אור ברסלב

תפארת יעקב חושן משפט חלק ב· רבי יעקב גזונדהייט

על חו"מ סימן פח

על חו"מ סימן פו

דיני כפירה והודאה ושתהא ממין

הטענה. ובו לג סעיפים:

סעיף א.

אין מודה מקצת הטענה חייב לישבע עד שיודה לפחות בפרוטה (א) ותהיה הכפירה לפחות שתי מעין כסף לפיכך אינו חייב עד שיתבענו שתי מעין ופרוטה והוא מודה בפרוטה וכופר בשתי מעין אבל תבעו שתי מעין ופרוטה והודה בשתי פרוטות כיון שאין בכפירה שתי מעין או אם הודה בחצי פרוטה פטור כיון שאין בהודאה פרוטה שיעור הפרוטה משקל חצי שעורה של כסף נקי ושיעור שתי מעין משקל ל"ב שעורים כסף נקי:

סעיף ב.

וכן אם לא תבעו כסף אלא מיני סחורות והודה לו מקצת שמין הכפירה וההודאה אם יש בכפירה שוה שתי מעין ובהודאה פרוטה אחת חייב: (א)

ותהי' הכפירה לפחות משתי מעין. הרמב"ם רפ"ג מה"ט כתב דלכך בעינן שתי כסף מעין ולא שקלים לפי שהוא מדבריהם. ותמה ה"ה דהא מקראי ילפינן ומה שאמרו מעין ולא שקלים פ"ק דקידושין מקשה לה ומתרץ לה עכ"ל ובתומים סי' זה ס"ק א' כתב ליישב זה תורף דבריו דמפרש כר"י הלוי דהגירסא היא מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב והכונה מה כלים כל שהוא חשוב אף כסף כל שהוא אך עדיין קשה למה לא סגי בפרוטה כמו קידושי אשה לכך כתב הרמב"ם דמן התורה בשני פרוטות סגי ורבנן תקנו שתי כסף ולכך עשו מעין ולא שקלים ואין דעתי נוחה בזה דהאיך אפשר דהרמב"ם סובר מן התורה בב' פרוטות דהא בראש הפרק כתב בהדיא וז"ל אין מודה במקצת חייב שבועה מן התורה עד שיודה בפרוטה או יותר ויכפור בשני מעין או יותר גם בגוף הדבר לשתי פרוטות בודאי לא צריך קרא דכבר כתוב לאשמה בה פרט לפחות מפרוטה כביאור הירושלמי וזהו כונת רש"י שבועות (דף מ' ע"ב) מכספים ידעינן שנים ודבר חשוב והקשו התוס' דכספים לא משמע רק ב' פרוטות ולפי הנ"ל ניחא דפרוטות לא צריך קרא הנ"ל:

גם עיקר הקושי' מקידושין לא ידעתי דפשיטא שאין לדמות חשיבות דשבועה לקידושין (גם קושית התוס' על רש"י מקידושין לא ידעתי דפשיטא דלא ילפינן מכסף דעפרון שיצטרך בקידושין כל הפרטים כמו בעפרון ודו"ק): אמנם דברי הרמב"ם ברורים דהא שם בקידושין מסיק אלא אמר רב אסי כל כסף קצוב האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה. והנה יש להבין הלא הטענה שתי כסף נמי כסף קצוב הוא ומ"מ סגי במעין לזה סבירא לי' להרמב"ם כמו שכתב להדיא בתשובה ששאלוהו על מה שא מר קידושי כסף מדברי סופרים דהא ילפינן קיחה מעפרון והשיב שאין כל דבר הנלמד בהיקש או בגזירה שוה וכו' דבר תורה עד שיאמרו עליו חכמים בפי' שהוא מן התורה או שיכתוב בפי' בתורה כמו עריות ע"ש סי' קל"ב שהאריך בזה וא"כ הדברים כפשטן דוודאי כסף קצוב האמור בתורה שקלים היא אבל זה שהצריכו להיות שני כסף היא מהיקשא דמה כלים שנים ואין זה מן התורה ולא הוי כסף קצוב האמור בתורה רק כסף סתם לכך עשו מטבע ירושלים וזה פשוט וברור בכונת הרמב"ם:

סעיף ג.

בד"א כשתבעו פירות או מיני סחורות אבל תבעו שני כלים והודה לו באחד מהם אין צריך שיעור אלא אפילו היו (ב) עשרה מחטין בפרוטה תבעו שנים והודה לו באחת מהם חייב. טענו כסף וכלים הודה בכלים וכפר בכסף אם יש בכפירה שתי מעין חייב ואם לאו פטור הודה בכסף וכפר בכלים אם הודה בפרוטה חייב:

ב

עשרה מחטין בפרוטה. זה היא דעת הרמב"ם והגאונים אבל הרא"ש וטור חולקין דבעינן שיהיה שוה פרוטה והנה דעת רש"י כפי מה שכתב הרא"ש בשמו משמע דסבירא לי' כהרמב"ם דקשה לרש"י שפירש דלא גרסינן כלים דבר חשוב דהא אמרינן לקמן דאפי' כפירת מחט חייב וכתב עליו הרא"ש ואין נראה דמחט נמי דבר חשוב היא ואחי לאפוקי כלי שאיני שוה פרוטה משמע מדבריו "דלרש"י" לא בעינן בכלי חשיבות וכן משמע מפירושו פ"ק דקידושין אך באמת מבואר ברש"י (דף מ"א) דכלי נמי חשוב הוא ע"ש ולא ידעתי למה פירש כונת רש"י רק דפשוט הוא כונת רש"י דכל פחות שבכלים חשוב היא א"כ מה בא כסף למעט אך מ"מ לפי זה מוכח כרמב"ם דאל"כ שפיר ממעט פחות מפרוטה וע"כ דסובר דפחות מפרוטה ג"כ חשוב היא אבל באמת הא ליתא וכונת רש"י כך דכיון דחזינן דאי לאו קרא לא נחלק מעצמינו בין כלים לכסף והשתא כיון דקרא לא מוכח רק דלא בעינן בכסף ולכך יצאו כלים א"כ מנא לן לאמר דאפי' פחות מפרוטה סגי בכלים דהא לא מוכח ממה שיצאו כלים לזה כתב דע"כ לא גרסינן אף כלים דבר חשוב ולפי זה דעת רש"י דכלי פאות מפרוטה לא מהני וכן מבואר עוד ממה שכתב שם וז"ל אלא כתב כלים לאמר דהוי דבר חשוב ולא בעינן שווייהן שתי כסף הרי להדיא כמו שכתבתי ודלא כמו שהבין הרא"ש כוונתו ודו"ק:

ובזה מיושב ג"כ מה שכתבו התוס' בד"ה מה כלים ואית ספרים דגרסי וכתבו והשתא אין צריך להגיה כמו שהגיה הקונטרס משום דשמואל אית לי' יצאו כלים למשהן ושפיר גרסינן אף כלים דבר חשוב והיינו דבעינן פרוטה ולפי הנ"ל ניחא דוודאי גם רש"י מודה דבכלי בעינן פרוטה ומ"מ אי אפשר לגרוס מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב דכיון דכתיב כסף דילפינן מינה שתי כסף א"כ ממילא לא מוכח רק בפרוטה ולא בעינן שתי כסף דבציר מהכי לא מוכח ממה שיצאו כלים ובודאי מודה רש"י לאית ספרים דגרסי לא קשיא ממה דקאמר לשמואל אי לאו כסף שמעינן דבר חשוב משום דאי לאו כסף שפיר הוו ס"ד כלים יצאו לפחות מפרוטה כיון דבעלמא לא שמעינן רק פרוטה כיון דלא כתב כסף אבל רש"י לעיל שפיר קאמר כיון דכתיב כסף דבעינן שתי כסף אין צריך לגלות הכלים דבעי פרוטה כיון דלהכי לא יצאו כלים ודו"ק, ודברי התוס' צריך עיון לכאורה ונראה שלזה נתכוון הרב מהרש"א שעומד על מה שכתבו התוס' והדר מקשינן כסף לכלים וכתב וז"ל דהשתא ודאי כסף לאו יתירא היא וכו' ויצאו כלים למשהן דקאמר לא איצטריך למימר כפירש"י מדלא כתוב כספים אלא מהיקשא כלים לכספים למשהן וכו' עכ"ל:

והנה לכאורה דבריו צ"ע דנהי דכסף וודאי לא יתירא היא ובלא יתורא לא שמעינן תרתי כמו שכתבו התוס' מקודם א"כ ע"כ דמהיקשא ילפינן אבל למשהן שפיר ילפינן בלא היקשא כיון דאיצטריך כסף לגלות אכלים שלא יהיו פחות מפרוטה ש"מ דכלים אמשהן ולפי הנ"ל ניחא דכוונת מהרש"א ליישב קושיא הנ"ל דלפירש"י שפיר גרסינן אף כלים דודאי אי מיתורא ילפינן לא הוי איצטרך כסף להורות כלים ג"כ דברי חשוב דהיינו פרוטה דהא מיתורא לא מוכח פחות מפרוטה אבל השתא דילפינן מהיקשא א"כ למשהן נמי ילפינן מהיקשא ושפיר ס"ד דכלים פחות מפרוטה חשוב קמש"ל כסף להורות בכלים בעינן פרוטה ושפיר גרסינן אף כלים דבר חשוב ואין צורך להגיה ודו"ק:

והנה לכאורה נראה להביא ראי' ברורה להפוסקים דכלי פחות מפרוטה מהא דגרסינן שם (דף מ' ע"ב) אמר ר"פ טענו כלים ופרוטה הודה בכלים וכפר בפרוטה פטור הודה בפרוטה וכפר בכלים חייב וקאמר חדא כרב וחדא כשמואל והיינו חדא כשמואל יצאו כלים למשהן חדא כרב דבעינן כפירה "ב" כסף ומבואר היא דלשמואל דסובר אפילו לא כפר אלא בפרוטה אי לא הודה אלא בפרוטה חייב אין חילוק כאן בין כפר בכלים או הודה בכלים דאף סוף תחילה הטענה כלים דבר חשוב ואפילו לא כפר אלא פרוטה חייב ולפי זה יקשה על מה דקאמר שמואל טענו שתי מחטין והודה באחד חייב לפיכך יצאו כלים למשהן וקשה במה נפשך אי אין בהם בכל כלי שוה פרוטה הרי לא מהני להרא"ש וטור ורמב"ן וע"כ דיש בכלי שוה פרוטה א"כ מאי איריא שתי מחטין כל אחד שוה פרוטה אפילו לא טענו רק מחט אחד ושוה פרוטה חייב דלשמואל לא בעינן רק כפירה פרוטה ומזה מוכח כהגאונים והרמב"ם דכלי פחות מפרוטה מהני ושפיר קמש"ל "ב" מחטין אפילו אינן שווין פרוטה ובזה אילו הי' במקום מחט פחות משוה פרוטה פשיטא דלא מהני קמש"ל דמחטין מהני וזהו ראי' ברורה לדעתי. אך לכאורה ממקומו יש להוכיח להיפוך דוודאי קשה קושית התוס' מנא לן למידק כלים למשהן הא איצטריך לשנים ותרצו דדייק מדלא כתיב [כלי ולכאורה קשה הא בכלי לא משכחת הוד'] כספים או חפצים:

והנה לכאורה קשה אכתי מנא לן לשנים הא אצטריך למשהן וצ"ל כמו שכתב הרשב"א דדייק מדלא כתיב כלי ולכאורה קשה הא בכלי לא משכחת הודאה שאם יודה מיתורא הוו שברי כלי ובטיל חשיבותייהו כמו שכתב הר"ן ואם יודה דבר אחר אינו ממין הטענה וצ"ל דמשכחת לה שיטענו כלי ודבר אחר ויודה באחד ויכפור באחד והשתא אי ס"ד דכלים פחות מפרוטה סגי א"כ אם יטענו כלי ודבר אחר ע"כ שהיה שוה פרוטה חוץ הכלי אמנם עכשיו כלים אפילו תרווייהו פחות מפרוטה סגי והא גופא קמש"ל קרא כלים אבל מנא לן למידק לשנים כיון דאיצטריך לכתוב כלים ומזה מבואר דכלים בעינן כל אחד שוה פרוטה א"כ הא דכתיב כלים היינו לשנים ודו"ק:

אך באמת נראה לפי ע"ד דהא ליתא דודאי הרשב"א לשיטתו דכלים בעינן פרוטה כרמב"ן אבל להרמב"ם אין צורך לזה וגם התוס' אין כונתם דדייקינן מדלא כתיב כלי רק דכל קושית התוס' להקשות על מה דילפינן מיתורא א"כ שפיר מקשה הא אינו מיותר והיינו מנא לן למידק למשהן מיתורא דלכך יצאו כלים הא איצטריך לשנים אבל להיפך לא מקשי מידי דכיון דכתיב כלים מהיקשא ילפינן מה כלים שנים אף כסף שנים ועל זה לא שייך להקשות כלל הרי דלפי' התוס' דלמטה גם כסף אינו מיותר והכא כתבו התוספות דלולי יתורא לא שמעינן תרווייהו וע"כ משום דבהיקשא לא איצטרך יתורא וזה שכתבו [לפי זה שפיר מוכח כהנ"ל דכלי פחות מפרוטה סגי] למטה והדר מקשינן כסף לכלים (וכן מהרש"א כתב דגם כלים למשהן ולפי האמת אין צורך למידרש מיתורא כלל) ולכי זה שפיר מוכח כהנ"ל דכלי פחות מפרוטה סגי ובאמת צ"ע על הרשב"א הנ"ל וכן על הרא"ש וטור. אך יש לדחות ראי' הנ"ל כך דודאי שמואל באמת סובר כן אבל לדידן דקיימא לן בכפירת טענה שפיר בכלים בעינן שוה פרוטה ואי קשיא מנא לן דהא בהא תליא לאו קושיא דהא בגמרא אמרינן דייקא קראי כשמואל ומסיק כסף לכפירה היא דליתא דאל"כ לא לכתוב כסף ואנן ידעינן מה כלים שנים אף כל שנים. ושמואל אי כתיב כלים לחוד לא ידעינן דבר חשיב וקשיא לרב וצ"ל דבאמת בהא פליגי שמואל לשיטתו דכלים פחות מפרוטה א"כ אי לאו כסף ס"ד דלא בעינן דבר חשוב ואי קשיא אי ס"ד דלא בעינן דבר חשוב למה איצטריך קרא להוציא כלים. איצטריך לפחות מפרוטה אבל רב סובר דפחות מפרוטה לא מחשב ממון כלל ולא אפשר דאתי קרא להכי רק דבפרוטה סגי א"כ אי ס"ד דבעלמא לא בעי דבר חשוב לאיזה צורך גלי קרא כלים לאפוקי הלא בעלמא במי בהכי סגי וע"כ דבעלמא בעינן דבר חשוב וגלי קרא כלים לאפוקי בפרוטה והא ודאי כיון דגלי קרא דבעלמא לא סגי בפרוטה א"כ מסתמא קפיד קרא הדבר חשוב דפשיטא דאין חילוק בין פרוטה לכלי רק דבר חשוב ודו"ק:

ולפי זה לדידן דקיימא לן כרב שפיר בעינן בכלים שוה פרוטה ובזה יובנו דברי התוס' בד"ה מה כלים שחסרו פי' דמכספים ידעינן שנים ודבר חשוב כתבו וז"ל וא"ת לרב דבעי כסף לכפירה מנא לן דבעינן דבר חשוב ואשתומם על דבריהם חדא דהיא היא קושית הגמרא דקאמר ושמואל דבר חשוב מנא לן ואי כוונתם להקשות אכתי קשיא לרב הוה להו לומר כן ולא להקשות כאלו הם באים בקושיא מחודשת דלא מקשי בגמרא ועוד אי כונתם כך מה זה ענינם להך דהכא לקמן נמי הך מימרא הוו להו לאקשויי הכא דפשיטא דהך קושיא אפילו לפירוש רש"י דכסף גופא מורה על דבר חשוב מ"מ קשה אי ס"ד דמכסף ילפינן דבר חשוב גם לכפירה מנא לן וע"כ דילפינן דרב חשיב ממקום אחר וקשה מנא לי' גם לשון התוס' כסף לכפירה מנא לן דבר חשוב ההפוך הוה להו להקשות כקושית הגמרא:

לכן נראה דכונת התוס' כך דוודאי מה דקאמר בגמרא היינו דשמואל לשיטתו דכלים פחות מפרוטה סגי אבל לרב פשיטא דכלים פחות מפרוטה לא א"כ שפיר מוכח דבר חשוב מדאיצטריך קרא לאפוקי כלים אמנם קושית התוס' הוא רק דוודאי אי לא כתיב כסף הוו ידעינן דבר חשוב כנ"ל אמנם השתא דקרא כתב כסף לכפירה מנא לן דבר חשוב לכפירה דא אפילו אי כלים פחות מפרוטה למה לא שמעינן רק שהיה תחילת הטענה דבר חשוב ואתי קרא לאפוקי דכלים תחילת הטענה לאו דבר חשוב אבל שיהיה הכפירה דבר חשוב מנא לן וזהו שסמכו קושיתם לכאן דוודאי לפי' רש"י דכספים מורים על מעין א"כ שפיר לשון כסף מורה בעצמו על דבר חשוב אבל לפי מה שהוכיחו מקידושין דכסף פרוטה ואי לאו יתורא לא שמעינן א"כ תקשי כסף לכפירה דבעינן דבר חשוב מנא לן (ואזלי לשיטתם דאיצטריך אפילו פרוטה כנ"ל) והשתא קושית הגמרא בוודאי לא קשיא רק קושיא זו וע"ז תרצו דלא ילפינן מיתורא דכלים דבר חשוב רק כלים גופא חשובין וילפינן מגופא דכלים א"כ לפי זה יהא כלים לרב פחות מפרוטה כמו לשמואל ג"כ אתי שפיר דרב דייק דבר חשוב מכלים דאפי' מחט שאין בו שוה פרוטה חשוב היא וראוי לעשות בו מלאכה גדולה. אמנם לפי זה אין צריך לאמר דרב פליג אדשמואל א"כ כיין דשמואל בודאי סובר דכלים אפילו פחות מפרוטה לא שמעינן לרב שיחלוק א"כ יש לפסיק בזה כשמואל אך מ"מ אין קושיא מזה על הרא"ש וטור דהם סבירא להו כמו שכתבו התוס' אח"כ דכלי לא חשוב רק כששוה פרוטה א"כ לרב דוקא פרוטה בעינן אך מה שכתבו התוס' דאפי' לשמואל דוקא פרוטה בעינן והביא ראי' מירושלמי אהא וודאי קשה מה שהקשינו לעיל דלשמואל מדקאמר טענו שתי מחטין ש"מ דאפי' פחות מפרוטה סגי וצ"ע גם יש להביא ראי' דכלי פחות מפרוטה סגי מהא דדייק ממתניתן דהזהב כרב מדלא קתני כפירה פרוטה והשתא תקשי למה לא קתני כפירת כלי פרוטה אלא ש"מ דכלי פחות מפרוטה מהני ובאמת שיש לדחות קצת כיון דטעמא דכלי חשוב כמו מעה הוו כמו יתר מפרוטה וצ"ע:

והנה יש לי ספק במאי דאמרינן יצאו כלים למשהן אי נימא כל שתבעו כלים יש לי בידך אף שהרשות בידו לפרוע מה שירצה וזה הודה כלי חשוב היא וסגי בב' פרוטות ולמר פחות מפרוטה או דלמא דוקא בתבעו כלים דוקא וזה הודה אחת דינא הכי אבל אם יש לו רשות לשוב מה שירצה שעל מנת כן הלווהו דיינינן לי' דמאי נ"מ מינה שעיקר הלואה כלים כיון שעכשיו אתי תבע אותם ואף אם יודה זה כלי לא איכפת לן דהוו כמו שהודה פחות מפרוטה רק שיתן עבור זה כלי דפשיטא דלא מהני ומסתברא ודאי וחזינן לה ממה שכתבו התוס' בד"ה בשטענו דפחות מפרוטה לא שמי' חסרון וחשוב כשתי כסף שלמים. ולכאורה קשה מאי דייקו מקראי כשמואל הא איכא למימר קרא בהכי איירי שטענו שתי כסף והודה כלי פחות מפרוטה ובהכי סגי ולא חסרה לה טענה אלא וודאי דכיון שזה טענו שוה שתי כסף דדוקא הוו טענו חיטין והודה בשעורים (וע"כ שטוען שוה) והשתא זה שהודה כלי הרשות בידו לפרוע מה שירצה שאין זה תבעו כלים דוקא ואין זה תבעו כלים דוקא ולפי הנ"ל לא מהני חשיבות כלי התביעה והודאה כלים דוקא רק שנותן לו כתשלומין כלים ואמת דדברי התוס' אין ראי' דיש לאמר לטעמייהו דכלי פחות מפרוטה לא ואין לומר דלא כתבו רק לשמואל דסבירא לי' כסף לגלות הכלים אבל לרב דאיצטרך כסף לכפירה כלי פחות מפרוטה הא ליתא דא"כ בדינא ליכא נפקותא כלל והא ודאי ליתא אלא כונת התוס' פשוט דשמואל סובר דלולי כסף ה"א גזירת הכתוב הוא כלים אפילו פחות מפרוטה ורב סובר דאין צריך קרא דבלא"ה אין שום ה"א לומר בפחות מפרוטה דלא תשוב ממון כלל (תקשי למ"ד אפילו פחות מפרוטה) אך אמנם לא מצינו מי שיחלק על התוס' בזה דפחות מפרוטה לא שמי' חסרון וע"כ תקשי למ"ד אפי' פחות מפרוטה אך באמת יש לדחות דבלא"ה יש להבין דקאמר ולאו ממילא שמעת מינה דחסרה לה טענה וקשה וכי מעיקרא לא ידע דרק היא הקושי' דחסרה לה טענה ומאי ס"ד הא זהו עיקר הראי':

והנה לכאורה היה נראה דמהאי קרא ס"ד דלא חסרה לה טענה והיינו אי נימא טענו חיטין והודה לו בשעורין חייב א"כ משכחת לה שתבעו שתי כסף דוקא והודאה בפרוטה דלא חסרה לה טענה ויש"מ חייב שבועה רק לפי מה דמסיק חד להודאה ממין הטענה פריך שפיר הא חסרה לה הטענה וזה נכון לכאורה אך קשה לפי זה הא דפריך אח"כ אלא מדרישא דוקא סיפא נמי דוקא לימא תהוי תיובתא דרב וקשה מאי קושיא רב מוקי לה נמי דוקא ואי קשי' הא בלא"ה פטור דחסרה לה טענה לק"מ דאי טענו דוקא והודה דוקא חייב לא חסרה לה טענה כלל דהא נשבע על שתי כסף בשלמות והא גופא קמש"ל דטענו דוקא והודה דוקא פטור ומפרש סיפא למתניתין ואם אין הודאה ממין הטענה כמו לשמואל ומאי קושיא לרב והיא תמוה וצ"ל כך דודאי לא פליגו ר"ג וחכמים בפטור השעורין רק בחייבי שבועה והיינו דמודה ר"ג דודאי אי אפשר שישלם שעורין וישבע על חיטין דודאי מדלא תבעו שניהם אינו חייב לו רק מחד דהודה ומחל רק הא סובר ר"ג דמ"מ עולה הודאתו שעורין על החיטין ומנכין מן החטין דמי שעורין ונשבע על השאר ולא אמרינן כיון שזה ממין אחר לא יעלה הודאתו על החטין דסובר דלא בעינן ממין הטענה ורבנן סברי דאינו עולה הודאתו על החיטין דהוו מין אחר וזה לא אמרינן לכ"ע שזה הוו בדעתו שעורין ג"כ והוו כמו שתבעו שניהם דהוו ממין טענה דמדלא תבעו שניהם הודה ומחל (ודו"ק היטב ולקמן נאריך בזה בס"ד ויתבארו דברי התוס' פרק המניח ובשבועות וזה שורש גדול בדינים אילו) ולפי זה כשתבעו שתי כסף והודאה פרוטה אפי' לר"ג פטור דמ"מ חסרה לה טענה ודו"ק. ולפי זה אף הנ"ל ליתא וצ"ל דודאי מעיקרא ס"ד דשמואל דייק מקראי בהכרח כדבעי מיתורא דקרא ועל זה מדחה דאיצטרך קרא לדרשה אחריתי אבל אח"כ מסיק דנהי דאין ההכרח כשמואל מ"מ כיון שאין הוכחה דכפירה ב' כסף ממילא ודאי העיקר כשמואל כיון דעיקר ב' כסף ילפינן מקרא ומקרא לא מוכח רק תחילת טענה וע"ז משני רב דע"כ כסף לכפירה דאל"כ לא לכתוב ובהכרח שמעינן כפירה ב' כסף ובהכי ניחא מה דקאמר כסף ע"כ לכפירה ודו"ק:

ולפי זה מיושב קושיא הנ"ל דמה בכך דאיכא לאוקמי בגוונא דלא חסרה לה טענה מ"מ כל שאינו מוכח בהכרח דלכפירה אתי ממילא שמעינן כשמואל כיון דעיקר הלימוד מקרא ילפינן והיינו דמשני כסף כי איצטרך לכפירה הוא הרי דמהדר לישני שיהא מוכרח דכסף לכפירה דכל שאינו מוכרח קשיא לרב וזה ברור ומ"מ לענין הדין נראה לפענ"ד להכריע כסברא בתרא דכל שאין עיקר תביעתו כלים דוקא לא מהני הודאתו בלי דהוי כטענו שוה ומודה שוה רק שרוצה לשלם לו כלי דלא מהני. שוב ראיתי בקצוה"ח שהקשה קושי' הנ"ל דלא מסרה לה טענה על פי' התוס' דפחות מפרוטה לא שמי' חסרון ולפי הנ"ל פשיטא דלק"מ ודו"ק:

סעיף ד.

הא דבעינן כפירה שתי מעין דוקא במודה מקצת אבל כופר בכל ועד א' מכחישו אפי' לא כפר (ג) אלא בפרוטה חייב:

ג

אלא בפרוטה חייב. עסמ"ע דה"ה בע"א ושומרין והט"ז חולק דכיון דפרוטה סגי לא קאי קרא להכי ואף כלים לא אתי להכי ובתומים השיגו בע"א ולא ידענא מאי קאמר דאנן הכי קאמרי' דהודאת מודה במקצת חשוב טפי מהעדאת ע"א הילכך במודה במקצת אפי' פחות מפרוטה בכלי נשבע אבל בע"א לא ובשבועת שומרין כתב בתומים דלדעת הרמב"ם דמן התורה בפרוטה סגי א"כ קרא אע"א ושומרין נמי קאי רק חכמים לא תקנו כן אלא במודה במקצת ב' כסף ושומרין העמידו על דבר תורה וכן ע"א אבל לענין כלים אין חילוק ועוד האריך ואין דבריו נכונים כלל דכבר הוכחתי לעיל דפשיטא דמן התורה בעינן ב' כסף וכן כתב הרמב"ם בפ"ג מהל' טוען רק מה שאמרו ב' כסף הוא מהיקשא מדבריהם ולכך לא בעינן שקלים. גם מ"ש לפרש מה דאמרי' דייקא מתני' כרב וקראי כשמואל הוא תמוה דא"כ מה כל השקלא וטרי' ובגמרא מקשה ע"ז וסלקא בקושיא והא רב מודה דקראי הכי דייקי רק חכמים תקנו כן ובעיקר דבריו אני תמה דא"כ מה זה דיליף שמואל דע"א בפרוטה זוקק לשבועה מקרא דלכל עון ולכל חטאת דהא מודה במקצת נמי מן התירה כן רק חכמים תקנו כן ולא הי' לו להביא רק ברייתא דכל מקים וכו' להורות דרבנן לא תקנו בהכי ומ"מ לענין הדין נראה עיקר כ סמ"ע דבע"א פשיטא כיון דנזקקין לכלי פחות משו"פ כמ"ש הש"ך וכן בשומרין למ"ד דב' כסף בעינן קרא לשומרין נמי אתי ולמ"ד בפרוטה סגי א"כ ק"ו הוא ומה במקום שהחמיר במודה במקצת ב' כסף לא בעינן בשומרין אלא פרוטה מקים דבמ"מ סגי בפחות מפרוטה אינו דין שיהא בשומרין כן גם בלא"ה אין מברא לחלק כיון דפחות מפרוטה חשיב כשתי כסף כ"ש בפרוטה כנ"ל:

סעיף ה. (ד)

שבועת השומרים נמי אינה צריכה שתי כסף אלא אפילו הפקיד אצלו פרוטה או שוה פרוטה וטען שאבדה נשבע וכל פחות משוה פרוטה אינו ממון ואין ב"ד נזקקין לו (וי"א דשבועת שומרין נמי בעינן שתי כסף) (טור בשם הרא"ש והמגיד דטוען ור"ן פר"ג פ' הדיינים) וכן נראה לי עיקר: סעיף ו.

שבועת היסת נמי משביעין אותו אפילו על שוה פרוטה:

ד

שבועת שומרין. בזה איכא פלוגתא ביני רבוותא ועי' ברא"ש שהאריך בזה והנה דבריו סתומים דמתחילה משמע דכוונתו להוכיח דאפי' בטענת נאנסו בעינן שתי כסף ואח"כ שהביא ראי' משותפין וארוסין מבואר דבטענת נאנסו אין ראי' כלל שהרי התם הוצרכו כפירה והודאה אף דבטענת נאנסו לא כמבואר שם כמו שפירש"י שם ובע"כ דע"כ לא דמינן לה לשומרים אלא שהשבועה על שמא אבל בטענת נתבע פשיטא דלא דמי כלל לשומרין שהרי כופר בכל כמו בהלוואה ולזה הוצרכה הכפירה ב' כסף וגם הודאה מלבד הכפירה אבל בנאנסו מי שמעת לי' וכן מ"ש דעירוב פרשיות כתיב כאן ולא עיקר פרשיות וראי' דבפקדון כופר הכל פטור וזהו דוקא בכופר הכל דהיינו להד"ם או החזרתי אבל בנאנסו לא בעינן כפירה והודאה ומזה מבואר דעיקר דברי הרא"ש לא בטוען נאנסו רק להד"ם או החזרתי ובאמת לא מצינו חילוק בזה כלל ואדרבא כבר הסכימו הפוסקים דמתני' בפקדון מיירי כמו בהלוואה והרמב"ן לא חלק רק משום דסתמא דוקא בפקדון אבל הא כ"ע מודי דכל שצריך כפירה והודאה דבעינן טענה שתי כסף וכן הרמב"ם דקדק וכתב אפי' הפקיד אצלו פרוטה וטען שאבדה דהיינו שבועת שומרין אבל להד"ם או החזרתי מודה וכן נראה עיקר דבנאנסו לא בעינן ב' כסף וכן בגניבה ואבידה אבל בלהד"ם או החזרתי דבעינן מודה במקצת ב' כסף נמי בעינן ודו"ק:

סעיף ז.

אין מודה במקצת חייב עד שיודה ממין הטענה כיצד תבעו כור חטים או כור תבואה והודה לו (ה) בלתך (פירוש חצי כור שהוא ט"ו סאים) קטנית פטור אבל אם תבעו בכור פירות והודה לו בלתך קטנית חייב שהקטנית בכלל פירות:

ה

בלתך קטניות. עש"ך דיין וחומץ יין מין אחד לענין הודאה כ"כ רשב"ם פרק המוכר את הספינה (דף כ"ד ריש ע"ב) עכ"ל ודבריו צ"ע כי המעיין ברשב"ם יראה דאיפכא מוכח דשם אמרי' יין וחומץ יין מין אחד הם וכתב רשב"ם דה"ה לענין הודאה שאם תבעו יין וחומץ יין והודה באחד מהם חשיב הודאה ונראה דמזה למד הש"ך כמו דלמ"ד טענו חטין ושעורין והודה באחד מהן פטור מ"מ ביין וחומץ חייב ה"ה בתבעו יין והודה בחומץ יין אבל הוא תמוה ויש להקשות על הרשב"ם מה לו לומר למ"ד טענו חטין ושעורין והודה באחד פטור דבאמת קיימא לן חייב לימא אליבא דכ"ע בטענו אחד מהם והודה בשני ודבר ברור היא דכוונת רשב"ם כך דודאי בטענו אחד מהם מאי נפ"מ שהוא מין אחד מ"מ כל שתבעו חומץ יין הרי הוציא מתביעתו יין שאינו חומץ וכל הטעם דטענו חטין והודה בשעורין שכל שטענו חטין הוציא מכלל תביעתו שעורין וזה הטעם שייך ג"כ ביין וחומץ לזה דקדק הרשב"ם ופי' אליבא דמ"ד תבעו שני מינים והודה באחד פטור והתם חייב בשעורין ומ"מ פטור משבועה מגזירת הכתוב דבעינן מין הטענה וזה לא שייך רק מה שהוא ב' מינים אבל זה מין אחד ואין בזה גזירת הכתוב משא"כ בטענו אחד כיון דודאי פטור מאותו המין שלא תבעו ממילא אין כאן שבועה דכופר הכל וזהו ברור בכוונת רשב"ם ואולי כוונת הש"ך דהא וודאי לא אמרי' שישלם חומץ כמו שהודה וישבע על היין שתבעו דכיון שתבעו יין פשיטא שאין בידו יין וחומץ יין רק יין לבד רק דאמרי' דוודאי אין לו אצלו רק יין ואנו מחשבין הודאתו חומץ על היין דדוקא מין אחר אינו עולה הודאה על שאיני מינו אבל זה מינו הוא ומנכין מן היין דמי חומץ יין שהודה וישבע על הנשאר ביין ועל הדרך שכתבתי לעיל סק"ב ומ"מ ברשב"ם לא משמע כן דמ"מ הי' לו לפרש נפקותא כשתבעו אחד מהן ואפשר דכוונתו לטעמא דמשטה והוא מודה דרך הודאה גמורה ולא השטאה דאז וודאי חייב שעורין או שיש עדים שחייב לו אחד והוא מודה בחומץ דודאי חייב חומץ כמו שהכריע הש"ך ומ"מ בעלמא בשני מינים אין כאן שבועה דגזירות הכתוב הוא דבעינן מין הטענה וע"ז הובא בשם רשב"ם דלענין שבועה הוי מין אחד ובזה מיושב ג"כ שהקשה בתומים דלמסקנא למקח וממכר שפיר הוי ב' מינים ולפי הנ"ל הא ליתא דלענין שבועה לא מיחשב ב' מינים אלא מה שהוא בתבעו ב' מינים אבל לא בחומץ שהרי מיין נעשה חומץ ודו"ק:

סעיף ח.

לא תבעו כדבר מסויים אלא אמר לי' שוה מנה יש לי בידך (ו) מכל מה שיודה לו חשיב שפיר ממין הטענה שכל דבר הוא בכלל שוה אבל אם תבעו מנה מדבר מסויים והודה לו בשוה (חצי) מנה לא חשיב ממין הטענה: (ו)

מכל מה שהודה לו. ויש להסתפק בטענו שוה והודה במטבע אי מיחשב מין הטענה או לא וכמו שיתבאר והנה מדברי רש"י שבועות (דף ל"ט ע"ב) שפירש דהמקשה לשמואל ס"ד דמתני' מיירי שטענו שתי כסף שוה והלה משיב אין לך בידי אלא שוה פרוטה ולכאו' קשה הא אף אם הודה דוקא פרוטה חייב דטענו שוה והודה דוקא חייב אף גם דהכל מיותר והי' די באמרו דס"ד שוה שתי כסף ואז ישיב הנתבע מה שירצה לכן נראה דסובר רש"י דנהי דטענו שוה והודה דוקא חייב היינו דוקא בחפצים אבל מטבע טבוע לא וכן הדעת נוטה שכאשר יערוך האדם דבר בדבר לא ימלט שיהא הדבר המעריך יותר ידוע שומתו מהדבר הנערך ומטעם זה לא תמצא שיערוך אדם מטבע בשוה וא"כ כשטענו שוה אין מטבע בכלל וכשזה משיב דוקא מטבע אין זה מין טענה ולזה דקדק רש"י שזה משיב שוה פרוטה אך קשה לפי זה מ"ש הרמב"ן להוכיח דטענו דוקא והודה שוה חייב ממה דאמרינן דינר זהב זהוב אין לך בידי אלא דינר כסף פטור והא דינר כסף סתם שוה הוא וקתני פטור ולפי הנ"ל אין זו ראי' דשאני התם שזה טענו מטבע אין זה בכלל שוה אבל בעלמא דוקא בכלל שוה אך באמת בלא"ה דברי הרמב"ן תמוהין כמו שהקשה הרא"ש ולקמן אבאר דברי הרמב"ן על נכון ואף הנ"ל יתיישב בזה עיי"ש: סעיף ט. (ז)

תבעו דינר כסף או דינר זהב כאילו תבעו שוה דינר כסף או שוה דינר זהב ובכל מה שיודה אלו חשיב ממין הטענה ודוקא כשתבעו מטבע היוצא בהוצאה בהא אמרינן בסתמא שוה דינר קאמר לפי שאדם עשוי לשום כל דבר במטבע אבל תבעו ליטרא זהב או מטבע שנפסל ואינו יוצא בהוצאה לא חשיב כאילו תבעו שוה וכן אם תבעו דינר זהב זהוב כלומר טבועה יש לי בידך לא חשיב שוה דינר אע"פ שיוצא בהוצאה אלא דינר דוקא קאמר (ח) ואפי' הודה במטבע של חצי דינר לא חשיב ממין הטענה:

ז

תבעו דינר כסף וכו' ובכל מה שיודה חשיב ממין הטענה. דין זה צריך ביאור ודקדק היטב כי נראה לפענ"ד ברור שרוב המחברים לא כוונו יפה בזה לכן מוכרח אני להאריך קצת. גרסינן בשבועות (דף ל"ט) תנן שתי כסף יש לי בידך אין לי בידך אלא פרוטה לאו משום דחסרה לה טענה מי סברת שוה קתני דוקא קתני וכו' דייקא נמי אלא מדסיפא דוקא רישא נמי דוקא נימא תהוי תיובתא דרב ליטרא זהב שאני וכו' עד סוף הסוגי' כל האומר דינר זהב כאומר דינר זהב זהוב ע"כ סוגי' הגמרא וכתב הרא"ש אין לפרש מי סברת דמיירי בפי' שוה לא בסתמא ודוקא היא ורב מוקי לה בפי' שוה דא"כ כי פריך לקמן מברייתא דדינר זהב זהוב ודייק מינה הא סתמא שוה לרב נמי תיקשי וכן כתב הרמב"ן והר"ן וצ"ל לדעתם באמת למה להו לש"ס לעשות פלוגתא גם בזה בין רב ושמואל כיון דשמואל קאמר מי סברת בפי' שוה לא בסתמא ודוקא הוא א"כ רב מוקי לה בפי' שוה ולמה לן להמציא פלוגתא חדתא בין רב ושמואל וצ"ל משום דלא משמע להו לאוקמא מתני' בפי' מה שאם הי' בסתם הי' הדין בהיפוך לכך קאמר דרב סובר סתם שוה ושמואל סתם דוקא ומתני' כמות שהיא לכ"ע וכן כתב הר"ן בהדיא לסתור בזה פי' הנ"ל ודבריהם תמוהין מאד דהא פשיטא דמסוגי' גופא מוכרת דהפי' היא למר מוקי בפי' מה שאם הי' בסתם הי' הדין בהיפוך דאי ס"ד דכל השקלא וטרי' הוא דלמר סתם שוה ולמר דוקא א"כ כי פריך עלי' דרב מאי קאמר אלא מדסיפא דוקא רישא נמי דוקא הא מדסיפא גופא קשה דמוכח דסתמא שוה כיון דלא ס"ד ליטרא זהב שאני ולמה לי' לאקשוי' מהיקשא ומזה נראה ברור דהשקלא וטרי' דלרב מיירי בפי' שוה ולשמואל בסתם וע"ז תקשה לרב מסיפא דקתני סתמא ומיירי בדוקא א"כ רישא נמי דקתני סתמא מיירי בסתמא כמות שהיא ולא בפי' שוה או לשיטתם יהי' הפי' כך דס"ד דמצי לפרושי ליטרא זהב דמיירי בפי' דוקא אבל סתמא שוה וע"ז מקשה מהיקשא דרישא נמי דוקא וקשיא לרב אבל עכ"פ מבואר בהכרח דליתא למ"ש הר"ן שאי אפשר לאוקמא מתני' בפי' מה שבסתם יהא הדין בהיפוך והשתא כיון שאין זה מוכרח תיקשי למה להו באמת לעשות פלוגתא חדתא בין רב ושמואל מה דלא צריך כלל ופשיטא דבאמת כך כוונת התרצן דלשמואל מיירי בסתם ולרב בפי' ואתי שפיר הא דמקשה לרב מהיקשא דמסיפא גופא לא קשיא דמיירי בסתמא דמודה רב רק הקושיא רישא נמי בסתם וזה ברור:

ואדרבא לפי פירושם קשה דנצטרך לומר כנ"ל דחש לומר דסיפא מיירי בפי' דוקא וע"ז מקשה מהיקשא דכיון דסיפא רוצה לומר פטור והתם לא חסרה לה טענה דליטרא טובא הוי א"כ האיך יאמר בסתם מה שאם הי' כן הי' באמת הדין בהיפוך דהי' חייב כיון דהוי שוה ולא חסרה לה טענה משא"כ לפי הנ"ל דחש לומר דרישא בפי' שוה וע"ז לא קשיא שיהא הדין בהיפוך דפשיטא דהדין שוה דסוף סוף פטור ואדרבא בהא איכא תרתי לגריעותא רק שיש לדון כיון דרוצה לומר הפטור דחסרון טענה האיך יאמר בסתם שאם הי' כן בלא"ה פטור והא פשיטא דלק"מ וגדולה מזה כתב הר"ן ריש נדרים דאף דנדר בלשון שבועה לא מהני מ"מ מצינו לישנא כי האי כיון דלא איירי בעיקר דין זה לא חש לומר כהאי לישנא א"כ כ"ש כאן כיון שעיקר כוונת התנא לאשמעינן דכל שאין כפירה שתי כסף לא מהני א"כ לאיזהו צורך יבאר בפי' שוה מסתמא בענין שיתחייב שבועה מיירי וזה ברור. הרי בארנו שקושיית הר"ן ז"ל הוא לפרושי קושיא עצומה ולא לפי הנ"ל [והנה ראיתי מי שהוגה בר"ן דקושיתו הוא אסיפא שיהא הדין בהיפוך דפטור דהוי טענו חטין ושעורין והודה באחד דפטור ע"כ ואין זה נכון דפשיטא דרב לא פליג בהא אדשמואל ומה דקאמר מידי הוא טעמא אלא לשמואל כבר תירצו רש"י ז"ל בלשונו ע"ש וכן כתב הרשב"א בהדיא בחידושיו ופשיטא שלא יקשה הר"ן ז"ל קושיא זה מה דלא מצינו בשום מקום שרב יחלוק אדשמואל וברור דקושית הר"ן הוא כנ"ל ואפי' לפי הגהתי קשה כנ"ל]:

והנה דעת רש"י ז"ל משמע ג"כ בקצת מקומות דמפרש כפי' ראשון שדחו הרא"ש ורמב"ן שפי' שהכל דין מטבע שאף הקטנה שבהן יש בה כדי הודאה לחייבו שבועה והקשו עליו בתוס' דזה מרישא שמעי' דקתני הודאה פרוטה ואמת דיש ליישב פי' רש"י דכוונתו דס"ד כיון שתבעו דינר זהב והוא הודה פרוטה שייך ג"כ חזקה אין אדם מעיז כי לא עשה בזה שום נייחא במה שהודה לו פרוטה על תביעתו דינר זהב. ונאמן במיגו דכו"ה כיון דלא שייך אין אדם מעיז דהשתא נמי מעיז קמש"ל דכל שהודה אפי' פחות שבממון על תביעה גדולה שוב אינו מעיז וחייב שבועה אך מי הכריחו לזה ולמה לא פי' בפשיטות כמו שכתב הר"ן דקמש"ל שהכל דין מטבע דסתמא שוה וע"כ דסובר באמת סתמא דוקא רק לרב בפי' שוה א"כ מאי קמש"ל וע"כ דקמש"ל דאף הקטנה יש בה כדי הודאה וזה ברור:

שנית מה שפירש בקושיא מברייתא הא סתמא שוה דהכוונה הא סתמא דתנן במתני' שוה הוא ולמה לא פירש בפשיטות דאברייתא גופא קתני דקתני דינר זהב זהוב חייב ש"מ דסתמא שוה וקמש"ל זהוב דבהא ס"ד דפטור כיון דטענו דוקא קמש"ל דמ"מ חייב מכח מין מטבע אחת אבל לפי מה שתרצו אליבא דשמואל דסתמא דינר זהב מטבעות תיקשי ברייתא דקתני בהדיא זהוב ולא קתני דינר זהב כמו במתני' ומזה מוכח דרש"י סובר סתמא דוקא אפי' לרב רק דמוקי מתני' בפי' שוה [והשתא לא תיקשי האיך יאמר בסתם שאם הי' כן הי' הדין בהיפוך כיון דכבר תני בדוקא ליטרא זהב בפי' ש"מ דכולה מתני' שוה קאמר] לכך הוצרך לפרש דהקושיא כך הא סתמא שוה היינו דמתני' דקתני סתמא מיירי בשוה והשתא לא תיקשי מברייתא מידי משא"כ לדידהו דסתמא דמתני' מטבעות למה לא קתני בברייתא מטבעות בסתמא אלא וודאי דאי הוי קתני סתמא הוי משמע בפי' שוה ובאמת רוצה ברייתא לאשמעינן אפי' מטבעות לכך קאמר זהוב משא"כ לדידהו כל סתמא בדוקא וסתמא דדינר זהב מטבעות למה נקט בברייתא זהוב ודו"ק ומכל זה מוכח דמה שהקשו הרמב"ן והרא"ש והר"ן והוא הקושיא החזקה שלהם דלרב נמי תיקשי לא קשיא רק לפי גירסתם אבל לפי גירסת רש"י בברייתא לק"מ כנ"ל ולפ"ז לפי מה שאבאר לקמן בס"ד בראיות ברורות דהעיקר התם כפירש"י ממילא לק"מ קושיית הרא"ש על פי' הנ"ל והרא"ש לפי גירסתם הקשה כן אך באמת יתבאר בסמוך בס"ד דבלא"ה לק"מ קו' הרא"ש הנ"ל מברייתא: והנה הרמב"ם ז"ל כתב (בפ"ג מטוען דין ח') דינר זהב יש לי בידך פקדון לא הפקדת אצלי אלא דינר כסף מעה כסף הפקדתי אצלך לא הפקדת אצלי אלא פרוטה פטור עיי"ש וכתב ה"ה וז"ל זה מתבאר בסוגיא שם אליבא דשמואל שהטוען דינר זהב בסתמא דוקא קאמר ולא שוה עכ"ל. והנה יש להבין מה דעתי' דה"ה בכוונת הרמב"ם אי נימא כפי' הרא"ש הא ס"ל דהא בהא תליא וכיון דקיימא לן כרב קיימא לן סתמא שוה והאיך פסק סתמא דוקא ואי נימא דסובר כמ"ש הרמב"ן דפקדון דוקא לכ"ע ולזה דקדק וכתב פקדון א"כ תיקשי למה כתב ה"ה זה מתבאר בסוגיא אליבא דשמואל דהא אפי' לרב דוקא הוא להרמב"ן גם עיקר דברי הרמב"ן תמוהין לפענ"ד דא"כ למה לא משני בפשיטות דמר מוקי לה בפקדון ומר בהלואה ולמה לן לחדש פלוגתא חדשה בין סתם למפרש:

והי' נראה לכאו' דכוונתו למה שכתב הר"ן בשם הרשב"א ז"ל דלכ"ע סתמא דוקא ורב נמי מוקי לה בסתמא דוקא ואי קשיא האיך קתני במתני' שתי כסף פטור כיון דדוקא היא בלא"ה פטור משום דחסרה לה טענה משום סיפא נקיט לה והנה יש לתמוה דהא בגמרא מבואר בהדיא דלרב מוקי לה בשוה דאל"כ לא הוי מקשה מידי לרב וכן הקשה בספר גי"ת וצ"ל דהרשב"א לשיטתו שפי' פ"ק דקידושין גבי הענקה שכן דרך הש"ס דניחא לי' טפי לפרש דפליגי בדינא מה שבאמת אין צורך לזה ומהאי טעמא פסק התם כר"נ וכת"ק אף דבגמרא קאמר דהא בהא תליא ולת"ק לית לי' דר"נ וא"כ ה"נ בודאי יח לומר דלא פליגי כלל בזה כמו שכתב הרשב"א רק דהש"ס ניחא לי' טפי דפליגי בדינא וזהו כוונת ה"ה שכתב זה מתבאר בסוגיא אליבא דשמואל והיינו דבגמרא משוי לי' פלוגתא בזה ואין זה רק אליבא דשמואל אבל אנן סבירא לן דגם רב סובר כן ופליגי כמו שכתב הרשב"א ולכך פוסק הרמב"ם כן אלא שאני תמה ע"ז חדא איך כוונת הרשב"א ז"ל למה לי כל הטורח הזה לימא בפשיטות דלדידן מוקמינן בפי' שוה לרב רק הגמרא ניחא לי' לומר דפליגי בדינא והשתא לא קשיא קושי' הרא"ש מברייתא דודאי הגמרא מפרש דרב סובר סתם דוקא לכך מקשה לשמואל דוקא אבל לדידן דמוקמי' בפי' שוה גם לרב צ"ל כתי' ר"א שהרי גם לפי' הרשב"א צ"ל קושית הרא"ש ולמה לי' לדחוק דמשום סיפא נקט דבאמת גם סיפא הוי מצי לאשכוחי בהאי גוונא. גם עיקר סברתו תמוה דדיקא התם בהענקה דהשתא נמי פליגי בדרשא דקרא רק דפליגי בסברא שפיר יש לומר דהגמרא ניחא להו טפי למימר דפליגי בדינא מבסברא כמו שכתב הרשב"א שם אבל כאן השתא לא פליגי כלל והאיך נאמר דפליגי במה שאין צורך וע"כ דהא ליתא וא"כ מה נדע אשר לא ידעו גם לפי פירושו האיך יתפרש לרב דינר זהב דמתני' כיון דדוקא הוא וע"כ במטבעות והיינו כשמואל א"כ מאי קאמר תדע ומשני ר"א בשטענו מטבעות הא לרב ג"כ בהכי איירי באופן שלא נתברר לי דבריו ז"ל אם לא שנאמר דכוונתו דוודאי לרב גופא ליכא למימר הכי דאיהו סובר טענו שניהם פטור א"כ תקשי סיפא משא"כ לדידן דקיימא לן בהא כשמואל דטענו שניהם חייב יש לפרש כן אבל מה אעשה דבהדיא כתב הרשב"א ז"ל דרב לא פליג בהא אדשמואל דטענו חטין ושעורין חייב לכן דבריו צ"ע:

לכן נראה ברור בכוונת הרמב"ם ז"ל דסובר ג"כ כפי' הראשון שדחה הרא"ש דרב מוקי ג"כ בפי' שוה ומודה דסתמא דוקא (אך מ"ש מילתי' בפקדון ברור שכוון לדעת רש"י ז"ל שסובר דטענו מטבע והודה במטבע חייב אמנם היינו דוקא במלוה אבל בפקדון לא כמו שאבאר לקמן בס"ד בישוב קושיות התוס' על רש"י ז"ל ומ"ש ה"ה זה מתבאר בסוגי' אליבא דשמואל אף דלרב נמי הכי דינא יתבאר בסמוך ומתחילה ניישב קושית הרא"ש אשר מכח זה דחה פי' הראשון שהביא והוא דמאי פריך מברייתא הא לרב נמי תיקשי דמודה דסתמא שוה:

ולפעד"נ דלק"מ דוודאי בלא"ה יש להבין מה שהקשה הר"ן כמו דדייק לר"א דסובר כשמואל כן יש להוכיח מרב אשי דסובר כשמואל ומה שתי' הר"ן דמר"א דייק דלא ידע הקושיא על שמואל כבר תמה עליו בספר גי"ת דוודאי אינו רחוק שנאמר דר"א ידע הקושיא על שמואל ע"ש. תו יש להבין לפי פירושם האיך קאמר מי סברת שוה קתני דוקא קתני וזה הלשון מורה בביאור שאין הכוונה דפליגי למר סתמא שוה ולמר דוקא דהאיך שייך בזה שוה קתני דוקא קתני וזה מורה בביאור דעל המשנה פליגי במה איירי וזהו דלא כפי' הרא"ש והר"ן לכך נראה ברור דוודאי התרצן דמתרץ מילתא דרב ושמואל פשיטא שעיקר התירוץ שלו דלמר מתני' בדוקא ולמר בשוה ובזה יצא ידי חובתו מן הקושיות אליבא דתרווייהו אמנם הדרך אי בסתם או בשוה בזה פשיטא שיש לומר דפליגי ויש לומר דמודי רק מתני' בפי' ולזה אח"כ שהקשה לרב ממתני' לא פריך בפשיטות מסיפא דמאן לימא לן דרב סובר סתמא שוה רק דמוקי למתני' בפי' שוה ולזה הוצרך להקשות דעכ"פ כולה מתני' בחדא גוונא ויהי' איך שיהי' קשיא לרב ואהא משני דשא"ה דגלי ליטרא זהב דדוקא הוא (וה"ה בסתמא הוי דוקא רק בסתמא מצי לפרושי בפי' שוה לכך קאמר ליטרא) ואח"כ דמקשה מברייתא לא מצי להקשות לרב דפשיטא שיש לומר דרב סובר סתמא שוה לכך מקשה לשמואל לזה אתי רב אשי ופריך והיינו לאו משום דסובר כשמואל רק משום דקיימא לן הילכתא כשמואל בדינא ונהי דבהך פלוגתא דכפירת טענה קיימא לן כרב משום דתני ר' חייא לסייוע לרב אבל בהך דסתמא דוקא בזה לא מסייע ברייתא דפשיטא דאיכא לפרושי מתני' אפי' להך ברייתא דר"ח דסתמא דוקא רק דקשיא לי' מהך ברייתא וע"ז משני כל האומר דינר זהב כאומר דינר זהב זהוב וסתמא דוקא וכיון דלא תליא בכפירת טענה שפיר קיימא לן כשמואל חדא דהשתא רב נמי לא פליג ומפרש ברייתא כרב אשי ואפי' אי פליג מ"מ כיון דלא תליא בכפירת טענה קיימא לן כשמואל בדינא וזהו כוונת הרמב"ם וה"ה דבגמרא מתבאר אליבא דשמואל דסתמא דוקא ובין אם נאמר דרב פליג או לא פליג קיימא לן כשמואל וזה ברור ונכון ולק"מ מכל הקושיות וכן נראה עיקר לדינא כמ"ש שכן דעת רש"י ורמב"ם ופי' הרא"ש ורמב"ן וצ"ע כמו שבארנו ועי' לעיל סי' כ"ה במ"ש שם הרמב"ן ליישב שי' הרי"ף מסוגי' דבכורות שם ממ"ש כתי' שכתבתי וכן במרובה בסוגי' דבר ולא חצי דבר ובראש השנה (דף כ"ד) ע"ש והך דהכא עדיף טפי מכל הני דהתם]: והנה ראיתי בס' גי"ת שער ז' שהוכיח מסוגי' הגמרא דאין ענין פלוגתא דשוה ודוקא תליא בפלוגתא דשתי כסף והוא מדמשני ר"א בשטענו בדינר מטבעות ופרכי' ור"א מדסיפא כשמואל מתרץ רישא נמי כשמואל ס"ל ומשני לא רישא כרב או כשמואל וע"ז תמה הרב הנ"ל כיון דתני בדינר מטבעות ואז חייב ש"מ דסתמא דוקא ופטור א"כ ע"כ דכרב לא ס"ל דלרב סתמא שוה אלא ודאי דלא תליא הא בהא כלל ע"ש שהאריך והנה לכאו' יש להביא ראי' לדבריו ממה שהקשה מהרש"א אהא דפריך לרב ומשני שהכל דין מטבע וקשה מאי דוחקי' לימא בפשיטות דהכא שאני דקתני מין מטבע והרב מהרש"א דחק ליישב דבעי למימר דתהוי נמי סייעתא לרב ודבריו תמוהין דהא השתא. נמי פשיטא דליכא לאוכיחי מידי דהא איכא למימר טפי מין מטבע משנאמר דין מטבע וכי בשביל דרב יכול לפרש דין מטבע יהי' סייעתא לדידי' ואמת כי לכאו' חשבתי דכוונת מהרש"א כך דהקשה לר"א דמשני במטבעות דהא אכתי ל"ה דומיא דרישא דוקא וסיפא מטבעות ותי' דלא איכפת לן משום דתני שהכל מין מטבע וזהו כוונתו כאן דהוי סייעתא לרב דכיון דאיכא לפרושי דין מטבע שוב ליכא היכרא והדר ל"ה דומיא דרישא אבל באמת הא ליתא וגם לעיל דבריו תמוהין מאד דהאיך אפשר דעיקר תי' ר"א הוא משום דקתני מין מטבע דמורה בביאור דמיירי במטבעות א"כ האיך קאמר בתר הכי דייקא נמי דקתני שהכל מין מטבע והלא זה הוא העיקר התי' ובלא דיוקא אין כאן התחלת תירוץ [ובעיקר הקושי' שלו יתבאר לקמן בס"ד סיוע מזה לפירש"י] והאיך קאמר סיוע מה שבלא זה אין כאן תירוץ כלל ועם כל זה הי' נראה לכאו' כדברי הרב בעל גי"ת דוודאי מעיקרא ס"ד דהא בהא תליא והשתא לרב ליכא לאוקמא במטבעות דמוכח מינה סתמא דוקא ואיהו סובר שוה לכך משני דין מטבע אח"כ פריך לר"א דמדמוקי במטבעות ש"מ דסתמא דוקא וא"כ כשמואל ס"ל וע"ז משני דלאו הא בהא תליא ובזה סובר כשמואל משום דתני מין מטבע אבל רישא כרב אך באמת אין דברי הרב הנ"ל נכונים דמ"מ מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר ומ"ש דלרב ס"ד דתליא הא בהא ולר"א לא ועוד קשה טובא בעיקר ההכרח שלו בדברי ר"א דמוקי במטבעות ש"מ דסתמא דוקא והא ליתא דהא בהדיא מסיק ר"א בתירוצא והא קמש"ל דפרוטה בכלל מטבע וזהו מורה בביאור שלא בא התנא לשלול דסתמא פטור רק דקמש"ל דפרוטה בכלל מטבע דס"ד כשתבעו מטבע והודה פרוטה אינו מין טענה דאין פרוטה מטבע קמש"ל דגם פרוטה מטבע אבל לעולם סתמא שוה ג"כ וחייב והדבר מבואר שנעלם מעיני הרב גמרא ערוכה וכ"ש לפירש"י פשיטא שאין כאן ראי' דקמש"ל הא גופא דמטבעות אחת היא הרי דהתוס' חולקין בזה וכן התוס' כתבו בהדיא דזה הוי רבותא מה שטענו מטבע והודה מטבע יחשב מין הטענה וא"כ האיך מוכח דסתמא דוקא וזהו כוונת מהרש"א בקושייתו דמאי פריך לרב הא איכא למימר נמי משום דקתני מין מטבע ומ"ש סתמא שוה וחייב לכן נראה לפענ"ד ברור כמ"ש מקודם וכן נראה עיקר לדינא והנה הרי"ף השמיט הך סוגי' דשוה ודוקא ולא זכרה כלל אלא הך פלוגתא דכפירת טענה ואולי משום דעכשיו קיימא לן צריך לברר א"כ כשטוען סתם ב"ד אומרים לו ברר דבריך כדי שנדע אח"כ אם ההודאה מין טענה ולהפוסקים דמדינא דגמרא צריך לברר אין מקום לכל הפלפול הנ"ל ומחלוקת הפוסקים ואתי שפיר הסוגי' כפשטא דמר מוקי לה בשוה ומר בדוקא אבל בסתם אין כאן מחלוקת כלל דלעולם צריך לברר וצ"ע שלא זכרו מזה האחרונים ז"ל כי פי' זה לכאו' נכון ומיושב כל הקושיות ודו"ק:

ח

ואפי' הודה במטבע. זהו מה דאמרי' בגמרא דדייק רב מדקתני דינר זהב יש לי בידך והוא אומר דינר כסף ופונדיון ופרוטה חייב אא"ב שוה מש"ה חייב אלא אי אמרת דוקא אמאי חייב ואתי ר"א ופריק בטענו בדינר מטבעות ופירש"י טבועה במטבע צורה וזה הודה לו במטבע ואף שזה כסף וזה נחושת חשיב מין טענה ומה שאמר שזה כסף וזה נחושת צ"ע ויתבאר בסמוך ורבותינו בעלי התוס' הרבו להשיג על פירש"י הנ"ל ומפני קושיות הללו הפליגו שממתן לדעת אחרת והוא דמיירי שטענו שנתן לו דינר זהב להחליף וליתן לו עבורו מטבעות והוא אומר נתתי לך כולם חוץ מטריסית ופרוטה וקמש"ל דפרוטה בכלל מטבע הוא והוי הודאה ממין הטענה וכתב הרא"ש שכן פי' ר"ח ואחריהם נמשכו הטור ומחבר אבל הר"ן ז"ל כתב פי' ר"ח בסגנון אחר וז"ל אבל ר"ת פי' בטענו בדינר מטבעות כלומר דטען דינר זהב נתתי לך ליתן לי בו מטבעות והוא אומר לא נתת לי אלא דינר כסף ליתן לך מטבעות ויש לך בידי בשוי' טריסות או פונדיון או פרוטה וקמש"ל דפרוטה איתא בכלל מטבע עכ"ל ודבריו צ"ע דמ"מ כיון שהוא אומר שנתן לו דינר כסף הוי הודאה שלא ממין הטענה שהרי הודה שלא נתן לו דינר כסף להחליף ועוד אי הא הוי ממין הטענה כיון שעיקר תביעתו מטבעות של חליפין א"כ מאי נפקא מינה אי בכלל מטבע או לא במנ"פ אי אין פרוטה בכלל צריך ליתן לו מטבע אחר וצ"ל דמיירי שהתנה עמו שלא יתן לו אלא מטבעות והוא אומר שהתנה עמו ליתן לו פרוטות וכיון שאין בכלל ל"ה הודאה אבל לא ידעתי מי הכריחו לזה ולמה לא פי' כפשוטו כמ"ש התוס' וצ"ע:

ולענין הדין נראה לפענ"ד עיקר כפירש"י ז"ל ולק"מ מה שהקשו עליו התוס' כמו שאבאר ואדרבא על פי' התוס' קשה כמו שיתבאר ומתחילה אבוא ליישב הקושיא חזקה שהקשו דהא עבד גדול ועבד קטן ומנורה גדולה וקטנה חשיב שלא ממין הטענה וזה הוא קושיא עצומה לכאו' אבל באמת לק"מ דודאי מודה רש"י שכל שטענו עין דבר והודה לו בעין אחרת פשיטא דלא חשיב מין טענה שהרי הודה מה שלא תבעו משא"כ בטענו מטבע פשיטא שאין הפרש בין מטבע למטבע ואם טענו דינר זהב אין כוונתו דוקא דינר זהב שאף שהלוהו באמת דינר זהב מ"מ פשיטא שאין הפרש בין דינר זהב לכ"ה דינרי כסף או טריסות ופונדיון העולים לסכום דינר זהב וא"כ תביעתו הוא כל מטבעות וא"כ אילו הי' תבעו כ"ה כסף ומודה באחד חייב ועכשיו שתבעו דינר זהב יפטר וכי אין תביעתו כ"ה דינרי כסף כמו דינר זהב ואילו הי' טענו זהב פשוט פשיטא דבאמת זהב טענו ואילו הודה כסף ל"ה הודאה אבל עכשיו שתבעו מטבע צורה כל המטבעות בכלל תביעתו ובתר השתא אזלינן ולא בתר מעיקרא ולפ"ז נראה דהיינו דוקא בהלואה שכל שתבעו מטבע אף שהי' הלואה מעיקרא דינר זהב עכשיו תביעתו כל המטבעות ובזו איירי מתני' אבל בפקדון פשיטא שתבע אותו דבר שהופקד אצלו ואפי' הופקד מטבע זהב אין תביעתו רק מטבע זהב ואם הודה מטבע כסף ל"ה הודאה ולפ"ז ניחא מ"ש הרמב"ם פ"ג מה"ט דינר זהב הפקדתי בידך והוא אומר דינר כסף וכו' פטור שזה טענו עין דבר והודה בעין אחרת וכתב ה"ה שזה מתבאר בסוגי' לשמואל דסתמא דוקא וסובר כפי' ר"ח דמטבעות לא מהני והדבר תמוה מ"ש דנקט פקדון הא במלוה נמי לשמואל דוקא ולפי הנ"ל ניחא דוודאי במלוה סובר כפירש"י דכל מטבעות אחת הן רק בפקדון שאז תבע אותו מטבע דוקא א"כ שפיר ל"ה מין טענה וזה ברור ולפ"ז גם דעת הרמב"ם כדעת רש"י ולא כר"ח אך עדיין קשה לי תינח להרמב"ם דס"ל דאזלינן בתר השתא כמ"ש הראב"ד לדעתו פ"לו מהלכות נזקי ממון דמהאי טעמא תם ומועד לא דמי לחטין ושעורין אבל רש"י ז"ל פי' בסוף פרק המניח דהקושיא לרבה בר נתן הוא מתם ומועד ש"מ דס"ל כמו שכתב הנ"י שם דאזלינן בתר מעיקרא וא"כ ה"נ כיון שתבעו דינר זהב הוי הלואה וזה אומר לא רק דינר כסף הלויתני מעיקרא א"כ זה הודה ומחל שלא הלוהו דינר כסף מעיקרא ואף שעכשיו תובע אותו מ"מ בתר מעיקרא אזלינן לכן נראה ליישב לשיטת רש"י דהתם בענין אחר דהא כל הטעם דטענו חטין והודה בשעורין הוא משום מחילה כמ"ש רש"י פרק המניח והכוונה מדלא תבעו שעורין ג"כ ש"מ דמחל אותם והשתא זה הטעם בשני דברים כגון חטין ושעורין או גדול וקטן וכהאי גוונא אבל במטבעות דבאמת אין הפרש בין מטבע למטבע והשתא ניחזי דרך משל שתבעו דינר זהב נאמר דמדלא תבעו דינר כסף ג"כ מחל אותו והשתא הא מחילה זו פשיטא שלא הי' אז בשעת הלואה רק עכשיו שלא תבעו מחלו והשתא ניחזי זה דינר זהב הוא ממש כ"ה דינרי כסף ומאן לימא לן שהוא מחל אותו הדינר כסף שהלוהו אז לבד הדינר זהב נימא שמן הדינר זהב מחל לו דינר כסף ועדיין נשאר דינר זהב בצירוף הדינר כסף שהלוהו ג"כ אם לכך תבעו דינר זהב כמישלם שהלוהו ומאן לימא לן שמחל בלבו זה הדינר כסף דוקא לבד הדינר זהב דהא אין הפרש בין מטבע למטבע ובהא ודאי מודה רש"י דלא אמרי' דחייב לשלם הדינר כסף וישבע על כל הדינר זהב דפשיטא מדלא תבעו דינר זהב ודינר כסף מחל דינר כסף אבל זה לא נאמר שמחל דוקא אותו דינר כסף שמודה הוא כיון שהדינר זהב הוא ג"כ כ"ה דינרי כסף וממנו מחל דינר כסף וזה ברור ובזה ג"כ יש לדון קצת בפקדון דל"ש האי טעמא ויש ליישב ג"כ דברי הרמב"ם הנ"ל והשתא פשיטא דלא קשיא מידי מעבד גדול ועבד קטן דהתם פשיטא דלא שייך כלל כל הנ"ל וכן במנורה גדולה וקטנה פשיטא דלא מחל מן הגדולה כלום רק הקטנה מחל וכ"ז ל"ש במטבעות וזה ברור גם מה שהקשו התוס' מהא דקאמר הא קמש"ל דפרוטה בכלל מטבע משמע דאין חידוש דין רק בפרוטה ובאמת בזה גופא יש חידוש גדול דמטבעות חשיב מין טענה ואני תמה על דבריהם כי לפי דעתם טפי הוי להו להקשות דהא בברייתא לא קתני רק דינר כסף ולפי גירסת רש"י ע"כ דלפי מה דמשני רבינא היינו הא גופא קמש"ל דדינר זהב כאומר מטבע א"כ במתני' נמי נימא דהא קמש"ל אך באמת לפענ"ד נראה דלק"מ והתוס' הקשו כן לפי שהי' גירסתם והא קמ"ל דפרוטה בכלל מטבע משמע דאין חידוש רק בפרוטה אבל הגירסא שלפנינו הוא וקמש"ל דפרוטה בכלל מטבע הוא והכוונה דברייתא לא קתני רק דינר כסף לחוד לאורויי דמטבע הוי מין הטענה ולמה נקיט במשנה פרוטה בדינר כסף לחוד סגי וע"ז משני זה דתנא דמתני' קמש"ל דפרוטה ג"כ בכלל מטבע לכן נקיט כל הני משום פרוטה דמסיק וזה ברור. ובזה מיושב מה שיש לתמוה על פירש"י שכתב ואף שזה כסף וזה נחושת חשיב מין טענה וקשה אי על התביעה והודאה קאי אף שזה זהב וזה כסף הוו לי' לומר דהא בטענו דינר זהב קיימינן וע"כ דכוונתו על הודאה ואו או קאמר ואף שזה כסף דהיינו דינר כסף וזה נחושת דהיינו פרוטה וקשה הא בגמרא קאמר דעיקר החידוש פרוטה דהוא נחושת ולא כסף ולפי הנ"ל ניחא דודאי גם בכסף יש רבותא רק דהגמרא הוצרך לומר דהתנא קמש"ל עוד רבותא בפרוטה דהוא נחושת דהוי ג"כ בכלל מטבע דאי כוונתו להך חידוש דמין מטבע אחת הי' די בהודאה דינר כסף לבד כנ"ל:

ומה שהקשו התוס' מרישא דקתני שתי כסף ומיירי בטבעים דאל"כ חסרה לה טענה לק"מ חדא דמתני' מיירי שתבעו ב' חתיכות כסף שווין בערך שתי כסף טבועים ועוד לפמ"ש הרמב"ן דטענו דוקא והודה בשוה פטור וא"כ שפיר יש לומר בשתי כסף טבועים רק הודאה אינו טבוע והשתא ל"ה ממין מטבע אחת והוי שפיר מה שטענו לא הודה ומה שהקשו עוד התוס' דלשון ר"א מורה דעד השתא לא איירי במטבעות וסתם ב' כסף טבועים הם והנה דבריהם תמוהין וכבר תמה מהרש"א דהא מעיקרא כתבו בעצמם דאיכא לאוקמא באינן טבועים רק משום דחסרה לה טענה אך באמת כוונת התוס' כך דוודאי מעיקרא ל"ה מצי להקשות משום דסתם ב' כסף טבועים דפשיטא דמשום הא אין להקשות קושיא לשמואל דמוקי לה באינן טבועים לכך הקשו דחסרה לה טענה ואח"כ הקשו עוד נהי דהא לא קשיא דמוקי להו באינן טבועים שוים כערך שתי כסף טבועים מ"מ היינו דוקא כדי שלא תקשי לשמואל נצטרך לומר כן אבל לרב פשיטא דמיירי באמת בטבועים כיון דסתם ב' כסף טבועים ולשון ר"א מורה דעד השתא לא ידעינן כלל מתביעת מטבע ובאמת מעיקרא ג"כ הוי מפרשינן מתני' במטבע דסתם ב' כסף טבועים הם וזה ברור בכוונת התוס'. או יאמר כך על דרך הנ"ל דמעיקרא הקושיא מסיפא שתי כסף אין לך בידי רק פרוטה וע"ז הקשו דחסרה לה טענה ובזה אין להקשות סתם ב' כסף טבועים דמ"מ ליכא לאקשויי לשמואל ואח"כ מקשה מרישא דקתני הטענה שתי כסף דבהא חייב והא ודאי בטבועים מיירי דסתם ב' כסף טבועים ומהא לא קשיא לשמואל א"כ קודם ר"א ג"כ ידע ממטבעות ודו"ק. אך אין אנו אחראין ליישב קושיא זו בפרט דבהדיא פי' רש"י ז"ל במשנה דלא מיירי בטבועים ש"מ דלא חש לה מה שסתם ב' כסף טבועים ומה שהקשו דבקונטרס לפי פירושו דחק להגיה בברייתא חייב תמהני מאד דאדרבא רש"י הוכרח לגרוס כן דלפירושם קשה חדא מה שהקשה מהרש"א דמאי משני ר"א בדינר מטבעות דאכתי ל"ה דומיא דרישא דוקא וסיפא מטבעות ומה שתי' מהרש"א משים דקאמר בהדיא מין מטבע כבר הקשיתי עליו לעיל דמדקאמר דוקא נמי ש"מ דבלא זה משני שפיר ולפי' מהרש"א בלא זה אין כאן התחלת תי' ודו"ק. תו קשה לי טובא לפי גירסתם בברייתא פטור ועיקר הקושיא דוקא זהב פטור הא סתמא שוה וחייב והוא תמוה כיון שהם השיגו על פירש"י דמטבע ג"כ ל"ה מין טענה א"כ פשיטא דהוי רבותא טפי מדוקא דבהא פשיטא דפטור לכ"ע א"כ לעולם סתמא דוקא ופטור רק רבותא קמש"ל במטבע דס"ד דזה עדיף מדוקא כפירש"י קמש"ל דלא והא וודאי ליכא למימר דאין בזה שום צד רבותא מה שבאמת לרש"י הדין כן ובפרט לפי מה שבארנו סברת רש"י נכונה הוא והאיך אפשר דברייתא לא צריך לאשמעינן היפכו אבל לפירש"י אתי שפיר ולק"מ קושי' מהרש"א הנ"ל דודאי רישא מיירי בדוקא וסיפא בדוקא דהיינו דוקא מטבע דינר זהב הלותיך וזה אומר הלוית לי דינר כסף ובהכי ניחא דלפי' התוס' נצטרך לומר כתי' מהרש"א א"כ יקשה מאי פריך אח"כ לרב ומשני הכל דין מטבע וקשה הא מעיקרא קאמר בהדיא והוא תי' ר"א דלכך לא איכפת לן דל"ה דומיא משום דאית בה היכרא דקתני מין מטבע א"כ מהאי טעמא גופא לרב נמי לא קשיא אבל לפי הנ"ל ניחא דודאי ר"א לא קאמר דרישא וסיפא לאו דומיא רק סיפא נמי מטבע דוקא מיירי ועל זה הביא ראי' מין מטבע אבל לרב דמוקי רישא שוה שפיר ל"ה דומיא דסיפא מטבעות דוקא ולכך משני שהכל דין מטבע רק אח"כ דמקשה לר"א הוצרך לומר דמין מטבע גופא הוי היכרא ומצי איירי שלא כדמיון הרישא דמיירי בשוה ודו"ק היטב. הכלל העולה מדברינו דהעיקר בזה כפירש"י דטענו מטבע זהב בהלוואה וזה משיב מטבע כסף הוי מין הטענה ומנכין את הכסף מן הזהב וישבע על השאר וכן דעת הרמב"ם כמו שבארנו אבל בפקדון נראה דפטור כדברי המחבר: סעיף י.

הא דאמרינן שאם תבעו דינר כסף או דינר זהב כאילו תבעו שוה דינר כסף או שוה דינר זהב (ט) יש אומרים דהני מילי במלוה אבל בפקדון דוקא קאמר דינר זהב ולא שוה דינר ויש מי שחולק ואומד שדין הפקדון שוה לדין המלוה:

ט

וי"א דה"מ במלוה. זה דעת הרמב"ן וכבר בארנו לעיל דהעיקר דבכל ענין סתמא דוקא כשמואל וכמ"ש ה"ה פ"ג מטוען לדעת הרמב"ם ועל מ"ש הרמב"ן לחלק בין מלוה לפקדון שדיתי בה נרגא לעיל סק"ד ע"ש וכתב הר"ן בשם הרשב"א דאפי' לרב דס"ל סתמא שוה היינו דוקא בהלואה לפי שא"א שיבקש התובע בתשלומין אלא שוה א"כ תביעתו ג"כ שוה אבל בנותן מתנה לחבירו ואמר מנה סתם בדוקא קאמר והביא ראי' מהא דאיתא בגיטין שכ"מ שאמר תנו מנה לפלוני מנכסי מנה זה נותנין מנה סתם אין נותנין חיישינן למנה קבור ואי ס"ד מנה סתם שוה קאמר למה ניחוש למנה קבור עכ"ד וקשיא לי על דבריו ז"ל אי ס"ד דאי מנה סתם שוה קאמר לא חיישינן למנה קבור א"כ אי אפי' מנה סתם דוקא אי אמר בפירוש שוה מנה לא חיישינן למנה קבור א"כ מאי אירי' דקאמר מנה זה נותנין דאז המנה לפנינו תיפוק לי' דאמר שוה מנה נותנין ופשיטא דהוי רבותא טפי ממנה זה דהוא ממש לפנינו לכן נלפע"ד דעיקר ראייתו אינו דפשיטא אף דס"ל לרב סתמא שוה וכן בטוען בפי' שוה לאו למימרא שהוא כולל כל דבר שבעולם דהוי פשיטא שלא נתן לו אלא דבר אחד שהוא שוה כך וכך רק שאם חבירו משיב אפי' דיקא אנו אומרים דהוי מין טענה שזה ג"כ כיון בתביעתו לאותו המין שהודה הילכך כל מה שמשיב הוי מין טענה הילכך התם נהי דשוה קאמר מ"מ פשיטא שלא הי' בדעתו רק על שוה מנה ממין אחד א"כ אין אני יודעין איזהו שוה מנה קאמר וחיישינן למנה קבור ואין חילוק בין סתמא לדוקא ושוה בענין זה: סעיף יא.

תבעו מאה דינרים ממטבע פלונית והשיב אין לך בידי אלא חמשים ממטבע אחר לא חשיב ממין הטענה אלא א"כ יאמר לו נתתי לך דינר זהב להחליפו במטבעות (או מכרתי לך סחורה בעד מעות) (ב"י בשם התרומות) והוא אומר נתתים לך חוץ ממטבע אחת אבל בענין אחר לא מחייב אפילו תבעו דינר זהב (זהוב) (י) והודה לו במטבע של חצי דינר זהב (זהוב):

י

והודה לו במטבע של חצי דינר זהב. זהו מ"ש הרא"ש דמשמע מדברי הרמב"ן שאם תבעו דינר זהב זהוב והודה בזהב או בחצי דינר זהב חשיב מין הטענה ועל זה השיג עליו דהטוען לחבירו זהב זהוב אי אפשר שיודה לו מין הטענה אם לא כפי' ר"ח להחליף אבל בלא"ה כל מה שישיב לא הוי מין הטענה והביא ראי' ממנורה גדולה וקטנה דפטור עכ"ד ולפע"ד נראין דברי הרמב"ן נכונים וברורים דהתם גבי מנורה שאני כיון דאודי לי' מיהו בכלי דהיינו בת חמש א"כ אי אפשר שנאמר דמנורה זו היא מאותו מנורה שתבעו אם לא ששניהם שוים בגדלות ויכול לגוררה אבל פשיטא שאם הי' מודה כסף סתם בוודאי הי' חייב שהרי יכול להיות שאותו כסף הוא מאותו מנורה שתבעו וכי שייך לומר בזה הודה ומחל שמחל לו כסף המנורה הרי דבמנורה בת עשר ובת חמש חשיב מין הטענה כיון שיכול לגוררה ואף דמ"מ הודה שלא נתן לו מתחילה בת חמש מ"מ כיון שעכשיו יש לומר שנלקח כסף זה מאותו מנורה חשיב מין טענה א"כ מ"ש דמודה לו מנורה או שהי' מודה לו כסף ואז פשיטא דאפי' במנורה בת עשר בקומה חשיב מין טענה כיון שלא הודה לו קטנה יכול להיות שהכסף הוא מאותו מנורה והשתא שפיר כתב הרמב"ן דוודאי אילו אמר בפי' זהב שוה שתי כסף יש לך בידי פשיטא דחשיב הודאה דכי בשביל שזה תבעו דינר זהב זהוב מ"מ יכול להיות שאותו זהב נלקח מאותו הדינר זהב שהרי יכול לגררו ג"כ במו במנורה ודוקא אם הי' מודה בחצי דינר זהב אז הוי כמו מנורה קטנה כיון שאי אפשר שנלקחה מאותו מנורה לא חשיב מין טענה משא"כ בהודה כסף פשוט וכמו כן כאן בהודה זהב פשוט ולזה ס"ד דאפי' הודה שוה שתי כסף נאמר שוה שתי כסף זהב קאמר ויתחייב קמש"ל דבאמרו אין לך בידי משמע שהוציא כל אותו המין מכלל הודאתו לכן נראה עיקר כדברי הרמב"ן אך לפי מה שהכרעתי לעיל דהעיקר כדעת רש"י א"כ אפי' הודה חצי דינר זהב זהוב חייב דהכל מין מטבע אחת. והנה הרא"ש כפי מה שהבין דברי הרמב"ן משמע לי' דבהודה חצי דינר זהב להרמב"ן חשיב טפי מין טענה והא ליתא אלא בהא מודה הרמב"ן כמו מנורה קטנה ולא קאמר רק בהודאה זהב פשיט כיון שיכול לגררו אבל אם הודה שוה כסף לא אמרינן זהב קאמר ופטור ודו"ק היטב:

סעיף יב.

תבעו שני דברים כגון חטים ושעורים והודה לו באחד מהם חייב ליתן לו מה שהודה לו ונשבע על השאר אבל תבעו חטים והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורים ויש מי שאומר שהטעם משום דחשיב כאילו הודה התובע שאינו חייב לו שעורים (יא) ולפיכך (יב) אפילו יש עדים על השעורים פטור דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי:

הג"ה. ואפילו יודע הנתבע שחייב לו השעורים פטור לשלם לו (יג) דהוי כאילו מחל לו התובע וכמו שנתבאר לעיל סימן ע"ה ס' י"א כן נראה לי ודלא כיש מי שחולק. ויש מי שאומר דדוקא בשא"ל חטים הלויתיך (יד) ביום פלוני ובשעה פלונית והלה אומר שעורים היו דאם איתא שהלוהו שניהם היה טוען על שניהם כיון דבבת אחת הלוהו אלא וראי הודה שלא הלוה לו שעורים (אבל בלאו הכי ודאי חייב דאין אדם מוחל על שאר תביעות אם לא תבע אלא אחת (טור) (טו) ואם תפס התובע דמי השעורים אין מוציאין מידו:

הג"ה. וי"א דוקא אם תפס (טז) קודם שתבעו בדין אבל אם תפס לאחר שעמדו בדין מפקינן מיניה (טור) וכן נראה לי עיקר:

יא

ולפיכך אפי' יש עדים. עש"ך שתמה על המחבר שהוא סותר עצמו למה שכתב סי' ת' דביש עדים חייב בקטן או בתם ועי' מ"ש ליישב וכבר השיגו בתומים ולפענ"ד נראה ליישב בפשיטות דשאני התם שהעדים מעידין אחד הזיק ואינן יודעין איזהו א"כ לא דמי לדלעיל סי' ע"ט באומר לא לויתי ועדים מעידין לוה ופרע שאנו מקבלין דבריו שלא פרע ומאמינים אותו יותר מק' עדים ואמרו לא לויתי אינו נאמן אבל אילו הי' בעצם זה המאמר לא פרעתי ענין שאם אתה תופס זה נולד מזה פטור אחר פשיטא שלא נאמר דהוי כמאה עדים דלא פרע ומ"מ לא נפטרנו מחמת אותו הפטור שנולד מזה דהאיך אתה יכול להרכיבו אתרי רכשא ואף כאן בשלמא בעדים מעידין שעורין או התם שקטן נגח א"כ אינם נאמנים בזה דהודאתו יותר מק' עדים משא"כ אילו עדים מעידין שנגח ואינן יודעין איזהו א"כ האיך אתה תופס הודאתו כמאה עדים שקטן לא נגח א"כ הרי בהכרח גדול נגח שאילו העדים המעידין אחד נגח לא הוכחשו כלל מן המזיק א"כ כשנאמר קטן לא נגח הרי בהכרח גדול נגח שהרי מסייע עצמו באותן עדים שלא הוכחשו כלל וע"כ שלא נאמינהו בזה דקטן לא נגח רק קטן נגח ולכך חייב לשלם הקטן עכ"פ ואולי גם הש"ך כוון לזה ול"ק מה שהק' בתומים:

ומ"ש בתומים בישוב דברי המחבר דהתם גבי ניזקין שאני דאפי' בעדים בוודאי שייך מחילה רק גבי ניזקין כיון שיש עדים נעשה שותף בגופו ולא שייך לשון מחילה משא"כ בטענו חטין אף שיש עדים שייך מחילה ולזה לא הזכיר הרמב"ם גבי ניזקין שנים דין שיש עדים דמ"מ במועד לא נעשה שותף בגופו ע"כ תורף דבריו. ויש מקום להעיר ע"ז מכמה ענינים חדא דמצינא באיסור גויירא שלא הי' יכול להקנות לר' מרי' ונתנו לו עצה שיודה דהלין זוזי דר' מרי' נינהו אדהכי נפיק אודייתא מאיסור א"כ ה"נ כיון שנתן המחבר טעם דחשיב כאילו הודה וכ"ש בנזקין פשיטא שהודה דקטן לא שהרי לא נגח אלא אחד א"כ כל שהודה דקטן לא זכה המזיק במה שבידו מכח אותו הודאה כההיא דאיסור גויירא והכא עדיף טפי דהתם לא הי' המעות ביד ר' מרי' כלל כ"ש כאן שהשור ברשותו וזה ברור. גם בעיקר דבריו לא הבנתי הא הודאת בעל דין כמאה עדים א"כ כמו שאתה אומר שאם יש עדים שאחד הזיק נעשה שותף בגופו למפרע א"כ ה"ה שנעשה שותף למפרע מכח הודאות הניזק בעצמו שהקטן הזיק וע"כ שכל שקדם מחילתו של זה לא מהני מה שנעשה אח"כ שותף א"כ ה"ה בעדים ואפי' אי נימא דאיירי בידוע עדות העדים מקודם מ"מ האיך כתב דהרמב"ם מפרש ראוי ליטול היינו דקמש"ל כל מה שבא להוציא צריך ראי' א"כ הרי אין כאן עדים עכשיו והאיך יועיל במה שיביא עדים אח"כ כיון שכבר קדמה מחילתו קודם שנתברר שיתופו כמו דלא מהני הודאת מזיק לפי דקדמה מחילתו ואמת דזה יש ליישב בדוחק דדוקא בעדים אמרי' דאגלאי מילתא למפרע כיון שראו בודאי יעידו כמו שראו משא"כ בהודאת מזיק כל כמה דלא הודה אין כאן שותפות אבל בלא"ה קשה דמ"מ סוף סוף כל שלא אמר המזיק קטן הזיק לא נעשה שותף בקטן אף שהעידו העדים דמ"מ יכול המזיק לומר גדול הזיק כיון שהעדים אינן מעידין בבירור על הקטן ונ"מ טובא אם נאבד הגדול או ימות וכה"ג טובא או שבאמת יודה המזיק אמת א"כ כל כמה דלא הודה קטן לא נעשה המזיק שותף וכבר מחלו המזיק קודם שהודה ודו"ק:

גם מ"ש ראי' להרמב"ם מן הגמרא ויפרש ראוי ליטול היינו ביש עדים נוטל ובאמת המעיין בתוס' ד"ה הא לא מהקשו ודילמא הא לא מייתי ראי' לא שקיל מידי. והנה יש להבין מאי קושיא ליתני פטור וע"כ דרוצה לומר דשקיל כדאמר מזיק וכן כתב הרא"ש וע"כ דקושית תוס' הוא דהא גופא קמש"ל דבלי ראי' לא שקיל מידי אפי' הקטן ובראי' שקיל והפי' המוציא כל כמה שבא להוציא צריך ראי' אפי' על הקטן ולכך לא תני פטור וע"ז תירצו דלשון המוציא משמע דוקא מה שהוא מכחישו אבל מה שהוא מודה אין צריך ראי' א"כ הוצרכו לתרץ ראוי ליטול אם תפס דוקא ודו"ק אבל בלא"ה לא ידעתי מאי קאמר דהא גמרא משני ראוי ל טול אף אסיפא דתם ומועד ובזה לא מהני ראי' דהא לא נעשה שותף בגוף מועד והא וודאי ליכא למימר דהממע"ה קאי דוקא אתם את הגדול ולא אמועד את הקטן מה שברישא אין הפי' כך גם כדמקשה מברייתא דהרי זה משתלם לקטן מן הגדול ולגדול מן הקטן מאי קושיא בהא לא שייך מחילה דנעשה שותף ולמה לי' לאוקמי דתפס לוקמא בעדים לכן אין דבריו נכונים לענ"ד. גם מה שהאריך בתומים להקשות על רש"י ורמ"ה [והנה אין רציני לבאר כאן דברי הרמ"ה כי יתבאר בס"ד בס"ק שאחר זה באריכות גם לקמן בדיני תפיסה יתבאר בס"ד על נכון דברי רש"י ולא באתי הנה להעיר אלא מה שיש לתמוה על התומים בזה] דאמאי לא משני לעיל ג"כ ראוי ליטול וליכא למימר כמו שתי' רש"י דכיון דסומכוס לא אמר בברי וברי לא מצי לאוקמא רישא בברי וברי דמ"מ קשה לר"פ דמקשה לרחב"א דקאמר אמר סומכוס בברי וברי דמאי קושי' ראוי ליטול קאמר וע"ש מ"ש ליישב לרש"י באריכות אבל להרמ"ה קשה והנה כל דבריו תמוהין מאד מכמה טעמים חדא מה שהבין דקושית ר"פ הוא לפי מה שהחליטו דסומכוס אפי' ברי וברי אמר ורישא דוקא ברי וברי דקתני לא כי דתיקשי סיפא לרבה בר נתן והוא תמוה מאד דהא כתבו התוס' ד"ה רישא והא לא כי קתני ותרצו דברי וברי נמי איירי והשתא מאי קושיא לראב"מ אף הם מודים דמיירי ברי ושמא דומיא דסיפא א"כ פשיטא דלא כסומכוס והך דמיירי בברי וברי נמי הוא ג"כ דלא כסומכוס ומנין לו לר"פ מדברי ראב"מ ורחב"א דלדעתם עיקר מילתא דוקא ברי וברי מיירי ובאמת הדבר מבואר בפי' בדברי התוס' שם ד"ה ממאי דקושית הגמרא הוא אמאי דקאמר לי' ראב"מ אמר סומכוס אפי' ברי וברי והוא השיב אין אמר סומכוס והיינו דאי לא אמר סומכוס ברי וברי לא מצי למידק דחולקין דיש לומר ברי וברי כסומכוס וע"ז מקשה בגמרא ממאי דמתני' מצי לאורויי כלל ברי וברי דילמא לא מצי לאורויי אלא ברי ושמא דומיא דסיפא וא"כ אפי' לא אמר סומכוס ברי וברי ע"כ דחולקין וע"ז משני דע"כ ברי ברי דקתני לא כי וע"ז מקשה ר"פ דע"כ דלא כי לאו דוקא [או משום דברי וברי נמי איירי כמ"ש התו'] דאל"כ ל"ה דומיא דסיפא וכוונת קושייתו להקשו' דאכתי אפי' לא אמר סומכוס ברי וברי לא מצי לאוקמא מתני' כסומכוס וברי וברי דא"כ ל"ה דומי' דסיפא. והשתא ל"ק מה דהק' בתומים כיון דקושית ר"פ הוא לפום מאי דקאמרי לא אמר סומכוס בברי וברי ודו"ק. ויותר הי' לו להקשות כך דכיון דקושיית ר"פ היא דאפי' לא אמר סומכוס ברי וברי ע"כ דחולקין דלא מצי לאוקמא ברי וברי כסומכוס א"כ אכתי קשה דאי לא אמר סומכוס ברי וברי שפיר מצי אתיא כסומכוס וסיפא ראוי ליטול וליכא למימר כיון דלא אמר סומכוס ברי וברי לא איצטרך רישא לאשמעינן דהא אנן אזלינן השתא בבירור דמתני' כסומכוס ודו"ק וע"ז ל"ש תי' התומים כלל אך באמת גם הא לא קשיא כמו שאבאר לקמן בס"ד בדיני תפס: גם מ"ש ליישב פי' רש"י דסובר כרמב"ם דיש עדים נוטל והטעם כר"ע דשותפי נינהו ולא שייך מחילה כנ"ל וגם זה תמוה מאד חדא דתיקשי באמת ארחב"א דקאמר חולקין והיינו לפי שאמר סומכוס אפי' ברי וברי מ"מ הא יש לומר מתני' ר"ע [דהא בלא"ה אתיא כר"ע סיפא דשניהם חייבין] וכופר הכל חייב ומודה סומכוס בשבועה דאורייתא ומנא לן למידק חולקין ועוד קשה דהא קושית הגמרא ממאי הוא כמ"ש התוס' דמאי קאמר אמר סומכוס ברי וברי דאי לא אמר סומכוס ברי וברי לא הי' יכול לדקדק ממשנה דחולקין דמצי לאוקמא ברי וברי ודברי הכל דהא לא מצי לאוקמא רק ברי ושמא דומיא דסיפא והרי דלא כסומכוס וקשה מאי קושיא אי לא אמר סומכוס ברי וברי שפיר מצי לאוקמא מתני' ברי וברי וסיפא נמי ברי וברי וראוי ליטול והשתא לא קשה כיון דאתיא כר"ע מודה סומכוס בשבועה דאורייתא מה בכך דמודה הא אנן מהדרינן בהכי לאוקמא מתני' כסומכוס ומאי איכפת לן דמודה סומכוס ועוד כיון דלא אמר סומכוס ברי וברי אינו מודה כלל בשבועה דאורייתא ודוקא למ"ד אמר סומכוס אמרינן דמודה בש"ד כדמוכח בסוגי' דהמחליף פרה בחמור וזהו תימה רבה ועוד קשה גם לר"פ גופא מאי מקשה אי לס"ד דלא אמר סומכוס בברי וברי לק"מ דאז שפיר מצי לאוקמא מתני' ברי וברי כסומכוס וסיפא ראוי ליטול אגבא דר"ע ומודה סומכוס בשבועה דאורייתא לא איכפת לן כנ"ל ואי לפי מה שהחליטו דסומכוס ברי וברי אמר אם באמת לא מיירי מתני' ברי וברי דוקא רק ברי ושמא וברי וברי נמי ומ"מ הוי רלא כסומכוס ולק"מ ועוד קשה מ"ש בקושית רש"י לסתמא דגמרא דס"ל קנסא ושפיר יש לומר ראוי ליטול ורישא ג"כ ליכא שבועה אפי' לר"ע דהוי קנס והוא תמוה מאד דהא כל הסוגיא פשיטא דאליבא דמ"ד ממונא קיימינן דלמ"ד קנסא ע"כ דאיכא עדים ואין כאן התחלת קושיא וא"כ האיך יש ליישב לעיל ראוי ליטול כיון דסוגין ממונא. ועוד קשה מאי מקשה אח"כ מברייתא כיון דס"ל קנסא ע"כ דאיכא עדים וכן ממתני' וא"כ על מי יקשה רש"י ז"ל דלישני לעיל ג"כ ראוי ליטול. גם מ"ש דרישא ר"ע וסיפא ר"י והביא ראי' מתוס' ריש פרק הפרה ליתא דהתוס' לשיטתם שפרשו אפי' לר"ע קאמר אבל רש"י שפירש הך דשניהם חייבין לא מצי אתי' כר"י רק כר"ע א"כ כיון דעיקר קושיית ר"פ דרישא דומיא דסיפא האיך נאמר דרישא ר"ע וסיפא ר"י דוקא ועיקר קושיתו מכו"ה בפקדון כבר כתב הוא עצמו בכללי מיגו סי' פ"ב דרש"י לא ס"ל כך וכן כתב להדיא בספ"י שם בב"ק דרש"י מודה דכו"ה בפקדון פטור ע"ש הרי בארנו שאין לכל דבריו מקום להבין לכאו' ובעיקר מה שהקשו על הרמ"ה והרמב"ם וכן מה שיש להקשות עוד בסוגי' יתבאר לקמן בס"ד בארוכה:

גם בעיקר דברי הרב מה שחילק בין מודה בקנס שהי' יכול לשקר בין מודה בקנס שהי' יכול לומר איני יודע משום נזק אינו נראה כלל ולא ידעתי הבדל בין זה לזה דהא פשיטא שאם באמת יודע ואומר איני יודע א"כ גם זה שקר וא"כ לא משכחת לה מודה בקנס כלל וע"כ דכלל הוא כל שמרשיע עצמו שהי' יכול לפטור עצמו פטרתו תורה וכן הדעת נותנת שהרי קנס הוא שקנסוהו כי היכי דלינטרי' לתורא וא"כ זה שהי' יכול לכפור האיך שייך לקנסו ודו"ק. אמנם בתשו' הרשב"א חלק ג' סוף סי' ק"י מבואר דכל שהי' שוחק הי' מתחייב לא נפטר מטעם שהי' יכול לשקר ע"ש:

יב

אפי' יש עדים. בכאן יש מבוכה גדולה בין הראשונים ואחרונים ז"ל והרב הש"ך האריך בקושיות על התוס' והרא"ש וסייעתם והחזיק בשיטת הרמ"ה והראב"ד ז"ל ויען כי סוגי' זו עמוקה מאד ודברי הרמב"ם תמוהין מאוד בכמה מקומות ולפעד"נ פי' חדש בש"ס ובזה יתיישב כל הקושיות ויתבארו דברי הרמב"ם וכל השיטות על נכון לכן אמרתי לא אשנה פרק זה עראי ומתחילה אשיב על הרב הש"ך ויתר אחרונים ז"ל ואח"כ נאמר מה שנראה לפענ"ד:

ראשונה מה שהאריך הש"ך ליישב קושית הרא"ש דע"כ מיירי שיש עדים דאל"כ הוי קנס דקושית הגמרא הוא למ"ד פלגא נזקא ממונא ולדידי וודאי מיירי מתניתין בלא עדים דסתמא קתני בשלמא למ"ד קנסא לק"מ דכיון דבלי עדים הוי קנס אין צורך לפרש בעדים אבל למ"ד ממונא הוי לי' לפרושי ואין דבריו נכונים כלל דהא מתניתין לא מיירי לא מענין ק"ו היא ומה במקום שיש מחלוקת דאיכא למ"ד ממונא ומ"מ אמרתי דלמ"ד קנסא כ"כ פשיטא לי' להתנא עד שאין צורך לפרש בעדים או עמד בדין כ"ש בדין טענו חטין דבהא נמי לא איירי התנא ולר"ע פטור מדמי שעורין א"כ פשיטא שלא הוצרך לפרש דמסתמא מיירי בגוונא דלא הוי טענו חטין כגון שיש עדים וזה ברור. גם תמהו מאוד על הרב הש"ך שכתב על הרב בעל לחם משנה שלא דק במה שהקשה דאמאי לא פריך למ"ד קנסא ממתניתין דלדידי' פשיטא דלק"מ בל"ה דוודאי מיירי שיש עדים ודבר פשוט הוא שלא דק בכוונתו הרב בעל לחם משנה למעיין בדבריו דמתחילה הקשה מאי קושיא למ"ד ממונא לוקמא כגון שיש עדים ועל זה כתב ועוד שאפ"ל דלא משמע לי' למקשה לאוקמא מתניתין כשיש עדים א"כ תיקשי למ"ד קנסא הא מתניתן בלי עדים מיירי ולמה ישקול כדאמר מזיק הא מודה בקנס (ובלי רב"נ קשה) וזה ברור בכוונת הלחם משנה גם מה שכתב דמדרשא מיירי בלי עדים דאל"כ נחזי מאי קאמרי א"כ סיפא נמי בלי עדים לא ידענא מאי קאמר דהא עכשיו אזיל הרב הש"ך בשיטתו בלי עומד בדין רק דלמ"ד קנסא מיירי בעדים ולא הוצרך לבאר זה א"כ תיקשי למ"ד קנסא ממתניתין דאי בעדים לא הוי דומיא דרישא דמיירי וודאי בלי עדים דאל"כ נחזי מאי קאמרי וע"כ דהא לא איכפת לן א"כ למ"ד ממונא ג"כ לא קנו ואין אני רואה שום מקום לחלק בזה כלל גם מה שכתב בהעמדה בדין השיג עליו בקצה"ח דא"כ הי' המזיק בשעת העמדה בדין ונסתר הטעם דמשטה כיון שהי' שה ובספר נ"מ כתב דמ"מ מועד לא העמיד בדין ועל זה כתב הש"ך דהוי טענו חטין כיון שלא הי' שם ובתם בל"ה הוי טענו חיטין והש"ך לא כתב ליישב רק מועד במועד דדמי לטענו דנוי ע"כ ולענ"ד יש לעיין דהא דהקשה הש"ך ממועד במועד היינו לפי שיטתם אבל לפי דעתי אפי' תם בתם בניזקין שוים וכן אפי' בניזק אחד לא דמי לחיטין ושעורין כמו שכתב הש"ך להדיא דלא שייך הודאה כיון שתבע יותר רק דאפי' לדעתם דשייך הודאה הקשה עליהם ממועד במועד דהא וודאי לא שייך הודאה דדמי לטענו דמי וליכא למימר דדוקא מועד במועד הוצרך הש"ך ליתן טעם משום שלא טענו אתה יודע שלא הי' שם משא"כ תם בתם אפי' הי' שם שייך משטה כיון דלא דמי לטענו דמי הא וודאי ליתא שהרי בטענו חיטין גופא נותן הש"ך הטעם משום שלא טענו על השעורין אתה יודע א"כ תם בתם נהי שם לא שייך שהי' לו לטעון על השעורין שהרי רצה לתבוע הגדול וע"כ דבנזקין אפי' בתם בתם הכל הטעם כיון שלא טענו אתה יודע על הגדול א"כ בעמד בדין לא שייך זה ועוד קשה הא בניזק ברי ומזיק שמא פשיטא דלא דמי לחיטין ושעורין רק בשביל שלא טענו אתה יודע ואפי' בתם כמבואר להדיא בש"ך א"כ מאי פריך אח"כ מתם בנזקין שוים לרב"נ וכן מעיקרא בניזק אחד הא שפיר מצי לאוקמא בהא בניזק ברי ומזיק שמא דכיון דעמד בדין הי' שם ולא שייך משעה וליכא למימר דבאמת קושית הגמרא רק ממועד דבהא לא עמד בדין דהא הש"ך גופא השיג על הנ"י דבתרווייהו פריך ועוד דהא ברישא בניזק אחד ע"כ דעמד בדין על התם א"כ הרי הי' שם ודוחק לומר דטענו מועד הזיק ולא העמדתיך בדין וזה אומר תם הזיק והעמדתני בדין ועוד דהא מרישא נמי פריך בשניהם תמין ואפ"ה קאמר בשמא הוי נמי תיובתא אף דעמד בדין ולא שייך משטה ודו"ק:

גם בעיקר דבריו מ"ש דהמזיק לא הי' שם הקשה עליו בקצוה"ח דא"כ ל"ה דררא דממונא וגם בזה כתב בספר נ"מ ליישב דכיון דאיכא עידי רדיפה הוי דררא דממונא והביא ראי' מרישא דמתני' זה אומר שורך הזיק וז"א לא כי והתם ליכא רק עידי רדיפה ואין דבריו מובנים דפשיטא דלא דמי לרישא דמתני' כלל דהתם אין כאן ספק רק אם נגח או לא נגח ובזה שפיר משוי להו עידי רדיפה לספק משא"כ בסיפא מה בכך דיש עידי רדיפה הא יש ספק חדא שמא נגח שמא לא נגח ואפי' נגח שמא קטן נגח א"כ בלי טענותיהם שאחד נגח לא הי' מקום להסתפק על הגדול דהא יש כאן ס"ס ופשיטא שאין מקום להסתפק לחייבו גדול ונראה פשוט דבהא אפי' סומכוס מודה ואין כאן דררא דממונא ופשוט:

ובעיקר דברי הש"ך מה שמדמה הך דנזקין לרב"נ לא דמי כלל דהא התם הטעם כיון שטענו אתה יודע חיטין ולא טענו אתה יודע שעורין י"ל דמה שהודה שעורין הוא דרך השטאה משא"כ הכא מה שלא תבעו קטן הוא לפי שרצה להשתלם מן הגדול יותר ואין זה ראי' שמה שהודה זה בקטן הוא להשטות בו ואי משום שנוציא מעצמנו סברא אחרת כיון שלא הי' שם והשיב קטן הזיק מורה שלהשטות כוין בו אין זה ענין לדרבה בר"נ דשם טעם אחר יש כיון שלא תבעו תביעה זו ש"מ שאינו חייב לו ולהשטות בו נתכוון בהודאתו [וכה"ג הקשה הרא"ש לפירש"י ע"ש] גם מה שהקשה הש"ך לטעם הרא"ש דבניזקין לא שייך הודאה דאדרבא הוא תבע יותר לק"מ דהא בלא לויתי כאומר לא פרעתי המוזכר לעיל סי' ע"ט ג"כ מחייבינן לי' מכת הודאה והתם פשיטא שלא הודה בשום חיוב שהרי אדרבא הוא רוצה לפטור עצמו ולא לשלם מ"מ אנו תופסין היוצא מדבריו לחובתו ואף כאן מה בכך דבדבריו רוצה יותר מ"מ אנו תופסין היוצא מדבריו לחובתו דתם לא הזיק ושוב א"א לחייב המזיק בתם:

גם מה שהקשה הש"ך ממועד הזיק את הקטן דהא דמי לענינו דמי וכתב אף שהנ"י כתב באמת דמועד הזיק את הקטן לא דמי לחיטין ושעורין פשטא דש"ס לא משמע הכי עכ"ד נראה מדבריו שהכין דברי הנ"י דהנ"י ס"ל דקושית הגמרא בניזקין שוים לא הי' ממועד כלל וקשה לי טובא ע"ז חדא דהא הנ"י כתב בהדיא בסיף דבריו דשמעינן מהך סוגי' דמאן דטעין לחברי' דבר שאינו משתלם אלא מגופו ומודה לו מעלי' או מעלי' ומודה לו מגופו הוי טענו חיטין והודה בשעורין דהא הכא זה תבעו מועד הזיק את הגדול וזה משיב תם הזיק את הגדול וכן במה שטענו תם הזיק הקטן משיב מועד הזיק הקטן וחשבינן לי' כטענו חטין והודה בשעורין אי לאו דתפס וה"ה בעלמא הרי להדיא דמועד נמי דמי לטענו חיטין והאיך יסתור הנ"י עצמו מתחילת דבריו לסוף דבריו ועוד קשה דהא בהדיא כתב הנ"י אח"כ דהי' הניזקין שנים אף שעכשיו תובע שניהם מ"מ אזלינן בתר עיקר הדבר דאתיא הטענה מחמתו א"כ לפ"ז פשיטא דמועד ג"כ דמי לטענו חיטין דעיקר הטענה דאתי מחמתי' הוא מחמת נגיחת הגדול והוא מודה לו מחמת נגיחת הקטן ועוד קשה לי אי ס"ד דמועד במועד ל"ד לחיטין ושעורין א"כ תם בתם נמי דהא תובע מאותו גוף שמודה לו וע"כ כיון שהוא תובע מחמת נזק שור אחר דמי לחיטין ושעורין א"כ מועד במועד נמי כיון שהוא תובע מחמת נזק שור אחר דמי לחיטין ושעורין ואי שאנו מחשבין מועד במועד ותם בתם א"כ תרווייהו ל"ד לחיטין ושעורין ומאי קושיא לרבה בר נתן:

תוכן העניינים

תפארת יעקב חושן משפט חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה