אור ברסלב

תפארת יעקב חושן משפט חלק ב· רבי יעקב גזונדהייט

על חו"מ סימן עז

דין ב' שלוו מאחד ודין שותפין

שלוה אחד לבדו. ובו י"א

סעיפים:

סעיף א.

שנים שלוו כאחד או שלקחו מקח אחד או שקראו פקדון ביחד בין בשטר ובין בע"פ שניהם ערבים זל"ז אע"פ שלא פירשו ואם אין נכסים לאחד מהם גובה מחבירו הכל אבל אם יש לו נכסים לא יתבע הערב תחילה וגובה מכל אחד החצי שהוא מוטל עליו (אא"כ פירשו בהדי' שהן ערבים קבלנים זה בזה שאז תובע אחד מהם שירצה) ואם פרע אחד מהם כל החוב (א) חוזר וגובה מחבירו חלקו (ולכן שנים שלוו ופרע אחד מהן ודאי פרע בעד חבירו):

א

חוזר וגובה. עי' שיך סק"ה שתמה [לפמ"ש המחבר לקמן סי' ק"ל דעת הרמב"ם והראב"ד דפליגו אם אמר סתם ערבנו הוי כמו שאמר מפורש שהרשהו לשלם והוי ספיקא דדינא דאין מכריע ואיך כתב כאן המחבר לפשיטות כדעת הראב"ד הלא הוי לי' לומר דהממע"ה ואינו חוזר וגובה הימנו] דהא לא הרשהו לשלם עיי"ש:

ולענ"ד נראה לכאו' [ראי' דהוי כמו שהרשהו לשלם] מהא דמבואר בפרק המניח (דף י'.) דפריך ותו ליכא והאיכא מסר שורו לה' בנ"א ומשני אי בלאו איהו לא מינטר פשיטא עיי"ש ולכאו' קשה הא מ"מ יש לומר דמתני' [חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו] הכי קאמר כגון שני שומרין שקבלו השמירה ביחד חבתי לשלם כהכשר כל נזקו כיון שיכול כל אחד לתבוע כלו מדין ערב. וע"כ צריכין לומר [כתי' הש"ך סק"א] דכיון שיכול לתבוע מן השני חלקו לא אתי שפיר כהכשר כל נזקו. אבל לדעת הש"ך שאינו חייב אלא אם הרשהו לכך כפי דעת הרמב"ם א"כ שפיר מצי לאוקמי בהכי ולמה דחק לומר אוקימתא דלא כרבי או למיתה ולא לנזקין כמ"ש תוס' שם ד"ה ותו עיי"ש אלא ודאי [דגם לדעת הרמב"ם] כיון דאמרי' דאף שלא אמר ערבנו הוי ערבין זה לזה ה"ה אף שלא הרשהו לשלם כמו שהרשהו דמי וחוזר וגובה ממנו [הרואה בש"ך סק"א מבואר דאפי' אם הי' הדין דאינו חוזר וגובה מ"מ לא מצי לאוקמי דמתני' משמע דרק מה שחייב מצד מזיק מוקמי' מתני' ולא משום חיובא דערבות עייש"ה]:

סעיף ב.

שותפין שלוה אחד מהם מאחד לצורך השותפות השני משועבד אע"פ שרא הי' עמו בקנין בשעת הלואה ודוקא שהוא מודה שמה שלוה שותפו הי' לצורך השותפו' או שיתברר הדבר בעדים אז דינם כשנים שלוו כאחד:

הג"ה. (ב) ויש אומרים דאם לא נתברר הדבר בעדים רק שהשותף מודה אין צריך לשלם אלא אם כן הי' ממון בשותפות שאז המלוה גובה מחלק [השני] (ב"י בשם הר"י בי רב לדעת הרא"ש בתשו' כלל ל"ח סי' י"ג שהביאו הטור) וכן נראה לי להורות:

ב

וי"א דאם לא נתברר הדבר בעדים. עי' סמ"ע שתמה על ס' העיר שושן שלא שם לבו לחלק בין מודה לנתברר בעדים כדברי הר"י בי רב עייש"ה: ולענ"ד יש לומר דהעיקר כדברי הע"ש דלכאו' קשה לדעת הרמב"ן כיון דכל הטעם שכל אחד חייב בכלו הוא משום שנעשו ערבין זה לזה וכן משמע בב"י להדיא שהביא דברי מהרי"ק בתשו' ששותפין שלוו לא נעשו ערבין וכתב הוא עליו שלא חש לקימחי' דאלו אנן מי מאלמינן להאי מהאי אלא כל אחד נעשה ערב בחצי המעות עיי"ש וקיימ"ל בב"י (דף קע"ה) דערב לאחר מתן מעות לא נשתעבד אלא אם קני מידו וכן פסק הרמב"ם בהדיא פרק כ"ה מהל' מלוה וצוה ה"א כיון שלא על אמונתו הלוה א"כ ה"נ כיון של"ה הדבר ידוע מקודם שלצורך השותפות לוה מה שלוה האיך מועיל הודאתו לאחר כן כיון דמעיקרא לא לוה על אמונתו וע"כ צ"ל כמ"ש בתשו' מבי"ט ח"ב דאף שבשנים שלוו סבר הרמב"ם והרמב"ן דל"ה ערבים קבלנים אבל אם לוו לשותפות מודים שיכול לגבות מאיזהו מהם שירצה אף שיש לזה נכסים וכתב ובקשתי לי חבר ומצאתי רב והוא מהרי"ק והביאו הש"ך לעיל סק"נ עיי"ש ובערב קבלן יש מחלוקת הפוסקים ודעת הרמב"ם משמע התם דאפי' בערב קבלן אם לא קני מידו לא נשתעבד לאחר מתן מעות שמיד בהל' ב' הובא כמה חילוקי דינים בין ערב סתם לערב קבלן ובזה לא חילק כלל אבל דעת מהר"ש יונה בתשו' דבערב קבלן לא צריך קנין והביאו במשנה למלך שם:

ולפ"ז ניחא דדעת הרמב"ם דאפי' בער"ק צריך קנין הילכך אם לא הי' הדבר ידוע בשעת הלואה שלצורך השותפו' לוה והשותף אינו יכול להכחיש לא נשתעבד כיון שלא על אמונתו הלוהו וכן דעת הרא"ש ונראה דמזה יצא לו להר"י בי רב לחלק בהכי אבל הרמב"ן סבר דבערב קבלן ל"צ קנין א"ש הכא דהוי כמו ערבים קבלנים כמ"ש בתשו' מבי"ט ותשו' מהרי"ק שהביא הש"ך סק"ג אפי' לאחר מתן מעות אם הודה שהי' שותף בדבר נשתעבד. ולפ"ז תמוה טובא דמבואר היפוך מדעת הרמ"א דמה לי אם נתברר בעדים לאחר כן כיון שבשעת הלואה לא הלוה על אמונתו לא נשתעבד כלל לדעת הרמב"ם דהוי כערב לאחר מתן מעות כמו שהוכחתי ואפשר כיון שנתברר בעדים אית לי' קלא ויכול לומר ידעתי מקודם שאתה שיתוף בזה ועל אמונתך הלותי לו משא"כ בלא עדים כנ"ל:

עוד כתב העיר שושן שם דכשאומר שלא בא הלואה זו לצורך השותפות אז יש לחלק לדעת הרא"ש בין מודה לנתברר בעדים דכשנתברר בעדים שבשליחותו הלך ללוות לצורך השותפות ואח"כ טוען זה שלא בא ההלואה לצורך שותפות אינו נאמן שהשליח ודאי עשה שליחותו אבל אם הודה נאמן לומר דלא בא לצורך השותפות במיגו שלא הי' שליחו מעולם והש"ך (ס"ק) תמה עליו מאוד דמה בכך שיש לו מיגו מ"מ עכשיו שהודה אפי' יהי' כן שלא בא לצורך השותפות מה לו למלוה בכך הרי הוא נותנו לשליחו והוי כאלו נתנו לידו:

ולפענ"ד דדברי העיר שושן נכונים וברורים מן הש"ס פרק הגוזל קמא (דף קד) דגרסי' התם שליח שעשאו בעדים רב חסדא אמר הוי שליח רבה אמר ל"ה שליח ופריך ממתני' דפרק השואל (דף צח) דתנן השואל את הפרה ושלמה לו ביד עבדו וכו' האי שליחו ה"ד אי דלא עשאו בעדים מנא ידעי' אלא לאו בעדים ע"כ וכתבו תוס' ד"ה אי כלומר היכי מסר לו משאיל כיון דלא ידע אי האי שליח של שואל הוא וכוונתם מבואר דהא יש לומר שהשואל הודה ששלחו אבל באמת גם זה לא מהני דכיון דלא ידע המשאיל מעיקרא לא הי' לו למסרו לשליחו אבל בעדים ניחא. ולפ"ז הדבר מבואר כעיר שושן דהכא נמי כיון שלא הי' שליח בעדים יכול לומר לא הי' לך ליתן לו בשבילי שמא לאו שליחי הוא ואף שבאמת שליח הוא היינו אם יביא המעות לידי לצורך השותפות כמו גבי שואל שאם יביא הבהמה לידו חייב באחריותה אבל בלא"ה לא ומחמת זה לא רציתי לעשותו שליח בעדים שלא האמנתיו שיביא המעות לידי כדי שאוכל לומר שלא נעשה מעולם שליח על ידי אבל אם עשאו שליח בעדים דקלא אית לי' אינו יכול לומר כן כמו גבי שואל דקיימא לן כר"ח דהוי שליח ומ"מ אי לאו מיגו אפי' בלא עדים מהני דחזקה שליח עושה שליחותו ובוודאי בא לצורך השותפות משא"כ התם אנו יודעין שנאנסה בדרך עד שלא בא לרשותו של שואל אבל אם היתה מתה ברשותו של שואל אפי' שלא בעדים אם הודה שעשאו שליח חייב באחריותה וה"ה הכא:

ומה שהק' הש"ך כיון דביש עדים אמרי' מסתמא עשה שליחותו ה"ה באין עדים לא הבנתי דבריו דהא אפי' במקום חזקה גמורה אמרי' מגו היכי דהוי קולא לנתבע א"כ ה"נ אינו יכול להוציא ממנו בחזקה זו. ולענין הלכה פסקו הב"י והב"ח שהעיקר כהרמב"ן כיון שהרמב"ם כתב כן והש"ך כתב דהרמב"ם מודה להרא"ש בזה אלא דמיירי שלקח לצורך השותפות בצווי של השותף השני דבהא כ"ע מודים כיון דנעשה שליחו ולא הוצרך הרמב"ם לבאר זה דלא מיירי אלא מדין ששניהם ערבאין זה לזה וגם זה צל"ע לפי מ"ש לעיל דדעת הרמב"ם פרק כ"ה ממלוה ולוה דלאחר מתן מעות אין חילוק בין ערב סתם לערב קבלן ובשניהם לא נשתעבד אלא אם קנו מידו כיון שלא על אמונתו הלוהו א"כ מה בכך שלקח לצורך השותפות בצווי של השותף השני כיון שלא נתברר בעדים שהוא שליחו ולא הי' הדבר ידוע בשעת מתן מעות ושלא על אמונתו הלוהו כיון שהי' יכול להכחיש שלא עשאו שליח מעולם כיון שהשותף השני לא הי' באותו מעמד. גם דוחק לפרש כן דברי הרמב"ם כיון דמעיקרא קאמר שנים שלוו מאחד ולמה קאמר או שותפין שלוה אחד מהם לצורך השותפות כיון דלא מיירי הכא אלא מדין שהן ערבאין זה לזה ולמה שינה לשונו אלא ודאי שבא להשמיענו כדעת הרמב"ן ואפי' לא הי' שליחו של שני אלא לקח סתם לצורך השותפות כנ"ל:

סעיף ג. (ג)

שנים שערבו לאחד כשיבוא המלוה ליפרע מן הערב יפרע מאיזה מהם שירצה ואם לא הי' לאחד מהם כדי החוב חוזר ותובע לשני בשאר החוב ובסימן קל"ב כתוב שיש חולקים בזה וא' שערב לשנים כשיפרע למלוה יודיעו על חוב איזה משניהם פורע כדי שיחזור עליו:

ג

שנים שערבו לאחד כשיבא המלוה ליפרע מן הערב יגבה ממי שירצה, ויש חולקין והם הבע"ת בשם הרמב"ן וה"ה פרק כ"ה ממלוה ולוה והביא ראי' לדעת הרמב"ם מהא דאמרי' ריש פ' בית כור האחין שחלקו ובא בע"ת וגבה מאחד מהן והתוס' כתבו התם דמיירי באפותיקי מפורש ע"ש:

אבל באמת נלפענ"ד להביא ראי' כיש חולקין מהא דגרסי' פרק יש נוחלין (דף קכ"ו) יצא עליהן שטר חוב בכור נותן פי שנים וע"כ התם מיירי שהבעל חוב בעצמו בא לגבות חובו דאל"כ אלא שכבר גבה מאחד מהן כולו והוא רוצה ליקח מהאחין מכל אחד חלקו וקא משמע לן שהבכור נותן פי שנים דא"כ תקשי לשמואל דס"ל סו"פ בית כור דאחין שחלקו לקוחות הן ואם פרע אחד כל החוב אינו יכול לגבות מהאחין אחרים אלא ע"כ שהבע"ח בעצמו בא לגבות ולדעת הרמב"ם מאי קאמר הא כל אחד יכול לגבות כולו כמו שני ערבים דנכסי דבר נש אינון ערבין בי' א"ו כדעת הרשב"א והרמב"ן דאין חילוק בין שנים שלוו או שנים שערבו ובשניהם א"י לגבות אלא אם אין לזה נכסים:

ואפשר לחלק דדוקא בשנים שערבו שנשתעבדו בשיעבוד גמור מטעם ערב גובה מכל אחד כולו אבל ביורשין אף דאמרי' מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהן מ"מ המצוה אינה חלה אלא לכל אחד לפי חלקו ולא יותר והבכור נותן פי שנים. אבל מ"מ קשה לדעת הרמב"ם שסובר שיעבודא דאורייתא וגובה מן היורשין מדאורייתא ולא משום מצוה צ"ע:

סעיף ד.

ראובן שהוצרך ללוות מנה משמעון ולא רצה ללוותו עד שיכנסו יהודה ולוי ערבים והעני ראובן וגבה שמעון כל חובו מלוי וחזר אוי לתבוע מחצית המנה מיהודה וטען יהודה לא נכנסתי ערב לך אלא לראובן ואיני חייב לך אלא השליש אין בדבריו כלום וצריך לפרוע החצי:

סעיף ה. (ד)

ראובן תבע משנים שלוו ממנו כאחד וכפר א' והודה אחד אין עדותו מחייב את חברו (שבועה) ואם היו הנתבעים ג' והודו השנים עליו ועל עצמן אין הא' מתחייב ממון על פיהם אבל אם הוציא שטר על ג' שיש לו אצלם כך וכך ממון וטענו כולם ואמרו פרענו זה בפני זה אם כל א' כתוב סך ידוע כפני עצמו ואין ביניהם שותפות מעידים זה על זה ואין חוששין לגומלין (ועיין לעיל סי' ל"ז סעי' ד' ה' ו'):

סעיף ו.

שנים שלוו מאחד בשטר אחד ומחל לאחד מהם לא מחל אלא חלקו וגובה מחבירו חצי החוב:

הג"ה. ויש חולקים ואומרים דכל החוב מחול ואין יכול לתבוע לחבירו כלום (טור בשם הרא"ש) ולענין הלכה אם היו אלו הב' ערבים קבלנים שאז הי' יכול לגבות כל החוב מאחד מהן ומחל לאחד מהן כל החוב מחול וגם השני פטור אבל אם אינם ערבים קבלנים שאז צריך לתבוע כל אחד ומחל לאחד מהם אינו מחול אלא החצי וגובה מחבירו חצי החוב (דעת עצמו): סעיף ז.

אחד שלוה משנים ומחל אחד מהם כל החוב אין חלק חבירו מחול:

הג"ה. אפילו שניהם כתובים בשטר אחר (תשו' רשב"א אלף פ"ז) נתפשר הלוה עם אחד מהם לא יוכל השני לומר כבר הודית שאתה חייב לנו ותתפשר עמי גם כן כי יוכל הנתבע לטעון לזה ויתרתי ונגדך איני מוותר (ת"ה סי' שנ"א):

סעיף ח.

שנים שהם ערבים בשביל א' ופטר המלוה את אחד מהם מהערבות וי"א שיכול לגבות כל החוב מהערב השני (ועי' לקמן סוף סימן תל"ב):

סעיף ט.

שנים שהלוו או הפקידו לאחד ובא אחד מהם ליטול חלקו אין שומעין לו עד שיבא חבירו אבל אם חבירו בעיר ושמע ולא בא צריך ליתן לזה התובע הכל ואם טען שאינו רוצה לתת לו אלא חלקו אבא חלק שותפו יתן ביד בי"ד הרשות בידו:

הג"ה. וכל זה בשנים שהפקידו ביחד אבל מי שהפקידו ביד אחד ומת והי' לו ב' בנים ובא אחד מהן נותנין לו חלקו (תשו' הרשב"א סימן אלף ק"ב) ועי' לקמן סי' רצ"ט מאלו הדינין:

סעיף י.

לוה משנים ונכתב השטר בשם אחד מהם אם תבעו אותו שלא נכתב השטר על שמו יכול לדחותו ולומר לא נתחייבתי לך כלום:

הג"ה. וצריך הרשאה מן השני אבל זה שכתוב בשטר יכול לגבות כולו בלא הרשאה (תשו' רשב"א סי' אלף קל"ז) והה"ד אם שניהם כתובים בשטר כל אחד יכול לגבות כולו (תשו' הרשב"א סי' אלף פ"ב וסי' אלף פ"ו) איש ואשתו שלוו מאחד היא חייבת לפרוע החצי מכתובתה ואם הבעל או יורשיו פרעו כל החוב חוזרים ונפרעים ממנה החצי ואם הבעל קיים והיא טוענת אתה לקחת כל המעות אלא שאני נכנסתי עמך בשטר אינה נאמנת אלא במיגו דפרעתיך: הג"ה. והרי הם בטענות הללו כב' לווין שלוו ביחד [טור] ראובן שכתב. לבנו ולאשתו בית וכתב דלא יגבו אלא שתיהן ביחד ומת הבן יכולה אשתו לגבות כתובתה ממתנה זו דלשון יחיד שכתב לא בא למעט אם מת האחד אלא שלא יגבה כל אחד המחצה (ריב"ש סי' קפ"ה ועי' בא"ה סי' ק"ב סעי' ז'): סעיף יא.

ראובן הי' חייב לשמעון מנה ואח"כ בא הוא ואשתו ולוו מלוי מנה ונפטר ראובן ואחר שהגבו כתובת אשתו שהי' מקודמת לא נשאר כלום לבעלי חובות והרי לוי גובה מהאלמנה המנה אין שמעון יכול לחזור על לוי ולגבות ממנו לפי שלוי לא גבה מנכסי ראובן כלום אלא מנכסי אשתו:

ד

ראובן תבע משנים שלוו ממנו כו' אין עדותו מחייב את חבירו שבועה. עיין ש"ך שהביא דברי הב"ח שכתב דהכא מיירי שאין להמודה נכסים וחיישינן שמא יתעשר ומ"ש המחבר לעיל סי' ל"ז סעי' יו"ד צ"ע והש"ך השיג דהכא מיירי שיש להמודה נכסים במקום אחר ולהכופר יש נכסים כאן או שיש לזה בינוני' ולזה זיבוריות עיי"ש:

ודבריו צ"ע לכאו' הלא הביא קו' הב"ח דמאי נפ"מ בעדותו הא יכול לגבות מהמודה הכל אבל המעיין בב"ח יראה שלא הקשה קושי' זו כלל אלא דקשיא לי' מאי קא משמע לן פשיטא כיון דהשתא משלם כולו ואם נקבל עדותו לא ישלם אלא חציו דקיימ"ל לא יתבע הערב תחילה ועוד שאפי' אם ישלם כולו יגבה מהשני חציו משא"כ בלא עדותו. אבל הא לא קשי' מאי נפ"מ בעדותו כמו שכתבתי ועל זה משני כגון שאין לו נכסים ועל זה לא תירץ הש"ך כלל דאם יש לו נכסים במקום אחר נמי פשיטא שהוא נוגע שאם לא יעיד יגבה הנכסים שיש לו שם או הזיבוריות שיש לו בכאן:

אבל באמת נראה לפענ"ד ליישב קושית הב"ח בפשיטות דה"א דלא הוי נוגע דאף שיכול לגבות מזה החצי מ"מ האיך אפשר שהוא משקר הא הוא ג"כ יכול לכפור שלא לוה כלל ויפטר בלא כלום אלא ודאי שאינו רוצה לשקר כלל ולמה נאמין לו שחבירו ג"כ הלוה חצי' ושפיר קמ"ל דמ"מ הוי נוגע שאפשר שיש לו חמשים וחמשים אין לו וכדרך שאמרו במודה במקצת הטענה שאינו נאמן לכפור הכל:

ולכאו' משמע מכאן דהא ששנים שלוו הן אחראין וערבאין זה לזה אין חילוק בין בשטר ובין בע"פ [וכדעת המחבר לעיל ס"א החולק על דעת גידולי תרומה דכתבו דוקא בשטר ובע"פ לא] דהא ע"כ הכא בע"פ מיירי דאי בשטר בלא עדותו יכול לגבות משניהם ואפי' לפי מסקנת הש"ך לעיל דהיכא דניכר שלצורך השותפות לוו אפי' בע"פ הן ערבאין זה לזה הכא ליכא למימר הכי דאמאי לא מהימן בעדותו שאם הוא רוצה שלא ישלם אלא חצי' לא הי' אומר שלצורך השותפות לוו ולא הי' צריך לשלם לעולם אלא החצי לדעת הש"ך א"כ לא הוי נוגע בעדות כלל אלא ודאי

כדעת המחבר לעיל ודו"ק:

תוכן העניינים

תפארת יעקב חושן משפט חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה