תפארת יעקב חושן משפט חלק ב· רבי יעקב גזונדהייט
על חו"מ סימן עח
הטוען שפרע תוך הזמן. ובו ח' סעיפים:
סעיף א.
הקובע זמן לחבירו ותבעו תוך הזמן ואמר לי' פרעתיך (א) אינו נאמן דחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו (ב) (והוא הדין דלא יכול לומר מחלת לי) (מרדכי ריש ב"ב) ואפילו מיתמי שמת הלוה בתוך הזמן והניח יתומים אפילו קטנים נפרעים מהם בלא שבועה אם הי' מלוה בשטר או אפילו מלוה על פה והעמיד אביהם בדין ונתקבל העדות בפניו דבמלוה ע"פ נמי איתא להאי דינא ובלבד שיש עדים בהלואה ובקביעות הזמן (ג) שאם אין עדים נאמן בשבועת היסת במיגו דלא היו דברים מעולם או לא קבעת לי זמן או כבר עבר הזמן ופרעתיך בזמנו אם תבעו תוך זמנו ואמר לי' פרעתיך וחזר ותבעו אחר זמנו ואמר לי' השתא פרעתיך (ד) הוחזק כפרן ואינו נאמן. (הגהת) אשר"י ס"פ השואל ובמהרי"ק שורש פ"ט):
הג"ה. י"א דלא אמרי' חזקה זו אלא במלוה אבל אם הי' מעות מופקדין בידו ועוסק בהן לצורך אחרים הוי כשאר פקדון ויכול לומר דהחזירן אפילו תוך הזמן שקבע (מהרי"ו סימן פ"ט) ושכירות דינו כהלואה ואינה משתלמת אלא בסופה ואינו נאמן לומר שפרע תוך הזמן (טוב ריש סי' שי"ז ונ"י ריש ב"ב) מיהו אם שכר סופר לכתוב לו כמה קונטריסים (ה) כל קונטרס מיד זמנו הוא וה"ה בכל מלאכה המתפרדת בכיוצא בזה (מרדכי ריש ב"ב):
א
אינו נאמן. עי' סמ"ע דוקא שהתובע טוען ברי ולא כשטוען שמא והוא מהמרדכי רב"ב ד"מ א' ועי' ש"ך שהשיג ע"ז והביא ראי' מתשו' הרא"ש דלעיל סי' ע"א ובאמת אין כ"כ ראי' למעיין שם אך קשה דהא ודאי חזקה עדיף משטר דבשטר אפשר דאפשיטי דספרא זייר לי' ולכך אינו גובה אלא בשבועה אם טוען השבע לי ובהך חזקה גובה בלא שבועה כמ"ש התוס' רב"ב (דף ה') ד"ה מי אמרי' א"כ כיון דקיימ"ל אם הוציאו היורשין שטר והוא טוען שפרע נשבעין שלא פקדנו ונוטלין א"כ כ"ש בהך חזקה דגובה אפי' בלא שבועה לכך נראה דהמרדכי ג"כ לא אמר אלא בשכיר דלאו חזקה אלימתא הוא כמו בהלואה וכמ"ש שם המרדכי להדיא דאנן סהדי דכמה מלמדים נוטלין שכרן בתוך הזמן לכך לא טענין ליורשין להוציא ממון בטענתו שמא בחזקה גרוע כזו משא"כ בהלואה לכ"ע מהני חזקה ביורשין דכ"ש הוא משטר כנ"ל ועי' סק"ג מה שכתבתי בזה:
ב
וה"ה דאינו יכול לומר מחלת לי. דין זה הוא ג"כ מהמרדכי שם ודייק כן דאל"כ אמאי לא מהימן לומר פרעתי במיגו דמחילה אלא ודאי דמחילה טענה גרועה ואינו נאמן בה אפי' לאחר זמנו אלא במיגו והשתא דליכא מיגו אינו נאמן כלל ע"כ ויש לתמוה דלעיל סי' פ"ב יש אומרים דיכול לטעון על השטר אישתבע לי דלא מחלת לי אף שיש נאמנות על הפרעון דליכא מיגו והם בעה"ת בשם הרמב"ן והרי"ף וע"כ צ"ל דלענין להשביע לשכנגדו אפי' בלא מיגו מהני א"כ ממילא ה"ה הכא אם טוען מחלת לי יכול להשביע דלענין מחילה אין חילוק בין בתוך זמנו או לאחר זמנו דאל"כ עיקר קושית המרדכי מעיקרא ליתא א"כ קשה מאי מבעי' לי' בגמרא שם אי אמרי' מיגו במקום חזקה ורוצה לפשוט ממתני' דאמרי' מיגו דהא וודאי פשיטא לן דאינו נאמן להשביע בטענת פרעתי כדאמר מעיקרא שם והילכתא כר"ל אפי' מיתמי והטעם משום דהוא לא מצי טעין וכן מוכח להדיא מדברי התוס' דהא לא אזיל בספיקא כלל אם יכול להשביע או לא שהקשו שם בד"ה מי אמרי' דהא הך חזקה עדיף משטר דגובה אפי' בלא שבועה עיי"ש וכן כתב בבעה"ת (שער) בשם הר"י מגא"ש להדיא דמדקאמר ר"ל והלואי שיפרע בזמנו דייקי' דאפי' שבועה לא בעי א"כ איך אפשר דאמרי' מיגו במקום חזקה אמאי אינו נאמן להשביע בטענת פרעתי במגו דמחילה דלענין זה מהני טענת מחילה בפני עצמה בלא מיגו ובשלמא לדידן ניחא דכיון דנשאר האבעי' בתיקו' אם כן מספיקא אין להשביע דזה ל"ה קולא לנתבע משא"כ בגמרא קשה דא"א דאמרי' מיגו א"כ לית בי' ספיקא כלל ואמאי אינו יכול להשביע כנ"ל: ובתומים סי' פ"ב בדיני מיגו אות קי"ח כתב ליישב מה שהקשה בספר גידולי תרומה שער ט"ז על מ"ש הרי"ף בתשו' שאם הבעל טוען שפרע הכתובה קודם גירושין אינו יכול להשביע דאמאי לא מהימן במיגו דלאחר גירושין ועל זה תירץ דלא אמרי' מיגו לחייב שבועה ותמה עליו בתומים דדוקא התם דהוי מיגו במקום חזקה א"כ מספיקא אין להשביע דשמא לא אמרי' מיגו במקום חזקה אבל במיגו ברורה יכול להשביע עיי"ש:
ולפי הנ"ל מוכח להדיא כדעת כגי"ת דודאי אפי' במיגו מעליא לא אמרי' מיגו להשביע דאל"כ קשה קושי' הנ"ל דאמאי אינו נאמן להשביע בטענת פרעתי במיגו דמחילה וע"ז ל"ש תירוץ התומים דהא אם נאמר דאמרי' מיגו וודאי דבר ברור הוא ואין לזוז ממנה ועוד דהא רוצה לפשוט ממתני' כך אלא וודאי דאפי' למאי דס"ד דאמרי' מיגו ואין ספק כלל מ"מ להשביע לא אמרי' וכדעת הגי"ת וזה ברור ותימה על הרב בהג"ה שכתב בפשיטות שאינו יכול לומר מחלת לי ומשמע מדבריו דהוי ממש כטענת פרעתי ובאמת חלוק זה מזה דבטענת מחלת לי יכול להשביע שבועה חמורה, בוק"ח קודם הפרעון משא"כ בטענת פרעתי ונראה דאפי' הרשב"א לא פליג לעיל סי' פ"ב אלא בשטר דלא קאי אלא לפרעון אבל ע"פ אפשר דמודה:
ובלבד שיש עדים אם התנה שיהי' נאמן לומר שפרעו תוך הזמן ודאי מהני ולית בה ספק אך אם נאמן במיגו דתנאי הי' לי עמך בזה יש להסתפק ובמרדכי רב"ב מוכח דנאמן ולפ"ז צריך שיעידו העדים שלא הי' תנאי ובתומים סק"ב תמה ע"ז דמדברי התוס' ב"ב (דף ה') ד"ה ואמר לא משמעון שהקשו דילמא מיירי בתוך הזמן ולדעת המרדכי איכא מיגו שלא רציתי לסייעך עד שהאמנתי לו לפרוע בת"ה גם מסתימת כל הפוסקים לא משמע כן עיי"ש באורך ולפענ"ד דדברי המרדכי ברורים ולית מאן דפליג דוודאי בהלואה וכה"ג אינו נאמן לומר תנאי הי' לי עמך כי למה מעשה זאת כיון דגלי דעתי' שצריך המעות עד לאחה"ז. וכן בכותל שמא לא יבנה וכמו שכתבו תוס' שם ד"ה כי היכי ובהא גופא איכא חזקה משא"כ בשכיר דאליו הוא נושא את נפשו אל שכרו ומה יעשה בתוך הזמן ואדרבא יש לומר שהשכיר עצמו ביקש ממנו שיהי' נאמן לומר שפרעו תוך הזמן כדי שיכול ליקח ממנו לפרנסתו בתוך זמנו וכן משמע שם במרדכי להדיא דמעיקרא כתב דאנן סהדי דכמה מלמדים וסופרים נוטלין שכרן בתוך הזמן ועלה כתב ומיגו דיכול לומר תנאי הי' לי עמך נאמן לומר פרעתיך תוך זמנו וזה ברור: וראוי שנחקור בכאן אם אין עדים על הלואה ועל קביעת הזמן ותפס המלוה בעדים אם נאמר כיון דאבעי' הוא ולא איפשטא אם תפס לא מפקינן מיני'. או אפשר דדוקא תבעו אחר הזמן והוא אומר פרעתיך תו"ז בהא מבעי' לן משא"כ כשאין עדים דהוי מיגו בעיקר החזקה שלא הי' חזקה מעולם בהא לא הוי ספיקא כלל ולכ"ע נאמן ואם תפס מפקינן מיני' ודמי לנאמנות דלעיל סי' ע"א שאם אין עדים שנתן נאמנות נאמן לכ"ע ובמקום נאמנות לא אמרי' מיגו או אפשר דל"ד כלל דדוקא נאמנות כיון דעיקר הטעם בשביל שהתחייב עצמו בדבר שאינו חייב לכך אינו נאמן במיגו כי אין מאמינים אותו שפרע אלא שכך גמר דעתו מתחילה שאף שיפרע יחזור וישלם הרי שאפי' עדים מעידין שפרע לא מהני אם נתן לו נאמנות כבי תרי והטעם כמ"ש ומהאי טעמא אם אין עדים על הנאמנות נאמן במיגו שהחיוב אינו כלום שהרי אינו יכול לחייב עצמו בדבר שאינו חייב אלא בעדים או בשטר משא"כ הכא אף דאיכא מיגו שלא הי' חזקה מעולם מ"מ השתא החזקה מתנגדת שבוודאי לא פרע כיון דגלה דעתו מתחילה שצריך למעות עד לאחר הזמן וכמו שכתב הסמ"ע סק"א ובבעל התרומות שער ט"ז משמע דבהא לא הוי ספיקא כלל דבריש חלק ב' כתב דמסתברא דמילתא דכל לא מתוקמא אלא בדאוזפי' אנפי' סהדי ובאפייהו קבע להו ההוא זמן וכו'. אח"ז סי' ז' כתב דבתבעו לאחר זמנו והוא אומר פרעתיך תוך זמנו הוי אבעי' דלא איפשטא ופסק הרי"ף דהוי קולא לנתבע. הרי להדיא כמו שכתבתי. וכן משמע לכאו' מדברי תוס' בד"ה ובא בזמנו שכתבו וז"ל נראה לי שיש עדים שאם אין עדים נאמן במיגו ולקמן מבעי' לי' אי אמרי' מיגו במקום חזקה ומ"מ אין להוכיח דהמלוה את חבירו אין צריך לפרעו בעדים דיש לומר שהודה בפני עדים והדבר תמוה דהא לא מוכח מידי דזיל הכא קא מדחי לי' וזיל הכא קא מדחי לי' גם מה שכתבו ומ"מ אין להוכיח הוא תמוה לכאו' וכבר תמה בספר גידולי תרומה על זה והניח בקושי':
לכן נראה בכוונת דבריהם דסבירא להו כדעת רב האי ס"ב דלנגד לקוחות לא מהני חזקה וצריך לישבע ואולי נאמנות דעת הרבה גאונים דמהני נגד לקוחות וכן משמע לכאו' מתוספתא דכתובות פרק תשיעי דתניא אילו הן הבאין ברשותה כל שמכרה נכסי' לאחר אכן הפירוש של הבאין ברשותה הוא ג"כ לקוחות וכן הסכים הרא"ש שם פרק הכותב בסוגי' דכתב לה נדר ושבועה וכן הסכים הש"ך לעיל סי' ע"א והשתא שפיר כתבו התוס' דר"ל ע"כ מיירי שיש עדים דבהא פשיטא לי' לבעל האבעי' דאמרי' מיגו דאל"כ מאי מבעי' לי' לקמן אי אמרי' מיגו במקום חזקה עדיפא הוי לי' למבעי' דאפי' מיגו בעיקר החזקה אפשר דלא אמרי' אלא ודאי דבהא פשיטא לי' דכ"ש הוא מנאמנות כנ"ל והשתא שפיר מוכח דהמלוה את חבירו בעדים צריך לפרעו בעדים ודו"ק ודלא כמו שהבין בספר גידולי תרומה שער ט"ז והש"ך בכאן שכתב דין זה למדו התוס' והרא"ש מדלקמן מ"ד ולכך הקשה מה שהקשה ולפענ"ד כמו שכתבתי ולק"מ ואפי' אם נאמר דלא דמי לנאמנות כנ"ל מ"מ אין ספק שכוונת דברי התוס' דכיון דמבעי' לן בגמרא תבעו לאחר זמנו דוקא ש"מ דר"ל כשיש עדים איירי דאל"כ מה לו לומר טענה חדשה ובפשיטות הוי למבעי' אי ר"ל מיירי כשיש עדים אי לא וכשהוי רבותא טפי כנ"ל אלא וודאי דבהא אין ספק כלל כנ"ל ולפ"ז ניחא הא דלא פשיט מהא דאמרי' פרק האשה שנתארמלה (דף י"ט) דטעמא דר"מ כר"ל דאמר אין העדים חותמים על השטר אלא א"כ נעשה בגדול א"כ ה"ה שאין המלוה מיחתם בו קטנים וטעמא דרבנן משום מיגו אלמא אמרי' מיגו במקום חזקה ולפי הנ"ל ניחא דבהא לא מבעי' לן כלל דאיכא מיגו שלא חתמו כלל אך באמת בלא"ה אין כאן קושיא משם כלל דהתם טעמא דחכמים משום דקטנים הם אפשר דאמרו בדדמי שהם סוברין שראו הלואה ובאמת לא ראו כלום א"כ ממילא ליכא חזקה כלל דע"כ הוצרך לקטנים שבהם יעשה מה שלבו חפץ משא"כ גדולים לא ירצו לחתום דחזקה אעולה לא חתמי כדאמר התם טעמא דר"ל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ומ"מ מ"ש בכוונת דברי התוס' ובעה"ת ברור הוא וכן נראה עיקר: אך קשה הא דתנן ריש שנים אוחזין גבי זה אומר כולה שלי וזה אומר חצי' שלי זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע והקשו בתוס' דאמאי לא מהימן במיגו דכולה שלי ותרצו דהוי מיגו להוציא דבחצי' השני מוחזק זה כמו זה א"כ קשה הא הוי מיגו בעיקר החזקה שאם יאמר כולה שלי הר"ז מוחזק מיד כמו זה ומה הכא דהוי חזקה עדיפא דמהני לפטור משבועה כ"ש התם שהוא צריך לישבע ולכאו' הי' אפשר לומר דדוקא הכא שהחזקת ממון מסייע למיגו לכך מהני בעיקר החזקה משא"כ התם וכן כתב כעין זה בס' גי"ת שער ט"ז ובתומים סי' פ"ב בדיני מיגו אבל מדברי התוס' לא משמע כן שהקשו מהך דיבמה שאמרה לא נבעלתי א"כ קשה הא התם ליכא חזקה דמסייע למיגו ומה שהקשו הגי"ת ותומים דהא מיגו לא מהני להוציא וחזקה מהני להוציא א"כ מאי מבעי' לי' הא חזקה ודאי עדיף ממיגו לדעתי לא קשה מידי דהא לכאו' קשה כיון דקיימ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב. ורובא וחזקה רובא עדיף א"כ כ"ש דלא אזלינן בתר חזקה ומאי טעמא דר"ל ובע"כ צ"ל דכמו דאמרי' בטוען א"י אם נתחייבתי חייב דאין ספק מוציא מידי ודאי ואע"ג שזה מוחזק בממון משום דהלואה ודאי ועל הפרעון איכא חזקה הוי חבירו מוחזק שזה ודאי הלוה ועדיין לא הגיע זמן הפרעון והשתא לק"מ דהא דקיימ"ל דמיגו ל"מ להוציא היינו היכי שהחיוב מעיקרא ליתא כגון בעובדא דרבה ור"י פרק ח"ה שאומר שטרא זייפא הוא וכן גבי משארסתני נאנסתי ובשאר דוכתא והשתא מקשה התוס' שפיר מהך דיבמה א"כ הדרא קושיא הנ"ל לדוכתא ובשלמא אם נאמר דבעיקר החזקה נמי מבעי' לן אי אמרי' מיגו ניחא דכיון דספיקא הוא הוי קולא לנתבע ולכך אינו נוטל אלא רביע והא דלא פשיט מהתם משום דיש לומר כמו שכתב הנ"י שם תירוצים אחרים והתוס' לא כתבו כן אלא לפי האמת דנשאר בחיקו ודו"ק וצ"ע:
ועוד נראה ליישב קו' הגי"ת דודאי מיגו גרע מחזקה והיינו כשהמיגו בתביעה זו והחזקה בתביעה אחרת ודאי החזקה מועלת יותר מן המיגו משא"כ הכא שהמיגו מתנגדת לחזקה א"כ גרע כח החזקה מהמיגו קצת ור"ל לא אמר אלא בחזקה לבדה ולא בחזקה שגרע כחה וזה ברור:
ג
שאם אין עדים. כתב הש"ך שאם יש ע"א על הזמן הוי משאיל"מ ומדברי התוס' ד"ה ובא בזמנו אינו מוכח כן דאל"כ האיך הביא ראי' דהמלוה את חבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים דאפשר דמיירי בע"א ובהא כ"ע מודים ומ"מ מיגו ליכא לדעת הש"ך. ונראה לפי מ"ש הטור סי' ע"ה בשם הרמ"ה דהיכי שאין השנים מחייבין אותו ממון אלא בשבועת התובע אי איכא חד סהדי לא משתבע ופירשו הסמ"ע והב"ח כגון שכיר ששכרו בע"א לא נימא כיון דשנים מחייבין אותו ממון בע"א הוי משאיל"מ הואיל דאף בשנים אין התובע זוכה אלא בשבועה והק' הט"ז דלעיל סי' ע"ב סכ"ג פסק המחבר אם יש ע"א שראה שנמסר למשכון וגם עידי ראה והמלוה והלוה מחולקים כמה הלוהו ישבע הלוה דהמלוה אינו נאמן לטעון לקוח אלא במיגו והשתא ליכא מיגו הוי משאיל"מ והא התם אפי' בשנים הי' הלוה צריך לישבע היסת ומטעם זה עשה מחלוקת בין המחברים ובתומים תמה שם עליו דהתם אין נשבע על המשכון אלא על תביעה של מלוה ואין ענין זה לעדים דהמשכון מיד בחזקתו כמ"ש הש"ך שם נוטל משכנו ואחר כך נשבע היסת על תביעתו ולפ"ז ה"נ לדעת האומרים שצריך לישבע היסת שלא נפרע וכמו שכתב התומים שאין צריך לתבוע מחדש אלא על המעות שהוא לקח הוא נשבע מיד וכ"ש לדעת האומרים שצריך לישבע קודם הפרעון א"כ ל"ה משאיל"מ בע"א כנ"ל ועי' תומים סי' ע"ה סקי"א:
ויש לברר אם עדים פסולין על הלואה ועל הזמן אם נאמן במיגו שהי' יכול להכחישם או לא ומדברי התוס' שכתבתי מקודם משמע דנאמן דאל"כ הא שפיר יש לומר דר"ל מיירי בעדים פסולים ובזה לכ"ע אין צריך לפרעו בעדים אבל הרא"ש בתשו' כלל ס"ו סי' ח' כתב בשטר שנעשה בקנין לפני עדים קרובים ואחר כן טוען שכנגדו שהוא ממעות שחוק ופשט לו את הרגל והשיב שאינו נאמן במיגו דלהד"ם דאף דעדים פסולים הן מ"מ מפקי לקלא ומיגו במקום קלא לא אמרי' כדמוכח בפ' חה"ב בעובדא דרבה ב"ר ובתשו' מהר"א ששון סי' ק"א השיג על זה וכן בתשו' מהר"י בן לב והרשד"ם ובתשו' פני משה וכן בתומים סי' ת"ב בכללי מיגו כתבו דהרא"ש לא אמר אלא בקרובים שהן פסולין מחמת גזירות מלך אבל מוחזקין בכשרות לכך מפקי לקלא. אבל פסולין מחמת עבירה לא ע"כ:
ולפעד"נ להביא ראיות ברורות דבכל גוונא נאמן במיגו להכחישם מהא דתנן ריש פרק האשה שנתארמלה ומודה ר"י באומר לחבירו שדה זו שלך הי' כו' וכתבו התוס' דהוי רבותא טפי עיי"ש ומתרצינן משום דקבעי למיתני סיפא ואם יש עדים ה"ד אי דאכלה שני חזקה אמאי לא מהימן ואי לא אכלה פשיטא דלא מהימן אבל באביו משכחת לה כגון שברח וכדרב הונא מ"ש וע"כ לדעת הרא"ש בתשו' הנ"ל אפי' בעדים פסולין אינו נאמן כיון דליכא מיגו ואע"ג דקתני עדים מ"מ משמע אפי' עדים פסולים כדאמרי' התם (דכ"ו) בתינוקת שהורהנה באשקלון ועדים מעידים שלא נטמאה ופירש הראב"ד דהנך עדים עבד ושפחה נינהו עיי"ש פרק ח' דעדיות א"כ ה"ה הכא א"כ לפ"ז קשה מאי מתרץ דהא מ"מ ליתני שדה זו שלך הי' דהוי רבותא טפי ומ"מ בסיפא שפיר קמ"ל דאינו נאמן במיגו להכחיש העדים שלא הי' שלו מעולם דמיגו להכחיש עדים פסולין לא אמרי' משום דמפקי לקלא ואין לומר דעדים משמע כשרים חדא דליתני בהדיא פסולין ועוד דא"כ יותר קשה דדוקא כשרים אבל פסולים לא וזהו קושיא גדולה על הרא"ש הנ"ל ועוד קשה מהא דתנן התם בסוף פירקן ואלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן נאמן אדם לומר זה כתב ידי של אבא ומפרש בגמרא כיון דקיום שטרות דרבנן הימנוהו רבנן בדרבנן ולכאו' יש לתמוה דאטו מן התורה יוכל כל אחד לזייף ולחתום מה שירצה וע"כ צ"ל כמו שכתבו התוס' שם דמיירי שמודה בשטר שכתבו רק שטוען פרעתי וסבירא לי' להאי תנא מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו והאי קיום ודאי מדרבנן ומשמע דוקא אלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקטנן ומשום דקיום שטרות דרבנן הוא הא לאו הכי לא והשתא לדעת הרא"ש אפי' אם נאמר דהוי קיום ג"כ מדאורייתא כל הפסולין נאמנין כיון דלית לי' מיגו דמזוייף דהעדים מפקי לקלא ומיגו במקום קלא לא אמרי' ובתומים סי' פ"ב בכללי מיגו הובא ראי' לדעת הרא"ש הנ"ל מהך משנה פ"ח דעדיות שפירש הראב"ד דעדים פסולין הן וע"כ שהיא עצמה מודה שהורהנה א"כ מה צורך לאמירת העדים שלא נטמאה דהא בלא"ה נאמנת במיגו שלא הורהנה אלא ודאי דלא אמרי' מיגו כי האי וכדעת הרא"ש הנ"ל ודבריו אין מובנים ואדרבה לכאו' מוכח מהתם להדיא דלא כרא"ש דאל"כ מאי אמרו חכמים אם אתם מאמינים שהורהנה האמינו שלא נטמאה ואם אין אתם מאמינים שלא נטמאה אל תאמינו שהורהנה דודאי הם לא היו מאמינים לעדים כלל כיון דפסולים הן אלא שהם היו מאמינים לה מחמת שהודה שהורהנה ואע"ג דקאמרה נמי טהורה אני מ"מ מיגו ליכא שהיא אינה רוצה להכחישם שלא הורהנה כלל לדעת הרא"ש הנ"ל וע"כ צ"ל לדעת הרא"ש דהתם בתינוקת דוקא מיירי דלית בה ממש ול"ש בה מיגו כלל א"כ אין ראי' ג"כ להרא"ש משם ועוד יראה דהתם קמש"ל רבותא טפי דאף דהעדים מעידין ג"כ שלא נטמאה הוי אמינא דלית לה מיגו שהיא אינה רוצה לטעון טענה אחרת כיון שבאותה טענה העדים מסייעין לה שלא נטמאה ולא נסתרה קמש"ל כיון דפסולין הן מ"מ לית להו מיגו. העולה מזה שצריך שיעידו עדים כשירים על הלואה ועל הזמן כמו שהוכחתי וכן משמע מסתימת כל הפוסקים שכתבו סתמא ובלבד שיש עדים וכן בבעה"ת שער יו"ד לא הוזכר פסולין כלל וזה ברור:
ד
הוחזק כפרן. עש"ך שתמה ע"ז דהא יכול לומר בשביל שלא הייתי נאמן הוכרחתי לפרוע שנית ובאמת הסמ"ע הרגיש בזה וכתב פי' ופסקו עליו דקיימ"ל לקמן סי' ע"ט דהוחזק כפרן לאותו ממון ובמרדכי נסתפק רבינו ייקר בזה. ולפעד"נ דהעיקר כדעת מהר"ם שבמרדכי וכמו שאבאר דהנה הטור בסי' קנ"ז כתב ואפי' אם אנו יודעין שבנה משלו נאמן לומר נתתי אחר כן עד שיביא עדים שהי' עמהם מיום שהחל בנין הכותל ועד עתה דכל שורה ושורה זמנו הוא והקשו הסמ"ע והב"ח דהא בלא"ה נאמן במיגו דפרעתיך עתה דהא קיימ"ל דאמרי' מיגו במקום חזקה והסמ"ע דחק ליישב עיי"ש. ונראה לפרש דבריו ונקדים הספיקות אשר רבו בסוגי' שם דגרסינן התם תנן בחזקת שנתן עד שיבא ראי' שלא נתן וכו' שאני הכא אבעי' להו ת"ש כו' שאני הכא כו' והנה כל הסוגי' תמוה. א) דמאי מקשה לר"ל דהא מתני' מיירי בתבעו לאחר זמנו א"כ איכא מיגו דפרעתיך עתה ושמא אית לי' לר"ל דאמרינן מיגו במקום חזקה ואם נאמר דפשיטא השתא דלא אמרי' מיגו א"כ מאי מבעי' לי' לקמן ב) אמאי לא פריך רישא לסיפא אהדדי. ג) אמאי לא הקשה ממתני' דבכורות (דף מ"ט) אמתני' דהכא דקתני התם בכור בתוך שלשים בחזקת שלא נתן ואי משום דהתם אין חיובו ברור הלא הכא נמי אין חיובו ברור שמא לא יבנה זה את כותל כגון שאירע לו אונס וכהאי גוונא כמו שכתבו התוס' ד"ה כי היכי עיי"ש ואם נאמר דפליגו א"כ שפיר יש לומר דר"ל ס"ל כמתני' דהתם ד) ועוד אמאי לא פשיט מר"ל דלא אמרי' מיגו ובתוס' תרצו דלא אמרי' מיגו דלא חציף אבל כל הפוסקים חולקין על זה כדלקמן ס"ד ודוחק לומר דמיירי שבא בתוך הזמן כיון דקאמר ואמר פרעתיך בתוך זמנו משמע דהשתא לאו בתוך הזמן קאי וכן הק' הרשב"א והרמב"ן ה) בתוס' כתבו הא דלא פריך לאביי ורבא ג"כ דה"ה דהוי מצי למימר וליטעמך והוא תמוה לכאו' דהא התוס' גופא כתבו לעיל ד"ה דוקא קובע זמן קאמר אבל סתם הלואה לא וא"כ מאי פריך ממתני' דהא נמי דמי לסתם הלואה כמו שכתב הסמ"ע סק"א דלא שייך טעמא דגלי דעתי' וע"כ משום שמא לא יבנה דבהא ע"כ אפי' בסתם סבירא לי' לר"ל כן דאל"כ תיקשי לי' ממתני' דבכורות דדמי נמי לסתם הלואה א"כ אדמקשי לר"ל מדיוקא ליפרך לאביי ורבא דאינהו קאמרי בהדיא דעביד אינש דפרע בגו זימני' ולדידהו קשה טפי ממתני' דבכורות וע"כ משום שמא ימות הבכור וה"ה הכא שמא לא יבנה ולא דמי למאי דאמרי' בעלמא וה"ה דהוי מצי למימר ולטעמך ולא קאמר ודו"ק היטב לכן נראה לפרש בדרך אחר ובזה יתיישב כל הקו' תנן בחזקת שנתן עד שיביא ראי' שלא נתן משמע דאינו יכול להוציא מחזקתו עד שיעידו עדים שלא נתן והיינו כמו שכתב הטור שיעיד שלא זזה ידם מידו מיום שהתל הבנין ועד עתה דהשתא אילימא דאמר פרעתיך בזמנו פשיטא אלא לאו דאמר פרעתיך בגו זימני' וקשה לר"ל וליכא למימר דטעמא דמתני' משום מיגו א"כ קשה קושי' התוס' והרמב"ן דאמאי לא מהימן לר"ל ג"כ במיגו דפרעתיך עתה וע"כ צ"ל דר"ל מיירי שטען מתחילה ג"כ אותה טענה שפרע רק שלא תבעו אז כי לא ניתן ליתבע א"כ השתא לית לי' מיגו דפרעתיך עתה שיהי' מוחזק כפרן וכדעת מהר"ם שבמרדכי א"כ לפ"ז קשה מה הוא דנקט במתני' עד שיביא ראי' שלא נתן ומשמע שאינו יכול להוציא מחזקתו אלא בכך דהא בפשיטות אם הביא עדים שטען מתחילה בתוך הבנין ג"כ אותה טענה שפרע שוב אין לו מיגו שיהי' מוחזק כפרן ומה לו לומר דבר שאינו במציאות כלל שיעידו העדים כך וכעין זה איתא בגיטין (דף ע"א:) אימא סיפא עד שיאמר לסופר כתוב וכו' ועיי"ש בפירש"י וכן כתב תוס' בפרק הזהב (דף מ"ה) גם ברי"ף ר"ה מאי לאו דמדתני לא קני מד שימשך משמע שאי אפשר לקנות אלא בכך] אלא ע"כ דטעמא דמתני' לאו משום מיגו ואפי' הי' עומד בתוך זמן נאמן א"כ עדיין קשה לר"ל ויהי' משני שאני הכא דכל שפא ושפא זימני' הוא וטעמא דמתני' לאו משום מיגו קאתינן עלה ומ"מ לא תיקשי לר"ל והשתא שפיר קתני עד שיביא ראי' שלא נתן והיינו שלא זזה ידם מידו כמ"ש הטור והשתא ניחא הא דלא פריך לאביי ורבא מרישא ורישא לסיפא או מתני' דבכורות אמתני' דהכא משום דשפיר י"ל דטעמא דמתני'. משום מיגו ומ"מ צריך עדים שלא נתן משום דבלא"ה לא הוחזק כפרן וכדעת רבינו יקר שבמרדכי וכמ"ש הש"ך משא"כ לר"ל פריך שפיר דאיהו ע"כ ס"ל כדעת מהר"ם שבמרדכי דאל"כ תיקשי לי' אמאי לא מהימן במיגו ומ"מ בעל האבעי' דבתר הכי פשיט שפיר דאיהו ידע דהילכתא כר"ל ולא אסיק אדעתי' הך דכל שפא ושפא זימני' א"כ ע"כ צ"ל דטעמא דמתני' משום מיגו וטעמא דר"ל משום דהוי מיגו דלא חציף כמ"ש התוס' דאל"כ תיקשי לי' לר"ל ממתני' ואהא משני שאני הכא ובלא"ה ל"ק לר"ל והשתא שפיר יש לומר או טעמא דר"ל משום דלא אמרי' מיגו כלל או משום שטען מתחילה ג"כ שפרע וכדעת מהר"ם אבל מיגו דלא חציף לכ"ע אמרי' והשתא כיון דמפשטא דגמרא לעיל מוכח דאם נאמר דאמרי' מיגו ע"כ סבירא לן כדעת מהר"ם א"כ ממילא העיקר כדבריו והשתא שפיר כתב הטור דע"כ צריך שיעידו העדים שלא זזה ידם מידו דבלא"ה אינו יכול להוציא מחזקתו ואי משום מיגו בלא"ה הוחזק כפרן כנ"ל וע"כ משום דכל שורה ושורה זמני'. ולפ"ז שפיר י"ל דגם התוס' מודים דאמרי' מיגו דלא חציף ולא כתבו כן אלא לבעל האבעי' לקמן עד דידע מהך דכל שפא זמני' הוא א"כ ליכא למימר דטעמא דר"ל כמו שכתבתי וכדעת מהר"ם דא"כ קשה במתני' כנ"ל והאיך אפשר דמתני' טעמא משום מיגו וע"כ משום דלא חציף אבל לפי מה דמשני שא"ה שפיר יש לומר דטעמא דר"ל או משום דל"א מיגו כלל או משום דהוחזק כפרן לדעת מהר"ם אבל מיגו דלא חציף אמרינן ועי' ט"ז לקמן ס"ד שכתב וז"ל התוס' לא כתבו כן אלא בתחילת הסוגי' דהוי מספקא לן אי אמרי' מיגו משא"כ לפי המסקנא דאמרי' מיגו מספיקא ממילא אמרי' נמי מיגו זה ומפני הדחק כתבו התוס' תחילה דלא אמרינן מיגו כי האי ודבריו סתומים וכבר תמה עליו בתומים שם ולפי מה שכתבתי דבריו ברורים ודו"ק היטב:
ומ"מ נראה דזה דוקא אם טוען פרעתיך עתה אבל אם טוען מחלת לי אף דאינו נאמן אלא במיגו מ"מ יכול לטעון אישתבע לי דלא מחלת לי דאין זה מוחזק כפרן שיכול לומר אף שמקודם תבעת אותי אחר כן נתפייסתי עמך ומחלת לי ובשלמא בטענת פרעתי דמי למאי דאמרי' ריש ב"ב מי יימר דמחייבי לי' רבנן משא"כ בטענת מחילה כיון שלא נתן לו כלום אבל אם טען מעיקרא מחלת לי בוודאי הוחזק כפרן וכ"ש הוא לפי מה שהוכחתי לעיל סק"ב שיכול לטעון אישתבע לי אפי' בתוך זמנו א"כ אמאי לא השביעו ודו"ק
ה
כל
קונטרס מיד זמנו הוא עש"ך שכתב שיכול לומר פרעתי בקונטרס ראשון בעד כולם והוכיח כן מדמשני שאני הכא וכו' א"כ הדר קשיא פשיטא וע"כ דקמש"ל דבהא אפי' ר"ל מודה שיכול לומר פרעתי בשפא ראשונה בעד כולם ומכל הפוסקים לא משמע כן ובפרט מדברי הטור (סי') ועי' תומים שכתב לברר דבריו ממה שכתב המרדכי ריש פרק הבית והעלי' בשם ר"ח דהקובע זמן לחבירו וכן כל דבר שזמנו ידוע אין נותנין זמן ב"ד ודייק מהא דקאמר הכא שאני הכא דכל שפא וכו' ולכאו' אין דבריו מובנים כלל דאטו נאמר דהקובע זמן לא יהא נאמן לומר פרעתי בזמנו משום שהי' לו לבקש זמן ב"ד וע"כ דמפרש כפירוש הש"ך וא"כ קשה מאי לא ליטרדן איכא הא יכול ליקח זמן ב"ד אלא וודאי דבדבר שזמנו ידוע אין נותנין זמן ב"ד וה"ה בקובע זמן ע"כ דבריו:
ולפעד"נ דלא מוכח מידי דהמרדכי מפרש כפירוש התוס' ד"ה כי היכי דהיכי שאין החיוב ברור גם אביי ורבא מודים וכמ"ש לעיל סק"ד דעיקר הקושי' לר"ל ממתני' ג"כ מהאי טעמא דכמו דחיישינן גבי בכור שמא ימות ה"ה בכותל שמא יארע לו אונס שלא יוכל לבנות את הכותל דאל"כ לק"מ דהא דמי לסתם הלואה כמי שכתב הסמ"ע סק"א ודו"ק:
והשתא דייק המרדכי שפיר דמאי משני שאני הכא חדא דהא הדר קשיא פשיטא ועוד דהא מ"מ מהאי טעמא דשמא לא יבנה הי' לו לבקש זמן ובין כך יבנה זה את הכותל ואם יארע לו איזה אונס שלא יוכל לבנות ממילא לא יתן לו כלום אלא ודאי דכיון דדינו ידוע אין נותנין זמן בי"ד והא קמש"ל דכיון דכל שפא זמנו הוא הוי בחזקת שנתן שלא הי' יכול ליקח זמן ב"ד כיון דזמנו ידוע בכל שפא וקמ"ל דאין נותנין זמן בי"ד בכהאי גוונא ולא קשה פשיטא וממילא ה"ה בקובע זמן. והשתא ממילא מוכח מהמרדכי היפוך מדעת הש"ך דהאיך אפשר דמטעמא דלא ליטרדן טירדא מרובה מודה ר"ל דהא אפי' אביי ורבא מודים דבמקום שאין חיובו ברור ל"ש לא ליטרדן וכמ"ש התומים לדעת תוס' וחשבתי להביא ראי' לדעת המרדכי הנ"ל מהאי דגרסינן פרק שני דייני גזירות המוציא שטר חוב על חבירו והלה הוציא שמכר לו את השדה אדמון אומר אילו הייתי חייב לך כו' וחכמים אומרים זה הי' פקח ומפרש בגמרא דפליגו במסירת מודעה ורבנן סברי חברא חברא אית לי' והקשו בתוס' דהא לעיל מסיק אביי דלכ"ע חברא חברא אית לי' ותירצו דהתם אין ב"כ הודאה עוד כתבו דלפירש"י אתי שפיר דהתם הוי הפסד שלא ימצא שדות לקנות משא"כ הכא הרבה לוקחין ימצא וחכמים לית להו האי סברא ע"ש ותמה מהרש"ל דהא הכל עושה כדי למשכנו כמו שפירש"י שם ומהרש"א הגיה בדברי תוס' שם ע"ש:
ולפעד"נ לפרש דברי התוס' בפשיטות דגרסינן התם בירושלמי הגע עצמך שהי' לו קרקע יכול לומר קרקע טב אנא בעי הגע עצמך דהוי לו קרקע טב יכול מימר לית בחיילי טעין טורחותיהן דתרי ופירוש הרא"ה שאין בכחי לסבול טורח שדות לעבדים ולשומרים והשתא שפיר כתבו התוס' דלפירש"י אתי שפיר דמצי לאוקמא כגון שיש לו קרקע וטעמא דחכמים משום דלית בחיילי' טעין טורחותיהן דתרי וטעמא דאדמון משום דהרבה לוקחין ימצא שיכול למכור שדהו לאחר ויגבה ממנו קרקע שיש לו ולא יהא לו אלא טורח שדה אחת משא"כ לפירוש התוס' לעיל דכ"ע לית להו האי סברא דהרבה לוקחין ימצא. אך קשה דהאיך מצי לאוקמי כגון שיש לו קרקע הא מ"מ יכול לומר שהייתי צריך למעות ולא יכולתי להמתין עד שיגיע ל' יום יומא אכרזתא כיון דבקובע זמן נמי נותנין זמן ב"ד וכן הקשה הרא"ה ז"ל שם דשמא הי' צריך נגד חובו ונגד דמי השדה. ותי' דמתחילה הי' לו להפרע את שלו. וזה ליתא לפמ"ש הרי דקיימ"ל לעיל (סי' פ"ה) דאם הי' בתוך הזמן אינו יכול לומר אולי הייתי חייב והטעם מפני שהי' צריך למעות ולא הי' יכול להמתין א"כ ה"ה בקרקע לדעת האומרים דנותנין זמן בי"ד אפי' אם קובע זמן אך באמת לפירש"י לק"מ דהא מ"מ הי' יכול למכור שדהו לאחר וימתין שלשים יום דהא הרבה לוקחין ימצא אבל בירושלמי מפרש להדיא כפירוש התוס' לעיל דגרסי' לעיל מינה ולא סוף דבר שעשאה העורר מי לאחר אלא אפי' אחר לאחר והוא חתום עלה בעד איבוד זכותו הרי להדיא דכ"ע לית להו האי סברא דהרבה לוקחין ימצא א"כ עדיין קשה קו' הנ"ל אלא וודאי דבקובע זמן אין נותנין זמן בי"ד והתם בע"כ בקובע זמן מיירי דאל"כ הא יכול לומר עדיין לא הגיע זמנו שתפרענו אז ולפ"ז לק"מ קושית הש"ך כמו שכתבתי וגם המרדכי חילק עליו בזה והכי נקטי': אך בבעל התרומות שער נ' חלק בז' הביא דעת ר"ח והרבה מהגאונים דאפי' בקובע זמן נותנין זמן בי"ד א"כ לדידהו עדיין קושית הש"ך במקומה עומדת דמאי משני דהדר קשיא פשיטא לכן נראה לפרש בדרך אחר ונקדים מה שפירש"י במשנה (בדף ה') עד שיביא ראי' שלא נתן וז"ל עדים שתבעו ולא נתן לו דכיון דחובה עליו לסייעו ומשפט זה גלוי לכל חזקה שזה לא הי' בונה משלו אלא הי' צועק עליו עכ"ד. ולכאו' צ"ע דבריו דהא לפי מאי דמשני שאני הכא א"כ בלאו הך חזקה פטור ואפי' הי' זה בונה משלו ולא צעק עליו דמ"ש ממנה לי בידך והלה אומר פרעתי ולפי מה דס"ד שאומר פרעתי בזמנו וודאי ליכא חזקה כיון שהוא עצמו מודה שבנה משלו ולא צעק עליו כלל ועוד דלפי מה דס"ד השתא אינו יכול לתבעו מעיקרא כלל דהא הוי בתוך זמנו ומה ענין חזקה לכאן וצ"ע בזה לכאו':
לכן נראה לפרש לפי מה דקיימ"ל דאם נפל הכותל העצים והאבנים של שניהם והשתא נחזי כגון הכא שידוע שזה בנה הכותל וכמו שכתב הרמב"ן בחידושיו דאל"כ אמאי בחזקת זה יותר מזה וזה תבעו חצי ההוצאה וזה אומר נתתי ופסקו לו הבי"ד שהוא פטור דמ"ש ממנה לי בידך והלה אומר פרעתי ואח"כ נפל הבית א"כ מהראוי הי' שלא יהא לזה חלק וכח בכותל חבירו כיון שידוע שזה בנאו ואף שנפטר מחצי ההוצאה היינו מפני שכופר בכל ומה הי' לו לעשות אבל איך יכול להוציא מזה חצי אבנים ומצים שהרי זה ג"כ כופר שלא נתן לו כלום והכותל בחזקתו לכך פירש"י דממתני' קמש"ל במאי דקתני בחזקת שנתן ולא חתני נאמן שיש לו לזה חזקה שנתן שזה לא הי' בונה משלו ונפ"מ כמ"ש והשתא אתי שפיר דמעיקרא פריך שפיר אילימא דאמר פרעתי בזמנו א"כ קשה פשיטא דליכא למימר דקמש"ל כמו שכתבתי דהא ליכא חזקה כפירוש רש"י לאחר שהשלמת גובה ארבע אמות א"כ הוא עצמו מודה שבנה משלו ולא צעק עליו כלל ועוד דהוי כתוך זמנו לפי מה דס"ד השתא ואהא משני שאני הכא דכל שפא זמנו הוא א"כ הדר איכא חזקה שזה לא הי' בונה כל שפא עד שיפרענו בעדה וזה אומר פרעתיך בכל שפא א"כ הוי בחזקת שנתן ונפקא מינה כמו שכתבתי וכפירש"י במתני' והשתא שפיר כתב הטור (סי' ק') הטעם משום דכל שורה ושורה זמנו הוא והקשו עליו דאמאי לא קאמר משום מיגו כיון דלאחר הבנין קאי ולפי הנ"ל ניחא דאי משום מיגו מ"מ לא הוי בחזקת שסייעו רק שהוא פטור ככופר הכל והטעם שאין אומרים מיגו להוציא משא"כ מהך טעמא איכא חזקה כפירש"י במתני' ויש לזה חלק בכותל כמו זה מלבד מה שהוא פטור מחצי ההוצאה ודו"ק:
עוד כתב הש"ך דהשתא אין נפקותא דהא בלא"ה נאמן במיגו מספיקא דהוי קולא לנתבע ולפי הנ"ל ניחא דאיכא נפקותא טובא דאי משום מיגו א"כ אין אומרים מיגו להוציא משא"כ אם אומר שפרע בכל שפא וכפירש"י:
עוד נראה בכוונת רש"י לפי מה שכתב הש"ך (סי' ע"ה ס"ק י"ט) והשיג על הסמ"ע שם והביא ראי' מהא דאמרי' ריש שנים אוחזין ותנא תונא שנים אוחזין בטלית וכו' כי היכי דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי משמע הא אי לא"ה הי' בדין שיתחייב מטעם שהכיר הבי"ד שהחצי שלו מטעם חזקה א"כ הה"ד היכי שנתחייב על פי בי"ד במקצת חייב לישבע א"כ ה"ה הכא ניחזי אם תבעו עד ארבע אמות ולמעלה מא"א והוא אומר נתתי ולמעלה מא"א הוי בחזקת שלא נתן הרי נתחייב עפ"י בי"ד והשתא אם הוא פטור עד א"א מטעם כופר הכל בכהאי גוונא חייב לישבע שבועת העדאות עדים דר"ח קמייתא משא"כ לפירש"י דהוי בחזקת שנתן ולזה לא הי' בונה משלו אפי' בכה"ג פטור דכמו דאנן סהדי אלמעלה מא"א דהוי בחזקת שלא נתן אנן סהדי עד א"א דהוי בחזקת שנתן ואין כאן שבועה כלל:
ועוד נראה שאפי' הודה מעצמו אלמעלה מא"א מ"מ אינו חייב לישבע דלא עדיף מהעדאות עדים הרי דבתוך זמנו אין ע"א מועיל כלום מטעם חזקה והכא נמי איכא חזקה לפירש"י ועוד נראה שאפי' אם טוען שמא נאמן דאפי' למ"ד דחזקה דאין אדם פורע תו"ז ל"מ כשטוען שמא היינו שהוא בא להוציא אבל הכא שהוא להחזיק בוודאי מהני חזקה שזה לא הי' בונה משלו אפי' בטוענת שמא והשתא ניחא הא דלא קתני נאמן כדרכו בכל הש"ס ולפ"ז ל"ק ג"כ קושית הש"ך דלפי מה דמסיק דכל שפא טובא קמ"ל כמו שכתבתי כיון דאיכא חזקה שנתן כפירש"י במתני' משא"כ לפי מה דס"ד דליכא חזקה כיון שהוא עצמו מודה או מחמת שהוא תו"ז שפיר מקשה פשיטא והשתא כיון דמתורץ קושית הנ"ל וכל הפוסקים חולקין בודאי נראה עיקר כע"ש שאינו נאמן אלא בכל קונטרס:
סעיף ב.
אם מת בתוך זמן ובא לטרוף (מלקוחות) במלוה בשטר להרמב"ם אינו צריך שבועה וי"א שצריך (ואם הלוה חי ואמר שפרעו (ו) י"א דצריך המלוה לישבע שלא פרעו וגובה וי"א דאינו צריך שבועה) (בטור שתי הדעות) (ז) וכן עיקר (נ"י פ"ק דב"ב וב"י) (כן משמע מרמב"ם פ"ז משכירות): סעיף ג.
תבעו ביום שנשלם בו הזמן וא"ל פרעתיך היום אם היא מלוה ע"פ נאמן בשבועת היסת דעביד איניש דפרע ביום משלם זמני' ואם היא מלוה בשטר דינו כמלוה בשטר שלא קבע לו זמן:
ו
ויש אומרים דצריך המלוה לישבע. זה דעת הטור בשם רב האי ושכן כתב אביו הרא"ש ר' ב"ב ולכאו' יש ראי' לדברי הרמב"ם מהא דמבעי לן בגמרא תבעו לאח"ז אי אמרי' מיגו והשתא מה מבעי לי' הא קיימ"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ונאמן במיגו דמזוייף ותנן פ' שני דייני גזירות גבי שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה דר"נ סבר זה גובה וזה גובה ור' ששת סבר הפוכי מטרתא למה והשתא ניחזי אם שטר אחד אינו מקויים וזה טוען פרעתי א"כ הוא נאמן במיגו ושטרו בתקפו אפי' לענין לגבות מלקוחות דאל"כ אין זה הפוכי מטרתא דנפ"מ בכהאי גוונא דלר"נ גובה אפי' מלקוחות בלא שבועה כיון דאפי' בלא מיגו הי' גובה בלא שבועה כ"ש במיגו משא"כ לר"ש דאי לאו מיגו ל"ה גובה אלא זה עומד בשלו א"כ השתא נמי לא מהני מיגו לגבות מלקוחות אלא ע"כ דלר"ש ודאי גובה מלקוחות במיגו ואולי חזקה ל"מ נגד לקוחות א"כ בודאי אמרי' מיגו במקום חזקה ועי' לעיל סק"ג שהוכחתי דהתוס' ס"ל כדעת רב האי ובזה נסתלק קושי' הגי"ת שער ט"ו שם:
ז
וכן עיקר. עי' ש"ך שהאריך להקשות על הרמ"א דכאן הכריע שאינו צריך שבועה ולקמן סי' שי"ז סתם שצריך שבועה לאחר הפרעון ולפעד"נ לחלק דדוקא הכא שיש שטר א"כ אפי' בלא חזקה הי' גובה ולא אהני חזקה אלא לפטרו משבועה לכך אינו צריך לישבע אפי' לאחר הפרעון שלא גמרה החזקה כל כחה קודם הפרעון משא"כ התם במלוה ע"פ דבלאו חזקה לא הי' גובה כלל א"כ כבר נגמר כח החזקה ומהאי טעמא אין העד המסייעו יכול לחייב את זה ולפטור את זה כיון שגמר כחו ודו"ק:
סעיף ד.
וי"א דהא דאמרינן בתבעו ביום שנשלם הזמן וא"ל פרעתיך היום דנאמן (ח) הני מילי כשתבעו בסוף היום אבל קודם לכן אינו נאמן וכי אמר בסוף היום פרעתיך תוך זמנו (ט) נאמן במיגו דפרעתיך היום (וי"א דוקא דטעון איהו אבל ליתמי דידיה לא טענינן) (נ"י פ' השואל):
סעיף ה.
תבעו אחר זמנו או בסוף יום שנשלם
זמנו וטען שפרעו בזמנו נשבע הלוה היסת ונפטר:
סעיף ו.
נפטר הלוה תוך זמן והוציאו יורשיו כתב פרעון סתם שפרע כל חובו לראובן קודם מותו נתבאר בסי' ע"א (וע"ל בסי' פ"ד סעיף ב' וסי' פ"ה ס"א):
סעיף ז.
מי שיש לו שטר על חבירו לפורעו לזמן פלוני ואבד ממנו ותבעו תוך זמנו וכן אם השטר יוצא מתחת ידי אחר וזה תובעו תוך זמנו והלה טוען ממני נפל ופרעתיו לא אמרינן בכי הא אין אדם פורע תוך זמנו בסימן מ"א: סעיף ח.
הא דאמרינן חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו היינו דוקא בקובע זמן אבל בסתם הלואה אף על פי שזמנה שלשים יום נאמן לומר פרעתיך בתוך שלשים יום:
ח
ה"מ כשתבעו בסוף היום כו' נאמן במיגו וכו'. הסמ"ע והב"ח כתבו דדעת תוס' ובעה"ת לחלק בין אמצע היום לסופו לענין מיגו וג' שיעורים יש בכאן דבתחילת היום אם טען שפרע אינו נאמן כיון דע"כ בתו"ז פרע דהא השתא התחיל היום אבל באמצע היום אם טוען שפרע נאמן אבל אם אינו טוען כן אינו נאמן במיגו דהוי מיגו דלא חציף אבל בסוף היום אפי' במיגו מהימן. והש"ך תמה על זה דאדרבא מדברי תוס' מוכח שאין חילוק כלל. עוד תמה על בדק הבית שכתב דדעת תוס' כבעל התרומות דאדרבה נהפוך הוא גם הט"ז תמה בזה דהמעיין בדברי תוס' יראה שלא חילקו כלל בין באמצע או סוף היום ועוד הקשה הט"ז דכי לשיעורין נאמר כי לא ידענו איזהו מיקרי תחילה או סוף עייש"ה:
ולפענ"ד נראה לפרש דבריהם דהנה הרמב"ן ז"ל כתב ע"ז הובא בלשון הרנב"ר שם וז"ל דאם איתא דר"ל מצי קאי בכהאי גוונא הו"ל לפרושי ע"כ ומטעם זה פירש דר"ל מיירי שבא בתוך הזמן והכי קאמר פרעתיך אף שהיא בתוך הזמן. ומאד קשה לי להבין כוונתו וכבר תמה בספר גידולי תרומה שער ט"ז דהא לפ"ז קשה מאי מבעי' לן בגמרא תבעו לאחר זמנו אי אמרי' מיגו דא"א לא אמרי' מיגו הוי לי' לר"ל לאשמעינן חידושא דלא אמרי' האי מיגו וע"כ דמבעי' לן אי מיגו טוב הוא ולא נצטרך לפרשו או לא א"כ בהאי מיגו נמי יש לומר דדבר פשוט ולא נכנס בכלל ספק שנצטרך לפרשו ועוד דהא התוס' גרסי ובא בזמנו א"כ הדבר מפורש ודו"ק:
לכן נראה לפרש דהנה לכאו' קשה לפמ"ש התוס' דמיגו דלא חציף לא אמרי' וגרסי' ובא בזמנו א"כ קשה ניפשוט מר"ל דאמרי' מיגו דדוקא בזמנו משום דהוי מיגו דאי חציף אבל אחר זמנו לא מהימן במיגו דפרעתיך עתה דאל"כ מה לו לר"ל לומר ובא בזמנו וזה תימא לכאו' ועוד קשה דמאי פשיט לקמן מהא דתנן מנה לי בידך אין לך בידי פרעתי תוך זמנו דהא ע"כ יומא דמישלם זמני' הוא דאל"כ מאי מיגו איכא הא הוחזק כפרן שהרי הודה אתמול שהוא חייב לו וע"כ דהכי קאמר פרעתי תו"ז היינו אתמול לאחר שהודיתי א"כ היום הוא יומא דמישלם זימני' הרי להדיא דאמרי' מיגו כה"ג ובתומים הרגיש קצת בזה והקשו בפשיטות כמו שהק' התוס' שם בד"ה ואמר דאמאי לא משני כגון שבא ביומא דמישלם ועל זה תירץ דלא ניתן ליתבע ודבריו תמוהין דמאי שהקשה לק"מ דכבר כתבו התוס' שם דניחא לי' לשנויי דלא תיקשי לאביי ורבא ג"כ. גם מה שתירץ דיומא דמישלם לא ניתן ליתבע הוא תמוה כמו שכתבתי דהא ע"כ ביומא דמישלם איירי דאל"כ מאי מיגו איכא הא הוחזק כפרן אך מה שהקשינו קשיא. לכן נראה דהתוס' ס"ל כמ"ש הסמ"ע והב"ח דבסיף היום לכ"ע אמרי' מיגו ובאמצע היום הוי מיגו דלא חציף והשתא ניחא הא דפשיט לקמן מהך דמנה לי בידך דמשמע לי' הא דקתני למחר היינו בכל היום ואפי' בסוף היום א"כ קשה הא איכא מיגו וע"כ דלא אמרי' מיגו במקום חזקה וה"ה דהוי מצוי לשנויי דמיירי באמצע היום רק דניחא לי' לשנויי דלא תיקשי לאביי ורבא כמ"ש התוס' שם והשתא ניחא הא דלא פשיט מר"ל דמספקא לי' אי הא דקאמר ר"ל ובא בזמנו היינו בסוף היום דהוי כלאחר זמן ומ"מ אינו נאמן דלא אמרי' מיגו במקום חזקה כלל או דמיירי באמצע היום ומש"ה לא מהימן דהוי מיגו דלא חציף אבל בסוף היום או לאח"ז דאיכא מיגו לכ"ע נאמן דאמרי' מיגו במקום חזקה. והשתא אתי שפיר דברי הרמב"ן ז"ל ולק"מ מה שתמה עליו בספר גידולי תרומה דהכי קאמר דהא ע"כ דהתוס' מחלקין בין באמצע היום לסופו דאל"כ קשה קו' הנ"ל והשתא א"א דר"ל מצי קאי בכהאי גוונא והיינו באמצע היום דוקא הוי לי' לפרושי פירוש שהי' לו לפרש איזהו מיקרי תחילה וסוף והי' לו לתת חוק וגבול לזה וכמו שהקל הט"ז ולכך כתב הרמב"ן דלא גרסי' ובא בזמנו ומיירי שבא בתוך הזמן ומ"מ מוכח דהתוס' והראב"ד מחלקין בין באמצע היום לסופו לענין מיגו גם מה שהקל הש"ך דמדברי בעה"ת שער ט"ז מוכח היפוך מהסמ"ע שכתב הענין הרביעי שתבעו אחר זמן או בסוף יום שנשלם בו הזמן נשבע היסת ונפטר דעביד אינש וכו' הרי דאפי' לענין פרעון ביומו כתב כן אבל המעיין בבעה"ת שם יראה דמוכח להדיא כמ"ש הסמ"ע דמעיקרא כתב הענין השני תבא בזמנו כגון בתחילת היום שנשלם בו הזמן ואמר פרעתיך בתוך זמנו שאינו נאמן וא"כ קשה אם נאמר דלפני סופו אינו נאמן חדא דמאי קאמר בתחילת היום ועוד דמאי קאמר פרעתיך תו"ז והוי לי' למימר פרעתי עתה אלא וודאי כמ"ש הסמ"ע דכל היום זמנו הוא לפרוע ולכך קרי לי' זמנו רק דמיירי שתבעו שאי אפשר שיפרע אלא בתוך זמנו כגון מיד כשהאיר היום אבל אם יש שהות לפרוע אפי' בתחילת היום נאמן אם טען כן אבל במיגו לא מהימן ומ"ש בעה"ת לאחר כן בסיף היום הוא לאו דוקא אלא לאפוקי תחילת היום והטור ג"כ תפס לשון בעה"ת משום דבעי למימר עלה דנאמן במיגו וזה אינו אלא בסוף היום אך על הרב"י יש לתמוה דסבירא לי' דמה שכתב הטור בתחילת היום לאו דוקא וה"ה באמצע היום ובסוף היום נאמן אפי' במיגו א"כ ע"כ דהתוס' פליג בזה כמ"ש ונראה דקשיא לי' נמי לדברי התוס' דהאיך פשיט ממתני' דשבועות דהא התם ע"כ ביומא דמישלם איירי כמו שכתבתי והא לא משמע לי' לחלק בין אמצע היום לסופו לענין מיגו וכמו שכתב הש"ך והט"ז לכך פירש הוא דהכי קאמרי דכל היום אינו נאמן לטעון שפרע עתה רק בסיף היום ומ"מ במיגו לא מהימן דחציף לטעון בזו הרגע פרעתי שאם יאמר פרעתי קודם לא יהי' נאמן וכדעת בעה"ת והטור לדעת הב"י והשתא פשיט שפיר ממתני' דשבועות דמשמע לי' דהא דקתני מנה לי בידך היינו ביומא דמישלם לפני סופו דאז הוי כתוך זמנו לדעת ב"י והשתא אם תבעו למחר אם אומר פרעתי בזמנו והיינו אתמול בסוף היום או היום נאמן אבל אם אומר אתמול לאחר שהודיתי בעוד היום גדול דהוי כתוך זמנו אז פרעתי אינו נאמן וא"כ קשה הא איכא מיגו דאתמול בסיף היום פרעתי דלא הוי העזה כלל ואז זמנו הוא לפרוע לכ"ע אלא ודאי דלא אמרי' מיגו במקום חזקה ופשיט שפיר וזה ברור בכוונת הב"י אבל מ"מ לפירוש זה קשה דאמאי לא פשיט מר"ל כנ"ל לכך נראה עיקר כמו שכתבו הסמ"ע והב"י כי לדבריהם הכל עולה לנכון ודו"ק:
העולה מזה דלפירוש הסמ"ע והב"ח בתחילת היום כגון שאין שהות לפרוע אלא בתוך הזמן אינו נאמן לכ"ע ובאמצע היום אם טען נאמן אבל מיגו לא אמרי' דלא חציף אינש וזהו לדעת התוס' והראב"ד ובעה"ת אבל לדעת הרמב"ן אפי' באמצע היום נאמן במיגו ובסוף היום נאמן במיגו לכ"ע דאם לא הוי העזה אפי' לדעת התוס' והראב"ד וכמו שהוכחתי שהעיקר כדבריהם אבל לדעת ב"י כאן בש"ע אינו כן אלא לדעת הטור ובעה"ת בכל היום אינו נאמן אפי' אם טוען כן ובסוף היום נאמן אפי' במיגו ודעת התוס' דבכל היום אינו נאמן כדעת הטור אך בסוף היום אינו נאמן במיגו אלא אם טען כן דלא חציף אמר בזה הרגע פרעתי וכן דעת הראב"ד כמו שכתבתי והשתא מה שכתב הש"ך דהוי ספיקא דדינא מתחלת היום ואילך עד סוף היום אי אמרי' מיגו דלא חציף ולפי מה שכתבתי כ"ע מודים בזה כנ"ל ועי' מה שכתבתי לעיל סק"ד דהתוס' לא פליג לפי האמת כלל אלא לס"ד דבעל האבעי' קאמרי הכי:
ט
נאמן במיגו. אבעי' הוא ולא איפשטא ופסק הרי"ף דכל כי האי הוי קולא לנתבע כתב בס' ברית שלום וכן בתשו' באר יעקב שאם אומר פרעתיך תוך זמנו פורתא פורתא נאמן דבהא לא שייך חזקה אין אדם פורע ת"ז שהוא רוצה לפרוע מעט מעט כדי להקל מעליו שלא יצטרך לפרוע הכל בפעם אחת ואין דבריהם נכונים דהא קיימ"ל דאמרינן מיגו במקום חזקה א"כ אמאי לא מהימן לומר פרעתיך הכל במיגו דפרעתיך פורתא פורתא ועוד אמאי לא פשיט בגמרא מר"ל גופא דלא אמרי' מיגו במקום חזקה ויש לקיים דבריהם לדעת התוס' דסבירא להו דלא אמרי' מיגו דלא חציף א"כ ה"ה בזה ניחא לי' יותר לטעון שפרע הכל בפעם אחת כי בזה אפשר ששכח משא"כ כשיאמר שפרע פורתא פורתא א"כ בודאי הוא מעיד נגדו כי איך אפשר שישכח הכל ולא יזכור אפי' פרעון אחד וזה ברור אך לדידן דקיימ"ל דאמרי' מיגו דלא חציף א"כ גם דינו של הב"ש ליתא ובזה חשבתי ליישב מה שתמהו המפורשים על הרמב"ם מה שלא הביא כלל הך בעי' דתבעו לאחר זמן ובזה יתיישב ג"כ קו' התוס' ד"ה כי היכי מהך בעי' דסוף פרק השואל וכבר תמה בתומים ע"ז כי איך יעלה על הדעת שנעלם מעיני ר"י בעל התוס' גמרא ערוכה בעידנא דעסיק בי' דהנה הרמב"ם ז"ל כתב פרק י"א מהל' בכורים והטור סי' ש"ה סי"ד שאם פדה בתוך שלשים יום אף שנתעכלו המעות בנו פדוי דקיימ"ל כרב באיסורי מידי דהוי אקידושי אשה אף שנתעכלו המעות הוי קידושי והשתא לפ"ז אם נתן לו בתוך שלשים מטו מעט ואמר לו שיהי' בנו פדוי עד לאחר שלשים לדעת הרמב"ם בנו פדוי דלא חשיב כמלוה כיון שאפי' אם הוא נותן הכל בפעם אחת ונתעכלו המעות אין לך מלוה גדולה מזו ואפי' הכי בנו פדוי א"כ מאי נפקא מינה אם הוא נוטל בפעם אחת או פורתא פורתא והשתא לק"מ לאביי ורבא ממתני' דבכורות דהתם לא שייך לא ליטרדן דהוי ממון שאין לו תובעין וכמו שתירץ ר"י ומה שהקשו התוס' דמאי רוצה לפשוט בפרק השואל מהך מתני' דהא התם לא שייך ליטרדן יש ליישב דודאי התם אליבא דהלכתא בעי דקיימ"ל כר"ל ולית לן האי סברא דלא ליטרדן והכי קאמר אימת אי בתוך זמנו והא דקאמר ר"ל שאינו נאמן היינו כשאומר פרעתיך הכל משא"כ הכא כשאומר שפרע השכירות הכל מידי חודש בחדשו בתוך זמנו ואז ליכא חזקה כלל שלכך פרע בתו"ז כדי להקל מעליו שלא יצטרך ליתן כל השכירות בפעם אחת ובהכי איירי מעיקרא שם שאמר בשנים עשר זהב מדינר זהב לחודש ע"ש ועלה קאי הפשיטות מבכור דא"א דבהא ליכא חזקה א"כ אמאי הוי בחזקת שלא נתן שמא פרע אביו פורתא פורתא ואמר לאחר שלשים דאפי' נתעכלו המעות בנו פדוי ואין לומר דהתם טעמא משום שהחיוב ודאי ופרעון ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי משא"כ הכא שהשוכר טוען ברי ואף דחזקה ליכא מ"מ התם ספיקא הוא שמא לא פרע והוי דומיא דא"י אם פרעתיך דקיימא לן דחייב דא"כ מאי פריך התם לשמואל דס"ל דאין בנו פדוי מהא דקאמר התם בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראי' שנפדה ומשני שנתעכלו המעות וא"כ קשה מאי משני דאכתי תיקשי מהא דקאמר בחזקת שלא נפדה והטעם דהוי בתוך זמנו דהא בלאו חזקה הוא חייב כיון שאין בנוי פדוי דשמא נתעכלו המעות והשתא לא מצי לשנויי כגון שנתעכלו א"כ הרי יש ראי' שנפדה ובע"כ צ"ל דשאני הכא דלא הוי לי' למידע ועוד שגם הכהן טוען שמא א"כ פשיט שפיר דאפי' כה"ג איכא חזקה ומ"מ אין זה סותר לדינא של הב"ש דשאני התם שאין החיוב ברור כמ"ש התוס' וזהו הכל אליבא דר"ל דקיימ"ל כוותי' משא"כ לאביי ורבא ניחא בפשיטות כמו שתי' ר"י דהתם לא שייך לא ליטרדן והשתא ניחא הא דלא הביא הרמב"ם בהלכותיו הך בעי' דתבעו לאחר זמנו דאע"ג דהכא מבעי' לן בפרק השואל נפשט בעיין דאל"כ מאי בעי התם נפשוט מר"ל גופא כיון דאליבי' קאי דא"א דבהא ליכא חזקה אמאי אינו נאמן לומר פרעתי הכל במיגו דפרעתיך פורתא פורתא ולא ניחא לי' משום דהוי מיגו דלא חציף משום דא"א דר"ל קאי בכה"ג הוי לי' לפרושי ולאשמעינן חידושא דלא אמרי' האי מיגו וכמו שכתב הנ"י בשם הרמב"ן וכל הפוסקים ואין לומר דבהא גופא נמי מבעי' לי' אי אמרי' מיגו א"כ מאי קאמר אי בתוך זמנו תנינא מת האב דילמא בעי כגון שעומד לאחר הזמן ומספקא לי' אי אמרי' מיגו ובע"כ דלא מספקא לי' בהא א"כ ניפשוט בעיין כנ"ל ועי' בספר גידולי תרומה שער ט"ז שתמה על דברי התוס' דילמא התם אליבא דר"ל בעי ודבריו תמוהין לכאו' דהאיך רוצה לומר אימת אי בתו"ז מבעי' לך אי נאמן אי לא דהא כיון דאליבא דהילכתא קאי א"כ פשיטא דאינו נאמן ואפשר שכוונתו כמ"ש: