אור ברסלב

תפארת יעקב חושן משפט חלק ב· רבי יעקב גזונדהייט

על חו"מ סימן פו

על חו"מ סימן פה

ראובן נושה בשמעון ושמעון בלוי

מוציאין מלוי ונותנין לראובן. ובו

ט' סעיפים:

סעיף א.

ראובן שנושה ק' בשמעון ושמעון בלוי מוציאין מלוי ונותנין לראובן לא שנא אם נתחייב לו כבר לשמעון בשעה שלוה מראובן לא שנא נתחייב לו אחר כך ואין חלוק בזה בין מלוה בשטר למלוה על פה כיון ששני הלוים מודים בא אחד למלוה שלו מוציאין מלוי ונותנין לראובן (א) בכל ענין שיתחייב לוי לשמעון (ב) בין דרך הלואה שהלוה לו בין דרך מקח וממכר (ג) בין דרך שכירות:

הג"ה. ראובן שיש לי משכון מן העובד כוכבים והעובד כוכבים חייב לשמעון י"א דיוכל שמעון לפדות המשכון מראובן ונותן לו קרן (ד) ורבית שעלה עליו וגובה חובו מן המותר (תשובת מהרי"ל סימן קפ"ח) וכן נראה לי מאחר שאין לעובד כוכבים לפרוע בענין אחר שמעון יש לו כל זכות העובד כוכבים ואע"פ שיש מי שחולק בזה (ב"י סימן ע"ד) נראה לדון כמו שכתבתי:

א

בכל ענין שיתחייב. עש"ך דדעת ר"ש דבחסור דאינו אלא גרמי דרבנן לא שייך דר"נ. והנה לכאו' מדברי הר"ן פ"ב דכתובות דהקשה אהא דאמרינן כל לגבי בעל מחלה דהא משועבדת מדר"נ ותירץ דכתובה מחיים לא נשתעבד מדר"נ ותמה הש"ך לקמן דהא התם במכירה פקע כח החוב וחזר מכר ושוב מצי מחלה ונראה לכאו' דעיקר קושית הר"ן הוא כך דאכתי קשה תזבין לנחבל בטובת הנאה ואי דתמחול הא אסור לדור בלי כתובה ויכתוב אחרת וא"כ השנית משועבד מדיני דגרמי והוא חוב גמור ולא מהני שוב מכירה ולא מחילה ולא יפסיד כלום ומזה הוכיח דכתובה בחיי בעלה לא נשתעבד מדר"נ א"כ כתובה שני' תמכור לאחר והם לא ידעו עד לאחר המכירה והמכירה קיימת כיון שלא נשתעבד להם הכתובה קודם רק אילו היתה בעין היתה צריכה למכור להם לשלם חובם אבל אם מכרה לאחר מהני. ולפ"ז מבואר דאף בגרמי דרבנן שייך דר"נ דאל"כ אין כאן קושיא ולא מוכח מידי אך באמת לפי מה שאבאר לקמן בס"ד דבלא"ה דברי הר"ן נכונים אין כאן ראי' אמנם בעיקר דין זה הא הקשו המפרשים למה לי דר"נ הא בלא"ה למה לא יגבו לו חוב זה כמו שאר נכסיו ותרצו דנ"מ ביורשין דמגבי להו ארעא וכן דלא מצי מחיל ולפ"ז בגרמי והוא ת"י וכן אי לא מחיל ליכא פלוגתא דלכ"ע מגבינן רק כל המחלוקת אי מחיל ולפ"ז אין הכרח במה שכתב הש"ך דאפי' אם דינא דגרמי דרבנן כל היכא דמצינן למיגבי גבינן דוודאי אי איתא למיגבי בלאו דר"נ גבינן אלא כל המחלוקת אי מחיל א"כ שפיר יש לומר דאין כח בחוב דרבנן להפקיע כח מחילתו של זה דבר תורה אמנם אם מת בזה נראין דברי הש"ך דאפי' בגרמי מגבי להו ארעא דלא מיקרי מטלטלי דיתמי דאותו קרקע נשתעבד מחיים מדר"נ. שוב ראיתי במהרש"ל ביש"ש פרק דו"ה שכתב וז"ל ור"ש חולק במוסר וכו' ונ"ל אף שלא שייך שדר"נ עליו מ"מ אם הנמסר מתרעם בב"ד להציל את שלו למה לא יעשו לו זאת אבל אי מחיל המוסר למי שחייב לו מחול הוא עכ"ל. הרי להדיא כנ"ל ולפ"ז לדינא אי מחיל אין מוציאין דספיקא הוא אי גרמי מדרבנן או מדאורייתא וכן עיקר: (ב)

בין דרך הלואה. עי' תומים שהאריך להביא ראי' מדברי הרא"ש פרק החובל דבמתנה ל"ש דר"נ ואין דבריו נכונים כמו שאבאר כי מה שהקשה על הרא"ש דפסק נצ"ב מוכרין בטובת הנאה דהא אינו אלא חוב בעלמא ומצי מחלה כמו כתובה וקושיא זו הקשה מע"מ וש"ג ואני תמה הא מבואר להדיא באה"ע סי' צ' ובתשו' הרא"ש כלל מ"ג סי' י' דנכסי צ"ב בחזקתה ואינו יכול למכרם ואם נתגרשה צריך להחזיר לה גוף הנכסים א"כ לא מבעי למ"ד דמוכר שט"ח מצי מחיל משום דמכירה דרבנן פשיטא דכאן לא מצי מחיל כיון שגוף הנכסים שלה הרי זה מכירה דבר תורה דפשיטא שכל אדם יכול למכור מה שיש לו ודוקא שיעבוד לבד לא מהני מכירה דבר תורה אבל כאן לבד השיעבוד גוף הנכסים שלה א"כ אם מחלה שוב אין אחריות על הנכסים דשיעבודו מחיל הוא אבל לא נמחל גוף הנכסים וזה ברור ואפי' למ"ד במוכר שט"ח יכול למחול משום דשיעבוד גופו נשאר גבי לוה כפי סברת ר"ת מ"מ פשיטא דהיינו דוקא בחוב דשיעבוד נכסים אינו אלא ערב וכשמוחל הגוף הערב נפקע אבל כאן שיעבוד הגוף ניתוסף על שיעבוד נכסים דמעיקרא הנכסים היו שלה בלי אחריות בעל ועכשיו נעשה הוא ונכסיו שלו ערבים בעד נכסים אלו א"כ כשמחלה נסתלק הוא ונכסים שלה אבל נכסים שלה מהיכי תיתי דנפקע והשתא נמי לא קשיא ממה שכתב הרא"ש בתשובה (כלל ל"ה סי' ז') שאין למכור שטר נדוניא בטובת הנאה דודאי מחלה דהתם מעות הכניסה לו או אפי' מטלטלין דעת הרא"ש דיכול למכרם א"כ פשיטא דאינו אלא כמו חוב בעלמא ומצי מחלה אבל כאן אם יש לה גוף נצ"ב פשיטא דלא מהני מחילה. שוב מצאתי להדיא במהרש"ל פרק החובל סי' כ"ז שכתב וז"ל וכתב הרא"ה דאפי' נצ"ב מוכרין בטובת הנאה ואף שנכסי צ"ב כתובין בכתובה לא דמי לכתובה דהוי כחוב בעלמא שתוכל למחול אם מכרה אבל נצ"ב דידה הוי רק שהוא ערב על אחריותו וכן כתב הרא"ש עכ"ל. הרי להדיא כמ"ש ובחנם נתחבטו האחרונים בזה ומהתימה שנעלם מהם דברי מהרש"ל הנ"ל וצ"ל לפ"ז דמ"ש הרא"ש אבל מנה מאתים לאו למעוטי תוספת כתובה שהרי לא הוזכר זה קודם אלא בא למעט נצ"ב שהם ג"כ כתובין בכתובה כמ"ש מהרש"ל הנ"ל: אמנם הרב בעל מע"מ יש לו דרך אחר בזה דמ"ש הרא"ש אבל מנה מאתים היינו למעוטי תוספת כתובה ג"כ דע"כ לא אמרי' דמחלה אלא בכתובה דהבעל יכתוב לה אחרת דאסור לדור בלא כתובה אבל בנצ"ב ותוספת דלא יכתוב לה אחרת לא תמחול משום דיני דגרמי ע"כ ותמה בתומים ע"ז דהא הרא"ש הקשה אח"כ האיך תמחול הא תצטרך לשלם ולפי הנ"ל מאי קושיא הא כבר מיושב בדברי הרא"ש דקודם דיש לה כתובה שני' והנה באמת דברי הרב בעל מע"מ בלא"ה צריכין להבין דהוא כתב בנצ"ב לא תמחול מפני שתצטרך למחול אף הכתובה שלא נמכרה דאל"כ הכתובה משועבד להם ויגבו מכתובה מדיני דגרמי ולפ"ז בכתובה נמי נהי דלא תפסיד דיש במקומו כתובה שני' מ"מ גם הלקוחות לא יפסידו שהרי יש להם כתובה שני' ומשועבדת להם מדיני דגרמי ומאי חשש יש במחילה וגם היא למה תעשה זאת שתמחול וע"כ דכתובה שני' לא נשתעבד מדר"נ לחוב מגרמי והטעם יתבאר לקמן בס"ד בארוכה ושם יתבאר ג"כ דברי התוס' בזה] א"כ גם בנכסי צ"ב לא נשתעבד הכתובה להם וצ"ע דברי מע"מ להולמן לכאו'. אבל עיקר סברתו נכונה הוא ליישב דברי הרא"ש אבל אין צורך לומר לפי דרכו אלא כך הכוונה דהרא"ש הקשה קו' תוס' בעדים זוממין מאי אפסודי הא וודאי תמחול ולפ"ז מבואר דס"ל להרא"ש דהא דאמרי' כל לגבי בעל מחלה לאו משום כדי שתפסיד ללקוחות שקנו שלא ברצונה וא"כ לא תרויח לא היא ולא בעלה דא"כ פשיטא דלא קשיא מעדים זוממין כלל אלא דהכוונה כל לגבי בעלה או דבעלה ירויח ולר"מ תרויח היא דיכתוב כתובה אחרת והן הן דברי הרא"ש דמעיקרא כתב בנצ"ב דמוכרין דאז וודאי לא תמחול דנהי דבעלה ירויח מ"מ היא תפסיד שהרי יתוסף עלה חוב מדיני דגרמי והבעל לא יתן לה כלום משא"כ בכתובה לא תפסיד דיכתוב לה אחרת וע"ז הקשה הרא"ש מ"מ תצטרך לשלם ואין לה ריוח א"כ מה לה למחול להפסיד ללקוחות וע"ז תירץ דאית לה רווחא דחוב מדיני דגרמי אינו חשיב אצלה כמו כתובה החדשה שתוכל למכור עכשיו בטובת הנאה עד שיעור טובת הנאה המגיע להם [דסבירא לי' להרא"ש פ"ק דב"מ כר"ת דאינה חייבת אלא דמים שקיבלה [גם בלא"ה לפי מה שאבאר לקמן בס"ד לא נשתעבד הכתובה מדר"נ כלל ואין כאן מקומו] א"כ אפי' אי נימא דכתובה נשתעבד מדר"נ לא נשתעבד אלא לטובת הנאה מגיע להם והשאר תמכור ואין לומר דמ"מ נמכור הכתובה להם בטובת הנאה המגיע להם דלר"ת בוודאי חייבת עכשיו לשלם מ"מ חיישינן שמא תקדים ותמכור לאחר עד שיעור טובת הנאה והמכירה תהא קיימת] וזה נכון ולק"מ והשתא נמי לא קשיא מה שהקשה אר"ת דהא לר"ת גם בנכסי צ"ב יכולה למכור ולק"מ דע"כ לא כתבו התוס' דלפירוש ר"ת אתי שפיר אלא בכתובה שהוא כותב לה כתובה אחרת והיא לא תצטרך לשלם אח"כ אלא דמים שקיבלה א"כ מרווחת טובא ומחלה משא"כ בנצ"ב לא יגיע לה כלום חלף מחילתה א"כ פשיטא דלא תמחול דמה לי הפסד מרובה או הפסד מועט סוף סוף לא די שלא תרויח אלא אף תפסיד והא לא סבירא להו לתוס' ורא"ש שתמחול להפסיד ללקוחות שקנו בע"כ כמו שהוכחתי לעיל ומ"ש דתעשה קנוני' כמ"ש הרא"ש פ"ק דמציעא י"ל דהתם האשה מוחזקת דהיא באמת פרעה רק לאחר המכירה והי' לו לפרוע ללוקח כמו שפירש"י שם א"כ שפיר תעשה קנוני' אבל כאן תפחד למחול שמא לא יתן לה הבעל אח"כ כלום וכ"ש דעיקר הקנוני' אלאחר גירושין הוא דמקדם כל הנכסים שלו א"כ לאחר גירושין לא נתן לה כלום והיא תפסיד מה שתתחייב מדיני דגרמי דמים שקיבלה הילכך לא חיישינן שמא תמחול וז"ב:

ובגוף דברי הרא"ש אי נימא באמת דקאי בשיטת ר"ת יש להבין מה ס"ד דתחוש למחול דהא פשיטא דמרווחת טובא דהיא לא תצטרך לשלם טובת הנאה עד אחר שתתאלמן או תתגרש והוא יכתוב לה כתובה חדשה ואי כוונת הרא"ש דכתובה שני' תצטרך למכור להם בעד חובם מדיני דגרמי דלפיר"ת צריכה לשלם עכשיו דמים שקיבלה א"כ לא תירץ כלום והתוס' לא כתבו זה. אלא למ"ד דמשלמת הכל ולכאו' הי' נראה דע"כ לא כתב הרא"ש זה בפ"ק דב"מ אלא בשט"ח וכטעם הגאון שם דהוי לי' למיכתב שטרא בשמי' וזבינא ריעי הוא אבל בכתובה דא"א לעשות כן כמ"ש הרא"ש אח"כ בהחובל א"כ מודה דמשלמת הכל ולפ"ז פשיטא דל"ק קושית התומים אמנם זה דוחק כי כל הפוסקים לא הזכירו חילוק זה וצ"ל דאפי' בכתובה הי' לו לעשות קיומים כמו שכתבו התוס' והרא"ש בעדים זוממין א"כ אכתי קשה כנ"ל אבל באמת לק"מ והוא כיון דלפיר"ת צריכה לשלם עכשיו ס"ד דלא תמחול דתצטרך למכור כתובה שני' ללקוחות בחובם קמש"ל דמ"מ כיון דקודם שתמכור להם לא חל השיעבוד אלא על טובת הנאה המגיע להם (או לפי מה שאבאר לקמן בס"ד לא חל שיעבוד על כתובה כלל) א"כ שפיר תמחל ותקדים ותמכור לאחר בטובת הנאה עד סך המגיע ללקוחות והמכירה קיימת ושפיר תרויח כיון שאין לה לשלם עכשיו ודו"ק:

גם מה שהקשה בתומים ומע"מ בעצמו דלקמן מוקי בלא נפישה משל תורה משמע דמעיקרא בנפישה א"כ תזבין השאר ולק"מ דבחובל בבעלה קשיא לי' השתא נמי מגרש לה והוצרך לאוקמא בנפישה כתובה מחבלה א"כ הי' ס"ד דנפישה ג"כ מכתובה דאורייתא לכך קאמר אי דנפישה כתובה נוקמא אכתובה דאורייתא ומשני דחבלה הוא כ"כ פורתא אפי' נגד כתובה דאורייתא לבד דהיינו ארבע זוזי אבל מעיקרא דלא הוצרך לאוקמא בנפישה כלל פשיטא דמיירי דלא נפישה מכתובה דאורייתא וזה ברור [ועי' תוד"ה בנפישה] אבל באמת לענין דינא נראה עיקר כמ"ש לעיל דדוקא נצ"ב אבל תוס' כתובה לא כמ"ש מהרש"ל והשתא נמי לא קשה מתשו' הרא"ש (כלל ל"ה סי' ז') אבל לתירוץ מע"מ משם קשה ודו"ק. גם א"ש הוא ליישב הרא"ש ותירץ דבריו דבכתובה ס"ל להרא"ש דלא נשתעבד מדר"נ דאל"כ פקע כח האשה כיון דנשתעבד מדר"נ ולא מצי מחלה והוי כמו שכתב שטרא בשמי' עכ"ד. וגם זה לא נהירא דהא בגמרא קאמר אלא משום דשמואל משמע דאי לא מצי מחיל הוי אפשר למכור וא"כ קשה כיון דליתא לשמואל הרי פקע כח האשה וחזר הכל ללוקח וא"כ אסור לשהות אלא ודאי דכל שהכתובה בשם האשה אין זה בגדר אסור לשהות ועוד בשדר"נ פשיטא דלא פקע כח האשה דהא אי אית לה נכסי גם מאשה יגבה ועדיין ישאר שיעבוד של בעל להאשה הרי בררנו שאין מקום ושורש לדבריו ואין ענין הך דהרא"ש להך אי מתנה שייך דר"נ ומ"ש דבסמ"ע משמע דבמתנה ל"ש דר"נ ליתא דדוקא הענקה שלא נתחייב מעצמו אלא רחמנא חייבי' שפיר אמרי' שחיוב זה לעולם אינו עליו חיוב גמור רק חנינה ויותר אבל מתנה שחייב עצמו ליתן לאחר החיוב הוא עליו חוב גמור ונשתעבד מדר"נ משא"כ הענקה דלעולם אינו חיוב גמור וז"ב:

איברא מדברי התוס' (כתובות י"ט) ומהרא"ש שם משמע דבמתנה ל"ש דר"נ דהקשו וליהמני' במיגו דאי בעי מחיל ותרצו שאין דעתו למחול ולהפסיד חובו אבל אמנה יודע שאין הלוה גזלן וכבר נתקשו רבים בהבנת דבר זה דמאי נפ"מ סוף סוף אמרה תורה ונתן לאשר אשם לו ואינו יוצא יד"ח אלא אם הוא משלם לזה א"כ אף באמנה ישלם לשני כיון שאינו גזלן ואם הוא גזלן גם לו לא ישלם וצ"ע לכאו' ודוחק לומר דאין כוונת התוס' דבאמת הוא כן רק שזה האיש הוא טועה וסובר דבמחילה יפסיד ובאמנה לא ואין להקשות מהיכי תיתי נימא דטעה דהא בעלמא בשארי מיגו לא אמרי' כן הא ליתא דבעלמא דהמיגו הוא שאנחנו נכריח שזה הטענה אמת דאי שקר הי' לו לטעון שקר אחר אבל אי אמת אין לו לטעון שקר אחר שאין דעתו לטעון שקר אבל כאן הך טענה דמחילה לאו טענה דשיקרא הוא וא"כ אפי' אי אמת דובר למה לא מחל והי' לו לטעון בב"ד ולדבריכם שאינכם מאמינים מחול הוא א"ו בהכרח שנאמר שזה האיש טועה וסובר דבמחילה יפסיד ובאמנה לא א"כ ממילא ליכא מיגו וד"ז נכון בסברא אבל לשון התוס' והרא"ש אינו מורה כן:

לכן הי' נראה דסבירא להו לתוס' והרא"ש דבמתנה לא שייך דר"נ והיינו דלאו אקרקפתא מנתי' להחזיר לזה דוקא דאינו משועבד לו כלל אבל מ"מ אם מתרעם בב"ד פשיטא שיגבו לו חוב זה כמו שאר נדריו דכל היכא דמצינא למיגבי גבינן וזהו כוונת התוס' דאין כאן מיגו דאנן אמרינן שמא באמת לא הלוה רק השתעבד עצמו בקנין בין ילוה ובין לא ילוה א"כ אי יטעון מחול לך לא מחזיר לו הלוה אבל באמנה אינו גזלן וישלם ובזה יוצא יד"ח כיון שחייב עצמו בדבר שאינו חייב ליכא דר"נ ולא אקרקפתא מנתי' להחזיר לזה והא דלא הודה המלוה האמת משום שאם יתרעם בב"ד יגבו לו חוב זה כמו שאר נכסיו ודברי התוס' והרא"ש נכונים על דרך זה ודו"ק: איברא דקשיא לי לפ"ז מה זה שתרצו התוס' עוד אח"כ דאם נאמר דמכירת שטרות דרבנן אתי שפיר טפי דר"נ דאורייתא לא מצי מחיל וכן כתב הרא"ש בתשו' משמע דלזה אתי שפיר אף בלי הך סברא דאין דעתו למחול א"כ קשה הא וודאי מה שהמלוה אינו נאמן לחוב לאחרים היינו בטענה שאין הלוה נאמן בה בעצמו דמרע לי' לשטרא אבל בטענא טובא שאין חזקת השטר סותרה פשיטא דנאמן כמו במלוה ע"פ והמלוה אומר נפרעתי וכן הלוה ג"כ אומר כן א"כ פשיטא דלא נגרע כח הלוה בשביל שחב לאחרים ודוקא באמנה או פרוע דאינו נאמן אלא מכח הודאת בע"ד דמרע לי' לשטרא א"נ לחוב לאחרים ולא על שאר הטענות כגון פרוע במקום שאינו מקויים למ"ד צריך לקיימו וכן מזוייף ואינו מקויים וזה פשוט א"כ אכתי תיקשי ניהמני' במיגו דאי בעי אמר שהשטר אמת רק התחייב עצמו בדבר שאינו חייב ואני מחלו ובזה מהני מחילה דלא נשתעבד מדר"נ וטענה זו לא מרע לי' לשטרא כלל וא"כ פשיטא שהלוה והמלוה נאמנין בזה ואכתי איכא מיגו ובהך תירוץ לא ס"ל לתוס' דאין דעתו למחול וצ"ע לכאו' כי מזה נראה לכאורה דבמתנה שייך דר"נ ואין חילוק כלל ודברי תוס' כסותרין ודוחק לומר דהתוס' מחולקין בשני התירוצים בדין זה אי במתנה שייך דר"נ או לא ולפ"ז צ"ל כוונה אחרת בתירוץ ראשון בתוס' והוא כמו שכתבו התוס' פרק שור שנגח בסוגיא דשאלו בחזקת תם דפריך ולימא לי' אי תם הוי מעריקנא לי' לאגמא והקשו תוס' לר"ע מה טענה הוא זה והלא הי' גוזל שורו לניזק ותרצו דיכול לומר לכל הדברים שהייתי עושה הי' הניזק מתפשר עמי בדבר מועט והשתא מה התם יכול השואל לעשות תביעה בטענה זו א"כ פשיטא דגרעי' כח מיגו בזה דסילק אדעתי' דמכח זה יתפשר המלוה עמו ואח"כ יגבה חובו מלוה וכ"ש לפי שיטת הראב"ד הובא בבעה"ת שער נ"א דמיירי שלא בפני הלוה א"כ פשיטא שיחשוב המלוה שיתפשר עם לוה שלו ולפ"ז מוכח לכאו' מדברי התוס' דבמתנה נמי שייך דר"נ כנ"ל:

אמנם כ"ז רחוק בכונת התוס' בתירוץ הראשון דבמתנה ל"ש דר"נ ומ"מ לק"מ כמו שאבאר והוא בשנדקדק עוד בלשון התוס' שכתבו ואם נאמר דמכירת שטרות דרבנן אתי שפיר טפי וקשה חדא דהי' להם לומר בלשון ועוד יש לומר או וי"מ כמו שכתבו אח"ז גם מה זה שכתבו אתי שפיר טפי דהא אין כאן התחלת קושיא דפשיטא שלא יכחיש שים אדם דר"נ דאורייתא הוא והך סברא דמכירת שטרות דרבנן לא נאמר אלא על הטעם דמצי מחיל גם תמהו המחברים על הרא"ש דכתב בפסקיו כתירוץ ראשין בתוס' ואולם בתשובה פסק דאינו יכול למחול כתירוץ שני והדברים תמוהין ורובם ככולם הסכימו דהרא"ש חזר בו ובאמת זה דוחק כי אם הי' דעתו לחזור הי' לו לבאר ומעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר:

וליישב כ"ז נ"ל בכוונת תוס' כך דוודאי בתירוץ ראשון סבירא להו לתוס' במתנה לא שייך דר"נ ולכך ליכא מיגו דאילו חייב עצמו בדבר שאינו חייב א"כ אין הלוה גזלן אם ישלם לו דלאו אקרקפתא מנחי' כנ"ל רק דבזה יש מקום דיקדוק תינח בכתב ידן יוצא ממקום אחר אבל אם עדים בעצמן אומרים דלוה באמת לפניהם בזה יש להקשות דיהא נאמן דהא וודאי ליכא למימר דאינו נאמן מכח העדים דהא השתא נמי אנן סהדי דלא הי' אמנה והאיך אמרי' מיגו הא הוי במקום עדים וצ"ל דשאני הכא דהודאת בעל דין יותר ממאה עדים רק דחב לאחרים וכיון דאיכא מיגו דמחילה לא חב לאחרים והדר הוי הודאת בעל דין דהוא יותר מק' עדים א"כ לפ"ז בעדים מעידין דלוה נאמר הודאת בעל דין יותר מק' עדים ואי דחב לאחרים הא אינו חב דיש לו מיגו למחול וליכא למימר דאין דעתו למחול דהא בין כך ובין כך הוי גזלן כנ"ל וליכא למימר דשמא חייב עצמו בדבר שאינו חייב דהא אם אין אתה מאמינו וטוען שקר א"כ בהכרח אנו צריכין להאמין דעדים אומרין אמת א"כ בודאי לוה ולמה לא מתל אלא ודאי דאומר אמת ועדים שקר ודו"ק וצ"ל באמת לפי תירוץ זה דהך מימרא דר' יהודא לא נאמרה אלא בכתב ידן יוצא ממק"א [וכן אמרו שם בסוגי'] אבל אם עדים מעידין בפי' לוה לא כנ"ל ובאמת זה דחוק שנאמר דר"י דוקא בכה"ג מיירי לזה כתבו דאם נאמר דמכירת שטרות דרבנן אתי שפיר טפי דאף בכה"ג דעדים מעידין בפירוש לוה אינו נאמן דאז שיעבודא דר"נ בתקפו וליכא מיגו דמחילה כלל אבל היכי דאין עדים מעידין שלוה אז ל"ש הך תירוץ דאכתי איכא מיגו דאי בעי אמר שחייב עצמו בדבר שאינו חייב ומחיל הוא רק אם תירוץ ראשון שריר וקיים שאין דעתו למחול ולהפסיד חובו ולפ"ז מיושבין דברי הרא"ש דבתשובה העתיק שפיר לדינא דברי תוס' דשדר"נ לא מצי מחיל אמנם בפסקיו שבא לבאר הסוגי' הוצרך לומר שאין דעתו למחול דאל"כ קשה בכתב ידן יוצא ממק"א דבהכי מיירי ודאי סוגי' דהתם ודו"ק. ולפ"ז מבואר לכאורה מדברי תוס' והרא"ש דבמתנה ל"ש דר"נ כי בזה א"ש על נכון אף גם בלא"ה יש ליישב קושי' הנ"ל בתירוץ שני והוא דוודאי אין כוונת תוס' שנאמינהו במיגו דמיגו במקום עדים הוא אלא דקושיית תוס' דניהמני' מכח הודאת בע"ד ואי דחב לאחרים הא יש בידו למחול ולהפקיע כחם במחילה וא"כ כיון שיש בידו להפקיע כחם ואין לאל ידם למנוע פשיטא דהודאת בע"ד מיקרי א"כ לפ"ז ה"מ אם יכול להפקיע בדבר אמת לעין כל דהיינו במחילה אבל מיגו דהי' טוען שקר הא לא אמרי' דמיגו במקום עדים הוא וכן צ"ל בר"ן דהקשה ל"ל דר"נ הא בלא"ה הוי חב לאחרים ותירץ שטרות לאו בני גוביינא אח"כ הקשה ניהמני' במיגו דאי בעי מחיל ולפי הנ"ל ניחא דוודאי מיגו דמחילה לא אמרי' דבמקום עדים הוא רק דנאמן מטעם הודאתו דבע"ד וחב לאחרים ל"ה דיכול למחול והא וודאי דאפי' מוכר שט"ח לאו מטעם הודאה נאמן דהא בהכרח כולל שיעבוד נכסים וזה מכר ופקע כחו ומהאי טעמא פירש"י פ"ק דב"מ גבי מצא שובר דנאמן פרוע במיגו דמחילה וקשה למה לי מיגו יאומן פרוע כמו מחילה וצ"ל דהודאה לא מהני רק מחילה ורק דנאמן בהודאה במיגו דמחילה ולפ"ז שפיר הקשה הר"ן ל"ל דר"נ דשמעת מינה דשיעבוד גופא של ראשון משועבד לשני מ"מ שיעבוד נכסים יש א"כ ממילא הודאה ל"מ כמו מוכר שט"ח מכח שיעבוד נכסים והכא ליכא מיגו כמו במוכר שט"ח דהתם ל"ה מיגו במקום עדים אבל כאן מיגו במקום עדים הוא כנ"ל לזה הוצרך לתרץ שטרות לאו בני גוביינא ואין בי"ד נזקקין וזה ברור בכוונת הר"ן ולפ"ז בוודאי יש לקיים תירוץ ראשון בתוס' כפי הנ"ל דבמתנה ל"ש דר"נ ודו"ק ומ"מ לענין דינא כיון שאין מדברי תוס' הכרע והדעת מכרעת בהיפוך דכיון שכבר חייב עצמו בשיעבוד גמור למה לא ישתעבד מדר"נ ולהענקה פשיטא דלא דמי כמ"ש לעיל וגם בבעה"ת לא ממעט אלא שכירות דטרח בגופו וגם בזה חולק שם א"כ נראה ברור דבמתנה שייך דר"נ ואין חילוק כלל כמ"ש לעיל:

ג

בין דרך שכירות. אבל הענקה לא עש"ך מ"ש ליישב שיטת הרמב"ם והנה בתי' ראשון לא הועיל כלום ואדרבה קשה טפי כיון דבאמת עיקר הטעם משום דקאי בעבד מילתא דעבד א"כ קשה נהי דפסק שפיר לו ולא למוכר עצמו לו ולא לבע"ח מנא לי' וצ"ל דכוונת הש"ך כמו דכתב הרשב"א דניחא לי' למיתלי בדין גמור מבמשמעות דורשין כן בדרך הזה סובר הרמב"ם דבאמת לא פליג בדר"נ רק דת"ק סבר דמסברא ידעינן לה כיון דאינו אלא בתורת מתנה ור"א סבר דלא ידעינן מסברא וצריך קרא רק דבגמרא ניחא לי' למיתלי פלוגתייהו בדין גמור מדתלי בסברא ולפ"ז ניחא נמי מה שהקשה מהרי"ט דהרמב"ם סובר דאף מעבד עצמו אינו גובה ולפי הנ"ל ניחא דוודאי כיון דבאמת טעמא דת"ק דמסברא ידעינן לה דהוי כמו צדקה ופאה א"כ ממילא אף מעבד עצמו אינו גובה דמ"ש ודו"ק אבל בגמרא דתליא בדינא דר"נ א"כ מעבד עצמו גובה אך הא קשיא לכל התירוצים אף בלי דעת הרמב"ם דמ"מ כמו דדריש לו למיעוטי דר"נ חף דבעלמא איכא דר"נ א"כ למה לא נימא אף למאן דלית לי' דר"נ דאתי למעוטי מב"ח דאף מעבד עצמו אינו גובה ולא ידעתי למה תלו קושיתם בדברי הרמב"ם אדרבא אדידי' לק"מ כנ"ל רק דבלא"ה קשה כנ"ל. לכן נראה דעיקר קושית מהרי"ט בזה מעיקרא ליתא דפשיטא דליכא לאוקמא קרא למעוטי ב"ח מעבד עצמו דהתורה להעניק לעבד ציותה והוא ציווי לאדון א"כ האיך אפשר שהתורה ציותה לאדון שלא יקח ב"ח מן העבד מאי ענין זה לאדון הילכך כל כמה דלא מצי לאוקמא באדון גופא ע"כ דלא אתי אלא למוכר עצמו וזה ברור ולפ"ז אף למאי דתלו פלוגתייהו בדר"נ כ"ע מודי דאף מעבד עצמו אינו גובה דכיון דמיעטא תורה מדר"נ והיינו כיון שאינו בתורת חיוב א"כ אף מעבד עצמו לא גבי דאל"כ אפוכי מטרתא ל"ל רק דקרא א"א לאוקמא אלא לאדון כנ"ל ודו"ק אמנם זה נכון בקושית מהרי"ט אבל כל ג' תירוצים שכתב הש"ך בישוב קושית מהרש"ך וגי"ת הכל דוחק ובתומים כתב ג"כ ליישב בג' אופנים וכל דבריו צ"ע כמו שאבאר. מ"ש בתירוץ א' קשה חדא מ"ט דר"א ודוחק לומר דבהא גופא פליגי רק דאביי לא ניחא לאוקמא דאתיא דידי' כר"א אבל לדידן דס"ל ש"ד שפיר אוקמינן פלוגתייהו בש"ד ואתי' דידן כתב זה דוחק שיחלקו תנאים בפלוגתא דאמוראים ועוד דפשיטא דאפי' למאן דס"ל ש"ד מ"מ נשתעבד מדר"נ שיעבוד גופו ונכסיו דאל"כ פשיטא דהוי מצי מחול א"כ בהענקה דליכא שיעבוד נכסים מ"מ איצטרך קרא למעוטי שיעבוד גוף ומ"ש בתי' ב' ג"כ דחוק דמ"מ אכתי אף לדידן י"ל דפליגי בדר"נ וס"ל בעלמא נמי בשאר צדקה ופאה של"ד ול"צ קרא בהענקה [וע"ד הר"ר נתנאל] ויותר הי' לו לומר כך דאביי הוצרך לומר פליגי בדר"נ ולא בעבד עצמו משום דנכסים של"ד וגוף באמת משועבד אבל לדידן לא פליגי בר"נ רק בעבד עצמו ר"א סבר אפי' בשאר צדקה ופאה ש"ד הילכך איצטרך קרא למעט עבד עצמו מהענקה אבל ת"ק סבר בשאר צדקה ופאה של"ד א"כ לא צריך קרא בהענקה אבל באמת ז"א כמו שהקשיתי על תירוץ ראשון דאכתי איצטרך אפי' למ"ד של"ד למעט גוף האדון מדר"נ ודו"ק ומ"ש בתי' ג' הוא תמוה ג"כ דהא פשיטא דליכא נפקותא בחיים אלא אם מחיל כמבואר בריטב"א פ"ב דכתובות א"כ אכתי איצטרך לו למעוטי היכי דלא מחיל ודו"ק כי קצרתי:

אבל לפענ"ד נראה ליישב דברי הרמב"ם בפשיטות דבש"מ פ"ב דכתובות כתב בשם הראב"ד ורמב"ם וריטב"א דהקשו ל"ל דר"נ הא בלא"ה ב"ד יגבו כמו שאר נכסים ותרצו דבדר"נ לא מצי מחיל ויש לתמוה הך סוגי' דקידושין היכא מיתרצא דהא אפי' מאן דלא ס"ל דר"נ איצטרך לו היכא דלא מחיל העבד וצ"ל דהם לא הקשו אלא למ"ד ש"ד דאפי' בלי ר"נ נהי דלא שמעינן דגופו נשתעבד מ"מ שיעבוד נכסי' איכא כמו שאר נכסים לכך תירצו נפ"מ דמחילה אבל למ"ד של"ד דליכא שיעבוד נכסי א"כ אי לאו דגלי קרא ר"נ דגופו נשתעבד לא גבי מידי והשתא אתי שפיר דאביי ס"ל של"ד מוקי פלוגתייהו כר"נ אבל לדידן דס"ל ש"ד ליכא לאפלוגי בר"נ דאכתי איצטרך היכי דלא מחיל וע"כ דכ"ע לו ולא לבע"ח רק דפליגי בשכר שכיר ודברי הרמב"ם נכונים ודו"ק ועי' בר"ן שהשיג בלשון בעה"ת והש"ך השיג עליו ור"ל חנלעס בהגהות הטור השיג עליו ואין רצוני להאריך בזה רק אקדים לך כלל אחד כי מ"ש בעה"ת ומסתברא לן כוותי' ולא מסתברא לן כוותי' הכוונה אהך איכא מ"ד שהביא שם ולא אתנאי ודו"ק וכנראה דברי הש"ך נכונים וברורים בזה:

ד

ריבית שעלה עליו. זה דעת מהרי"ל הביאו ב"י סוף סי' ע"ב והב"י חולק שם דזכה זה במשכון שבידו לכל ריבית שיעלה עוד וכתב בד"מ שם דבש"ס פרק איזהו נשך (דף ע"ג) בעובדא דר' מרי בר רחל משמע כדעת מהרי"ל ועל זה תמה הש"ך לעיל סי' ע"ב ס"ק קס"ב דבש"ס שם לא מוכח מידי דהתם רבה זבנה מיניה במקח גמור וכהאי גוונא פשיטא שיש לו כל זכות העכו"ם עכ"ד ובאמת מעולם לא עלה על דעת הרב להביא ראי' משם דשמעון יש לו כל זכות העכו"ם דזה אפי' ב"י מודה דהא מדר"נ הוא אלא שהב"י חולק מטעם שזכה זה במשכון לכל ריבית שיעלה עוד קודם זה ואין כאן דר"נ כלל שנשתעבד הכל מקודם לזה כל שלא פרע לו העכו"ם אף שלוה משמעון ונשתעבד מדר"נ לא מהני ועל זה השיג בד"מ דהא התם נמי כמו דבשנה ראשונה לא נתן לו שכר הבית משום שזכה באגר בית כמו שכתבו התוס' שם והוי כמכר אצלו א"כ הה"ד לשנה שני' כל שלא פרע לו העכו"ם זכה זה במשכון ואין מכירתו מהני כלום כמו דלא מהני שדר"נ מטעם זה וע"כ כיין דיש כח ביד העכו"ם לסלקהו אח"כ לא זכה זה במשכון כלל לכל ריבית שיעלה עוד ולכך מהני מכירה הילכך גם מדר"נ נשתעבד כדברי הרב וזה ברור:

והנה הש"ך האריך לעיל סי' ע"ב ס"ק קס"ב וכאן סק"ד דאם לוה לזמן אף שהעכו"ם יכול לפרוע תוך זמן ולסלקו מ"מ זכה זה לכל ריבית שיעלה עליו עד זמן ההוא עכ"ד. ולכאורה יש לתמוה דהא בש"ס שם משמע דלכך לא פרע לי' אגר הבית של שנה ראשונה משום דהעכו"ם לא מצי מסלקי בזוזי הא אי לאו הכי אף דסתם משכנתא שתא הי' חייב ליתן אגר בית משנה ראשונה ובאמת לאו קושיא היא דשאני התם דלכך הוי כלוה לזמן משום שאינו יכול לסלקו אבל היכי דלוה ויכול לסלקו אף דלוה סתם אין כאן זמן כלל והא סתם הלוה ולכך הוי הזמן לשנה משום שאינו יכול לסלקו אבל היכי דלוה בפי' לזמן שפיר יש לומר אף דמצי מסלקי זכה על המשכון עד זמן ההוא ודו"ק שהש"ך לעיל סי' ש"ב הביא ראי' מתשובת הרשב"א שהביא ב"י סי' ק"ד ועל זה תמה בתומים סי' זה ס"ק ד' דע"כ אין כוונת הרשב"א לריבית שילוה מהיום והלאה דא"כ אין ראי' כלל ממזון האשה והבנות אלא דמיירי בריבית שעלה משעת הלואת שמעון השנית ועל זה שפיר מייתי ממזון האשה והבנות דלא אמרינן כיון שבידו לגרשה שאין החיוב אלא בכל יום דא"כ לא הוי מוציאין ממשועבדים על להבא וע"כ דהחיוב הוא עד הזמן ע"כ ובאמת דבריו נכונים בזה אבל עדיין דברי הרשב"א ז"ל לא נתבררו לי דהא פשיטא דלא דמי להתם כלל דשאני הכא דאנן קאמרינן כיון דבלא זמן בוודאי לא זכה לכל ריבית שיעלה אלא בכל יום ויום חל החיוב רק שאתה רוצה לומר כיון שכתוב בו זמן חל החיוב עד הזמן ההיא ועל זה נאמר דאין מזמן זה שום ראי' שאין זה אלא לטובת הנכרי שלא יוכל לתבוע אותו קודם זמן זה אבל לא שיחיל חיובו עד זמן ההוא והראי' שהרי ביד הנכרי לסלק עצמו בתוך הזמן מן החיוב ואין זה יכול לכופו א"כ מבואר דלגבי נכרי הוי כאין בו זמן כלל א"כ לפי זה דוקא גבי נכרי דהזמן קצוב כגון לשנה שפיר יש ראי' מדיכול הנכרי לסלק עצמו בתוך הזמן שאין דין זה לרעת הנכרי אלא לטובתו ולגבי נכרי החיוב בכל יום ויום דאל"כ האיך יכול לסלק עצמו בתוך הזמן כיון שהחיוב עד הזמן ההוא משא"כ התם אין הבעל יכול לסלק עצמו בתוך הזמן כלל שנכרית מזה שאין החיוב אלא בכל יום ויום אלא כיון שהזמן הוא כל אימת שאת עמו הוא הזמן הכתוב בשטר כל אימת דמגרש לה ולא סילק עצמו בתוך הזמן כלל הילכך ממילא החיוב על כל ה' שנים כיון דלא ידוע אימת מגרש לה ולא הי' להם ללקוחות לקנות וצ"ע ודו"ק ומ"מ העיקר בכוונת הרשב"א כדברי התומים ובספר נ"ח כתב בפשיטות כדברי הש"ך ואין זה נכון כמו שבארנו ובפרט דמסוגי' פרק איזהו נשך. משמע לכאורה שלא כדברי הש"ך דהא אף שהעכו"ם הי' יכול לסלקהו מ"מ הוי כלוה לזמן דהא וודאי דאין יכול לכופו בתוך הזמן לשלם דהוי כסתם הלואה ליום ודו"ק לכן עיקר כמו שכתבתי:

סעיף ב. (ה)

במה דברים אמורים כשאין לשמעון נכסים ליפרע ממנו שסידרו לו בית דין והשביעוהו ולא מצאו לו אלא חוב זה (אע"פ שיש לו נכסים במדינה אחרת) (ריב"ש סימן שנ"ג) אבל אם יש לו במדינה זו נכסים (י) אין בית דין נזקקים להוציא מזה ולתת לזה:

ה

במה דברים אמורים. עש"ך שהשיג על דעה זו והנה מהך דפסחים פשיטא שאין כאן ראי' שהרי מעולם לא כתבו הר"ן ורשב"א אלא דאין מוציאין מדר"נ אבל פשיטא דחל שיעבוד כמו בנכסים משועבדים במקום בנ"ח דוודאי אם בא לגבות אינו גובה אבל אם לא גבה עד דליכא בנ"ח גובה מן הלוקח שקנה בשעה שהי' בנ"ח וה"ה בשדר"נ ובתומים השיגו דעכשיו דמטלטלי לא נשתעבדו הוי כלית לי' נכסי ובאמת בהא גם הש"ך מודה רק דעיקר קושיתו דהא אף בקרקע עיקר הטעם דגובה מן היתומים משום דמחיים חייל שיעבודו עליו כמו שפירש"י שם א"כ כיון דמחיים אית לי' נכסי ליכא דר"נ והוי כמו שגבו קרקע אך מה שהקשינו קושיא דאף מחיים נמי חל שדר"נ אלא דאין מוציאין כנ"ל ודו"ק והשתא נמי ל"ק מפרוזבול כיון ששיעבודי עליו וכן הוא בתומים אך מה שהקשה הש"ך כיון דשב"ד גבי מה לי אית לי' נכסי או לית לי' הא קשיא לכאו' ומה שהשיג התומים דאנן אין נפרעין קאמרינן דהוא מהתורה ולא מתקנה לא אוכל לידע מה הוא זה דהא כתב הש"ך דכאן כיון דלית לי' פסידא אין כאן תיקון עולם כלל וכן הקשה מהרש"ל. והנה הש"ך ביקש לומר מכח זה דהר"ן קאי אאומר שטר אמנה זה דמיירי בי' התם והא ליתא למעיין בר"ן שם דמתחילה העתיק דברי רש"י ד"ה כגון שחב וז"ל כלומר חב ומפסיד אחרים הנושים בו ואין לו מה לגבותם וכו' ונראה דקשיא לי' דהא מבואר פ"ק דב"ק דקתני חב המזיק חייב מבעי' לי' ומשני תנא ירושלמי הוא וכתבו התוס' דגבי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קשיא דהתם אינו חייב רק הוא מפסיד אחרים ובזה שייך לשון חב וזה שפירש"י דכאן דנקיט חוב ולא חייב היינו משום דבעינן שיהא מפסיד אחרים דהיינו שאין לו מה לגבותם והר"ן ג"כ העתיק פירש"י אח"כ כתב והא דר"נ וכו' הרי להדיא דבאומר אמנה מיפשט פשיטא לי' מטעמא דאמרן רק בעלמא כתב דהא דר"נ לא שייך אלא באית לי' נכסי וכן מבואר בבעה"ת דבאומר אמנה העתיק פירש"י ובמילתא דר"נ כתב ומסתברא וכו' ש"מ דלאו באומר אמנה קא משתעי וזה פשוט וכן הבין מהרש"ל ודו"ק:

אמנם בגוף הקושיא שהקשה מהרש"ל נלע"ד ברור דהר"ן והפוסקים לאו מפני תיקון העולם אתי עלה שהרי לא הזכיר הר"ן תיקון עולם כלל דודאי מדאורייתא בלא"ה ב"ח בזיבוריות ואפי' אית לי' בינונית וא"כ פשיטא דאף דש"ד מ"מ אינו גובה מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים ב"ח מן התורה כנ"ל וליכא ש"ד לגבות מלקוחות אלא במקום שאין לו בנ"ח והא דאמרינן מפני תיקון עולם ה"ק אף דרבנן תקנו בבינונית משום נ"ד א"כ הוא לקח שיעבודו של זה ויוכל לגבות ממנו קמש"ל דלא יגבה מפני תיקון עולם הילכך דוקא בלקוחות שקנו שיעבודו של זה אבל שבדר"נ לא לקח מעולם שיעבודו של זה מעולם אדרבא הוא הוסיף לו שיעבוד שאם אין לזה יגבה מזה הילכך באית לי' נכסי אוקמא אדאורייתא ולא גבי אלא זיבוריות והשתא נמי ניחא מה שהקשה בתומים דהא כל ראייתם מפרק דו"ה וקשה הא התם פשיטא דאפי' באית לי' נכסים יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים ולפי הנ"ל ניחא דהתם לאו מתורת תקנה אתינן עלה אלא מדאורייתא כנ"ל ודו"ק:

והנה בגוף הראי' שהביא הרשב"א והר"ן מהך סוגיא דפרק דו"ה תמהו מהרש"ל וכל האחרונים דהתם מעיקרא בלאו הך דר"נ אתי שפיר משום דמעלי' משתלם רק בלית לי' נכסי' הוצרך לומר דר"נ ובתומים הוסיף להקשות דמעיקרא רצה ליישב דאפי' לת"ק דר"נ אתי שפיר רק אח"כ הוצרך לומר דר"נ וכתב דזהו טענה אבל בלא"ה אינו טענה דהו"ל לתרץ בקיצור דר"נ ועי' תומים מ"ש ליישב הראי' דאמאי לא נקיט דתפסו ניזק דבזה מיושב גם הך קושיא דמודה בקנס ש"מ דקשיא לי' דיכול לומר הייתי עריק לאגמא ואין מקבלין עדים בלי בעל דין וקשה הא משועבד מדר"נ וע"כ משום דקשה באית לי' נכסי. זהו תורף דבריו והוא תמוה מאד דהא ודאי אי מסרו לו בגדר תם ונגח והוא תם פשיטא דהשואל נכנס תחת הבעלים ואין מקבלין עדים אלא בפניו א"כ קשה במה נפשך אם נאמר דעכשיו שהוא מועד מ"מ על החצי נעשה השואל בעלים כמו בתם א"כ קשה הא כל הקושיא כמו שכתבו התוס' דלכל הדברים שהי' עושה הי' הניזק מתפשר עמו א"כ מאי הפסידו דהא השתא נמי שהוא מועד אתה יכול להבריח עצמך ויהא מוכרח להתפשר עמך דאין מקבלין עדים בלי בעל דין ובע"כ דאם הוא מועד אין השואל הבעלים כיון שלא נמסר לו מועד ומועד נעשה ברשות משאיל או משום דמקבלין על חצי של משאיל ממילא מהני על חצי של שואל וא"כ קשה מאי משני דאקדים בי' דינא דהא מ"מ יכול השואל לומר אי תם הוי הייתי עריק ובורח אבל עכשיו שהוא מועד לא אלא ברור דליתא לדבריו שאם הוא בורח פשיטא דמקבלין כמו שלחו לי' ולא אתי דפרק הגוזל ע"ש בתוס' אף גם דוקא השור שייך לומר שיבריח אבל לא בעלים עצמן כי לא ישב שם עד מות וגם אי שלחו לי' ולא אתי וקבלו שלא בפניו ואין זו טענה כלל זה חדא אבל בלא"ה שורש דבריו תמוהין דהאיך יכול לומר כיון דמשתעבדנא מדר"נ כדין אתפסתי' דהא בשעת תפיסה עדיין לא נתקבל עדות ולא נתברר חיובו והאיך שייך דר"נ ועוד דאם נאמר דמ"מ נשתעבד קשה טפי דמאי משני דלכך לא משני כן דאיכא למיפרך הניחא בלית לי' באית לי' מא"ל וקשה הא אינו יכול לגבות ממנו דאין מקבלין בלי בעל והוי כלית לי' נכסי ועדיין משועבד מדר"נ וע"כ כיון דלא נתקבל עדים ולא נתברר חיובו לא נשתעבד מדר"נ וא"כ קשה קושיא הנ"ל דהאיך יכול לומר משתעבדנא מדר"נ דהא בשעת תפיסה עדיין לא נתקבל עדים ולא נתברר חיובו וכל דבריו צ"ע ודו"ק: אבל לפענ"ד נראה ליישב דבריהם בפשיטות כמו שאבאר והוא דבלא"ה יש להבין בסוגיא שם דפריך ולימא לי' משאיל לשואל אי אהדרתי' ניהלי הוי מעריקנא לי' לאגמא ומשני סוף סוף מעלי' משתלם וקשה הא מעיקרא פריך ולימא לי' שואל אי תם הוי מעריקנא לי' לאגמא ומשני דב"ד תפסו וקשה הא אף מועד הי' לך להעריקו וע"כ משום דמעלי' משתלם א"כ מאי פריך לגבי משאיל אי הכי וכו' אתפסתי' לתורא דהא כל ההכרח שהוכרחנו לאוקמא בתפסו ב"ד הוא משום דבמועד אינו מועיל העריקתו א"כ מאי קושיא לגבי משאיל דהי' מעריקו וזה תמוה לכאו' ואמת כי בזה יש מקום ליישב בדוחק דהתוס' הקשו שם דמאי טענה הוא זו הלא הי' נוכל לו שורו ותרצו דלכל הדברים הללו הי' הניזק מתפשר ותמה מהרש"ל בים שלמה שם דהא פשיטא דאם אדם חייב לחבירו דאסור לעשות טצדקי ולהתפשר וצ"ל דהכא שאני דלמ"ד פלגא נזקא קנסא ומן הדין דלא לשלם כלום א"כ כל מה שיכול לעשות טצדקי ולהתפשר יצא ידי חובת קנסא ואפי' למ"ד פנ"ז ממונא מ"מ כיון דחזינא דהתורה חסה עליו דלא לשלם אלא פלגא א"כ אף באותו פלגא אי עביד טצדקי ונתפשר שפיר דמי ולפ"ז דוקא בתם אבל במועד נהי דלא ידע דמעלי' משתלם מ"מ ידע דחוב גמור ולא קנסא א"כ פשיטא דאסור לעשות שום טצדקי להתפשר וזהו טענתו של שואל אמנם מלבד דזה דוחק קצת בלא"ה קשה דהא מעיקרא פריך ונימא לי' אי תם הוי משתלם מגופו ש"מ דידע דמועד מעלי' משתלם: וליישב זה נלפע"ד והיא דבלא"ה יש להבין כמו שהקשו תוס' גבי משאיל והא הוא לא התפיסו בידים רק ב"ד תפסו ותרצו מיד אחר שנגח הי' לו להזהר שלא יפול ביד ב"ד ותרי תמיהא קא חזינא הכא שהרי לעיל כתבו להדיא דמיד אחר נגיחה הוגד לו שהוא מועד ועוד למה להו להקשות דלא ידע הא אפילו ידע מ"מ פשיטא דמה דמשנינן לעיל דקדם בי דינא הי' שלא הי' שהות מקודם להעריקו דאי הי' שהות א"כ הדיין יכול לומר אי תם הוי הייתי מעריקו א"כ האיך יכול לטעון המשאיל כלום הא לא הי' שהות וליכא למימר דהא דמשני דקדם ב"ד ותפסו היינו שהי' לו שהות רק שבאותו הזמן שהי' לו שהות לא ידע שהוא מועד לכך אינו יכול לומר אי תם הוי דהא השתא נמי הי' לך להעריקו באותו זמן שלא ידעת שהוא מועד. לכן פי' מהרש"א כוונת תוס' והוא תמוה מאוד דא"כ למה לו לשנויי בתפסו ב"ד בלא"ה ניחא כיון שלא ידע שהוא מועד באותו זמן שהי' לו שהות הרי דבתוס' הקשו באמת לישני כגון שלא הוגד לו ותרצו דהוא דחוק ועדיפא משני ש"מ דהשתא בהוגד לו מיירי ואמת כי בחידושי אמרתי בכוונת מהרש"א כך דסבירא לי' אי הוגד לו שהוא מועד קודם תפיסה לא שייך לומר דלא הי' לו שהות להעריקו כיון דידע קודם תפיסה שפיר יכול לומר אי תם הוי הייתי מעריקו באותו הזמן וע"כ דלפי מה דמשני בתפסו ב"ד מיירי בלא ידע שהוא מועד וא"כ השתא נמי הי' לך להעריקו ואי קשיא מה שהקשינו לכ"מ והוא דיש להבין בתוס' לישני כגון שיש עדים שלא הוגד לו עד שיצא לב"ד וקשה הא מקודם תרצו דמיד אחר נגיחה הוגד לו שהוא מועד וא"כ היה לו להקשות דיש לו עדים דלא הוגד לו מיד אחר נגיחה רק אח"כ באופן שהי' יכול להעריקו קודם שידע שהוא מועד וא"כ אינו יכול לומר כלום דהשתא נמי הי' לך להעריקו ומה צורך לעדים שלא ידע עד שיצא לב"ד וצ"ל דודאי עד דידע דתפסו ב"ד אפי' הי' שהות קודם שהוגד לו רק שעדיין לא יצא לב"ד עדיין יש לו טענה דנהי דהשתא נמי הי' יכול להעריקו מ"מ סבור הייתי שהוא תם ולא הייתי נחפז להעריקו כי יש לי שהות עד שאצא לב"ד ואח"כ נודע לי שהוא מועד ואינו מועיל העריקתו ולפי זה מה שכתבו התוס' מיד אחר נגיחה היינו למעוטי שהי' שהות עד שיצא לב"ד ועל זה הוכרחו להקשות דיש עדים דלא הוגד עד שיצא לב"ד ועל זה תרצו שזה דחוק שידוע על פי עדים שלא הוגד לו משעת נגיחה עד שיצא לב"ד בזמן רב כ"כ ואהא משני כגון דקדם ב"ד ותפסו א"כ לא הי' אלא זמן מועט משעת נגיחה עד ב"ד דב"ד קדמו ותפסו א"כ שפיר יש לומר דידוע דלא הוגד לו עד שתפסו ב"ד וא"כ אף עכשיו הי' לך להעריקו שהרי מזומנים ב"ד לתפסו וליכא טענה כלל אבל הא יכול למימר דתפסו ב"ד והוגד לו קודם רק שלא הי' שהות דסבירא לי' למהרש"א כנ"ל דכיון דהוגד לו מקודם בודאי הי' יכול להעריקו ולפי זה שפיר הקשו תוס' הא קודם תפיסה ע"כ דלא ידע שהוא מועד לפי מה דמשני בתפסו ב"ד א"כ לא הזיק בידים כלום ותרצו דמ"מ הי' לו לחוש ולא קשיא להו שמא מיד אחר נגיחה תפסוהו ולא הי' שהות להעריקו דזה דוחק דמשעת נגיחה עד שתפסוהו בודאי הי' שהות ודו"ק היטב כי זה ברור בכוונת מהרש"א ואמת כי קושית מהרש"א ז"ל בלא"ה אינה קושיא והוא דודאי פשיטא דאין כוונת התוס' לעיל דעדים מעידין שהוגד לו דא"כ לא הי' להו להקשות אח"כ דיש עדים דלא הוגד כל כמה שאין עדים שהוגד לו דיו וע"כ דכוונת תוס' דהא השואל מוחזק יכול לומר הוגד לי א"כ שפיר הקשו אח"כ במשאיל דהא יכול לומר לא הוגד לי ויפטור לשלם החצי של משאיל ודו"ק. איברא דהא קשיא דהא אקדים בי דינא ותפסו מיד ומה הי' לו לעשות הא לא הי' שהות ומפני קושי' זו צ"ל עפ"י מהרש"א: אמנם דברי מהרש"א דוחק מאוד דודאי פשטא דסוגי' משמע דמשני דקדם ב"ד ותפסו דהיינו דלא הי' לו שהות להעריקו וגם לשון התוס' מיד אחר נגיחה לא משמע כנ"ל א"כ עדיין קשה מאי מקשה בבי משאיל הא לא הי' לו שהות להעריקו [ודוחק לומר דמ"מ הי' לו שהות להעלימו לפי שעה] ועל זה לא תירצו התוס' כלום כמבואר וצ"ע לכאורה ואמת כי בחידושי אמרתי בכוונת תוס' כך דודאי מה שתרצו התוס' מיד אחר נגיחה היינו מיד ממש שלא הי' שהות להעריקו ומ"מ בצירוף שניהם משנגח עד שהוגד לו ומשהוגד לו עד שתפסו הי' שהות ומ"מ איני יכול לטעון כלום דהא השתא נמי מזומנים ב"ד לתפסו והי' לו לעסוק בהכרחה מיד כשנגח ועל זה פריך אח"כ ונימא משאיל למה לא התחלת להעריקו מיד שנגח והיית יכול להעריקו עד שתפסו ב"ד ועל זה הקשו תוס' הא קודם שידע שהוא מועד לא הי' לו לעסוק בהכרחה ומשהוגד לו עד שתפסו לא הי' שהות ועל זה תרצו אף שלא ידע הי' לו לחוש והי' לו לעסוק בהכרחה מיד כשנגח אף שעדין לא ידע ומאז עד תפיסה יש שהות כנ"ל ודו"ק כי זה נכון בכוונת תוס' אמנם כל זה דוחק דאכתי מצי לישנויי כגון דתפסו מיד כשנגח ולא הי' שהות כלל. לכן נראה ליישב והוא דיש להבין בעיקר דברי התוס' מאי קשיא להו לתוס' הא הוא לא תפסי בידים מ"מ הא שואל הוא וחייב בכל אונסין א"כ מה בכך דלא ידע ונתפס באונס מ"מ הא שואל חייב באונסין דכל הנאה שלו וצ"ע דסבירא להו דמצד שהוא שואל אין עליו חיוב כלל דמ"מ סוף סוף פרע חובו וחייב לשלם לו או משום דהתוס' ס"ל הפורע חובו חייב כמבואר סי' קכ"ח או משום דב"ח דוחק ולא שייך מפייסינא הוינא לי' ומחיל הוא רק שיש לו תביעה שגרם לו היזק מצד אחר שהתפיסו לב"ד דהי' יכול להעריקו ועל זה שפיר הקשו תוס' דהא לא אתפסתי בידים דלא ידע שהוא מועד וא"כ חייב לשלם לו מצד שפרע וא"כ נפטר השואל מצד השמירה [והא ליכא למימר דהא לא הוי פורע חובו כלל משים דאותו הדבר בעצמו של משאיל ובהא לכ"ע חייב הא ליתא שהרי בסמ"ע סי' קכ"ח סק"ה הביאו ראי' לתשובת מהרי"ו דהיכי דיש בידו משל חבירו לא הוי כפורע חובו ממה שכתבו המחבר ס"ס ק"ה ואם מסרו הנפקד ליד מלוה פטור וכן בתשו' מהר"א בן ששון הביא ראי' מזה אלמא דזה נמי הוי בכלל פורע חובו ותלוי בפלוגתא א"כ לפי מה שהשיג בתשו' מהר"ם לובלין סי' כ"ב על מהרי"ו דאף שיש בידו הוי פורע חובו א"כ אף כאן הוי פורע חובו והש"ך סי' קכ"ח ס"ק ח' השיג עליו ודבריו צ"ע כי לפי דבריו אין צריך לטעם הירושלמי דמפייסינא הוינא לי' כלל ודו"ק אמנם למ"ד דפורע חובו לעולם חייב כ"ש כאן וזה הוא שיטת התוס' בשם ר"ת או למ"ד בב"ח דוחק חייב הה"ד כאן ודו"ק ולפ"ז לדידן דקיימא לן הפורע חובו פטור לק"מ קושית תוס' דאכתי שואל הוא וחייב בכל אונסין ומה בכך דהוא אנוס אמנם כ"ז בלא ב"ח דוחק אולם בב"ח דוחק כבר האריך הש"ך סי' קכ"ח סק"ג דחייב לשלם וכ"ש שאינו יכול להוציא ממון מן השואל ולפ"ז כל הנ"ל מיושב והוא דודאי ידע דמעלי' משתלם רק הקושיא הוא כיון דפורע חובו פטור לחייב מצד שואל דתפסו ב"ד ואף דאונס הוא שואל חייב באונסין כי אתה הפסדתני שורי כי אני הייתי מעריקו והשתא מה בכך דמעלי' משתלם סוף סוף שור זה נאבד מידך ואתה שואל וחייב לשלם ובשלמא אילו הי' ב"ד תפסו גם ממשאיל א"כ לא הזיקו באותו שור כלום משא"כ עכשיו דקאמר הוי מעריקנא לי' א"כ הזיקו באותו שור וחייב כדין שואל ועל זה משני דע"כ לא אמרינן פורע חובו פטור אלא בלי ב"ח דוחק אבל כאן דחזינן דב"ח דוחק א"כ סוף סוף הוי משתלמי מעלי' ולא הייתי מפייס לי' א"כ חייב לשלם כדין פורע חובו וממילא נפטר השואל כנ"ל ואהא פריך בלית לי' נכסי א"כ עדיין יכול לומר מעריקנא ולא הוי משתלמי מעלי' ומשני ר"נ והשתא ראיית הרשב"א והר"ן ברורה דהא באית לי' נכסי נמי למה לי' לישנויי דב"ח דוחק דבאמת בזה לאו כל אפין שווין ואיכא מ"ד דעדיין יכול לומר דהוי מרבה רועים כמבואר בסי' קכ"ח הוי לי' לישנויי תיכף ר"נ וכבר כתב הש"ך סי' קכ"ח סק"ח דהשתא דקיימא לן כר"נ דינו של מהרי"ו בלא"ה נכון הוא דהא מחויב ליתן מדר"נ ולא הוי פורע חובו כלל ולכ"ע פטור השואל אלא וודאי דבאית לי' נכסים ל"ש דר"נ והוצרך לישנוי' כנ"ל:

ומעתה ל"ק מה שהקשה בתומים וכתב שזהו עיקר הקושי' על הרשב"א והר"ן דמעיקרא בעי לישנויי אפי' לת"ק דר"נ רק אח"כ הוצרך לומר ר"נ ולפי הנ"ל ניחא דהא מעיקרא נמי עיקר הקושיא לאו אליבא דכ"ע רק אליבא דחנן דסבירא לי' פורע חובו פטור א"כ מאי קושיא חנן וודאי כר"נ ואדרבא בהך תירוץ דב"ח דוחק הוא דוחק דבירושלמי פליגי בזה כמבואר סי' קכ"ח ע"ש אלא וודאי באית לי' נכסי לא שייך דר"נ כנ"ל ליישב דברי הרשב"א והר"ן ודו"ק ועוד יתבאר בזה בס"ק שאחר זה. והנה מרש"י (כתובות י"ט) ד"ה כגון שפירש חב ומפסיד ואין לו מה לגבותם משמע לכאורה באית לי' נכסי לא שייך דר"נ אך באמת אין ראי' דיש לומר דקאי בשיטת הש"ך דהיכי דאית לי' פסידא ליכא דר"נ באית לי' נכסי אבל בלית לי' פסידא מודה רש"י דאף באית לי' נכסי שייך דר"נ. והנה הש"ך הביא ראי' מדברי רמב"ם וסמ"ג לחלק בין אית פסידא ממה שכתבו ביתומים שגבו קרקע דאפי' במטלטלין הדין כך ולאו ראי' הוא דפשיטא דבאית לי' נכסי השיעבוד חל דאי לית לי' נכסי אח"כ חל השיעבוד למפרע וכן מוכח ממהרש"ל שכתב דהתם מאי פסידא איכא אח"כ כתב דנפ"מ במוחל וקשה הא אית לי' פסידא וע"כ דכוונתו בשעה שמחל הי' לו ואח"כ אין לו דפקע מחילתו למפרע וכן פי' הש"ך עצמו כוונת מהרש"ל וא"כ פשיטא דמהאי טעמא אין ראי' כנ"ל הילכך לענין דינא כיון שכל ראיותם יש לדחות ומה שפירש דברי הפוסקים בשיטתו בארנו דליתא ובפרט הך ראי' מפרק דו"ה מורה בביאור להיפוך הילכך העיקר דבכל גוונא לא נשתעבד אפי' לית לי' פסידא אמנם אי הגיע זמן או לא הגיע זמן יתבאר בס"ק שאחר זה ודו"ק בכל זה:

ו

אין ב"ד נזקקין. כתב ב"י דמשמע דשלא הגיע זמן פרעון החוב מיירי. דאי בהגיע זמן אין לו דין משועבדים. משמע לכאורה דבהגיע זמן ראשון יכול לגבות אף שלא הגיע זמנו של המשועבד לו מדר"נ. ותמהו המחברים דהא בלא הגיע זמן מבאר בטור ומחבר לקמן דאינו יכול לגבות כלל עד סוף הזמן ואפי' לית לי' נכסי אחרינא ואמת כי מצאתי ראי' ברורה לדין זה מתשובת מהרי"ק שורש פ"ט שכתב וז"ל. ועוד נראה לי להביא ראיה מדגרסינן בכתובות וכו' והקשו שם התוספות וליהמני' במיגו דאי בעי מחיל. ותרצו שאין דעתו למחול ולהפסיד חובו. ומאי קשיא להו לתוס' נוקמא כגון דלא מטי זמני' למגבי דלא מצי מחיל אלא ודאי [שימתין עד הזמן ואז מצי מחיל. אלא ברור דסבירא לי' שכל שזמנו של ראשון הגיע אף שלא הגיע זמן השני] פשיטא להו דאפי' בתוך זמן מצי מחיל עכ"ל מהרי"ק שכתב ויש לתמוה הא פשיטא דאין כאן ראי' כלל דאכתי יש לו מיגו שימתין עד הזמן ואז מצי מחיל אלא ברור דסבירא לי' כל שזמנו של ראשון הגיע אף שלא הגיע זמן השני כל שהלואה השנית מאוחרת יכול להוציא קידם הזמן דלאו כל כמיני' לגמול חסד בממון רבו. וחולק על תשובת הרא"ש שהביא הטור סי' זה דכיון דהי' יכול ליתנו במתנה יכול להלוות ג"כ לזמן שירצה. וסבירא לי למהרי"ק דכל זמן שלא נתן משועבדים למלוה ראשין מדר"נ ויכול להוציא קודם שיגיע הזמן וכדמשמע מדברי ב"י הנ"ל ולפי זה שפיר מייתי ראי' מדברי התוספות דאכתי מצי לאוקמא באופן הנ"ל א"כ הוא יגבה בתוך הזמן והוא לא מצי מחיל ושפיר פשט דבתוך זמנו נמי מצי מחיל ואמת כי דברי מהרי"ק עדיין צ"ע דאכתי מה ראי' מייתי לעולם בעלמא שטר בתוך זמנו לא מצי מחיל רק הכא שאני כיון שהוא חייב לאחרים ולאו כל כמיני' לגמול חסד בממון רבו א"כ כשהגיע זמן מלוה שלא לגבות הרי הוא כאילו הגיע זמן שני כיון שאין בידו כח להלוות לזמן יותר מזה. אבל מכל מקום ברור שהרב מהרי"ק כיוון להנ"ל וחולק על תשובת הרא"ש הנ"ל. אבל מ"מ קשה לאמר שהב"י סבירא לי' ג"כ כדעת המהרי"ק הנ"ל דמ"מ הי' לו להביא דעות החולקין ולא עוד אלא שבש"ע סתם כדברי הרא"ש ועיין לקמן ס"ה ומפני קושיא זו יש לי ראי' ברורה ומה שכתבתי לעיל ס"ק ה' דבלאו הכי קשה קושית מהרש"ל שם דמאי תקנה שייך ומאי פסידא איכא ובפרט דהך סוגי' דפרק דו"ה לית לי' פסידא כלל וכל ראייתם הוא משם ובע"כ צ"ל דאף דבעלמא מפני תיקון עולם אמרו שלא יגבה. כאן מדאורייתא הדין כן דהא דבר תורה בזיבורית רק חכמים תקנו בבינונית משום נעילת דלת הלכך כשמכר הבינונית הי' בדין שיגבה אותם מן הלוקח שהרי לקח שיעבודו שנשתעבד לו מתקנת חכמים רק מפני תקון העולם לא יגבה. אבל זה לא לקח שיעבודו מעולם ואדרבא הוא הוסיף לו כח בהלואה זו דלית לי' נכסי א"כ חזר הדין לדין תורה שלא יגבה אלא זיבוריות שישנם בכאן ואפי' קדם חוב לוה שלו מינו לא על זה הוא מלוה כיון שאם ימחול או יטעון פרוע פשיטא שלא יוכל לגבות לכ"ע באית לי' נכסי וכדאמרי' בגיטין גבי יתמי דלא מסיק אדעתי' דמית לוה וכו' וכ"ש כשקדם חובו ודו"ק] ומעולם לא חלה שיעבודו על אותן הבינונית וזהו מאמר הב"י דהיינו דוקא שלא יגיע זמן השני א"כ מעולם לא חלה שיעבודו אל אותן הבינונית הילכך אינו גובה משועבדים בלית לי' נכסי אבל בלית לי' נכסי בשעה שהגיע זמן ראשין לגבות אף שלא הגיע זמן שני מ"מ חל שיעבודא על השני כיון דלית לי' עכשיו נכסי אחרינא הילכך כשקנה נכסים אח"כ זיבוריות גובה בינונית מן השני כשהגיע זמנו כיון שנשתעבדו לו מקודם וכאן ליכא תיקון עולם דליכא פסידא לשני אבל באית לי' נכסי לא נשתעבדו לו נכסים של שני כלל כיון שלא הגיע זמנו עכשיו בשעה שהגיע זמן ראשון לגבות אבל בהגיע זמן שני לגבות והגיע זמן ראשין לגבות הרי הם בנ"ח וגובה מהן כדין ב"ח בבינונית וז"ב:

ועש"ך שכתב ליישב דברי הב"י ובתומים הקשה דהא בשואל כלו ימי שאלה דאל"כ האיך יכול לומר אתפסתי' לתוראי אי אהדרתי' ניהלי והוי מעריקנא לאגמא דהא עדיין משועבד לו לתשמישו עכ"ד והוא תמוה דהא עיקר הטענה כמ"ש התוס' שם דמיד שנגח מזומנים ב"ד לתפסו והי' לו להזהר שלא יפול ביד בי"ד וא"כ מאי נפ"מ אם יעריקהו לאגמא או לב"ד בין כך ובין כך אין לו שור לתשמישו ואם הי' מעריקו הי' מציל לו שור למשאיל והוי כמו שואל שלקחו ממנו שור בחזקה והוא הי' יכול להציל בחזרה לבעלים הכי יפטר וביותר אני תמה עליו דהוא עצמו כתב אח"כ ליישב בשאלה סתם דאף בהגיע זמן אית לי' הפסד שיכול להשתמש עד שיתבענו משאיל וא"כ קשה האיך יכול לומר אי אהדרתי' ניהלי וע"כ כמו שכתבתי וא"כ גם הך לק"מ אך הא קשיא דהא שם מסיק דא"ל כי היכא דמשתעבדנא לדידך משתעבדנא להאיך מדר"נ וא"כ קשה בלא הגיע זמן כתב הר"ן להדיא דלא נשתעבד כלל והתם נמי זמן השואל קדים לזמן הניזק וע"כ בהגיע זמן ש"מ דאף בזה באית לי' נכסי ליכא דר"נ והוא תמוה לכאו' וקושיא זו קשה גם לפי' הש"ך בדברי הר"ן והרמב"ן ונראה ליישב דהתם לא משני דר"נ אף בהגיע זמן משום דאיכא למיפרך הניחא בלא הרויח לו זמן לאחר הנגיחה אבל הרויח לו זמן מא"ל דהא לא נשתעבד באית לי' נכסי וצ"ע אבל עיקר פי' הש"ך בדברי הב"י לא מובן ודבר תימה הוא אם כך כוונת הב"י מאי ענין זה להגיע זמן או לא הגיע זמן אם רוצה לשלם ולא איכפת לי' אף בלא הגיע זמן גובה ואי אינו רוצה שיש לו איזהו הפסד אף בהגיע זמן כך הדין ועיקר תלוי אי אית לי' פסידא או לא ויותר יש לתמוה לפי פירושו שכתב אין לו דין משועבדים והא פשיטא שיש להם דין משועבדים לכל דבר רק בלית לי' פסידא אף מן משועבדים גובה שאין כאן תיקון עולם וברור שלא הי' זאת כוונת הרב ב"י ונראה עיקר בכוונתו כמ"ש:

והנה בעיקר דברי הר"ן שכתב דכל שטר אפי' אינו בספק גבי' כמו כתובה לא נשתעבד מדר"נ בלא הגיע זמן ויותר מזה כתב דאפי' שיעבוד אין כאן שכתב וז"ל אבל לא סגי דליהוי מהשתא שיעבודא גבי' יש לתמוה דהא בפרק דו"ה ע"כ בלא הגיע זמן קודם ההיזק דאל"כ לימא לי' משאיל אי אהדרתי' ניהלי הייתי שוחטו או שומרו כראוי ואתה לא החזרת לי הכשרת את נזקו ודוחק לומר דמיירי ביומא דמישלם ובפרט דהוי לי' להקשות הניחא בהגיע זמני בלא הגיע זמנו מא"ל ונראה ליישב דוודאי הזמן הוא לטובת השואל והלוה הילכך כשאינו רוצה לשלם אף שיעבוד אין כאן בלא הגיע זמן אבל זה לא נאמר דהשואל יפסיד מחמת הזמן דפשיטא שיכול לומר איני רוצה בשמירתו כלל ואני מוחל הזמן ושפיר משתעבדנא לי' מדר"נ והא וודאי דבידו למחול הזמן ולהחזירו בתוך ימי שאלה ולענין דינא העיקר דבשטר דחיובו ברור אפי' לא הגיע זמן נשתעבד מדר"נ דמ"ש כיון דלוה עצמו ושיעבד וידו כידו וכן מבואר בכל הפוסקים דכולם לא כתבו ליישב הך דפרק החובל אלא משום דכתובה בספק גבי' והר"ן יחיד הוא בזה וגם לא ברירא לי' הילכך העיקר דמשתעבד מדר"נ אבל לגבות אינו יכול כמו שכתבו הטור ומחבר ס"ה אלא נ"מ לענין מחילה ומדברי הטור ומחבר הנ"ל מבואר ג"כ דשיעבוד יש כאן דלא כהר"ן ודו"ק:

סעיף ג.

אף בזמן שאין לשמעון נכסים (ז) אין ראובן יכול לכופו שיתבע מלוי ויפרענו שאין מוטל עליו זה הטורח אלא על ראובן לטרוח ולהוציא מלוי: (ז)

אינו יכול לכופו. עש"ך שהשיג ע"ז ובתומים כתב ליישב ודבריו אינם מובנים דהא בעל התרומות הביא ראי' מדלא איצטרך למיטרח ולזביני ש"מ דאף, זה אינו צריך ולדברי התומים אין ענין זה לזה כלל כמבואר אף גם דעדיין לא הועיל במה שהקשה הש"ך כיון דהוא חייב לזה האיך יוצא יד"ח והוי לוה רשע ולא ישלם ובעיקר דבריו שכתב דלרבנן דר"נ אין כאן אפי' חוב על המלוה השני לגבות וליתן לזה הוא תמוה וההיפוך מבואר בכל הפוסקים מדהקשו למה לי דר"נ כי למה לא יגבו לו חוב זה כמו שאר נכסיו ותרצו דנ"מ לענין מחילה דנעשה איהו בעל דברים דידי' וכן לענין יורשין ביתומים שגבו קרקע ש"מ דלענין זה שווין ת"ק ור"נ דהמלוה מחויב לגבות דא"א לימא דהא איכא בינייהו דלת"ק מחויב לגבות כיון שלא נשתעבד השני ול"ה אפוכי מטרתא כיון דהוא צריך לטרוח ולר"נ אינו מחויב כיון שהשני משועבד לו יגבה מעצמו אלא ברור דלכ"ע המלוה מחויב לגבות דלת"ק פשיטא דמחויב דהוי לוה רשע ולא ישלם כיון שיש סיפוק בידו לשלם ואינו רוצה ולפ"ז לר"נ נמי דאל"כ אכתי איכא נפקותא ומ"מ נראה לפענ"ד מטעם אחר דאין כופין והוא דנהי דלוה רשע ולא ישלם מקרי מ"מ אפי' אם מיחל ג"כ הוי לוה רשע ולא ישלם ומ"מ מחול הוא א"כ כיון שהוא יש בידו למחול או להרויח זמן א"כ פשיטא דאינו יכול לכופו לגבות מיד כי יכול לומר אני רוצה להמתין עוד ואפי' לר"נ שאינו יכול למחול היינו משום דלאו בע"ד דידי' הוא אלא השני א"כ ממילא אין הוא יכול לכופו דמצידו מחול הוא א"כ ממילא כשהוא אינו רוצה לגבות אינו יכול לכופו שיגבה שהרי כל מה שיכול לגבות הוא משום דלאו איהו בעל דברים דידי' א"כ ממילא אין הראשון יכול לגבות כיון שהוא רוצה להמתין עוד ודו"ק אמנם מדברי בעל התרומות שנתן טעם שאין מוטל עליו זה הטורח והשוה זה לפרוע בשוה כסף שאין צריך לטרוח למכור משמע דטעמא לאו משום הכי הוא לכן נראה עיקר כהש"ך אף שיש מקום להעמיד בדוחק דברי בעל התרומות על דרך הנ"ל:

סעיף ד. (ח)

יש מי שאומר שאם מה שיש ביד לוי (ט) הם מעות בפקדון יכולים ב"ד להתפישם ולנגוש שיפרע לראובן דכל שיש לו מעות אינו יכול לומר לו טול קרקע:

ח

יש מי שאומר. עסמ"ע שכתב וז"ל נראה דמיירי אפי' כשיש זמן ועדיין לא הגיע זמן וכו' הרי הם כמו שהוא ביד ראובן עכ"ל ולשיטתו אזיל בסק"ה דאפי' הגיע זמן במלוה דין משועבדים יש לו אבל לדעת ב"י ודמ"י דבהגיע זמן אפי' במלוה אין חילוק בין אית לי' נכסי או לית לי' נכסי א"כ פשיטא דכאן בלא הגיע זמן דוקא מיירי ועי' תומים דאפי' מעות מותרין הדין כן כיון שאינו יכול להחליפם כל כמה שהם קיימין הרי הם ברשותא דמרי' ואין עליהם דין משועבדים ולמד כן מסתימת לשון הרשב"א ומחבר ואין דבריו מובנים לי דהא הוא עצמו כתב לעיל סוף סי' ע"ג דאי לא גלי דעתי' שרוצה להשתמש אמרינן שאינו רוצה לקבל עליו חיוב אונסין לר"נ דאמר נאנסו לא אבל אם גלי דעתו פשיטא דמלוה גמור הוא א"כ כאן שאינו רוצה להחזיר ואומר שרוצה להשתמש מה בכך דהן קיימין הא הוא גלי דעתי' שאינו חושש לאונסין ואף מתחילה בהלואה קיבלום ומי יכול להכחישו ולהוציאם ממנו ואדרבא כן מורה הענין מדרוצה להשתמש עכשיו מלקבל אחריות וחיוב אונסין ומה שלמד מסתימת לשון הרשב"א ומחבר אין ראי' ואדרבא מדכתבו מעות בפקדון ואם הן מותרין ורוצה להשתמש אין זה פקדון אלא מלוה גמור לכן נראה דאם לא הגיע זמן והן מעות מותרין ורוצה להשתמש ולקבל אחריות אין מוציאין ממנו עד תשלום הזמן. והנה הש"ך תמה על המחבר שכתב בשם יש מי שאומר ולשיטתי אזיל דלכל הפוסקים בלית לי' פסידא מוציאין באית לי' נכסי דל"ש תיקון עולם אבל לפי מ"ש לעיל לדעת ב"י ולדעת הפוסקים דאפי' לית לי' פסידא אין מוציאין מן התורה באית לי' נכסי יפה עשה המחבר שכתבו בשם יש מי שאומר והיינו מטעמא אחרינא דכל היכא דאיתא ברשותא דמרי' איתא וכן הסמ"ע נתן טעם זה ולאו משום דלית לי' פסידא וכן מורה דברי הרשב"א שכתב דינו בפקדון והיינו מטעמא דאמרן ומ"ש בתומים בזה אין מחוור לענ"ד ועי' בסמוך בזה:

ט

הם מעות בפקדון. עש"ך דוקא פקדון אבל שאלה לא ואפי' לית לי' נכסי אין מוציאין קודם הזמן ואי הגיע זמן אפי' אית לי' נכסי מוציאין וע"ז תמה על הרב בהג"ה באה"ע סי' ט' שכתב ואין מוציאין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין דמה נפשך אי הגיע זמן הא לית לי' פסידא ואפי' אי אית לי' נכסים ואי לא הגיע זמן אפי' ל"ל אין מוציאין ותי' בתומים דרמ"א מיירי בסתם שאלה ע"ש וצ"ע דמ"מ האיך יאמר המשאיל לשואל אי לא הדרתי' ניהלי הוי מעריקנא לי' לאגמא והאיך אתפסתי' לתוראי דהא מ"מ יכול לומר אני לא הייתי חפץ בו להשתמש יותר ולכך אתפסתי' לניזק ואין כאן טענה כלל אבל באמת הש"ך הק' כן לפי שיטתו דבאית לי' פסידא בל"ל נכסי מוציאין ובל"ל פסידא אפי' באית לי' נכסי מוציאין אבל לפי מה שהוכחתי לעיל באית לי' נכסי בלא"ה ל"ש דר"נ מן התורה אין כאן קושי' על רמ"א. איברא דהא קשיא לכ"ע סוף סוף מבואר ברשב"א בתשו' דפקדון שייך דר"נ אפי' אית לי' נכסי' א"כ בין לפי' הש"ך משום דל"ל פסידא בין לפי' הסמ"ע משום דכל היכי דאיתא ברשותא דמרי' איתא א"כ קשה הא כל ראיות הרשב"א והר"ן מפרק דו"ה והא התם שואל הוי ודמי לפקדון ואפי' אם נאמר דהתם בלא הגיע זמן מ"מ הא כל הטעם בלא הגיע זמן הוא משום טובת השואל ששאיל אצלו עד הזמן ההוא וא"כ התם הא יכול השואל לומר אין אני חפץ בו והרי הוא כפקדון ויש בו מדר"נ אפי' אית לי' נכסים ובע"כ צ"ל כן לשי' הר"ן דבלא הגיע זמן לא נשתעבד מדר"נ וכמ"ש לעיל סק"ו. לכן נראה דבפקדון אף דבאית לי' נכסי נמי משועבד ולאו דאקרקפתא מנחא להחזיר לזה אלא הפקדון בעצמו הוא כמו ברשותו לגמרי אבל פשיטא אם החזיר הפקדון לבעליו יצא יד"ח וכן הוא לשון הרשב"א יכולין בי"ד להגבות והיינו כמו שאר נכסים דהם ברשותו אבל לא אקרקפתא דנפקד מנחא והשתא שפיר קאמר התם דל"ה לך להתפיס השיר לבי"ד כיון שאין אתה משועבד מדר"נ ליתנו לניזק דאית לי' נכסים אבל בל"ל נכסים שפיר שייך דר"נ ואקרקפתא מנחא להחזיר לניזק ולא למשאיל ואם לא עשה כן חייב לשלם שנית כדינו ומזה ג"כ ראי' היפוך מדברי הש"ך דבלית לי' פסידא אפי' באית לי' נכסים נשתעבד מדר"נ דא"כ קשה קושיא הנ"ל דהתם ל"ל פסידא כלל אלא ברור דהרשב"א דוקא נקט פקדון דאפי' אית לי' נכסים בב"ד מגבין אותו ולאו מטעמא דר"נ רק משום דברשותא דמרי' הוא אבל לא אקרקפתא דנפקד מנחא מדר"נ דבאית לי' נכסי לא שייך דר"נ אפי' אית לי' פסידא כמו שאבאר לעיל סק"ה ע"ש ודו"ק:

סעיף ה. (י)

אין שמעון יכול למחול ללוי ולא להרויח לו זמן [שהרי] פקע השעבוד שיש לשמעון על לוי ונשתעבד לראובן וכן אם אמר שטר (יא) אמנה או פרוע הוא אינו נאמן להפסיד לראובן (יב) ואם אחר שנתחייב לוי לראובן בבית דין הלך ופרע לשמעון חייב לפרוע לראובן פעם אחרת. המסרב שלא לירד לדין או ירד לדין ונתחייב ואינו רוצה לעשות ציווי בית דין ועכבו ב"ד ממונו שביד אחר ועבר על מצותן והחזירו למסרב אם לא ימצא ממה לגבות חייב הנפקד ליתן למלוה הממון שהחזיר למסרב:

סעיף ו.

אף על פי שראובן מוחה בלוי שלא יפרע לשמעון לא מקרי ראובן בהכי מוחזק דלא משעבד לוי לראובן מדרכי נתן עד שיתברר בבית דין ששמעון חייב לו:

י

אין שמעון יכול למחול ללוי. זהו מה שאמרו פ"ב דכתובות האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן והקשו בתוס' ליהמני' במיגו דאי בעי מחיל ותירצו דמדר"נ לא מהני מחילה והקשו על זה מהא דגרסינן פרק החובל כל לגבי בעלה וודאי מחלה והא משועבד לנחבל מדר"נ ותירץ הר"ן דכתובה לא נשתעבד מדר"נ כיון שאין חיובה ברור ועל זה השיג הש"ך דמהתם לא קשה מידי דכיון שמכרה לו בטובת הנאה פקע כת החוב והוי כמו מוכר שטר חיב ולכאורה דבריו נכונים אבל אחר. העיון דבריו תמוהין מאד ותימה שנעלם ממנו דברי הרבה פוסקים כמו שאבאר וז"ל הר"ן שם ולי אין זו קושי' דהתם לאו מדר"נ אתינן עלה דהא דר"נ לא סגי אלא כשיגיע זמנו פקדי' רחמנא ללוה דליתיב למלוה קמי' אבל לא סגי דליהוי מהשתא שיעבודא גבי' וכ"ש בשיעבוד כתובה דאפשר דלא אתי לעולם לידי גוביינא הילכך לא אתינא עלה מדר"נ כלל רק דאמרינן דתזבנא ולמאי דפרכינן מהדרינן כל לגבי בעלה מחלה וודאי ואה"נ דשדר"נ לא מצי מחיל ומפרקא קושיין עכ"ל והדבר מבואר לכל מעיין דקושית הר"ן היתה דוודאי עכשיו דפרכינן דתזבנא שפיר מהדרינן דמחלה דכבר פסק כח החוב וחזר מכר כמו שכתב הש"ך רק דקשי' לי' דלא נזבין כתובה רק נחשוב כתובה זו של ר' כמו שטר של עשרים דכך הוא השומא ותהי' כל הכתובה משועבדת לו מדר"נ ולא תוכל למכור ואח"כ כשתתאלמן יגבה כל הכתובה ומ"ש דאם ראובן לוה משמעון בשטר ק' ושמעון מלוי בשטר ק' פשיטא דמשועבד מדר"נ א"כ כתובה זו אינה שוה אלא עשרים ולמה לא תשתעבד לו בחבלה ולא תוכל למחול וע"ז תירץ הר"ן דכתובה לא נשתעבד מדר"נ כלל הילכך לא אתינא עלה מכח דר"נ רק מכח מכירה ולמאי דפרכינן שפיר מהדרינן דמחלה כיון דפקע כח החוב [וגם לא נשתעבד מדר"נ] והוי כמו מוכר שט"ח ולא עוד אלא אפי' לא נפקע כח החוב מ"מ מצד החוב לא נשתעבד מדר"נ ואי משום מוכר שט"ח הא יכול למחול וזה ברור בכוונת הר"ן. וביותר אני תמה על הש"ך שכתב ובחנם נתחבטו הר"ן ורשב"א וריטב"א וז"ל הריטב"א הביאו הש"ך עצמו וההוא דב"ק באשה שחבלה וכו' שאני התם דלא נתנה כתובה לגבות מחיים ובעל נמי לא חשיב משתעבד לי' מדר"נ כיון שאין חיובו ברור ואי איתא אין לנו אלא שנכוף לאשה שתתן לו כתובתה בתורת גוביינא בטובת הנאה והא כמכר הוי לפיכך אם מחלה אח"כ לבעלה מחיל עכ"ל. הרי להדיא דידע שפיר דעכשיו הוי כמכר רק דקשי' לי' ג"כ דלמה לא ישתעבד הבעל מעכשיו מדר"נ כפי סך הזה ועל זה תירץ דלא נשתעבד כתובה מדר"נ כלל [ונראה להגיה בלשון הריטב"א בתורת מכירה בטובת הנאה והוי ממש כדברי הר"ן או דכוונתו דבשלמא על ידי שיעבוד אין זה גוביינא רק שיעבוד ועדיין חובו קיים משא"כ בתורת מכירה הרי זה גוביינא שכבר גבה חובו במכירה ושוב מצי מחלה] וזה ברור בכוונת הריטב"א וראי' ברורה לדברי מצאתי בתשובות מהרי"ק שורש פ"ט שכתב וז"ל ועוד בהדיא מסיק התם אלא משום דשמואל דאמר שמואל וכו' עד כל לגבי בעלה וודאי מחלה וכו' הרי לך בהדיא דביכולה למחול כתובתה מיירי מדקאמר כל לגבי בעלה דליכא למימר כל לגבי בעלה מחלה כשתבוא לידי גוביינא דהא אין כתובה נגבית אלא על ידי גרושין או מיתת הבעל ואז פשיטא דלא שייך לומר דלמא תמחול לו מאחר שגירשה ואדרבא מסתמא סני' לי' וגם לגבי יורשי הבעל למה לן למימר דודאי מחלה עד דחשבינן באטרוחי בי' דינא בכדי אדרבא יותר יש לנו לומר דתקים בהימנותה וגם לישנא דלגבי בעלה לא משמע כלל יורשי בעלה ש"מ דאפי' יושבת תחת בעלה יכולה למחול עכ"ל. [והנה ראי' זו יש לדחותה שהרי הקשו תוס' הא אסור לשהות ותירצו דיעשה קנוניא דיגרשנה ותמחול ואח"כ יחזירנה. גם הראי' שהביא מדברי התוס' (כתובות י"ט) כבר כתבתי לעיל דלאו ראי' הוא וע"ש] ויש לתמוה למה לא הביא בפשיטות מכל הפוסקים הם הר"ן ורמב"ן ורשב"א וריטב"א ושאר פוסקים דכולם כתבו ליישב הך דפרק החובל משום דלא נתנה לגבות מחיים לא נשתעבד מדר"נ א"כ מבואר דבתוך זמנו מצי מחיל דלאחר זמן הוי שדר"נ וכן הרמב"ן לא פליג אלא משום דידו כידה אבל מודה בפי' דמצי מחיל ומה לו להאריך בראיות דחיקות כמו שבארנו הלא מבואר בפשיטות להדיא כנ"ל אלא ברור דסבירא לי' למהרי"ק כמו שכתבתי לעיל דכל הנך פוסקים לא באו לפרוקי לפום מה דפריד השתא ותזבנא דבהא פשיטא דמצי מחיל אפי' לאחר גירושין או מיתת הבעל דכבר פקע כח החוב רק דקושיתם הוא דלמה לא ישתעבד לו הבעל כל הכתובה מדר"נ דהא כך שיווי הכתובה ומה נפ"מ שטר בעשרים או כתובה בר' דהא וודאי שיווי אחת הוא [ונראה דאי משתעבד לו מדר"נ אף אם מכרה ג"כ לא מצי מחלה דכיון דמעיקרא בלי מכירה נשתעבד לו כל הכתובה במה פקע כחו במכירה ודו"ק] ועל זה תירצו דכתובה לא נשתעבד מדר"נ רק לא אתינן עלה אלא בתורת מכירה והוי כמוכר שט"ח ושוב מצי מחלה אף על ידי גירושין או מיתת הבעל ולא מוכח דינו של מהרי"ק כלל והוכרח להביא ראי' משום לישנא דלגבי בעלה לא משמע כלל יורשי בעלה וזה ברור: שוב ראיתי להדיא בחדושי הרשב"א פ"ב דכתובות הובא בש"מ לכתובות וז"ל ואנא גברא חזינא ותיובתא לא חזינא וכו' בין במוכרת לאחרינא בין במוכרת לניזק בעצמו יכולה היא למחול לבעל דאפי' כי מכרה לניזק בעצמו משעה שמכרה לו נמחל שיעבוד נזקיו וחזר מכר דמה לי מכרה במעות דעלמא מה לי מכרה בדמי נזקיו וכיון שכן מה לי ניזק מה לי אחר דא ודא מתורת מכר אית לי' ואי אמרה לי' גבי מהשתא בתורת גוביינא דטובת הנאה הא לא אפשר דראי' שבה דלית לי' גוף ואינה נגבית בתורת גוביינא וכו' עכ"ל הרי להדיא שהרגיש במה שחידש הש"ך רק שקשה לו יגבו לו בתורת גוביינא ואזיל לשיטתו כמ"ש רבינו ירוחם בשמו במישרים סוף נתיב י"ד וז"ל והיכי שהגבו בי"ד השט"ח של ראובן שהי' לו מדינא דר"נ דאין יכול למחלו לראובן דדוקא מוכר יכול למחול וכן כתב הרשב"א עכ"ל וכן מבואר להדיא בתשו' הרשב"א סי' תתקי"ד וז"ל ובענין גוביינא ששאלתם אם שייכות בשטרות הוי יודעים דאין שייכים הואיל ואין גופן ממון ואשה שחבלה באחרים בב"ק יוכיח שאילו היתה גוביינא בשטרות הי' בי"ד שמין ומגבין כתובה לנזקין מעתה ושוב אינה יכולה למחול עכ"ל והיינו ממש כדבריו פ"ב דכתובות אמנם הר"ן לאו מכח קושיא זו אתא עלה דכבר ביאר בעצמו לעיל מינה בלא"ה דשטרות לאו בני גוביינא רק דקשיא לי' נהי דגוביינא ליכא מ"מ למה לא ישתעבד לו בשיעבוד מדר"נ כל הכתובה ואז לא מצי מחיל והוכרח לתרץ משום דכתובה מחיים לא נשתעבד מדר"נ הארכתי אף שאין צורך להאריך שכל הנ"ל ברור ונכון אלא לפי שלא ראיתי אחד מן האחרונים שדברו בזה לכן הארכתי ובררתי הדבר על נכון ועיין תומים מה שהשיג על הש"ך בזה ובספר נתיבות משפט כתב עליו וז"ל וא"י מה הוא שת וכו'. ואמת דיבר כי עיקר כוונת התומים דסוף סוף אותן החמשים שנפרע לא תוכל למחול דעדיין שיעבוד גוף חל ואותן החמשים שנתוספו לו מטובת הנאה ג"כ לא יוכל למחול מכח החוב שנשאר לו מן החבלה דרק משל כתובה עולה ר' וחבלה ק' א"כ תמכור לו ק' מכתובה בעד חמשים חבלה וא"כ לעולם לא תוכל למחול ק' מכתובה חמשים מכירה וחמשים על החמשים הנותרים מחבלה וא"כ המכירה קיימת לעולם ק' בעד חמשים שזה ישאר לעולם בכתובה ועדיין ירויח חמשים הנשארים ויגבה ממק"א. ואין להקשות דמ"מ תמכור לבעלה ק' מכתובה בעד חמשים ותתן לו בעד הנ' הנשארים ואח"כ תמחול נ' ממכירה ולא ישאר לו אלא נ' בכתובה וזה לא יגבה אלא אח"כ וגם בספק ואין לו אלא חמשים מחבלה ופגיעתה רעה הא ליתא דעיקר כוונת התומים היא דחבלה עולה כמו כל הכתובה והשתא תמכור לו כל הכתובה בעד חצי חבלה ועדיין שיעבוד גוף חל על כל הכתובה וכן הוא להדיא בתומים ודו"ק היטב בזה וכן מבואר בתוס' ד"ה בנפישה דמעיקרא מיירי, דכתובה עולה כשיעור החבלה ודברי התומים נכונים בזה. אמנם בלא"ה לק"מ דמ"מ כיון דלא נשתעבד מדר"נ אלא כשיעור טובת הנאה והוא לקח כל הכתובה בההיא הנאה נפקע כחו ופקע שיעבודו והוי כמו מוכר שט"ח ואפי' כשיעור החבלה יכולה למחול אמנם כ"ז לסברת התומים אבל בלא"ה הוכחתי לעיל שאין דברי הש"ך נכונים בזה אמנם מה שבררנו לעיל דיש להשיג על הש"ך מ"מ כ"ז לפי שיטת הפוסקים הנ"ל אבל בגוף הדין אי שדר"נ מצי מחיל או לא גם אי כתובה מחיים נשתעבד מדר"נ או לא צריך בירור ודיקדק כי יש להקשות הרבה לכל הדיעות מהך סוגי' דפרק החובל וכמו שאבאר לכן מוכרח אני להאריך ולברר הסוגי' דפרק החובל עם פי' התוס' ומהרש"א ובזה יתבררו ויתלבנו כל הדברים לנכון:

והנה בהך דינא אי שדר"נ מצי מחיל או לא האריך הש"ך בראיות ברורות דלא מצי מחיל וראי' עיקרית שלו מהך סיגי' דפסחים דאמרי' כי היכא דמשתעבדנא לי' לאבוכון משתעבדנא נמי לבע"ח דאבוכון מדר"נ אלמא דאמרי' מדר"נ הוי כאילו הוא הלוה ונעשה איהו בעל דברים דידי' ולפענ"ד צ"ע דאי ס"ד דאמרי' דהוי כאלו הוא הלוה א"כ תקשי קושית תוס' שם דא"כ גבי מטלטלין נמי נימא הכי ומה שתרצו תוס' דמטלטלין כיון שיכול להבריחם ולמכרם עיי"ש הוא תמוה דהא מ"מ סוף סוף נעשה איהו בע"ד דידי' מחיים והוי כאלו הוא הלוה א"כ האיך יכלו היורשין לגבות אותן המטלטלין בחובת אביהן דהא אינו חייב לאביהן רק לזה מכח דר"נ אלא ברור כמו שפי' מהרש"א שם דל"א דהוי כאלו הוא הלוה דמדר"נ ליכא אלא שיעבוד נכסי אבל לא שיעבוד גוף מכח עבד לוה דלא נעשה עבד לוה אלא מי שלוה ממנו ולא לבאי כחו רק שיעבוד נכסיו נשתעבדו מדר"נ והשתא כתבו התוס' לחלק דדוקא קרקע בת שיעבוד הוא וממילא משועבדת לזה מדר"נ מחיים אבל מטלטלין לאו בת שיעבוד הוא ולא שייך לומר דנשתעבדו מחיים מדר"נ הילכך אפי' אם גבו מטלטלין אינו גובה מהם וזה ברור. גם בלא"ה דברי מהרש"א מוכרחין בפי' דברי התוס' דוודאי יש להבין בתוס' למה לא הקשו קושיא זו מעיקרא עד דידע דר"נ אלא הטעם משום דלמפרע הוא גובה דהוי כמאן דגבי מחיים דאבוהן א"כ גבי מטלטלין נמי נימא הכי וע"כ דהא ל"ק דמ"מ כיון דמחוסר גוביינא ל"ה כמאן דגבי מחיים דאבוהן כמ"ש מהרש"א שם קודם א"כ קשה מה זה שהקשו אח"כ אליבא דרבא וע"כ דקושיתם הוא דס"ד דמדר"נ נעשה כאילו הוא הלוה א"כ מ"ש קרקע מ"ש מטלטלין סוף סוף הוי כאילו הוא הלוה והאיך יגבו היורשין מטלטלין הא נשתעבד לו שיעבוד גוף וע"ז תרצו דלאו למימרא דמדר"נ נעשה בעל דברים דידי' כאילו הוא הלוה אלא דכחו אלים לכל השיעבוד נכסים שיש לזה יש לזה דאף דלהבא הוא גובה היינו שיהא שלו לענין הקדש אבל למפרע לא אבל פשיטא דשיעבודא איתא מעיקרא נמי [דהא רבא מודה דב"ח טורף מלקוחות שקנו קודם גבייתו] ואלים שיעבודא כמו שהיתה בידו לגמרי וממילא משועבדת לזה מדר"נ וזהו דוקא בקרקע דבת שיעבוד היא אבל מטלטלין דלאו בת שיעבוד הוא ואתי שפיר משא"כ אם נאמר דהוי כאילו הוא הלוה קשה טובא כנ"ל וזה ברור. ומעתה כיון שבארנו דמדר"נ לא הוי אלא שיעבוד נכסי ולא שיעבוד הגוף כאילו הוא הלוה א"כ פשיטא דלמ"ד מוכר שט"ח יכול למחול משום דלא מכר שיעבוד גוף אלא ש"נ דאינו אלא ערבים וכשהוא מוחל הגוף הערב נפקע א"כ פשיטא דשדר"נ נמי מצי מחיל מהאי טעמא גופא כמו שבארנו וכך מבואר להדיא בתוס' כתובות (י"ט) ד"ה כגון שכתבו ואם נאמר דמכירת שטרות דרבנן אתי שפיר דר"נ דאורייתא לא וקשה הא אף אי מכירת שטרות דאורייתא מ"מ שיעבוד גופו לא נמכר כסברת ר"ת א"כ דר"נ דנשתעבד גופו ונכסיו לא יכול למחול אלא ברור דלמ"ד מוכר שט"ח אינו יכול למכור שיעבוד הגוף א"כ פשיטא שאינו יכול לשעבר דהא פשיטא שהלוה לא נשתעבד יותר ללוקח אי הוי מהני מכירה ממה שנשתעבד מדר"נ סוף סוף אינו יכול למכור אלא כל זכות שיש לו א"כ כמו שאם לוה ממנו מעות נשתעבד לו בעד זה שיעבוד גוף של לוה שלו א"כ למה לא יוכל למכרו שישתעבד לו כיון דמכירה דאורייתא הוא וע"כ משום דלא אמרי' עבד לוה אלא למי שלוה ממנו ולא לבאי כחו א"כ מהאי טעמא גופא אינו יכול לשעבד ובזה תבין הך יש מפרשים שהביאו התוס' פ"ב דכתובות שכתבו לחלק דדוקא מוכר שט"ח שקדם חובו של מוכר עיי"ש ודברים אלו לכאו' הם קשי הבנה דמה בכך דחובו קדם סוף סוף אח"כ נשתעבד לזה [ואדרבא יש אומרים דבכה"ג ל"ש דר"נ והוא הג"א פרק דו"ה] ולפי הנ"ל ניחא דהם ס"ל מכירת שטרות דאורייתא רק הטעם דשיעבוד גופו לא נמכר כפי סברת ר"ת ולפ"ז שדר"נ פשיטא דמצי מחיל דג"כ לא נשתעבד שיעבוד גוף כמבואר בסוגי' דפסחים הנ"ל אמנם בהא ס"ל דהיינו דוקא כשקדם חובו של זה כמו גבי מוכר א"כ בשעת הלואה נשתעבד שיעבוד גוף א"כ שוב אינו יכול לסלקו ממנו ולמכרו או לשעבדו לאחר דשיעבוד גוף אזיל בתר שעת הלואה ולא נעשה עבד לוה משא"כ בקדם חובו של מלוה אחרון א"כ מיד בשעת הלואה מעולם לא חייל שיעבוד הגוף לזה רק למלוה שני מדר"נ והילכך לא מצי מחיל וזה ברור:

אמנם לענין דינא הך סברא יחידאי הוא ולית הילכתא כוותייהו אלא כיון דשיעבוד הגוף הוא מצד עבד לוה לאיש מלוה א"כ זהו דוקא למי שלוה ממנו ולא לבאי כחו ומהאי טעמא לא מהני לא מכירה ולא שיעבוד א"כ פשיטא דלמ"ד מכירת שטרות דאורייתא שדר"נ מצי מחיל כמו שבארנו ודו"ק. ונראה כי מה שהכריחו להש"ך לפרש סוגי' דפסחים משום דהוי כאילו הוא הלוה דמשמע לי' דאי ס"ד דהשתא נמי מתורת שיעבוד אתינן עלה ומ"מ ל"ה כמו שקנו יתמי נכסי כיון שנשתעבדו קודם א"כ קשה מאי מקשה לרבא הא פשיטא דרבא מודה דב"ח טורף מלקוחות שקנו גבייתו והיינו דנהי דלענין הקדש הם שלו מכאן ולהבא אבל שיעבוד איתא מעיקרא נמי א"כ מאי קושיא הא הוי כמאן דקני יתמי נכסי מ"מ כיון דשיעבוד איתא מעיקרא נמי הוי כמאן דגבי מחיים דאבוהון כמו לאביי וע"כ דלא אלים שיעבוד כ"כ עד שנחשוב מטעם זה כמאן דגבי מחיים דאבוהון א"כ ע"כ דלמאי דמשני דר"נ היינו מטעם דהוי כמו הוא הלוה ולאו מתורת שיעבוד זהו כוונת הש"ך בזה אבל באמת לק"מ דאנן הכי קאמרינן דוודאי מעיקרא דלא ידע דר"נ לא ס"ד דאלים שיעבוד עד שנחשוב כאילו הוא בידו דא"כ היתה משועבדת ג"כ לב"ח של זה דכל מה שביד אדם משועבד לב"ח וכיון דלא ס"ד דנשתעבד לב"ח מדר"נ א"כ ממילא ל"ה כגבוי בידו מקודם אבל השתא דחזית לן דר"נ א"כ ממילא בשעת מיתה לא זכו היורשין באותו קרקע מכח שיעבוד אבוהון דאותו שיעבוד נשתעבד מחיים לב"ח שלו מדר"נ אבל מעיקרא דלא ס"ד דר"נ נהי דשיעבודא איתא מ"מ כיון שמעיקרא לא נשתעבד אותו שיעבוד לב"ח א"כ בשעת מיתה זכו בו היורשין ואי גבו קרקע הוי כמאן דקני יתמי נכסי ולא משתעבדו לב"ח וזה ברור נמצא למ"ד מכירת שטרות דאורייתא והטעם דמחל משום דשיעבוד גופו לא נמכר א"כ פשיטא דגם שדר"נ דלא נשתעבד שיעבוד גוף כמו שבארנו דג"כ מצי מחיל ואף דבהר"ן פ"ב דכתובות לא משמע כן מ"מ בטלה דעתי' נגד התוס' והראב"ד ובפרט דהך סוגי' דפסחים מורה להדיא כן כנ"ל גם הריטב"א לא הביא כלל תי' מכח סברת ר"ת אלא למ"ד שד"ר ע"ש ודו"ק:

אמנם כל זה לטעם ר"ת אבל לדעת הרי"ף ורמב"ם וראב"ד ותוס' פ"ב דכתובות דהטעם דמוכר שט"ח מצי מחיל היא משום מכירת שטרות דרבנן א"כ נראה לכאורה ברור דשדר"נ לא מצי מחיל דפשיטא שלא יכחיש שום פוסק דשדר"נ דאורייתא הוא והאיך יכול למחול אמנם באמת גם לטעם זה יש מקום להסתפק והיא דדוקא גבי מוכר שט"ח הוצרכו לטעם דמכירת שטרות דרבנן דאי לאו הכי הי' בדין שלא יוכל למחול דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא, לידו ומעתה במכירה ריקן כל כחו וזכותו ללוקח והאיך יוכל למחול ועל זה הוצרכו לומר הטעם משום דמכירה גופא קלוש ומדאורייתא לא הוי מכירה כלל רק מדרבנן הילכך מהני מחילה אבל בשדר"נ דלא נתרוקן כל כחו לבעל השטר השני כמו שהוכחתי מסוגיא דפסחים הנ"ל רק דשיעבוד נכסים משועבד לזה א"כ עדיין יכול למחול ומה בכך דהוי דאורייתא סוף סוף לא נשתעבד אלא ש"נ מה שאין כן במכירה אי לאו דמכירה דרבנן הי' בדין שלא יוכל למחול שריקן כל כחו ללוקח כנ"ל ודו"ק. ובהך מיושב מה שיש לתמוה על הרמב"ן שהביא בבעל התרומות שער נ"א וז"ל וכזה השיב לי הרמב"ן ז"ל כי הראב"ד ז"ל כתב שאינו יכול למחול שהוא אומר דשיעבודא דלוקח לאו דאורייתא ושיעבודא דהאי דאורייתא ואינו ראי' לדבריהם מסוגי' דפרק החובל וכו' אלא וודאי דבכל גוונא מצי מחיל ולכאורה קשה על איזה חלוקה יחלוק הרמב"ן ז"ל על הראב"ד הא ליכא למימר דסבירא לי' שדר"נ לאו דאורייתא דהא מקראי ילפינן לה ונתן לאשר אשם לו. גם הא ליכא למימר דסבירא לי' טעמא דמוכר שט"ח לאו משום דמכירת שטרות לאו דאורייתא דהא בהדיא כתב בעל התרומות שער נ"א חלק ו' דין ה' וז"ל וכתב לי הרמב"ן נ"י שלא אמרו אלא במלוה שמכר שטר תוב שמוחל מפני שיעבודו של תורה וקנינו של לוקח דרבנן כדעת הרי"ף אבל לוקח ראשון שמכר לשני אינו יכול למחול מה מכר ראשון לשני כל זכות שהי' לו באותו חוב עכ"ל. הרי להדיא דסבירא לי' טעמא דמוכר שט"ח דיכול למחול משום דמכירת שטרות דרבנן וא"כ דברי הרמב"ן סותרין זה את זה לכאורה. גם יש לתמוה עוד במה שכתב בעל התרומות שער נ"א חלק ו' דין ו' וז"ל ומצאתי כתוב בספר הזכות (היא הרמב"ן) וכו' באמת צריך לעיין בה שהרי אמרו אפי' יורש מוחל במוכר כ"ש במשועבד מדר"נ ודברים אלו תמוהין לכאורה דמאי קל וחומר היא זה ואדרבא כיון דשדר"נ דאורייתא היא לא מצי מחיל אפי' מלוה עצמו לדעת הראב"ד והאיך כתב הוא דכ"ש הוא ועיין בספר ג"ת שם אבל לפי הנ"ל ניחא דמה מוכר שט"ח דמ"מ מדרבנן ריקן כל כחו ללוקח דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו מ"מ כיון דמכירה זו קלוש יכול למחול כ"ש מדר"נ דאפי' מדרבנן לא ריקן כל כחו ולא הוי כאילו הוא הלוה כמבואר בסוגי' דפסחים הנ"ל ולפי זה לק"מ. אמנם התוס' והראב"ד ורמב"ם דסבירא להו מהאי טעמא דאינו יכול למחול צ"ל דסבירא להו דוודאי אפי' אי מכירת שטרות דרבנן מ"מ שיעבוד גופא לא נמכר כסברת ר"ת רק דלא ניחא להו סברת ר"ת דמהאי טעמא מצי מחיל דמ"מ סוף סוף כיון דשיעבוד נכסים מכר והיא תלוי בשיעבוד גוף א"כ אינו יכול למחול מכח שיעבוד נכסים שמכר ועל זה נתנו טעם דשיעבוד נכסים גופא אינו אלא מדרבנן א"כ שדר"נ דשיעבוד נכסים בוודאי דאורייתא לכך אינו יכול למחול:

תוכן העניינים

תפארת יעקב חושן משפט חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה