תפארת יעקב חושן משפט חלק ב· רבי יעקב גזונדהייט
על חו"מ סימן פט
שהשכיר נשבע ונוטל. ובו ו' סעיפים:
סעיף א.
כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ואלו נשבעין ונוטלים (א) השכיר והנגזל והנחבל והחנוני על פנקסו ושכנגדו חשוד על השבועה:
א
השכיר. עש"ך שהביא מחלוקת הפוסקים אם השכיר יכול להפך השבועה לבע"ה ע"ש ולכאורה מדברי התוס' ד"ה מתוך שיכול לומר לא שכרתיך וכו' משמע שהשכיר יכול להפך השבועה שהקשו הא הוי מיגו בדדמי ותרצו דחשבינן לבע"ה שטוען ברי אף שהוא מסופק וכשיש לו מיגו נאמן שהוא זוכר ואינו מסופק ולכאורה יש לתמוה לפי זה אפי' היכי דליכא מיגו ישבע בע"ה לעולם שפרע (או שיודע בבירור ודו"ק) ואם הוא מסופק בוודאי לא ישבע לשקר כדמוכח ב"מ ד"ו דמתרץ א"ב שמא מלוה ישינה וכו' ופריך מאי פסקא ומשני פרשי אינשי מספק שבועה וכן מוכח מדברי התוס' לעיל מינה ד"ה כי מטי שהקשו ישבע בע"ה ויפרוש מספק שבועה ותרצו כיון שהתחיל לכפור שוב לא יודה ואין נותן לב להיות נזכר נראה שפירושו בזה דאמאי לא אמרינן התם ג"כ שאפי' מספק שבועה לא יפרוש כיון שהתחיל לכפור לזה כתבו דשאני הכא דהשתא הוא סובר שפרע רק כי מטי' זמן חיובי' הוא נותן לב להיות נזכר אמנם כשהתחיל לכפור לא ישים אל לבו פן יחזיקוהו שקרן ויעמוד בטענתו שפרע ואז לא ישבע לשקר לפי דעתו משא"כ התם (וזה ברור בכוונת תוס') א"כ השתא שכתבו התוס' דחשבינן לי' למסופק הדרא קושיא הנ"ל לדוכתא ודו"ק:
גם תירוץ השני שתרצו לעיל דחזקה דב"ת לבדה לא מהני אלא בחזקה דאין שכיר משהא שכרו לא שייך כלל השתא דהא שם ד"ה וכי שכיר עובר וכו' הקשו הא הוי ברי וברי ותרצו דטעמא דרמי אנפשי' לא חשיב כחזקת דשכיר וזהו רק אי אמרינן דבע"ה בלבו ברי קטען משא"כ כשבע"ה מסופק בוודאי אי רמי' שבועה עלי' בע"כ יודה שאינו יודע וישלם ואפי' בלא חזקה דאין שכיר משהא שכרו ואם ישבע הדין עמו ודו"ק והוא תמוה לכאורה: אמנם לדעת הר"י מגא"ש שהשכיר יכול להפך ניחא דבאמת משום כדי חייו דשכיר ראוי שיטול השכיר בלא שבועה כמו שכתב הר"ן (ועיין מה שכתבתי לקמן ס"ק י"ב שהוכחתי שכן כוונת התוס' ד"ה וליתיב לי' כמו שכתב הר"ן) אלא כדי להפיס דעתו תקנו לשבועה אשכיר לכן אף דבע"ה מסופק מ"מ לא תקנו לו שבועה שבוודאי לא יוכל לישבע כיון שהוא מסופק והוא לא יודה אלא יהפכנה על השכיר כדין הנשבעין ונפטרין דלכ"ע יכול להפך והשכיר לא יהפכה שוב אבע"ה כיון שנתהפכה עליו ועדיין איכא משום כדי חייו דאיכא אינשי דפרשי משבועה ואפי' בקושטא לא בעי אישתבועי כמו שכתב הר"ן לכך תקנו לשבועה אשכיר ואם הוא לא ירצה לישבע אפי' באמת יהפכנה אבע"ה דוודאי אינו חשדו בגזלן אלא ששכח ובע"כ יודה שאינו יודע והוי איני יודע אם פרעתיך וישלם שלא יוכל שוב להפכה על השכיר כיון שנתהפכה עליו (וארויח לן בתרתי חדא שהשכיר יטול בלא שבועה כנ"ל וגם שבועה לבטלה כמו שאמרו במלוה על המשכון ודו"ק) אבל לדעת מהר"ם קושיא הנ"ל במקומה:
אמנם באמת אין מזה ראי' כלל דוודאי אף שאנו מאמינים אותו במיגו ואנו אומרים שהוא מסופק היכי דליכא מיגו מ"מ הא וודאי דלפעמים הוא שוכח כ"כ עד שהוא בלבו ברי גמור וישבע לשקר אלא דמ"מ במיגו מהימן כיון דרוב פעמים אינו שוכח כ"כ ולממון לא חיישינן למועט להוציא מיד המוחזק אבל לשבועה חשו אף לשאינו מצוי מפני חומר השבועה דשמא שכח כ"כ עד שישבע לשקר וזה שפירש"י ונאמן בלא שבועה פי' דאם איתא דאף שיש לו מיגו נשבע א"כ לעולם ישבע אף אם אין לו מיגו כנ"ל ודו"ק: ובזה יובנו דברי התוס' ד"ה מתוך שיכול לומר נאנסו שכתבו דלפי' רש"י ור"ת קשה ולפירוש ריב"א ניחא דפריך שפיר אף דנאנסו אינו מעיז ולהד"ם מעיז מ"מ פריך לרב ושמואל דאית להו מיגו כי האי דנוח לו לומר טפי נתתי שלא יחשדוהו כמשקר במזיד וכו' ולכאורה יש לתמוה חדא דעדיין קשה אמאי לא פריך ממ"מ דלמה לא נאמין אותו במיגו דאי בעי הוי כפר בכולה וליכא למימר חזקה אין אדם מעיז דמה הכא דהשתא אינו מעיז כלל ואילו טען לא שכרתיך מעולם מעיז הכל מ"מ נאמן במיגו לרב ושמואל כ"ש בכל מודה במקצת דהשתא נמי מעיז עכ"פ חמשים שיש להאמינו במיגו דכופר הכל ועוד דמאי קאמר דנוח לו לומר טפי נתתי שלא יחשדוהו כמשקר דהא בדיבור הקודם כתבו להדיא וז"ל וכשיש לו מיגו אין לנו להחזיקו כמשקר אלמא דכשאין לו מיגו אנו חושדין אותו שטוען ברי אף שהוא מסופק א"כ הרי גם השתא מעיז ולא דמי לשבועת שומרין כלל ועל פי הנ"ל ניחא דוודאי גם התוס' מודים דלפעמים הוא שוכח כ"כ עד שיודע בלבו ברי גמור אך זה לא שכיח לכך לא חשו לזה להפסיד בע"ה ונאמן במיגו והשתא ממודה במקצת ליכא לאקשויי דשאני הכא דהשתא נמי מעיז כנ"ל אמנם משבועת שומרין פריך שפיר דהא בוודאי הכא נמי פעמים הוא שוכח כ"כ עד שהוא בלבו ברי גמור (דמטעם זה לא רמי' שבועה עלי' בלא מיגו כנ"ל ודו"ק) וצ"ל כיון דלא שכיח השתא נמי מעיז כי יודע השכיר שהוא משקר במה שאומר שיודע כיון שבאמת לא פרע ושכחה לא שכיח שישכח כ"כ עד שיהא בלבו ברי א"כ ה"ה בשומרין כיון דנאנסו לא שכיח יודע בע"ה שאומר שקר והשתא נמי מעיז ושפיר איכא מיגו ואין לומר שאני התם שאין בע"ה יודע מאונס דהא הכא נמי אין השכיר יודע אם שכח או לא אלא דמ"מ מעיז דבע"ה יודע שלא יעלה על לב השכיר להאמינו במה שאומר שיודע ברי שפרע דשכחה כזו לא שכיח וה"ה בשומרין וזה ברור ועיין במהרש"א שם ודו"ק היטב בדבריו שם ותראה שכוון להנ"ל:
אך יש לדקדק קצת על הפוסקים שכתבו דאם מ"מ ישבע שבועת התורה אלמא דלא חשו כ"כ שמא שכח עד שישבע לשקר וכן כתב הרמב"ם פי"א מהלכות שכירות, א"כ עדיין קשה קושיא הנ"ל דאפי' בלא מיגו ישבע בע"ה ואם הוא מסופק יפרוש (ודינו של הר"י מגא"ש מוכרח) והרמב"ם עצמו סובר שאינו יכול להפך כמו שכתב המרדכי בשמו והנראה בזה ליישב והוא דוודאי חכמנו ז"ל חששו לתקן תקצה מחדש להשביע לבע"ה מה שאינו על כל הנתבעים שלא יארע תקלה על ידם ותקנתם לא תהא קלקלתם כיון שלפעמים בע"ה שוכח שבע לשקר בלא חמס בכפיו משא"כ השבועה שלא תקנו הם ז"ל אלא מדאורייתא רמי עלי' לא רצו לעוקרה בשביל חשש רחוק כזה ובשבועת היסת נראה דדעת רש"י דאינו נשבע כיון דתקנת חכמים היא ועל זה לא תקנו כנ"ל וזה מוכח ממה שכתב ונאמן בלא שבועה ובכל מקום שהוא צריך היסת כתב נאמן ובשבועה כמו בהמקבל (דף ק"ד) גבי אריס אומר למחצה ובהגוזל בתרא גבי איני יודע אם החזרתי ובכמה דוכתא וכאן כתב בלא שבועה אלמא שאפילו היסת אינו נשבע ודעת הפוסקים כיון דשבועת היסת נתקנה על כל הנתבעים שישבעו ממילא גם בע"ה נשבע ולא יגרע שכיר משאר תובעים. העולה מהנ"ל כי לפי זה אין ראי' לא לדעת הר"י מגאש ולא לדעת הרמב"ם:
איברא מדברי התוס' ב"מ בשמעתין דקציצה (ד' קי"ג) ד"ה השתא מוכח שהשכיר יכול להפך דהקשו לימא בע"ה איני זוכר עתה וכו' ועוד קשה במ"מ אמאי אין בע"ה נשבע דרמי' אנפשי' למידכר שלא ישבע לשקר ותמה הרב מהרש"א שם דמאי אירי' מודה במקצת בכופר הכל ג"כ ודוחק לומר דדוקא אליבא דר"י הקשו ותירץ בדוחק לחלק בין שבועה דרבנן לדאורייתא וכבר תמה בתומים סי' זה דכיון דשבועה זו בנק"ח מאי נפקא מינה אי דרבנן או דאורייתא ע"ש ומה שתירץ בתומים ס"ק י' דקושית תוס' הוא רק לר"י במ"מ דהטעם לאו משום כדי חייו אלא משום דהוי ספק שוכח אבל לרבנן דע"כ משום כדי חייו דאי לאו הכי הוי תקנתא לתקנתא לק"מ דכיון דחכמים מצאו עילה להחיות נפש שכיר האיך נעבוד תחבולה להפסידו ע"כ. ודבריו בלתי מובנים כלל דוודאי גם ר"י מודה דאי לאו משום כדי חייו הי' בדין להשביע לבע"ה או להמתין למחר אלא דמשום כדי חייו לא עבדו תחבולה להפסידו ותקנתא לתקנתא לא הוי לכך נשבע השכיר ונוטל ומנא להו לתוס' דר"י לית לי' כדי חייו כלל ודו"ק כי זהו תמוה לכאורה:
הן אמת כי בזה הי' מקים ליישבו וכוונתו כך דקשיא לי' לתוס' בהך ברייתא דשבועות (דמ"ו) דקתני אמר ר"י אימתי בזמן שאמר שתים קצצת לי וזה אומר לא קצצתי לך אלא אחת אבל אמר לא שכרתיך מעולם המע"ה וקשה במה נפשך אי דיש עדים ששכרו האיך יאמר לא שכרתיך ואי אין עדים ששכרו א"כ לעולם יש מיגו דלא שכרתיך וצ"ל דלעולם מיירי דליכא עדים ומיגו לא הוי דהוי מיגו בדדמי ואי משום דהוא על עצמו לא חס (ועיין תומים ס"ק ז' בזה) אנו איך נחוס ה"מ בכופר הכל אליבא דרבנן דהטעם משום כדי חייו דאי לאו הכי הוי תקנתא לתקנתא אבל במ"מ אליבא דר"י דלא הוי אלא חדא תקנתא ולא בעינן לטעמא כדי חייו ממילא אם שכרו שלא בעדים מ"מ נשבע ונוטל דליכא מיגו דהוי מיגו בדדמי ודו"ק והשתא הקשו תוס' שפיר אליבא דר"י במ"מ דשמעינן לי' בהך ברייתא דאפילו שכרו שלא בעדים נשבע ונוטל וקשה ימתינו לעולם עד למחר או ישבע מיד ויפרוש מספק ואילו משום כדי חייו ליכא דהוא על עצמו לא חס אנו איך נחוס ודו"ק כי זה ברור בכוונת התומים ואזיל לשיטתו בס"ק ז' כי שם האריך מאוד בסברא זו ע"ש:
אמנם באמת כל זה אינו מספק וקושית מהרש"א במקומו והוא דשם הקשו תוס' וז"ל וא"ת לימא בע"ה איני זוכר וכו' ועוד במ"מ למה ישבע השכיר ישבע בע"ה ויפרוש מספק שבועה והשתא שפיר תמה מהרש"א דמעיקרא הקשו אפי' בכופר הכל אך בשבועה הקשו במ"מ דוקא ואם כמו שכתב התומים מעיקרא ג"כ לא קשה אלא במ"מ דוקא ומטעם זה דחק מהרש"א לחלק בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן גם מה שכתב התומים וז"ל ועוד דבעבר זמנו ליכא משים כדי חייו כמו שכתב הר"ן וכו' והוא תמוה דהא בשבועות (דמ"ה ע"ב) ד"ה אי הכי כתבו וז"ל אף דלא שייך כאן אי אמרת בשלמא אין לחוש וכו' ופירשו מהרש"א ומהריב"ל שם דלא סבירא להו סברת הר"ן דבעבר זמנו ליכא משום כדי חייו א"כ תוס' לשיטתם מקשו שפיר ועיין מהרש"א מבואר שכוון לזה ודו"ק:
לכן נראה לפע"ד ליישב קושית מהרש"א לפי הנ"ל דוודאי בכופר הכל אפי' אליבא דרבנן ליכא לאקשויי מידי כיון שהשכיר יכול להפך השבועה וכמו שכתב הר"ן דמשום כדי חייו ראוי שיטול השכיר בלא שבועה והשתא אם יתנו השבועה לבע"ה והוא בוודאי שכח א"כ לא יודה אלא יהפכנה על השכיר והשכיר לא יוכל שוב להפך ובע"כ ישבע ועדיין איכא משום כדי חייו כמו שכתב הר"ן לכך תקנו לשבועה לשכיר ואם לא ירצה לישבע אפי' באמת יהפכנה אבע"ה כי אינו חשדו בגזלן אלא ששכח ובע"כ יודה שאינו יודע וישלם בלא שבועת שכיר וארווח לן ג"כ כל התקנה ושבועה לבטלה משא"כ במ"מ הקשו תוס' שפיר ישבע בע"ה ואי אינו יודע בלאו הכי לא יוכל להפך השבועה דקיימא לן שבועה דאורייתא לא מהפכינן דלית הלכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה ובוודאי יפרוש מספק וזה ברור אך לפי זה עדיין קשה מה שהקשינו לעיל במה שתרצו התוס' דאין נותן לב להיות נזכר וגם תרתי חזקה בעינן וקשה כיון דבע"כ שאנו חושדין אותו שטוען ברי אף שהוא מסופק אבל לא שיודע בלבו ברי ומ"מ שכח דא"כ אפילו במיגו דין הוא דלא מהימן דהוי מיגו בדדמי כמו שכתבו התוס' הנ"ל א"כ עדיין קשה במ"מ דאין נפקותא בהיפך ישבע בע"ה כנ"ל וצ"ל בכוונת תוס' ד"ה מתוך שיכול לומר לא שכרתיך כמו שכתבתי מקודם בתירוץ ב' והוכחתי כן מדברי התוס' ד"ה מתוך שיכול לומר נאנסו ע"ש ועכ"פ דעת הר"י הלוי מוכרח כנ"ל ודו"ק היטב בזה:
ועש"ך שכתב דלא פליגי כלל ולכ"ע אינו יכול להפך משבועת המשנה לשבועת המשנה וגם הר"י מגאש מודה לזה ומשבועה חמורה להיסת לכ"ע יכול להפך וכן כתב הרמב"ם להדיא וכתב עוד שמה שכתב מהר"ם אחר כן אמנם אם השכיר אומר לבע"ה השבע לי שאינך יודע בבירור שלא פרעתני לטעמי' אזיל דסבירא לי היסת נמי בנק"ח ולדידן אינו יכול להשביעו בנק"ח ע"כ ודבריו אינם מובנים כלל ונראה כסותר את עצמו דמעיקרא כתב דהעיקר הוא דמהר"ם סבירא לי' כדעת ר"י והתוס' דכל הנשבעין ונוטלין יכולין להפך אמנם בשכיר נראה לו לפסוק כרי"ף ורמב"ם לפי שלטובת בעה"ב נתקנה א"כ אם אומר לו השבע לי שאינך יודע בבירור דליכא טיבותא לבעה"ב דמה נפשך אם אינו יודע ג"כ לא יתחייב א"כ חזר הדין כדעת ר"י והתוס' שיכול להפך כדין כל הנשבעין ונוטלין ואפילו אי סובר שבועת היסת אינה בנק"ח כאן יכול להשביעו בנק"ח ואדרבא יש לתמוה על מהר"ם כיון דסבירא לי' דהיסת נמי בנק"ח והא בהא כ"ע מודים שיכול להפך לשבועת היסת כמו שכתב הש"ך א"כ מה הוא זה שאמר שיכול להשביעו שאינו יודע בבירור הא יכול להשביעו היסת בנק"ח שיודע בבירור שפרע וליכא למימר דבא לאשמעינן שיכול להשביעו שבועת המשנה הא וודאי ליתא דכיון דתרווייהו בנק"ח אין חילוק כלל וחומר שבועת שקר בשניהם שוה וכן הקשה התומים ס"ק ט' על תירוץ מהרש"א שיש חילוק בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן דכיון דתרווייהו בנק"ח אין חילוק וכ"ש כאן בין שבועת המשנה להיסת ובע"כ צ"ל דמהר"ם סבירא לי' כיון דחכמינו ז"ל תקנו לטובת בע"ה שלא ישבע לפי שהוא טרוד א"כ אפילו היסת אינו יכול להפך אלא אם שיודע בבירור שלא פרע א"כ לפי זה שפיר יש לומר דמהר"ם סבירא לי' כרי"ף ורמב"ם דכל הנשבעין אינו יכול להפך לשבועת המשנה אבל להיסת וודאי יכול להפך מה שאין כן בשכיר אפילו היסת אינו יכול לפי שלטובת בעה"ב נתקנה אלא שאינו יודע בבירור ובזה סבירא לי' למהר"ם כוותיהו ור"י בן מגאש סבר שיכול להפך היסת אפילו בשכיר ואתי שפיר דברי המרדכי ולק"מ מה שהקשה הש"ך דהא הרי"ף והרמב"ם לא מחלקין בין שכיר לשאר נשבעין ונוטלין ומהר"ם כתב טעם משום דלטובת בעה"ב נתקנה ולפי הנ"ל ניחא דוודאי גם מהר"ם מודה דבכולם אינו יכול להפך לשבועת המשנה רק בשכיח אפיל היסת אינו יכול רק שאינו יודע בבירור וכן דעת רי"ף ורמב"ם ור"י מגאש פליג ודו"ק ומ"ש הש"ך שאם טוען איני יודע נוטל בלא שבועה לא ידעתי מאי חידש וכן כתב הטור בהדיא סי' זה ואפשר שבא לאפוקי מדעת משנה למלך פי"א מה"מ דלא הוי לי' למידע פטור קמש"ל דלא:
סעיף ב.
השכיר כיצד השכיר שעושה מלאכה אצל בעא הבית ותבע שכרו ואמר ליה בעל הבית פרעתיך כל שכרך או קצתי (ב) אפילו היה שכרו פרוטה ובעל הבית אומד נתתים נשבע השכיר בנקיטת חפין כעין של תורה ונוטל (ג) אפילו היה השכיר תובע את הקטן הרי זה נישבע ונוטל:
הג"ה. היה השכיר קטן או עבד או חשוד (ד) נשבע בעל הבית ונפטר (טור בשם הראב"ד ור"ן פרק הנשבעים) (ה) השכיר נשבע ונוטל מיורשי בעל הבית אם תבעו בזמנו אבל אין יורשי השכיר נשבעין ונוטלין (בית יוסף בשם הרשב"א):
ב
אפילו הי' שכרו פרוטה אחת. עש"ך שהאריך להשיג על כל האחרונים על מה שתירץ ה"ה שהרמב"ם מחלק בין השכיר לשאר הנשבעין שהרי הרמב"ם כתב להדיא וכן כל הנשבע ונוטל גם מה שכתב הב"י משום גילגול לא נהירא כמו שכתב הב"ח והנה עיקר השגת הב"ח דמה נפשך אם הנתבע רוצה שישבע התובע אפילו בלא גילגול יכול לישבע ואם התובע אינו רוצה האיך יגלגל עליו לישבע וליטול בע"כ ע"כ משמע מדבריו שאם שניהם רוצין לכ"ע נשבע אפילו בפחות משתי כסף ובאמת מדברי כולם נלמוד להיפך וכן מהב"ח עצמו דא"כ מה הוא זה כל החרדא הזאת הא בפשיטות יש לומר דמה שכתב הרמב"ם פ"ג מטוען היינו שהנתבע נשבע היסת כשאינו שתי כסף ואין התובע יכול לישבע וליטול בע"כ וכאן בהלכות שכירות בא לומר שאף דפרוטה דבר מועט היא יטלו בלא שבועה קמש"ל שאין נוטלין אלא בשבועה והיינו כשאין הנתבע רוצה לישבע היסת ורוצה ג"כ שישבע התובע אז יטול ובשבועה כעין של תורה אבל בלא שבועה אינו נוטל אפילו פרוטה רק הנתבע נשבע היסת וזה תירוץ נכון ופשוט יותר מכולם. גם הב"ח עצמו תירץ דבעה"ב יוכל להכריח את השכיר לישבע בנק"ח אף שאינו שתי כסף ודבריו תמוהין דהאיך יכול לכופו לזה הא אפי' כשיש שתי כסף יכול לומר הריני כשאר התובעים ולפי דבריו בפשיטות לק"מ שאם התובע רוצה והנתבע אינו רוצה על זה אמר פ"ג מטוען שאינו נשבע אלא הנתבע נשבע היסת אבל אם הנתבע מסכים עמו בשבועה ע"ז אמר פי"א מה"ש שאז יטול בשבועה ודו"ק אלא וודאי כיון שאין כאן שבועה לא מדאורייתא ולא מתקנת חכמים אפילו אם שניהם רוצין אינו נשבע כעין דאורייתא ונוטל ויפה כתב הכסף משנה דעל ידי גילגול מיירי:
ובספר גידולי תרומה שער ט"ו השיג עליו וז"ל פה קדוש האיך יאמר דבר כיון דדעת הרמב"ם דבפרוטה ילך השכיר בפחי נפש למה יעשה בעה"ב זאת לחוב לעצמו לגלגל עליו שבועה ע"כ ודבריו תמוהין מאוד שהרי כתב ה"ה פרק ג' מהלכות מלוה דדעת הרמב"ם כדעת רב האי גאון דהיסת נשבעין אפילו על פרוטה וכן הסכימו כל הפוסקים לעיל סי' פ"ח לבו הר"ן והר"ר ישעי' א"כ הכא אף בפרוטה אף שאינו נשבע ונוטל מ"מ הרי הוא כשאר התובעים ומשביע היסת לבעה"ב ומצינו כמה פעמים דין היפך בשבועת היסת ולמה לא יגלגל עליו כאן לשבועת המשנה וכ"ש בשכיר דחשבינן לי' לבעה"ב שטוען ברי אף שהוא מסופק א"כ פעמים שאין בעה"ב רוצה לגזול כלל רק ששכח וירא לומר שהוא מסופק שלא יתחייב לשלם בלא שבועת שכיר כלל ולכך הוא מגלגל עליו לישבע וליטול וזה ברור אך באמת בלאו הכי אין תירוץ זה נכון דמה לו לרמב"ם לומר דין הגילגול הא זה פשוט שאם יגלגל עליו ישבע דמ"ש ודוחק לומר שבא להשמיענו כאן שיכול לגלגל שבועה על פרוטה ולשין אלא בשבועה לא משמע כן דמשמע דלא משכחת לה שיטול אלא בשבועה חמורה הלא אם מהפך להיסת ג"כ נשבע ונוטל כנ"ל:
וכן נראה עיקר כמו שכתב ה"ה שהרמב"ם מחלק בין השכיר לשאר הנשבעין ונוטלין ומה שתמהו עליו דהרמב"ם כתב וכן כל הנשבע ונוטל וכו' נראה לפע"ד דלק"מ דכוונת ה"ה דשם בהלכות טוען נאמר וכן כל הנשבעין ונוטלין נשבעין מפרוטה ומעלה הורו רבותי וכו' ואני אומר שצריך הנתבע שיכפור בשני מעין ואח"כ ישבע התובע וכו' והנה נראה בכוונת הרמב"ם דוודאי הנתבע צריך שיכפור בשני מעין אמנם בשכפר בשני מעין ופסקו שישבע התובע ויטול יכול לומר איני נשבע אלא על פרוטה והיותר ישבע הוא היסת (או כיון שאינו רוצה לישבע פטור בע"ה) דכיון שהיתה הכפירה בשני מעין ונפסקה השבועה מפי ב"ד יכול לישבע על פרוטה וכן משמע מלשון רבינו ירוחם שהביא הש"ך וזהו ג"כ כוונת הש"ך בפשיטות ומה שתמה בתומים וכי חוטא נשכר יש לומר דוודאי אח"כ ג"כ הוא אומר שחייב לו כמו שטען מתחילה אלא שאינו רוצה לישבע על כך והכי איתא לעיל סי' ע"ט דבכהאי גונא לא הוי הוחזק כפרן ואדרבא הוא מדקדק בשבועתו לעשותה כתקנה והשתא ניחא שמה שכתב בה"ש וכן כל הנשבע ונוטל אפי' לא יטעון וכו' לאו למימרא שלא כפר בשני מעין שהרי גילה דעתו בה"ט דהכפירה צריכה להיות שני מעין אלא דמיירי דעכשיו אינו טוען אלא פרוטה אחת ורוצה ליטלה בלא שבועה והשאר יפסיד מ"מ לא יטול אפי' פרוטה אחת אלא בשבועה והיינו בדאיכא כפירה שתי כסף וזה ברור אמנם במה שכתב הרמב"ם מקודם אפי' הי' שכרו פרוטה אחת וכו' על זה עמד ה"ה שהרי אפי' כל שכרו לא הי' אלא פרוטה יטול בשבועה וזהו היפך דעת בה"ט דשם הוצרכה הכפירה מתחילה בשני מעין ועל זה אמר או שהוא כדעת רבותיו או שהוא מחלק בין השכיר ושאר הנשבעין והנוטלין כיון דאליו הוא נושא נפשו אפי' לא כפר מתחילה שני מעין נשבע ונוטל אבל בלא שבועה אינו נוטל ועל זה אמר וכן כל וכו' פי' כמו דבשכיר אינו נוטל אפי' פרוטה אחת בלא שבועה כן כל הנשבעין ונוטלין אם היתה הכפירה בשני מעין כאשר נתבאר בה"ט אפי' אינו טוען אלא פרוטה אחת לא יטול אלא בשבועה כעין של תורה וזה ברור בכוונת ה"ה ואדרבא על הש"ך יש לתמוה הן לכל הפירושים שפירש התומים דבריו מה יעשה בדברי הרמב"ם שכתב אפי' הי' שכרו פרוטה אחת הרי להדיא שאפי' לא כפר מתחילה שני מעין נשבע ונוטל ודו"ק היטב ועיין תומים ס"ק א' בסוף מה שכתב דרך אחר בכוונת הרמב"ם והטור והוא דוודאי טענת הראב"ד חזקה דמה יעשה השכיר העני וכי ילך בפחי נפש אך זהו כשכל שכרו פרוטה אחת משא"כ כששכרו הרבה רק הכפירה ביניהם בפרוטה בזה וודאי לא שייך כדי חייו והדין עם הרמב"ם ואתי שפיר דברי הטור ע"כ ואחריו נמשך בעל נתיבות משפט להלכה ודבריהם תמוהין מאוד שהרי טענו על ה"ה שכתב שהרמב"ם מחלק בין השכיר לשאר הנשבעין ונוטלין ממה שכתב הרמב"ם אח"כ וכן כל הנשבע ונוטל וזו התמי' קיימת לפי פירושם דמה יעשו באינך נשבעין ונוטלין דליכא בהו משום כדי חייו ואזדא טענת הראב"ד ולמה כתב בה"ש שישבעו ויטלו אף על פרוטה וזה תמוה מאוד ונראה להמליץ בעדם דוודאי גם התומים מודה במה שכתב הרמב"ם וכן כל הנשבע ונוטל פירושו כמו שכתבתי בכוונת ה"ה או כמו שפירש הוא שם כוונת הש"ך רק דלא ניחא לי' תירוץ הש"ך במה שכתב אפי' הי' שכרו פרוטה אחת כנ"ל ותירוץ ה"ה לא נתיישב בטור ודו"ק לכך כתב תירוץ אחר כנ"ל ועכ"פ זהו ראי' לפי מה שכתבתי בכוונת ה"ה וזה ברור בכוונתו דאל"כ דבריו תמוהין מאוד כנ"ל:
ג
אפילו הי' השכיר תובע את הקטן וכו' הי' עבד הי' חשוד נשבע בע"ה. עיין תומים שהביא קושית משנה למלך פי"א מה"ש דמאי אפי' דמה אם בגדול האמינו לשכיר לישבע כ"ש בקטן ע"כ ולא הבנתי דבריו דהא בהדיא כתב הרמב"ם פ"ה מטוען וז"ל ואם הי' התובע מן הנשבעין ונוטלין כגון השכיר שיש הני' לקטן שישתכר לו השכיר נשבע ונוטל מיד וכו' אלמא דבלאו הכי לא הי' נוטל כלל הרי דבחנוני על פנקסו שאם הנתבע גדול נוטל בשבועה ובקטן לא לפי שאין לו הנאה וכן כתב הפרישה וז"ל לפי האי נוסחא לק"מ על הרמב"ם דאע"ג דאין מוציאין ממון מיד קטן בשאר תביעות כמש"כ סי' צ"ז שאני הכא שיש הנאה לקטן שימצא לעשות מלאכתו אבל בלאו הכי לא הי' נוטל השכיר כיון שאין לו הנאה לא תקנו חכמינו ז"ל על זה עכ"ל הרי להדיא כנ"ל ולק"מ:
ועיין עוד בתומים ס"ק ד' שהביא תשו' ח"צ דעבד כשר מוסרין לו שבועה והקשה הוא עליו מירושלמי פרק ש"ה וכתב עוד דבלאו הכי דברי הירושלמי הלזו תמוה דהא עבד לאו בר עדות ואם הפי' שיאמרו עדות על עבדים למי הם שייכים מאי קושיא וב"ד מוסרין שבועה לעבד הא לא מעיד כלל ודבריו תמוהין מאוד ואין ספק שלא יצא מפיו דהא בהדיא איתא בתוספתא דשבועות רפ"ד חומר בשבועת עדות משבועת פקדון שנוהגת בעבדים כיצד אמר לעדים בואו והעידוני שיש לי ביד פלוני עבדים ושטרות וקרקעות וכו' הרי להדיא שהעדים אינם עבדים כלל ואין זה שייכות לתשו' ח"צ הנ"ל ומאי שהקשה דמאי פריך בירושלמי וב"ר מוסרין שבועה לחשוד לק"מ ונוסחא מוטעת נזדמנה לו להרב ז"ל בירושלמי שהי' כתוב בה יש בשבועת עדות מה שאין בשבועת פקדון ולכך הקשה מה שהקשה אבל באמת בירושלמי שם איתא לא אם אמרת בשבועת עדות וזהו פירכא על ילפותא ע"ש בקונטרס פני משה ותמצא הכל על נכון ודו"ק:
ד
נשבע בע"ה. עש"ך שהביא מחלוקת הפוסקים דדעת הרמב"ם ובעל המאור וסייעתם שאינו נשבע רק היסת כשאר תובעים ודעת הרמב"ן והר"ן וסייעתם שנשבע בנק"ח והביאו ראי' מירושלמי והש"ך דחק ליישב ובתומים תירץ בשנים חדא דירושלמי סבירא לי' דכל הטעם משום טירדא א"כ ה"ה בחשוד דין הוא שישבע בע"ה ומספק שבועה יפרוש אבל לדידן דהטעם משום כדי חייו וזה לא שייך בחשוד לכך דינו כשאר התובעים ע"כ ואני תמה שהרי הוא סותר עצמו בס"ק שלאחר זה שפירש דברי הירושלמי שם דיורשין אפי' לבע"ה עצמו אין נשבעין דדוקא לשכיר שטרח ועמל תקנו משום כדי חייו ולא ליורשין שלא טרחו וה"ה בחשוד דלא שייך כדי חייו ואפשר שמה שכתב אחר זה הוא לתירוץ שני שכתב כאן ובעיקר דבריו יש לתמוה דמ"מ מנא לן דלדידן לא הי' ראוי להשביע לבע"ה משום טירדא לחוד או משום כדי חייו לחוד אך משום תרתי נשבע השכיר וניטל כמו שפירשו כל המפרשים ומנא לן לחלוק על ירושלמי בלא ראי' להיפך ועוד אטו בחשוד ליכא משום כדי חייו וכי משום שנשבע לשקר פעם אחת לא חסו חכמים עליו הרי דבשכנגדו חשוד על השבועה הקשו תוס' דהא הוי משיל"מ ותירץ דלא שבקת חייו ולמה לא נאמר כך ראוי לבני אדם הרשעים וחשודים כמו שכתב הרב ז"ל אלא וודאי דהא ליתא וה"ה בשכיר חשוד. ומה שתירץ עוד דקשיא לי' לרמב"ם קושית תוס' ד"ה כי מטי' ימתינו לעולם. עד למחר ובע"כ משום דליכא חזקה דאשמ"ש והיכי בעינן הך חזקה היכי דאיכא גבי שכיר משום בל תגזול וא"כ בשכיר חשוד די בחזקה דב"ת לבדה וממתינין למחר ואי לא מידכר פטור משום חזקה דב"ת ע"כ וגם בזה יש לתמוה הרבה דהנה הרמב"ם פסק בקציצה אפי' כופר הכל נשבע בע"ה בנק"ח ובעבר זמנו פסק שלא ישבע ולכאורה קשה כיון דבעבר זמנו אינו נשבע משום חזקה דב"ת א"כ בקצ צה אפי' בזמנו לא ישבע מהאי טעמא כיון דמידכר דכיר מידע ידוע שיעבור בבל תלין ואם רוצה להשתמט עד הלילה הא בלאו הכי זמנו כל היום ומי יוכל לכופו לפרוע מיד ועוד נמתין לעולם עד למחר ואי לא מידכר יפטר משבועה ותירץ תוס' דאין ניתן לב להיות נזכר לא שייך כיון דדכיר (ועיין ס"ק א') גם תירוץ אני לא שייך דה"מ בעינן תרי חזקה כמו שכתבו התוס' ד"ה וכי דחזקה דרמי' אנפשי' למידכר לא חשיב כחזקה דשכיר וזהו בפרעון דלא דכיר עד דרמי אנפשי' אבל בקציצה דלעולם דכיר בוודאי חזקה דבל תלין כחזקה דבל תגזול (ועיין רמב"ן במלחמות ומ"ש לקמן ס"ד ס"ק י"ב) וצ"ל דהא דסבירא לי' לרמב"ם דבעבר זמנו לא ישבע לאו משום חזקה דב"ת דזה לא מהניא לי' אלא להשוותו כטוען ברי ולא כמסופק אבל לא לפטרו משבועת תקנה דכדי חייו כיון דלעומת זה יש לשכיר חזקה דבל תגזול כמו שכתבו התוס' וז"ל לאו דעדיפא מדשכיר אלא שקולוה נינהו ועיין תוס' ב"מ שכתבו ג"כ דלכך עבר זמנו אינו נשבע משום דהוי ברי וברי ופטור ככופר הכל א"כ משבועת התקנה דכדי חייו דעד דידע מהך סברא דטירדא וקס"ד דברי וברי הוא מ"מ קס"ד דמטעם זה ישבע השכיר אך דמקשה משום כדי חייו קנסינן לי' אבל הא וודאי שהו' בדין דבע"ה נשבע אבל בלא טעמא דטירדא מהאי טעמא פסק הרמב"ם בקציצה שישבע בע"ה משום כדי חייו דשכיר (ועיין בר"ן שכתב ג"כ טעם הרמב"ם משום דמעיקרא בלא טעמא דטירדא הי' בדין שישבע בע"ה ע"ש):
אמנם בעבר זמנו טעם אחר יש והוא כמו שכתב הר"ן דליכא משום כדי חייו אלא שכר יום ביומו אבל בעבר זמנו ליכא משום כדי חייו א"כ כיון דבע"ה דכיר משום חזקה דב"ת ומשום כדי חייו ג"כ לכך פטור משבועה בנק"ח (ודו"ק כי בזה מיושבין תמיהות הרבה ועיין לקמן בזה) ולפי זה נדחו דברי התומים הנ"ל דהתומים לא הקשה כן אלא לשיטתם דלא סבירא להו סברת הר"ן הנ"ל כמו שפירשו מהרש"א ומהריב"ל ד"ה אי הכי ע"ש אבל לשיטת הרמב"ם דליכא בעבר זמנו משום כדי חייו לק"מ קושית תוס' דהאיך אפשר להמתן למחר הלא כל התקנה אינה אלא משום כדי חייו כמו שכתב הרי"ף והרמב"ם וכל הפוסקים ובהא גופא איכא משום כדי חייו דלא נמתין לו למחר כי מה יעשה השכיר עד שיעבור הזמן הרי שאם עבר הזמן שוב ליכא משום כדי חייו אלמא דכל כדי חייו הוא בזמנו והאיך אפשר להמתין ואין להקשות לפי הנ"ל מאי פריך אי הכי אפילו עבר זמנו כיון דליכא משום כדי חייו ותרתי בעינן כמו שכתב הרי"ף ורמב"ם ז"א דסבירא לי' ג"כ כמו שכתב הר"ן דאף דליכא משום כדי חיי גמור מ"מ שלא ילך בפחי נפש איכא ובצירוף טעמא דטירדא ראוי שיטול בשבועה ומשני איכא חזקה דב"ת וממילא אף שבועה לבע"ה ליכא כיון דליכא כ"ח גמור אבל בקציצה דאיכא משום כ"ח גמור כמו שכתב הר"ן בשם ר"י הלוי ורמב"ם נשבע בע"ה:
ומה שנראה בישוב קושית הש"ך לדעת הרמב"ם והמאור דהנה מהריב"ל בחידושיו הקשה דמאי פריך השתא היכי דמקיל ר"י וכו' דהא מתרי טעמא הוא כאן מיקל ר"י משום דלא דכיר אפילו בקציצה וכאן מחמיר ר"י משום דתקנתא לתקנתא הוא ומאי ענין זה לזה וכן הקשה בתומים ס"ק י' ומה שנראה בישוב קושיא זו דמעיקרא קס"ד דמשום טירדא אינו בדין שישבע השכיר דלא משמע לי' שהטירדא גורם כ"כ עד שהוא כוודאי שוכח אלא דמשום טירדא די להשביע לבע"ה ומחמת ספק שבועה יפרוש כמו שכתב הרמב"ן שהביא הש"ך אלא דמשום כדי חייו עילה מצאו להשביע לשכיר ואף דמעיקרא קאמר דמשום כדי חייו לא קנסינן לי' היינו בתרי דרגא אבל כשהשבועה חל טל בע"ה משום דשמא שכח משום כדי חייו קנסינן לי' בחד דרגא שישבע השכיר זהו טעמם של חכמים ור"י סבר דתקנתא לתקנתא לא עבדינן (אבל הא ליכא למימר דמשום כדי חייו הטילו שבועה על בע"ה ומשום טירדא עקרו ממנו ושדי' אשכיר דכיון דמשום כ"ח די שישבע בע"ה אין לעוקרה ממנו בשביל טירדא דוודאי מספק שבועה יפרוש ואין הבע"ה שוכח כ"כ עד שישבע לשקר אלא דמשום כדי חייו עילה מצאו להשביע לשכיר לחשבו כוודאי שכח וכמו שכתב בתומים בשם ר"י הלוי וכן מורה לשון הרי"ף שכתב ושדי' אשכיר משום כ"ח ודו"ק) והשתא פריך שפיר השתא היכי דהוי תקנתא לתקנתא דמחמיר ר"י שלא ישבע השכיר מקילי רבנן ושדי' אשכיר משום כ"ת דשכיר כ"ש היכי דלא הוי אלא חדא תקנתא דמקיל ר"י אמאי לא מקשי רבנן ג"כ כיון דשבועה בלאו הכי איכא גבי בע"ה יש לעוקרה ולהטילה על השכיר משום כ"ח דלא קנסינן אלא בחד דרגא ואף דמידכר דכיר מ"מ הא בפרעון אף דלא דכיר די שישבע בע"ה (לפי מה דס"ד) ומ"מ עוקרה ממנו משום כדי חייו וכ"ש בקציצה דלא הוי אלא חדא תקנתא (ובקציצה ג"כ איכא משום כ"ח כנ"ל ודו"ק) וזה ברור ועל זה משני דוודאי משום כ"ח לא קנסינן לי' כלל אפי' בחד דרגא גם לא פליגו כלל בתקנתא לתקנתא דרבנן ג"כ מודי דלא עבדינן תקנתא לתקנתא אלא דבהא פליגו דר"י סבר דמטעמא דטרוד בפועליו אינו אלא ספק שוכח (פי' שיודע הספק בלבו) א"כ מטעמא דטירדא לחוד אין להטיל שבועה אשכיר ודי להטילה על בע"ה והשתא משום כדי חייו אין לעוקרה ולהטילה על השכיר כיין דהיא תקנתא לבע"ה לא עבדינן תקנתא לתקנתא להשביע לשכיר ורבנן סברי דטירדא משוי לי' כוודאי שכח ואי אפשר להיות בשום פעם שיהא ברי שלו טוב כמו שכתבו התוס' ד"ה וליתיב לי' ואפי' עלא שבועה הי' ראוי שיטול אי לאו משום הפסת דעת א"כ מעולם לא חלה השבועה על בע"ה ולא הוי אלא חדא תקנתא כמו שכתב התוס' ד"ה ורבנן ע"ש וקציצה מידכר דכיר ונשבע בע"ה אבל משום כדי חייו לא קנסינן לי' כלל ואתי שפיר:
ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה התומים ס"ק י' לדברי התוס' ד"ה וליתיב לי' דלקמן קאמר דפליגי בתקנתא לתקנתא וקשה במה נפשך אי סבירא לי' לר"י דלא עבדינן תקנתא לתקנתא מנא לן דלא הוי אלא ספק שוכח ואם נאמר דאי וודאי שכח אף דלא עבדינן תקנתא לתקנתא דין היא שישבע ויטול א"כ מנא לן דרבנן סבירא להו דעבדינן תקנתא לתקנתא דילמא משום דסבירא להו דוודאי שכח ולפי הנ"ל לק"מ דוודאי רבנן ג"כ מודו דלא עבדינן תקלת"ק כדמוכח (ב"מ ד"ד) גבי ההוא רעיי' אלא דבהא פליגי דלר"י דהוי ספק שוכח מיקרי תקנתא לתקנתא ולרבנן דוודאי שכח לא הוי אלא חדא תקנתא כי מעולם לא חלה השבועה על בע"ה מן התקנה כמו שכתבו התוס' ד"ה ורבנן. ולפי זה יש ליישב דברי הפוסקים הנ"ל דסבירא להו בחשוד נפטר בע"ה דכיון דלמסקנא לא היתה שבועה מעולם על בע"ה אלא מיד תקנו השבועה לשכיר כיין דוודאי שכח א"כ כשהוא חשוד הוי תקנתא לתקנתא שישבע בע"ה כמו שכתב הש"ך אמנם בירושלמי מוכח דלא חשבינן לי' לבע"ה בוודאי שכח שהרי אמרו שם שאם מת השכיר כלום תקנו אלא לו שמא ליורשיו ובע"כ דהטעם משום דלא תקנו אלא לשכיר שטרח ועמל ולא ליורשין וכמו שכתב שם המראה הפנים ובתומים ס"ק ו' ואי משוי לי' כוודאי שכח מ"ש הוא עצמו מיורשין וע"כ דירושלמי סבירא לי' דעבדינן תקנתא לתקנתא לכך אמרו בחשוד שישבע בע"ה בנק"ח אבל לדידן לפי מה שהוכחתי דחשבינן לי' כוודאי שכח ולא עבדינן תקנתא לתקנתא ממילא דין הוא כשהשכיר חשוד נשבע בע"ה היסת ונפטר:
אכן כל זה יש ליישב שיטת בעל המאור אבל שיטת הרמב"ם דסבירא לי' להדיא דכל הטעם משום טירדא ומשום כדי חייו כמו שכתב פי"א מה"ש אלמא דמשום טירדא לחוד אין להשביע לשכיר והדר הוי תקנתא לתקנתא (גם דברי התוס' ד"ה וליתיב לי' תמוהין לכאורה ועיין מ"ש לקמן דכוונתם ג"כ משום כדי חייו כהר"ן) אבל באמת מדברי הרמב"ם פ"ב מטוען דין ה' לא מוכח כלל בשכיר חשוד שישבע בע"ה היסת ומה שכתב הרמב"ם וישבע היסת כוונתו על שאר הנשבעין ונוטלין דליכא בהו משום כדי חייו אבל בשכיר בוודאי נשבע בנק"ח וראי' לזה שהרי כתב שם נגזל ואילו בנגזל אפי' היסת אין נשבע שהרי חשוד על פי עדים שגזל כדמוקמינן לה בגמרא שהכירו העדים במקצת והוא טוען יותר ממה שראו העדים אלא וודאי דהרמב"ם לא מיירי בכל הנשבעין ונוטלין אלא שבא לאשמעינן דכל הנשבעין אם הוא חשוד שכנגדו נשבע אבל בשבועת בע"ה כל חד וחד כדיני' גם מדברי ה"ה שם לא מוכח מידי שלא כתב קל וחומר בשכיר ונגזל אלא שלא ישבע חשוד ולא יטול בלא שבועה אבל בשכיר וודאי נשבע בע"ה בנק"ח הרי שכתב נגזל והוא אפי' היסת אינו נשבע כנ"ל גם מדברי בעל התרומות שער כ"א לא מוכח מידי למעיין שם וצ"ע וכן משמע מדברי הר"ן דמעיקרא כתב חשוד נשבע בע"ה בנק"ח והביא ראי' מירושלמי והדר כתב בקטן ג"כ הדין כן ותמה על הרמב"ם בה"ש דפליג בזה משמע דבמה שכתב מעיקרא אין הכרח שיחלוק הרמב"ם אכן בדברי בה"מ ברור כמו שכתבתי מקודם דהוא וודאי סובר דעיקר הטעם משום טירדא הרי דסבירא לי' דליכא בקציצה משום כדי חייו ומ"מ כיון דסבירא לי' לר"י דלא דכיר בקציצה נשבע וניטל ורבנן לא פליגו אלא משום דדכיר אלמא כמו שכתבתי ועיין מה שכתבתי בסוף סי' בזה: עוד הקשה מהריב"ל פרק כל הנשבעין על מה שפירש"י אחמורי מחמיר על השכיר למשקל שבועה מיני' ושדי' על בע"ה דמשמע אפי' לר"י נשבע בע"ה ותמה כיון דאפי' בקציצה סבירא לי' לר"י דלא דכיר וכ"ש בפרעון האיך מוסרין לו שבועה ע"כ ונעלם ממנו דברי הרמב"ן שהביא הש"ך והוא בסוף שבועות שכתב וז"ל וא"ת והא טרוד הוא והאיך ישבע לא קשיא פרשי אינשי מספק שבועה וכיון דשבועה רמי' עלי' ולא מצינו למירמא לה על פועל משבעינן לי' וכוונתו דהיכי דאיכא למירמא לה על פועל משום כדי חייו עקרינן לשבועה מיני' ושדי אשכיר (ועל הדרך שכתב התומים בשם ר"י מגאש) ואי לא נשבע בע"ה וכ"ש לר"י דלא משוי' לי' אלא ספק שוכח לפי' התוס' שם ועוד אמאי לא תמה על כל הפוסקים שכתבו אם השכיר חשוד יש מהם אמרו דבע"ה נשבע בנק"ח ויש מהם אמרו היסת וקשה האיך ישבע והא טרוד הוא אלא וודאי כמו שכתב הרמב"ן ולק"מ וכן קשה עוד קושית תוס' דלמה נאמין אותו במיגו הא טרוד הוא ובע"כ משום שאצלו ידוע הספק כמו שכתבו התוס' והר"ן (והא דלא משבעינן לי' בלא מיגו הוא משום כדי חייו או כמו שכתבתי ס"ק א' ודו"ק) א"כ ממילא היכי שאין השכיר יכול לישבע נשבע בע"ה ויפרוש מספק:
ה
השכיר נשבע ונוטל מיורשי בע"ה אבל אין יורשי השכיר נשבעין ונוטלין וכו'. הסמ"ע האריך להוכיח דאפי' לבע"ה עצמו אין נשבעין והש"ך תמה עליו דדין ערוך הוא לקמן סימן ק"ח סי"ד דאין אדם מוריש שבועה לבניו ובתומים ס"ק ו' וכן בנ"מ כתבו דכוונת הסמ"ע להוכיח מירושלמי אף שהיורשין טוענין ברי ובע"ה חי ואומר שפרע להם אין נשבעין כי לא תקנו אלא לשכיר שטרח ועמל ולא ליורשין ע"כ גם בקצה"ח ס"ק ב' כתב דאפי' היורשין טוענין ברי אין נשבעין והשיג על בית שמואל באה"ע סי' פ"ט שכתב דירושלמי לא אמר אלא בשמא ומדין אין אדם מוריש שבועה לבניו דא"כ מקמש"ל כיון שהאב לא הי' נוטל מדינא והאיך יטלו הם בשמא (ובאמת הא לא קשה מידי דהא בגמ' קאמר וליתיב לי' בלא שבועה ומשני כדי להפיס וכ"ש לפי' התוס' דהוי כאיני יודע אם פרעתיך א"כ ה"ה ביורשין ואף דבעלמא אם טוען התובע שמא אף באיא"פ פטור שאני יורשין דלא הוי להו למידע וגם משום כדי חייו קמש"ל דלא תקנו אלא לשכיר ולא ליורשין שאין אדם מוריש שבועה לבניו) ודבריהם תמוהין מאוד דהא בהדיא כתב בעל התרומות שער י"ד ח"ב בשם בעל העיטור דאף דקיימא לן הבו דלא לוסיף עלה דרב ושמואל ה"מ היכי דנקטו שטרא כגון פוגם ועד אחד מעיד שהוא פרוע אבל אי לא נקט שטרא כגון שכיר נגזל והחבל וכן כלהו אין אדם מוריש לבניו וכתב דחזינא לה מהירושלמי דתני כלום תקנו אלא לשכיר שמא ליורשיו והשתא אם הירושלמי אפי' בטענת ברי מיירי ומטעם שלא תקנו להם שלא טרחו ועמלו כמו שכתב התומים והנ"מ והקצה"ח א"כ האיך הוציא הבעל העיטור דין זה מהירושלמי אדרבא מירושלמי משמע דוקא בשכיר דהטעם משום כדי חייו לא תקנו ליורשין שלא טרחו ולא עשו מלאכה אבל באינך נשבעין ונוטלין דאין הטעם משום כדי חייו הבו דלא לוסיף עלה ונשבעין היורשין ונוטלין וע"כ דמשמע להו דהירושלמי בשמא איירי ומטעם אין אדם מוריש שבועה לבניו נגעו בה ויפה השיג הש"ך על הסמ"ע במה נפשך דאם כוונתו בשמא הרי הוא מבואר סי' ק"ח ואם בברי דין זה לא מוכח מירושלמי כלל ואדרבא מדברי הפוסקים סי' ק"ח מוכח דאין חילוק בין יורשין לאב אם טוענין ברי דאל"כ האיך הוציא דינם בשמא בשאר הנשבעין ונוטלין מהירושלמי הזה ודינו של הב"ש באה"ע סי' פ"ט מוכרח כנ"ל:
הן אמת שבבעל התרומות שם מוכח שהי' לו נוסחא אחרת בירושלמי שהי' כתוב בה כלום תקנו אלא בשטר [אבל בבעל העיטור שם כתוב אלא בשכיר כנ"ל] אבל לפי הנוסחא שלפנינו שפיר כתבו התומים סברתו ודו"ק אבל באמת הא ליתא דהא כל הפסקים הסכימו לקמן סי' ק"ח וכל חילי' מהירושלמי ולפי הנוסחא שלפנינו אין ראי' אלא וודאי דלא נחתו להאי סברא כלל לחלק בין יורשין לאב לפי שלא טרחו ועמלו ועדיין דינו של הב"ש מוכרח כנ"ל:
סעיף ג.
במה דברים אמורים (ו) כשיש עדים ששכרו (ז) ושעשה עמו מלאכה אבל אם לא היו שם שני עדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך נאמן לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך וישבע בעל הבית היסת (ח) ואם הודה מקצת (ט) ישבע שבועת התורה:
הג"ה. וי"א דאפילו כופר כולו ושכרו בעד אחד בעל הבית ישבע שבועה דאורייתא (טור והרמ"ה) וכן אם (י) תבעו אחר זמנו אע"פ ששכרו בעדים המוציא מחכירו עליו הראיה ואם לא הביא ראיה ישבע בעד הבית היסת וכמה הוא זמנו שכיר יום כל הלילה שלאחריו ושכיר לילה כל היום שלאחריו הביא ראיה שתבעו כל זמנו הרי זה נשבע ונוטל כל אותו יום של תביעה כיצד היה עושה עמו ביום שני עד הערב זמנו כל ליל שלישי וביום שלישי אינו נשבע ונוטל ואם הביא עדים שהיה תובע כל ליל שלישי הרי זה נשבע ונוטל כא יום שלישי אבל מליל רביעי ואילך המוציא מחבירו עליו הראיה וכן אם הביא עדים (יא) שהיה תובע והולך עד יום חמישי הרי זה נשבע ונוטל כא יום חמישי:
ו כשיש עדים ששכרו. עיין תומים שהאריך לפלפל אם יש עדים ששכרו והלכו למדינת הים אי נאמן במיגו והקשה לדברי התוס' ב"מ ד"ה קציצה שכתבו דלכך ליכא לאוקמא ברייתא כשאין עדים ששכרו ומטעם מיגו דא"כ אף בפרעון הדין כן וקשה הא אכתי מצי לאוקמא כשיש עדים ששכרו ומסתמא יודעין הקציצה ג"כ רק הלכו ואילו בפרעון ליכא מיגו שמא יבואו ויכחישוהו אבל בקציצה איכא מיגו שאם יכחישוהו גם בקציצה יכחישוהו ומטעם זה פירוש פירש חדש והסתייע מדברי התוס' ב"ב (דמ"ו) ד"ה אי דליכא עדים גם מדברי תוס' כתובות (דפ"ז) ד"ה אמר רבא ע"כ ודבריו אינם מובנים כלל וכמו שאבאר ראשונה במה שהקשה מדברי התוס' ב"מ ד"ה קציצה נראה לפע"ד דלק"מ דליכא לאוקמא כגון שיש עדים ששכרו ויודעין הקציצה ג"כ רק הלכו דא"כ אפילו בקציצה ליכא מיגו כלל כיון דכל הטעם דהשכיר נשבע משום דבעה"ב טרוד ושוכח וטוען ברי אף שהוא מסופק וכשיש לו מיגו אנו אומרים שהוא זוכר ואינו מסופק כמו שכתבו התוס' והר"ן א"כ מאי מיגו איכא דעדיין אמרינן דהוא מסופק וחושב שקצץ אחת והשתא אם יבואו העדים יעידו כדבריו אמנם אם יאמר לא שכרתיך ובזה יודע שהוא משקר ואם יבואו עדים יכתישוהו וליכא מיגו כלל (וגדולה מזו כתב הרא"ש בתשובה כלל ס"ח דאפילו מיגו במקום עדים פסולין לא אמרינן כ"ש במקום עדים כשרים) ויותר נראה שאפילו אם העדים יעידו כדבריו שלא קצץ אלא אחת מ"מ יתחייב שתים ודמי לדלעיל סי' ע"ט באמר לא לויתי ועדים מעידין שלוה ופרע והמלוה אומר לא נפרעתי הרי זה חייב לשלם ואין המלוה חייב שבועה שהרי הוחזק זה כפרן והטעם כיון שאומר שלא לוה פסל כל עדים שיעידו הפכו לזכותו שהרי הודה שהם עידי שקר ולחובתו נאמנים וה"ה כאן כיון שאומר שלא שכרו הרי הודה שהעדים העידו שקר והאיך יסייע עצמו בעדותם שלא קצץ אלא אחת דהא הוא אמר שלא קצץ כלום ומה שאמר שלא שכרו הוכחש בעדים וחייב שתים בלא שבועת שכיר כיון שהוחזק כפרן ודו"ק ואין לומר כמו שבע"ה הוכחש בעדים כך השכיר הוכחש במה שאומר שקצץ שתים והאיך יסייע עצמו בעדותם ששכרו זה אינו דהא לעיל ג"כ כתב הרמב"ם והטור ומחבר והמלוה אומר לא נפרעתי א"כ הרי הוכחש בעדים שמעידין שפרע והאיך יסייע עצמו בעדותם שלוה ומה שנראה בישוב דבר זה היא לפי מה שהקשו תוס' כתובות (י"ח ע"ב) ד"ה הרי אילו דהא מיגו במקום עדים היא ותמה בתומים בכללי מיגו אות נ"א דאי לא מהימני השתא הרי העידו שקר בב"ד והאיך נהימני' על כתב ידם ותירץ דאין העדים נפסלין אלא אם יש תועלת בעדותם אבל כאן דשורת הדין כיון שהגיד וכו' לא מיפסלי אכתב ידן כיון דאין אנו מקבלין עדותן ואין תועלת בעדותן עכ"ד והשתא ה"ה הכא כיון שהלוה הודה שלא לוה הרי הודה שלא פרע ושוב אין אנו מקבלין עדותן שפרע ואין תועלת בעדותן ושפיר יכול המלוה לסייע בעדותן שלוה וזה ברור ותימה על התומים סי' ע"ט ס"ק ב' שכתב ליישב מה שכתב הרמב"ם הוחזק כפרן דאל"כ ה"א שישבע שלוה שאף שהעדים מעידין כן מ"מ האיך יכול לסייע בעדותם שהודה שהעידו שקר בברי עכ"ל וקשה חדא דאפי' בשבועה לא יטול כיון דליכא עדים על הלואה ועוד שהוא סותר עצמו למה שכתב בכללי מיגו דבכהאי גונא שפיר יכול לסייע עצמו בעדותם שלוה כיון שאין תועלת בעדותם שפרע ודו"ק:
ולפי הנ"ל ג"כ אני תמה על הרב מהרש"א שם ד"ה הכי אילו שפירש קושית תוס' דלמה נאמנין למיקרע ליהוי תרי ותרי כדלקמן ע"ש דא"כ מאי קושיא הא שפיר נאמנין דאפי' אי תפס לא מהני במה נפשך אי אומרים אמת וכו' ואי אומרים שקר הרי נפסלו להעיד על כתב ידם וליכא למימר אין תועלת בעדותן דהא לעולם יש תועלת לענין תרי ותרי וקושית התומים במקומו ודו"ק לכן נראה ברור בכוונת התוס' דכך מקשי כמו דלקמן אמרינן תרי ותרי אלמא דחשבינן לסהדי קמייתא כתרי ואף דסהדי בתרייתא ג"כ כתרי היינו משום דעדים אחרים הוא ולא שייך כיון שהגיד אבל כאן אם תחשוב עדים הראשונים כתרי אין עדות אחרונה כלום דכיון שהגיד וכו' ומ"מ נאמנין על כתב ידם דאין תועלת בעדותם כדברי התומים הנ"ל ועל זה תרצו דלא מיקרי כיון שהגיד כיון דרבנן הצריכו קיום מ"ש ותימה על הרב מהרש"א שדחק לפרש קושית תוס' דליהוי תרי ותרי וכוונת תוס' בפשיטות כנ"ל:
ובהך מיושב מה שהקשו המפרשים דלמה לא הקשו בברייתא עצמה ברישא שם דליהוי תרי ותרי כמו בסיפא ולפי הנ"ל ניחא דבברייתא אין להקשות אלא דליהוי תרי ותרי כיון שעדים אחרים הם ולא שייך כיון שהגיד והשתא כיון דלעולם יש תועלת בעדותן מהימני על הכל דאי משקרי אין עדים על כתב ידן והשטר חספא בעלמא וזה ברור ודו"ק היטב שם. נחזור לענינינו דהא כאן כיון דבע"ה הודה שלא קצץ כלום שוב אין אנו מקבלין עדותם לזכותו וכיון דאין תועלת בעדותן שפיר השכיר מסייע עצמו בהם במה שאומרים ששכרו וחייב שתים כנ"ל ובאמת בזה צ"ע קצת כיון שיש לחלק בדוחק להך דסי' ע"ט ודו"ק אמנם בלאו הכי ליכא מיגו כיון שהעדים עכ"פ בלי ספק יכחישוהו ומי יטעון טענה שהעדים יכחישוהו אף דמהימן כנ"ל וזה ברור:
ובזה אמרתי לפרש מאי דקשיא להו למפרשים ז"ל דמאי פריך אי הכי אפי' קצץ הא מעיקרא משום כדי חייו קשה טפי הגם שאין לתרץ קציצה דכיר הא גם פרעון דכיר ובשלמא לדעת האומרים דליכא בקציצה משום כדי חייו ניחא אבל לדעת הפוסקים דהכי קיימא לן דבקציצה אפי' בכופר הכל נשבע בע"ה בנק"ח משום כ"ח דשכיר כמו שכתב הרמב"ם פי"א מה"ש להדיא א"כ קשה כנ"ל גם התוס' שבועות שם ד"ה אי הכי אפי' עבר זמנו כתבו וז"ל אף דלא שייך וכו' ומעיקרא בקציצה לא כתבו כלום ומה שתירץ מהרש"א משום דבקציצה אית להו סברת הר"ן ובעבר זמנו לא והיא תמוה דהא אפי' הרמב"ם ור"י הלוי דסבירא להו דאיכא בקציצה משום כ"ח מודים דבעבר זמנו לא כמו שהוכחתי לעיל ס"ק ד' באריכות והאיך יחלקו התוס' ופוסקים בסברות הפוכות ודו"ק:
ולפי הנ"ל ניחא דבשלמא מעיקרא דבע"ה זוכר רק משום כדי חייו שפיר יש לומר דברייתא מיירי כשיש עדים ששכרו ואינם כאן ובפרעון אין לו מיגו שמא יבואו ויכחישו אבל בקציצה נאמן דאם יכחישוהו גם בקציצה יכחישוהו משא"כ השתא דקאמרת הטעם משום דבע"ה טרוד ושוכח קשה אפי' קצץ נמי ואי דיש עדים ששכרו ואינם כאן אף בקציצה ליכא מיגו כהנ"ל או דדמי לסי' ע"ט או דבלאו הכי לא הוי מיגו כנ"ל ומטעם זה לא כתבו התוס' כלום מעיקרא אלא באי הכי אפי' עבר זמנו ודו"ק כי זה ברור ולק"מ. ולפי זה נדחו דבריו ג"כ מה שפירש דברי התוס' ב"ב (דמ"ו) ד"ה אי דליכא עדים שכתבו חדא דפלוגתא הוא התם ע"ש ולפי הנ"ל ליכא למימר הכי ואדרבא מדברי התוס' מוכח דליתא להאי סברא כלל דאל"כ מה הוא זה שכתבו חדא דפלוגתא הוא התם הא לרמב"ח דסבירא לי' הטעם משום מיגו ולא משום דלא חס ג"כ לק"מ דשפיר מצי לאוקמא כהאי גונא ואומן מהימן במיגו כנ"ל ואילו בע"ה לית לי' מיגו דירא שמא העדים יכחישוהו אבל השתא סובר שיעידו כדבריו כיון שהוא שכח כנ"ל אלא וודאי שכוונתם בפשיטות דרבא פליג על רב ושמואל:
גם מה שכתב וז"ל ובהך מיושב קושיא שני' שיש בתוס' שם עד דתקנת חכמינו ז"ל במקומו ולא מהני מיגו וגם בזה יש לתמוה חדא דתינח לפי' א' שכתבו התוס' שהעדים שמעו ושכחו ואין כאן מיגו דהוא חס על עצמו ומה יעשה ששכחו אבל לפי' ב' שכתבו התוס' שלא שמעו הקציצה שלא קצץ בפניהם עדיין קשה דהוי מצי לאוקמא ששכרו בעדים ולא קצץ בפניהם ובע"ה אומר שפרע אחת והוא אומר שלא נפרע כלום נאמן במיגו דלא קצץ אלא אחת כיון שהוא לא חס על עצמו שהי' לו לקצוץ בפני עדים ולהודיעם הקציצה אנו איך נחוס ובאמת בעיקר קושיתו נלפע"ד דלק"מ דבשלמא מעיקרא לפי מה שהקשו דמצי לאוקמא שכרו שלא בעדים ונאמן מטעם מיגו שפיר כתבו דאדתני בקציצה ליתני בפרעון שהרי אין כאן חידוש דין בקציצה יותר מבפרעון אמנם השתא דמחדש בקציצה דמידכר דכיר מאי קושיא ליתני בפרעון ומהימן במיגו דקציצה דמידכר דכיר הלא יותר נכון להשמיענו עיקר הדין דקציצה דכיר וממילא נשמע דבפרעון נאמן במיגו דקציצה ואי דיבא להשמיענו דין מיגו זה אין ענין לפרעון ולקציצה וזה ברור ועוד דמיגו מפרעון לקציצה לאו כל אפין שווין שהרי כתב הר"ן דבע"ה אינו יכול להחכיש בקציצה אלא מה שהוא תובע יותר משאר פועלי העיר דשכרן של פועלים ידוע הוא ע"ש א"כ כשהם מחולקין בפרעון וקצץ עמו כשאר פועלי העיר ליכא מיגו ולא משכחת לה אלא כששניהם מודים שקצץ יותר משאר פועלי העיר ומחולקין בפרעון כ"כ עד שמגיע לשכרן של שאר פועלים ויותר טוב לו לומר בקציצה דלעולם נאמן וממילא בפרעון כהאי גונא כנ"ל בוודאי יאומן במיגו דקציצה וגם זה ברור:
גם מה שכתב כי בזה מיושב קושית מהרש"ל כתובות (דפ"ז) ד"ה אמר רבא לא הבנתי ג"כ שכך כתב מהרש"ל שם לפי מה שפירשו התוס' בכמה מקומות משום מיגו הכא לא שייך מיגו ובוודאי אין כוונת מהרש"ל משום מיגו בדדמי חדא דלפירש"י משום מיגו דחשוד אממונא ג"כ לק"מ דכיון דלא דייקה לא הוי חשוד אממונא ועוד דהא אכתי לא אסיק אדעתי' דרמב"ח האי סברא ורבא הוא דמסיק לה אלא כוונת מהרש"ל משום מיגו להוציא ואף שיש שטר כתובה מ"מ כתב הש"ך בכ"מ דכתובה שאני ועוד יש הרבה דרכים בכוונת מהרש"ל שם אבל הא וודאי שלא כוון למיגו בדדמי גם בספ"י שם הבין כוונת מהרש"ל כדבריו ואינו נכון כנ"ל. גם בעיקר דינו של הרב ז"ל יש לפקפק קצת דלפי דבריו מאי פריך רבה בר שמואל מדסיפא בראיי' הוי רישא בלא ראיי' ומשני ראיי' דלשלם קתני וצ"ל כמו שכתבו התוס' דמיירי שיש עדים ששכח ושכחו קציצה ולפי דבריו לק"מ דיש לומר דברייתא שהשוכר מודה שהי' עדים במעמד השכירה רק הלכו לכך ברישא נשבע ונוטל בלי ראיי' כלל דליכא מיגו דירא מעדים שמא יבואו ויכחישוהו אבל בסיפא נאמן חדא דמצד אותה הטענה בעצמה נאמן אפי' בלא מיגו כיון דמידכר דכיר ועוד דאפי' מיגו איכא שאם יכחישוהו גם בקציצה יכחישוהו ומה לו לדחוק בששכח בעדים ושכחו קציצה דבב"ב לא ניחא לי' לאוקמא בהכי ודוחק לומר דזהו כוונת המתרץ ראי' דלשלם קתני ולכאורה קשה מ"ש אלא כוונתו כך ראיי' דלשבועה לא קתני שאפי' אין כאן ראיי' אלא שהשוכר מודה שהי' עדים במעמד השכירה שוב ליכא מיגו אבל ראי' דלשלם קתני דמזה לא ינצל לעולם מלבד דזה דוחק אי אפשר לומר כן בתוס' ד"ה ראי' דלשלם ומזה מוכח דאפי' בכהאי גונא נאמן במיגו וצ"ע בזה אך העולה מפירושו בגמרא ותוס' הא וודאי ליתא כנ"ל:
ז
ושעשה עמו מלאכה. עיין תומים וז"ל וודאי עידי שכירה לבד אינם מספקין כי אילו לא עשה מלאכה וכו' ולכך הטור דסבירא לי' במ"מ בלאו הכי ליכא מיגו לא הזכיר כלל הך דבעינן תרתי עכ"ל ולא ידעתי מאי קאמר שהרי הטור כתב עידי שכינה לחוד והם בוודאי אינם מספקין ועוד אם גם השתא מודה לו הפחות שבשכירות לכ"ע אמרינן מיגו ובעינן תרתי וכן אם השכיר מודה שקיבל כפי הפחות שבשכירות דהוי כופר הכל בעינן תרתי ועוד דהא הטור הסכים בסוף להדיא כדעת הרמב"ם דאמרינן מיגו ממ"מ לכופר הכל (ועיין בספר גידולי תרומה שעשה מזה סתירה להטור למקום אחר) ועוד דהא הרמב"ם עצמו לא כתב ג"כ אלא שכירה לחוד כמו שכתב הטור והוא וודאי סובר להדיא דאמרינן אפי' במ"מ מיגו לכופר הכל דלא כר"י באופן שלא יכולתי לעמוד על דעת הרב ז"ל ואולי איזה תלמוד טועה כתבו. ולולי שכל המפרשים הסכימו דעדי שכירה לבד אינם מספקין הי' נראה לפע"ד לפרש כוונת הרמב"ם והטור שלא הזכירו כלל עדי מלאכה דהיינו טעמא דבשלמא אי ליכא עידי שכירה שפיר יש לו מיגו דלא שכח כי יודע שלא הי' עדים במעמד השכירה משא"כ כשיש עידי שכירה אלא עידי מלאכה ליכא אין לו מיגו דלא עשה כי אינו יודע אם לא ראהו אדם שעשה וכי עמד אצלו כל היום מתחילת המלאכה עד סופו עד שראה שלא ראה שום אדם שעשה מלאכה דבר זה זר מאוד וכל בני ביתו יכחישוהו הגם שעיקר התקנה בפועלים הרבה ושאר פועלים יעידו עליו ודבר זה נכון בסברא דבזה לא שייך מיגו כלל ודו"ק ולכך לא הזכירו הרמב"ם והטור אלא עידי שכירה ואין להקשות אפי' אין עדים ששכרו נמי ליכא מיגו דירא שמא יעידו שעשה מלאכה מ"מ שפיר נאמן במיגו דעשה מעצמו מלאכה רק פרעו ובזה לא ישבע השכיר כי שכיר תנן ולא עשה מעצמו כמו שכתב התומים (ועוד אפי' אי ישבע השכיר מ"מ אי נפסוק דגם השתא ישבע שפיר איכא מיגו שאם הי' אומר כך לא הי' נשבע אלא על פחות שבשכירות ואפשר דבכהאי גונא לא הוי מיגו דעירומי קא מערים) אבל רש"י ז"ל כתב להדיא ועשה עמו מלאכה ונראה שהרב ז"ל סובר שאפי' עשה מעצמו שייך דין השכיר ומזה יצא לו דיש עדים על המלאכה כנ"ל:
ועיין עוד בתומים שהקשה לדברי התוס' ב"מ ד"ה קציצה שכתבו דלכך ליכא לאוקמא כגון ששכרו שלא בעדים ומטעם מיגו דלא אמרינן מיגו מ"מ לכופר הכל והקשה הוא הא עדיין יש לומר שיש עידי מלאכה ונאמן במיגו דלא שכרתיך רק מעצמו ירד ויתן לו הפחות שבשכירות דהקציצה אינה פחות מזה עכ"פ כמו שכתב הר"ן ותירץ דסבירא לי' לתוס' אינו יכול לכפור הוי הילך ומדקתני לא קצצתי לך אלא אחת משמע שהוא יותר מהפחות שבשכירות והדר הוי מיגו מ"מ לכופר הכל עכ"ד ודבריו אינם מובנים כלל ולא ידעתי מי הכריחו להקשות דמיירי שיש עידי מלאכה הא עדיין קשה שמא מיירי שאין כאן לא עידי מלאכה ולא עידי שכירה ונאמן במיגו דאי בעי הוי הודה מעצמו שעשה עמו מלאכה שלא ברשות ויתחייב בפחות שבשכירות והשתא לא הוי אינו יכול לכפור דהא יכול לכפור ולומר שלא עשה מלאכה כלל והיא תמוה מאוד ועוד קשה תינח דברי התוס' ב"מ אבל מה יעשה בדברי התוס' ב"ב (דמ"ו) ד"ה אי שהקשו האיך מצי מיירי דליכא עדים אמאי בזמנו נשבע ונוטל ותרצו דמ"מ לכופר הכל לא אמרינן מיגו והשתא קשה במה נפשך אי ליכא עידי מלאכה איכא מיגו כנ"ל ואפי' אי איכא עידי מלאכה מ"מ קשה הא הך ברייתא ר"י הוא דבעי הודאה במקצת א"כ מאי אינו יכול לכפור שייך הא יכול לכפור ולומר שגם פחות שבשכירות פרעו ואם לא ישבע השכיר לדעת ר"י כיון דהוא כופר הכל לא תקנו חכמינו ז"ל לדעתו ודוחק לומר דסבירא לי' לתוס' כרמב"ן דר"י שבועה נוטה קאמר אפי' באומר הילך זה דוחק וע"ש היטב:
לכן נראה לפע"ד ליישב דברי התוס' והיא דסבירא להו כדעת הרשב"א והרמב"ן והראב"ד פ"ג מטוען הלכה י"ד ושאר פוסקים בסוגי' דשאלה חצי יום שאם טענו מנה מלוה והודה במנה פקדון או מנה שעשה עמו בכרם זה והודה בכרם אחר פטור מתשלומין שהרי זה דומה לטענו חטין והודה בשעורין והיינו שכיון שתבעו מנה מלוה הרי הודה שאין לו פקדון בידו או מחל ולפי זה נראה דה"ה הכא אם תבעו שתים קצצת לי והלה משיב לא שכרתיך מעולם ולא קצצתי לך כלום אלא מעצמך ירדת שלא ברשות ונתחייבתי לך פחות שבשכירות לדעת הפוסקים הנ"ל דמי לטענו חטין וכו' שהרי זה הודה שלא ירד שלא ברשות ולא עשה עמו ועל מה שאומר ששכרו הוא טוען להד"ם גם לפי מה שכתב בעל התרומות שער ז' ח"ב הטעם משום שהן חלוקין בדיניהם א"כ ה"ה כאן הן חלוקין כמבואר בטור סי' שע"ה עוד כתב בעל התרו' שם דההיא מתניתין דריש פרק האשה שנתארמלה לא קתני ישבע משום דג"כ דומה להנ"ל שהיא טוענת מאתים של בתולה והוא מנה של אלמנה וה"ה כאן ודו"ק ולפי זה שפיר כתבו התוס' דליכא ממ"מ לכופר הכל ואף אם יודה שמעצמו ירד הדר הוי כופר בכל כנ"ל. הן אמת דלדעת הרמ"ה סי' פ"ח דהטעם משום השטאה עדיין יש מיגו דהודה הודאה גמורה ולא יטעון משטה ויתחייב פחות שבשכירות מ"מ התוס' לשיטתם דסבירא להו טעמא דמחילה והודאה. גם אין להקשות הא התוס' כתבו פרק כל הנשבעין גבי נגזל דמוקמינן שראהו עדים שנטל כלים ואינן יודעין כמה והקשו תוס' לר"ח קמייתא דסבירא לי' העדאת עדים חייב שבועה וכאן פליג ר"י עד שתהא הודאה במקצת משמע דלרבנן הוי כופר הכל ותרצו דהחזיר מה שראו העדים ולכאורה עדיין קשה למה אמר ר"י עד שתהא מקצת הודאה ולא אמר בפשיטות עד שלא החזיר מה שראו העדים וצ"ל דר"י באמת פליג אר"ח קמייתא ועיין תומים סי' צ' ס"ק א' בזה ואילו שמעינן ב"מ (ד"ד) דמאן דסבירא לי' העדאת עדים פטור משבועה סובר כר"ג טענו חטין והודה בשעורין חייב ועדיין קשה כיון דהך ברייתא ר"י הוא והוא מחייב בשעורין כנ"ל אבל באמת לק"מ דהתוס' לשיטתם אזלי שכתבו בס"פ המניח ובשבועות פרק שבועת הדיינין דאפי' למאן דמחייב שבועה מודה דפטור משעורין ובשבועה פליגי אי בעינן ממין הטענה ע"ש ולק"מ כן נראה לי ודו"ק:
ח
אם הודה מקצת ישבע שבועת התורה. עיין תומים דהקשה לדעת הרמב"ם דאמרינן מיגו ממודה מקצת לכופר הכל דהא אמרינן בברייתא אמר ר"י אימתי בזמן שאמר לו תן לי שכרי חמשים דינר או שתים קצצת לי אבל אמר לא שכרתיך מעולם המע"ה וקשה במה נפשך אי דיש עדים ששכרו האיך יאמר לא שכרתיך ואי אין עדים אפי' באומר תן לי חמשים דינר אינו נשבע דאיכא מיגו דלא שכרתיך ע"כ (ועיין לעיל ס"ק א' ישוב נכון לזה והתומים ס"ק י' ג"כ כוון לזה כמו שהוכחתי שם ע"ש) ולפעד"נ ליישב והוא לפי מה שכתבתי לעיל ס"ק ו' דלפי מה דס"ד דגם קציצה לא דכיר ויש עדים ששכרו רק הלכו למדינת הים לא אמרינן דנאמן במיגו דלא שכרתיך ואי דירא מעדים גם בקציצה יכחישוהו דכיון שהוא טרוד ושוכח סובר שבקציצה יעידו כדבריו אבל בעיקר השכירה יודע שיכחישוהו ולפי זה ה"ה הכא יש לומר דברייתא מיירי שיש עדים ששכרו רק הלכו לכך בעיקר השכירה נאמן אבל מיגו לא אמרינן כנ"ל. עוד נראה לפי מה שכתב התומים לעיל דמיגו לא אמרינן אלא משום דהוא על עצמו לא חס א"כ שפיר יש לומר דברייתא מיירי כהנ"ל ולכך לא אמרינן מיגו דהא הוא חס על עצמו ומה יעשה שהלכו וכי יאסרום בזיקים מבלי צאת אך באמת בזה עדיין לא יתיישב לרמב"ח דסבירא לי' הטעם משום מיגו ולאו משום דלא חם דהאיך מתוקמא ברייתא לדידי' והנכון כמו שכתבתי מקודם אך לפי מה שכתבתי לעיל דמדפריך מדרישא בראיי' סיפא בלא ראיי' ליכא למימר הכי ודלא כהתומים שם ס"ק ו' א"כ גם זה לא יתיישב ובאמת עיקר קושיתו לא הבנתי דוודאי ר"י בא לומר שמצד מה שהוא כופר בכל בעיקר השכירות או בפרעון אינו נשבע ועיקר השבועה הוא מצד הודאה במקצת הפרעון או הקציצה וממילא מזה אנו דנין שאם יש לו מיגו לעולם נאמן במיגו ואם אין לו מיגו בזה ישבע ובזה לא ולק"מ. ועוד נראה לפע"ד ליישב על פי מה שכתב הרא"ש בתשובה כלל ס"ח דין ט"ז בשטר שנעשה בקנין לפני עדים קרובים וטען הלוה שמעות שחיק הי' שפטור מצד הדין והשיב שאינו נאמן במיגו דמזוייף דמיגו במקום עדים פסולין לא אמרינן והביאו הש"ך לעיל סי' פ"ב והשתא יש לומר דברייתא מיירי ששכרו בפני קרוביו ושאר פסולין לכך אם טוען לא שכרתיך נאמן אבל מיגו לא אמרינן כדעת הרא"ש הנ"ל:
איברא צ"ע בתוס' ב"מ ד"ה קציצה שהקשו דהא ע"כ מיירי שאין עדים ששכרו דאל"כ ניחזי מאי קאמרי א"כ הא איכא מיגו דלא שכרתיך ולכך המע"ה ותרצו אדתני בקציצה ליתני בפרעון והשתא קשה הא אכתי יש לומר דיש עדים קרובים ששכרו ויודעין הקציצה ג"כ ולכך בפרעון אינו נאמן דמיגו במקום עדים פסולין לא אמרינן אבל בקציצה שפיר איכא מיגו שאם יכחישוהו גם בקציצה יכחישוהו וראיתי בתומים בכללי מיגו שנתעורר לזה וכתב וז"ל ועיין תוס' ב"מ שיש להקשות לפי הנ"ל נראה שכוון לזה וצ"ל כמו שכתבו הרא"ש והר"ן דמיגו גרוע ליגרע כח תקנה אמרינן ולפי זה ה"ה מיגו במקום עדים פסולין אמרינן כאן ולפי זה גם ברייתא אי אפשר כהנ"ל ודו"ק:
אך באמת אין תירוץ זה נכון בתוס' דמ"מ דקארי לה מאי קארי לה מנא לן להקשות מברייתא ולחדש סברא זו ומתוך כך באנו למחלוקת ר"י ורבנן אי קציצה דכיר ובפשיטות יש לפרש לפי הנ"ל ובפרט שהתוס' תרצו בחד תירוץ דלא אמרי' מיגו מ"מ לכופר הכל אלמא דאפי' ליגרע כח תקנה לא אמרינן מיגו גרונו:
וכן קשה עוד לדעת הרא"ש הנ"ל דהא דפריך מדסיפא בראיי' רישא לא יקשה הא יש לומר דרישא מיירי שיש עדים פסולין ששכרו ג"כ מהני כנ"ל ובסיפא דוקא עדים גמורים בעינן ודינו של הרא"ש צ"ע ומיין עוד לעיל סי' ע"ה כמה ראיות לדחות דעת הרא"ש גם דחיתי ראיית התומים שם מתינוקת שהורהינה באשקלון ע"ש:
ט
ישבע שבועת התורה. והטור הביא דעת ר"י שחולק על זה דלא אמרינן מיגו ממ"מ לכופר הכל וכתב הב"ח שהטור הוציא כן מדברי התוס' שבועות ד"ה קציצה וכן מדברי התוס' ב"מ שהקשו דילמא מיירי שאין עדים ששכרו ונאמן במיגו ועל זה תרצו דלא אמרינן מיגו מ"מ לכופר הכל ואני תמה דהא מדברי התוס' לא מוכח מידי דהתוס' לא תרצו כן אלא לס"ד דגם קציצה לא דכיר שעל זה סובב כל דבריהם שם א"כ שפיר ליכא מיגו אבל לפי האמת דקציצה דכיר ולא תקנו בקציצה כלל א"כ איכא מיגו דאי בעי הוי הודה במקצת הקציצה כמו שכתב הכנה"ג ולפי מה שתירץ בתומים קושית הכנה"ג גם זה ניחא וזה שהקשה התומים לדברי התוס' ד"ה וליתיב לי' גם לקמן בקושית רב שישא ברי' דרב אידי כבר הקשה מהריב"ל בחידושיו כך ועיין לעיל ס"ק ד' ישוב לזה ומה שכתב בישוב קושית מהרש"א עיין לעיל ס"ק א' ושם מבואר על נכון ודו"ק:
י
תבעו אחר זמנו. כתב הע"ש וז"ל בתוך זמנו בע"ה טרוד לקיים מצית ביומו תתן שכרו אבל לאחר זמנו אינו טרוד עכ"ל משמע לכאורה מדבריו שאם אמר אחר זמנו פרעתיך עתה נאמן אף דליכא חזקה דבל תלין ואשמ"ש כיון דאינו טרוד ועיין סמ"ע שכתב וז"ל משמע מדבריו שאם אמר פרעתיך תו"ז שאז הי' טרוד אינו נאמן וז"א כדאיתא בגמרא עכ"ל נראה מדבריו שלא השיג עליו אלא במה שנראה מתוך דבריו שאם אמר פרעתיך ת"ז אינו נאמן דהא בגמרא מוכח דנאמן מכח תרתי חזקה כמבואר אבל על מה שכתב להדיא שאם אמר פרעתיך עתה דנאמן מכח שאינו טרוד על זה לא השיגו ואפשר שמודה לו לפי שאינו טרוד אבל הוא תמוה מאוד דהא בהדיא אמרינן בהמקבל (דקי"ג) דאם יש עדים שתבעו כל זמנו ולא פרעו נשבע ונוטל אף לאחר זמנו וקשה כיון דאינו טרוד מ"ש מכופר הכל דעלמא הלא אם אומר שפרע עתה נאמן לדעת הע"ש ועוד קשה דפריך בגמרא אי הכי אפי' עבר זמנו נמי וקשה מאי קושיא כיון דאם אומר פרעתיך עתה אינו טרוד ונאמן א"כ ממילא אם אומר פרעתיך ת"ז נאמן במיגו דפרעתיך עתה גם התוס' ד"ה לא קצצתי הקשו דהרי שהא והרי עבר וקשה מאי קושיא הלא יש לומר דבריי' מיירי שאומר שפרע עתה ונאמן משום שאינו טרוד כלל ומאי כל השקלי' וטרי' דחזקות הא בפשיטות לא קשה מידי לפי הנ"ל ובע"כ דאף לאחר זמנו אם אומר שפרע עתה אינו נאמן לפי שהוא טרוד כמו בזמנו וכשאמר שפרע ת"ז הוא דנאמן מכח תרתי חזקות (וה"ה באומר שפרע עתה נאמן במיגו) ותימה על הסמ"ע לפי הבנתו בכוונת הע"ש שלא התעורר עליו בזה ומה לו להקשות על היוצא מדבריו הלא דבריו בעצמם תמוהין כנ"ל:
ועוד אני תמה על הסמ"ע דהאיך אפשר דכוונת הע"ש שאם אומר שפרע ת"ז אינו נאמן מכח שהוא טרוד ואם אומר פרעתיך עתה נאמן שאינו טרוד דהא בוודאי לא יכחוש הע"ש דין מיגו וממילא נאמן לומר שפרע ת"ז במיגו דפרעתיך עתה לכן נראה בכוונת הע"ש דכמו בשכרו שלא בעדים אמרינן דאינו טרוד ויודע ברי גמור דא"א שהוא טרוד הי' לו לטעון שלא שכרו כלל כמו שכתבו הר"ן ותוס' א"כ ה"ה בעבר זמנו אם אומר שפרע עתה אף דליכא חזקה דב"ת ואשמ"ש מ"מ נאמן שבוודאי אינו טרוד כלל דאם הוא טרוד הי' לו לטעון שפרע ת"ז דאז וודאי נאמן מכח תרתי חזקה אלא וודאי דטוען ברי גמור בלא ספק ודין זה ברור גם לפי מה שכתב התומים דעיקר הטעם משום דהוא על עצמו לא חס א"כ ה"ה בזה הוא לא חס על עצמו כי לא הי' לו להמתין עד למחר שמא יאמר שפרע ת"ז ואז יאומן בתרתי חזקה ודו"ק ועוד נראה בכוונתו בפשיטות דמה שאמר שאינו טרוד לאו למימרא במה שיטעון שפרע עתה אלא במה שטוען שפרע אתמול לא אמרי' שהוא טרוד ושוכח זה לא אמרינן כיון דעבר זמנו רמי' אנפשי' ומידכר וזה ברור בכוונתו אבל אין ספק שלא כוון כמו שהבין הסמ"ע דבריו ודו"ק ועוד נראה כי פירוש נכון השמיענו הרב ז"ל בגמרא אשר יש לכאורה להקשות למה לא ישבע בע"ה אף בזמנו או אפי' בלא שבועה יפטר כמו בעבר זמנו דאמרי' דמחמת חזקה דבל תלין הוא נזכר א"כ וכי אין הבע"ה יודע בזמנו ג"כ שיעבור בלילה בל תלין ובוודאי הוא משים על לבו וכ"ש לפי מה שכתבו התוס' לכך לא ממתינין למחר כיון שהתחיל לכפור א"כ בוודאי אפי' בזמנו הוא רמי' אנפשי' כי ירא שאפי' אם יזכור בלילה לא יהי' לו לב להודות כיון שכבר כפר ובוודאי עד שהוא בא לב"ד הוא נותן על לבו לזכור על נכון שלא יהא מוחזק אח"כ שקרן ודו"ק לזה פירש הרב ז"ל דבזמנו טרדתו לקיים מצות ביומו תתן שכרו וגרמת לו שאינו יכול לכוון דעתו על נכון אבל בלילה נח ושקט אז הוא נותן על לבו לזכור שלא יעבור בבל תלין א"כ אח"כ כשעבר היום והוא אומר שפרע ת"ז נאמן כי לאחר זמנו אינו טרוד כנ"ל:
ועיין תומים ס"ק י"ב דהקשה על מה שכתב הרמב"ן ליישב דברי הגאונים דברייתא אתיא כמ"ד אומן קונה בשבח כלי דא"כ אמאי קתני נתנה לו בדמיו נשבע ונוטל עבר זמנו אינו נשבע הא ליכא חזקה דבל תלין וע"ש שדחק ליישב ומה שנראה ליישב זה הוא דבלאו הכי יש להבין דברי הרמב"ם שפסק בקציצה בכופר הכל נשבע בע"ה ובעבר זמנו אפי' בפרעון לא ישבע אלא היסת וליכא למימר משים חזקה דב"ת פוטרתו משבועת התקנה דכדי חייו דא"כ בקציצה אפי' בזמנו יפטור משבועה מכח הך חזקה כיון דמידכר דכיר (ועיין לעיל סק"ד ושם מבואר) ובע"כ צ"ל כמו שכתבתי לעיל ס"ק ד' דטעמו של הרמב"ם כמו שכתב הר"ן דליכא משום כדי חייו אלא שכר יום ביומו מה שאין כן בקציצה איכא משום כדי חייו שאפשר שאינו מספיק באחת כמו שכתב הר"י הלוי וסייעתו וכמו שכתב הרמב"ם להדיא ולכך בעבר זמנו דרמיא אנפשי' וגם כדי חייו ליכא אינו נשבע אלא היסת (ועיין לעיל) והשתא ממילא דברי הרמב"ן נכונים וברורים דלשיטתו אזיל שכתב ג"כ בסיף דבריו שיותר נראין דברי הר"י הלוי דאיכא בקציצה ג"כ משום כדי חייו ואפי' בכופר הכל נשבע בע"ה בנק"ח ובע"כ דסבירא לי' ג"כ כמו שכתב הר"ן הנ"ל וכתב עוד הרמב"ן שם דמדקאמר ר"י כל זמן ששבועה נוטה ש"מ דאפי' בכופר הכל מיירי כגון שאומר הילך דכיון דאית לו דכוותא בדאורייתא נשבע ונוטל והטעם דמשום כדי חייו יש להטיל שבועה על בע"ה ומשום טירדא יש לעוקרה ולהטילה על השכיר והשתא שפיר קתני עבר זמנו אינו נשבע ונוטל פי' לאו משום חזקה דבל תלין דא"כ דאומן קונה בשבח כלי ליכא בל תלין אלא משום דליכא משום כדי חייו אלא שכר יום ביומו כמו שכתב הר"ן ובוודאי מודה ר"י דכל הטעם משום כדי חייו דמשום טירדא לחוד בוודאי אין להטיל שבועה וכ"ש כשפרע אותה אחת הרי דר"י לא משוי לי' אלא ספק שוכח וכשהוא כופר בכל גמור פטור בע"ה ובע"כ דהכל משום כדי חייו לכך בעבר זמנו איני נשבע וניטל ובזה מיושב ג"כ קושי' תוס' ד"ה לא קצצתי שהקשו הא הך ברייתא ר"י היא דבעי הודאה במקצת א"כ הרי שהא ועבר ולפי הנ"ל ניחא דאין הטעם משום בל תלין אלא משום דליכא משום כדי חייו אלא שכר יום ביומו ואין להקשות לעיל ג"כ דפריך אי הכי אפי' עבר זמנו קשה מאי פריך דהא ליכא משום כדי חייו כבר תירץ הר"ן ז"ל דאף דליכא משום כדי חייו שהרי עבר היום מ"מ שלא ילך בפחי נפש איכא שטרח ועמל ולא ראה טוב בעמלו וכל זה הוא בעבר זמנו דפרעון אבל בעבר זמנו דקציצה שהוא נוטל עכ"פ פחות שבשכירות ואינו הולך בפחי נפש דשכרן של פועלים ידוע הוא כמו שכתב הר"ן ומשום כדי חייו שאינו מספיק באחת ליכא שהרי עבר היום לכך אינו נשבע ונוטל ובאמת התוס' לשיטתם מקשי שפיר דלא סבירא להו סברת הר"ן כמו שכתבו מהרש"א ומהריב"ל בד"ה אי הכי ולפי זה יש ראי' להר"ן מקושית תוס' הנ"ל וכבר הוכחתי שכן דעת הר"י הלוי ורמב"ם ושאר פוסקים שסוברים דבקציצה בע"ה נשבע אפי' בכופר בע"כ סבירא להו כהר"ן ודו"ק:
יא
שתבעו כל זמנו עד כל יום ה'. לשון הרמב"ם פי"א מה"ש והנה הר"ן ז"ל ריש פרק כל הנשבעין הביא מחלוקת הפוסקים דדעת רש"י שאינו נשבע אלא יום אחד אחר זמנו ואחרים פרשו שלעולם יש לו נאמנות יום אחד אחר שתבעו שאם תבעו בזמנו נשבע למחרתו ואם תבעו למחרתו נשבע מחרת אותו יום וטעמא דמילתא דכל שהוא מתמיד מידק דייק אבל כשנתרשל בדבר איכא למימר נמי פועל טרוד בעסקיו וכך הם דברי הרמב"ם פי"א מה"ש עכ"ל הנה לכאורה משמע מדבריו דדעת רש"י שאינו נשבע ונוטל אלא יום אחד אחר זמנו ואף שתבעו למחרתו ג"כ כל היום או בסופו ואמר שלא פרע עדיין שהרי בזמנו ג"כ צריך שיתבע אותו כל היום לא בסופו ויאמר שלא פרע כמו שכתב הסמ"ע וע"ש אבל באמת אי אפשר לומר כן דהא רש"י כתב שם ד"ה וכי לעולם לא פרע וז"ל וכי שכיר משהא שכרו כ"כ הרי דלא קשיא לן למה ישבע לעולם אלא לפי דאיכא חזקה דאשמ"ש אבל בלאו הכי דין הוא שישבע לעולם א"כ כשתבעו למחרתו ג"כ וידוע שלא פרע למחרתו וליכא חזקה דאשמ"ש למה לא ישבע ג"כ מחרת אותו יום ונוטל וע"כ ל"ל דמה שפירש"י שם יום אחד אחר זמנו היינו משום דשם מיירי בזמנו וה"ה אם תבעו למחרתו וידוע שלא פרעו א"כ ממילא אם זמנו הוא ונותנין לו יום אחד אח"כ וזה ברור כנ"ל לכן נראה דפלוגתייהו תליא בפירש"י ותוס' שם ד"ה וכי דשם הקשו תוס' לפירש"י שפירש משום חזקה דאשמ"ש דהא ע"כ דבע"ה לא נפטר אלא בתרתי חזקה כמבואר שם ופרשו הם שאין תקנה טובה שישבע השכיר לעולם ונראה ביאור דבריהם כמו שכתב הר"ן בשם המפרשים דכיון שנתרשל בדבר איכא למימר נמי דפועל טרוד בעסקיו לכך אין תקנה טובה שישבע השכיר ויטול לעולם כתביעת יום ראשון ולפי זה הא דמשני כנגד יום תביעה ה"פ דוודאי ביום ראשון צריך לתבוע אותו כל היום או בסופו וידוע שלא פרע דאי לאו הכי איכא חזקה דבל תלין ואשמ"ש למחר משא"כ ביום שני דליכא חזקה דבל חלין שאינו אלא בוקר ראשון רק כל הטעם משום דפועל נמי טרוד בעסקיו ולפי זה אם תבעו למחרתו ג"כ דמידק דייק אף שלא תבעו כל היום ולא ידוע שלא פרעו נשבע ונוטל כיון דליכא אלא חדא חזקה אבל לשיטת רש"י דאשמ"ש לחוד מהני צריך שיתבע אותו כל היום למחר ג"כ עד שיהא ידוע שלא פרעו ולזה נוטה ג"כ דעת הרמב"ם שכתב וכן אם הי' תובע והולך כל יום ה' וכמו שכתב הסמ"ע וכל המפרשים ובעיקר קושי' תוס' לפירש"י נראה לפע"ד ליישב בפשיטות ורש"י עצמו הרגיש בזה שכתב בלשונו המסולסל ולמה לא נאמין בע"ה בשבועה וכי שכיר משהא שכרו כ"כ ע"כ וה"פ דוודאי מעיקרא הוצרכו תרי חזקה היינו לפטור בע"ה משבועת התקנה ג"כ כמו שכתב הרמב"ם וכל הפוסקים דבע"ה אינו נשבע אלא היסת ובימי המשנה אפי' היסח לא ואי לאו תרתי חזקה הי' נשבע בנק"ח כיון ששכיר מסר נפשו על שכרו כמו שכתב הר"ן (ולשיטת התוס' הי' נשבע משום כדי חייו גמור לפי הבנת מהרש"א ומהריב"ל ודו"ק) אמנם הכא מקשי שפיר וכי לעולם לא פרע פי' ישבע בע"ה ושבועה וודאי הוא כמו בל תלין כדמוכח מדברי התוס' שם וחזקה דאשמ"ש ג"כ איכא ולק"מ. הדרן לכללן שלעולם אינו נשבע אלא אם תבעו כל היום וידוע שלא פרעו אבל בלאו הכי מדברי רש"י נראה דבע"ה נשבע בנק"ח כנ"ל אבל הרמב"ם לא כתב מזה כלל ונראה דעתו דהשתא היסת ג"כ כמו בל תלין:
סעיף ד.
בעל הבית אומר שתים קצצתי לך והשכיר אומר שלשה קצצת לי המוציא מחכירו עליו הראיה ואם לא הביא ראיה אע"פ שכבר נתן לו שתים או שאמר ליה הילך הרי בעל הבית (יב) נשבע בנקיטת חפץ בד"א כששכרו בעדים ולא ידעו כמה פסק לו ותבעו בזמנו אבל אם שכרו שלא בעדים או שתבעו אחר זמנו ישבע בעל הבית היסת:
יב
נשבע בנק"ח. בגמרא שלחו לי' מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו אומן אומר שתים קצצת לי מי נשבע וכו' ישבע בע"ה ואי לא מייתי ראי' פקע אמאי וכו' ודקדק הרב יוסף הלוי מזה דאפי' בכופר הכל נשבע בע"ה דאל"כ האיך ס"ד דאי לא מייתי ראי' פקע הא מודה במקצת הוא ותירץ הרמב"ם בשנים חדא דס"ד כשם שתקנו לשכיר לישבע וליטול כך תקנו לבע"ה להיות נאמן בקציצה דכיון דמידכר דכיר איכא משום בל תלין ובל תגזול וכל השמות הללו ועוד תירץ אקציצה מידכר דכיר פרכינן ואפי' במ"מ פטר רבה בר שמואל לפי שאין מוסרין שבועה לבע"ה משום דטרוד הוא ולא דכיר אפי' בקציצה ופועל אינו נשבע ונוטל דליכא בקציצה משום כדי חייו. והנה על תירוץ הראשון הקשה הש"ך דהא בזמנו מיירי דליכא משום בל תלין ובל תגזול נמי ליכא דא"כ בכל מודה במקצת נימא הכי ותפס הש"ך תירוץ שני של הרמב"ן ובאמת הר"ן תמה על תירוץ שני דאי לא דכיר הוי משיל"מ והש"ך לא דיבר מזה כלום ולפע"ד נראה שכל דברי הרמב"ן נכונים וברורים דהנה מה שתמה הש"ך על תירוץ ראשון של הרמב"ן אין כאן תמוה כלל ותמהני האיך נעלם למראה עיני הכהן דברי התוס' ד"ה כי מטי שהקשו ימתינו לעולם עד למחר ותרצו שני תירוצים והדבר מבואר לכל מעיין ששני התירוצים לא שייכי אלא בפרעון דלא דכיר אבל בקציצה דדכיר ממילא אותה חזקה דאיכא לאחר זמנו איכא נמי בזמנו (ועיין ס"ק ד') וזה שדקדק הרמב"ן כיון דקציצה מידכר דכיר וכו' ודבר ברור שכוון להנ"ל ושפיר כתב הרמב"ן דאפי' במ"מ כיון דדכיר בוודאי דעתו לעבור על בל חלין ובל תגזול וכל השמות שמנו חכמים בהמקבל ודו"ק. גם מה שהקשה הרמב"ן על תירוץ שני של הרמב"ן נראה שהרמב"ן כוון כמו שכתב הר"ן עצמו דכיון דלא חשבינן לי' כאומר ממש איני יודע לא הוי משיל"מ ומה שכתב הר"ן שכל שאינו יכול לישבע מן הדין או מפני חשש ראוי שישלם זה דבר זר מאוד ואדרבא מצינו בשכנגדו חשוד על השבועה דהקשו תוס' הא הוי משיל"מ ותרצו כיון שהוא עומד וצוח והשתא ומה התם דידעינן בבירור שהוא חשוד מ"מ לא דיינינן לי' במשיל"מ כ"ש כאן שאין אנו יודעין אם הוא מסופק או לא שבוודאי אם באמת לא פרע יש לומר שהוא מסופק כמו שפירש"י שהוא נותן שכר לכמה פועלים וכסבור שנתן לזה משא"כ אם באמת פרע בוודאי הוא טוען ברי גמור בלא ספק והשתא האיך נדון אותו במשיל"מ שמא פרע באמת וטוען ברי גמור הרי דבשכרו שלא בעדים נאמן שטוען ברי גמור וכי בשביל שאין לו מיגו אי אפשר שטוען ברי והשתא שפיר כתב הרמב"ן דס"ד דאין מוסרין שבועה לבע"ה לפי שהוא טרוד ומ"מ במשיל"מ לא דיינינן לי' דהא גופא מספקא לן אי טרוד או לא דשמא פרע וטוען ברי גמור כנ"ל וגם אילו ידעינן בבירור ששכח לא ידעינן אי לא פרע ומשום כדי חייו ליכא שישבע השכיר לכך המע"ה ונראה שמטעם זה לא חשב הש"ך כלל לקושית הר"ן דכוון להנ"ל:
אך קשה על הרמב"ן מטעם אחר דלפי דבריו מאי פריך בגמרא לעיל אי הכי אפי' קצץ נמי דכיון דקס"ד דקציצה לא דכיר לא קשה מידי דשאני קציצה דליכא משום כדי חייו ובע"ה טרוד ולא דכיר לכך המע"ה וזהו תימה גדולה דמעיקרא רוצה להקשות מהך ברייתא והוכיח מינה דקציצה דכיר ואח"כ הקשה מהך ברייתא אמאי דקאמר שמואל דקציצה דכיר ורוצה להוכיח מהך ברייתא דגם קציצה לא דכיר ודוחק לומר דהמקשה ידע מהא דאמר שמואל דבע"ה נשבע ועל זה פריך הא לא דכיר דהא שמואל נתן טעם בהדיא משום דקציצה דכיר ואין התחלת קושיא ותימה על הפוסקים שלא התעוררו עליו בזה ונראה שמטעם זה חזר בו הרמב"ן עצמו וכתב שיותר נראין דברי הר"י הלוי דבעיין לאו במ"מ אלא בכופר הכל דאיכא בקציצה ג"כ משום כדי חייו וכן כתב הר"ן שם ותימה על הש"ך שכתב בפשיטות כדעת בה"מ ובאמת כל הפוסקים חולקין עליו והרמב"ן והר"ן בעצמם שמתחילה כתבו ליישב קושית הר"י הלוי מ"מ בסוף דבריהם הסכימו לר"י הלוי ובה"מ הוא כמעט יחיד בדין זה גם דעת רי"ף לא נתברר בפירוש נגד דעת ר"י הלוי ועיקר סמיכת הש"ך על תירוץ שני של הרמב"ן וכבר שדיתי בי' נרגא והרמב"ן עצמו לא נח דעתו בזה:
ועוד אבאר בראיות ברורות שאין הסוגי' סובלת פרושה אלא כדעת הר"י הלוי ומתחילה נחקור אחר רבותינו בעלי התוס' להיכן דעתם נוטה ומה שכתב מהרש"א ומהריב"ל ד"ה אי הכי דסבירא להו דליכא כ"ח בקציצה כבר כתבתי ס"ק ו' כוונה אחרת בתוס' שם ע"ש דהנה לכאורה קשה הא ששלחו לי' מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו מי נשבע וקשה מה זו שאלה הא לא משכחת לה לעולם שישבע השכיר דמה נפשך אי קציצה דכיר בע"ה נשבע ואי קציצה לא דכיר הוי לי' איני יודע אם נתחייבתי ואילו משיל"מ לית להו לרב ושמואל כנודע א"כ לא משכחת לה שישבע ויטול ובדברי התוס' שם ד"ה אי הכי אפי' קצץ נמי ותירוצם לא שייך לרב ושמואל גם מלשון התשובה שהשיב נשבע בע"ה קציצה מידכר דכיר דמשמע אי לא דכיר מגרע גרע ובאמת זה אינו דאי לא דכיר אף שבועה לא הי' צריך כנ"ל:
ועוד קשה בתוס' שם ד"ה לא קצצתי שהקשו הא הך ברייתא ר"י היא דבעי הודאה במקצת א"כ קשה בעבר זמנו הרי שהא והרי עבר והדבר תמוה מה זה שהכריחו קושיתם משום דאתיא כר"י דבעי הודאה במקצת הא אפי' לרבנן ג"כ ע"כ מיירי שלא פרע אותה אחת דאי פרע יקשה קושית תוס' לעיל מינה ד"ה אפי' קצץ דהא הוי איני יודע אם נתחייבתי ומשיל"מ לא הוי כיון שפרע אותה אחת וע"כ דמיירי שלא פרע ודו"ק:
ומה שנראה ליישב זה והוא דמתחילה נבאר דברי התוס' ד"ה וליתיב לי' שכמעט אין לו הבנה שהקשו הא הוי איא"נ ותרצו דהוי כאיני יודע אם פרעתיך וקשה כיון דבקושיתם לא ס"ד דהוי איא"פ א"כ אמאי לא העמידו עצמם מעיקרא על מאי דמשני בע"ה טרוד בפועליו לכך נשבע השכיר ונוטל דלא יהא אלא ברי ושמא ופטור למאן דאמר ברי לא עדיף וכמו שהקשו בד"ה אפי' קצץ דמהאי טעמא אף בשבועה לא יטול השכיר ומה זה שהקשו כאן אהא דפריך וליתיב לי' בלא שבועה וגם מה שתרצו דהוי איני יודע אם פרעתיך הוא תמוה לכאורה דבשלמא בעלמא כשטוען בפירוש איני יודע דין הוא שישלם דאין ספק מוציא מידי וודאי משא"כ הכא ה"מ דאמרינן ששכח אם באמת לא פרע אבל אי פרע וודאי הוא טוען ברי גמור שפרע והאיך נחשיב אותו כאיא"פ שמא פרע באמת וטוען ברי גמור ודו"ק ומהאי טעמא כתב הרי"ף עקרוה רבנן לשבועה מבע"ה משום טירדא ושדי אשכיר משום כדי חייו דמשום טירדא לחוד לא הי' נשבע וכ"ש ליתן לו בלא שבועה משום איא"פ) ועוד יש לדקדק בתוס' ויתבאר בתוך דברינו: