"ה מומר לט"ז, (והנה הי' נראה לכאורה דלדעת ריא"ז גופא דאפילו מומר להכעיס מותר בשחט יפה וודאי א"כ אפילו מומר לכל התורה להכעיס מותר לפי דעתו דמ"מ לא הוי כעכו"ם כמו שכתבתי, אך יש לומר במומר להכעיס לע"ז וכל התורה בזה יודאי יש לחוש ששחט להכעיס לעכו"ם, וצ"ע בזה לדעת ריא"ז הנ"ל], ואף דבש"ג שם (דף רנ"ח) משמע דמומר לע"ז ולחלל שבת שחיטתו אסורה לאו למימרא אפילו ראינו ששחט יפה דא"כ מה שכתב (בדף רנ"ה) במומר לכל התורה וכפלו גם בדרנ"ח היינו חוץ עכו"ם ושבת והא וודאי ליתא דכבר הוכחתי מהש"ס בהכרח דתרווייהו שווין, וברור דשם דרנ"ח קאי אהא דמיירי מעיקרא דאפילו בינו לבין עצמו מותר במומר לדבר אחד, ועל זה כתב דמומר לע"ז ושבת אסור וזה ברור, ולפי זה כל דברי הפוסקים בדין מומר לע"ז ושבת ומומר לכל התורה צע"ג לפע"ד כי נראה ברור דכל שידענו ששחט יפה כל שאין חשש ששחט לע"ז שחיטתו מותרת זולתי להכעיס לאותו דבר דאסור להתוס' והרא"ש דלא קרינן בי' וזבחת ולהרמב"ם פסול להכעיס בכל מצוה משום דחשוד ששוחט לעכו"ם, אבל בלא"ה אפילו מומר לכל התורה ולע"ז ושבת אין מקום לאסור שחיטתו כל ששחט יפה וודאי וכן דעת ריא"ז הנ"ל ודוק היטב: