תפארת יעקב חושן משפט חלק ב· רבי יעקב גזונדהייט
על חו"מ סימן עט
דין האומר לא לויתי וחילוק שבין
צא תן לו או חייב אתה ליתן לו.
ובו י"ד סעיפים:
סעיף א (א)
טענו מנה הלויתיך וכפר בב"ד ואמר לא היו דברים מעולם ובאו שני עדים שלוה ממנו מנה ופרעו (ב) והמלוה אומר לא נתפרעתי (ג) הרי זה חייב לשלם:
הג"ה. דכל האומר לא לויתי כאלו אומר לא פרעתי דמי ונאמן על עצמו יותר מק' עדים ומה שאומר לא לוה הרי הוכחש בעדים (טור). ואין המלוה חייב שבועה שהרי (ד) הוחזק זה כפרן ואם לאחר שפרעו חזר ותבעו ואמר פרעתיך שני פעמים (ה) אין משביעין אותו היסת על טענה זו וכן אם הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו ואמר ליה לא היו דברים מעולם וזה אינו כתב ידי אם הוחזק כתב ידו בבית דין או שבאו עדים שהוא כתב ידו הרי זה הוחזק כפרן ומשלם:
א
טענו מנה הלויתיך. פלוגתא דאביי ורבא פרק שבועת הדיינין וידוע דהלכה כרבא וכתבו התוס' ד"ה רבא אמר וז"ל ואביי ל"ל הא דתנן וכו' ולהכי אביי גופא אית לי' פ"ק דב"ב וכו' וכתב מהרש"א ליתא התם הכי בהדיא אלא דאל"כ תיקשי להו דס"ל עביד אינש דפרע בגו זימני' ע"ש ודבריו אינם מובנים כלל דודאי לאביי ורבא לק"מ דמיירי שבא ביומא דמישלם זמני' ואמר הן למחר תבעו ואמר פרעתי תו"ז ולכך חייב שהרי הוחזק כפרן שהודה אתמול לפני עדים שהוא חייב וקמש"ל שאינו נאמן לומר טעיתי במיגו דפרעתי משום דדרך אדם לכוון חשבונו יפה וכעובדא דהנהו גינאי דסוף גיטין ע"ש בתוס' אבל אם אמר להד"ם ל"ה כאומר לא פרעתי לאביי שיכול לתרץ דבריו ודו"ק ועי' תוס' פ"ק דב"ב ד"ה כל האומר לכן נראה בכוונת דבריהם דאזלי לשיטתם דס"ל התם דל"א מיגו דלא חציף והקשו התם דמאי רוצה לפשוט ממתני' מכותל הניבנית דילמא מיירי ביומא דמישלם זימני' דליכא מיגו ותירצו דניחא לי' לשנויי דלא תיקשי לאביי ורבא ג"כ עיי"ש ולכאו' יש לתמוה דמ"מ האיך פשיט ממתני' דשבועות דהא התם ע"כ יומא דמישלם הוא ודוחק לומר למחר לאו דוקא ועוד מנא לי' הא ליפשוט האבעי' ובע"כ דהתוס' ס"ל כדעת הסמ"ע והב"ח לעיל סי' ע"ח דהא דלא אמרי' מיגו דלא חציף היינו באמצע היום אבל בסיף היום שפיר אמרי' מיגו והשתא ניחא דס"ד דקאמר למחר בכל היום א"כ קשה הא איכא מיגו אך קשה קו' תוס' לעיל ד"ה ואמר דאמאי לא משני כגון שבא באמצע דליכא מיגו ובע"כ דניחא לי' לשנויי מד תירוצא לאביי ורבא ג"כ כמ"ש על הקושי' מכותל הניבנית בתוס' שם ד"ה ואמר א"כ ע"כ דפשיטא לי' דאביי ג"כ סבר הא דכל האומר ובע"כ משום דליכא עדים שפרע ודו"ק ועיקר פלוגתא דאביי ורבא נראה דתליא דאביי סבר דהודאת בעל דין אינו אלא כמאה ותרי כמאה א"כ סלק עדותן כמאן דליתא וממילא לא הוחזק כפרן וכמ"ש הט"ז ורבא ס"ל דהודאת בע"ד הוא יותר ממאה עדים וכמ"ש בהג"ה וסמ"ע (סק"ב). עוד הקשה בתוס' שם דאמאי לא מתרצינן דיבורי ותירצו דלהד"ם לא שייך לתירוצי לישנא ותמה מהרש"א שם דהא מ"מ קשה במתני' ריש פרק שבועות הדיינין דקתני אין לך בידי חייב דאמאי לא מתרצינן לישנא וגם בזה אין דבריו נכונים דהא אמרי' בב"ב ד"ה מאי אין לך בידי פרעתי תו"ז ובע"כ דס"ד שאומר בפירוש שפרע ת"ז דאל"כ מנין לנו לפרש דבריו כן ואהא משני מאי אין לך בידי להד"ם והיינו שאומר בפירוש להד"ם כדס"ד מקודם. גם מ"ש דהכא דוקא שייך לתירוצי לישנא משום שהעדים מסייעין לו שפרע הכא תמוה שעיקר ראייתם מהך משנה דכריתות והתם ליכא עדים שמסייעין לו שטבל ע"ש:
ב
המלוה אמר לא נתפרעתי. משמע הא אם מודה שנפרע לא. וכן כתב הרמב"ם פ"ו מטוען כלשון זה וכן הטור בסי' זה ועי' תומים סק"ב שכתב ליישב השגת הראב"ד וז"ל דוודאי אם רוצה להשביעו שלא נפרע וכו' דהאי פרעון מחילה ומתנה כמו בטענו חיביין דאל"כ הכי נחשדו העדים דמשקרי אלא דה"א שיכול להשביעו שלוה ואף שהעדים מסייעין לי' מ"מ הרי הוא עצמו פסלם באמרו שלא נפרע והעדים מעידין שנפרע והאיך יסייע עצמו בהעדותם הרי שאם נתן לו נאמנות כבי תרי ועדים מעידים שנפרע שיכול להשביע היסת לאחר הפרעון ואף שהעדים מעידין ומכחישין משום שהלוה פוסלן בנאמנות שנתן וכ"ש הכא ע"כ וכל דבריו אינם מובנים לי דמ"ש דהאי פרעון מחילה ומתנה הוא תמוה שהרי כתב הרמב"ם והמלוה, אומר לא נתפרעתי דמשמע הא אם מודה שנפרע לית לן בה וא"כ קשה הא הפרעון נמחל. גם הש"ך כתב לקמן והשיג על הב"ח שיכול להחרים סתם וא"א מאי חרם יש כאן כיון שאנו יודעין שנפרע רק שמחל ועוד שאם הי' רוצה למחול למה לא מחל בפירוש ומה לו לשקר לומר להד"ם ול"ד לטענו חיטין והודה בשעורים ודו"ק. גם מ"ש דה"א שיכול להשביעו שלוה דדמי לנאמנות הוא תמוה שהרי כתב הש"ך לעיל סי' ע' סקט"ו וסי' ע"א שאם טוען המלוה להד"ם אינו נאמן דהפוכי מטרתא ל"ל שאם יתבענו אח"כ יתחייב וא"נ אלא אם טוען סיטראי או לא נתפרעתי סתם שאם יתבענו אח"כ יטעון סיטראי א"כ על זה שפיר יכול להשביעו שאינו מכחיש העדים כלל בזה שהם אינם יודעין מחוב אחר כלל ואף שהוא מכחישם שלא קיבל לפרעון זה מ"מ בזה הימניה ואף שבועה א"צ משא"כ הכא שהעדים מסייעין לו שלוה למה ישבע לבטלה ואף שהוא פסלם לדידן לא נפסלו ואיך ישבעו בבי"ד שבועה בחנם ושפיר כתב הראב"ד שאין צורך לזה הטעם. גם מ"ש שהרי פסול לעדים באמרו שלא נפרע אמת שסברא נכונה הוא אך קשה לפ"ז למה יטול המלוה אפי' בשבועה הרי שאילו הי' שני עדים באים ויעידו שבאותו יום לא נפרע אך שאינם יודעין מהלואה בוודאי פטור הלוה דהא קיימא לן למפרע הוא נפסל ואפי' רבא לא פליג במרובה (דף ע"ב) אלא בהזמה משום דחידוש הוא או משום פסידא דלקוחות. הרי דרבא גופא סבר פרק חזה"ב (דף ל"א) דכיון דאיתכחיש אאכילה איתכחש נמי אאבהתא אם כן ה"ה הכא כיון דאיתכחש אפירעון איתכחש נמי אהלואה א"כ הא הודאת המלוה כמאה עדים ואף שהוא אומר שלוה בזה וודאי לא מהימן לעצמו א"כ אין כאן עדים על הלואה ולמה יתחייב ועוד לדעת הש"ך לעיל סי' ע' סקט"ו שאם טוען להד"ם א"נ אפי' נתן לו נאמנות נגד העדים משום דלא הימני אלא לענין פרעון אבל מ"מ יכול לתבעו אח"כ שנתן לו מעות והפוכי מטרתא ל"ל א"כ ה"ה הכא נמי שלא הודה אלא שלא פרע אבל לא שלא נתן לו מעות א"כ הא יכול לתבעו אח"כ בעדים שנתן לו מעות דפלגינן דבורייהו כמו בנאמנות והפוכי מטרתא ל"ל. לכן נראה לפרש דוודאי אם המלוה טוען להד"ם פטור מהני טעמא שכתבתי לכך דקדק הרמב"ם וכתב והמלוה אומר לא נפרעתי א"כ אין במשמע בדבריו שהוא מכחיש העדים שאפשר שלקחם על חוב אחר כמבואר (סוף סי' נ"ח) ועל הלוה שאומר להד"ם בודאי הוא מכחיש העדים ואינם נאמנין לזכותו ועל זה כתב הרמב"ם ואין זה צריך שבועה וטובא קמש"ל דה"א שישבע במה נפשך שאם כוונתך שלהד"ם א"כ אני פטור כנ"ל ובע"כ כוונתך שלא נתפרעתי אותו חוב שעל חיב אחר לקחת א"כ השבע לי שאני חייב לך אותו חוב שהרי בזה לא הודיתי כלום וגם אינו נגד העדים וע"ז כתב הרמב"ם הטעם משום שהוחזק כפרן ואין זה לממון אחר כיון שברשותו ליקח על חוב אחר ולק"מ מכל הקושיות ובפרטות מה שהקשה בה"ה שם ושאר נושאי כליו ומה שכתבתי שאם טוען להד"ם פטור הלוה היינו באם אותן העדים שאומרים שלוה אומרים פרע אבל אם עדים אחרים אומרים פרע דלא שייך טעמא דלמפרע הוא נפסל אפי' בטענותו דלהד"ם חייב אבל לדעת הש"ך דלעיל אפי' בזה פטור:
ג
הרי זה חייב לשלם. מש"ך שהביא תשו' מבי"ט שאם טוען שפרע והביא עדים שפרע נאמן והש"ך השיג עליו ובספר גידולי תרומה ריש שער י"א הביא ראי' לזה מיני' ובי' גבי מה לפיו וכן אינו דהכחשה ובהזמה וכל דבריו אינם מובנים כלל שהוא הבין כוונת הנ"י דדוקא הכא סבירא לי' לרבא דכל האומר לא לויתי וכו' ואף שהוא חזר ואומר פרעתי משום שלא טען פרעתי אלא בשביל ששמע מפי העדים משא"כ כשטוען נזכרתי שפרעתי עד שבאו העדים. אבל באמת עיקר כוונתו שלא טען פרעתי אלא בשביל ששמע מפי העדים שאומרים שלוה אבל אם חוזר לאחר שאמרו העדים שלוה אף שעדיין לא אמרו שפרע והוא הביא עדים שפרע מודה הנ"י שאינו נאמן ועוד שאם כדבריו הרי סותר הנ"י א"ע במה שכתב סב"ב שאם טוען מזוייף ואח"כ נתקיים שוב א"נ להביא עדים שפרע ע"ש גם ע' בנ"י ב"מ ותמצא מבואר כמ"ש:
והמבי"ט בתשו' הביא ראי' לדבריו ממה שכתב ה"ה פ"ו מטוען עד שיברר בעדים והש"ך דחה דבריו וכן המבי"ט עצמו דכוונת ה"ה שטוען פרעתי אח"כ אבל באמת ז"א דא"א שכוונתו של ה"ה כן למה כתב שהעדים מעידין שיש לו עכשיו שלא פרע הוי בלא"ה הוחזק כפרן דהאיך אפשר שכוונתו אין לך בידי שפרע למה פרע אח"כ וכן כתב בעל התרומות (שער י"ב ח"א דין א') להדיא ועי' בספר גידולי תרומה שם מה שפילפל בזה ובס' לחם משנה שם ודברי ה"ה ז"ל צריכין ביאור שאם כוונתו שפרע קודם א"כ למה לי טעמא דהוחזק כפרן דהא הרי הוא מכחיש גם עתה לעדים שהעדים אומרים שיש לו עכשיו ואם כוונתו שפרע אח"כ קשה כנ"ל. לכן נראה בכוונתו דהנה לכאו' קשה לפי מה דקיימא לן צריך לברר וכתב הרמב"ם ז"ל ריש פ"ו מטוען דאין לך בידי אינה טענה מבוררת ובע"כ כמ"ש בהגהות מיימוני שם דאחר סיום התלמוד תקנו הגאונים כן ובדיעבד אין צריך לברר ובע"כ דהרמב"ם מיירי ג"כ שלא בירר דבריו ע"ש ודו"ק והשתא שפיר פירש ה"ה דמיירי שאמר פרעתי סתם והשתא אם אין העדים מעידין שיש לו עכשיו הי' יכול לברר דבריו שפרע קודם ומה שאמרתי אין לך בידי היינו לפי שפרעתי משא"כ כשהעדים מעידין מה נפשך חייב שאם כוונתו שפרע קודם הרי הוא מכחיש העדים ואם שפרע עתה הרי הוחזק כפרן וע"ז כתב ה"ה עד שיברר בעדים פי' שאם יברר שפרע קודם א"כ הרי אלו העדים מכחישין העדים שאומרין שיש לו עכשיו בשעת תביעה וסלק עדותן כמאן דליתא וחזר הדין שיכול לתרץ דבריו אין לך בידי לפי שפרעתי ואם יברר שפרע אח"כ פשיטא דמהימן ולק"מ אך מה שהקשה הש"ך ממ"ש הטור והמחבר ואם לאחר שפרע וכו' אין משביעין אותו אבל באמת נראה שהמבי"ט מפרש הטעם כמ"ש העיר שושן משום שהוחזק כפרן ומה שהקשה הש"ך סק"ד על הע"ש ממ"ש לקמן שיכול להשביע לאחר הפרעון אף שהוחזק כפרן לפעד"נ דלק"מ דהא עיקר השבועה נתקנה מטעם חזקה שאין אדם תובע אלא א"כ יש לו עליו ואקשינן עלה אדרבא חזקה אין אדם מעיז ומשני אישתמוטי וכו' הא אילו הי' לזה ג"כ חזקה לא הי' נשבע א"כ כשזה תבעו שפרעו ב' פעמים והוא נוטל ממנו שלא כדין א"כ הרי יש לשכנגדו ג"כ אותה חזקה שבוודאי נטל כדין שלא הי' תבעו אלא א"כ יש לו ואין כאן שבועה ומה שהק' הסמ"ע על הע"ש דאמאי לא פירש בפשיטות משום שהודה שלא פרע יש ליישב ג"כ שהוא סובר כדעת המבי"ט א"כ אי לאו משום שהוחזק כפרן הי' יכול להשביעו וכמו שכתב הש"ך גם מ"ש הש"ך סק"ד וז"ל וטפי הו"ל להשיג על הע"ש וכו' ולפי הנ"ל אין כאן השגה כלל בזה כיון דליכא חזקה וכעין זה כתב הסמ"ע סק"ב ובפרישה שם ומ"מ העיקר כמ"ש הש"ך כיון דמכל הפוסקים לא משמע כן ובפרט מנ"י סוף ב"ב ודו"ק: (ד)
הוחזק כפרן. הוא לשון הרמב"ם וכבר השיגו הראב"ד שאין צורך לזה הטעם וע' ש"ן ותומים ולעיל סק"ב מ"ש עליו והעליתי שעיקר כוונת הרמב"ם דהא שיכול להשביעו במה נפשך שאם כוונתו שלא נפרע כלל א"כ הרי הוא מכחיש העדים לפי דבריו וקיימ"ל למפרע הוא נפסל ובע"כ כוונתך שלא נפרעת אותו חוב בשביל זה שעל חוב אחר לקחת כמבואר סוף סי' נ"ח שיכול לעשות כן א"כ השבע לי שאני חייב לך אותו חוב שבזה לא הודיתי כלום וגם העדים אינם מכחישין אותך וע"ז כתב הרמב"ם הטעם משום שהוחזק כפרן וע' לעיל שהארכתי בזה:
ה
אין משביעין אותו. בע"ש כתב הטעם משום שהוחזק כפרן והסמ"ע כתב שאין צורך לזה הטעם והש"ך כתב דטפי הו"ל להשיג עליו במה שכתב לקמן דכל הוחזק יכול להשביע לאחר הפרעון וע' מ"ש לעיל סק"ב ישוב ע"ז גם הוכחתי שהע"ש סובר כדעת המבי"ט בתשו' שהביא הש"ך סק"ב ולכך לא כתב בפשיטות משום שהודה שלא פרע:
סעיף ב.
התובע מחבירו מנה והשיב לו (ו) יתכן שאתה חייב לי כמו המעות שאתה תובע ממני יש מי שאומר דהוי כאומר יתכן שאתה חייב לי ואיני חייב לך והרי כפר וכאומר לא פרעתי דמי:
הג"ה. ועיין לקמן סימן פ"א סעיף כ"ג אם יוכל לומר טעיתי בהודאה במקום מיגו
ו
יתכן שאתה חייב לי כמו כן וכו'. לשון הט"ז מאן דרוצה לגבות ע"פ פסק זה עליו לברר וכו' ועי' ש"ך ישוב ע"ז אבל מ"מ לשון יתכן לא אתי שפיר לפירושו ועי' תומים מה שדחק בזה ולפעד"נ דכאן מיירי שתבעו מעסק משא ומתן שהי' ביניהם שמגיע לו ממנו לפי החשבון כו"כ וזה משיב איך יתכן כו' פי' שיותר נראה שמגיע לי ממך לפי חשבוני והשתא אם עדים מעידין שבאמת נשאר חייב לו א"כ בודאי לא פרע דהאיך פרע כיון שהי' בדעתו דאדרבא שכנגדו נשאר חייב לו והוא פשוט ומ"מ דינו של הט"ז אמת: סעיף ג.
מי שהודה בבית דין שחייב לזה התובע מנה (ז) ואחר כך אמר נזכרתי שפרעתי לו חובו זה שהודיתי בו והרי עדים הרי זה עדות מועלת ועושים על פיהם שהרי לא הכחיש עדות ואינו כאומר לא לויתי מעולם:
הג"ה. ודוקא שטען שפרע קודם שבאו העדים (ח) אבל אם באו העדים תחלה אינו נאמן (נ"י פ"ק דב"מ):
סעיף ד.
אמר לו מנה הלויתיך בפני פלוני ופלוני ואמר לו לא היו דברים מעולם ובאו עדים שמנה צו אעפ"י שלא ידעו אם דרך הלואה נתנם לו או דרך מתנה הוחזק כפרן ואם יטעון אח"כ דרך מתנה נתנם לי או פרעון היו אינו נאמן אבל אם טען תחלה אמת שקבלתי ממך מנה אבל במתנה היו או בפרעון חובי נאמן כיון שאינו מכחיש העדים ונשבע היסת ונפטר ואם הכמין לו עדים מבחוץ ושמעו שנתנם לו דרך הלואה וטען זה לא היו דברים מעולם ודאי הוחזק כפרן על פי העדים אבל אם טען אני לא קבלתי ממנו אלא בפרעון שלי ומפני שלא הייתי יכול להוציא ממנו הוריתי לו כל מה שאומר כדי להוציא חובי ולא חששתי להודות או שהוא דרך הלואה כיון שלא ראית עדים טענתו טענה ונשבע היסת ונפטר:
סעיף ה.
טענו מנה לי בידך ואמר לא הי' דברים מעולם ועדים מעידים שהלוהו וחזר ואמר פרעתיך הוחזק כפרן לאותו ממון וחייב לשלם ואין המלוה צריך לישבע ודוקא לאותו ממון הוחזק כפרן אבל לממון אחר לא ונאמן עליו בשבועתו כשאר כל אדם:
סעיף ו.
וכן אם טען לא הי' דברים מעולם והוציא המלוה שטר בידים שהלוהו הוחזק כפרן ואין המלוה צריך לישבע אפי' אם אין נאמנות בשטר:
סעיף ז.
וכן אם הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו ואמר לא היו דברים מעולם וזה אינו כתב ידי אם הוחזק כתב ידו בבי"ד או שראו עדים שהוא כתב ידו הוחזק כפרן ומשלם ואינו נאמן לומר פרעתי עד שיודה לו בעל דינו או יביא עדים שפרע בפניהם:
הג"ה. מי שהודה בבי"ד שחייב לחבירו ואח"כ אמר נזכרתי שפרעתי לו והרי עדים שפרעתי לו נאמן:
סעיף ח.
כל מי שהוחזק כפרן שכנגדו נוטל בלא שבועה ואם ירצה יחרים סתם על מי שנוטל ממונו שלא כדין:
סעיף ט.
אינו מוחזק כפרן אא"כ כפר בבית דין ובאו שני עדים והכחישוהו אבל הטוען לא היו דברים מעולם וחייבוהו שבועה וכשבא לישבע חזר וטען פרעתי או איני יודע או שטען הלוה איני יודע וחזר וטען לויתי ופרעתי הואיל ולא הכחישוהו עדים אלא שמדקדק בשבועתו לעשותה בתקנה כיון ששתי הטענות באות לפוטרו ישבע שאינו יודע ויפטר:
הג"ה. ואפילו במקום דאיכא לומר דמה שהודה משום שראה עדים שבאו מכל מקום הואיל והודה קודם שבאו העדים לא הוחזק כפרן (בית יוסף מ"כ ומרדכי פרק הנשבעין) וכן אם היה קול בעיר שלוה אם לא שהקול מפורסם דאז הוי כאלו כבר באו עדים דמי (הג"מ ס"פ המקבל ומרדכי פרק ח"ה) כמו שנתבאר לעיל סי' ע"ב סעיף י"ח. וכן אפילו הכחישוהו עדים אם לא היתה הכפירה בבית דין לא הוחזק כפרן אבל אם התובע אמר לעדים שכפר בפניהם אתם עידי שטען לא לויתי ושתק הלה אם חזר ואמר פרעתיך קודם לכן אינו נאמן אבל אם אמר פרעתיך אחר כך נאמן:
סעיף י.
מנה לי בידך אמר לו בפני עדים הן למחר א"ל בפני בית דין תנהו ליאמר לו נתתיו לך נשבע היסת ונפטר אבל אם א"ל מעולם לא היה לך בידי והעידו עדים שהודה לו הוחזק כפרן שכבר הודה שהיה לו בידו והודאתו כמאה עדים דמי אם אמר לי' אין לך בידי סתם לא הוחזק כפרן שיכול לתקן דבריו הראשונים ולומר אין לך בידי שאמרתי היינו לומר שפרעתי לך וה"ה אם אמר איני חייב לך או שקר אתה טוען (או שאומר איני יודע מה אתה אומר) (מרדכי פ"ק דכתובות) שיכול לתקן דבריו:
סעיף יא
אמר לו מנה הלויתיך בצד עמוד פלוני השיבו לא עברתי בצד עמוד פלוני מעולם ובאו עדים שעבר בצדו אבל לא ראו שהלוהו לא הוחזק כפרן דמלתא דלא רמיא עלי' אמר ולאו אדעתיה אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ובאו אותו פלוני ופלוני ואמרו לא הי' דברים מעולם נתבאר בסי' כ': סעיף יב.
א"ל פרעתיך מנה בסחורה פלונית שהי' השער שלה בכך וכך והביא הלה עדים שלא היתה שוה כל כך ותובע ממנו המותר וחוזר וטוען פרעתיך או באותה סחורה או בדבר אחר הוחזק כפרן שבני אדם נותנים דעתם לזכור סכום השער לפיכך גובה ממנו המלוה מה שנשאר מהחוב בלא שבועה הודאה בב"ד או עדות בב"ד כמלוה בשטר דמי ולפיכך כותבים ונותנים לבעל דינו בד"א כשלא קבא הדין עד ששלחו ב"ד על ג' שהיו יושבים מעצמם במקום הקבוע להם והביאוהו כמו שנתבאר בסי' ר"ט אבל ב' שבאו לדין ותבע אחד מהם את חבירו ואמר לו מנה לי בידך ואמר לו הן בין שאמרו חייב אתה ליתן לו בין שאמרו צא תן לו ויצא ואמר פרעתי נאמן וישבע היסת שפרעו לפיכך אם חזר התובע לדייני' ואמר כתבו לי הודאתו אין כותבים לו שמא פרעו ויבא לגבות ממנו פעם שנית (ועיין לעיל סי' ל"ט סע' כ'):
סעיף יג.
שנים שבאו לדין ונתחייב האחד לשני ואמרו לו צא תן לו ויצא וחזר ואמר פרעתי ועדים מעידים אותו שלא פרעו כגון שלא זזה ידם מתוך ידו הוחזק כפרן לאותו ממון:
הג"ה. אבל אם לא אמרו כך אלא אמרו שתבעו לפניהם ולא פרעו לא הוחזק כפרן דלמא פרעו אחר כך (הרא"ש פרק קמא דמציעא) אבל אם אמרו לו חייב אתה ליתן ויצא וחזר ואמר פרעתי ועדים מעידים שלא פרעו כגון שלא זזה ידם מתוך ידו לא הוחזק כפרן שזה נשמט מהם עד שיחקרו דינו לפיכך אם חזר פעם אחרת וטען שפרעו ולא הי' שם עדים שמכחישים אותו פעם שני' הרי זה נשבע היסת שפרעו ונפטר לפיכך היו בקיאי הדעת שבספרד כשיודה הלוה או כשיתחייב שבועה בבית דין אומר לו בב"ד הוו עלי עדים ושלא יפרעני או שלא ישבע לי אלא בפני עדים:
סעיף יד.
בד"א דציית דינא אבל אם יצא מלפני בית דין בסרבנות ושמתוהו אינו נאמן אומר פרעתי וגובה אפילו ממשעבדי לפיכך כותבים למלוה אפילו בלא דעת הלוה:
הג"ה. מי שקבל לפני ב"ד לפרוע לחבירו ואחר כך בא ואמר כבר חייב לי אינו נאמן דודאי אלו הי' כך לא קבל עליו בבית דין לפרוע אף על גב דיש לו מיגו דיכול לומר פרעתי במקום חזקה אלימתא כי האי לא אמרינן מיגו (ב"י סימן ע"ה בשם הרשב"א):
ז
ואח"כ אמר נזכרתי שפרעתי. דין זה כתבו הרמב"ם פרק ז' מטוען והקשו עליו הרשב"א והרנב"ר מהא דאמרי' פרק יש נוחלין דף קכ"ח נשבע וגובה מחצה אבל באמת אין כ"כ קושיא דשאני התם כיון דנחית לפרעון וכן כתב כעין זה בספר גידולי תרומה שער י"א אבל הר"י הלוי חולק ע"ז הובא בבעל התרומות שם והביא ראי' מדין דלעיל סק"א דאודייתא דלוה אינו אלא מיגו כפרינתא ומ"מ אינו נאמן אחר כן אפי' הביא עדים כ"ש כשהודה בפירוש וכן דעת בעל המאור ז"ל וכתב בספר גידולי תרומה שם דהא דמשמע לי' דהתם מיירי שחוזר ואומר פרעתי כדברי העדים דאל"כ ל"ה פליג אביי ע"ש אבל לפעד"נ דוודאי התם מיירי שעדיין עומד בדבריו וטעמו של אביי משום דהמלוה אומר לא נפרעתי א"כ הרי הוא עצמו פוסל לעדים וקימ"ל למפרע הוא נפסל א"כ לא מהימן לזכותו אהלואה ג"כ. ולפ"ז מיושב קושית התוס' בשבועות שם דהא אביי גופא סבר פ"ק דבתרא דכל האומר כו' ותרצו דשאני התם דליכא עדים אבל באמת זה דוחק דכיון דאביי מודה דלא לויתי הוי כאומר לא פרעתי א"כ מאי איכפת לן במה שהעדים אומרים שפרע דהא איהו וודאי נאמן יותר מעדים ולפי הנ"ל ניחא דעיקר טעמו של אביי משום דאינהו אמרי אוזפי' ואינהו אמרי פרעי' א"כ כשהמלוה מכחישן בפרעון נפסלו למפרע אהלואה ג"כ אבל אם עדים אחרים מעידין בפרעון וודאי ל"ה פליג אביי כדמשמע לישנא דאינהו אמרי וכו' ואין להקשות דלפ"ז מ"ט דרבא דאף דאיהו אית לי' מכאן ולהבא הוא נפסל מ"מ הא כתבו תוס' ב"ק (דף ע"ב) דדוקא בהזמה משום דחידוש הוא או משים פסידא דלקוחות סבירא לי' הכי אבל בהכחשה מודה רבא ג"כ דלמפרע הוא נפסל ע"ש מ"מ לק"מ דטעמא של רבא משום דאע"ג דהמלוה אומר לא נפרעתי מ"מ אין במשמע בדבריו שהוא מכחיש העדים שיכול להיות שעל חוב אחר קיבלם כמבואר לקמן סוף סי' נ"ח אבל כשהוא חוזר ואומר נזכרתי ודאי מהני ועי' מ"ש לעיל סק"ב ומה שהקשו על הרמב"ם מהא דאמרי' ריש ב"מ מה לפיו שכן אינו בהכחשה ובהזמה פירש"י שאם הודה שהוא חייב אפי' עדים מכחישין אותו ל"מ ואי בעומד בדבריו הוי לי' מתנה וע"כ כשחוזר אדינו של הרמב"ם מהני ע"כ. ולפענ"ד לק"מ דודאי כשחוזר ואומר טעיתי בהודאתי נאמן אלא דמיירי שהודה בפני בי"ד או בפני עדים בגוונא דלא יכול לטעון משטה הייתי בך והעדים מכחישין אותו וחוזר ואומר משטה והשתא אם ישנו בהכחשה בוודאי פטיר משא"כ כשאינו בהכחשה והודאתו תשובה יותר מעדים בודאי א"נ:
וה"ה כתב בפ"ז מטוען וז"ל דין זה לא ידעתי עיקר בגמרא אבל דברים של טעם הוא ע"ש. ולפעד"נ שהרמב"ם הוציא דין זה מהא דאמרי' (דף קכ"ח) שלח לי' ר"א לר"י ב"ח וכו' נשבע וגובה מחצה וכו' מתקיף לי' מר בר"א אפי' לר"א דאמר יכו' ה"מ דליכא עדים דמסייען לי' אבל הכא דאיכא עדים דמסייען לי' משיב אבידה הוא ולכאו' קשה מאי נפשך אם העדים אמת האיך שייך מיגו דהא אפי' אם הוא אומר אמת הי' לו לטעון שפרע כולו כיון שהאמת אתו ולמה ישבע ואם אנו אומרים שמחל מחצה למה ישבע ובע"כ בשביל שהוא פסול לעדים אנו אומרים שאפשר שהעדים אומרים שקר א"כ מאי מיגו איכא שהרי אפשר שלא הי' כלל בשעת הפרעון והוא לא ידע מהם כלל ודו"ק. לכן נראה דהרמב"ם מפרש דאתקפתא דמבר"א הוא דהא בודאי הוא אומר אמת דאם הוא טוען שקר הא יכול לחזור גם עתה ולטעון נזכרתי כיון שהעדים מסיימן אותי יהא נאמן וכדעת הרמב"ם אלא ודאי שהאמת אתו שפרע מחצה ואינו רוצה לשקר כלל ואף דאין לו קיימ"ל כמבר"א כדאיתא התם היינו משום דל"א מיגו למיפטרו משבועה או משום דאין זה מיגו טוב שיחזור מדבריו הראשונים לומר נזכרתי שפרעתי כולו אבל מ"מ דינו של הרמב"ם אמת ועי' בבעל התרומות שער י"א שכתב דהרמב"ם הוציא דין זה מעובדא דהנהו גינאי דסוף גיטין עיי"ש:
ח
אבל אם באו עדים תחילה אינו נאמן דין זה הוא מ"ש הנ"י רב"מ לתרץ דברי הרמב"ם מהא דאמרי' התם מה לפיו שכן אינו בהכחשה עיי"ש אבל לפמ"ש לעיל דבלא"ה לק"מ א"כ אפי' באו העדים אח"כ נאמן וכן כתב ה"ה שם להדיא ולזה הסכים התומים ועי' בקצוה"ח שהק' ע"ז והרי העדים גרע מאילו הי' מודה שחייב לו שאין הכחשה בדבריו אבל כשטוען להד"ם שיש הכחשה בדבריו למה שאומר אח"כ לויתי ופרעתי אינו נאמן וע"ז תמה הרב הנ"ל דמה נפשך שאם חוזר אחר שבאו העדים אפי' אם הי' טוען מעיקרא שחייב לו אינו נאמן כמ"ש הנ"י מקודם והרב בהג"ה ואם חוזר קודם שבאו העדים בודאי נאמן אפי' אם אימר להד"ם ואפי' אין עדים שפרע דהוי מפטור לפטור ובספר נה"מ תמה עליו דכוונת הנ"י שטוען להד"ם ובאי עדים שלוה ואח"כ חוזר ואמר נזכרתי שפרעתי והרי העדים שאינו נאמן בשביל שיש הכחשה בדבריו עיי"ש ותמוהין מאוד שאם כוונת הנ"י כן למה לי טעמא בשביל שיש הכחשה בדבריו שהרי אם מודה שחייב וחוזר אחר שבאו העדים כתב הנ"י מקודם שהרמב"ם סובר שהוא חייב אף דליכא הכחשה בדבריו בשביל שאנו אומרים שלא חזר אלא בשביל ששמע מפי העדים א"כ ה"ה כשטוען להד"ם והעדים מעידים שלוה בודאי חייב בשביל שלא חזר אלא בשביל שהעדים מעידים שלוה שאם לא יחזור יתחייב משא"כ שאם הי' מודה שחייב והעדים מעידין ג"כ שחייב ואח"כ חוזר שפרע והביא עדים בודאי דמי ממש לטוען נזכרתי קודם שבאו העדים דליכא למימר שחזר מחמת העדים והרי הוא בעצמו הודה שחייב ומה ארויח לן בעדים ומה לי לומר בשביל שיש הכחשה בדבריו ודו"ק. שוב מצאתי להדיא בד"מ ריש סי' זה שהבין כוונת הנ"י כקצוה"ח והקשה עליו מהמרדכי וזהו ממש קושית הקצוה"ח (ועיין לקמן סי' פ'): כתב ה"ה פ"ו מטוען הלכה ג' וז"ל וכתב רבינו שאין המלוה חייב שבועה שהרי הוחזק כפרן וכו' וזה דעת קצת המפורשים ז"ל ונראה לי ראי' מדין זה דא"א המלוה נשבע האיך מקבלין שבועתו נגד ב' עדים אלא ודאי אינו נשבע ובספר גידולי תרומה שער כ"ו ח"א דין ב' תמה עליו ממ"ש הרמב"ם פט"ו ממלוה שאם נתן לו נאמנות כבי תרי שיכול להשביעו היסת אח"כ וא"א האיך מקבלין שבועתו נגד ב' עדים אלא ודאי כיון דפסלינהו לסהדי יכול לישבע ע"כ
ולפעד"נ דמשם אין ראי' כלל דהא לכאו' קשה בנאמנות כבי תרי והביא עדים שפרע למה יתחייב דהא יכול אח"כ לתבעו באותן עדים שנתן לו מעות דלא הימני' אלא לענין פרעון ולא שלא נתן לו מעות מעולם א"כ בודאי יתחייב לשלם א"כ ממילא גם השתא פטור דהפוכי מטרתא ל"ל וכ"כ הש"ך להדיא לעיל סי' ע' סקט"ו שאם המלוה טוען להד"ם אינו נאמן מהאי טעמא שכתבתי אלא דמיירי שהמלוה טוען סטראי שאינו מכחיש העדים בעיקר קבלת המעות ולפי זה אם יתבענו אח"כ יפטור או שטוען לא נפרעתי סתם ואם יתבענו אח"כ יתרץ דבריו לא נפרעתי אותו חוב בשביל שעל חוב אחר לקחתים א"כ לפ"ז לק"מ על ה"ה דבוודאי יכול לישבע כיון. שאינו מכחיש העדים וזה ברור. גם בשער ח' ח"א דין ב' תמה עליו ממ"ש בעל התרומות אהא דאמרי' בפ' יש נוחלין נשבע וגובה מחצה דלמה לא ישבע המלוה כדין מפיק שטרא על חבירו ותי' משום דליכא חזקה עיי"ש ואם כדעת ה"ה האיך יכול המלוה לישבע נגד ב' עדים ע"כ ולכאו' יש ראי' ברורה מן הגמרא גופא מה דמר בר רב אשי לא הקשה אלא משום דמשיב אבידה הוא הא אי לא"ה מודה וא"כ קשה הא איהו ס"ל מדאו' נמי מהפכין שבועה א"כ יכול להפך השבועה על המלוה והוא לא יכול לישבע נגד העדים ומתוך שא"י לישבע מפסיד. גם לפי מאי דמסיק התם דלית הילכתא כמר בר ר"א קשה לדעת האומרים דבדאורייתא מהפכין שבועה הובא בתוס' שביעית (דף מ"א) בשם רב האי גאון וריב"ן ורבינו גרשון מאור הגולה וה"נ אם יהפוך יפסיד המלוה ושמא יגרע שלא יכול להפוך יותר מאילו לא הי' כאן עדים כלל אלא ודאי כיון דהלוה פסלם יכול המלוה לישבע אבל באמת אין ראי' משם כלל דהא לכאו' קשה לדעת הש"ך הנ"ל למה ישבע הלוה ישלם לו ויחזור ויתבענו ע"פ העדים שנתן לו מעות ויהא נאמן ואף שעדיין עומד בדיבורו ואמר שלא נתן לו אלא מחצה מ"מ אותו מחצה יתבע ממנו ע"פ העדים כמו גבי נאמנות אבל לק"מ דוודאי אם המלוה מכחיש אה"נ משא"כ התם שהמלוה אומר לא נפרעתי אם יתבענו יכול לומר סיטראי כמו גבי נאמנות שכתב הש"ך והשתא שפיר כתב בעל התרומות כיון דבע"כ כוונתו שעל חוב אחר קבלם למה לא ישבע המלוה שאינו בא להכחיש העדים וע"ז משני משום דליכא חזקה והשתא נמי לא קשה מהיפך שבועה דבוודאי אם יהפוך ישבע המלוה כנ"ל: