אור ברסלב

תפארת יעקב חושן משפט חלק א· רבי יעקב גזונדהייט

על חו"מ סימן עג

על חו"מ סימן עב

א שאינו יכול לתובעו עש"ך ס"ק ב' דר"ל דדוקא לענין זה אמרינן סתם הלואה ל' יום אבל מ"מ לא אמרינן בי' אין אדם פורע ת"ז כדלקמן סוף סימן ע"ח ע"כ נראה לכאורה מדבריו דלא בא המחבר לאפוקי רק אם מחולקין בפרעון אבל בעצם חייוב הפריעה דמי ממש לת"ז דאפי' תפס מפקינן מיני' דאל"כ הוי לי' למימר דקמ"ל דתפס מהני רק אינו יכול לתובעו וזהו דלא כנראה מדברי הב"מ לעיל סימן ס"ז דבהא מהני תפיסה וכבר השגתי עליו שם וכן מוכח לכאורה בש"ס דקאמר מנא הא מילתא דאמרי רבנן סתם הלואה ל' יום דכתיב קרבה שנת השבע שנת השמיטה יש לך שמיטה אחרת שהיא כזו ואיזו זה המלוה לחבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום אלמא דמדמה לה ממש לשמיטה א"כ כמו דבשמיטה בוודאי לא מהני תפיסה ה"ה בזה וכן נראה מסתימת כל הפוסקים ועיין לעיל ריש סימן ס"ה במה שכתבתי שם בדברי הרמ"ה שהביא הטור שם:

ב בין במלוה בשטר עסמ"ע ס"ק נ' דקמש"ל דלא נימא כיון דטרח לכתוב שטר דעתו יותר מל' יום גם הב"ח טרח ליתן רבותא בזה. ודבריהם תמוהין לכאורה דהא בש"ס מבואר להדיא דרבותא הוא בעל פה אף דלא טרח מ"מ הוי ל' יום ובאמת יש ליישב דבריו חדא דאזיל לשיטתו לעיל סימן ע"ב ס"ק ח' דבכל מקום שזכר המחבר בין בין על הרוב בין האחרון פשוט יותר מן הראשון ואהא קשיא לי' דכאן הוא להיפך דבין הראשון פשוט יותר ועל זה תירץ דלהיפך שלא להרבות בזמן בין האחרון פשוט יותר דבשטר ס"ד שיהיה זמן יותר מל' ועוד דוודאי מעיקרא בש"ס הוי ס"ד דבעל פה אפי' ל' אין כאן ובשטר מחמת טרחא הוי ל' יום ועל זה מביא ראיה מהברייתא דקתני אחד מלוה בשטר ואחד בעל פה ויש להבין למה לן האריכות זה הוי לי' למימר בפשיטות אפילו בעל פה וכמו כן קשה על הטור והמחבר מה צורך להם להזכיר שטר הוי להו למימר בפשיטות אפילו על פה ומזה דייק הסמ"ע דכוונת הש"ס והפוסקים דבכל א' יש רבותא בשטר דאפ"ה סגי בל' יום ובעל פה דמ"מ בעינן ל' ולכך זכרו בין בשטר בין בעל פה אבל ח"ו לומר שנעלם מהסמ"ע והב"ח גמרא ערוכה בעידנא דעסיקי בה:(ג) אבל שאלה סתם. בזה נחלק ר"ת והביא ראיה מהא דפרק התכלת טלית שאולה כל ל' יום פטירה מן הציצית ע"ש והרא"ש ותוספות דחו ראייתו דוודאי יכול לתובעו בתוך שלשים ומ"מ

בסתם פטור דאינו נראה כשלו עדיין רק לאחר ל' דאז בוודאי נראה כשלו דאין רגילות להשאיל יותר מל' ובאמת נראה דראיית ר"ת כך דוודאי יש להבין בש"ס דקאמר לי' שמואל לר' מתנא לא תיתוב אכרעך עד דמפרשית ליה להא מילתא מנא להו הא מילתא דאמרי רבנן דהמלוה את חבירו אינו יכול לתבעו קודם שלשים אחד מלוה בשטר ואחד מלוה ע"פ ויש להבין אם היה כוונתו לשאול בגוף הדבר למה לא יוכל לתבעו קודם א"כ מה זה שסיים וקאמר אחד מלוה בשטר וכו' גם מה זו שאלה וכי הדבר מוכרח שיהא בזה למוד מקרא וכמה וכמה דינים בדיני ממונות המוזכרין בש"ס שהוציאו מסברותיהם כגון חזקה דת"ז וכדומה ולא מצינו לימוד מקרא בזה. אמנם הדבר ברור לפי דמעיקרא סביר, רבב"ח למימר דוקא בשטר משום דחזינן דטרח ועל זה מביא לו הברייתא דמבואר להדיא דאין חילוק כלל ואהא קשיא לי' לשמואל דהא חזינן דמצד הסברא אין לומר כן רק בשטר ומנין להם זה דאפי' בעל פה כך הדין דמצד הסברא אינו בדין רק בשטר כמו שחשב רבב"ח מצד הסברא ועל זה השיג לו דכתיב קרבה שנת השבע שנת השמיטה יש לך שמיטה אחרת כזו וא"כ כמו דבשמיטה אין חילוק בשטר לעל פה ואדרבא בשטר יש מחלוקת ועיקר השמיטה בעל פה והכתוב אומר יש לך אחרת כזו המלוה לחבירו סתם מבואר דאפי' בעל פה אינו יכול לתובעו ולפי זה ראיית ר"ת כך דוודאי ליכא למימר דההפרש בין שאלה להלואה הוא דבהלואה מסתמא הוא לל' יום דאין דרך להלוות בפחו' משא"כ בשאל' דרך להשאיל בפחות ג"כ וביותר מל' אין דרך להשאיל כלל א"כ תקשי מה צורך לקרא שנת השמיטה כיון דכך הסברא דאין דרך להלוות בפחות וכי שייך לומר דילפינן מקרא דאין דרך להלוות בפחות וע"כ דמצד הסברא כך ראוי להלות בפחות כמו עד ל' רק גזירת הכתוב הוא דבסתמא עד ל' כמו שמיטה ולפי זה אם באנו לחלק דבשאלה לא ע"כ משום דבשאלה אין דרך להלוות כלל אפי' עד ל' א"כ תקשי למה טלית שאולה כל ל' יום פטורה הא בוודאי יחשבו שהוא שלו דאין דרך להשאיל וע"כ צריך לומר דעד ל' ג"כ דרך להשאיל א"כ ממילא בסתם הוי עד ל' כמו הלואה דג"כ דרך להלוות כך וכך ובסתם הוי עד ל' וה"ה בשאלה אך אמנם בזה יש לדחות דעת ר"ת בפשיטות דהא עיקר הלימוד הוא מקרא ולא מסברא א"כ בהלואה דשייך שמיטה עלה קאי יש לך שמיטה אחרת שהיא כזו אבל בשאלה דליכא שמיטה כלל לא שמענו דיהא סתם עד ל' דקרא בהלואה דוקא מיירי כשמיטה אך עדיין צ"ע כיון שהחליטו דמלוה על המשכון ג"כ הוי עד ל' יום והתם מלוה על המשכון ג"כ אינו משמט אם כן ה"ה שאלה ומ"מ לדינא בוודאי עיקר כהמחבר כי רבו הפוסקי' בראיותיהם בפרט מהך דריש פרק השואל דשבת דמשמע להדיא דיש חילוק בזה בין הלואה לשאלה. אך מה שאני חוכך הוא בשאלה בשטר אי נימא דע"כ לא נחלקו רק בעל פה דאז יש חילוק אי משום דליכא שמיטה בשאלה או כמו שכתבו הסמ"ע והש"ך דאיתא בעיני' אכל בשאלה בשטר דבזה בלא"ה סברת רבב"ח קודם משום דטרח למיכתב שטר א"כ נהי דלא קם סברתו רק בעל פה ג"כ אבל מ"מ גוף הסברא אמת ובשטר אפילו בשאלה כך הדין דבזה אין צריך ללמוד שמיטה כנ"ל וצ"ע: (ד) אם הלוה מוחה וכו'. עסמ"ע וש"ך דנחלקו בזה דעת הסמ"ע דוקא בקנין כשאלת הרא"ש ודעת הש"ך וע"ש דמעשה שהי' כך הי' ומסקנת הרא"ש מורה אפילו בלי קנין וכ"כ הט"ז ולפעד"נ עיקר כהסמ"ע ויש חילוק בדברי הרב בין אם תבעו מעותיו מיד או אחר יום או יומים כי מיד שייך לומר דלא נתן זמן רק ליתן שטר דשמא ימכור נכסיו ויפסיד א"כ לאחר יום ויומים דמה יעשה בשטר פשיטא דבלי קנין אינן יכולין לכתוב שטר מזמן הקודם דהוי מוקדם גמור א"כ מה היה עושה אם היה מוכר הנכסים בינתיים והי' מפסיד אף שיתן לו שטר ובאמת לשון הרא"ש מורה דיכול לתובעו כל שלשים או שיחזיר מעותיו או שיכתוב וזהו פשיטא דאינו רק בקנין דאז יכולין לכתוב הזמן דלמפרע ושפיר שייך סברת הרא"ש וכן נראה באמת עיקר לדינא ולפי זה יש לומר באמת דהרב מיירי בלי קנין ולכך כתב צריך להחזיר לו מעותיו מיד דכיון דתובע אותם מיד חזינן דבאמת על דעת כן הלוה משא"כ כל שלא תבעו מיד אינו יכול לתבעו אח"כ רק כשהיה קנין מטעמא דאמרין והח"ץ בהגה' נראה דדעתו להסכים להסמ"ע דאפי' מיד אינו יכול לתבעו רק בקנין ולפעד"נ כמו שכתבתי:

ה טען המלוה ואמר היום סוף הזמן וכו'. יש להסתפק אם טענו ק' לשלם לו מיד או לזמן פלוני והוא מודה לו בנ' ונ' לשלם לזמן אחר כי לכאורה כיון דכופר הכל נשבע היסת ובע"א ש"ד בהכחשת זמן כמו הכחשת מעות עצמן אם כן ה"ה מודה במקצת בזמן בלבד חייב שבועה דאורייתא וראיתי בתומים שהקשה אפי' כופר בכל הזמן יחשב מודה במקצת כיון שמודה במעות עצמן והביא תירוץ בשם מהרי"ט דלא הוי מין טענה והיינו דהודאה במעות וכפירה בזמן אבל לפי הנ"ל דמ"מ בזמן בלבד וכופר מקצת נראה לחייבו שבועה דאורייתא. אך יש לתמוה על הרמב"ם ומחבר שלא הזכירו דין ח"מ בזמן כמו שהזכירו היסת ושבועת ע"א אך לפי מה שתירץ בתומים בסופו דלא הוי דבר שבמידה ומשקל א"כ גם בזה לא הוי מ"מ מהאי טעמא וכן נראה לכאורה דהא גם בעדים זוממין אמרינן שמין כמה אדם רוצה ליתן ש"מ דאין השומא ידוע מיד א"כ פשיטא דלא הוי דבר שבמידה. אך קשה לפי זה במה שכתב הש"ך ס"ק ז' והט"ז באם טענו ק' ומודה בנ' לשלם לאחר זמן ונ' כופר לגמרי חשוב מ"מ וקשה הא מ"מ לא הודה בדבר שבמידה שהנ' שהודה לא הודה אותם בשלימות כי נחסר מהם הרחבת הזמן לפי השומא ודמי ממש לבית מלא והלה אומר מה שהנחת אתה נוטל אף שאח"כ נודע כמה הוא מ"מ כיון דבשעה שיצאת הודאה מפיו ליכא שבועה שוב לא מחייב שבועה לעולם כמו שכתב הר"ן. לכן נראה עיקר ביישוב כל הנ"ל דוודאי כל מודה במקצת אינו חייב רק כשתבעו מאה יש לי בידך ממון שלי והוא מודה במקצת וכופר במקצת ומה שכופר לפי טענת התובע הם בידו והוא כופר אבל הכא לא שייך לומר דכופר ממון חבירו ומעכבו בידו שהרי אינו מחוייב להחזיר לו ממון זה לעולם כמו שכתב הב"ח להדיא בסימן ל"ח ע"ש רק הוא תובע אותו שרוצה לגרום לו היזק אף אחר שיגרום ההיזק ויודה בזה יפטר מלשלם מ"מ אינו רוצה שיזיק לו לכתחילה הילכך היסת ושבועת ע"א מחייבינן שלא יזיק לו לכתחילה אף שיפטר אח"כ כנ"ל אבל שבועת מ"מ לא שייך לחייבו דמה שכופר אינו כופר בממון חבירו שבידו רק הוא יזיק לו ויפטר מלשלם ואף שהוא ירוויח אין זה ממון חבירו רק מעצמו ירוויח שהרי אינו מחוייב להחזיר אפילו נודע בעדים שהאמת עם התובע כמו שכתבתי בשם הב"ח סימן ל"ח רק העיקר הכפירה שהוא יגרום לו היזק לכתחילה וזה לא מיחשב כפירה לענין מ"מ כיון שאינו כופר בממון חבירו ומחזיקו בידו דכל אימת שהי' מודה היה מחוייב להחזירו או על פי עדים משא"כ הכא ודו"ק ולפי זה אפי' מודה במקצת וכופר במקצת בזמן בלבד לא חשיב הודאה:

אך מ"מ קשה לי לכאורה כיון דזה מיחשב ממון גמור ועדים זוממין משלמין ממון זה אם כן תקשי כל מודה במקצת דרך משל דתבעו מנה וכופר שתי כסף נהימני' במיגו דהיה מודה לו הכל רק היה מרחיב הזמן באופן דשוה בשופי דינר הד' ולא שייך בזה אין אדם מעיז שהרי מודה לו עכשיו גם כן בממון הרבה ואדרבא מודה לו טפי ומ"מ שבועה ליכא וליכא למימר דכל שאין מודה לו עכשיו כלום לא חשיב הודאה כלל והוי שפיר העזה אם כן תקשי על הש"ך ס"ק ז' למה בתבעו ק' ומודה לו בנ' לשלם לאחר זמן חשיב הודאה דהא לא הודה לו עכשיו כלום ואף אח"כ פטור דבשעה שיצאת הודאה מפיו לא הוי הודאה להתחייב כמו שכתבתי מקודם בשם הר"ן ועוד כהימני' עכשיו במיגו דהיה כופר הכל דהא גם עכשיו מעיז דהא מהאי טעמא אין אנו מאמינים אותו במיגו דהודה ומרחיב הזמן דהוי מעיז כמו כופר הכל לפי שלא הודה עכשיו לו כלום וע"כ דזה מיחשב הודאה דהא יש בהודאתו שיווי ממון אם כן תקשי כנ"ל דנהימני' מודה במקצת במיגו דהיה מודה הכל והיה מרוויח מה שכפר בהרחבת הזמן דלא היה מחוייב שבועה דאורייתא וצריך לומר דוודאי אף דבעדים זוממין מיחשב זה לממון מ"מ כשאנו דנין לגבי לוה אמרינן דשמא ניחא ליה טפי לשלם עכשיו פחות משישלם לאחר זמן הכל ולדידי' אינו שוה הרחבת הזמן ולפי זה יש ליישב ג"כ הנ"ל דוודאי לענין היסת וע"א דשבועה אינה מכחו של לוה רק ממלוה וע"א שפיר מיחשב זה לכפיר' גמורה וצריך לישבע אבל אם באנו לחייבו מכח עצמו של לוה מכח הודאתו וכפירתו בזה יכול לומר וודאי עכשיו איני רוצ' להחזירו מיד כי באמת קבע לי זמן אחר אבל אצלי אין זה חשיב כפירת שתי כסף כי אם הייתי צריך ליתן בעבור זה מעות לא הייתי נותן ואין אני כופר כלל בשתי כסף לכך אין לחייבו שבועת מ"מ בהרחבת הזמן והראשון נראה עיקר: ובגוף דברי הש"ך ס"ק ז' שפסק דישבע היסת מיד ושבועה דאורייתא אח"כ יש להבין אם כוונתו דלא מחייב שבועה דאורייתא מיד דעכשיו אינו מודה כלום אם כן אף אח"כ אין מהראוי לחייבו כמו שכתבתי מקודם וע"כ דכוונת הש"ך כמו בס"ג דאין משביעין מיד רק כשתבעו מיד אבל עכשיו דאפי' לא ישבע לא ישלם מיד למה נשביענו עכשיו שמא בינתיים יודה אך קשה לפי זה למה לא יגלגל עליו התובע שבועה דאורייתא גם בהרחבת הזמן וישבע על שניהם ש"ד כיון דבאמת הוי הודאה עכשיו דהא פשיטא דשוה הודאתו ממון ואי דלא הוי הודאה או דאינו דבר שבמידה אף אח"כ לא יתחייב לכן דברי הש"ך צ"ע. ומדברי הט"ז נראה לכאורה דבאמת נשבע עכשיו שבועה דאורייתא על הכל והיינו כמו שכתבתי אבל דבריו מגומגמין ולא הזכיר גלגול כלל והעיקר הוא על ידי גלגול כמו שכתבתי:

ו ישבע המלוה היסת. עש"ך ס"ק י' מה שהשיג על הכ"מ ופי' בדעת הטור והרמב"ם ואין דבריו נכונים כלל ותמהני שלא דקדק בכ"מ ובב"ה דעיקר קושיתו ממה שכתב הרמב"ם דישבע היסת קודם ואח"כ יטול וקשה אפי' אי נימא דדמי לטוען פרעתי הא כל כמה דלא טען אישתבע לי נוטל בלי שבועה כלל ואם כן מאי הועיל הרב הש"ך במה שכתב דדמי לאמנה דלקמן סימן פ"ב אם כן פשיטא דקשה קושית הכ"מ וב"ה דבהא פשיטא דנוטל בלי שבועה כלל רק אח"כ יכול להשביעו היסת כדלקמן סימן פ"ב ע"ש גם מה שכתב בכוונת הטור מלבד מה דדעת הטור לקמן סימן פ"ב כדעת הרמב"ן דיכול לטעון מחלת לי אם כן פשיטא די"ל גם כן הרחבת לי הזמן אלא אפי' לאינך דאינו יכול לומר מחלת לי מ"מ קשה למה ישבע היסת קודם וברור דוודאי העיקר כפי' הכ"מ ברמב"ם אמנם הא וודאי אם טוען הרחבת לי הזמן יותר מזמן הכתוב בשטר בוודאי דמי ממש למחלת לי דלקמן ולדעת הרמב"ם שם נוטל בלי שבועה ה"ה הכא אמנם הרמב"ם לא מיירי הכא כלל בשטר שכתוב בו זמן קבוע רק בסתם הלואה וזה אומר קבעת לי זמן בעל פה והמלו' אומר לא קבעתי לך רק כסתם הלואה הכתוב בשטר והוא ל' יום והשתא לא דמי לאמנה ורבית ומחילה שהרי אינו עוקר השטר כלל רק בשטר כתוב סתם והוא אומר שקבע על פה זמן ולא נזכר בשטר ומ"מ אינו יכול להשביעו שבועה חמורה כיון דהשטר בעצם לא הורע כלום אף לפי דבריו ודוקא אם טען טענה שהשטר עומד לכך ומגרע עצם השטר אז יכול להשביעו כיון שאומר שאיתרע השטר אבל כאן לא איתרע השטר כלל רק הוא תובע אותו שהתחייב עצמו לו על פה להחזיק אצלו המעות לאיזה זמן והוי הוא תובע ונשבע על זה היסת וכמו כן במשכון הדין הוא לישבע היסת דכיון ששניהם מודים בסך חשיב זה מוחזק ממש בגוף המשכון ולא אמרו הגאונים רק משום דלא מוחזק כ"כ רק נוטל כיון שמחולקים בסך הלואה משא"כ אם מודים בסך חשיב מוחזק גמור וגדולה מזו דעת הש"ך לעיל סימן ע"ב דאם יש עדים שנמסר בידו למשכון נאמן עליו עד כדי דמיו בלי מיגו כלל והיינו משום דחשיב מוחזק ואף שהשגתי עליו שם היינו בשביל שהם מחולקים בסך אם כן לפי טענת הלוה לא חשיב מוחזק כלל אבל הכא לפי דברי שניהם חשיב מוחזק ופשיטא דאפי' לית ליה מיגו כלל היה בדין לישבע וליטול אם כן במיגו וודאי דין הוא שיטול בהיסת וכמו כן להרמב"ם דהטעם הוא דמיגו לפטור משבועה לא אמרינן מ"מ כבר ביאר שם הטעם משום דאהני מיגו ליטול המעות דבלי מיגו לא היה נוטל כלום לכך אינו בדין לפטרו משבועה וליטול ממון מחמת המיגו משא"כ הכא דלולי מיגו היה בדין שיטול בשבועה ואולי אפי' בהיסת] כיון דלפי דברי שניהם חשיב מוחזק גמור אם כן במיגו נוטל בהיסת:

ז ראובן נשבע וכו' עש"ך ס"ק י"א דהקשה אפי' קדם חוב שמעון למה יחול השבועה בכולל כמו שבועה שלא אוכל מצה או שלא אשב בצל דכיון דכולל מצה של רשות וצל של רשות חל אף על מצוה וה"ה כאן והגאון בעל חכם צבי בהגהת הט"ז הקשה עליו וז"ל והוא תמוה מאוד דאף כשנשבע סתם שלא לפרוע שום חוב וודאי דלא חל השבועה שהרי אין כאן כולל דברים המותרין אלא דברים האסורין בלבד איתניהו דמה לי חוב שמעון או חובות שחייב לשלם לאחרים לכולם חייב לשלם עכ"ל הרב הנ"ל ואני תמה דפשיטא דלק"מ על הרב הש"ך דכוונתו כך דהא כשקדם השבועה לחוב חל השבועה על החובות שיהיה אח"כ אם כן החובות שאח"כ הוי דברים המותרין שעל זה חל השבועה וכיון דחל על זה חל בכולל גם על החובות הקודמים כמו שלא אשב בצל ושלא אוכל מצה גם מה שהרבה להשיב אפו על תירוץ הש"ך לחלק דשאני היכי דהאיסו' הוא מיד בשעת שבועה והתם גבי סוכה ומצה מיירי באמצע שנה דלא חל החיוב עדיין ועל זה תמה הרב הנ"ל ע"ש ובאמת אם לא היה כוונת הרב הש"ך רק כמו שהבין הרב הנ"ל צדקו דבריו אבל באמת הוא לפי הבנתו מקודם דהרב הש"ך קרא דברים המותרין שאר חובות של עכשיו וא"כ ע"כ דחילוק הש"ך הוא דלא מהני כולל רק דוקא אם אינו חל החיוב אבל אם חל החיוב אף שבשעה שחל המצוה יש ג"כ דברים המותרין מ"מ לא מהני כולל אם כן יפה הקשה הרב הנ"ל מה שהקשה אבל לפי מה שכתבתי דלא היה זאת כוונת הרב הש"ך רק דברים המותרין הוי החובות שיהיו לאחר מכן והאיסורים החובות של עכשיו א"כ יש לחלק בפשיטות דע"כ לא מהני כולל רק או דשניהם עתידין לבא א"כ כיון דמהני להיתר העתיד לבא ה"ה לאיסור העתיד לבא וכמו כן אם שניהם שייכין עכשיו האיסור וההיתר כגון שבועה שלא אוכל נבילות ושחוטות דבאותה שעה שהוא אסור לאכול נבלות מ"מ חל השבועה אם היה רוצה לאכול שחוטות בזו השעה ממש אם כן כמו דחל לזה כמו כן חל אנבילות וכמו כן במצה דשניהם עתידין לבא ההיתר ואיסור א"כ כמו דחל לזה כן לזה משא"כ הכא דעל חובות שהוא חייב עכשיו הוי עכשיו נשבע לבטל מצוה ועל היתר ליכא עכשיו דיחול רק לאחר זמן כשילוה ולא יהא לו לשלם א"כ לא שייך לומר כולל שהרי עכשיו נשבע לבטל מצוה מה שהוא חייב והיתר ליתא דיחול ע"י ההיתר על האיסור בכולל ולפי זה לק"מ מה שהקשה הרב הנ"ל דמאי קשיא להו לתוס' מירושלמי שבועה שלא אוכל נבילות ושחוטות התם החיוב עדיין אינו חל משא"כ בנבילות דעכשיו מוזהר עליהם ולפי הנ"ל לק"מ דמה בכך דעכשיו מוזהר מ"מ ההיתר ג"כ ישנו עכשיו וחל עליו השבועה על היתר עכשיו א"כ חל בכולל על האיסור משא"כ כשהאיסור הוא מיד והיתר ליתא עכשיו כלל רק לאחר זמן יכול להיות שיחול על היתר אינו בדין שבשביל זה יחול עכשיו על האיסור דליתא היתר שיחול עליו בכולל וכמו כן מה שהקשה ממי שנשבע שלא לישא אשה על אשתו זקנה דחל השבועה הואיל וחל על עקרה זקנה ואיילנית וקשה הא עכשיו יש האיסור ולפי הנ"ל לק"מ דמה בכך מ"מ עכשיו חל השבועה על היתר דהיינו על עקרה דאותה אסור לישא עכשיו מחמת השבועה א"כ חל כמו כן בכולל עכשיו על ילדה שיכולה לילד אך לפי זה יש לדון למה לו להרב הש"ך לפרש הך דסוכה ומצה שאמר באמצע שנה אפי' אם אמר בפסח וסוכות ג"כ כיון דיש היתר ואיסור ביחד מיגו דחל על היתר חל על איסור בכולל וצריך לומר דסובר הש"ך דבפסח וסוכות לא שייך היתר כי בסוכות ליכא צל רשות כלל דהא מחוייב ליישב בסוכה ולא שייך לומר דחל בסוכות על צל רשות רק לאחר סוכות ודמי ממש להך דהכא וכן בליל ראשון של פסח לא שייך מצה של רשות קודם מצת מצוה רק אח"כ אם כן האיסור הוא מיד והיתר לאחר זמן ולא חל בכולל כהך דהכא אמנם אפי' אי נימא דבמצה וסוכה האיסור והיתר הם בזמן אחד ולא כיון הרב הש"ך להנ"ל רק כל שנשבע לבטל מצוה עכשיו לא חל בכולל לעולם ולפי זה קשה קושית הח"ץ הנ"ל אבל מ"מ הדברים הנ"ל בעצמותן נכונים הם דוודאי כל שהאיסור והיתר הם בזמן אחד או שניהם מיד או שניהם לאחר זמן אז חל בכולל אבל כשהאיסור הוא עכשיו והיתר עתיד לבא פשיטא דאינו חל בכולל עכשיו כיון דעדיין ליתא היתר ולפי זה לק"מ קושית הש"ך וגם קושית הרב הנ"ל לק"מ ומה שפי' הח"ץ בכוונת הרא"ש דלא כש"ך ס"ק י"ג יתבאר בסמוך בס"ד] אמנם בלא"ה נראה לפע"ד ליישב קושית הש"ך בפשיטות והוא דמה שהחליט הש"ך דזה מקרי דברים המותרין מה שחל על החובות אח"כ ומדמה לה לצל ומצה ולפעד"נ ברור דליתא ופשיטא דזהו בעצמו גם כן דבר האסור שאח"כ כשהיה לו חובות ולא מכר לפרוע מחמת השבועה פשיטא דביטל מצוה בשבועתו והוי דברים האסורין רק הואיל דבשעת שבועה לא ביטל מצוה גם לא נתברר בשעת שבועה אם יבטל מצוה דשמא לא יתחייב לכך אף אח"כ חל על דבר מצוה אם כן ה"מ אם עכשיו לא ביטל מצוה כלל אבל אם גם עכשיו ביטל מצוה אם כן מה שאח"כ יחול הוי ג"כ ביטול מצוה א"כ מלבד מה דיש מקום גדול לומר דבכהאי גוונא לא חל באמת אפי' על החובות שאח"כ ודוקא אם בשעת שבועה שביטל שום מצוה מועיל על חובות שאח"כ ולא כשביטל מצוה בשעת שבועה כשיש חובות גם עכשיו לא חל כלל אלא אפי' אי נימא דחל מ"מ פשיטא דהיינו משום שלא נתברר ביטול מצוה זו בשעת שבועה דשמא לא יתחייב כלל אבל איך אתה יכול לצרף זה שיהא חל עכשיו בכולל גם על עכשיו מחמת דחל על החובות שיבאו הלא מה שחל על החובו' שיבאו הוא מחמת שאנו תופסין בשעת שבועה שלא יגיע ביטול מצוה זו דאל"כ הוי זה ג"כ דברים האסורין ונשבע לבטל מצוה א"כ היאך יכול להרכיב אתרי ריכשא שיהא חל עכשיו הואיל דחל על החובות שיבאו ומה דחל על חובו שיבאו הוא בשביל שאנו תופסין שלא יבאו א"כ מן הטעם הזה דחל אין כאן כולל כלל עכשיו דעכשיו בוודאי מבטל והיתר לא יגיע כלל ולח יבעל לעולם ואם אתה תופס שיבטל גם על זה חשיב נשבע לבטל ואין כאן דברים המותרין כלל הכלל דלא מקרי דברים המותרין רק כשהוא מותר באמת אף אם היה עכשיו היה מותר ולא כאן דהוא דבר אסו' באמת רק על כך חל משום דבשעת שבוע' אנו אומרי' שלא יגיע לביטול מצוה זו כלל א"כ היאך חשיב כולל [שוב ראיתי בתומים שכתב מקצת מדברי הנ"ל בישוב קושית הח"ץ אך לא הרגיש במה שתירץ הש"ך בסוכה באמצע שנה כי בסוכה קשה לומר דליכא צל רשות כלל רק בסוף לילה ראשונה כשעדיין לא היה בסוכה] ודו"ק כי זה ברור לפע"ד ולק"מ:

ח ואם השבועה קדמה. עש"ך ס"ק י"ג מה שהגיה בתשובת הרא"ש וגירסתו מוכרח דבאמת תקשי למה לו להרא"ש לומר דמוטב שיעבור בשב ואל תעשה מקום ועשה הא בלא"ה הוי לי' שני שבועות וחד שבועה וראיתי בתומים שביקש לומר דסובר הרא"ש דבשעת שבועה לא יצאת מפיו לשוא שהיה חושב שיש לו מעות שיוכל לפרוע בזמן ההוא ע"ש שהאריך בזה והוא תמוה דא"כ אף אח"כ כשאין לו לפרוע רק למכור לא הוי שבועה מכח נשבע לבטל מצוה כיון דבשעת שבועה לא היה לבטל מצוה דוקא כמו בשבועה שאוכל סתם ואכל נבילות א"כ תקשי היאך כתב הרא"ש דנמצאת השני' שבועת שוא הא אין זה שבועת שוא רק של ביטוי שנשבע למכור ולא מכר וזו היתה קושית הב"ח שהביא הש"ך ס"ק י"ד שהיה חושב ג"כ כדברי התומים ולכך הקשה על הרא"ש א"כ לפי פירושו בהרא"ש כהב"מ תקשי קושית הב"ח ואם כוונתו דאח"כ דאין לו רק למכור הוי למפרע נשבע לבטל מצוה א"כ הדר הוי ליה שני שבועות שוא וביטוי גם דברי הח"ץ בזה בכוונת הרא"ש אינו נכון כלל מטעם הנ"ל ודו"ק והעיקר כמו שכתב הש"ך בזה:

ט אימת המלקות. עיין תומים שהקשה לשיטת מהרש"א בנזיר דאין מתירין כשיודעין מחיוב מלקות ומ"ש כאן דלא ולפעד"נ פשוט לחלק דשאני התם דהיה המלקות בהתראה וקיבל עליו חיוב המלקות בעדי' א"כ לא שייך להתיר לו מחמת חרטה דמלקות ואדרבא אין מתירין לו כדי שילקה הואיל וקיבל על עצמו משא"כ הכא דמיירי בלא התראה כמו שכתב הסמ"ע ס"ק י"ז רק מדרבנן מלקין אותו ובזה שפיר מתירין לו מחמת חרטה דמכת מרדות ועוד נראה דדוקא התם בעבירה דנזיר אין מתירין לו שינצל הוא מן המלקות משא"כ בשבועת שוא דנפרעין ממנו ומכל העולם בזה שפיר מתירין לו להציל כל העולם מעונש שבועת שוא ומ"מ בעלמא לא קשיא קושית מהרש"א דהיאך משכחת מלקות בשבועה הא בוודאי יתירו לו נדרו וגם הוי התראת ספק דהיכי דב"ד עושין לו דין הקצוב עליו ומלקין אותו בדין מלקות של תורה שוב ליכא עונש מן השמים דכיון שנקנה הרי הוא כאחיך ולא שייך דחל על כל העולם רק בנשבע לשקר בלי ידיעה כשבועת מ"מ וע"א דמיירי התם דנשבע לשקר בלבו אז מאיימין אותו דנפרעין מכל עולם ולא בנשבע לשקר שנודע ונענש בב"ד של מטה כדין הראוי לו ועיין בסמוך:

י וישומו אותו עסמ"ע דאפי' אחרים יכולין לעשות כן והש"ך השיג דאין אומרין לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירו ע"ש וכן הקשה הט"ז. ושמעתי מי שכתב לתרץ דשאני שבועה דלא הוי שיזכה חבירו דחל על כל עולם והוי שיזכה הוא עצמו והוא תמוה חדא דכבר כתבתי דהיכי דנשבע בידיעה ונעשה בו עונש של ב"ד למטה שוב לא חל עונש של מעלה כלל והתם בנשבע מעצמו לשוא מיירי ואפי' אי נימא דמ"מ בזמן הזה דליכא מלקות א"כ חל שבועת שוא על הכל והוי שיזכה עצמו מ"מ דברים הנ"ל תמוהין דכי אנו אומרין כשנשבע זה לשקר דמה שנענשים העולם הוא בשביל דאף הם חטאו בשבועה זו ונשבעו לשקר והגע עצמך זה דר כאן וזה דר במדינת הים יאמר שבשביל שבועתו של לוה אף אותו במדינת הים נשבע לשקר וברור דהפי' בשביל ש"ש קצף גדול בא לעולם ואז נענש כל העולם אבל לא שהעולם עברו על איסור זה ג"כ כיון דאפי' אי לא היה סיפוק בידם למחות נענשו כמבואר בש"ס שם וע"כ או דהפי' דבשביל זה מדקדקין עם כ"א על חטאיו מחמת קצף שבא לעולם או דאינו מבחין בין טוב לרע ועכ"פ פשיטא דלא נדון את העולם שהם עברו על שבועת שוא ולפי זה ממילא אפי' אם העונש חל על הכל מ"מ לא שייך לומר מטיא דדוקא כדי להנצל מחטא והוי שפיר כדי שיזכה חבירו וזה ברור:

יט והגיע שמיטה עסמ"ע ס"ק כ"ב מה שמחלק בין הכא להך דלקמן ס"ח בהגה דהתם היה פטור בשעת שבועה וידעו מזה ואינו נאמן לומר לא ידעתי משא"כ הכא דנולד אח"כ פטור ויש להבין תינח במחל לו המלוה אבל הגיע שמיטה וכי לא ידע שיגיע שמיטה וכיון שנשבע למה יאומן לומר שלא ידע כמו בס"ח אבל באמת לק"מ דכי שמיטה וודאי משמט הלא אם המלוה כותב פרוזבול וכדומה כמבואר לעיל סימן ס"ז אינו משמט והוא היה חושב דיעשה באופן שלא ישמט ועכשיו דלא עשה ויש בו דין שמיטה מצד עצמו שפיר לא חל השבועה והט"ז הקשה מהך דלעיל סימן מ' ודבריו תמוהין ודו"ק: (יב) צריך להוליכו אחריו. עש"ך ס"ק כ"ו דהיינו כשתבעו וכו' וברור דאין הכוונ' שצריך שיתבענו דוקא באותו יום דאל"כ אם הדרך רחוק שאינו יכול לילך לשם באותו יום לא משכחת שיצטרך לילך לשם וע"כ דכל שתבעו בינתיים חייב לפרוע באותו יום בלי תביעה כלל ותמהני על הט"ז שהקשה על הסמ"ע לעיל ס"ק י"ט דהא בנשבע והגיע זמן בשבת אינו יכול לתבעו בשבת והוא תמוה דהא מ"מ יכול לתבעו בערב מבלי השבעה וכל שתבעו חייב לקיים השבועה ביום שחל השבועה וכן מה שהקשה עוד מתשובת הרשב"א יש ליישב גם כן כהנ"ל ובגוף דינו של הש"ך צ"ע דיש לומר דהכא שאני דלא בעינן תבעו כיון שבשעת שבועה ידע שהוא שם בעיר א"כ היה דעתו שלא יצטרך לתבעו:

יג וי"א דאפי' אם עקר דירתו עש"ך שהשיג על מהרי"ק ודחה ראיית מהרי"ק מתשובת הרא"ש ובתומים תמה בזה כי ראיית מהרי"ק מן תשובת הרא"ש כראי מוצק ובאמת לא ירד לסוף דעת הש"ך כי הדבר פשוט דלא דמי כלל דהתם לולי השבועה חל עליו חיוב לפרוע בכל זמן שיתבענו א"כ שפיר אמרינן דהזמן הוא זירוז אבל הכא לולי השבועה אין עליו חיוב לפרוע רק בעירו ולא להוליך המעות למקום המלוה כמו שכתב הסמ"ע ס"ק כ"ד בשם הרשב"א רק הוא עכשיו בשבועה זו התחייב עצמו מחדש להוליך המעות למקום המלוה א"כ אין לנו רק מקום שהיה שם בשעת שבועה [ובלא"ה לא ידעתי כי נראה מדברי התומים שהבין דמיירי שפי' המקום ולא כן הוא רק בנשבע סתם מיירי ואפי' לפי דבריו מ"מ לא דמי לתשובת הרא"ש מטעם הנ"ל) אך מ"מ על המהרי"ק לא קשיא דאזיל לשיטתו שכתב בשורש י"ז להדיא דאפי' בלא שבועה כלל מחוייב להוליך המעות למקום שהמלוה שם אם כן לפי שיטתו יפה דימה זה להך דהרא"ש אבל לשיטת הרשב"א הנ"ל דברי הש"ך נכונים וזה ברור:

יד חייב לשלם מכח שבועתו. עסמ"ע ס"ק כ"ח והש"ך ס"ק ל' השיג עליו ובאמת כוונת הסמ"ע לחלק בפשיטות דדוקא אם נתחייב מעיקרא במה שאינו חייב לולי השבופה רק הוסיף בלשון החייוב שבועה אז מחמת השבועה באמת מחוייב משא"כ אם מעיקרא חייב עצמו בפשיטות ואחר זמן נשבע לשלם אם כן בוודאי יש לנו לומר דמעיקרא באמת היה דעתו שהוא מחוייב בלשון זה שהתחייב שהרי חייב עצמו בלי שבועה כלל והיה חושב שהוא מחוייב ועל זה נשבע שישלם אותו החיוב משא"כ כשנשבע בשעת החיוב א"כ באמת ידע דלשון זה לא מהני לכך התחייב בשבועה ולשון הרב מורה שאף אחר החיוב כשנשבע לשלם מהני אף שנודע שאינו חייב בלשון זה וזה לא נשמע מהרא"ש כלל: (טו) בראש חודש אדר וכו' קשה לי על דין זה מהא דנדרים דף ס"א דנחלקו ר"מ ור"י באומר קונם עד פני הפסח ר"מ אומר עד שיגיע ור"י אומר עד שיצא וקאמר בש"ס דנחלקו דר"מ סבר לא מעייל אינש נפשיה לספיקא ור"י סביר מעייל אינש נפשי' וכו' ופריך עלה מהא דקידושין דף ס"ד כולן מותרות חוץ מגדולה שבגדולו' ומשני איפוך דר"מ לר"י ומעתה לא מבעי לדעת הרמב"ם ז"ל פ"י מהלכות נדרים דפסק כהך סוגי' דנדרים דמפיך דר"ח לר"י והיינו משום דלא מעייל אינש נפשי' לספיקא אלא אפילו לדעת החולקים היינו דסברי כמסקנא דקידושין דהך פלוגת' לא תליא בהך כלל אבל בהא כ"ע מודים דהלכתא כר"י וכולן מותרו' חוץ מגדול שבגדולות כמבוא' בטור ומחבר בא"ה סימן ל"ז ע"ש והשתא תקשי הכא כיון דביום שני של ר"ח בוודאי חל השבועה שהרי אפילו היה דעתו על ר"ח הראשון מ"מ חל ביום שני ג"כ וביום הראשון מספיקא אנו רוצין להחמיר ולמה לא נימא דלא מעייל אינש נפשיה לספיקא ובוודאי ביום שני היתה כוונתו ועדיף טפי מהך דקידושין גם בלא"ה לא עמדתי על סוף דעת הרשב"א דמה נפקא מינה בין הך בין היכי דנשבע על ר"ח יום. אחד דאינו מחוייב לשלם בתחילת היום והיינו משום דכל אימת ששם ר"ח יש אכתי יש לו שהות לפרוע א"כ הכא מ"מ גם יום השני מיקרי ר"ח וכל הטעם שיש להסתפק על חודש הראשון הוא משום דאינשי קרי לי' ר"ח א"כ לאינשי הוי כיומא אריכתא והיה כוונתו כל זמן שיהא ר"ח יוכל לפרוע רק כשיסתלק שם ר"ח דהיינו אחר יום שני] ואין לומר דכוונת הרשב"א דיש לחוש שמא אי אפשר להעמיד בלשון באופן אמר רק יום הראשון מלבד מה דדבר זה זר מאוד ואדרבא עיקר ר"ח הוא השני רק משום דאינשי קרי לי' ג"כ ר"ח אבל בשני פשיטא דמיקרי ר"מ אבל בלא"ה הרי הרשב"א כתב בהדיא דספיקא דאורייתא הוא ולחומרא ולפי הנ"ל אין זה ספק כלל ואפילו בדרבנן לכן דין זה צ"ע ועכ"פ ברור דאפילו להרשב"א אם אירע יום ראשון בשבת פשיטא דלא שמין ולא מודדין כנ"ל ברור ואם אירע יום שני בשבת פשיטא דיש לומר דכיוון ליום ראשון אפילו לפי מה שכתבתי דלא מעייל אינש נפשי' לספיקא מ"מ בזה שאני ודו"ק:

טז יכולין התובעים לכופו. עיין תומים מה שפיקפק בזה כי מדברי הרשב"א שם לא נשמע רק כשהניחו נכסים בעיר ע"ש ולא ידענא מאי קאמר דבהדיא כתב הרב והניח ממונו בעיר שיצא משם הרי דהניח נכסיו בתוך העיר וכמדומה לי שהבין כוונת הרב אגב שיטפא דהניח הממון בעיר שיצא לשם לכך הקשה מה שהקשה וליתא והא וודאי דאין לחלק בין קרקע למטלטלין גם הרב כתב סתמא והניח ממונו והיינו כל רכושו. ועיין ש"ך ס"ק ל"ד מה שהשיג על ראיית מהרש"ל ובלא"ה אינה ראיה כלל דשאני התם דיכול להנצל משמיטה ע"י פרוזבול וכדומה גם התם אין זה מכח הלוה ורחמנא פטרי' משא"כ אם ההיזק יבא מכח הלוה בעצמו (יז) יכול למוכרה. כל הפוסקים הסכימו דה"ה בקרקע יכול למוכרה אחר ל' יום והוא מדברי בעה"ת בשם הרמב"ן והש"ך ס"ק ל"ו תמה עליהם דשם לא נזכר רק שיכול לכופו לפדותה אבל הזמן לא נזכר שם רק מטלטלין ל' יום וקרקע זמנה שתא ע"ש שהאריך. ולפעד"נ דדברי הפוסקים נכונים דוודאי יש לתמוה מה שאמרו פרק איזהו נשך ואמרי לה סבי סתם משכנתא שתא למאי נפקא מינ' דאי בעו מסלקי לי' לא מצי ליסלוקי עד שתא ויש להבין מה זו שאלה למה נפקא מינ' דהאותו הנפקותא שיש בקובע זמן יש ג"כ בסתם עד שתא וכשאמרו סתם הלואה ל' יום הכי שאלו מה נפקא מינה אי ל' או יותר או פחות וברור דלא ימלט אחד משני פנים או דבא למעט דדוקא מצד הלוה יש נ"מ דלא מצי לסלוקי אבל מצד המלוה שיכריחנו לפדותו אין נ"מ כדעת הפוסקים דבקרקע אינו יכול לכופו לפדותה כלל ולכך קאמר דהנפקותא רק מצד הלוה לענין סילוק או להיפך כיון דבעלמא סתם הלואה ל' יום א"כ הכא נמי כיון דהלוהו סתם בוודאי לא הלוה רק לל' יום א"כ מה בכך דקיבל משכון מ"מ יכול לכופו לפדות' או למוכרה לאחר ל' ועל זה בא למעט דוקא מצד הלוה הוי שתא לענין סילוק אבל מצד המלוה אפי' פחות משתא יכול לכופו לפדותה או למוכרה א"כ שפיר כתבו הפוסקים כיון דדעת רמב"ן דיכול לכופו לפדותה א"כ ליכא למימר כתירוץ ראשון הנ"ל א"כ מוכרח כתירוץ ב' דאפילו פחות משתא יכול לכופו למוכרה או לפדותה והא בהא תליא איברא בגוף לשון הב"י והסמ"ע נראה שלא כתבו כן רק בקובע זמן ל' יום אם יכול למוכרה ולא בסתם ולפי זה פשיטא דלק"מ מהנ"ל ואף דהרמב"ן כפי הנראה מיירי בסתם מ"מ הם דנו דכמו כן בקובע יכול למוכרה אחר זמן הקבוע ואפילו אחר ל' ומ"מ הראשון נראה עיקר:

יט רוצה לומר ב"ד וכו' וישומו:

עש"ך ס"ק מ' מה שהשיג על הכ"מ בזה גם השיג על המחבר דבעינן מומחין דוקא ולפעד"נ פשוט ליישב ויתבארו ג"כ דברי המחבר לקמן סט"ז ולא תקשי מה שהקשה עליו הש"ך שם ס"ק מ"ו כמו שאבאר והא דהא וודאי דמודה המחבר דבעינן ב"ד הדיוטות ככל ב"ד כמבואר לעיל סימן ג' דהיינו שיש ביניהם חד דגמיר והם כשרין לכל דין ואפי' לכוף [והוי להו כמו מומחין כמו שפירש"י ריש סנהדרין] וה"ה כאן ליתן רשות למכור כמבואר להדיא בכ"מ שכאשר רצה להשיג על הריב"ש כתב דפשטא דמילתא דהרמב"ם שצריך כ"ד לענין רשות ולא שומת ב"ד, מבואר דבהא מודה דצריך ב"ד לענין רשות ופשיטא דהכוונה ב"ד כמו ב"ד דעלמא רק דהכ"מ רצה לחלוק שם על הריב"ש דלענין שומא לא בעינן שלשה כלל ועל זה שאל דמה טיבו של שומא זו אם תהי' על שלשה או לא ומה שאמרו פרק אלמנה דבעינן גבי אלמנה ב"ד דהיינו ג' שמאין הוא משום דשם לא נטלה רשות ב"ד כלל דהקילו בה משום חינא הילכך הוצרכו עכ"פ שלשה שמאים אבל בעלמא דבעינן רשות מב"ד דהיינו ג' וחד בינייהו גמיר שוב לא בעינן ג' שמאים וכאן חזר בו באמת דמלבד רשות ב"ד צריך ג' שמאים ואותן הג' שמאים אינם ב"ד כלל רק הדיוטות דלית בהו חד דגמיר ומ"מ כשרין לשומא אבל לרשות בעינן ב"ד כמו כל ב"ד של הדיוטות המוזכר לעיל סימן ג' והשתא לא קשיא מה שהקשה הש"ך דהא דוקא באלמנה אמרו דסגי בהדיוטות משום חינא ולא בשאר שומא לק"מ דהקולא באלמנה אינה רק שאין צריך רשות ב"ד משא"כ בעלמא צריך רשות ב"ד דהיינו כהנ"ל ג' וחד בינייהו גמיר אבל לענין השומא לא מצאנו להחמיר בעלמא מבאלמנה ומה שאמרו גבי פקדון מוכרם בב"ד היינו רשות ב"ד ולא השומא ואמת שהתוס' פרק אלו מציאות הביאו ראיה מירושלמי דגם השומא צריך להיות ע"פ ב"ד גמיר מ"מ אינה ראיה כלל דהתם הכוונה ב"ד ג' שמאים וכן פירשו התוספות גופא פרק אלמנה במסקנא שם ע"ש [ואפשר דמחמת הירושלמי הזה חזר בו המחבר ומצריך עכ"פ ג' שמאים] א"כ מאיזה צד נאמר דבעינן ג' לענין שומא ג' שמאים והם ב"ד גמור אבל לענין רשות פשיטא דבעינן בכל מקום ב"ד חוץ מאלמנה משום חינא אם כן לק"מ קושית הש"ך וזה שבסעיף ט"ז לא הזכיר המחבר ב"ד של שלשה הדיוטות דבקיאי בשומא דשם מיירי בשומא בלבד לא ברשות למכור ובזה חילק דאם הם הדיוטות איכא חשדא ואם הם מומחין ליכא חשדא והיינו השמאים ולק"מ מה שהקשה הש"ך שם כמו שאבאר בסמוך אבל הכא התחיל וכתב ב"ד של שלשה ופשיטא דכוונתו ב"ד גמור כמו כל ב"ד ואח"כ כתב דבעינן שומא ג"כ ובזה לא בעינן רק ג' שמאים לא ב"ד והשתא לק"מ מה שהקשה הש"ך מדברי הר"ן וה"ה והנ"י דכתבו גבי אלמנה אפי' ליכא חד דגמיר מיירי דאל"כ לא עדיף מב"ד דעלמא ולפי הנ"ל ניחא דגם המחבר מודה לזה דכיון דאלמנה מוכרת שלא ברשות ב"ד אם כן אפי' חד דגמיר לא בעינן דאי איכא חד דגמיר אפי' בעלמא מהני ואדרבא מוכח דבעלמא בחר דגמיר סגי והכא נמי ב"ד של שלשה הכוונה חד דגמיר ומה שהביא מדברי הרשב"א סי' אלף י' אמת שגם הד"מ הביא דברי הרשב"א הללו וכתב דהרא"ש ורשב"ם חולקין אבל בלא"ה יש לתמוה על הרשב"א דכתב חד דגמיר וסביר וזהו לא בעינן לכ"ע דמומחה לב"ד הוא והוי ב"ד אפי' ביחידי ואפי' אם קמ"ל דלענין זה לא מ"מ פשיטא דבגמיר בלבד סגי דבזה הוי להו כמומחין כמבואר להדי' מדברי הר"ן וה"ה ונ"י הנ"ל וברור דכוונתו או כמו שכתב הטור סימן ג' דגמיר בלבד הוא דגמיר ויודע סברות בדינים וכתב הסמ"ע לעיל סי' ג' דאין זה גמיר וסביר המוזכר בש"ס רק פי' דגמיר בלבד הוא כך ע"ש ולזו נתכוון הרשב"א או דסובר כשיטת הרמ"ה שם דבעינן ג' גמירי אם כן הכא דתרי לא גמירי בעינן חד דגמיר וסביר אבל עכ"פ פשיטא דלא קשיא על המחבר שהרי העדיף הך דהכא מאלמנה דהתם לא בעינן רשות ב"ד כלל רק ג' שמאים הדיוטות דלית בהו חד דגמיר והכא בעינן רשות ב"ד והיינו חד דגמיר. וראיתי בתומים שביקש לומר דהכא דמי ממש לאלמנה הואיל והוא מוחזק בוז במשכון וקונה אותו והוי כמו שותף דכתבו התוספ' דדמי לאלמנה ואמת שכן כתב הריב"ש בהדיא הביאו הב"י רק דכתב דטעמא באלמנה משום שהיא מוחזקת והכא נמי מוחזק במשכון אבל המחבר פשיטא דלא סבירא ליה כך דא"כ היאך כתב דבדיעבד אינה מכירה שלא בפני ג' ובאלמנה הביא המחבר בא"ה סימן צ"ג וק"ג דעת הרמב"ם וסייעתו דבדיעבד הוי מכירה וע"כ דלא דמי לאלמנה משום חינא גם תמוה על הריב"ש דכתב באלמנה טעם מלבו מה דבש"ס מבואר הטעם משום חינא ע"ש עכ"פ ברור דהמחבר לא סבירא ליה כהריב"ש בהא דדמי לאלמנה רק שם לא בעינן רשות ב"ד והכא בעינן רק לענין השומא השוה המחבר כל מילי לאלמנה דבשומא סגי בג' שמאים אפי' לית בהו חד דגמיר ולק"מ ודו"ק:

כ ואם אינו יודע עש"ך ס"ק מ"ג מה שהקשה על תירוץ הב"ח ובאמת יש לדחות כמו שכתב הט"ז דבשמא הוי ליה גזלן בוודאי דמכר דבר של חבירו במה שידע שאפשר ששוה יותר אבל גוף הדין דעשו תקנת נגזל נראה דלא שייך כאן כלל דדוקא אם פשע בחפץ חבירו ממש שייך תקנת נגזל משא"כ הכא החפץ עומד לימכר רק שאפשר שהיה נמכר ביותר והזיקו ממון ואם היה ידוע שלא היה שוה יותר לא היה כאן שום גזל כלל שהחפץ בין כך ובין כך עומד לימכר אם כן עכשיו הוי ליה איני יודע אם גזלתיך כלל ובזה ליכא תקנת נגזל ואפי' איני יודע אם גזלתיך לא הוי שהרי לא גזלו כלום שהחפץ עומד לימכר רק ממון שלקח פחות משווי' הוא חייב להשלים לו והוי איני יודע אם נתחייבתי ואפי' אם תמצי לומר דכיון שלא היה רשאי למכור הוי גזלן מ"מ היינו דוקא אם באמת היה שוה יותר אבל אם לא היה שוה יותר לא עשה לו כלום ומאי תקנת נגזל שייך בזה ודוקא התם שפשע בחפצו של פלוני שייך תקנת נגזל דמה היה לו ליפשע בחפץ חבירו דאפי' לא היה שוה רק כדבריו לא היה לו לעשות כך משא"כ הכא דהחפץ גם לפי דברי הלוה עומד לימכר רק ממונא הוא דחסרי' שהיה יכול ליקח יותר ודו"ק אבל לפעד"נ לפרש דברי המחבר בפשיטות דבלא"ה דעת ר"י הלוי כפי מה שכתב הר"ן בשמו פרק הדיינין דהא דנחלקו ר"נ ור"י באיני יודע אם נתחייבתי היינו היכי דליכא דררא דממון אבל היכי דאיכא דררא דממון תובע נשבע ונוטל והרמב"ן תמה עליו מההוא דשאלה שכורה והרשב"א ביקש ליישב שם והוא תמוה דהתם ליכא חיוב כלל דכל דבר חוץ מטכסין פטור מטעם טענו חיטין כמו שכתב ר"י הלוי קודם. ולפעד"נ דכוונת ר"י הלוי כך דוודאי יש להבין בלא"ה לפי דבריו בהך דסוף המניח באחד גדול ואחד קטן נשבע ניזק ונוטל דדמי ממש להך דשק צרור לפי פירושו של ר"י הלוי לכן נראה דכוונתו כך דע"כ לא נחלקו בברי ושמא רק אם השמא בא פתאום עכשיו לאחר תביעתו של זה או קודם נפל בלבו פתאום שמא ולא היה מקודם מקום הראוי להסתפק בעת שהיה בידו לידע בברי אז פליגי ר"נ ור"י אבל היכי דאיכא דררא דממון דמתחלה מיד בשעת שנתחייב לו היה מקום להסתפק היאך נתחייב ואז היה בידו לידע על בורי' החיוב מה הוא רק שלא רצה לידע והיה מסתפק מתחילתו ועד עכשיו שאינו יכול לידע בזה לכ"ע ברי עדיף ואף דאפי' הוי ליה למידע לא אמרינן ברי עדיף היינו שאין מהראוי לשכוח דבר זה אבל מ"מ הוא שכחו ונשבע היסת ששכח נאמן דמ"מ אם באמת שכח פטור אבל היכי דאין הענין מצד שכחה שלו רק מצד עצם הענין ראוי להסתפק ומיד מתחלה היה מסופק כשהיה לו מקום לידע בהא לכ"ע ברי עדיף שהרי הוא בכיוון הכניס עצמו בתגר הזה להיות מסופק במה שהיה יכול לידע בברי וזהו שם בשק צרור דמיד בשעת פקדון היה מקום להסתפק מצד עצמו מה היה בשק הזה והיה בידו לראות מה יש בו ולא היה מסופק רק שלא רצה לראות ובזה לכ"ע ברי עדיף וזה שכתב דוקא היכי דליכא דררא דממונא פי' שאין מקום להסתפק מצד עצמו רק מצד שכחה שלו אבל הכא דאיכא דררא דממונא שראוי להסתפק מצד עצמות הענין מתחיל' והיה בידו לסלק הספק ולא רצה לכך ברי עדיף ופי' דררא דממונא כתבו התוס' בכמה מקומות שהוא ראוי להסתפק מצד עצמו לא מחמת טענתו וזהו הפי' כאן ולפי זה אף דלא קיימא לן כר"י הלוי בזה היינו שם בשק דמתחילה בשעת הספק שהיה יכול לברר לא חשב שיגיע ספק זה לכלל ספק חיוב כי לא ידע שיאבד ומהאי טעמ' במלו' על המשכון ואיני יודע כמה הוי ונאבד בפשיעה פטור דאף דמעיקרא היה לו מקום להסתפק ולהתברר מ"מ קודם שנאבד לא ידע שיגיע לכלל ספק חיוב משא"כ הכא שאינו יודע כמה שוה ומכרו שלא ברשות בפחות משווי' אם כן הוא בכוונה הכניס עצמו לכלל ספק חיוב שמיד בשעת מכירה היה יכול לברר הספק לידע כמה הוא שוה והוא לא רצה רק מכרו בלי בירור והכניס עצמו במכירה זו בכוונה במזיד לכלל ספק חיוב אז לכ"ע ברי עדיף כדעת ר"י הלוי הנ"ל ולכך נשבע ונוטל כמו שם לדעת ר"י הלוי וזה ברור לפע"ד (כא) יש מי שאומר עש"ך דהשיג על זה ובאמת כוונת המחבר פשוט דע"כ לא שייך חשדא אפי' במוכרן בב"ד היינו ברשות ב"ד אבל השמאים היו הדיוטות דלית בהו חד דגמיר כלל ואין עליהם שם ב"ד כלל אז שייך חשדא וכן כתבו התוספות פרק אלמנה במסקנא בפי' הירושלמי אבל ברשות ב"ד ושמאים הדיוטות לא מהני גם יש מקום לומר דלענין חשדא לא מהני רק מומחין גמורין דהיינו גמירי וסבירי ובזה פשיטא דלק"מ אבל העיקר נראה דכוונת המחבר מומחין היינו ג' הדיוטות דאית בהו חד דגמיר דאינהו אקרי מומחין כמבואר בפוסקים ודו"ק והש"ך ס"ק מ"ה כתב בפי' דברי המחבר דמומחין היינו דאית בהו דגמיר והדיוטות היינו דלית בהו אפי' חד דגמיר וזה אמת אבל זהו כאן דלא הזכיר המחבר ב"ד רק ג' הדיוטות דמיירי בשמאים לא באותן שנתנו רשות למכור אבל לענין רשות למכור כתב לעיל על פי ב"ד של שלשה והיינו ב"ד המוזכר לעיל סימן ג' ואם הן בעצמן שמוהו ג"כ אז ליכא חשד והש"ך הבין לעיל ג"כ דברי המחבר כך לכך הקשה שם מה שהקשה וליתא כמו שבארנו לעיל:

כב והמותר יהיה מתנה מעכשיו עסמ"ע ס"ק מ"ד וש"ך הס"ק מ"ז ודבריהם דחוקין ולכאורה היה נראה לומר דכוונת המחבר לחלק בין היכי דאמר קני מעכשיו או שאמר סתם מעכשיו וכן בש"ס ורמב"ם פי"א מהלכות מכירה מבואר להדיא דצריך לומר קני מעכשיו ועוד היה מקום לחלק בין קדם המכר לתנאי דאז מיחזי העיקר לזביני רק על תנאי מכר שלא יפדנו שאם יפדנו אין זו מכירה משא"כ בהיפוך כשהזכיר קודם בתורת משכון רק שאם לא יפדנו הוי מכירה מעכשיו זה לא מהני דלא מיחזי כזביני והוי אסמכתא. אך בדברי המחבר סי' כ"ז גבי הלוהו על שדהו שם מבואר דאפי' במעכשיו בלבד ולא הקדים המכירה קודם לא הוי אסמכתא ובאמת לא ידעתי מנא ליה להמחבר הא דבש"ס ורמב"ם מבואר להדיא שיאמר קני מעכשיו לכן נראה לפע"ד ליישב דוודאי העיקר מה שחילקו בין הך דהכא לאסמכתא דעלמא דלא מהני להרא"ש רק בקנין בב"ד חשוב [ולשאר פוסקים בעינן קנין עכ"פ כמו שאבאר בסמוך] היינו משום דהכא מתחילה הוי ג"כ מכר קצת לכך מועיל להיותו אח"כ מעכשיו מכר גמור וזהו אם התנאי הוא להיות המשכון מוחלט לו הכל במכירה בעד המעות לכך כיון דגם עכשיו הוי מכר קצת מועיל להיות מעכשיו אח"כ מכר גמור כשלא יפדנו אבל כשאמר שיהא השאר מתנה זה לא היה כלל מתחילה שנאמר דיהא אח"כ מתנה גמורה הילכך להרא"ש לא מהני רק בקנין בב"ד חשוב ולהרמב"ם וסייעתו בקנין עכ"פ כמו שאבא' בסמוך וזה ברור לפע"ד:

כג יש מי שאומר וכו' עש"ך שתמה על המחבר שכתב זה בשם יש מי שאומר ובאמת נראה לפע"ד פשוט דכוונת המחבר כך דוודאי הפוסקים דסבירי להו דבעלמא לא מהני מעכשיו רק קנין בב"ד חשוב צריכין לומר חילוק בין משכון לשאר אסמכתא אבל להרמב"ם ומחבר דסבירי להו דמעכשיו מועיל בכל מקום א"כ יש לומר כי היכי דבכל מקום בעינן עכ"פ קנין כמבואר בדברי רמב"ם פי"א מהלכות מכירה להדיא וע"ש בכ"מ שהאריך ליישב למה לא סגי בקנין בלבד א"כ יש לומר דה"ה במשכון נהי דמעכשיו מהני אבל קנין עכ"פ בעינן לזה כתב דיש מי שאומר דמשכון שאני דלא בעינן קנין רק במעכשיו בלבד סגי ונראה דמהאי טעמא לא הזכיר המחבר דעת רש"י דחולק בזה דיש לומר דרש"י מיירי בלי מעכשיו ואי קשיא הא סובר דבעינן ב"ד חשוב דוקא וקנין הוי כמעכשיו הא ליתא דסבירא לי' כמו שכתב הכ"מ פי"א מהלכות מכירה כמה תירוצים בדברי הרמב"ם שם דקנין לא מהני ומעכשיו מהני ורש"י ג"כ סובר כן אבל מה דקשיא לי, הוא מה שכתב המחבר דאם המלוה מכחיש הלוה ואומר שאמר לו מעכשיו ולוה אומר לא נאמן בשבועה וכן היא האמת דעיקר תשובה לר"מ שהביא המרדכי והגהות מיימוני הוא על זה שנאמן בשבועה ולא ידעתי היאך יצוייר זה אי בגוונא דיש למלוה מיגו דלקוח והחזרתי א"כ פשיטא דמ"ש מכחיש גוף הלואה דנאמן או בזה ואי דבא להשמיענו אפילו היכי דלית ליה מיגו קשה באמת למה יאומן המלוה בלי מיגו הא לא חשיב מוחזק במשכון כלל ואפילו יש עדים דבא לידו במשכון אינו נאמן לטעון עליו עד כדי דמיו להמחבר דלעיל סימן ע"ב וכ"ש הכא דנראה דמיירי בלי עדים דאל"כ ניחזי מאי קאמרי א"כ למה יאומן בלי מיגו ואולי מפני שהרבה פוסקים סוברים בלא"ה דבמשכון לא הוי אסמכתא כלל לכך עכ"פ נאמן המלוה לומר דאמר מעכשיו ולכך דקדקו הר"מ והמחבר דמכחיש במעכשיו לא דמכחיש בגוף התנאי לגמרי דאז לא היה נאמן בלי מיגו ולפי זה יש מקום לומר בפשיטות דעיקר כוונת המחבר להשמיענו זה דנאמן בלי מיגו וזהו עיקר החידוש בדבריו שם ודו"ק:

תוכן העניינים

תפארת יעקב חושן משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה