תפארת יעקב חושן משפט חלק ב· רבי יעקב גזונדהייט
על חו"מ סימן פה
הוציא שטר חוב עליו והלה טוען
שמכר לו שדהו. ובו ז' סעיפים:
סעיף א.
ראובן שהוציא שטר חוב על שמעון (א) ושמעון הוציא שטר שראובן מכר לו שדהו (ב) אחר שהגיע זמן שטרו ואומר אלו חייב הייתי לך הי' לך ליפרע ממני ולא למכור לי שדך אם הוא במקום שנוהגין שמי שקונה שדה נותן מעות ואחר כך כותבין לו שטר טענתו טענה ושלא הי' לו לכתוב שטר המכירה אחר שקבל המעות ונאמן הלוה לומר פרעתי (ג) ושובר הי' לי ואבד (ד) ואפילו שיש בו נאמנות (ה) ואם אומר מזוייף הוא יש מי שאומר שאינו נאמן כיון שהוא מקוים ויש אומרים שהוא נאמן ואם עדיין לא הגיע זמן שטרו (ו) אין טענתו טענה (ז) ואם הוא במקום שכותבין שטר ואחר כך נותנים מעות אף על פי שהגיע זמנו אין טענתו טענה שזה יאמר (ח) אלא מכרתי לך השדה (ט) אלא כדי שיהיה לי ממה לגבות חובי:
א
ושמעון הוציא שטר. עיין ש"ך דוקא כשהוציא שטר או מברר בעדים אבל בלא"ה נאמן במיגו עכ"ד. ונראה דהיינו דוקא לפי מה שהכריע לקמן דאינו נאמן לטעון מזוייף דלא אלים הך סברא כעדים לפסול שטר מקויים א"כ ה"ה דנאמן במיגו אבל לסברא אחרונה שהביא המחבר דנאמן לטעון מזוייף הרי דאלים הך סברא לפסול שטר בעדים א"כ נראה פשוט דלא מהני מיגו דהוי מיגו במקום עדים. והנה ראיתי להרב בעל ספר הפלאה בחידושי לכתובות פרק האשה שנתארמלה (דף י"ט) ופרק שני דייני גזירות (דף ק"י) דכי היכא דמיגו בעיקר נאמנות אמרי' ה"נ מיגו בעיקר עדים א"כ ה"נ כיון דאיכא מיגו דמעולם לא מכרה לו הוי מיגו בעיקר עדים אבל באמת דבריו תמוהין דהא בהדיא כתב ב"י וסמ"ע סי' מ"ו בטעם מחלוקתן של בעל העיטור ובעל התרומות בענין מיגו בעיקר נאמנות דבעל התרומות סובר דמהני מיגו דלא אלים נאמנות כעדים ובעל העיטור סובר דאלים נאמנות כעדים הרי להדיא דמיגו דיש עדים לא מהני אף בעיקר אליבא דכ"ע. והנה הרב בהג"ה לקמן ס"ג העתיק דברי הג"א בשם המרדכי דנאמן במיגו משמע לכאו' דס"ל דלא אלים הך סברא כעדים ואילו כאן לא הגיה כלום על דברי המחבר שאינו נאמן לטעון מזוייף ואפשר לומר דאפי' אי נימא דהך סברא אלים כעדים נאמן במיגו והוא דוודאי אפי' באתרא דיהבי זוזי יש קצת טענה לרבנן הרי דשם הקשו בגמרא מ"ט דרבנן שפיר קאמר אדמון ויש להבין בפשיטות הוי להקשות מ"ט דרבנן ולמה חזר וכתב שפיר קאמר אדמון אלא ברור דאפי' באתרא דיהבי זוזי יש קצת טעם לרבנן אלא דטעמא דאדמון עדיף טפי וכן מבואר להדיא באסיפת זקנים שם שכתב וז"ל מ"ט דרבנן שפיר קאמר אדמון אף דרבנן נמי יהבי טעמא למילתייהו מ"מ טעמא דאדמון עדיף טפי והכוונה הוא כך דיש לומר שהי' צריך כנגד חובו וכנגד דמי השדה ואי יתפוס המעות חשב שלא ירצה לקנות ולא ימצא קונים רק דבגמרא פריך דטעמא דאדמון עדיף טפי כמ"ש בסמ"ע סק"ד דהי' לו למכור לאחר ולא לזה כדי שלא יהא לו פתחון פה על ידי מכירה זו ולפ"ז היינו דוקא היכי דליכא מיגו דהי' לו לירא מהטענה שיהא לו עליו אבל כשיש לו מיגו יכול לומר טעם הנ"ל והשתא טעמא דאדמון לא עדיף טפי דיכול לומר סמכתי נפשי שלא יהא לו פתחון פה מכח מיגו שיש לי שלא מכרתי לו כלום אמנם לענין דינא יתבאר לקמן סק"ה דבלא"ה כ"ע מודים דאינו נאמן לטעון מזוייף א"כ ממילא דינו של הש"ך אמת דנאמן במיגו ואף דהך טענה עדיף מנאמנות כמ"ש המחבר דאפי' יש בו נאמנות נאמן מ"מ לא אלים כעדים לדחות מיגו. אך יש להבין כיון דהך טענה עדיף מנאמנות וקיימ"ל דמיגו במקום נאמנות לא אמרי' א"כ כ"ש מיגו במקום אילו הייתי חייב לך א"כ בשלמא במוכר שדה דיש לו מיגו דלא מכרתי לך הוי לי' מיגו בעיקר הטענה ומיגו בעיקר נאמנות נמי אמרי' א"כ ה"ה בהך טענה אף דעדיף מנאמנות מ"מ לא אלים כעדים אבל בשנים שהוציאו שטר חוב דלקמן ס"ג ויש לאותו ששטרו איתרע בטענת אילו הייתי חייב לך מיגו דהשטר השני פרוע א"כ זהו מיגו במקום הטענה דמ"מ שטרו איתרע כיון שלוה עכ"פ רק דיש לו מיגו במקום הטענה דשטרו נפרע אח"כ א"כ כיון דקיימ"ל דמיגו במקום נאמנות לא אמרי' א"כ כ"ש בהך טענה דעדיף טפי מנאמנות דלא מהני מיגו וצ"ע שלא הזכירו הפוסקים לחלק בזה כלל ואפשר דס"ל דהך טענה דסיפא לא אלים כ"כ כמו ברישא ומה"ט לא הזכירו בסיפא מזוייף ונאמנות הרי דחכמים לא חשו ליתן טעמא למילתייהו כמו ברישא וצ"ע בזה ועי' לקמן סק"ד וה':
ב
אחר שהגיע זמן שטרו. כתב ב"י בשם תשו' הרשב"א שמעון שהוציא שטר וטען פרוע וראי' שלא כתבו במזכרת המ"ס כשנשבע לתת מזכרת נכסיו בגבאי המ"ס והשיב שהדין עם שמעון ואין ראי' שלא כתבו במזכרת המ"ס דשמא שכחו ע"כ ועש"ך שכתב אף דלעיל סי' פ"א סכ"ח אינו יכול לטעון שכחתי שאני הכא שנשבע על כלל ועוד יש לחלק בין דבר קטן לדבר גדול עכ"ד ובאמת זה דוחק דא"כ נתת דבריך לשיעורים ולפענ"ד לק"מ ולא דמי להתם כלל מכמה טעמים חדא דיש שני מיני שכחה האחד שיסכים אדם במחשבתו לעשות איזהו ענין ואח"כ שכח ונפל הדבר ממחשבתו ולא עלה הדבר במחשבתו כלל ועוד יש שכחה שיסבור האדם ברי גמור על איזהו ענין שהי' כך מה שבאמת הי' בהיפוך וזהו בהך דלעיל סי' פ"א לכך כשנשבע אינו נאמן לומר ששכח עד שחשב ברי גמור לישבע על כך שהי' כן מה שבאמת הי' בהיפוך לכך אינו נאמן אבל כאן השכחה הוא ממין הראשון שנפל כל אותו הענין ממחשבתו ושכחו מכל וכל לכך נאמן ועוד דהכא בשעה שנשבע באמת נשבע רק בשעת הכתיבה שכח אבל כשנשבע שהוא חייב בוודאי ובשעת שבועה בוודאי רמי' אנפשי' שלא ישבע לשקר. ובהכי ניחא מה שתמהו על הרמב"ם הביאו המחבר לעיל סי' ע"ט במודה שחייב ואח"כ אומר נזכרתי שפרעתי דנאמן והקשו רשב"א ור"ן מהא דפ"ק דב"מ דאמרינן מה לפיו שכן אינו בהכחשה. וקשה ממנ"פ אי במודה עדיין א"כ הרי הוא מוחל ואי בחוזר להרמב"ם נאמן ולפי הנ"ל ניחא דהתם מיירי שקפץ ונשבע על הודאתו דאז לא מהני חזרה ואילו עדים מהני הכחשה ועוד לפי מה שכתב התומים שם ליישב דברי הרמב"ם דודאי שכחה מצוי שישכח האדם דבר שעשה ויסבור שלא עשה אבל לא שיחשוב ברי על דבר שלא עשה שעשה כי מנין עלה זה במחשבתו שיחשוב ברי גמור על דבר שלא עשה שעשה לפ"ז ממילא נמי לק"מ מהנ"ל ועוד נראה והוא עיקר דשאני הכא שלא נשבע אלא לתת מזכרת נכסיו והיינו מה שיהא זוכר אבל על מה ששכח אף שבאמת יש לו חוב לא עבר על שבועתו כי לא נשבע אלא על נכסיו הידועין לו וכן הוא לשון מזכרת נכסיו משא"כ בסי' פ"א דשם נשבע שהוא חייב לפלוני בוודאי ואי אינו חייב בוודאי נשבע לשקר ומהאי טעמא לא אמרי' ששכח וזה ברור ולפ"ז אין חילוק בין דבר קטן או גדול וכן בסי' פ"א דבלא"ה לק"מ ודו"ק:
ג
ושובר הי' לי ואבד. כן כתב הטור ויש להסתפק אי בדוקא אמרו שאינו נאמן אלא בנותן אמתלא למה הניח השטר בידו אבל אם אומר דפרע בלי שובר לא או ליין דאנן אמרי' דהך סברא דאילו הייתי חייב לך אלים מהך חזקה א"כ פשיטא דנאמן אפי' בלא אמתלא ואורחי' דמילתא נקיט דמסתמא טוען שובר הי' לי ואבד והנה בטור ומחבר יש לומר שלא כתבו זה אלא משום דבעי למימר עלה דאפי' יש בו נאמנות נאמן ובכהאי גוונא כל שטענתו נגד הנאמנות לא מהני דנאמנות יש אומרים דאלים מע"א ושטר גופא אלים מע"א כדלעיל סי' פ"ד שלא הוצרכו שבועה אלא להפיס דעתו א"כ כשהוא טוען שהניח השטר בידו בלי אמתלא הרי טענתו נגד הנאמנות ואינו נאמן משא"כ כשאומר שלקח שובר א"כ לפי טענותו איבטל לה הנאמנות רק דבעלמא אין אנו מאמינים אותו שאבד שוברו אבל כאן משום הך סברא דאילו הייתי חייב לך אנו מאמינים אותו שאבד שוברו וממילא בטל הנאמנות בשובר שלקח ודמי שפיר לההיא דפרק שבועות הדיינין שכתב בעל התרומות שער ל"ד וסמ"ע סק"ב ודו"ק משא"כ בשטר בלא נאמנות אפשר דבלי אמתלא נאמן אמנם ברא"ש אי אפשר לומר כן שלא הוזכר נאמנות כלל ומ"מ כתב ושובר הי' לי ואבד כדברי הטור ומחבר ומזה ראי' דהך סברא לא אלים כהך חזקה דשטרך בידי מאי בעי הלכך כל כמה דלא טעין טענה לבטל החזקה אינו נאמן ואפשר לומר דאין כוונת הטור ומחבר דטעין כן אלא דבאו לומר דכיון דאם טען שובר הי' לי ואבד נאמן א"כ ממילא אף אי טעין פרוע בלי שובר נאמן במיגו דאי בעי אמר שובר הי' לי ואבד ואף דמיגו במקום חזקה מבעי' לן נגד חזקה דשטרך בידי מאי בעי לכ"ע אמרי' מיגו וכמבואר לעיל סי' מ"ו דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ומ"מ צ"ע דהיינו דוקא באין בו נאמנות אבל ביש בו נאמנות הא קיימ"ל דמיגו במקום נאמנות לא אמרי' א"כ אי לא טעין שובר הי' לי אינו נאמן ואפשר אף דבעלמא לא אמרי' מיגו במקום נאמנות הכא שאני כיון דרך סברא דאילו הייתי חייב לך מסייע לי' למיגו אף במקום נאמנות מהני ודו"ק ועי' לקמן סק"ה:
ד
ואפי' שיש בו נאמנות. דין זה למד בעל התרומות מההוא דשבועות הדיינין בטוען סטראי ויש עדים שפרעו אף שאין יודעין על מה פרעו ויש בו נאמנות אינו נאמן וה"ה כאן ועיין פרושא שנסתפק אם תפס אם נאמן כמו דשם אם תפס לא מפקינן מיני' ה"ה כאן או לא וראוי לברר דין זה כי נראה לפענ"ד עיקר דאם תפס לא מפקינן מיני' ובזה יתישבו הרבה קושיות מה שנתעוררו הראשונים בש"ס פרק שני דייני גזירות (דף ק"י) כמו שאבאר. דפריך שם היכי דמי אילימא ראשין לעשר ושני לחמש וכו' ותמהו כל הראשונים דהא בין לר"נ בין לר"ש קשה ועש"ך לקמן מה שהאריך בזה ליישב ולדברי כולם קשה לי קושיא עצומה לכאורה על מה שבא רמי ב"ח להוסיף וליישב הכא ביתמי עסקינן וקשה הא פשיטא דהשתא נמי קשה היכי דמי ולא ימלט אלא דפליגי ביומא דמישלם זימני' א"כ פשיטא דלענין רווחא לבד הך נפקותא דלעשר ולחמש עדיף טפי מיתמי עד שאנו צריכין לומר ראוי ליטול ואין לו וליכא למימר דמשמע לי' דהא מילתא דפשיטא הוא אבל ביתמי קמש"ל דלא אמרינן דמגבי להו ארעא לפום מה דס"ד דלא כר"נ דאמר יתומים שגבו קרקע וכו' הא ליתא דהא אליבא דר"ש הנפקותא הוא דאותו ששטרו איתרע הוא ירוויח כמבואר בסוגי' ודו"ק א"כ טובא קמש"ל דאף ששטרו איתרע לא די שאין מוציאין ממנו אלא אף הוא יכול להרוויח ברווחא דהמתנה ויכול להוציא מחבירו ואפי' אי נימא בדוחק דמשמע לי' מדקתני שנים שהוציאו שטר חוב זה גובה וזה גובה שראויין שניהם לגבות מיד. ובהכי ניחא מה שהקשה הר"ן דלוקמא ביתומים קטנים ואין גובין עד שיגדלו דכיון דאינן גובין מיד הך נפקותא דלעשר ולחמש עדיפא וכל עיקר כוונת רמב"ח להמציא נפקותא שהם ראויין לגבות מיד מלבד דזה דוחק בלא"ה קשה אי ס"ד דלא בא רמב"ח ליישב הך קושיא היכי דמי אלא דבא לחדש נפקותא אחרת בלי רווחא דהמתנה א"כ מאי פריך עלי' רבא חדא דזה גובה וזה גובה קתני ועוד ליגבינהו ארעא ליתמי וליהדר וליגבינהו מינייהו ומפני זה אידחיי' לה אוקימתא דרמב"ח דהא אכתי איכא לאוקמא ביתמי ובכור בינייהו וקיימא לן יצא עליהן שטר חוב בכור נותן פי שנים ירשו שטר חוב אין הבכור נוטל פי שנים א"כ אי נימא הפוכי מטרתא יטול הבכור פי שנים בכל אשר ימצא לו אבל עכשיו דזה גובה וזה גובה במה שיגבו הם יחלוק הבכור והפשוט חלק כחלק בשוה ומה שיגבה מהם יתן הבכור פי שנים ושפיר הוי נפקותא טובא אפי' לר"ש. אך באמת הא לא קשיא דמשמע לי' הא דקתני זה גובה וזה גובה היינו דאיכא נפקותא לתרווייהו שזה יפסיד וזה ירוויח או להיפוך אבל בהך ליכא נפקותא לשני כלל לא רווחא ולא פסידא ואפי' אי מוקמת לה תרווייהו ביתמי ובכור כנ"ל מ"מ משמע דבאמת זה גובה וזה גובה ואילו עכשיו כיון שחתכנו הדין כך למה יגבו הלא יחלקו לערך כמו שהיו גובים והבכור לא ימחה כיון שיש כח בידם לגבות אך הא קשיא דאכתי איכא ביתמי ובכור והבכור עצמו חייב לאביו ואביו חייב לו וידוע מה שפסק הרמב"ם ז"ל פרק מהלכות נחלות דהיכי דהבכור בעצמו חייב לאביו נוטל חלק אחד כפשוט וחצי חלק בכורה א"כ אי נימא הפוכי מטרתא יקח פי שנים בכל אשר ימצא לו בירושה אבל עכשיו במה שיגבו הם מן הבכור לא יקח פי שנים אבל מה שיגבה הוא יפסיד פי שנים כמו שאר שט"ח שיצא עליהן וא"כ איכא נפקותא במה שזה גובה וזה גובה חצי חלק בכורה והשתא ליכא למימר דבאמת לא יגבו רק יחלקו לערך כמו שהי' גובים דהא וודאי אליבא דר"ש איכא נפקותא היכי דיש לזה בינונית ולזה זיבוריות והיינו שיגבה בעל הבינונית הזיבוריות תחילה ואח"כ יגבהו בינונית כיון דבשל עולם הן שמין רק דלא מצי לשנויי הכי משום דתקשי מאי חזית דגבי בעל הבינונית ברישא ליגבה בעל הזיבוריות ויחזור ויגבהו ניהלי' והשתא שפיר יש לומר דיש לבכור זיבוריות ובירושה שאר בינונית א"כ הבכור אינו רוצה לגבות כלל רק שיעמוד כל אחד בשלו שיטול פי שנים בכל אשר ימצא לו רק הם רוצים לגבות א"כ בהכרח יגבו הם זיבוריות והוא יגבה בינונית והשתא שפיר איכא נפקותא לתרווייהו וגם בהכרח זה גובה וזה גובה ודו"ק וליכא למימר דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבוריות א"כ יגבה הבכור זיבוריות הא ליתא דה"מ דאמרינן כן בגמרא כשיש ליתמי זיבוריות ולדידי' עידית ובינונית א"כ אף דבהדי הדדי אתי למיגבי אין במציאות אלא שיגבה הוא זיבוריות והם בינונית וכן לר"נ אפי' בלי יתמי כשיבואו שניהם ביחד לגבות יגבה זה זיבוריות וזה בינונית רק דלר"ש בעל הבינונית לא ירצה לגבות באותה שעה כשיגבה הוא רק ימתין עד שיגבה ואח"כ יחזור ויגבה ממנו אבל כאן ביתמי ובכור בינייהו דהבכור אינו רוצה לגבות אלא לעמוד בשלו כדי להרוויח חלק חצי בכורה רק הם רוצין לגבות ממנו א"כ כיון דבהדי הדדי אתי למיגבי באותה שעה שיגבו הם זיבוריות שלו יגבה הוא בינונית וגביית שניהם יבואו כאחד ויגבו הם זיבוריות והוא בינונית ודו"ק וצ"ע לכאורה:
וליישב זה נחזור לקושית בעל המאור ורמב"ן דמאי פריך לרב ששת הא לר"נ נמי קשה ונלפענ"ד ליישב זה כך והוא דלר"נ לק"מ דאיכא לאוקמא כשיש בו נאמנות הלכך לעיל דבעל השטר בא להוציא לא מהני נאמנות כמו בנאמנות בסטוראי אבל בשנים שהוציאו אין בעל השטר המאוחר יכול להוציא מן המוקדם כיון שיש בו נאמנות ובסטוראי ג"כ אם תפס לא מפקינן מיני' אמנם לר"נ היכי דיש למאוחר זיבוריות ולמוקדם עידית ובינונית פשיטא דזה גובה וזה גובה שאפי' הי' שני השטרות כשרים הי' כל אחד גובה חובו כיון דבשלו הן שמין א"כ כ"ש כשאיתרע בטענת אילו הייתי חייב לך נהי דאין מוציאין ממנו מ"מ לא עדיף מכשר גמור וזה פשוט אבל אם יש למוקדם זיבוריות ולמאוחר עידית ובינונית אין המאוחר מפסיד דאף שיש בו נאמנות ולא מפקינן מיני' מ"מ פשיטא שאין הוא יכול להוציא הלכך לר"נ בהכי מיירי ובין באתרא דכתבי בין באתרא דיהבי כיון שיש בו נאמנות אין מוציאין ממנו דומיא דסטראי ולכך קאמרי חכמים מילתא בלא טעמא כלל דזה גובה וזה גובה והנפקותא הוא כשיש למאוחר זיבוריות למוקדם עידית ובינונית וזהו לר"נ אבל לר"ש ליכא רווחא דנכסים כלל רק רווחא דהמתנה והבט וראה דלר"ש לעולם לא משכחת לה ברווחא דהמתנה רק שירוויח אותו ששטרו איתרע בטענת אילו הייתי חייב לך וא"כ קשה בלא מטי' זימני' מ"ט דאדמון הא לא איתרע שטרא כלל ובמטי זימני' מ"ט דרבנן נהי שיש בו נאמנות מ"מ כיון דלא משכחת לה אלא שירוויח בהמתנה אותו ששטרו איתרע א"כ היאך יוכל להוציא כיון ששטרו איתרע ואפי' בנאמנות כמו בסטראי דאינו יכול להוציא אף בנאמנות ואהא משני דפליגי ביומא דמישלם זימני' ועל זה אתי רמב"ח לומר דאף לרב ששת איכא נפקותא בלי רווחא דהמתנה רק רווחא דיתמי א"כ לא קשיא לרב ששת כמו לר"נ דיש לאוקמא בנאמנות כלל והנפקותא ביתמי ומיירי שהמאוחר הוא יתמי ואז זה גובה וזה ראוי לגבות ושפיר משכחת לה שירוויח אותו שיש לו שטרא מעלי' דהיינו המאוחר וזהו כוונת רמב"ח לחדש נפקותא דיתמי ואין צורך לומר דפליגי ביומא דמישלם זימני'. ועל זה מקשי לי' רבא שפיר דליכא לאוקמא ביתמי ובכור בינייהו כנ"ל דלפי זה אכתי תיקשי היכי דמי דאי איתרע שטרא דבכור א"כ הוא אינו מוחזק בירושה ולא מהני נאמנות דילי' ואי איתרע שטרא דאבוה א"כ פשיטא שאינן יכולין להוציא ממנו אף בנאמנות וכל אחד עומד בשלו ונוטל הבכור פי שנים בכל אשר ימצא לו והשתא לק"מ מכל הנ"ל ודו"ק היטב כי בזה מיושבין תמיהות הרבה ולפי זה זכינו לדין דאם תפס לא מפקינן מיני' אמנם מה שדימה הפרישה דבר זה לנאמנות בסטראי נלפענ"ד דלא דמי דהתם הא דאינו נאמן הוא מכח מה שהוא כופר ונאמנות שלו בטל אבל מ"מ יכול להיות שאומר אמת הלכך אם תפס לא מפקינן מיני' אבל הכא דהטעם הוא דהוי כהודאה כמו שכתב בעל התרומות ומהאי טעמא אף נאמנות כבי תרי לא מהני כמו שכתב הסמ"ע והש"ך שפיר לא מהני תפיסה אך לפי מה שכתבתי לעיל ס"ק ג' דהך סברא לא הוי כהודאה דמהאי טעמא בנאמנות אינו נאמן בלי אמתלא א"כ אף דאמר אמתלא אם תפס לא מפקינן מיני' ועוד אבאר לקמן בס"ד דהך סברא לא הוי כהודאה ולפי זה מהני תפיסה ובפרט דכל הסוגי' הנ"ל מיושב על נכון לפי זה כנ"ל ודו"ק ועיין לקמן ס"ג בזה ועיין סמ"ע וש"ך דאפי' נאמנות כבי תרי לא מהני ונראה טעמו משום דהוי כהודאה וכתב עוד דהכא לא שייך מיגו דמכחיש עידי מכירה ודבריו צריכין ביאור דמה בא ללמדנו ונראה דכוונתו דלא נימא הך נאמנות כבי תרי הוי כעדים דלא פרע א"כ מנא לן דהשטר שקר דילמא עידי מכירה שקר ואי דמודה יש לו מיגו דהי' מכחישם והוי תרי ותרי ועל זה תירץ דלא הי' נאמן דנאמנות לא קאי אלא לפרעון ולא לענין אם עדים מעידין דהודה דלא פרע לא על זה סובב הנאמנות הלכך אנו תופסין עידי הודאה עיקר ואילו הי' מכחיש לא הי' נאמן:
ה
ואם אומר מזוייף יש אומרים שהוא נאמן. זהו מה שכתבו רש"י ור"ן במשנה פרק שד"ג (דף ק"י) וז"ל הלוה הוציא שטר מכירה מאוחרת לשטר הלואה ואומר שטרך מזוייף או פרוע עכ"ל. ויש לתמוה במה שכתב הר"ן ז"ל אח"כ דהא' דפריך לקמן לר"ש ממתניתין ולא משני באתרא דכתבי והדר יהבי כרישא משום דכבר שמעינן לה לעיל וקשה הא טובא קמש"ל דהא לכאורה קשה למה לא נימא שהשטר מאוחר מזוייף מכח אותו טענה ואף דמודה איכא מיגו דהי' מכחיש ששטר השני מזוייף וצ"ל דהוי הך סברא כאנן סהדי ולא מהני מיגו ואף שכתב הש"ך ס"ק א' דנאמן במיגו היינו דאזיל לשיטתו דלכ"ע נאמן פרוע ולא מזוייף דלא אלים הך סברא כעדים ועיין לעיל ס"ק א' וא"כ טובא קמש"ל דס"ד לעיל דהוא מוחזק נאמן לטעון מזוייף אבל בסיפא שהוא בא להוציא יאומן במיגו קמש"ל דלא מהני (ולאפוקי מסברת הפלאה דאמרינן מיגו בעיקר עדים כמו שכתבתי לעיל ס"ק א') מיגו ובספר נ"מ כתב בס"ק ב' ובספרו ב"י דזה דומה לכת אחת אומרת לוה וכת אחת אומרת בפנינו הודה דלא לוה דלא מהני תפיסה דיכול להיות ששניהם אומרים אמת ע"כ ובאמת במכר יש לקיים דבריו דלא שייך לומר שהלוקח הודה אבל בסיפא אי אפשר לומר כן ודו"ק ודבריו תמוהין מאוד דהיאך מדמה זה לזה אנן הכי קאמרינן דהא השני שטרות מקויימין ואין לזה כח יותר מזה רק שנפל כאן ריעותא שאם שטרו אמת האיך לוה א"כ למה לא נאמר להיפוך דבשביל זה השטר השני מזוייף דהאיך אפשר דלוה כיון ששטרו בידו ויכול לגבות בו וא"כ אין כאן עידי הודאה כלל ולא נשאר לנו לומר אלא כיון דהוי הך סברא כהודאה לא מהני מיגו דהוי מיגו במקום עדים ואיך נאמר דהמשנה מיותר הגם להקשות לרב ששת והא פשיטא דמרישא לא שמעינן לה. ועוד קשה בשלמא פרוע ניחא שאנו אומרים שנפל מהלוה והמלוה מצאו לאחר המכירה אבל מזוייף קשה אימת זייף אי לאחר המכירה למה כתב זמן השטר קודם המכירה דאי לגבות מלקוחות מ"מ למה הקדים זמן פרעון קודם ואי דזייף קודם המכירה אף אם הוא מזוייף כיון דהוא מקויים ובאתרא דיהבי זוזי ברישא הי' לו לעכב המעות על שטרו ואדרבא כיון דשטרא מזוייף פשיטא דכל טצדקי דאית לי' ללוה למיעבד עביד ויבטל שטרו בטענת אילו הייתי חייב לך והי' לו לפרוע כיון שהוא מקויים ואדרבא יותר יש לנו לומר דשטרא מעלי' הוי לי' ולכך לא חשש ליקח המעות כי לא ידע שיכפור בו משא"כ בשטר מזוייף. ועוד קשה נהי דחשבינן הך סברא כעדים מ"מ אין הסברא נותנת דהוא מזויף רק שאינו חייב לו. ומעתה ניחזי אילו עדים מעידין שלוה ועדים מעידין דאינו חייב לו רק שאינן יודעין אם מכת שלא לוה או פרע א"כ פשיטא שכל כמה שאין העדים מכחישין אילו לאילו אנו תופסין דברי שניהם עיקר דהא התורה האמינה תרי כמאה כל כמה שאין מוכחשין א"כ לפי זה ה"ה הכא נהי דיש עדים שאינו חייב לו א"כ הרי יש עדים דלוה א"כ אנו צריכין לומר דפרע כל כמה דאין העדים מוכחשין א"כ הוי כאילו עדים מעידין שלוה ופרע והוא אומר מזוייף דהוי כאומר לא לויתי וכאומר לא פרעתי ואפי' לדעת הרשב"א לעיל סי' פ"ב דמזוייף לא הוי כאומר לא לויתי היינו שיכול לומר כוונתי קיים שטרך ואח"כ תדון עמי אבל כאן דהוא מקויים לכ"ע כאומר לא לויתי ודו"ק:
ובהך מיושב מה שהקשו תוס' כתובות ק"י ד"ה ורבנן דהא לעיל לכ"ע חחא"ל והתוס' דחקו ליישב ועיין מהרש"ל ומהרש"א שנתקשו בהבנת דבריהם (ולקמן יתבאר אי"ה כוונת תוס' על נכון). ולפי הנ"ל לק"מ והוא לפי מה שכתבתי לעיל ס"ק א' בשם אסיפת זקנים דס"ד קאמר מ"ט דרבנן שפיר קאמר אדמון מבואר דאפי' באתרא דיהבי זוזי ברישא יש קצת טעם לרבנן רק דטעמא דאדמון עדיף טפי ולפי זה יש לומר נהי דטעמא דאדמון עדיף טפי מ"מ יש לומר דמיירי בטוען מזוייף וסבירא להו דאף דהאי טעמא עדיף טפי מ"מ שוב אין כח בטענה זו לפסול שטר מקויים ואדמון סבר דכיון דעדיף טפי יכול לפסול שטר מקויים דהוי כעדים ואף באתרא דיהבי פליגי אך באמת הא ליתא כמו שכתבתי דא"כ תיקשי מ"ט דאדמון הא הוי כאומר לא לויתי וכאומר לא פרעתי דמי ולפי זה דוקא לדידן דקיימא לן לא לויתי כאומר לא פרעתי אבל לעיל בעורר אביי קאמר דלכ"ע חברא חברא אית לי' ואביי לשיטתו לית לי' לא לויתי כאומר לא פרעתי ולדידי' אין צורך לאוקמא באתרא דכתבי רק באתרא דיהבי ולא פליגי כלל במסירת מודעה רק בטוען מזוייף ופליגי בהנ"ל ודו"ק:
ולענין הדין נראה לפע"ד ברור שאינו נאמן לטעון מזוייף מהאי טעמא דאמרן והתימה שהביאו ראי' מהרשב"א והר"ן ולפע"ד לאו ראי' הוא כלל והוא דהתוס' שם הקשו דלעיל לכ"ע חברא חברא אית לי' ותרצו דהתם אינו כ"כ הודאה כמו הכא שמכר לו השדה ולפי זה רבנן דסברי הכי נמי חברא חברא אית לי' סבירא להו דהכא נמי לא הוי כ"כ הודאה א"כ לפי זה רש"י והר"ן שפיר כתבו אליבא דאדמון דלדידי' הוי כהודאה דאפי' באתרא דכתבי דבעלמא סבירא לי' חחא"ל מ"מ פליג כאן ש"מ דסבירא לי' דהוי כהודאה כמו שכתבו תוס' שם הלכך גם מזוייף יכול לטעון אליבי' דהודאת בעל דין יותר מק' עדים אבל לרבנן דבאתרא דכתבי פליגי ולא חשבי לה כהודאה רק כסברא בעלמא א"כ דוקא פרוע דהוי נמי חזקה דשטרך בידי מאי בעי עדיף הך טענה מהך חזקה אבל מזוייף לא דלא הוי הך סברא כהודאה לרבנן וראי' ברורה לזה שהרי אח"כ כשהוציא הר"ן ז"ל כללן של דברים מכולה שמעתתא לא הזכיר מזוייף כלל אלא ברור דאליבא דאדמון איתמר והשתא נמי לא קשיא מה שהקשינו דברי הר"ן אהדדי כן נראה לי ברור לדינא מלבד מה שהוכחתי בלא"ה שאינו נאמן לטעון מזוייף כלל אפי' לאדמון והנה הש"ך פי' שאינו יודע מה טיבו אי מזוייף או פרוע ודבריו בלתי מובנים דמה טענה הוא זו שאינו יודע האיך אינו חייב גם למה להו לרש"י ור"ן לומר כן ונראה כוונתו דבאמת פרע והחזיר לו השטר וקרעו ולא עיין בו אז החזיר לו שטר אמת או מזוייף והשטר האמת נשאר בידו וזהו טענתו איני יודע מה טיבו אם הוא מזוייף הי' השטר אז פרוע ואי אינו מזוייף החזרת לי אז מזוייף וזה פרוע וכך שמעתי ממורי הרב הגאון מו"ה ארי' ליב שכך הוא כוונת רש"י ונראה ברור דזה כוונת הש"ך ולפי זה מיושבין קצת הקושיות שהקשינו לעיל ובתומים כתב עליו שהוא דוחק ולפי זה אין כאן דוחק כלל אמנם העיקר נראה דרש"י ור"ן אליבא דאדמון דוקא אמרו כנ"ל: ויש לברר למ"ד שאינו נאמן לטעון מזוייף וכמו שביארנו דהעיקר כדבריו אם גם באמנה הדין כן או דוקא מזוייף כיון שהוא מכחיש העדים אבל אמנה ועדים לא ידעו מזה דבעלמא ליכא טעמא אלא דלא עביד איניש דכתב ומסר בלא הלואה כמו שפירש"י כתובות (י"ט ע"א) ע"ש והוי כמו חזקה דשטרך מאי בעי בידי דלכ"ע נאמן א"כ ה"ה באמנה ובזה אין לומר שמא השטר השני אמנה דהא אמנה הוא שהי' צריך ללוות והניח השטר בידו והאמינו שלא יתבענו אלא אם כן מלוה ואח"כ לא הי' צריך למעות ונשאר השטר בידו אבל כאן למה לו כל זה כיון שהי' יכול לגבות בשטר מקודם הי' לו לתבוע חובו ולא למסור השטר לידו:
והנה בתשובת הרא"ש כלל ע' דין ב' הביאה הרב בהגה סעיף ג' מבואר דיכול לטעון אמנה אף דבפסקיו פסק שאינו נאמן לטעון מזוייף אך באמת יש לדחות דשם מיירי שאינו מקויים רק דמיירי ביורשין כמבואר שם להדיא ולא טענינן ליתמי מילתא דלא שכיח הלכך כשיש ריעותא טענינן להו אמנה אבל בשטר מקויים אפשר דלא. איברא בש"ס כתובות י"ט דקאמר ר"י אמר רב האומר אמנה אינו נאמן ופריך אי דקאמר לוה כל כמיני' והשתא אמאי לא משני דקמש"ל דכל שהוא מקויים אף בכהאי גוונא אינו נאמן לומר אמנה הרי דדחיק התם במלוה וחב לאחרים וכדר"נ והקשו תוס' ליהמני' במיגו דאי בעי מחיל ודחקו כל המחברים בישוב קושיא זו ואמאי לא משני דמלוה חב ללוה עצמו ואף על פי כן אינו נאמן לומר אמנה ומזה מבואר דאף דאינו נאמן מזוייף אמנה דאינה אלא סברא דלא עביד איניש הוי כמו חזקה דשטרך בידי מאי בעי ונאמן כמו פרוע אך הא וודאי באומר אמנה ועדים לא ידעו אבל אם ידעו כיון דמשוי סהדי רשיעי אינו נאמן כמו מזוייף כן נראה לי ועיין ספר גי"ת שער ל"ד מה שכתב בישוב דברי רש"י דמיירי באינו מקויים ולדידי' לא מהני טענה חלושה לסתור שטר מקויים אפי' בפרוע הלכך באינו מקויים צריך לקרוע השטר והש"ך השיג עליו דאין צריך לקרוע וכן נראה ואדרבא כיון דאינו מקויים יכול לומר לכך לא תפסתי המעות כי יראתי כיון שעדיין לא הי' לי עדים לקיימו ואם אתפוס תוציא מידי וגם לא תרצה ליקח השדה הלכך שתקתי עד שאמצא עדים לקיימו וזה פשוט אך יש לומר לפי דרכו דרש"י לשיטתו דהיסת בימי המשנה נתקנה הלכך אף דבעלמא צריך לישבע כאן אינו צריך לישבע כיון דהך סברא דאילו הייתי חייב לך מסייע לי' אבל אין צורך לזה אחרי שביארנו דבלא"ה לק"מ ומה שכתב בתימים בקויים על ידי דימוי ובאמת עדיין יש להקשות דמסתמא גם השני בקויים על ידי דימוי ולמה לא נימא השני מזוייף והעיקר כמו שכתבתי מקודם ותו לא מידי:
ו
אין טענתו טענה. עסמ"ע וז"ל ובסעיף ג' יתבאר דאפי' הי' ביומא דמישלם זימני' מ"מ לא הי' יכול לפרוע אז ביומו עכ"ל וכתב הש"ך אף דיש לחלק דמאן לימא לן דמוכר אדם שדה ליומא מ"מ נראה עיקר כהסמ"ע עכ"ל. והנה לכאורה בש"ס כתובות (דף ק"י) דקאמר באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא כ"ע לא פליגי משמע דבהא ליכא פלוגתא כלל וקשה הא ביומא דמישלם אף באתרא דיהבי והדר כתבי פליגי כמו בסיפא הן אמת דהא אין כ"כ קושיא אמאי לא משני דפליגי בכך דהא ליכא לאוקמא תרתי מתניתן בחדא כמו שכתב הרמב"ן דמקמש"ל ובע"כ או דרישא באתרא דכתבי וסיפא ביומא דמישלם או להיפוך אבל הא קשיא מדקאמר באתרא דיהבי לא פליגי וודאי משמע אף ביומא דמישלם לא פליגי אף גם דמעיקרא לא ס"ד מסיפא ולמה לי' לישנויי במסירת מודעה וקשה קושית תוס' שם ותירוץ תוס' דחוק כמו שתמה מהרש"ל ומהרש"א וכל כמה דמצי לישנויי בפשיטות טפי הוי לי' לישנויי אבל באמת לק"מ דהא וודאי אליבא דר"ש פליגי לעיל ג"כ ביומא דמישלם אבל הגמרא משני לעיל אליבא דר"נ דלדידי' אליבא דכ"ע עביד איניש דיזיף ליומא ולא פליגי כלל בזה אלא דתרווייהו באתרא דכתבי וקמש"ל בשלו הן שמין כמו שכתב הרמב"ן וכן לשיטת בה"מ ג"כ לק"מ אלא דקשה לפי מה שכתב הטור בשם הרמ"ה והמחבר דבסיפא לא שנא באתרא דכתבי לא שנא באתרא דיהבי איבד זכותו דלא שייך למשכנו ופריך בין לר"נ בין לר"ש דאל"כ למה הביא הטור דברי הרמ"ה לדינא וכן מבואר להדיא בספר אסיפת זקנים שם שהעתיק לשון הרמ"ה בעצמו ומבואר להדיא מדבריו דבין לר"נ בין לר"ש פריך וחולק על הרמב"ן ועל בעל המאור ודלא כש"ך לקמן דהרמ"ה כבעל המאור ס"ל ונעלם ממנו לשון הרמ"ה הנ"ל וכן הבין הטור והשתא קשה למה להו לגמרא לעיל דפליגי באתרא דכתבי ובמסירת מודעה והוא להיפוך מסוגית הגמרא בעורר על השדה ולמה לא משני דפליגי ג"כ ביומא דמישלם כמו בסיפא וכ"ע מודי דלח איבעי' לי' לימסר מודעה דחתא"ל כההוא סוגי' דלעיל רק באתרא דיהבי זוזי וביומא דמישלם זימני' אדמון סבר לא עביד איניש דמזבין ארעא ליומא ורבנן סברי עביד איניש דמזבין ארעא ליומא והשתא ליכא לאקשויי מאי קמש"ל הא טובא קמש"ל דברישא אפי' במכר סבירא להו לרבנן עביד איניש דמוכר שדה ליומא ובסיפא קמש"ל דאפי' בהלואה סובר אדמון לא עביד איניש דיזיף ליומא ועוד לר"נ שפיר קמש"ל בשלו הן שמין ועוד דאי לאו סיפא ה"א דבמסירת מודעה פליגי קמש"ל סיפא דבהא ע"כ ביומא דמישלם פליגי וה"ה ברישא ובע"כ דסבירא לי' להרמ"ה דאף דיזיף אדם ליומא מ"מ אינו מוכר שדה ליומא וכ"ע מודי וצ"ע לכאורה: ומה שנראה בישוב קושיא זו הוא כך דיש להבין לפי דעת הרמב"ן דבאתרא דכתבי אף בסיפא שייך למשכנו' דלא כרמ"ה רק דלא ניחא לי' לאוקמא בהכי משום דמקמש"ל כבר שמעינן ממתניתין דלעיל א"כ קשה השתא נמי דפליגי ביומא דמישלם מאי קאמר דחכמים סברי עביד איניש דיזיף ליומא הא אפי' אי לא עביד וכו' מ"מ הא שמעינן לחכמים ברישא באתרא דכתבי דיכול לומר למשכנו נתכוונתי א"כ אפי' באתרא דיהבי זוזי ברישא כיון דביומא דמישלם הוא לא הי' יכול להיפרע א"כ עדיין יכול לומר למשכנו נתכוונתי כללא דמילתא יומא דמישלם באתרא דיהבי דמי למט' זימני' באתרא דכתבי לענין מסירת מודעה ודו"ק ועיין בקצה"ח ס"ק ג' שהאריך בזה אבל באמת לק"מ ותימה על הרב הנ"ל האיך נעלם ממנו דבר פשוט כזה דה"מ דפליגי חכמים באתרא דכתבי היינו משום דלא איבעי לי' לימסר מודעה דחברא חברא אית לי' ופירש"י ויודיעוהו ולא יקח עוד השדה משא"כ ביומא דמישלם נהי דדמי ממש לאתרא דכתבי מ"מ איבעי לי' לימסר מודעה ולומר לפני העדים שאינו לוה אלא למשכנו ולא שייך חחא"ל דאם יודע לו מאי איכפת לי' כיון שמעותיו בידו ואינו יכול לחזור בו מהלואה אלא ליקח שטר עליהן א"כ יתן לו שטר וכיון שלא מסר מודעה ש"מ דשטר שקר ובזה מודי רבנן לאדמון דאפי' באתרא דכתבי איבד זכותו והא וודאי שאין השני יכול לחזור מהלואה כיון שלשם הלואה קיבל וכמו שכתב הרמב"ן להדיא ע"ש ובזה נדחו כל דברי קצה"ח שם עד לבסוף ודו"ק:
ולפי זה דברי הסמ"ע הנ"ל נכונים דלעיל באתרא דיהבי פשיטא דלא קני בכסף הקרקע דבאתרא דקני בכסף לבד אתרא דיהבי דמי לאתרא דכתבי כמבואר באורים להדיא (וכמו שאבאר בס"ק שאחר זה) וע"כ דלא קני בכסף אלא בשטר א"כ אי ס"ד דלכ"ע באתרא דכתבי יכול לומר למשכנו ולא איבעי לי' לימסר מודעה דחחא"ל א"כ אפי' באתרא דיהבי כיון דהוא יומא דמישלם דמי ממש לאתרא דכתבי א"כ מה בכך דלא עביד איניש דמזבין ארעא ליומא סוף סוף יכול לומר למשכנו נתכוונתי כיון שלא הי' יכול להיפרע וכאן לא שייך לומר דאיבעי לי' לימסר מודעה דהא ירא שמא יודע לו ויחזור במכירה כיון דלא קני בכסף ויצטרך לחזור וליתן לו מעותיו כיון שלא הגיע זמן והא וודאי דמי לאתרא דכתבי ולפי זה לא קשיא ג"כ על הרמ"ה ודו"ק: אמנם דברי הש"ך בלא"ה תמוהין מאוד ולא ירדתי לסוף דעתו במאי דקאמר דמאן לימא לן דמוכר אדם שדה ליומא דכי ליומא מכר הוא הי' צריך למכור לחלוטין לעולם רק שהי' יכול למכור לאחר כמו שכתב הסמ"ע ס"ק ד' שלא יהא לו פתחון פה שהי' לו ליפרע מעותיו א"כ ה"מ בחטי זימני' אבל ביומא דמישלם מנ"מ למכור לאחר או לזה ולזה עדיף לי' למשכנו ואין כאן פתחון פה כלל ולא שייך כלל בזה לא עביד איניש וזה ברור והשתא נמי לא קשיא על הרמ"ה קושיא הנ"ל דאפי' למאן דאמר לא עביד איניש היינו דלא משוי נפשי' עבד לוה בשביל יום אחד כמו שפרש"י שם אבל במוכר שדה דבלא"ה הי' רוצה למכור ועבד לוה לא משוי נפשי' וביומא דמישלם לא הי' יכול להיפרע א"כ כ"ע מודי דלא איבד זכותו ושפיר קאמר דבאתרא דיהבי והדר כתבי כ"ע לא פליגי דיכול לומר אילו הייתי חייב לך ובלא מטי' זימני' ואפי' ביומא דמישלם כ"ע מודי דלא איבד זכותו דדמי ממש לאתרא דכתבי כנ"ל וזה ברור ולק"מ ודברי הש"ך צ"ע גם הסמ"ע דימה זה לס"ג ובאמת אין ענין זה לזה כלל כנ"ל ודו"ק היטב:
ז
ואם הוא במקום שכותבין השטר וכו'. עיין אורים דבמקום שקונין בכסף לבד בלי שטר הוי כאתרא דכתבי והדר יהבי דמיד שלקח המעות נקנה לו השדה כן מוכח במרדכי והגהת אשרי בשם רב האי ובקצה"ח ס"ק ג' דחה דבריו דמדברי. רב האי לא מוכח מידי דהא דקאמר וראי' מדברי חכמים היינו דחוזר וגובה חובו אבל באמת אפי' באתרא דקני בכסף לבד כיון שצריך לאמלוכי בי' כמבואר סי' ל"ט הי' לו למחות שלא לכתוב שטר ראי' והנה מלבד מה דעל התומים לק"מ שכתב שקונין בכסף לבד בלי שטר עיקר דבריו אינם נכונים דמה נפקא מינה שלא הי' כותב שטר ראי' כיון דאם מכרה מכור ואם נתנה במתנה הרי זו מתנה כיון שהשדה קנוי לו ותמה אני שנעלם מעיני קצה"ח דברי הריטב"א הובא בש"מ וז"ל וא"ת והא קרקע נקנית בכסף ויש לומר דאמרינן התם דבאתרא דכתבי שטרא לא נקנית אלא בשטר וכן כתב רש"י במהדורא קמא וז"ל ומשני באתרא דיהבי זוזי ברישא בקמי דנכתבי שטרא שטר מכירה ובאתרא דנקט שטרא אע"ג דיהבי זוזי לא קני אלא אם אמר בהדיא אי בעינן בזוזי אקנוי'. הרי להדיא כמו שכתב באורים דבאתרא דקני בכסף לבד וודאי לא איבד זכותו וזה ברור ואין ספק שאילו הי' ראה הרב בעל קצה"ח דברי הריטב"א ורש"י אלו שהבאתי שלא הי' כותב כן לכן נראה עיקר כהאורים בזה וכמו שכתבתי בס"ק שלפני זה וזהו ג"כ ראי' להאורים ודו"ק:
ח
לא מכרתי לך השרה וכו'. כן הוא במשנה פרק שני דייני גזירות אליבא דרבנן שם וכתב הסמ"ע הא דלא אמר טעמא דלמעות הייתי צריך דיכולין לומר הי' לך למכור לאחר ולא לזה כדי שלא יהא לו עליך פתחון פה על ידי מכירה זו עכ"ל. והנה לפי מה שכתבו התוס' כתובות (דף ק"ט) והר"ן שם דהאי עשאה סי' אעורר קאי ובגמרא הכי פרושא לא שנו אלא לאחר אבל למחזיק לא איבד זכותי וקשה הא מ"מ הי' לו למכור לאחר ולא לזה כדי שלא יהא לו פתחון פה על ידי מכירה זו וצ"ל כמו שכתבו התוס' (דף ק"י) ד"ה ורבנן דהך הודאה דהכא עדיף טפי מעשאה סי' ונראה כוונתם דשם עיקר המכירה אינו מזקת כלל רק עשיית הסי' הוא דמזיק לו אבל כאן עיקר המכירה הוא ההודאה לכך הי' לו לטרוח ולמכור לאחר אלא דיש להבין בתוס' שם שהקשו מעשאה סי' אהא דמסיק חברא חברא אית לי' ואמאי לא הקשו במתניתן גופא דקתני טעמא כדי שיוכל למשכנו ש"מ דבלא"ה אינו יוכל לומר אי לאו דעבדי הכי לא הוי זבין ממנו ובע"כ צריך לחלק בין הך הודאה לדהתם והך קושיא עדיף טפי דאטו לקמן אין הקושיא אלא לאדמון דהכא פליג והתם מודה ובאמת יש לומר דאביי התם אליבא דרבנן באמת קאמר כמו שכתב בספ"י שם אבל במשנה קשה טפי אליבא דרבנן גופא דקאמרי כדי שיוכל למשכנו מבואר דבלא"ה מודי דהי' לו למכור לאחר והתם בעורר סבירא להו חברא חברא אית לי' ומזה יש ראי' לכאורה לפי' מהרש"א בתוס' שם והוא דמהרש"ל הקשה על תירוץ התוס' דמה בכך דהרבה לוקחין ימצא הא הכל עושה כדי למשכנו וכתב מהרש"א ליישב דהך ולפירש"י שכתבו קאי אדלעיל והיינו דהך הודאה לא דמי להתם ולפירש"י אתי שפיר תירוץ זה דהתם לא ימצא שדות לקנות אבל לפי' תוס' דהתם מכירת שדה לא אתי שפיר תירוץ זה דהתם הרבה לוקחין ימצא זה תורף דברי מהרש"א ע"ש. והנה לכאורה דבריו תמוהין דמ"מ פשיטא דהך הפסד דלמשכנו לא גרע מעשאה סי' דלא ימצא שדות לקנות וצ"ע לכאורה להלום דבריו וצ"ל דכוונתו כך והוא דוודאי מה שכתבו לחלק בין ההודאות אין הכוונה מכח מה שהן מחולקין בהפסד אלא דהודאות בעצמן חלוקין הן כנ"ל אלא אף שהודאה דכאן גדולה מהתם לא יספיק זה אלא לפירש"י דבהפסד שווין דגם שם הפסד גדול אבל לפי' תוס' דשם הפסד מועט א"כ נהי דבהודאה חלוקין מ"מ מה שגדולה ההודאה בכאן מחסר ריבוי ההפסד ומה שנחסר שם מן הודאה משלים מועט ההפסד ויצא זה כנגד זה והקושיא במקומה ודו"ק. ולפי זה במשנה לא רצו התוס' להקשות דוודאי אי לאו טעמא דלמשכנו רק ההפסד דלא ימצא לוקחין פשיטא דאף לפי' התוס' שם יש לחלק בין ההודאות דבהפסד שווין משא"כ לפי מה דמסיק בגמרא דבאמת הטעם למשכנו ואדמון חולק דלית לי' חחא"ל שפיר הקשו הא לעיל מודה אדמון דלא איבד זכותו אף בהפסד מועט וכאן חולק בהפסד גדול והשתא אין לחלק בין ההודאות דמ"מ ההפסד משוה אותן כנ"ל ועל זה כתבו דיש דחלק בין ההודאות ולפירש"י אתי שפר דגם שם הפסד גדול ודו"ק היטב אך באמת לקמן יתבאר בס"ד שאין דברי מהרש"א נכונים בפי' דברי התוס' מכמה טעמים וכוונת התוס' על דרך אחר כמו שיתבאר:
אך עדיין קשה לי על דברי הסמ"ע דהא בהדיא איתא בירושלמי פרק שני דייני גזירות הגע עצמך שהי' לו קרקע יכול מימר קרקע טב אנא בעי הגע עצמך דהוי לי' קרקע טב יכול מימר הא דידי אנא בעי ולא עוד אלא שיכול לומר לית בחיילי טורחותיהן דתרי וא"כ קשה הא מדקאמר טעמא דלמשכנו ולא קאמר דלמעות הייתי צריך ש"מ דהא לא הוי הפסד שיכול למכרה לאחר א"כ היאך יאמר לית בחיילי טעין טורחותיהן דתרי הא יכול למכור שדהו לאחר ולא יהא לו אלא טורח שדה אחת ואמת כי בעיקר דברי הירושלמי אני תמה דאי ס"ד דהא הוי הפסד שלא ימצא קינים א"כ מאי פריך הגע עצמך שהי' לו קרקע הוא הי' צריך למעות ולא מצא מי שיקנה אלא זה ואם ימסר מודעה חחא"ל וע"כ כמו שכתב הסמ"ע דהי' לו למכור לאחר דהרבה לוקחין ימצא ודברי הירושלמי סותרין זה את זה. לכן נראה דכוונת הירושלמי דהא וודאי לא הוי הפסד כמו שכתב הסמ"ע אלא דכך הכוונה הגע עצמך שהי' לו קרקע א"כ לא שייך למשכנו והוא יכיל למכור שדהו לאחר ומשני יכול לומר קרקע טב אנא בעי פי' ששלו הוא טוב ושל חבירו הוא רע לכך מכר לו כדי למשכנו שלו הטוב וסבירא להו בשל עולם הן שמין או שיש לו עידית וזיבוריות והוא מוכר לו בינונית כדי שלא יצטרך ליקח הזיבוריות (ומזה יש ראי' לשיטת בעה"מ לקמן ויבואר לקמן) ואי קשיא יטרוף של חבירו וימכרנה לאחר סבירא להו בקובע זמן נמי נותנין זמן ב"ד ויומא אכרזתא והוא צריך למעות ואינו יכול להמתין עד שעת טורפא ואז ימכור שדהו לאחר ישאר לו קרקע רע של חבירו והוא אינו רוצה אלא טובה וכמו שאמרו בת"ז לא שייך אילו הייתי חייב לך וה"ה בקרקע כיון דצריכה שומא ופריך הוי לי' קרקע טב א"כ יכול למכור שדהו לאחר ויהא לו קרקע טובה של חבירו ומשני דידי אנא בעי דאדם רוצה בקב שלו ושל חבירו אינו יכול לטרוף מיד והוא צריך למעות כנ"ל. אח"כ ביאר הירושלמי ולא עוד אלא שיכול לומר אני צריך כנגד חובי וכנגד דמי השדה והשתא אם לא אמכור לו יהא לי טורח שני שדות למכרם אבל עכשיו לא יהא לי אלא טורח שדה אחת וזה שפיר הוי הפסד ודו"ק ולק"מ וגם דברי הסמ"ע נכונים:
ועל פי זה יש מקום לפרש דברי התוס' הנ"ל ואין צורך להגהת מהרש"א והוא דמה שכתבו ולפירש"י אתי שפיר הכוונה דלפירש"י מצי לאוקמא כגון שיש לו קרקע ובוודאי היכי דלית לי' קרקע כלל מודה אדמון כדלעיל בעורר רק ביש לו קרקע פליגי דאדמון סבר דדוקא לעיל הוי הפסד שלא ימצא שדות לקנות אבל כאן הרבה לוקחין ימצא ולרבנן אף בזה הוי הפסד דיכול לומר לית בחיילי טעין טורחותיהן דתרי ולכך מכר לו כדי שיוכל למשכנו ולא יהא לו אלא טורח שדה אחת משא"כ לפירוש התוס' בעורר דהפסד הוא שלא ימצא לוקחין א"כ ומה התם דאין לו אלא טורח שדה אחת הוי הפסד כ"ש כאן דיש לו טורח שני שדות וא"כ ע"כ צריך לחלק כמו שכתבו קודם דהך הודאה עדיף מהתם אמנם אף שזה נכון ממילא נראה לפע"ד כן בכוונת התוס' ולקמן ס"ק שאח"ז יתבאר כוונת התוס' על נכון:
והנה בספר גי"ת שער ל"ד האריך לתמוה על דין זה דאפי' יש לו קרקע יכול לומר דידי עדיף לי דהא הברירה ביד הלוה ליתן לו איזה קרקע שירצה ובאמת לאו קושיא הוא דיש לו עידית וזיבוריות והוא בינונית לכך מכר לו הבינונית כדי שיהא לו עידית ובינונית וזיבוריות ויגבה הוא בינונית שלו אבל אם לא ימכור לו יגבה ממנו זיבוריות שלו כנ"ל ועוד אפי' בשניהם טובים חשוב כמו שהוא רוצה קרקע שלו כן חבירו יגבהו שלו דאדם רוצה בקב שלו ואפי' הרמב"ן דחולק על בעל המאור דלא אמרינן דעשה כדי להחליף זיבוריות בבינונית מ"מ מודה דרוצה לעמוד בשלו. והנה הטור הזכיר דין זה במחלוקת וסיים שהרא"ש פסק כרבינו יונה ויש לתמוה למה השמיט המחבר דין זה ובפרט דבירושלמי מבואר כן להדיא ודוחק לומר דמשמע לי' דירושלמי חולק אגמרא דידן אבל לדידן דפליגי במסירת מודעה כל שאין לו הפסד בעצם החוב רק ביפוי הקרקעות לא חשיב הפסד והי' לו לימסר מודעה שלא יהא עליו טענה בעצם החוב. והיינו כמו שכתב מהרש"א דתירוץ תוס' דוקא אליבא דרש"י וירושלמי לא סבירא לי' כרש"י כמו שכתב הר"ן שם א"כ קשה קושית תוס' וע"כ דירושלמי סבירא לי' דלא פליגי במסירת מודעה ודו"ק וירושלמי סבירא לי' דלא פליגי כלל במסירת מודעה דכ"ע מודי דחחא"ל בהך דעורר רק דפליגי אי זה חשיב הפסד או לא וצ"ע בזה ומ"מ לענין הדין כיון דדעת הרא"ש ורבינו יונה ובעל התרומות ורמב"ן וריטב"א הובא בספר אסיפת זקנים שם דאפי' יש לו קרקע לא איבד זכותו וודאי הכי נקטינן:
ט
אלא שיהא לי ממה לגבות חובי. עיין ט"ז דהקשה תינח בכתב לו דאקני אבל בלא כתב לו דאקני עדיין יכול למכרו ולהבריחו לאחר דהוי כמו מטלטלין דלוה וקנה ומכר לא טריף בלי דאקני ותירץ הואיל דהי' לו למכור לאחר ולא לזה ולא מכר אלא למשכנו הוי כמכרה על תנאי שישאר שיעבודו עלי' עכ"ד והח"ץ בהגה דחה דבריו דמסתמא אין דעתו של הלוה למכור הקרקע דמסתמא לא הי' לוקחה עכ"ד. ובאמת הא ליתא דלא לקח ממנו אלא לבטל שטרו ובוודאי ימכרנה לאתר הרי דרש"י פי' דזה הי' מבריח מטלטליו ולשון זה משמע שהי' מבריח מפני הב"ח וקשה וכי שוטה הוא שיקנה קרקע ובע"כ דלכך קנה כדי לבטל שטרו ופשיטא שירא שמא לא יזכה בדין וימכרנה לאתר ועדיין לא ישלם כיון שהבריח מטלטליו וכן מוכח מדקאמר דלכך לא מסר מודעה דחחא"ל ופירש"י ויודיעוהו ולא יקח עוד השדה וקשה מה בכך אם יודע לו הוא צריך לקנות יקנה וגם החוב ישלם וע"כ דהוא רואה מבריח מטלטליו ואינו רוצה לשלם ולא קנה השדה אלא לבטל שטרו ואם ימסר מודעה יתברר לו ולא יקנה ולא יוכל לגבות חובו ולפי זה שפיר הקשה הט"ז דעדיין לא הועיל כלום כיון שהוא רוצה להבריח ממנו ימכרנה לאחר ולא טריף בלי דאקני ובחנם השיג הח"ץ בזה. גם מה שהקשה הח"ץ על תירוץ הט"ז דכיון דבאתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי קיימינן א"כ לא הי' אפשר להיפרע ממנו אלא אם כן ימכור לו את הקרקע ואין כאן ראי' דמכרה על תנאי שישאר שיעבודו עכ"ד. וגם זה לק"מ דמ"מ אף שלא הי' אפשר להיפרע ממנו הי' לו למכור לאחר ולזה לא כדי שלא יהא לו פתחון פה כמו שכתב הסמ"ע דמהאי טעמא נקט טעמא דלמשכנו ולא למעות הייתי צריך א"כ כיון דאם ימכור לאחר לא יוכל למשכנו א"כ עדיין הי' לו למכור לאחר ולא לזה דבין כך ובין כך לא יוכל למשכנו ומדחזינן דמכרה לזה ש"מ דעל תנאי כך מכר שישאר שיעבודו כדי שיוכל למשכנו והא ליכא לאקשויי אדרבא מהאי טעמא נימא שהשטר פרוע ולכך לא חשש למכרו לזה ולא למשכנו נתכוון ולא על תנאי שישאר שיעבודו הא ליתא דהא וודאי הוא יש לו שטר מקויים כשר ואיכא חזקה דשטרך בידו מאי בעי רק באתרא דיהבי זוזי אין שום סברא ליישב הטענה שהי' לו להיפרע בחובו א"א שהי' שטר כשר א"כ הך סברא אלים מהך חזקה והשטר נפסל אבל באתרא דכתבי דאי השטר באמת כשר יפה עשה כדי למשכנו והיינו כדי שישאר שיעבודו וכיון דיש מקום לקיים שניהם החזקה והסברא פשיטא שאין לפסול השטר רק דבאמת כשר הי' ומכר למשכנו ועל תנאי שישאר שיעבודו ודו"ק:
ועיין תומים שכתב שנעלם מהט"ז והח"ץ גמרא בב"ב (דף קנ"ז) דחשב הגמרא לפשוט מהך משנה דאקני משתעבד ודחי מיני' ואפי' מגלימא דעל כתפי' כי קאמינא קנה, ומכר ואי יש מקום לקושית הט"ז עדיין קשה הא יכול להבריחם וע"כ כתירוץ הט"ז דהוי ככתב לו דאקני וש"מ דאקני משתעבד שלא יהא סתם יותר מן המפרש אלא ברור דלא חשש הגמרא לקושית הט"ז וכו' עכ"ל מבואר מדבריו שהבין כוונת הט"ז דהוי ככתב דאקני והוא תמוה דמה בכך דעכשיו הוי ככתב דאקני סוף סוף מעיקרא לא נכתב דאקני ואיך יטרוף מלוקח ודבר ברור שלא הי' זה כוונת הרב הט"ז אלא דרך כוונתו דהוא מכרה על תנאי שישאר שיעבודו א"כ לא הוי דשלב"ל שהשיעבוד נשאר מקודם דכיון דמכרה לו על תנאי שלא יסלק שיעבודו רק שישאר א"כ אף אי מכרה אין כח במכירה שני' אלא כל כמה שאין זה בא לטרוף מכח שיעבודו אבל אם אין לו לשלם וזה בא לטורפה לענין זה אין כאן מכירה שהרי מכירה ראשונה לא היתה אלא שישאר שיעבודו והאיך תחול מכירה שני' אלא דיש להבין הא בהדיא כתב הרמב"ן בספר המלחמות דהמכירה קיימת כל שלא מסר מודעה אף שאנו אומדין דעתו דלמשכנו נתכוון וכיון דהמכירה קיימת האיך טריף מלוקח בלי דאקני ובאמת לאו קושיא הוא דע"כ לא כתב הרמב"ן אלא לבטל עיקר המכירה אינו יכול כל שלא מסר מודעה אבל כאן עיקר המכירה קיימת אף עכשיו בשעת טירפא אלא שהוא בא לטרוף מכח שתנאי הי' במכירה שלא יסתלק שיעבודו וכיון שמכרה לאחר מה תאמר שנסתלק שיעבודו א"כ אין מכירה שני' כלום שהרי תנאי הי' שלא יסתלק שיעבודו ולכך טורף מלוקח אבל מכירה ראשונה קיימת דמיני' טריף אפי' בלי דאקני. ובהכי ניחא מה שיש להקשות על הט"ז לס"ד דגמרא בב"ב דמיני' נמי הוי דבר שלא בא לעולם א"כ מאי בעי ליפשוט מהך משנה שאני הכא דאמרינן על תנאי כך מכר שישאר שיעבודו ולפי הנ"ל לק"מ דוודאי אי המכירה קיימת לא מהני תנאי והוי דבר שלב"ל וע"כ אתה צריך לומר דלכך טורף מיני' משום דכיון דהוא מכרה על תנאי שישאר שיעבודו כדי למשכנו מה תאמר דהוי דשלב"ל אין כאן מכירה ושפיר טריף ועל זה שפיר מקשה דוודאי כיון שלא מסר מודעה לא בטלה המכירה כלל וכיון דהמכירה לא בטיל האיך יכול לטרוף הא הוי דשלב"ל משא"כ לפי מה דמשני דמיני' לא הוי דשלב"ל א"כ מיני' טריף שפיר אף דמכירה קיימת רק שימכרנה לאחר ועל זה שפיר אמרינן דאין מכירה שני' כלום לענין זה שהרי בתנאי זה מכרה לראשון שלא יסתלק שיעבודו (ואפי' למ"ד בנותן מתנה על מנת שלא יתנה לפלוני ונתנה בטלו מתנת שניהם א"כ ה"נ כיון שעל תנאי כך מכר שלא יסלק שיעבודו וכשמכרה לאחר וסילק שיעבודו בטלו מכירת שניהם ובזה אי אפשר דכיון שלא מסר מודעה לא בטיל המכירה הא ליתא דהתם אמרינן דרך מתנה נתכוון אבל כאן כל כוונתו כדי למשכנו וכיון דמכירה שני' אינה מכירה לענין שיסתלק שיעבודו א"כ לא איכפת לי' כלל ומכירה ראשונה קיימת ושפיר טריף מיני' ואפי' מגלימא דעל כתפי') שוב ראיתי בספר קצה"ח שהקשה על הט"ז לס"ד דגמרא ולפי הנ"ל לק"מ ודו"ק איברא דבגוף הקושיא שהקשה הט"ז כתבו הח"ץ והתומים דלק"מ דמוכר שדה יש לו קול וכשירצה למכרה ירגיש המוכר ויעכב המכירה ויטרוף בחובו ודבר זה צ"ע דוודאי יש לומר דיש לו קול לאחר המכירה אבל כאן דצ"ל דיש לו קול קודם המכירה מי שמעת לי' וראוי לברר דבר זה על פי סוגית הש"ס פרק שני דייני גזירות ופוסקים שם ובזה יתיישבו הרבה קושיות ובירור דברים בדברי הפוסקים ויתבאר דינו של הט"ז כמו שאבאר:
והנה אחרי עיון עיינתי וראיתי שדברי הט"ז וסברת התומים מפורשין בש"ס (כתובות ק"י) ובתוס' שם ד"ה ורבנן דפריך שם מ"ט דרבנן שפיר קאמר אדמון ומוקי לה במסירת מודעה ובאתרא דכתבי והדר יהבי ופליגי אדמון סבר איבעי לי' לימסר מודעה ורבנן סברי חברא חברא אית לי' והקשו בתוס' ד"ה ורבנן דלעיל בעורר מסקינן אליבא דכ"ע חברא חברא אית לי' ותרצו דהתם אינו כ"כ הודאה כמו הכא שמכר לו השדה וכתבו עוד דלפירש"י אתי שפיר דהתם הוי הפסד גדול אבל הכא אינו כ"כ הפסד דהרבה לוקחין ימצא דאמרי אינשי וכו' עכ"ד התוס' ודבריהם תמוהין כמו שתמה מהרש"ל דהא הכל עושה כדי למשכנו ומהרש"א הגיה בתוס' ומחק מילת הכא דהכל חד תירוץ לפירש"י ועיין לעיל ס"ק ח' ביאור דברי מהרש"א. והנה מלבד מה דלשון תוס' לא משמע כלל כפירושו בלא"ה קשה לי על פירושו דלעיל כתבו התוס' בד"ה עשאה דמתוך הלשון משמע דאעורר קאי ובגמרא הכי פרושא וכו' ובירושלמי משמע כרש"י וכו' והנה אין לפרש כוונת התוס' שהביאו ראי' לרש"י דהא הוי הפסד דלא הוי מזבין לה ניהלי' הא ליתא דדינו של רש"י מק"ו אתיא כיון דלפירוש התוס' הא הוי הפסד שלא ימצא קונים כ"ש לפירש"י דהוי הפסד שלא ימצא שדות לקנות כמבואר בתוס' ד"ה ורבנן גם אין לפרש דהראי' הוא לפירש"י שדינו אמת שאם המוחזק עשאה סי' איבד זכותו אף שיש לומר שלא חתם אלא בעד על המכירה ולא על המיצר הא נמי ליתא חדא דזה אין צריך לראי' דהא מרישא שמעינן לה דע"כ לא פליג אדמון אלא משום דמצי אמר השני נוח לי אבל בלא"ה איבד זכותו במה שחתם אף דהחתימה אינו מורה אלא על המכירה ולא שהשדה של מוכר דאף שדה שאינו שלו יכול למכור מ"מ כל כמה שאין לו טענה לתרץ דבריו למה חתם איבד זכותו וא"כ מוכח דינו של רש"י גם נראה דכל הך סיפא לא נשנית אלא לאשמעינן דדוקא לאחר אבל לעצמו דעיקר הדין מרישא מוכח ועוד אי ס"ד דזהו כוונת התוס' מה זה שכתבו ובירושלמי משמע כרש"י הא בהדיא מבואר דלאו דוקא עורר אלא אפי' חתם איבד זכותו (וכן מוכח ממהרש"א שלא הי' זה כוונת תוס' כמו שיתבאר). גם אין לפרש דעיקר כוונת תוס' להביא ראי' לענין פרושא דשמעתא בעלמא ולא לדינא הא ליתא דהא פשטא דירושלמי לא משמע כרש"י כלל וכן כתב הר"ן להדיא דאף דלדינא דינו של רש"י אמת פרושא דשמעתא אינו כן והביא ראי' מהירושלמי הזה ולא רציתי להאריך ולדחות פרושים דחויים כי נלאיתי לכותבם. אלא נראה לפענ"ד דכך כוונת התוס' והוא דמודים לדינו של רש"י כמו שכתב הר"ן וכמו שכתבתי דמרישא מוכח זה רק דבהא פליגי רש"י סובר דהא דקתני עשאה סי' לאחר דמוכח מינה אבל לעצמו לא נהי דוודאי בעורר ג"כ איבד זכותו מ"מ הך משנה דבא לאשמעינן אבל עצמו לא במחזיק משתעי דבדידי' אבל לעצמו לא שלא ימצא שדות לקנות אבל בעורר אף בעצמו איבד זכותו דהרבה לוקחין ימצא ולזה כתבו התוס' דמתוך הלשון משמע דאעורר קאי וא"כ מבואר דאף בעורר לעצמו לא שלא ימצא קונים ונהי דבאמת במחזיק ג"כ הדין כן מ"מ הלשון משמע דאעורר קאי והיינו לאשמעינן דבעורר לעצמו לא דלא כרש"י ועל זה הביאו ראי' מירושלמי כרש"י דקאמר ולא סוף דבר בעשאה עורר אלא אף מחזיק משתעי מתניתין וא"כ ממילא הא דקתני לאחר לאו משום עורר קתני לה אלא משום מחזיק והא ליכא למימר דכך כוונת הירושלמי לאשמעינן דלא סוף דבר בעורר אלא אף במחזיק איבד זכותו אף שלא חתם בפי' על המיצר והא דמלישנא משמע עורר היינו לאשמעינן אף בעורר לעצמו לא וזהו כפי' התוס' הא ליתא דלעיקר הדין דמוחזק עשאה סי' איבד זכותו לא הי' צורך לירושלמי להשמיענו דמרישא מוכח כנ"ל ואדרבא עדיף טפי מעורר דאילו בעורר הטענה מה שלא מיחה בסי' זה אבל הוא עצמו לא עשה כלום אבל בחתם הוא בעצמו הודה הרי אף דחכמים מודי בעלמא דאמרינן השני נוח לי וכאן פליגי משום דחתימתו הוי כהודאה אף. שאינו מורה שהשדה שלו רק על המכר כנ"ל אלא וודאי כוונת הירושלמי בהיפוך דמלישנא משמע דלא מיירי במחזיק וא"כ מבואר בעורר לעצמו לא ועל זה קאמר דבמחזיק נמי משתעי מתניתן וא"כ לאחר ולא לעצמו אמחזיק קאי שלא ימצא שדות לקנות אבל בעורר אף לעצמו איבד זכותו דלא הוי הפסד דהרבה לוקחין ימצא כפירש"י ודו"ק היטב:
ונראה כי מה שהכריחו לרש"י וירושלמי לפרש כן אף דהלשון משמע דאעורר קאי א"כ מבואר דאף בעורר לעצמו לא היינו מפני קושיית תוס' ד"ה ורבנן דלפירש"י אתי שפיר כמבואר בתוס' שם אמנם זה לפי גירסת תוס' בירושלמי אבל לפי גירסת הרא"ש דגרסינן אחר לאחר לא משמע כרש"י כלל דירושלמי קמש"ל דאף לאחר והמוחזק לא ידע הוי כהודאה כמ"ש מהרש"א ואדרבא משמע לכאו' להיפוך מירושלמי ודו"ק:
וכן צ"ל במהרש"א שם שכתב וז"ל תחילת דברי הירושלמי לא משמע כרש"י רק סוף דברי הירושלמי וכו' ונראה דנקט אחר והרא"ש נקיט אחר לאחר לרבותא וכו' עכ"ל והשתא אי כוונת מהרש"א דהתוס' הביאו ראי' לרש"י דאם מחזיק עשאה סי' איבד זכותו א"כ האיך כתב דבתחילת דברי הירושלמי לא משמע כרש"י אדרבא מבואר להדיא כרש"י דלאו דוקא עורר אלא אפי' חתם בעד ואי כוונתו לפרושא דשמעתא גם סוף דברי הירושלמי לא משמע כרש"י ואין לומר דכך כוונת מהרש"א דהתוס' מחולקין עם רש"י בתרתי חדא דמוחזק שעשה סי' לא ועוד דלרש"י בעורר לעצמו נמי ולפי' התוס' בעורר ג"כ לעצמו לא ועל זה קאמר מהרש"א דבתחילת דברי הירושלמי לא משמע כרש"י בהא דאף בעורר משתעי מתני' ומבואר דלעצמן לא אף בעורר רק סוף דברי הירושלמי מורה כרש"י בהא דמוחזק שעשה סי' איבד המערר זכותו הא וודאי ליתא דהתוס' וודאי לא יחלקו על דינו של רש"י כמ"ש הר"ן ועוד מנא לי' להמהרש"א דרש"י גם בזה חולק דילמא לא אתי אלא לחלוק דגם בזה איבד זכותו כיון שיש מקום לומר להיפוך הרי דהתוס'. חולקין והירושלמי אשמעינן לה ועוד קשה מ"ש מהרש"א ונראה דנקיט אחר הא אפי' אי גריס אחר לאחר ניחא גם מה רצה בזה שהביא גירסת הרא"ש דגריס אחר לאחר ופי' דבריו לרבותא ואין דרכו של מהרש"א להביא אלא מה שנוגע לפשט הענין ולא לפרש דברי הפוסקים שאין נוגע לזה כלל דאיירי בי' וצ"ע לכאו' אלא ברור דהמהרש"א מפרש ג"כ כמ"ש והשתא ה"פ תחילת דברי הירושלמי לא משמע כרש"י דאף בעורר משתעי ומ"מ נקיט לאחר אבל לעצמו לא אבל סוף דברי הירושלמי דקאמר אפי' אחר משמע כרש"י דקשה מאי קמש"ל וע"כ דקמש"ל דלא תימא דמשמע לישנא עורר א"כ אף בעורר לעצמו לא אלא אף במחזיק משתעי ועלה קתני לאחר אבל לא לעצמו אבל עורר אף לעצמו איבד זכותו וזהו כרש"י וזה שכתב מהרש"א ונראה דנקיט אחר אבל הרא"ש גריס אחר לאחר לרבותא א"כ לא מוכח דינא של רש"י דטובא קמש"ל דאף אחר לאחר והמחזיק לא ידע איבד זכותו אבל לעצמו לא אף אעורר קאי. עכ"פ יצא לנו מכל הנ"ל שעיקר פלוגתייהו דרש"י ותוס' בהך דעורר הוא אי זה הוי הפסד מה שלא ימצא קונים או לא וכן משמע בתוס' גופא ד"ה ורבנן א"כ אי ס"ד דשם בתוס' ד"ה ורבנן לא תרצו התוס' כלום אלא לפירש"י בלבד א"כ למה להו להביא ממרחק לחמם מירושלמי מה שאינו מוכח כ"כ כמבואר הא מהך משנה דסמיך לי' מבואר דזה ל"ה הפסד דהרבה לוקחין ימצא וע"כ כפירש"י ונראה שמזה הוכיח מהרש"ל דמתחילה כתבו התוס' לחלק בין הודאתו בלי פירש"י רק אח"כ כתבו דלפירש"י אתי שפיר טפי א"כ שפיר תמה הא הכל עושה כדי למשכנו ויותר הי' להמהרש"א לפרש כך לפי דרכו דתירוץ הראשון בתוס' הוא אף לפירוש התוס' שם והיינו אף דכאן הפסד גדול ושם הפסד מועט מ"מ כ"כ הם חולקין בהודאתו יותר ממה שמשלים רובו ההפסד ועל זה כתבו עוד דלפירש"י אתי שפיר טפי והיינו דגם שם ההפסד גדול א"כ פשיטא שיש לחלק בין ההודאות ותי' זה הי' נראה יותר נכון ומיושב קושי' הנ"ל אבל באמת עיקר דברי מהרש"א קשה להבין ודוחק למחוק כל הספרים. והנה לעיל כתבתי לפרש כוונת התוס' על פי' הירושלמי דלרש"י מצי לאוקמא כגון שיש לו קרקע ולפ"ז אין צורך להגיה אבל כל זה לא נהירא דעיקר חסר בתוס' דביש לו קרקע פליגי וצ"ע לכאו':
לכן נראה לפענ"ד לפרש דברי התוס' על שני פנים ובזה יתבארו דברי הט"ז הנ"ל והוא דהסמ"ע הקשה הא בעלמא אינו יכול לומר חחא"ל כל שלא מסר מודעה ותי' דיכול לומר סמכתי נפשי אשטר חוב שבידי והט"ז השיג עליו דהא השטר איתרע במכירה זו ואי לא איתרע מה צורך למודעה וע"ש מה שדחק הוא ליישב. לכן נ"ל לפענ"ד דלכ"ע אין צורך למודעה כדי לבטל טענת אילו הייתי חייב לך שאילו הי' צריך מסירת מודעה לא הי' מועיל חחא"ל כמו שהקשה הסמ"ע והט"ז רק דכאן אין צורך למסירת מודעה כלל דהא יש לו שטר גמור שהוא חייב לו ולא איתרע בטענה זו כיון שיכול לומר למשכנו ואי קשיא מאי קאמר אדמון אבעי' לי לימסר מודעה ורבנן תחא"ל הא אין צורך למודעה לאו קושיא הוא דהכי פרושא אדמון סבר כיון דכל עיקר כוונתו של זה כדי למשכנו א"כ הי' לו לימסר מודעה כדי שיתבטל המכירה ויוכל למשכנו דאילו עכשיו יכול למכור לאחר והא דאקני ולא נשתעבד ולא יכול למשכנו דהמכירה לא בטיל כל שלא מוסר מודעה כמ"ש הרמב"ן להדיא א"כ אי ס"ד דלמשכנו עשה הי' לו לימסר מודעה ואז יוכל למשכנו משא"כ בלי מודעה ומדלא מסר מודעה מוכח שלא עשה למשכנו וא"כ בע"כ שהשטר פרוע. וחכמים סברי דוודאי עשה כדי למשכנו ואי משום דהי' לו לימסר מודעה משום שמא ימכור לאחר יכול לומר בטחתי עצמי שקול יוצא בדבר והיינו כמ"ש בתומים סק"ב דמוכר שדה יש לו קול וכשירצה למכרה יודעו הדברים לי ואעכב בחובי ואטרוף ממנו וכן מבואר בבעל התרומות שכתב וז"ל ולפיכך לא מסר מודעה שבטח עצמו שקול יוצא בדבר ולכאו' הוא תמוה דמה זה הבטחון כך הוי לי' למימר שירא שמא יוציאו קול ולפי הנ"ל ניחא דהך חברא חברא אית לי' הוא לטובתו שמפני זה לא הי' נצרך למסור מודעה שבטוח הי' שקול יוצא בדבר ולא יוכל למכרה לאחר בלי ידיעתו והשתא וודאי לק"מ קושית תוס' מעורר דאין ענין פלוגתא זו לפלוגתא דלעיל דשם כ"ע מודים דעידי המודעה יוציאו קול אבל כאן שנאמר שקודם המכירה יודע לו בזה פליג אדמון דמ"מ שמא ימכור בלי ידיעתו והי' לו למסור מודעה כדי שיוכל למשכנו והא ליכא למימר דירא למסור מודעה שמא יודע לו ולא יקח השדה דאיזהו הפסד יגיע לו מזה שלא יוכל למשכנו הא השתא נמי לא יוכל למשכנו דלוה יקנה ומוכר לא טריף בלי דאקני רק קושי' תוס' הוא דל מהכא למשכנו מ"מ הפסד יש במה שרצה למכור השדה ולא מצא מי שיקנה אלא זה ואין כוונתו למשכנו כלל ובהא לעיל כ"ע מודים דזה הוי הפסד ולא אבעי' לי' למסור מודעה ולמה פליג כאן אדמון וע"ז תרצו דהך הודאה עדיף טפי מהתם לכך התם מהני הפסד מועט אבל הכא דהודאה גדולה לא מהני הפסד מועט כזה רק למשכנו והא ליכא לאדמון וע"ז כתבו עוד דלפירש"י דלעיל אתי שפיר דאין צורך לחלק בהודאות כלל דהך הודאה שוה להתם רק בהפסד חולקין דשם הפסד גדול שלא ימצא שדות לקנות אבל הכא כיון דלמשכנא ליכא הא ל"ה הפסד שלא ימצא מי לקנותה דהרבה לוקחין ימצא דאמרי אינשי וכו' וכן משמע מלשון הרי"ף שכתב איבעי לי' למסור מודעה אשטרא ומאי בעי בתיבת אשטרא ולפי הנ"ל ניחא דכוונתו לאו דאיבעי לי' למסור מודעה לבטל טענת אילו הייתי חייב אלא למסור מודעה אשטרא דהיינו שטר מכירה כדי לבטל המכירה שיוכל למשכנו כנ"ל ולפ"ז אתי שפיר ולק"מ מכל הנ"ל ואין צורך להגהת מהרש"א כמבואר ולפ"ז מוכח דהיכי דמכר לא טריף בלי דאקני דלא כהט"ז וקושייתו היא טעמא דאדמון ורבנן פליגי דמוכר שדה יש לו קול וקיימא לן כרבנן ודו"ק זהו חדא: ועוד בה שנית אפי' אי נימא דהתוס' מפרשים כפירש"י שכתב חברא חברא אית לי' ויודיעוהו ולא יקח עוד השדה וזהו דלא כמו שפירשתי מ"מ אתי שפיר דברי התוס' על דרך הנ"ל כמו שאבאר והוא דוודאי מהך דהכא דלא ס"ל לאדמון חחא"ל ליכא לאקשויי מהך דעורר דלק"מ דטעמא דאדמון דוודאי הך חברא אית לי' אינו כן בוודאי רק ספק ומ"מ לעיל מודה דלא הי' רוצה להפסיד מספק דשמא יודע לו ולא יקנה או לא ימכור לפי' תוס' שם וזה פשוט הילכך כאן פליג אדמון דעכשיו בלי מסירת מודעה הוא ג"כ בספק שמא ימכרנה לאחר ולא יוכל למשכנו וגם אינו בטוח מהטענה שיהא לו עליו משא"כ כשימסור מודעה אז יהא בטוח מהטענה וגם אם ימכרנה לאחר יטרוף ממנו דל"ה דאקני כיון שמסר מודעה ואי משום דירא שמא יודע לו אין כאן הפסד אלא למשכנו אבל הוא בטוח מהטענה וגם למשכנו גופא בספק דשמא לא יודע לו ויוכל למשכנו ואי משום דירא להפסיד מספק מה שיוכל למשכנו דהא עכשיו הוא בספק טפי דשמא ימכרנה לאחר ולא טריף בלי דאקני הילכך פליג אדמון כאן דעדיף טפי למסור מודעה משימכור לו בלי מודעה כנ"ל ורבנן סברי דזה אין ספק שיוכל למשכנו והיינו דמוכר שדה יש לו קול ויעכב המכירה הילכך עדיף לי' טפי שלא למסור מודעה שאם יש לחוש שמא יודע לו ולא יוכל למשכנו וזהו כוונת בעל התרומות הנ"ל דקשיא לי' אהא דקאמרי רבנן חחא"ל דהא פשיטא דגם אדמון מודה בזה רק דכאן עכשיו בלי מסירת מודעה ג"כ יש לחוש שמא ימכרנה לאחר וע"ז כתב בעל התרומות שבטח עצמו שקול יוצא בדרך א"כ בלי מסירת מודעה בטוח שיוכל למשכנו ולא נשאר לנו אלא למסור מודעה כדי לבטל טענת אילו הייתי חייב לך א"כ שפיר אמרי' חחא"ל כהך דעורר שירא שמא יודע לו ולא יוכל למשכנו ולפ"ז הפי' חברא חברא אית לי' כפשוטו כמו שפירש"י ומ"מ לק"מ ודו"ק. ומזה ג"כ מבואר היפוך מדברי הט"ז הנ"ל דלא טריף בלי דאקני ונראה ברור שזאת היתה כוונת הרמ"ה שהביא הטור שכתב בין לר"נ בין לר"ש בסיפא ל"ש למשכנו כלל ואפי' באתרא דכתבו ברישא ועיין בב"ח מה שדחק למה לא שייך למשכנו ויש להבין באמת מנא לי' לרמ"ה הא ולפי הנ"ל ניחא דאי ס"ד דבסיפא ג"כ שייך למשכנו א"כ למה פליג אדמון הא מודה כהך דעורר והכא לא חיישינן שמא ימכור השטר לאחר דיכול להגבותו קרקע ויחזור ויגבה ממנו כמ"ש בעל התרומות בשם הרמב"ן והטור ומחבר סוף סי' זה ודו"ק ועי' ש"ך לקמן ס"ק ק"ח שכתב להדיא בשטר חוב שמכר אינו צריך דאקני מכח שדר"נ ע"ש:
ובזה מיושב מה שכתב הרמב"ן והשיג על בעל המאור דאף לר"ש משכחת לה שיש לזה עידית ויגבה זיבוריות לאחר זמן וכתב עוד ולימא לטעמא דאדמון דאין דרך בנ"א ללוות כדי למכור נכסיהם ומסתייע לאדמון בהאי טעמא עכ"ל וקשה מה לו לרמב"ן לומר טעמא לאדמון בסברא שאין בעל המאור מודה בה הא בפשיטות איכא טעמא דאיבעי' לי' לימסר מודעה וכבר הרגיש בזה בספר גי"ת שער ל"ד ועוד קשה מנא לי' באמת כיון דבעל המאור לית לי' הך סברא שאין דרך בני אדם ללוות א"כ שמא גם לאדמון אין זו סברא לשיטתו. ולפי הנ"ל ניחא והוא דהאי טעמא דאיבעי לי' למסור מודעה ל"ש אלא לעיל דל"ש למשכנו שירא שמא ימכור לאחר ולא טריף בלי דאקני אבל בהך סיפא דכוונתו כדי להחליף נכסים בנכסים ואם לא שייך לימסר מודעה דמודה אדמון דחברא חברא אית לי' כהך דעורר רק דקושית הרמב"ן על בעל המאור ממנ"פ אי ס"ל דכאן נמי איבעי' לי למסור מודעה א"כ פשיטא דאתי שפיר טעמא דאדמון ואי לא ס"ל דאיבעי לי' למסור מודעה כמ"ש א"כ לימא לטעמא דאדמון דאין דרך בנ"א ללוות ומסתייע לאדמון בהאי טעמא דאל"כ אף לר"נ קשה דמוקי לה בעל המאור דיכול לומר לויתי להחליף בינונית בזיבוריות דא"כ מ"ט הא כאן ל"ש מסירת מודעה ובע"כ דאדמון לית לי' האי סברא א"כ ממילא אף לר"ש בעידית לית לי' האי סברא ובהכי ניחא מה דמעיקרא כשהקשה הרמב"ן אליבא דר"ש בבינונית לא ביאר טעמא דאדמון רק בקושי' השני' בעידית וזיבוריות ולפי הנ"ל ניחא דמעיקרא אין צורך לבאר דכמו דמפרש בעל המאור לפי שיטתו לר"נ טעמא דאדמון כן נאמר לר"ש רק בקושי' השני' בעידית וזיבוריות בזה יש לומר דבעל המאור ס"ל דכאן ל"ש מסירת מודעה כנ"ל רק טעמא דאדמון משום שאין דרך בנ"א ללוות וה"מ לר"נ דההפרש הוא בבינונית וזיבוריות אבל לר"ש בעידית וזיבוריות אין סברא שיחלוק אדמון דוודאי דרך בנ"א להחליף עידית בזיבוריות וע"ז כתב הרמב"ן דמ"מ כיון דאדמון ל"ל האי סברת משום דאין דרך בנ"א ללוות למכור נכסיהם א"כ גם בעידית מסתייע לאדמון בהאי טעמא והוי לי' לשנויי אפי' לר"ש כן ובהכי ניחא מה שיש לתמוה על הרמב"ן דמעיקרא הקשה בבינונית וימכרם כיון דבשל עולם הן שמין ויצטרך למכרם קודם. אח"כ הקשה בעידית ויגבה הוא מיד עידית ויגבהו זיבוריות אח"כ וכל רואה ישתומם דמה צורך לו להרמב"ן להקשות הך קושיא בבינונית וימכרם כיון דבעידית אתי שפיר בלי מכירה והוא הוא חדא קושיא רק בעידית אין צורך למכירה כלל א"כ למה הקשה קושיא זו בבינונית כלל והוא תמוה למבין. ולפי הנ"ל ניחא דבכל קושיא יש מעלה וחסרון בקושיא הראשונה אתי שפיר טעמא דאדמון כמו לשיטת בעה"מ אליבא דר"נ רק דבזה צריך למוכרם קודם כיון דבשל עולם הן שמין ובקושיא שני' בזה אתי שפיר טפי דאין צורך למכרם כיון שהם עידית רק דבזה צריך לפרש טעמא דאדמון דאף בעידית ס"ל שאין דרך בנ"א ללוות וזה שכתב הרמב"ן ולימא לטעמא דאדמון ודו"ק:
ולפ"ז יש מקום ליישב קושי' שני' של הרמב"ן כנ"ל דסבירא לי' בעל המאור דבהא לא יחלוק אדמון דוודאי כל אדם רוצה להחליף עידית בזיבוריות (וקושי' ראשונה בלא"ה לק"מ כמו שאבאר לקמן בס"ד) ולקמן ס"ג יתבאר כ"ז. אמנם זכינו לדון מדברי בעה"מ ובעל התרומות ותוס' ורמ"ה דהיכי דמכר השדה לא טריף בלי דאקני ודלא כהט"ז ודו"ק היטב בכל הנ"ל:
איברא עדיין צ"ע על דברי הרמב"ן גופא והר"ן שם דהקושיא הוא לר"ש אבל לר"נ באתרא דכתבי פליגי ובמסירת מודעה כמו ברישא וא"כ קשה הר"ן גופא פסק כדברי התוס' בעורר דאף בעורר לעצמו לא א"כ תיקשי קושית תוס' מ"ט דאדמון הא לעיל בעורר מודה ונהי דלעיל במכר י"ל דס"ל ג"כ דלא כט"ז דאם מכר לא נשתעבד א"כ אתי שפיר טעמא דאדמון כדאמרן מ"מ בסיפא דל"ש מכירה קשה מ"ט דאדמון והי' נראה לכאו' דס"ל לרמב"ן דלא כהש"ך לקמן סקכ"ב אלא כהסמ"ע שם דאם מכר המאוחר השט"ח לא טריף המוקדם בלי דאקני א"כ בהא נמי אתי שפיר טעמא דאדמון כמו ברישא וכמ"ש וצ"ע בזה ויתבאר לקמן:
אך יותר נראה דהרמב"ן גופא לא ס"ל לפרש כמ"ש (רק דלעיל לשי' בעה"מ אמרה) אלא דלעיל לא קשיא לאדמון מהך דעורר כלל דהתם בעורר אין הריוח זה שירויח עכשיו במה שיקנה לפירש"י או ימכור לפי' תוס' תלוי בזכות שדה שמערער עלי' שבין אם יאבד זכותו או לא יאבד סוף סוף ירויח עכשיו מה שהוא מרויח כי מכירה זו קיימת לכל האופנים הילכך לעיל מודה אדמון דלא הי' לו לחוש למסור מודעה שלא יאבד זכותו בשדה שמערער עלי' כדי שלא להפסיד מה שלא ימכור השדה עכשיו דזה הוא מפסיד בוודאי ובלי מסירת מודעה ירויח בוודאי משא"כ הכא הך דלמשכנו אינו ענין בפ"ע רק שבזה הוא מחזק החוב שיהא בטוח יותר וא"כ איך נאמר שיעשה דבר שהוא מגרע כל החוב ואז לא יוכל למשכנו אם יאבד זכותו כדי שיהא חובו בטוח הא מה שהוא מחזק את החוב מגרע אותו ואילו יאבד זכותו פשיטא שלא יוכל למשכנו ומהאי טעמא פליג אדמון אבל שם הריוח הוא ענין בפ"ע ואינו תלוי בזכותו של השדה שהוא מערער עלי' ואז מודה אדמון ודו"ק: ולפ"ז אתי שפיר ג"כ דברי התוס' הנ"ל ואין כוונת התוס' להקשות אהך דלמשכנו דלק"מ כנ"ל אלא כוונת התוס' דל מהכא למשכנו הא יש ריוח אחר ממש כהך דעורר דהיינו שלא מצא מי שיקנה אותה אלא זה ועל זה תרצו דהכא הוי הודאה טפי (והשתא אף לפי' התוס' אתי שפיר דלא כמהרש"א כיון דבהפסד שווין דלמשכנו ליכא ודו"ק) מהתם וכתבו עוד דלפירש"י אתי שפיר דהתם הפסד גדול והכא כיון דלמשכנו ליכא שוב אין הפסד דהרבה לוקחין ימצא ודו"ק כי זה ברור ולק"מ קושית מהרש"א ומהרש"ל ואתי שפיר בפשיטות טפי מכל הנ"ל מ"מ לענין דינו של הט"ז כיון דמהפוסקים הנ"ל מבואר דלא כט"ז ומדברי הרמב"ן והר"ן לא שמעינן שיחלוק בזה העיקר כמ"ש מקודם דלא צריף בלי דאקני ודו"ק היטב כי בהנ"ל מיושבין קושיתו הרבה:
סעיף ב.
אם הלוה מכר קרקע למלוה אחר שהגיע זמן פריעת שטרו (י) אפילו במקום שנותנים מעות ואחר כך כותבים שטר יכול לומר לו אלו חייב הייתי אך הי' לך לטרוף השדה כשמכרתיו לך:
הג"ה. אבל אם מכר לו מטלטלין לא יכול לומר אילו הייתי חייב למה לא תבעת ממני בחובך דזה יוכל לומר אילו תבעתי יראתי שלא תמכור לי כלל (תשובת מיימוני ספר משפטים):
י
אפי' במקום שנותנין מעות וכו'. עיין ש"ך שתמה ע"ז דהא יכול לומר אילו הייתי מגשך היית מסלקני במעות ולא היית מוכר לי כלל וראי' מתשו' ריצב"א שבתשו' מיימוני והב"ח כתב דבתשו' מיימוני מיירי במטלטלין דיקא אבל בקרקע לא ששיעבודו עלי' והיינו כמ"ש הרב בהגה דבמטלטלי יכול לומר יראתי שמא תבריחם משא"כ בקרקע והב"ח הביא ראי' לתשו' מיימוני מש"ס כתובות (ק"ט) דאמרי' אי לאו דעבדי הכי ל"ה מזבין לה ניהלי' וע"ז תמה הש"ך דהא התם בקרקע מיירי ובאמת הא לאו קושיא הוא כלל דוודאי עיקר החילוק של הב"ח היינו משום דבמטלטלין ירא שמא יבריחם ולא ימכור לו אבל בקרקע ל"ש שמא יבריחם א"כ התם דאינו חייב לו כלל הוי קרקע כמו מטלטלין אך הא קשיא דמ"מ גם בקרקע יכול לומר בשביל שהייתי נוגשו לא הי' רוצה למכור לי רק הי' מסלקני במעות. והנה בתומים כתב ליישב דמ"מ לא הי' לו לקלקל שיעבודו שעל קרקע זו משא"כ במטלטלין בלא"ה ליכא שיעבוד וסברא זו נכונה אבל מ"מ קשה מנא לי' לטור דין זה כיון דמצינו גבי עורר אף דלאחר איבד זכותו במכירה זה מ"מ לעצמו כיון שיכול לתרץ דבריו לא איבד זכותו א"כ אף כאן שמא עדיף לו רק שדה לקנות יותר ממה שיהא לו למשכנו ואדרבא יכול לומר לא יראתי ממנו כלל שלא הבריח מטלטלין כלל ובשלמא במתני' יכול לתרץ דבריו לומר יראתי שהייתי רואה מבריח מטלטלין משא"כ הכא יכול לומר להיפוך. לכן נראה ליישב דברי הטור והב"ח בדרך אחר כמו שאבאר והוא דהתוס' שם (דף ק"י) ד"ה ורבנן הקשו האיך פליג אדמון כאן ולעיל בעורר מודה ועי' בספ"י שהקשה מנא לי' לתוס' דלעיל אליבא דאדמון אמרו ולפעד"נ דמרישא מוכח דסבירא לי' חחא"ל ובאמת צ"ע בזה ולפמ"ש בס"ק לפני זה אתי שפיר ודו"ק] דמרישא לא שייך תירוץ התוס' אם לא שנאמר דפליגי בסברות הפוכות וצע"ג] ותרצו דלפירש"י אתי שפיר ותמה מהרש"ל דהא הכל עושה כדי למשכנו ועי' בס' הפלאה שכתב דלא חיישינן שמא יודע לו מיד קודם קבלת המעות כיון דמיד הוא מקבל המעות רק דחיישינן שמא יתברר אח"כ ויתבטל המכירה כי יאמר לא מכרתי לך אלא לבטל עירעורך ועכשיו שמסרת מודעה עירעורך קיים בטיל המכירה ולא ימצא שדות לקנות אבל כאן אם יתברר לו אח"כ אף דמכירה בטיל כי יאמר ג"כ כיון שמסרת מודעה לא יבטל שטרך ואני לא לקחתי אלא לבטל שטרך מ"מ אין זה הפסד דהרבה לוקחין ימצא עכ"ד. ובאמת דבריו תמוהין בזה חדא דא"כ צ"ל דחכמים סבירא להו דהא הוי הפסד במה שלא ימכור השדה א"כ למה אמרו טעמא דלמשכנו כלל ועוד קשה מה זה דקאמרי חחא"ל הא בלא"ה כשירצה זה לקיים שטרו ע"כ יצטרך להביא עדי מודעה א"כ ממילא יבטל המכירה ובאמת בזה יש מקום ליישב וכוונתו דבהא גופא פליגי דרבנן סברי דחיישינן שמא יתברר מיד לכך יש הפסד למשכנו ואדמון סבר דמיד לא חיישינן רק אח"כ הלכך לעיל דוקא הוי הפסד דלא ימצא שדות לקנות אבל כאן הרבה לוקחין ימצא אבל מ"מ דבריו תמוהין מאד דמאי קאמר לעיל חחא"ל הא בלא"ה כשירצה לערער ע"כ יצטרך להביא עידי מסירת מודעה לכ"ד א"כ ממילא יתבטל המכר ומדקאמר חברא חברא אית לי' מבואר דחיישינן שמא יודע לו קודם המכירה וזה ברור ויש לתמוה על הרב ז"ל שנעלם ממנו דבר פשוט כזה:
אמנם מתוך דברי הרב הנ"ל נתברר לי ישוב נכון בטור הנ"ל והוא דוודאי לעיל בעשאה סי' לאחר אף אם ימסור מודעה ויבוא לערער ויזכה בעירעורו מ"מ לא יוכל זה שכנגדו לבטל המכירה דהאומדנא אינו מוכיח דבלא"ה לא הי' מוכרה לו גם מנא ידעינן דזה ידע שהוא מערער על שדה שבידו הלכך לא בטיל המכר רק דחייש שמא יודע לו מיד קודם המכירה [וכוונת התוס' בלא"ה אתי שפיר כמ"ש בס"ק לפני זה] אמנם כאן בדינו של הטור כיון שזה מכר לו קרקע יפה כתב הטור דאפי' באתרא דיהבי זוזי ברישא איבד זכותו דמנ"פ אם יזכה זה בטענת אילו הייתי חייב לך בוודאי ל"ה לך לקנות ולבטל שטרך ואם הי' בדעתך שלא יזכה א"כ יתבטל המכירה שהרי יאמר לא מכרתי לך אלא לבטל שטרך ועכשיו שלא נתבטל אין כאן מכירה כלל ואין כאן אומדנא דמוכח יותר מזה דהא הגיע זמנו של השטר ולמה לא נתן לו הקרקע בחובו הרי דבאתרא דכתבו חבירו איבד זכותו על ידי זה שבוודאי הי' לו ליקח בחובו א"כ באתרא דיהבי לא הי' לו לקנות אלא לתבוע ואם יתן לו ממון ולא השדה א"כ גם עכשיו אינו מוכר לו אלא לבטל שטרו א"כ אח"כ יתבטל המכירה שהרי לא מכר אלא לבטל שטרו ואם יתן לו השדה בוודאי הרי טוב ודו"ק וזהו בקרקע אבל מטלטלין פשיטא דלא בטיל המכירה דבשלמא קרקע דנקנית בשטר יכול לומר לא כתבתי השטר אלא לבטל שטרו אבל מטלטלין פשיטא שמכרם לחלוטין כיון דנקנין במשיכה גם בשעה אחת יכול למכרם ולשנותם ולעשות בהם מה שירצה משא"כ בקרקע דבמקומה עומדת ולפ"ז במטלטלין שפיר יכול לומר יראתי שלא תבריחם או שלא תסלקני במעות והשתא ראיית הב"ח נכונה כמו דבעשאה סי' לעצמו חזינן דבקרקע היכא דלא יכול לבטל המכירה כיון דהאומדנא אינו מוכח דבלא"ה לא הי' מוכרה לו או שמא לא ידע שהוא מערער שנאמר משום דמכרה לו (אבל כאן איכא אומדנא דמוכח שהי' לו לפרוע בחובו אלא וודאי כדי לבטל שטרו מכרה לו) יכול לומר יראתי שלא תמכור לי א"כ ה"ה כאן אף דבקרקע לא שייך האי טעמא דבלא"ה המכירה בטילה אף עכשיו שלא מסר מודעה מ"מ במטלטלין דלא בטיל דמי שפיר לעשאה סי' בקרקע דאמרי' דהא הוי הפסד שלא ימצא לקנות וה"ה כאן וזה ברור ולק"מ ואפי' לפמ"ש התוס' כתובות (דף צז) דמ"מ גילוי דעת בעינן דאל"כ הוי דברים שבלב הכא אפי' גילוי דעת לא בעינן דדמי להא דפרק מי שמת הרי שהלך למדינת הים ושמע שמת לו מת וכתב נכסיו לאחרים ואח"כ נתברר שהי' שקר אין מתנתו מתנה שאם הי' יודע שבנו קיים לא הי' כותב וכתבו התוס' הנ"ל דבזה אפי' גילוי דעת לא בעינן וכן בשטר מברחת פרק האשה שנפלו דאם נתנה כולה אין מתנתה קיימת אפי' בלי גילוי דעת וה"ה כאן כיון שהגיע זמן הפרעון והוא ידע שיש לזה שטר עליו שהוא חייב לו א"כ למה מכר לו ולקח מעות הי' לו לפרוע בחובו ובע"כ שלא מכר אלא לבטל שטרו הרי דמטעם זה אנו רוצין לזכות זה שאם הי' תבעו לא הי' מוכר לו אלא הי' מסלקו במעות אלמא שאין דעתו למכור אלא לבטל שטרו של זה ואם יזכה בדין בוודאי יתבטל המכירה ומטעם זה איבד זכותו ודו"ק היטב ובספר גי"ת כתב דאם יש ללוה קרקעות אחרים לא איבד זכותו ולפי הנ"ל זה אינו דסוף סוף לאיזהו ענין לקח ממנו כיון שהמכירה בטילה כנ"ל ומהאי טעמא לא חילק הטור בזה כמו שחילק ברישא גבי מלוה שמכר ללוה וזהו ראי' כדאמרן ולפ"ז אף ביש לו קרקעות אחרים דינא הכי:
סעיף ג. (יא)
ראובן הוציא שטר על שמעון ושמעון על ראובן מאוחר לשטרו של ראובן והגיע זמן הפרעון של ראובן קודם שלוה משמעון יכול שמעון לומר לראובן אלו חייב הייתי לך לא היה לך ללוות ממני אלא היה לך ליפרע מחובך: הג"ה. ודוקא שהשטר ברור אבל אם יש טענה על השטר כגון שיש בו חשש אסמכתא או כדומה יוכל לומר הייתי מתיירא שא"א לי לגבות בשטרי מכח אסמכתא על כן הוצרכתי ללוות כי לא היה לי פנאי לדון לנגוש אותך (תשובת הרא"ש כ' ע"ד סימן ב'). ויש מי שאומר דלא שנא באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא לא שנא באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי ויש אומרים דה"מ באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא ואפילו אם יש לראובן זיבורית ולשמעון עידית אינו יכול לומר לויתי ממך כדי שאגבה ממך העידית ואגבה אותך הזיבורית ואם הוא באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי אינו יכול לומר לו היה לך ליפרע מחובך אלא כל אחד גובה חובו ומיהו אם יש לשניהם עידית או בינונית או זיבורית או שיש לאחד עידית (יב) או בינונית ולשני זיבורית עומד כל אחד בשלו וכן אם יש לזה בינונית וזיבורית ולזה זיבורית עומד כל אחד בשלו אבל אם יש לזה עדית ובינונית ולזה זיבורית זה גובה וזה גובה ואם זמן השטר שמוציא שמעון על ראובן היה קודם שהגיע זמנו של שטר של ראובן אז בכל ענין יעמוד בל אחד בשלו שאין יכול לומר היה לך ליפרע מחובך שהרי עדיין לא הגיע זמנו אפילו היה ביום אחרון כגון שראובן הלוה לשמעון בשטר לחמש שנים וביום שנשלמו הה' שנים בא ראובן ולוה משמעון לעשר שנים אין שמעון יכול לומר לראובן אילו חייב הייתי לך אמה שעבדת עצמך בשביל יום אחד וגובה זה שלו לסוף חמש שנים וזה שלו לסוף י' שנים: