אור ברסלב

תפארת יעקב חושן משפט חלק ב· רבי יעקב גזונדהייט

על חו"מ סימן פד

על חו"מ סימן עט

הפוגם או פוחת שטרו או עד א'

מעיד שהוא פרוע ובו ה' סעיפים:

סעיף א.

הפוגם שטרו (א) לא יפרע אלא בשבועה אע"פ שלא טען הלוה השבע לי כיצד הרי ששטרו אלף זוז וטען הלוה פרוע כולו ומלוה אומר לא נפרעתי אלא מקצתו לא יפרע את השאר אלא בשבועה כעין של תורה (ב) אפילו היו עדים בשעת הפרעון או שכתב לו שובר במה שפרע ולא אמרי' אם איתא דפרע טפי בעדים היה פרע לי' כדפרעי' מעיקרא או הי' כותב לו שובר (ג) ואפי' דקדק לצרף בחשבונו אפילו פחות משוה פרוסה בא אמרינן כיון שדקדק כל כך קושטא קאמר ואם יש בו נאמנות אע"ג שלא פירש (ד) בין בכולו בין במקצתו נומי בלא שבועה:

סעיף ב.

במה דברים אמירים בשעבר זמנו אבל אם הוא תוך זמנו אע"פ שפגם שטרו יפרע שלא בשבועה אצא אם כן מכן הלוה ישבע לי:

סעיף ג.

כתב בו פרעון ביני שיטי לא חשיב כפוגם שטרו לחייבו שבועה. שטר שכתוב בו פרעון ביני שיטי ת' זהובי' על הגרד וטוען הלוה שפרע יותר והמלוה גרד מקום הפרעון וחזר וכתב מה שרצה אם כתב הפרעון הוא כתב יד הלוה הדין עם המלוה:

סעיף ד.

הפוחת שטרי נפרע שלא בשבועה כיצד הי' שטרו אלף זוז וטוען הלוה פרעתיך כולו והמלוה אומר לא נתפרעתי כלום אבל אינך חייב לי אלא ת"ק ומה שנכתב אלף אמנה היתה בינינו אע"פ שאין בו נאמנות נפרע שלא בשבועה אא"כ יאמר הלוה השבע לי. טען המלוה לא נתפרעת כלום אבל אין החוב אלא ת"ק והערים טעו וכתבו אלף זוז הרי מודה שהעדים העידו שקר ונשבע הלוה היסת ונפטר:

א

הפוגם שטרו. עש"ך בשם ב"י שאם פגמו בנו לא ישבע תקנה שהתקינו בו תקנו ולא בבנו והש"ך תמה ע"ז דמה לי היא מה לי אבוה לכך פי' הוא דהירושלמי מיירי שפגם אביו ומת וס"ד שיפסיד היורש דאין אדם מוריש שבועה לבניו קמש"ל דנשבע שלא פקדנו ונוטל ותמה בתומים ע"ז דא"כ מאי ראי' מייתי הירושלמי דאין היורש נשבע שבועת אין לי שאני התם דל"א שיפסיד היורש אבל אין לי צריך לישבע כיון שיכול לישבע ופי' הוא דהירושלמי מיירי דהיורש הוא הלוה וטוען שפרע למלוה והמלוה מודה שקיבל מקצת לא חשיב פוגם דל"ש בי' עבד לוה הי' לו ליקח שובר ולא להניח השטר עכ"ד והוא תמוה דהא בכתובה פשיטא דלא שייך עבד לוה כלל כמבואר להדיא בתוס' כתובות פרק האשה שנתארמלה שכתבו דל"ד בלוה כותבין שובר דעבד לוה יכו' אלא אפי' בכתובה ושטרי מקח ע"כ. הרי להדיא דבכתובה לא שייך האי סברא כלל וליכא העזה ואפ"ה אמרו פוגמת נשבעת וכ"ש בנו של לוה שעשה טובה לאביו עכ"פ ומה שהקשה על ראיות בעה"ת מירושלמי:

לק"מ והוא דבלא"ה יש להבין בירושלמי דקאמר יורש שפגם אביו שטר חובו הבן גובה שלא בשבועה בזה יפה כח הבן מכח האב דהאב צריך לישבע והבן גובה בלא שבועה וקשה הא אח"כ אמר ר' אלעזר וצריך לישבע שלא פקדנו אבא א"כ מה שביעה יש עוד הא אי אפשר לו לישבע והאיך שייך הבן גובה שלא בשבועה גם מה יפה כח הבן שייך בזה גם מה דקאמר תקנה תקנו בו שישבע בו תקנו ולא בבנו העמדת את בנו על דין תורה וקשה הא דין תורה שאינו נשבע אי לא טעין וכאן נשבע שלא פקדנו אפי' לא טעין דאי ר"א בטעין קאמר מאי ארי' פוגם אפי' לא פוגם נמי. לכן נראה דהכא איירי שטען היורש שאביו נפרע מקנתו והי' אפשר לומר דאם היורש יודע בבירור שלא נפרע אביו ישבע שהוא כן ויטול כמו אביו ואי אינו יודע יפסיד כמו אביו ועל זה אמרו דיפה כח הבן דנוטל בלא שבועה פי' אף שאומר שיודע בבירור שלא נפרע אביו וע"ז אמר ר"א דעכ"פ נשבע שלא פקדנו דכל מה שהיורש יכול לישבע נשבע כמו אביו וממילא אפי' טעין טענת ברי איני נשבע רק שלא פקדנו ולא שיודע בבירור דכיון דלעולם אינו יודע העמידהו על דין תורה נמצא ראיית בעה"ת נכונה וברורה דהא שם אף אם היורש יכול לישבע שיודע בבירור אינו נשבע דלא תקנו בו בטענת ברי וה"ה בשבועת אין לי וכן הוא מבואר בלשון הש"ך שכתב וז"ל ומשמע שם שרצה לומר לאפוקי דלא נימא שאפי' מת יפסיד היורש או שישבע שיודע בבירור שלא נפרע השאר קמש"ל דלא עכ"ל. ולכאו' הוא תמוה דהא ע"כ הא דקאמר מעיקרא יפסיד היורש היינו ג"כ לפי שהוא צריך לישבע שיודע בבירור א"כ מה זה שכתב אח"כ או שיודע בבירור היינו הך ובע"כ דכוונתי דירושלמי תרתי קמש"ל חדא דאי אינו יודע לא נימא שיפסיד אף גם אם טוען ברי לא נימא שישבע שיודע בבירור וה"ז מבואר כפי הנ"ל ולק"מ. איברא צ"ע לטעם הירושלמי משים דבדין הוא שאפי' אביו לא ישבע דלפ"ז לתנא דברייתא דחשיב פוגם בין הנשבעין ונוטלין יהי' הדין גבי יורש שיפסיד כמו שכיר דבהדיא מבואר בירושלמי שאם מת אין יורשי השכיר נשבעין ונוטלין ולא שייך הטעם בדין הוא אביו לא ישבע דלתנא דברייתא נהפוך הוא כמ"ש התוס' שם בד"ה ואילו אמנם בגמרא דינו משמע דלאו מהאי טעמא אתינן עלה רק משום הבו דלא לוסיף עלה דרב ושמואל ולפ"ז גם לתנא דברייתא הדין כן ובלא"ה צ"ע בדברי תוס' הנ"ל ויתבאר לקמן בעזה"י:

ב

ואפי' הי' עדים בשעת הפרעון. זהו אבעי' בגמרא ופשטינן לה מברייתא דקתני הפוגם שטרו שלא בעדים ודחינן לא מבעי' קאמר לא מבעי' בעדים דוודאי צריכה שבועה אבל שלא בעדים אימא תו הוי כמשיב אבידה ותשקול בלא שבועה קמש"ל והקשה הרב בעל גי"ת לדעת הרמב"ם ור"י הלוי דלא אמרי' מיגו לפטור משבועה מאי קמש"ל הא הוי מיגו לפטור משבועה ועיי"ש שהאריך דליכא למימר דהא גופא קמש"ל ולפענ"ד נראה ליישב דהא התוס' כתבו שם דס"ד שלא בעדים שהוא זוכר במקצת הפריעה וודאי דקדק א"כ ל"ש בזה מיגו לפטור משבועה כיון דכל השבועה נתקנה משום דלא דייק וכאן הא דק ואין מקים לשבועה אך יש להבין בתוס' גופא מה זה שאמר דס"ד משיב אבידה תיפוק לי' דדייק ובלא"ה אין מקום לשבועה וצ"ל בכוונת התוס' כך דוודאי יש להבין האיך אפשר דכיון דזוכר מקצת הפריעה אמרי' דדייק דאדרבא נהפוך היא דבלי פוגם דאיננה זוכרה שום פרעון לא אמרי' לא דייק כמ"ש התוס' שם ואיך נאמר כאן דפוגמת בעדים לא דייקה שאינה זוכרה שום פרעון רק בלי עדים שזוכרה מקצת דייקה ונ"ל דוודאי אי אינה זוכרה שום פרעון כמו בלי פוגם לא אמרי' לא דייק רק בפוגמת בעדים אמרי' דהיא זוכרה מקצת אבל אינה יודעת כמה וטוענת סכום כך וכך מחמת העדים אבל בלי פוגם שהיא זוכרה בעצמה סכום פרעון כך וכך שפיר אמרי' דדייקה רק שיש מקום שבאמת זוכרת הפרעון ואינה יודעת כמה ומערמת וטוענת שקר שנפרעה סכום כך יכך כדי לפטור משבועה וע"ז אמרי' כיון דליכא עדים ליכא למיחש שטוענת שקר דאי בעי הוי כפרה בכולה וכיון שטוענת אמת מהימנא כיון דדייקה אי האמת אתה שנפרעה סכום כך וכך ולפ"ז לק"מ קושית הגי"ת הנ"ל דוודאי מיגו לפטור משבועה לא אמרי' והכא שאני דעיקר השבועה משום לא דייק וכאן הא לפי טענותה דייקה רק מה שיש לחוש לשקר מהני מיגו וממילא נעקר הטעם שהשבועה נתקנה על ידו: (ג)

ואפי' דקדק בפרוטה. הרי"ף השמיט הך בעי' יכתב הר"ן דסמך על סתם משנה והקשה בעל גי"ה דא"כ למה הביא בעי' דפוגמת בעדים הא בהא יש לסמוך טפי על סתמיית המשנה אבל באמת לק"מ דפוגמת בעדים שאני דאיכא ברייתא דקתני בהדיא שלא בעדים ואי אפשר לסמוך על סתימת המשנה נגד הברייתא דמפרש להדיא לכן הוצרך הרי"ף להביא מסקנת הגמרא דברייתא לא מבעי' קאמר והשתא שפיר סמכינן על סתמיית המשנה ואפשר דמהאי טעמא כתב הרי"ף ומסקנא משמע דאיפשטא ובאמת בגמרא לא נפשט כלום ובעל גי"ת כתב דהרי"ף דייק מדקאמר לא מבעי' ולא קאמר דעלמא לא מבעי' וקשה גופא מנא ידע כיון דלא איפשיטא ולפי הנ"ל ניחא דוודאי פוגמת בעדים עדיף טפי מפחות משו"פ לסמוך על סתם משנה רק מחמת הברייתא דמפרש להדיא שלא בעדים אבל לפי האמת דליכא לאוכיחו מברייתא ממילא סמכינן בהא על סתם משנה ומ"מ הרי"ף דלא מחלק וכתבה למתני' סתמא מבואר דלא מחלק אף בפחות משו"פ והיינו כיון דבגמרא לא איפשט אבל בפוגמת בעדים כתב ומסקנא והיינו דאיפשטא כנ"ל. ובזה יש ליישב הסוגי' דפרק כל הנשבעין דפריך מה בין זהו לפוגם ולא קאמר לפוגמת ועיי"ש פירש"י ולפי הנ"ל ניחא דממתני' ליכא קושיא דקמש"ל פוגמת סתם ואפי' בעדים ולא אמרי' א"א דפרעה בעדים הוי פרעה לכך פריך מברייתא דקתני בהדיא שלא בעדים ודו"ק. והנה התוס' כתובות הקשה למה בפוחתת לא אמרי' הערמה ובפחות משו"פ חיישינן להערמה ונראה ליישב לפמ"ש הגי"ת דהא דקאמר איערומי מערים הכוונה דבאמת קיבלה כך רק שבערמה נתנה על לבה לזכור חשבון זה כדי לפטר משבועה אבל מ"מ לא דייקה ולפ"ז ניחא דגבי פוחתת לא חיישי' להערמה דא"כ טוענת שקר והרי יש לה מיגו דאי בעי כפרה בכולה דאי אמת אמרה ממילא ליכא שבועה דפוחתת באמת דייקה משא"כ לעיל ליכא מיגו דאנן אמרי' דאמת אמרה רק בערמה נתנה על לבה לזכור חשבון זה ולא דדייקה וא"כ ליכא מיגו ולזה כוון הסמ"ע סקי"א שפירש הטעם בפוחתת דהמלוה נאמן במיגו ותמה באורים דמה צורך לזה ולפי הנ"ל ניחא דלולי מיגו אף בפוחתת חיישינן להערמה וזה ברור בכוונת הסמ"ע ועוד נראה דדוקא פוחתת לא חיישי' להערמה כיון דבאמת בלבה דלא נפרע יותר לא תערים לטעון שקר מבואר כזה כדי לפטור משביעה משא"כ פחות מפרוטה שבאמת כך נפרעה סכום כזה מעט מעט רק לא על דרך זה ובזה יש לחוש להערמה ודו"ק:

ד

בין בכולו בין במקצתו נוטל בלא שבועה. כן כתב בעה"ת שער כ"א והאריך הרבה שם ולדעתי דין זה צ"ע וכמו שאבאר וז"ל בעל התרומות שם ח"ד דין ב' והיכא דכתב מהימנית עלי אמר לא נפרעתי ולא פי' בין בכולו ובין במקצתו דהא איכא מ"ד דיד בעל השטר על התחתונה דבכולו דלא מרעי לי' שטרא הימני' אבל אי פגים לי' דאיתרע שטרא לא הימני' ואיכא מ"ד דכ"ש הוא דהשתא כשיש כפירה גדולה ביניהם מהימן מלוה. כשיש כפירה מועטת לא כ"ש הילכך לכל דבר נכנס לשון הנאמנות ואנן כסברא בתרא מסתברא לן וסוגי' דשמעתא דפרק הכותב הכי מוכח וכו' עכ"ל. ולכאו' תמוה האי ק"ו דאנן הכי קאמרי' דלא הימני' אלא במילתא דתליא בנאמנות של זה באמת ושקר אבל במקצתו דלא דייק והוא סובר שבאמת לא נפרעתי יותר אהא לא הימני' דאי לא רמי עלי' שבועה לא דייק ויסבור באמת שהדין עמו וזה ברור:

איברא דהרב בעל גי"ת הקשה על דעה זו דמאי פריך מה בין זהו לפוגם שטרו הא טובא איכא בינייהו דפוגם אפי' בנאמנות נשבע משא"כ בלא פיגם והרב בעל גי"ת חשב ליישב דעל שטר זה שהוא משביעו עכשיו פריך מה נפקא מינה אם הי' פוגמו ובאמת גם רש"י כתב שם כן אבל באמת הוא תמוה חדא דלישנא וכי מה בין זה לפוגם שטרו משמע דקושיא הוא ולא בלשון שאלה וכן מבואר בתוס' שם עיי"ש ועוד מנא לי' לרב אחא ברי' דרבא דלרב פפא יש חילוק עכשיו שלא פגמו מאילו פגמו ובע"כ דהדיוק הוא מדנקט במתני' פוגמת ש"מ בלי פוגם לא ולדעה הנ"ל לק"מ וכן רש"י אע"פ שפירש שעל שטר זה פריך מ"מ הביא המשנה הפוגמת והיינו כמ"ש והוא היפוך מהרב בעל גי"ת וקושיא זהו הוא קושי' עצומה לכאו':

ולכאו' הי' נראה ליישב קו' זו עפ"י מ"ש התוס' למיפרך ממתני' מנכסי יתומים לרב אסי דליכא לאוקמי בגדולים ומ"מ פריך שפיר ממתני' אין נפרעין אלא מן הזבוריות כדי דלא נפשוט אבעי' יתומים שאמרו גדולים או קטנים והשתא מה התם דבאמת נפשוט האבעי' מברייתא דאביי קשישא ומ"מ פריך דלא נפשוט מהתם א"כ כ"ש הכא דמבעי' לן פוגמת בעדים אי נשבע אי לא ופשטינן לה מברייתא דקתני שלא בעדים ודחינן לא מבעי' קאמר וכו' אימא תהוי כמשיב אבידה והשתא שפיר פריך מה בין זו לפוגם שטרו דאי גם בלי פוגם כפוגם נשבע תיפשוט פוגם בעדים לא דליכא משיב אבידה כלל כיון דגם בלא פוגם נשבע וכ"ש לפי מה שכתבו הפוסקים דלהרי"ף נפשוט האבעי' דאף בעדים נשבעת וליכא ספיקא וקשה הא מברייתא מוכח בעדים לא ומשיב אבידה ליכא [וכבר הארכתי בכיוצא בזה בתשובה להגאון מוהרעק"א זי"ע ולא פרכה]. אך אכתי קשה לי דבשנים אוחזין גבי חצי' שלי מבואר דאף בכה"ג קמש"ל דאמרי' איערומי מערים א"כ הכא אכתי ליכא למיפשט מברייתא דהא גופא קמש"ל דאיערומי מערמת ואף שכתבו הרא"ש והריטב"א שם דדוקא התם איצטרך לאשמעינן משום דעיקר השבועה הוא רק עולה כדי שלא יהא כאו"א הולך ותוקף ס"ד בסברא כל דהו לדחות אבל בעלמא לא וא"כ ה"נ ליכא למיטעי כלל כיון דנשבעת מדינא אבל באמת דע"כ לא כתבו הרא"ש והריטב"א כן אלא דטענת כולה שלי בעצמותה לא עדיפא מחצי' שלי שיהא נראה יותר נאמן אבל כל היכי שבטענה האחרת יהא נראה יותר נאמן שפיר יש הו"א להימני' במיגו כדמוכח להדיא בשמעתין דסלעים דינרין דכיון דבשתים נראה יותר נאמן אף שיצטרך לישבע ס"ד דהוי משיב אבידה כמ"ש התוס' שם ע"ש בגמרא. ה"נ מסתברא וכו' דמבואר להדיא כנ"ל וכן מבואר בתוס' גיטין גבי שני כיסין קשורין ע"ש וה"ה הכא פשיטא דבלי פוגם נראה יותר נאמן דהא לתנא דברייתא בפוגם הורע כח השטר משא"כ בלי פוגם וא"כ אכתי ליכא למיפשט מברייתא מידי וקושי' הנ"ל במקומה ועוד דהא בלא"ה ליכא למיפשט מידי דלהך דעה מצי לאוקמא ברייתא גופא בנאמנות סתם ושפיר הוי משיב אבידה דלכולה הימני' משא"כ למקצתו וזה ברור: אך באמת בלא"ה לק"מ קושית הגי"ת הנ"ל והוא דרב פפא בהדיא קאמר אמרי' לי' זיל שלים ואי טעין ואמר השבע לי משבעינן לי' א"כ ע"כ דהמקשה מה בין זה לפוגם לא סליק אדעתי' טעמא דרבא דלא דייק דאל"כ האיך סליק אדעתי' דפוגמת ג"כ אי טעין כיון דהטעם דלא דייק מאי נפקא מינה בטענותו סוף סוף אי לא רמי עלי' שבועה לא דייקה ועוד דא"כ תיקשי לי' מה צורך לטעם דלא דייק כיון דבלא פוגם דלא שייך האי טעמא משבעינן לי' אי טעין וע"כ דלא אסיק אדעתי' טעמא דלא דייק והשתא שפיר פריך מה בין זה לפוגם דכל הטעם בנאמנות סתם משום דבמקצתו לא דייק לא הימני' אבל לס"ד אין חילוק בנאמנות כיון דלא ידע דלא דייק וזה ברור לדעה הנ"ל:

אך מדברי התוס' כתובות (פ"ז:) משמע לכאו' דלא כדעה הנ"ל דנאמנות מהני למקצתו ג"כ דהקשו לרבא דפרע דייק דמיפרע לא דייק להימני' במיגו דלא פוגם ותרצו בדדמי והקשו משכיר ויש לתמוה הא בשבועות כתבו התוס' גבי בע"ה דלא ממתינן למחר כיון שהותחל לכפור שוב לא יודה שלא יהא מוחזק שקרן והשתא מה התם דחשבינן לטרוד מ"מ לא ירצה להודות שלא יהא נראה שקרן כ"ש כאן דאין כאן מיגו דלא פוגם דיראה שמא יטעון השבע לי ואם בלא פוגם דייקה היטב והיא לא תוכל לישבע כיון שנפרעה באמת עכ"פ אותו מקצת ותצטרך להודות ותהא מוחזקת שקרן גמור משא"כ בלא פוגם לא תהא מוחזקת שקרן כיון דלא דייקה וע"י שבועה תידוק ועי' בספר הפלאה ואמת דמתחילה עלה ברוחי לומר דדעת התוס' כדעת המרדכי בשם הר"י מקורבל והג"א דאין נשבעין שבועת אישתבע לי על קרקעות א"כ הכא דאיכא קרקעות כקושית רבא א"כ איכא מיגו דלא פוגם ואז ליכא שבועה על קרקעות. ובזה יש לפרש דברי מהרש"ל בתוס' שם בד"ה שתי תשובות דהקשו איכא שלישית דהכא לא שייך מישתמיט וכתב מהרש"ל לפי מה שפירשו התוס' בכמה מקומות משום מיגו הכא ל"ש מיגו ותמהו המחברים על דבריו ובספ"י פירש דרמב"ח ידע דלא דייק א"כ ליה מיגו דהוי בדדמי ודבריו תמוהין דלפירש"י משום מיגו דחשיד אממונא פשיטא דלא קשיא כיון דלא דייק לא שייך חשיד אממונא ולפי הנ"ל דוודאי לסברת רמב"ח דנשבעין על קרקעות א"כ פשיטא דעכשיו דנתקנה שבועת אישתבע לי ליכא ממיגו דאין חילוק בין שבועת משנה לשבועת התורה כלל בחומר השביעה (ועי' תומים סי' פ"ט) רק אח"כ לסברת רבא דאין נשבעין על קרקעות שפיר מקשה בתוס' הא איכא מיגו דלא פוגם דאין נשבעין על קרקעות אך כל זה לא נח לי דהא התוס' שבועות פרק שבועת הדיינין בד"ה וכי מה בין הקשו דליפרך אמתני' פוגמת ותרצו דהתם לאו משום איש שתבע לי והביא ראי' מנדר ושבועה ובאמת אין ראי' דכיון דנתקנה שבועת אישתבע לא קאי נאמנות ליורשין וקשה הא בלא"ה ע"כ לאו משום אישתבע לי דהא קתני מנכסים משועבדים ואין נשבעין על קרקעות וע"כ דהתוס' ס"ל דנשבעין שבועה זו על קרקעות והיפוך מדעת הר"י מקורבל:

והנה לכאו' הי' נראה ליישב קושי' הנ"ל בדרך אחר דקושי' תוס' הוא כך לפי מה שהקשו בשבועות ליפרך אמתני' גופא ותרצי דבמתני' טעמא לאו משום אישתבע לי והשתא אי ס"ד דלולי אישתבע לי הוי מיגו מעליא תיקשי מה בין זה לפוגם דע"כ דאישתבע לי משביעין דאל"כ איכא מיגו דלא פוגם ובזו יש ליישב ג"כ מהרש"ל הנ"ל דלעיל ליכא לאקשויי משום מיגו כלל דוודאי יש להבין מה דס"ד דרמב"ח ונ"ל דס"ל מתני' כב"ש כמו שאמרי בירושלמי וקשה למה לו כ"ז ומאי קשי' לי' דנימא שבועה דרבנן כבית הלל וצ"ל דקשיא לי' דקתני פוגמת נשבעת ומנכסים משועבדים משום אישתבע לי כמו שפירש"י וקשה מה בין זה לפוגם לזה דחק לאוקמא כב"ש ומתני' שבועה דאו' משא"כ כלא פוגם שבועה דרבנן והמעיין ברש"י יראה לאחר תירוץ רבא שבועה דרבנן הקשה מה בין זה לפוגם ש"מ דמעיקרא החילוק כאן שבועה דאורייתא כאן שבועה דרבנן ובזה מיושב מה דפריך בשבועות לפוגם שטרו דהיינו ברייתא ושביק מתני' וע"כ משום דיש לומר שבועה דאורייתא אבל ברייתא דחשיב לה בין הנשבעין ונוטלין ש"מ שבועת המשנה שפיר פריך ולפ"ז יפה כתב מהרש"ל דלרמב"ח אין כאן קושיא שלישית משום מיגו דלפי דעתי אין חילוק בין פוגם ללא פוגם רק בשבועה דאורייתא ושבועת המשנה וחומר השבועה בשניהם שוה ומאי מיגו יש כאן דסוף סוף תשבע שבועת המשנה אבל אחר כך שפיר הקשו תוס' כנ"ל ודו"ק אבל מה דקשיא לי לפ"ז מה זה שהקשו אח"כ משכיר שאני התם דוודאי הוי מיגו דהעזה דהא עכשיו אינו מעיז כיון שהוא טרוד משא"כ בלא שכרתיך מעולם מעיז וכמ"ש התוס' גופא גבי שכיר ורק התם שאני כיון דהוי לפטור מממון אמרי' מיגו דהעזה א"כ הכא גבי פוגמת שפיר ליכא מיגו דהוי מיגו דהעזה לפטור משבועה ועי' ש"ך סי' פ"ב בכללי מיגו שכתב חילוק זה לדעת תוס' וא"כ אין כאן קושיא משכיר והתוס' לא תרנו כלום והניחו בקושיא וכן מצאתי באמת תירוץ זה בשם הרשב"א ז"ל:

אשר על כן לבי אומר לי בכוונת התוס' כך והוא דיש להבין בגמרא דקאמר לא מבעי' בעדים וכו' אימא תיהוי כמשיב אבידה קמש"ל וקשה הא התוס' כתבו דתנא דברייתא דחשיב בין הנשבעין ונוטלין סובר להיפוך דה"ד פוגם אפי' בשבועה לא יטול דהורע כח השטר ונ"ל כמו שכתב מהרש"א דעיקר פוגם קמש"ל דניטל בשבועה ושלא בעדים קמש"ל דצריך שבועה. והנה יש לתמוה למה להו לומר דקמש"ל משיב אבידה ובאמת ל"ש משיב אבידה כיון דלא דייק וליכא למימר דהוא גופא קמש"ל דלא דייק דהא מפוגמת בעדים ידעי' דלא דייק ואמת שהתוס' הרגישו בזה וכתבו דס"ד כיון שזכיר מקלת הפריעה' אמרי' דדק וקשה מה צורך לזה כיון דתנא דברייתא סובר דס"ד פוגמת אפי' בשבועה לא יטול דהורע כח השטר והיינו דאיתרע חזקה כיון דפרע מקצת וזהו שלא בעדים איתרע כיון שהאמינו ופרע מקצת משא"כ בעדים א"כ שפיר קמש"ל תנא דברייתא שלא בעדים לאשמעינן דאפ"ה נוטל בשבועה ככל הנשבעין וניטלין ואין כאן ראי' דפוגם בעדים לא וזה פשוט כיון דעיקר כוונת התנא דברייתא להכי לכך נקט שלא בעדים וצ"ל דאכתי מוכח בעדים לא דאל"כ לא ליתני שלא בעדים רק פוגם שטרו סתם וממילא ידעי' שלא בעדים דאי בעדים לא איתרע ואין לחשוב בין הנשבעין ונוטלין וע"כ דשלא בעדים אתי לאורויי בעדים לא ולפ"ז השתא נמי האיך קאמר דקמש"ל משיב אבידה הא בלא"ה מפוגם שטרו סתם ידעינן דל"ה משיב אבידה דע"כ שלא בעדים איירי מדחשיב לה בין הנשבעין ונוטלין וצ"ע לכאו' לכן נראה דס"ל לתוס' כדעת רב האי גאון שהביא הטור דפוגם אפי' בתו"ז נשבע והשתא שפיר ליכא למידחי דברייתא שלא בעדים קאמר לאשמעינן דנוטל בשבועה ולא איתרע משום דא"כ ליתני פגם סתם כנ"ל אבל השתא שפיר מדחה אימא תיהוי כמשיב אבידה והכוונה כך דוודאי לאח"ז ליכא מיגו כנ"ל דיטעון השבע לי רק הכוונה אפי' בתו"ז דאז בלי פוגם לא יכול לטעון השבע לי ושפיר איכא מיגו קמש"ל דאפ"ה לא מהני מיגו והשתא הא לא מוכח מפוגם התם דשלא בעדים לאח"ז ג"כ איתרע ובהא ס"ד שלא יטול אף בשביעה אבל תו"ז דאיכא מיגו אין צריך שבועה כלל קמש"ל שלא בעדים דלא אמרי' מיגו כלל ולפ"ז מוכת דפוגם בתו"ז נשבע ג"כ וזהו כוונת התוס' לעיל בקושייתם דניהו דלאח"ז ליכא מיגו כנ"ל דיטעון השבע לי מ"מ הא בתו"ז ג"כ ע"כ דאיכא שבועה כנ"ל וליהמני' במיגו דלא פ גם ואז לא יוכל לטעון השבע לי וע"ז תירצו דהוי מיגו בדדמי וע"ז הקשו שפיר משכיר דליכא למימר כתי' הרשב"א דהוי העזה לפטור משבועה דהא בשמעתין דסלעים דינרין מבואר להדיא לר"ע הוי משיב אבידה אף דשתים הוי כופר הכל ומעיז משום דשטרא מסייע ל"ה העזה א"כ כ"ש כאן דאם לא תפגם ליכא העזה דאז חזקה דתו"ז מסייעה לה וקושיא עצומה היא משכיר ודו"ק ולפי זה מוכח מדברי התוס' דנאמנות מהני אפי' למקצתו דאל"כ אכתי לא קשה מידי דבתו"ז באמת אינו נשבע פוגם רק ברייתא בנאמנת לכולה דלא אזיל למקצתו ואתי שפיר ג"כ על הדרך הנ"ל ואין לומר דבאמת כך כוונת התוס' להקשות במה נפשך אי דבתו"ז נשבע אי בנאמנות סתם א"כ ליהימני במיגו דלא פוגם דאז לא יוכל לטעון השבע לי ובאמת זה אינו דא"כ אכתי לא הקשו כלום משכיר כתירוץ הרשב"א הנ"ל דנאמנות לא מסייע לי' לגוף הטענה משא"כ חזקה דתו"ז שפיר מסייע לי' ולא הוי העזה: אך לפ"ז נהי דדעת התוס' כן מ"מ לדעת הטור ומחבר שפסקו כרמב"ם דפוגם תו"ז אינו נשבע א"כ תיקשי קושי' הנ"ל וע"כ דנאמנות לכולה לא מהני למקצתו והאיך פסקו בזה כסברא בתרא של בעל התרומות דמהני למקצתו ואפשר לומר בדוחק דס"ל דנהי דנאמנות סתם מהני למקצתו מ"מ אם פירש לכולה דוקא ולא למקצתו בודאי לא מהני למקצתו ואתי שפיר ברייתא הנ"ל בנאמנת בפי' לכולה דוקא דלא למקצתו אך יותר נראה דהם לא ס"ל כלל כתי' התוס' דברייתא סובר דפוגם ס"ד דאפי' בשבועה לא יטול אלא דס"ל כתנא דידן דפוגם בדין הוא דיטול בלא שבועה כדמוכח בירושלמי דמהאי טעמא הבן נוטל בלא שבועה עי"ש:

אמנם בקושי' תוס' דחשיב בין הנשבעין ונוטלין טעמא אחרינא איכא דס"ד כמו בשכיר עקרו השבועה מבעה"ב משום כיין שהתחיל לכפור שוב לא יודה אפי' ע"י שבועה כמ"ש התוס' א"כ ה"נ כיון דלא דייקה ישבע בעה"ב ואי דעל ידי שבועה תידוק מ"מ כיון שהתחיל לכפור שוב לא תודה לזה קמש"ל דנוטלת בשבועה והטעם דדוקא גבי בעה"ב דחשבינן לי' למסופק כמ"ש התוס' שם א"כ עכשיו שהוא טוען ברי הוא טוען שקר דבאמת מסופק הלכך כשיודה אח"כ מוחזק שקרן שטען ברי מה שהי' מסופק ולא אמרי' ששכח כ"כ עד שחשב ברי שפרע דהאיך אפשר שישכח אדם ויסבור על שלא עשה שעשה בברי גמור משא"כ הכא שהיא שלילת הפרעון שפיר יש לומר שנפל הפרעון ממחשבתה וחושבת שבאמת לא נפרעה א"כ אח"כ כשתודה לא תהא מוחזקת שקרן ובזה מיושב ג"כ קושית התוס' משכיר דהתם שפיר אמרי' דהוא מסופק איכא מיגו משא"כ הכא בשלילת הפרעון היא חושבת באמת שלא נפרעה והוי שפיר בדדמי ומ"מ ע"י שבועה תידוק משא"כ גבי שכיר כיון שהוא מסופק לא יודה שיהא מוחזק שקרן ולפי הנ"ל לא קשה מידי בברייתא דבזה אין חילוק בין פוגם בעדים לפוגם בלא עדים אך מ"מ לפי תירוץ התוס' אי נימא דלא כרב האי יש ראי' לדעה הנ"ל כנ"ל:

גם מה שהק' בעל התרומות מהא דאמרי' פרק הכותב כתב לה נדר ומסקינן בגמרא דפטרה גם משבועת פוגמת והתם ע"כ בנאמנות סתם דאי בפירוש מ"ט דמ"ד פוגמת לא הא בהדיא פטר לה ומכח זה הסכים עם החולקין דמהני נאמנות למקצתו וגם בזה נראה דלאו ראי' הוא כלל דדוקא התם שפיר שפטרה סתם וכתב נדר ושבועה אין לי עליך שפיר אמרי' דמכל שבועה ונדר פטרה משא"כ הכא דקאמר מהימנת עלי לומר לא נפרעתי א"כ בכולה דתליא בנאמנות דילי' פוטרו משא"כ במקצתו דלא תליא בנאמנות דילי' לא פטרו כמ"ש והנה הרמב"ם ז"ל פט"ו מהל' מלוה כתב התנה הלוה וכו' טען הלוה פרעתי מקצתו נאמן וכו' וכתב ה"ה מדברי רבינו יש ללמוד דנאמנות סתם מהני בין בכולו בין במקצתו והקשה בעל גי"ת שער כ"א דהא פשיטא דכוונת ה"ה להוכיח אפי' בנאמנות מלוה דבלוה נאמר להדיא וקשה האיך מוכח בנאמנות מלוה דמרעי לשטרא כסברא קמייתא שהביא בעל התרומות ולק"מ כיון דעיקר כוונת סברא קמייתא דיכול לומר לא פטרתי רק בלא פוגם דדייק משא"כ בפוגם דלא דייק א"כ התם נמי הא יכול לומר כיון דעיקר הטעם דכופר הכל פטור מטעם חזקה אין אדם מעיז א"כ שפיר יש לומר שלא פטרו אלא אם יכפור הכל דבזה ידע שלא יכפור בו מכת חזקה אין אדם מעיז משא"כ במקצתו דיכול להעיז לאפטורי וזה טענה נכונה כמו טענה הנ"ל ומ"מ פסק הרמב"ם דמהני למקצתו א"כ ה"ה בהך טענה בנאמנות מלוה וזה ברור אך עדיין יש לדחות לפי הנ"ל דוודאי כל מה שאינו סובל לשון הנאמנות בעצמו שפיר אמרי' דמסתמא מכל דבר פטרו כמו כתב לה נדר ושבועה משא"כ חילוק שסובל לשון הנאמנות בעצמו כיון שאומר מהימנת עלי ובמקצתו ל"ש מהימנת עלי שפיר יש לומר כסברא קמייתא בבעה"ת ודין הטור ומחבר צ"ע:

סעיף ה.

עד אחד מעיד בשטר שהוא פרוע לא יפרע אלא בשבועה (ה) במה דברים אמורים כשעבר זמנו אבל אם הוא תוך זמנו נפרע שלא בשבועה (ו) אלא א"כ טען הלוה ישבע לי. עד אחד מעיר על שטר שהוא פרוע ומת המלוה עד שלא נשבע אין יורשיו גובין אותו והוא הדין לפוגם שטרו ומת עד שלא נשבע: (ה)

בד"א כשעבר זמנו אבל בתוך זמנו וכו' אלא א"כ טען הלוה ישבע לי. לשין הרמב"ם בתו"ז יפרע בלא שבועה עבר זמנו לא יפרע אלא בשבועה ודבריו צריכין ביאור דהא כבר כתב הפיגם לא יפרע אלא בשבועה ועיין לעיל סי' ע"ח סק"ב בארתי דברי הרמב"ם לנכון ושם הארכתי בענין מיגו לחייב שבועה ואכ"מ. והנה הרב המגיד כתב על הרמב"ם אבל אני חוכך בדין פוגם שטרו דהא איתרע חזקה דאין אדם פורע תו"ז וכתב המל"מ פי"ד מהל' מלוה דה"ה לא מפקפק אלא לענין שבועה אבל מודה במלוה ע"פ דלא איתרע חזקה ואחריו נמשך בעל קצוה"ח להלכה ודבריהם תמוהין דהא ק"ו הוא מה הכא דאפי' בלאו הך חזקה דתו"ז נוטל בשבועה ומ"מ לא אהני לי' חזקה דתו"ז לפטרו משבועה גרידא כ"ש במלוה ע"פ דלולי חזקה דתו"ז הלוה נשבע היסת שאין כח בחזקה זה להוציא ממון דאיזהו כח גדול להוציא ממון או לפטור משבועה הוי אומר להוציא ממון דע"א פוטר מן השבועה ואינו מוציא ממון וגדולה מזה דעת בעל התרומות שער ח' חלק א' דין ב' דאם טוען שפרע מחצה מן השטר איתרע חזקה דשטרך בידי מאי בעי ואף דכבר השיגו הש"ך סי' פ"ב בזה מ"מ פשיטא דהיינו דוקא בשטר דלא מרע לחזקה אשארא דאינו בדין דמניעת לקיחת השובר תבטל חזקה דלקיחת השטר או בשביל שהי' איזהו סיבה שלא לקח שובר נאמר דגם אח"כ הי' כן משא"כ החזקה דתו"ז דאיתרע החזקה בעצמותה ואדרבא נראה לפענ"ד ברור דגם הרמב"ם מודה בעל פה דאיתרע חזקה ואינו גובה אלא הלוה נשבע היסת שאין כח בחזקה זה למוציא ממון רק משבועה קא פטר לי' ועיין לעיל סי' ע"ח סק"ב ובזה נראה ליישב דברי המחבר שכתב אלא אם טעין השבע לי ותמהו המחברים ולפי הנ"ל ניחא דקשיא לי' למחבר מה זה דאמרי' דאי טעין השבע לי משבעינן ואי לא לא וקשה במה נפשך אי הסברא נותנת דוודאי לא פרע מאי אירי' אי טעין ואי לא אלים הסברא כ"כ לפטור משבועה א"כ מאי אירי' דלא טעין וכי בשביל שאינו יודע יפסיד כגון זה פתח פיך לאלם הוא וצ"ל דהטעם כן דוודאי אלים חזקה דוודאי לא פרע רק דיש לומר דסמך על השבועה שיכול להשביעו לכך לא חשש להניח השטר בידו וזהו אי יודע לטעון שבועה אבל אי לא טעין שבועה כלל אלים החזקה דוודאי לא פרע ולפ"ז ה"מ דמהני חזקה דתו"ז בשטר ליפטור משבועה אבל להוציא ממון לא ולפי"ז כשטוען השבע לי כל כמה דלא נשבע ליכא חזקה דשטרך בידי מאי בעי כנ"ל ואז לא מהני החזקה כלל רק בדלא טעין השבע לי דאז אלים החזקה דשטרך בידי מאי בעי ומהני חזקה דתו"ז אף דאיתרע ליפטור משבועה וכמו כן הטעם בעד אחד דוודאי מן הדין חזינן דכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייב שבועה אלמא דיש כח באחד לשבועה כמו שנים לממון א"כ בתו"ז נמי אולי הי' שנים מעידין דפרע תו"ז מהימני' למה לא יהא אחד נאמן לחייבו שבועה ואף דהוי נוטל מ"מ מתקנת חכמים ישבע להפיס כיון דבאמת כחו אלים כשנים לממון וצ"ל דהיינו טעמא דחזקה דשטרך בידי מאי בעי אוקי נגד ע"א דוודאי הך חזקה אלים מע"א להוציא ממון ונשארה החזקה דתו"ז להוציא ולפטור משבועה כמו בעלמא במלוה ע"פ ולפ"ז דוקא בלא טעין השבע לי דאז החזקה בתקפו כנ"ל משא"כ אי טעין השבע לי כל כמה דלא נשבע אין כאן חזקה כלל ולא אלים חזקה דתו"ז להוציא ולפטור משבועה נגד ע"א כיון דהוא אלים לשבועה כשנים לממון וזה ברור (ועי' לקמן גבי ע"א שם הבאתי ראי' נכונה להמחבר):

ו

אלא אם טען השבע לי. עי' סמ"ע שהקשה על הרב שלא העתיק דדעת רבינו האי חולק על זה גם תמה על המחבר שכתב אם טוען השבע לי דמנא לי' זה כי לא נזכר בטור ורמב"ם (ועי' מ"ש בס"ק לפני זה לדעת המחבר). ונראה לפענ"ד לפי מה שהקשה הט"ז דמה פריך מה בין זה לפוגם הא נ"מ בתוך זמנו למ"ד אפי' תו"ז נשבע וא"כ מוכח דפוגם תו"ז לא וקשיא לי' למחבר דהא ר"פ קאמר אמרי' לי' זיל שלים ואי טעין אישתבע לי משבעינן אלמא דוקא אי טעין א"כ מה ס"ד דראב"ד הא במתני' תנן הפוגם לא יפרע אלא בשבועה והאיך ס"ד דיצטרך לטעון אישתבע לי הא סתמא קתני דלא משכחת שיפרע רק בשבועה והא אי לא טעין ליכא שבועה הגם דמפרש כיצד ולא זכר ש שבועה וא"כ החילוח מבואר דע"פ בפי' דוקא אי טעין קאמר וצ"ל דוודאי יש להבין באמת מה זה החילוק בין טעין או לא ואטו בשופטני עסקינן דאי אמרי' לי' זיל שלים בוודאי יטעון אישתבע לי וצ"ל דעיקר התירוץ הא דקא מסיק ואי צורבא מרבנן לא משבעינן לי' ומבואר דזהו דוקא בשבועות אישתבע דקא אתיא מדידי לדידי' אבל שבועות פוגם דקאתי מתקנת חכמים אפי' צורבא מרבנן נשבע והשתא לא קשה קושי' הנ"ל דרב האי לא קאמר רק בפוגם כשיטעון אישתבע לי והשתא ליכא לאיפלגי בתו"ז דכיון דעיקר השאלה דמה נפקא מינה בין אי טעין או לא הא בוודאי יטעון כן א"כ אף בתו"ז ליכא נפקותא והתרצן השיב דנפקותא בצ"מ דזו ראי' להמחבר ודו"ק:

תוכן העניינים

תפארת יעקב חושן משפט חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה