אור ברסלב

תפארת יעקב חושן משפט חלק א· רבי יעקב גזונדהייט

על חו"מ סימן עב

על חו"מ סימן עא

א צריך ליזהר שלא ישתמש בו מפני שהוא כמו רבית. עסמ"ע ס"ק א מה שכתב ביישוב לשון הטור שכתב כמו רבותיו לפעד"נ פשוט דוודאי מיירי הטור באופן שאם שימש בו בדיעבד פטור באופן הנתבאר בי"ד סימן קס"ו דאל"כ לא שייך לשון צריך ליזהר שלא ישתמש כיון דחייב בתשלומין ועל זה כתב שפיר כמו רבית דרבית גמור לא הוי כיון דפטור מלשלם ואפי' אבק רבית לא הוי רק דמיחזי כרבית כגון בגברא דלא עביד למיגר ולא קיימא לאגרא ובתומים תמה על הסמ"ע והש"ך דדעתם דהכא בעבר ושימש פטור כמו בחצר המוזכר בי"ד שם דהא לקמן סימן שס"ג ס"ז דאם פיחת ממנו מעט מגלגלין עליו את הכל ונעלם ממנו דהש"ך גופא בי"ד שם כתב דהא דאם דר מותר היינו בלא פיחת א"כ גם כאן פשיטא דכוונתו בלא פיחת. גם נראה לפע"ד דמה שאמרו אם פיחת מגלגלין עליו את הכל היינו דוקא בגוונא דשרי פיתחא בכולה כגון בית והשחירו אבל בגוונא שאין הפחת בכולו רק מה שנחסר מן הענין כגון שהשכין לו מיני צבעים והוא צבע מהם אינו חייב לשלם לו רק דמי שיווי הפחת שאין הפחת שייכות לכולו וכל פיחתא בפני עצמו הוא שהרי הנשאר לא נפחת והרי הוא משלם לו בעד הפחת ולפי זה כהאי גוונא אף אם היה אדם שוכר ממנו לצבוע מהם היה משלם לו יותר מ"מ כיון דהוא גברא דלא עביד למיגר אינו חייב לשלם לו. רק הפחת בלבד ולפי זה פשיטא דלק"מ ובהכי איירי הש"ך:

ב יכול להשכירו שלא ברשות בעלים. יש לי ספק בזה שאמרו שיכול להשכירו לאחר אי נימא דוקא לענין שלא יהא כשואל שלא מדעת בעלים דהוי גזלן ועל זה אמרו דכיון דהוי משיב אבידה במה שפוחת והולך החוב מסתמ' ניחא לי' ויכול להשכירו שלא ברשות בעלים אבל לענין מה דקיימא לן בעלמא שומר שמסר לשומר חייב דאמר לי את מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה ולפי זה חייב בכל אונסין ויש לו דין שואל ממש ולפי זה הכא נמי אם נאנס ביד חבירו חייב המלוה לשלם מטעם שמסר לשומר דנהי דניחא ליה לפחות חובו אבל לא ניחא ליה דאינו מאמין שום אדם בשבועה רק לו או נימא להיפך דמ"מ כיון דאומדין דעתו דניחא ליה בפחת חובו בהא נמי אמרינן דמסתמא ניחא ליה לכל מי שישכרנו שיאמינו בשבועה דהוא לא ירצה לקבל עליו אחריות אונסין ומסתברא לי כסברא בתרא מדקתני במתניתין מעיקרא פלוגתייהו דר"י וחכמים במלוה על המשכון אי הוי ש"ש או ש"ח ועלה קתני מימרא דאבא שאול רשאי אדם להשכיר משכונו של עני משמע דעדיין הוא בגדר שמירתו הראשונ' ומ"מ יכול להשכירו לאחרים ובזה יש ליישב מה שהקשו על פירש"י דבמשנ' פי' להשכיר לאחרים ואולם לקמן כדאוקמא במלוה צריך למשכון פי' בהדיא דאפילו בעצמו יכול לעשות כן ולפי הנ"ל ניחא דוודאי לעצמו פשיטא דרשאי דהא מהימן לי' בשבועה אבל לאחרים ס"ד דאינו רשאי דנהי דניחא לי' בפחת חובו האיך לא מהימן ליה בשבועה קמש"ל דאפי' מטעם שומר שמסר לשומר אין כאן דבהא נמי מותר מהאי טעמא דמשיב אבידה ועיין בסמוך (ג) משום חשדא נראה דהך חשדא אין הכוונ' שיחשדו אותו באיסור רבית דמהיכי תיתי שיחשדו לכשנגדו שנותן רבית ולמה לא יפחות לו מן החוב רק הכוונה כיון דמיירי הכא שלא מדעת בעלים א"כ יחשדו אותו שהוא עושה כן להנאתו ואינו פוחת מן החוב כלל רק משתמש במשכון חבירו בחנם ולפי זה לק"מ מה שהקשה הט"ז והתומים דמ"ש גבי קרקע ובית דלא חיישינן לחשדא ולפי הנ"ל ניחא דהתם שהוא דר בחצר א"כ פשיטא דהוא בידיעת הבעלים א"כ לא שייך חשדא דוודאי הבעלים ינכו לו מן החוב שכירות מה שדר בבית דמהיכי תיתי יחשדו לבעלים שאינם עושים שום דבר שנותנים רבית וזה פשוט וברור לפע"ד:

ד ודוקא שלא התנה עמו מתחילה וכו'. זהו מה שכתבו ליישב דעת הטור מהא דאמרינן בש"ס במלוה הצריך למשכון קא מיפלגי דהיינו בהתנה והש"ך דחה דהטור סובר כפי' ר"ת שהביאו התוספות שם ואמת שהתוס' הבינו כן דעת ר"ח אבל לפעד"נ דלא היה זאת דעת ר"ח דוודאי יש לתמוה על פירושו כמו שהקשו התוס' סוף פרק ש"ה ואין פי' לדבריו כלל לכן נראה דכוונתו כך דקשיא לי' בהא דאמרינן במלוה צריך למשכון פליגי במה נפשך או דבאמת שימש המלוה במשכון אם כן הוי לי' שוכר גמור והוי ש"ש לכ"ע ואי דלא שימש רק התנה לשמש א"כ עדיין הוי לי' שוכר כמו שהקשה הש"ך וע"כ דלא התנה וגם לא שימש א"כ היאך נאמר עליו שהוא צריך למשכון לזה פי' ר"ח דהכוונה כך דהוא היה רוצה ליתן לו שטר וכדומה ולשעבד בנ"ח שיש לו באופן שהיה בטוח בחובו ומ"מ לא רצה להלוות בלי משכון ומזה מבואר דדעתו דצריך למשכון כדי להשתמש בו אם ירצה לכך אף דעדיין לא שימש הואיל דלהנאתו נתכוון בעיקר הלואה לא הוי מצוה ואם נאבד קודם שימוש הוי שומר חנם ולפי זה גם דעת ר"ח כרש"י

אמנם בגוף דברי הש"ך מה שהקשה דבהתנה הוי שוכר נלפע"ד דלק"מ דאין הכוונה דהתנה מיד שישמש בו רק התנה עמו שכל אימת שירצה לשמש בו יוכל לשמש בנכיון כך וכך א"כ כל שעדיין לא שימש עדיין לא הוי שוכר דאין אצלו רק בתורת משכון רק בזמן שרוצה להתחיל להשתמש בו אז הוי שוכר הילכך כשנאבד קודם שימוש עדיין לא הוי שוכר ושכר מצוה אין כאן דמ"מ להנאתו נתכוון כשירצה להשתמש בו יוכל להשתמש וליכא שכר מצוה ובזה מיושב היטב מה שהקשה הרב בעל ת"ח על פירש"י שפירש דלכך המלוה אלף זוז בשטר כ"ע מודים דהוי ש"ש דאז בוודאי לגוביינא שקיל כיון דיש לו שטר חוץ המשכון ותמה הרב הנ"ל דלפי מה דמוקי פלוגתייהו במלוה צריך למשכון אם כן מאי עדיפותא יש בשטר דהא עדיין לא מוכח דלגוביינא שקיל דהא צריך למשכון להשתמש בו לנכות ממנו בחובו וזו קושיא עצומה לכאורה אבל לפי הנ"ל לק"מ דוודאי קשה קושיא הנ"ל דהוי שוכר וצריך לומר דהתנה עמו כל אימת שירצה לשמש בו יוכל לשמש אך עדיין קשה ניחזי בכל שוכר כהאי גוונ' אם שכר ממנו דבר ולקחה לרשותו מיד חבירו שכל אימת שירצה לשמש יוכל לשמש א"כ כיון שכל רגע יש בידו לשמש והוא לקחה מרשות חבירו וחבירו אינו יכול להשכיר לאחר שכבר מושכרת לו אם ירצה לשמש מיד א"כ פשיטא דהוי שוכר מיד שלקח לרשותו וע"כ צריך לומר דהכא שאני דבלא"ה הוא משכון תחת ידו בעד הלואה א"כ קודם שימוש הוא בידו במשכון לא בשכירות רק כשרוצה לשמש אז נעשה שוכר ולפי זה היינו דוקא במשכון בלי שטר אבל בשטר דאז אין צריך למשכון על החוב כלל א"כ קודם שימוש למה לקחה לרשותו וע"כ או בשכירות לשמש מיד דהוי שוכר או על חובו למשכון א"כ הוי לגוביינא והוי ש"ש וזה פשוט וברור ולק"מ ודו"ק היטב:

ה שולח יד בפקדון עסמ"ע ס"ק ה' הנ"מ דמשם ואילך אף אם נאנסו מידו חייב באחריותן וכו' משמע מדבריו דלדעת ראבי' בנאנסו פטור ולפעד"נ דליכא מאן דפליג בהא דחייב באונסין כשלמד שלא ברשות בעלים וכן מבואר להדיא במרדכי דלא נחלקו רק לפסול לשבועה ועל זה דעת ראבי' דלא נפסל כיון דקיימא לן דמצוה גדולה הוא הכותב ספרים ומשאילן לאחרים [כן מבואר במרדכי להדיא הפי' מצוה קא עביד ואפילו אם הפי' בפשיטות ג"כ לא שייך לפטרו בשביל טעותו ודו"ק] לכך חושב דלא הוי שואל שלא מדעת אבל מ"מ שואל הוי דאין מצוה רק להשאילן לאחרים אבל לא דלא יהא אפילו שואל שלא לקבל אחריות אונסין אם כן משום דקא סבר מצוה קא עביד לא שייך לפטרו מאונסין וזה ברור לפע"ד ודו"ק ועיין לקמן עוד בזה: (ו) ויש מחלקין. אבל לכתחילה אסור בלא נכייתא והקשה הסמ"ע דבי"ד כתב רמ"א דיש מתירין להלוות על ספרים וללמוד מתוכן אפילו בלא נכייתא ותירץ דהתם כשהתנה ומועיל התנאי משום מצוה והכא בלי התנה והש"ך ס"ק ו' תמה עליו דטפי שייך איסור רבית כשהתנה ותמהני דפשיטא דדברי הסמ"ע נכונים והש"ך גופא מודה בזה דהא הוא עצמו השיג בס"ק ז' על הע"ש שכתב ויש מתירין ללמוד לכתחילה דליכא מאן דפליג דלכתחלה אסור כדמוכח בש"ס פרק אלו מציאות וקשה הא כאן כתב בשם מהרי"ל דמותר לכתחילה והוא דעת הרב בי"ד סימן קע"ב וע"כ דלא התיר מהרי"ל רק ברשות בעלים דליכא רק איסור רבית ובמצוה לא שייך זה דלוין ברבית לצורך מצוה אבל הכא דמיירי שלא ברשות בעלים רק לענין שולח יד דהוי גזלן אם כן אין היתר לכתחילה רק דיעבד אין לפסלו אם כן היינו הך תירוץ הסמ"ע ושפיר יש לומר דגם ראבי' סובר דלענין רבית ברשות בעלים אפילו לכתחילה מותר במצוה:

ז משום דקסבר מצוה קא עביד עסמ"ע ס"ק ז' ולכאורה משמע מדבריו שבא ליישב במה שכתב הרב כאן בפשיטות דלכתחילה לעולם אסור והתם כתב דלכתחילה מותר לת"ח ועל זה כתב דמשכון שאני משום חשש רבית (כן הגירסא הנכונה] והא ליתא דפשיטא דהכא לאו משום איסור רבית נגעו בה רק משום שליחות יד דהוי גזלן וכן מוכח מדברי הסמ"ע בס"ק לפני זה דהכא לא מיירי ברבית כלל דבזה יש דעה דמתיר אפילו לכתחלה רק כוונת הסמ"ע כך דהרב בי"ד סימן קע"ב אף שהביא דעת היש מתירים משום רבית אפילו לכתחלה מ"מ פסק במסקנא דטוב להחמיר לעשות בנכייתא ועל זה כתב דמה שכתב הרב שם הפקיד ספרים אצל ת"ח בא למעט שני דברים דדוקא הפקיד אבל השכין לא דנהי דשליחות יד אין כאן כי וודאי אדעתא דהכי הפקיד אצלו מ"מ משום חשש רבית יש כאן כמו שפסק בי"ד דאפילו ברשות גמור יש להחמיר ומה שכתב לת"ח משום דלאדם אחר אפי' הפקיד נהי דרבית ליכא דאינו רק פקדון מ"מ משום שליחות יד אסור בזה כמו שפסק כאן דעכ"פ לכ"ע אסור לכתחילה וזה ברור ועיין ש"ך ס"ק ח' ודבריו נכונים אך מה שהכריח פי' אחרון של הרא"ש מהא דפריך מצא ספרים גוללן שם דמיהן ומניחן לא דהתם לא שייך שמניחן על ראשו והוא תמוה דלפי דבריו היה לו להקשות מהברייתא דמבואר להדיא פרה וחמור שם דמיהן ומניחן דפשיטא דלא שייך שמניחן על ראשו אבל כבר כתבו התוספות בהדיא הביאם הרא"ש שם דהפי' ומניחן שמניח הפרה וחמור אצלו א"כ פשיטא דגבי ספרים גם כן יש לפרש שמניח הספרים אצלו דלא כפי' אחרון של הרא"ש:

ה המלוה את חבירו וכו' הרי זה שומר שכר וכו' עד סוף הסעיף בכאן יש שלשה ספיקות עצומות אשר נתעוררו הראשונים ז"ל זה אומר בכה וזה בכה וכל אחד מביא ראיה לדבריו א' אם הלכתא כהך מימרא דשמואל אבד קתא דמגלא אבד אלפי זוזי. ב' אם הלכתא מלוה על המשכון ש"ש או שומר חנם. ג' בהך מימרא דר' יצחק דב"ח קונה משכון שלא בשעת הלואתו אם הוא רק להיות כשומר שכר או להתחייב באונסין והנה בספק השלישי האריך הרב הש"ך וכמעט ביקש להכריע כדעת רש"י אמנם בשני ספיקות הראשונות לא מצאתי לאחרונים ז"ל מי שיכנס עצמו בעומק העיון להכריע בזה ואף שאין אני כדאי לדבר בדבר שנחלקו בו אבות העולם ז"ל מ"מ תורה היא וראיות ברורות וקושיות חזקות יתנו עדיהן כמו שאבאר:

גרסינן סוף פרק שבועת הדיינין לימא כתנאי המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון ישבע ויטול מעותיו דברי ר"א ר"ע אומר אבד המשכון אבדו מעותיו אבל הלוהו אלף זוז בשטר ד"ה אבד המשכון אבדו מעותיו היכי דמי אי בדשוי שיעור זוזי מ"ט דר"א אלא לאו בדלא שוי ובדשמואל קא מיפלגי לא בדלא שוי כ"ע לית להו דשמואל והכא בדשוי ובדר"י קא מיפלגי וכו' עד סוף הסוגיא ופירש"י דר"א סבר משכון שאינו שוה כל החוב אין אדם מקבלו רק לזכרון דברים מבואר מדבריו דבדשוי מודה ר"א בוודאי בדשמואל דקיבלו שיפסיד באבידת המשכון וכן מבואר להדיא לפי הגירסא דגורס אי בדשוי מ"ט דר"א והקשו בתוספות פרק האומנין ושם דלפי דבריו מאי קאמר בש"ס התם לימא מתניתין דלא כר"א לוקמא בדשוי ומודה ר"א ותירצו בדשוי לא יחלוק ר"י על ר"א ור"ע [וע"ש במהרש"א דאין מהצורך לזה רק דכאן פריך בדשוי מ"ט דר"א כמו כן קשה מ"ט דר"י] והתוס' בעצמם שם פירשו פי' אחר בש"ס ועכ"פ מוכח מדברי התוספות שם בין לפירש"י בין לפירושם הך מילתא דשמואל נאמרה על דרך זה דהוא סובר שכל המלוה על המשכון בוודאי סביר וקביל שאם יאבד החוב שיפסיד משכונו והוסיף שמואל עוד שאפילו לא שוי שיעור זוזי לא נאמר דלזכרון דברים קיבלו או שלא יפסיד רק כנגד המשכון רק כיון שקיבלו על כל החוב הי' בדעתו להפסיד כל החוב כמו במשכון דשוי שיעור זוזי כן מוכח להדי' בכל דברי התוספות שם מראש ועד סוף וכן לפי הפסק שהביא הטור לדעת התוספות הוא כך דאף דקיימא לן לשיטתם מלוה על המשכון ש"מ מ"מ הפסיד חובו מכח מימרא דשמואל דסביר וקביל להפסיד החוב ואי שוי שיעור זוזי אפילו לא פי' ובדלא שוי בעינן פי' אף דלא שוי אלפא זוזי קבלתי' וקשה לי על זה דלפי דבריהם למה קאמר בש"ס פרק שבועת הדיינין הנ"ל לימא כתנאי בפלוגתא דר"א ור"ע הא במתניתין דידן איכא הך כתנאי דנחלקו בפרק האומנין ת"ק ור"י במלוה על המשכון אי ש"ש או ש"ח וקשה היכי דמי אי דשוי שיעור זוזי מ"ט דר"י כמו דמקשה לר"א עכשיו] אלא לאו בדלא שוי שיעור זוזי ובדשמואל קא מיפלגי כמו שתירצו התוספות בעצמם דלכך לא מוקי פרק האומנין מתניתין בדשוי משום דלא הוי חולק ר"י אם כן למה לו להביא כאן ברייתא דר"א ור"ע מה שיש לדייק הכל במשנה דפרק האומנין והי' לו לומר כל השקלא וטרי' דר' יצחק ושומר אבידה וכמו כן קשה לפירוש התוספות מאי לאו אפי' בדלא שוי דמ"מ סוף סוף כל השקלא וטרי' זו יש לומר במשנה כמו בברייתא והיאך שביק מתניתין ומקשה מהך ברייתא וקושיא זו עצומה מאוד לא מצאתי מי שהרגיש בזה וביותר יש לתמוה לפירש"י דגורס אי בדשוי מ"ט דר"א דמאי משני לא בדלא שוי כ"ע לית להו דשמואל והכא בדשוי ובדר"י קא מיפלגי וקשה מה בכך דר"א לית לי' דר"י דלא קנה משכון מ"מ סוף סוף הרי עיקר הקושיא מעיקרא אי בדשוי מ"ט דר"א והיינו דבדשוי אין סברא שיחלוק ר"א דוודאי סביר וקביל שיפסיד המשכון אם כן מה בכך דלית לי' דר"י מ"מ אי בדשוי מ"ט דר"א דבהא וודאי סביר וקביל שיפסיד חובו באבידת המשכון וע"כ דעכשיו סובר דאפילו בדשוי חולק ר"א על הך סברא גופא דלא אמרינן דסביר וקביל אפילו בדשוי אם לא מגזירת הכתוב דקונה משכון אם כן משמע דמעיקרא מיפשט פשיטא ליה דר"א לא יחלוק בזה אשמואל ועכשיו שנתחדש לו דר"י סובר להיפך ועוד דהא כל עיקר השקלא וטרי' להנצל שלא נאמר שמואל כתנאי א"כ מה בכך בדלא שוי כ"ע לית להו דשמואל מ"מ בדשוי נחלקו בדשמואל דר"א חולק בגוף מילתא דשמואל דלא אמרינן דסביר וקביל להפסיד החוב ואי משום דהשתא סבירא לן דר"ע נמי לית לי' דשמואל בהא רק טעמו משום דקני לי' כדר"י אם כן כ"ע לית להו דשמואל מ"מ קשה חדא דלמה קאמר בדלא שוי כ"ע לית להו דשמואל הא בדשוי נמי לית להו לפי זה ועוד דמ"מ מעיקרא כשהתחיל לומר אי בדשוי מ"ט דר"א מבואר שאם היה מקום שיחלוק ר"א גם בדשוי לא היה קשה] כלום וקשה מה בכך הא עדיין כתנאי בהך סברא גופא דסביר וקביל דר"א לית ליה ור"ע אית ליה דהא השתא לא סליק אדעתיה טעם אחר בדשוי רק משום דשמואל וסביר וקביל ועוד כיון דפריך אי בדשוי מ"ט דר"א הרי שאילו היה טעם לר"א שיחלוק בגוף סברא דשמואל דסביר וקביל אפילו בדשוי לא הוי קשיא ליה מידי אם כן הרי אח"כ כדמסיק משום דר"י ע"כ ניחא ליה דר"א הואיל דלית ליה דר"י יוכל לסבור דלא הפסיד החוב הרי דיכול ר"א לחלוק בגוף מילתא דשמואל אם כן מה צורך עוד לדר"י הא מעיקרא הוי אתי לי' שפיר אם יכול ר"א לחלוק גם בדשוי והא ליכא למימר דבשביל דלית ליה דר"י יכול לחלוק גם בדשוי דהא מעיקרא לא ס"ד כלל דר"י וע"כ דמשמע לי' מטעם אחר שלא יחלוק בדשוי בלי דר"י אם כן קשה חדא מה בכך דלית לי' וכי בשביל זה יכול לחלוק בדשוי מחמת הטעם האחר ואי דמשמע לי' עכשיו דיכול לחלוק מה צורך לדר"י והוא תמוה מאוד לכאורה גם קשה קושית התוספות גופא שם אפי' לפי פירושם דלמה קאמר בדר"י פליגי הוי ליה לומר דפליגי בדשמואל בדשוי ובלא שוי לית להו דשמואל ומה שתירצו לפיר"ח שם כבר תמה מהרש"א דעדיין יש לומר בדפריש מיירי כפי' ר"ח ובדלא שוי כ"ע לית להו דשמואל אפילו בדפריש רק בדפריש וכנגד מעותיו פליגי בדשמואל. ואמת כי נראה לפע"ד דקושית מהרש"א לק"מ דהא לפי' ר"ח בדפריש הוא אף דלא שוי אלפא זוזי קבלתי' והשתא במה נפשך אם נאמר דמיירי באמת בדשוי שיעור זוזי אם כן לא יתכן פריש הזה כלל רק פי' בפירוש שיפסיד אם כן לא הי' חולק ר"א בדשוי שיעור זוזי רק צריך לומר דמיירי באמת בלא שוי רק כך הכוונה ביותר מדמי המשכון כ"ע לית להו דשמואל דלא הפסיד רק כנגד המשכון נחלקו דלר"ע הפסיד והשתא יפה כתבו התוספות דהא לפי' ר"ח בדפריש אף דלא שוי אלפא זוזי קבלתי' הכוונה כך דר"א סובר קבלי' הכוונה לא להפסיד רק למשכון ור"ע סובר דהכוונ' להפסיד והשתא בשלמא לס"ד דפליגי גם בדלא שוי דלר"ע הפסיד אם כן שפיר יש לומר דטעמא דר"ע דקבלתי' הכוונה להפסיד אבל עכשיו דבחוב היתר על המשכון לא הפסיד גם לר"ע אם כן ע"כ דאין הפי' קבלתי' להפסיד כמו לר"א אם כן גם כנגד המשכון הוי כלא פי' כלל דהא קבלתי' אין הכוונה כלל להפסיד גם לר"ע וע"כ שיסבור ר"ע בלי פי' כלל יפסיד כנגד כמשכון ושפיר כתבו התוספות כיון דביתר על המשכון אפילו פירש לא מהני אין סברא שיפסיד כנגד המשכון בלא פי' ודו"ק היטב ולק"מ אמנם כל זה לא יתכן רק לפי' ר"ח אבל לפי' ראשון בתוספות בד"ה בדפריש דמיירי בפי' בפירוש ונחלקו באסמכתא אם כן שפיר יש לומר דהכ' בלא שוי שיעור זוזי ובדמים היתירם על החוב כ"ע מודים דלא הפסיד דלא כשמואל דהוי אסמכתא ולא נחלקו רק כנגד המשכון דבזה סובר ר"ע דלא הוי אסמכתא ור"א סובר דגם בזה הוי אסמכתא כמו שכתבו התוספות בד"ה בדפריש ואכתי קשה מה צורך לדר' יצחק ודו"ק:

והנה מתחילה עלה בדעתי ליישב קושיא ראשונה שהיא היותר חזקה מכולם והוא דבלא"ה קשה מה שהקשה מהרש"א בפ' האומנין על מה שתירצו התוספות על קושיא הנ"ל דלכך לא מצי לאוקמא משנה בדשוי דלא היה חולק ר"י על ר"א ור"ע ותמה מהרש"א בתרתי חדא דמה צורך להם לומר שלא יחלוק על ר"א ור"ע הא בלא"ה כמו דפריך הכא אי בדשוי מ"ט דר"א והיינו מצד הסברא לא יחלוק בדשוי כמו כן במשנה אי בדשוי מ"ט דר"י מצד עצמו ולמה להו לתלות שלא יחלוק על ר' אליעזר ור' עקיבא עוד הקשה דתירוצם אינו נכון כלל דיש לומר דר"י סובר דהמחלוקת הוא בדשוי ואף בזה חולק ר"א וסובר הוא כר"א ע"ש דהניח בצ"ע לכן היה נראה לכאורה בכוונת התוספות דוודאי לא זו דקשה דהוי ליה לתלות מילתא דשמואל בפלוגתא דתנאי דמתניתין כמו כן יש להקשות בהך דר"י דקאמר דר"א ור' עקיבא נחלקו בדר"י וקאמר על זה לימא דר"י תנאי וקשה בלא"ה הוי לי' תנאי במשנה דנחלקו אי הוי שומר שכר או שומר חנם והיינו בדר"י ומה זה שתלה הכל במחלוקת ר"א ור' עקיבא וע"כ צריך לומר דבמשנה אין להקשות כלום דהא לא קתני במשנה בפירוש דנחלקו על החוב אם אבד או לא ושפיר יש לומר דכ"ע סבירי להו דאבד החוב או משום דשמואל דסביר וקביל או משום דקנה משכון רק המחלוקת אם הוי על המשכון שומר שכר או שומר חנם דהיינו בדמים היתירים על החוב ואי הוי שומר שכר חייב לשלם הכל אפילו המשכון שוה אלף דינרים ולא הלוה רק דינר ולמ"ד דהוי שומר חנם לא הפסיד רק כנגד החוב משום דשמואל או דר"י. אמנם במחלוקת ר"א ור' עקיבא דמבואר להדיא דנחלקו בחוב עצמו אם הפסיד החוב או לא שפיר קאמר דפליגי בדשמואל ושמואל כתנאי או דפליגי בדר"י ור"י כתנאי והשתא דברי התוספות הנ"ל נכונים דוודאי במשנה לא הוי מצי להקשות מ"ט דר"י כמו דמקשה מ"ט דר"א דלר"א כיון דנקט בפי' דלא הפסיד החוב שפיר מקשה מ"ט דבזה אינו יכול לחלוק אדשמואל אבל במשנה יש לומר דר"י קאמר לענין הדמים היתירים על החוב ובזה לא שייך מילתא דשמואל ושפיר יכול לחלוק ר"י ועל זה כתבו התוספות דמ"מ כיון דר"א גם כן יודה לתנא דמתניתין לא יחלוק ר"י על ר"א ור' עקיבא והשתא לא קשיא קושיא שני' של מהרש"א דר"י יאמר דנחלקו בדשוי והוא סובר כר"א דהא ליתא כיון דנזכר להדיא בר"א דלא אבד החוב אם כן פשיטא שלא יחלוק ר"א בדשוי כמו דפריך אי בדשוי מ"ט דר"א אם כן גם ר"י יודה דלא יחלוק ר"א בזה וע"כ לא מיירי בדשוי ודו"ק היטב וקושיות מהרש"א מיושבים חדא בחבירתה. אמנם אחר העיון פשיטא דהא ליתא דאם כן אכתי תקשי מה זה שכתבו התוספות דלא יחלוק ר"י על ר"א ור' עקיבא דהא ר"י וחכמים לא נחלקו רק בדמים היתירים על החוב אבל כנגד החוב מודו דהפסיד משום דשמואל אם כן שפיר יש לומר דמשנה ר"א ובדלא שוי מיירי ונחלקו בדשמואל דר"א סובר כיון דאינו רק זכרון דברים לא הפסיד החוב כלל אבל בדשוי מודה או מטעמא דשמואל או מטעמא דהוי ש"ש ויכול ר"א לסבור כת"ק דהוי ש"ש ויכול לסבור כר"י ג"כ דהא לא מיירי כלל מענין זה רק בלא שוי סובר דלא הוי משכון כלל רק זכרון דברים ומה שיסבור היכי דהוי משכון גמור או משום דשמואל ואינו חייב דמים היתירים על החוב או דהוי שומר שכר וחייב הכל זה לא נתברר כלל בדברי ר"א דלא מיירי כלל מזה ואין כאן קושיא על ר"י כלל וזה ברור וע"כ צריך לומר דסבירי להו לתוספות דבמשנה ליכא למימר דלא נחלק ר"י רק בדמים היתירים על החוב דהא ת"ק קאמר המלוה על המשכון ש"ש ופשיטא דבכלל זה גם החוב בעצמו דהא על הכל הוא שומר דמשום דשמואל גם כן הוא רק שומר שכר דליכא למימר דלשמואל דטעמא משום דסביר וקביל הוי אפילו שואל דסביר וקביל כל שלא יהא לו המשכון שיפסיד דאם כן מה זה שהקשו תוספות דלוקמא הך דהמלוה על המשכון שומר שכר בדפריש ומודה ר"א משום דשמואל או בדשוי הא במשנה קתני שומר שכר ולשמואל סביר וקביל הכל וע"כ דגם לשמואל אינו רק שומר שכר וכן מבואר עוד בתוספות להדיא שם וכ"כ הטור לדעתם אם כן פשיטא דת"ק כוונתו גם כנגד החוב אם כן היאך חולק ר"י סתם דהוי ש"ח הא כנגד החוב מודה וע"כ דחולק אפילו כנגד החוב ושפיר כתבו התוספות דלא יחלוק על ר"א ור' עקיבא ודו"ק. ולפי זה עדיין קושיא הנ"ל במקומה דהוי לי' למימר שמואל כתנאי דמתניתין ולא בדר"א ור' עקיבא דברייתא [ומ"מ לפי דברינו הנ"ל ארווח לן ראיה ברורה לשיטת רש"י דלר"י חייב באונסין וגם יתיישב קושית הראשונים על רש"י מסוגיא הנ"ל ויתבאר לקמן בס"ד] לכן נראה לפע"ד ברור [שוב ראיתי בתומים הביא סברא זו בשם חידושי הר"ן והנהני שכוונתי לדעתו] דמעולם לא עלה על דעת שמואל להכניס עצמו בעצם הענין אם מלוה על המשכון סביר וקביל להפסיד החוב או לא דזהו תלוי במחלוקת תנאים אם מלוה על המשכון שומר שכר או שומר חנם ולמ"ד דהוי שומר חנם מודה שמואל דהוי שומר חנם דמהיכי תיתי נאמר שסביר וקביל להפסיד החוב להיות כשומר שכר כיון שאינו רק שומר חנם בעצמותו רק שעיקר כוונת שמואל לחדש דמי שמקבל משכון שאינו שוה כמו החוב מ"מ מאחר שקיבל משכון זה כנגד החוב שהלוה היה דעתו שיהא המשכון זה כנגד החוב כמו שהיה שוה כמו החוב ואם מלוה על המשכון שומר שכר בעצמותו סביר וקביל שיהא על הכל כמו שומר שכר ואם שומר חנם בעצמותו סביר וקביל שיהא על הכל ש"ח ובשומר חנם נפקא מינה אם נאבד בפשיעה וכן שילם ולא רצה לישבע דאינו נוטל כלום דכללה הוא שהמשכון הוא כנגד החוב הן שוה פחות מן החוב או כמו החוב אמנם שמואל סובר באמת כמ"ד דמלוה על המשכון בעצמותו שומר שכר לכך פסק אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי ולפי זה פשיטא דלא מצי למימר שמואל כתנאי דמתניתין דפליגי במלוה על המשכון בעצמותו אי הוי ש"ש או שומר חנם דמאי ענין זה למילתא דשמואל וכי בכל מקום שיחדש אמוראי דין אליבא דחד תנא נאמר עליו דהוי כתנאי הא כ"ע מודים בזאת הסברא שחידש האמוראי אליבא דהאי תנא שאמר אליבי' דהא התנא השני גם כן מודה דאליבא דתנא הזה הדין כך רק הוא נחלק עליו בעצמות הענין וכ"ש כאן דגם להאי תנא ש"ח יש נ"מ ושייך גם כן הך דינא וזה פשוט וברור. גם בכל מקום הקושיא לימא כתנאי דהיה לו לומר הלכה כי האי תנא וכאן לא שייך זה דלא נשמע ממנו דין זה דמשכון השוה פחות מן החוב דינו כמו שהיה שוה ככל החוב ועיקר כוונת שמואל להשמיענו דין זה] אמנם מברייתא מקשה שפיר לימא כתנאי דשם נחלקו ר"א ור' עקיבא במשכון גרידא וכ"ע מודו בשטר עם משכון דאבד מעותיו [ובהכי ניחא דהביא סיומא דברייתא אבל הלוהו אלף זוז בשטר ולפי הנ"ל מכאן עיקר הקושיא ולפי זה מבורר הוא דר"א מודה דכל היכי דלא קיבל לזכרון דברים רק למשכון גמור דאבד מעותיו אם כן קשה אי בדשוי מ"ט דר"א דהיאך שייך לומר שישבע ויטול מעותיו מזה שיאמר דקבלו לזכרון דברים כיון דשוי כל החוב למה לא יוכל לומר שקיבלו למשכון גמור ומאיזה צד נאמר שקיבלו לזכרון דברים להוציא מעותיו בשבועה וע"כ דמיירי בדלא שוי וסובר דמשכון שאינו שוה כל החוב מסתמא אינו מקבלו רק לזכרון דברים כיון שאינו בטוח בחובו ואם כן הרי מילתא דשמואל ממש כתנאי שהרי ר"א סובר דמלוה על המשכון בעצמותו אבד מעותיו ומ"מ בדלא שוי סובר דלא הפסיד כלום דבזה לא קיבל רק לזכרון דברים ושמואל סובר להיפך דמשכון שאינו שוה כל החוב סביר וקביל להפסיד הכל כמו שהיה מפסיד אם היה שוה כמו החוב ור' עקיבא אית ליה דשמואל דיכול לומר כלום הלויתני רק על המשכון אבד המשכון אבדו מעותיו דכיון שקיבל משכון זה חלף החוב סביר וקביל שהוא אצלו כשוי' של כל החוב והשתא ניחא דקאמר אי בדשוי מ"ט דר"א פי' אי בדשוי והשתא לא קשיא כתנאי דכיון דר"א חולק גם בדשוי הרי הם חולקין בעצמות הדין במלוה על המשכון גמור אי הוי שומר שכר או שומר חנם אם כן אין ענין זה למילתא דשמואל דכ"ע מודים לדינו כנ"ל רק בדשוי אי אפשר שיחלוק ר"א כנ"ל אם כן ע"כ דנחלקו במילתא דשמואל ונסתלקו כל הקושיות הנ"ל: אמנם יש פנים אחרים לזה דרש"י פרק האומנין כדאמר לימא מתניתין דלא כר"א והתם קאי לפי המסקנא דפליגי בדשוי דאי בדלא שוי לא קשיא ממתניתין כמו שכתבו התוספות ופירש"י שם דר"א אינו מחלק בין במשכון בלי שטר עם שטר דבלי שטר קיבלו לזכרון דברים דזה לא שייך רק בדלא שוי רק כוונת ר"א דאפילו קיבלו למשכון גמור מ"מ סתם משכון אינו לגוביינא דנהי דאינו לזכרון דברים מ"מ אינו רק להיות בטוח שלא יוכל לכפור בו ולא לגוביינא לכך אפילו בדשוי לא הוי רק ש"ח ע"ש ואחר כך לפי מה דס"ד דפליגי בדשמואל פי' כמו שפירש כאן למאי דס"ד דפליגי בדשמואל והשתא מבואר מדבריו דהכא לפי מה דס"ד לא ידע דיש לומר בר"א דאפילו משכון גמור שאינו לזכרון דברים מ"מ ישבע ויטול שיכול לומר דלא לגוביינא שקל רק להיות בטוח במעותיו משא"כ בשטר דהוא רק לגוביינא ועל זה מסיק הכא גם כן דבאמת בדשוי פליגי והא נמי אף שלא קיבל לזכרון דברים מ"מ לגוביינא נמי לא קיבלו ועדיין הוי שומר חנם אף שהוא משכון גמור ור' עקיבא אית ליה דר"י אם כן מה בכך דלאו לגוביינא שקלי' מ"מ קני לי' מגזירת הכתוב מדר"י ור"א לית ליה דר"י ושפיר הוי שומר חנם אפי' במשכון גמור וזה שדיקדק פרק שבועת הדיינין וז"ל ר"א לית ליה דר"י ואינו עליו אלא שומר חנם ואף על פי שהוא משכון גמור והיינו כמו שפירש פרק האומנין מעיקרא לפי מה דסובר דפליגי בדשוי ואחר כך דס"ד בדלא שוי פי' כמו שפירש כאן בס"ד דהכל תלוי בזכרון דברים ודו"ק היטב ומעתה פשיטא דלק"מ מה שהקשו התוספות דמה צורך לומר בדר"י פליגי לימא בדשוי ובדשמואל פליגי [כמו שפי' מהרש"א ע"ש] ולפי הנ"ל לא קשיא ולא מידי דמעולם לא הכניס שמואל עצמו בתגר הזה בדשוי שיעור זוזי אם קיבל למשכון להפסיד או שלא להפסיד דזה תלוי בעצמות הענין אי הוי שומר שכר משום דר"י או דר' יוסף או שומר חנם ואם הוי בעצמותו שומר חנם לא דיבר שמואל כלל דסביר וקביל להפסיד דוקא לכך הוכרח לומר דפליגי בדר"י וזה ברור ונכון ומעתה לפי זה כיון שנתברר שפי' זה עיקר בש"ס אם כן מוכח להדיא דלית הלכתא כשמואל מדקאמר כ"ע לית להו דשמואל והוי ליה לומר להיפך דכ"ע מודים לסברת שמואל דמשכון שאינו שוה כל החוב מ"מ כיון שקיבלו חלק החוב שהלוה לו הרי קיבלו כשווי' של כל החוב רק הם נחלקו במשכון השוה כמו כל החוב דר"א סובר שומר חנם ור"ע שומר שכר וע"כ צריך לומר משום דלית הלכתא כשמואל קאמר דכ"ע לית להו דשמואל בהך רק כיון שהוא שוה פחות לא קיבלו רק בדמי שווי' וכנגד החוב גופא נחלקו אי הוי שומר שכר או שומר חנם והתוספות הביאו שם ראיה גם כן מהא דלא קאמר דכ"ע אית להו ודחו שם ראייתם אבל ראיה הנ"ל אין לדחותה בזה וראיה ברורה היא דלית הלכתא כשמואל ומעתה לפי זה נדחו גם כן דברי התוספות במה שהשיגו על פירש"י שפי' לימא דר"י תנאי דרבה וודאי תנאי הוא וכתבו הם להיפך דרבה וודאי לאו תנאי הוא דכ"ע סבירי להו שומר חנם רק להפסיד החוב פליגי בדשמואל ע"ש שהאריכו ולפי הנ"ל הא ליתא ואין מקום לדבר זה כלל דכיון דסבירי להו שומר חנם אין מקום לדינו של שמואל ולא דיבר שמואל כלל בזה כמו שכתבתי רק שיש מקום לדינא כשנאבד בפשיעה או שילם ולא רצה לישבע כמ"ש לעיל וזה לא שייך במחלוקת ר"א ור' עקיבא דקתני ישבע ויטול מעותיו וכתבו התוספות גופא דהכוונה כל מעותיו אם כן ליכא למימר שנאבד בפשיעה וע"כ שנאבד סתם אם כן לא יחלוק ר"ע כיון דהוי שומר חנם לא שייך דינו של שמואל ולא דיבר שמואל מאומה בזה כמו שביארנו מקודם בראיות ברורות וע"כ דרבה וודאי תנאי הוא ור' עקיבא לית ליה דרבה בוודאי וקיימא לן הלכה כר' עקיבא דר"א שמותי הוא ולפי זה מבואר להדיא דלית הלכתא כרבה דהא הלכה כר"ע והוא לית לי' דרבה בשום אופן וממילא נדחה ראיית התוספות מהך דקיימא לן כרבה לבר משדה ענין ומחצה דזהו במה שלא נחלקו רק רבה ור"י ולא במה שנחלקו ר"א ור' עקיבא דכללה הוא הלכה כר"ע ומה שהביא התוס' ראיה דהלכה כרבה דלר"י מוקמינן פלוגתייהו במלוה צריך למשכון אם כן אמאי מסיק מתניתין דלא כר"א לוקמא באין צריך למשכון ומודה ר"א וע"כ דלית הלכתא כר"י תמהני דהא פשיטא דלק"מ שהרי כל ההכרח שהכרחנו לומר דפליגי במלוה צריך למשכון לר"י הוא להנצל שלא יהא ר"י כתנאי אם כן פשיטא דלר"י כמו כן צריך לאוקמא משנה במלוה צריך למשכון דאי באין צריך יהא במשנה כתנאי ומה נפקא מינה אם יהא כתנאי דמתניתין או דברייתא ואדרבא במתניתין קשה טפי גם מה שכתבו התוספ' דלרבה מוקמינן משנה דשבועות באבד בפשיעה כמעט לא יתכן הציור בזה דאי במודה שאבד בפשיעה אם כן לרבה גופא דאמרינן מיגו להוציא לשיטתו כמבואר פרק חזקת אם כן ברישא נאמן המלוה לישבע כמה היה שוה דאם רצה לא היה אומר שפשע והיה נאמן בשבועה שלא פשע וע"כ שיש עדים שנאבד בפשיעה אם כן או דראו הפשיעה לבד ולא האבידה אם כן אפי' למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב ה"מ אם בא האונס מחמת הפשיעה כמו שכתבו התוספות ב"ק דף נ"ב בד"ה ושכיחי אם כן כאן ע"כ שראו האבידה מחמת הפשיעה אם כן מאי פריך פרק המפקיד א"א דמשתבע שאינה ברשותו היאך מצי מפיק לה הא בלא"ה ע"כ שיש עדים שנאבדה ודו"ק) ומהא דקאמר לימא דר"י תנאי הוא נמי מוכח דהלכתא כר"י ולית הלכתא כשמואל דאם לא כן קשה מאי קאמר דרב יוסף תנאי היא הא שפיר יש לומר דכ"ע סבירי להו דר"י רק לדידי' בדשמואל קא מיפלגי בדלא שוי ור"א סובר דאינו רק זכרון דברים כיון דאינו שוה כל החוב ור"ע אית לי' כשמואל כדקס"ד מעיקרא וע"כ צריך לומר משום דלית הלכתא כשמואל והלכה כר"י והשתא לר"י לא ימלט רק דפליגי בדשמואל אם כן ר' עקיבא כשמואל אם כן הלכה כשמואל דהלכה כר' עקיבא ואנן קיימא לן דלית הלכתא כשמואל אם כן לא יהיה הלכה כר"י דלדידי' ע"כ הלכה כשמואל והוכרח לומר דלדידיה במלוה צריך למשכון פליגי וגם זה ברור ומעתה יצא לנו שני ספיקות הראשונות שהצענו דהלכה כר"י דהמלוה על המשכון שומר שכר אבל מ"מ לית הלכתא כשמואל ואם המשכון שוה כנגד החוב או יותר אם נגנב ונאבד מפסיד הכל ואם נאנס פטור מהכל אבל אם לא שוה כנגד החוב אינו מפסיד רק כנגד המשכון והשאר גובה [והיה אפשר לומר דאפילו כנגד המשכון יגבה דבזה אינו רק לזכרון דברים אבל זה אינו דדוקא בס"ד דמוקי פלוגתא בלא שוי הוכרח לומר טעמא דר"א דלית ליה דשמואל משום זכרון דברים דאם לא כן למה לא יפסיד כנגד אבל לפי מה דמסיק דפליגי בדשוי וטעמא דר"א דאפילו משכון גמור אינו בעצמותו רק שומר חנם א"כ שפיר יש לומר דהא דקאמר דכ"ע לית להו דשמואל היינו בהך שיפסיד הכל ולא בכנגד המשכון ודו"ק]:

ולפי מה שכתבתי מייושב היטב מה שתמה מהרש"א בתוס' שבועות בד"ה בדפריש דאכתי תקשי לגירסת רש"י אהא דפריך פרק האומנין לימא מתניתין דלא כר"א וקשה מאי קושיא מתניתין בדלא פירש ומ"מ אינו מפסיד רק כנגד המשכון דלית ליה לר"א דשמואל ור"א מיירי בדפריש לכך אינו מפסיד כלום דכיון דבלא פי' אינו מפסיד רק כנגד המשכון בפירש אינו מפסיד כלום ואי משום דלא היה חולק ר' עקיבא כמו שכתבו פרק האומנין דהך תוספות דשבועות לא סבירי להו הך שהרי הקשו כאן לפירש"י ולא תירצו רק משום כיון דבלא פירש מפסיד הכל עכ"פ בפירש יפסיד כנגד המשכון ולר"א משמע דמפסיד הכל ולא כתבו דלא יחלוק ר' עקיבא וע"כ משום דסבירי להו כאן דיכול לחלוק ר"ע והיינו דמודה דלא אבד יתר על המשכון אם כן אכתי תקשי קושיא הנ"ל שם דבאמת נימא דלא סבר ר"א כשמואל ואפי' בלא פירש אינו מפסיד רק כנגד המשכון א"כ בפירש מפסיד הכל ור"ע חולק דבפירש מפסיד כנגד המשכון [זהו תורף דבריו אלא שיש שם חסרון הניכר ורבים נשתבשו בו] ולפי הנ"ל ניחא דהא ע"כ דפירש לרש"י אין הכוונה כמו שפירש"י שם שפירש ואמר שלא קיבלו רק בדמי שווי' דאם לא כן לית פלוגתא דוודאי בכדי שווי' יפסיד רק הכוונה דפי' סתם שלא יפסיד אם כן תליא אי בדלא פירש גם כן אינו מפסיד רק כנגד בדפי' אינו מפסיד כלום ואי בלא פירש מפסיד הכל בדפירש לא היה הכוונה רק שלא יפסיד הכל והשתא פשיטא דלק"מ דוודאי כאן הקשו התוספות שפיר לפירש"י דנימא דכ"ע אית להו דשמואל דבלא פירש מפסיד הכל ובפירש חולק ר"א דאינו מפסיד כלום ואי קשיא בשטר למה יפסיד לר"א לק"מ דבשטר כיון דע"כ לגוביינא שקלי' אם כן מבואר דלא היה הכוונה מה שפירש רק שלא יפסיד היתר ולא כנגד משא"כ שם שיהא הקושיא כמו שהקשה מהרש"א דר"א לית לי' דשמואל ובלא פירש גם כן אינו מפסיד היתר לכך בפירש אינו מפסיד כלום אם כן מ"ש שטר דהא ע"כ דמה שפירש היה כדי שלא יפסיד כלום דאי על היתר בלא פי' גם כן לא הפסיד ומה בכך דלגוביינא שקלי' כיון דבהכרח פי' שלא יפסיד וכל תנאי שבממון קיים אם לא שנאמר גם שם דר"א אית ליה דשמואל, בלא פירש דמפסיד הכל ובפי' אינו מפסיד כלום ובשטר מורה דלא פי' רק ביתד לא כנגד אם כן שפיר הך תירוץ התוספות דכאן דכיון דבלא פירש אית ליה דשמואל דמפסיד הכל דין הוא דאפי' בפירש ובלי שטר יפסיד כנגד ולמה סובר דבלי שטר אינו מפסיד כלום ודו"ק היטב כי זה ברור ועוד יש לי פנים אחרים והנ"ל נראה עיקר:

ומעתה נבוא אל ביאור ספק השלישי אם לר"י שלא בשעת הלואתו חייב באונסין או דאינו רק שומר שכר ולפי מה שבארתי דהעיקר כפירש"י ומוכרח לומר דמה שחילק ר"א בין שטר מבלי שטר הוא משום דבשטר וודאי לגוביינא שקיל ועל זה סובב כל הסוגי' כמו שבארנו אם כן מבואר גם כן דר"י לענין אונסין מיירי דאם לא כן למה לי קרא הא שלא בשעת הלואתו בוודאי לגוביינא שקלי' כמו שפירש"י פרק האומנין אם כן אפילו בשעת הלואתו כל היכי דלגוביינא שקלי' הוי שומר שכר וע"כ דר' יצחק בא לחדש להוכיח מקרא דחייב באונסין [וראיתי בתומים שכתב גם כן הכרח זה אלא שהוא הוכיח דלא כרש"י דרש"י כתב כן לפי פירושו וכבר השיגו התוספות על פירושו ופירשו שטר פי' שלא בשעת הלואתו ולפי הנ"ל ליתא ואדרבא כבר הוכחתי דהעיקר בזה כרש"י ואי אפשר לפרש הסוגיא בלא זה אם כן גם דינו באונסין לר' יצחק מוכרח הוא] ומה שהקשו התוספות בשבועות על פירושו דהא למאי דמוקי לה בדשוי אי אפשר לומר כן דלכ"ע אינו משמט אם כן אי אפשר דלקחו לזכרון דברים ולפי הנ"ל ניחא דלמאי דמוקי בדשוי מודה רש"י דהוי משכון גמור ולא לזכרון דברים כמו שפירש שם להדיא ומ"מ אינו חייב באחריות דלאו לגוביינא שקלי' רק להיות בטוח שלא יכפור בו ומשכון כזה שפיר יש לומר דאינו משמט וכ"ש לפי מה שכתב הש"ך דבשמיטה כ"ע מודו דהוי גוביינא ממש כיון שנתברר שאין לו ממה לגבות ולק"מ ומה שהקשו הראשונים מהא דמשני פרק האומנין כאן במשכנו בשעת הלואתו כאן במשכנו שלא בשעת הלואתו וקשה למה קאמר במשנה דהוי שומר שכר כיון דמיירי שלא בשעת הלואתו לק"מ וכבר נשמר רש"י בעצמו מזה וכתב דהטעם משום דבהא וודאי לגוביינא שקלי' ודמי לשעת הלואתו כשהלוהו בשטר דכ"ע מודים משום דמוכח מחמת השטר דלגוביינא שקלי' וכ"ש בשלא בשעת הלואתו דוודאי לגוביינא שקלי' ואדרבא מזה מוכח כרש"י כמו שכתבתי דכיון דאיצטריך קרא דב"ח קונה משכון ולא משום דשקלי' לגוביינא דהא מעיקרא דלא אסיק אדעתי' דר' יצחק ומ"מ סובר שלא בשעת הלואתו הוי ש"ש וע"כ דר' יצחק אתי לאוריי' דקונה קנין גמור גם לאונסין. ומה שהקשו עוד דלפי מה דמוקי לה דפליגי בדר"י ואמר בשעת הלואה תקשי מתניתין דקתני המלוה על המשכון ש"ש ור"י סובר ש"ח דכ"ע דלא כר"י דקנה להיות כשואל והש"ך דחק לייישב קושיא זו ולפעד"נ דלק"מ ואדרבא מזה סיוע לדעת רש"י דוודאי קשה מה זה שתלה כתנאי בהך דר"א ור"ע הא במשנה גופא כתנאי וע"כ צ"ל משום דבמתניתין לא קתני כלל מהפסד החוב רק בעצם המשכון א"כ יש לומר דכ"ע מודים דהחוב נפסד לגמרי מכח דר"י והם לא נחלקו רק בעצם המשכון ונ"מ ביתר על החוב רק במה שנחלקו ר"א ור"ע בפי' בדמי החוב דלר"א גם זה לא הפסיד שפיר הוי ר' יצחק כתנאי ולפי זה מוכח דלר"י חייב באונסין דאל"כ אלא לא הוי רק ש"ש א"כ תקשי הא מדברי התוספות דכתבו ליישב הקושיא על רש"י דלא מוקי מתניתין בדשוי דלא יחלוק ר"י על ר"א ור"ע וקשה אכתי לוקמא דמחלוקת ר"י במשנה הוא ביתר על החוב אבל בשיווי החוב מודה דהפסיד ור"א בדלא שוי משום דהוי זכרון דברים ואתיא דר"א בין לת"ק בין לר"י כמו שהקשיתי לעיל וע"כ צריך לומר כיון דמ"מ אף כנגד החוב אינו רק שומר שכר א"כ ת"ק דקאמר המלוה על המשכון ש"ש ממילא כולל גם כנגד החוב א"כ ר"י החולק חולק גם בזה דאם לא כן לא היה לו לומר סתם ש"ח דבחד גוונא מודה לת"ק ולפי זה אי נימא דר"י נמי ש"ש קאמר עדיין הוי תנאי במשנה גופא דלא מצי לאוקמא ביתר על החוב כיון דת"ק כולל גם כנגד החוב דבהא נמי ש"ש א"כ גם ר"י חולק על הכל אבל לשיטת רש"י דחייב באונסין אתי שפיר דת"ק נמי אינו כולל רק ביתר על החוב דבזה הוי ש"ש משא"כ כנגד החוב הוי שואל ור"י נמי לא פליג רק על ש"ש דת"ק אבל לא על שואל דבהא מודה לר"י רק בפלוגתא דר"א ור"ע דנחלקו בפי' נגד החוב שפיר שקיל וטרי' אליבא דר"י ולק"מ ואדרבא מוכח מזה כרש"י ומה שהקשה הרמב"ן מהא דאמרינן פרק ד' וה' כגון שתפסו ניזק לגבות ממנו ונעשה עליו שומר שכר לנזקין נראה לפע"ד ג"כ דלק"מ דוודאי מטעם ש"ש נעשה על כל השור אפילו על חלק הבעלים כמו שפירש"י להדיא משא"כ מטעמא דר"י לא קני רק כנגד החוב לא בחלק הבעלים וא"כ עדיין לא יתיישב שם דראשון אינו צריך להפסיד הכל והוכרח לומר דנעשה ש"ש על הכל והרב הש"ך האריך בזה ולפעד"נ פשוט כמו שכתבתי. ומה שיש לברר עוד בפרטי הדברים לכל דעה בפני עצמה יתבאר כל אחד במקומו בסמוך בס"ד: והנה הש"ך חתר דרך אחרת ליישב הך דפרק השולח דאמרינן המלוה על המשכון אינו משמט בדר"י והמציא דין מחודש דאפילו בשעת הלואתו כל שנתברר לב"ד שאין לו ממה להשתלם רק ממשכון זה שייך ג"כ דר"י וקונה אותו אף לאונסין וקשה לי על דבריו דהא בסוף פרק שבועת הדיינין במלוה על המשכון אף שאינו שוה אלא פלג וקאמר דנחלקו כנגדו ור"י הנשיא סבר כנגדו נמי משמט ואמאי תפיס משכון לזכרון דברים וקשה מה בכך דמתחילה תפסו לזכרון דברים הלא עכשיו נתברר דאין לו ממה להשתלם רק ממשכון זה הרי לגוביינא הוא ולמה ישמט והוא תמוה מאוד וע"כ צריך לומר דהא מ"מ לולי שמיטה הוי לזכרון דברים שוב שביעית משמטת וא"כ ליתא לדעת הש"ך ואמת כי לשיטת הש"ך מיושב היטב פירש"י שפי' לחלק בין שטר בלי שטר משום דזה לגוביינא וזה לזכרון דברים והקשו שם בתוספות בשמיטה ולהש"ך לק"מ דשמיטה וודאי לגוביינא שקיל ועדיף טפי משטר דהא אי אפשר להשתלם אבל הנ"ל קשה גם עיקר סברתו אינה נכונה דהא מ"מ יכול לעשות פרוזבול וכדומה שלא ישמט ואינו מוכרח דלגוביינא הוא אך זהו לפי תירוצו לדעת הרא"ש פרק השולח אבל לפי מה שביקש בלא"ה לק"מ דמ"מ בשעת שמיטה אינו יכול לעשות פרוזבול ולא שום דבר אך זה בלא"ה אינו נכון כיון דבלי שמיטה היה יכול לגבות ולא הוי משכון גמור כדר"י היאך נימא דמחמת השמיטה יהא משכון לקנות דגם המשכון משמט ודו"ק:

ט הרי זה שומר שכר. עש"ך ס"ק י' דאפילו כבר פרעו הוי ש"ש והשיג על מהרשד"ם בתשובה סימן צ"ח ודבריו תמוהין לפע"ד ופשיטא דדברי מהרשד"ם נכונים דהא בש"ס קאמר התם בהדיא דבעי למימר הך דכל האומנין שומרי שכר אתיא דלא כר"מ דקאמר שוכר שומר חנם וקאמר דדוקא אומן דמוגיר לי' לדידי' ושביק לאחריני הוי שומר שכר ופריך שוכר נמי ומשני אומן בהאי הנאה דיהיב ליה טפי פורתא [עיין פירש"י שם] הוי שומר שכר והשתא תקשי הא במתניתן קתני וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות שומר חנם וקשה למה הא כבר קיבל שכר שמירה דיהיב לי' טפי פורתא והוי שומר שכר כל זמן שהוא בידו כמו הכא בשביל פרוטה דר"י וכמו כן לטעם הראשון בההיא הנאה דמוגיר ליה לדידי' ואמת כי לפי המסקנא יפה מחלק הש"ך דכיון דחזינן דיהיב לי' ואינו תופסו על חובו א"כ אין זה הנאה לו אפילו קודם שרצה להחזירו דמ"מ חזינן שאין זה אצלו הנאה כלל וגם מעיקרא לא היה לו משא"כ בפרוטה דר"י דכבר קיבל אבל כוונת מהרש"ם לס"ד דגם שם קיבל הנאה גמור' מעיקרא, מ"מ כל שביקש להחזירו נסתלק מדין שמירתו א"כ הכא נמי כיון שכבר פרעו פשיטא שביקש להחזירו והרי נסתלק מדין שמירתו ואף שאפשר שלא נתכוון מהרשד"ם לזה (כי ספרו אין בידי לעיין בו) אבל הדבר בעצמותו נכון הוא ודברי הרשב"א צ"ע. ודע דלשיטת רשב"א ה"ה למ"ד דשכר מצוה הוא משום שטוח וניעור מכל מקום כל שקיבל שכר מצוה פעם מחמת שטוח וניעור נעשה שומר שכר כל זמן שהיא בידו אף שבתוך כך נפטר מלשוטחה ולנערה כיון דכבר קיבל שכר שמירה פעם אחת ובתומים האריך בזה ולפעד"נ כמו שכתבתי:

י שומר שכר עש"ך דאפילו מלוה צריך למשכון כך הדין ואי קשיא אפילו למ"ד שומר חנם הא הוי שוכר וכשומר שכר דמי דכיון דלא פי' רק יכול להשתמש מעצמו כן לא הוי שוכר עד שישתמש עכ"ד ולא הבנתי לפי דבריו הא דאמרינן במלוה צריך למשכון פליגי היינו כשלא פי' להשתמש בו וגם לא נשתמש אם כן היאך קורא אותו מלוה צריך למשכון ומנין נדע דלהנאתו נתכוון כיון שלא הוציא מפיו ולא נשתמש ואמת כי בזה יש ליישב דברי ר"ח שהביאו התוספות שם שפי' מלוה צריך למשכון שאינו רוצה להלות בלי משכון ותמהו התוספות שם ולשיטת הש"ך ניחא דקשיא ליה באמת קושיא הנ"ל כיון דלא פי' ולא נשתמש מנין נדע שצריך למשכון וע"כ דאנו רואין שאינו רוצה להלוות בשום בטוחות אחר רק במשכון דוקא ומזה אנו יודעין דצריך למשכון להשתמש לכך אינו רוצה להלוות באופן אחר (כגון בשטר ואפותיקי וכדומה אך קשה לשיטת הטור ע"כ מיירי בהתנה אבל באמת לק"מ דדוקא בשוכר דעלמא שהוא מוציא הדבר מרשותו ומחמתו אינו יכול להשכירו לאחרים כי שכור הוא אצלו כל אימת שירצה להשתמש בו לכך אפילו שכרו שישתמש בו כל אימת שירצה הוי שומר שכר מעכשיו אפילו לא נשתמש משא"כ כאן שהדבר אצלו בתורת משכון ומחמת שכירותו לא הפסיד לבעלים בשום דבר דבלא"ה לא היו יכולין לעשות בו שום דבר אם כן מאיזה צד יהא שוכר כל זמן שלא נשתמש בו ומה עשה לו כיון דבלא"ה בהכרח אצלו והוי כמו שוכר לאחר ל' והניחה ביד המשכיר עד אותו הזמן דפשיטא דלא הוי שוכר ושומר שכר רק לאחר הזמן וכאן אף שהוא בידו קודם שימוש לא לא מן השם הזה רק מחמת המשכון ולא הפסיד לשוכר כלום בזה וכ"ש כשהתנה בפי' שלא יתחיל להשתמש רק אחר עבור זמן מה וקודם הזמן נאבד א"כ פשיטא דלא הוי שוכר כל זמן שלא היה יכול להשתמש והשתא פשיטא דלק"מ. ועיין מ"ש לעיל ליישב קושית הת"ח בזה:

יא ואין חילוק עסמ"ע ס"ק י' ודעתו לפרש כוונת הרב דהך דעה מפרשים כרש"י ורי"ף דגרסי שמואל בלא פירש ופסקו דלא כשמואל לכך אין חילוק דאפילו קיבלו סתם לא הפסיד הכל דלא כשמואל (והיה אפשר לפרש דברי הרב בהיפוך וקאי אהא דקאמר ש"ש וקמש"ל דלא נימא כיון דלית לן דשמואל א"כ בקבלי' סתם לא הפסיד כלום דלזכרון דברים נקטי' קמש"ל דלא נחלקו רק ביתר אבל כנגד המשכון לעולם הפסיד ואפילו סתם וכמו שכתבתי לעיל סוף ס"ק ח' ע"ש אבל לשון הטור אי אפשר לכוון לזה] אח"כ הביא הי"א דבפי' אף הם מודים דלא נחלקו רק בסתם כפי גירסת רש"י זהו תורף דברי הסמ"ע בזה. ואין דבריו נכונים כלל דבהדיא מבואר בטור דדוקא לדעת ר"י קאי הך דינא בפי' שיפסיד הכל ולא לדעה הקודמת ע"ש אך מה שכתב הש"ך ס"ק י"ב דהטור סובר אפילו לדעה ראשונה כגירסת ר"ח ופירושו ופסקו דלא כשמואל דלא הפסיד הכל אינו נכון כלל דא"כ מה זה שכתב הטור מעיקרא דאין חילוק בין פי' שאינו מקבל רק בכדי שווי' בין קיבלו סתם דהא זה אפילו לדעה שני' אין חילוק והוי ליה לומר רבותא טפי דאפילו פי' שקבלו על הכל לא הפסיד הכל דזהו עיקר הרבותא מה שפסקו דלא כשמואל אמנם כוונת הטור בפשיטות דוודאי בדעה ראשונה נמשך אחר גירסת רש"י והרי"ף דשמואל בלא פירש וכיון דבא לומר דפסקו דלא כשמואל הוכרח לומר דאין חילוק בין פי' לסתם דזהו עיקר דינם לפי גירסתם אבל בהך דאם פי' אף דלא שוי אלפא זוזי קבלתי זה אין ענין לשמואל ולדינם של גאונים רק שמואל מיירי בלא פי' כלל והם פסקו דלא כשמואל רק אח"כ לדעה שניה והם גורסים כפי גירסת ר"ח א"כ שפיר כתב הדין בפי' דזהו דינו של שמואל לפי שיטתם וגירסתם ולפי זה הך דינא אם פי' אף דלא שוה אלפא זוזי לא נתברר כלל לדעה א' מה דינו כיון דשמואל לא מיירי בהך גוונא כלל רק דלדעה שניה נתברר דאבד הכל דהוא מילתא דשמואל לכך בדעה ראשונה כתב דאין חילוק בין פי' שלא קיבל לקיבל בסתם דזהו עיקר דינו של שמואל לפי גירסתם וזהו ג"כ כוונת הרב דבדעת המחבר כתב דאין חילוק דהוא דעת הרי"ף ורש"י ורמב"ם והם גורסי' כפירש"י ואח"כ כתב וי"א לדעת ר"י והם גורסים כר"ח א"כ בסתם לא אבד הכל רק בפי' שקיבל על הכל ולענין הדין נראה לפע"ד אף שלא נתברר בדעה ראשונה מהו הדין בפי' כי האי גוונא כיון דהם לא מיירי בהכי כלל מ"מ נראה לפע"ד מבחוץ דסבירי להו אפילו בכהאי גוונא לא הפסיד הכל דאל"כ תקשי לפי גירסת רש"י והרי"ף מאי קאמר התם לא בדלא שוי כ"ע לית להו דשמואל והכא בדשוי ובדר"י קמיפלגי וקשה בלא"ה לא הוי כתנאי וכך הוי ליה למימר בלא פריש כלל כהך דשמואל כ"ע לית להו דשמואל והם בדפריש אף דלא שוי אלפא זוזי קבלתי' ולר"א קבלתי' לא להפסיד נתכוון ולר"ע להפסיד כמו לגירסת ר"ח וע"כ צריך לומר דסבירי להו להך דעה כיון דבסתמא לית הלכתא כשמואל ולא להפסיד קיבל א"כ ממילא כל שלא פי' בפי' להפסיד מסתמא לא להפסיד נתכוון ולא היה חולק ר"ע ודוחק לומר להיפוך דדוקא לגירסת ר"ח צריך לומר דר"א פליג דלא להפסיד נתכוון אבל לגירסתם סבירי להו דבזה לא היה חולק ר"א דוודאי להפסיד נתכוון זה דוחק דהא להך דעה טפי אבד הכל מלהך והיאך נאמר דטפי יש מקום לומר לשיטת ר"ח דלא להפסיד נתכוון ולהרי"ף לכ"ע להפסיד נתכוון וכמו כן יש להקשות בהך דפרק האומנין דמצי לאוקמא מתניתן כר"א על דרך זה לכן נראה דלדעה ראשונה הוי הכל כסתם כל שלא פירש שיפסיד כדעת הש"ך ס"ק י"ב אבל הפי' בטור הוא כמו שכתבתי: ועוד נראה לפע"ד להוכיח כמו שכתבתי דוודאי יש להבין בעיקר הקושיא שהקשו התוספות לגירסת רש"י דאין סברא להפסיד למלוה כל חובו היכי דלא פריש וקשה הא מעיקרא פשיטא עד דמשני לחלק בין פריש ללא פריש דהוי ס"ד שמואל בלא פריש דאי דוקא בדפריש וכ"ש לפי' ראשון בתוספות דפריש שיפסיד אם כן תקשי מאי מקשה ממתניתן דהיאך יעלה על הדעת שנאמר דמתניתן גם כן בפריש שיפסיד הכל ומאיזה צד באה קושיא זו שנפרש מתניתן כן דלא מיירי כלל מזה רק לאשמועינן דיני משכון במודה במקצת וכופר הכל וע"כ דכוונת התוספות דוודאי מעיקרא מיירי בלא פריש רק אח"כ כיון דע"כ צריך לשנוי ולאוקמא מילתא דשמואל ומתניתן בתרי גוונא אם כן כל כמה דמצינו לשנוי לקרב אל הדעת מילתא דשמואל טפי הוי ליה לשנוי כך ובהכי ניחא מה שהקשו התוספות אח"כ מפרק האומנין דלוקמא מתניתן בדפריש והם בלא פריש וקשה בלא פריש אין סברא שיפסיד כל החוב לר"ע והשתא סבירי להו לתוספות דלר"ע מפסיד הכל וכ"ש בפרק האומנין דכתבו להדיא דלר"ע מפסיד הכל ע"ש במהרש"א אם כן מאי קשיא להו שם דלוקמא משנה בפריש ולפי הנ"ל ניחא דוודאי כל כמה דלא מצינו לישנוי רק אפי' בלא פריש מפסיד הכל יכול לתרץ כך כדקס"ד הכא רק אם נוכל לישנוי באופן שיודה בלא פריש הוי ליה לישנוי טפי כך ודו"ק. ולפי זה מוכח דלרש"י באמת אין נ"מ כלל בין סתם לפי' אף דלא שוי' קבלתי' דכיון דמסתמא לא קיבל להפסיד אף בלשון זה מהיכי תיתי נאמר להפסיד נתכוון והוי כלא פי' כלל ושפיר משני בלא פריש והא דלא משני בפריש שיפסיד זהו לא ניחא ליה כמו שדחו התוספות גופא:

אמנם אם פי' בפי' שיפסיד כל החוב נסתפק הש"ך אם בהא כ"ע מודו דהפסיד הכל או דגם בזה לא הפסיד הכל דהוי אסמכתא כמו שכתבו התוספות סוף פרק שבועת הדיינין ופרק האומנין ולפי שיש לי להתלמד הרבה בדברי התוס' שם בזה צריך אני להאריך קצת. והנה התוס' שם פירשו מתחיל' בשם ר"ת דשמואל בפי' בפי' שיפסיד כל החוב ור"א סובר דהוי אסמכתא ואפי' כנגד המשכון לא הפסיד ור"ע סבר דהכא שהפסיד משכונו גמר בדעתו להפסיד כל החוב עכ"ד שם וקשה לי על דבריהם דהא לקמן פריך לימא כתנאי מהך דהמלוה על המשכון ונכנסה שמיטה דמר סבר משמט ומר סבר אף שאינו שוה אלא פלג אינו משמט וקאמר דפליגי בדשמואל והשתא אי שמואל בדפריש אף הם מיירי בדפריש דוקא והשתא יש להבין במה נפשך אי נימא דעיקר הכוונה התם דתליא בדשמואל דלמ"ד דהוי אסמכתא במה שקיבל שאם יאבד יפסיד אם כן ממילא כיון דלא הפסיד באבד לא קני המשכון כלל ומשמט א"כ תקשי למה קאמר התם דלכ"ע כנגדו אינו משמט רק דנחלקו בדשמואל כנגד כולו דמ"ש הא למ"ד דהוי אסמכתא אפילו כנגדו לא הפסיד אם אבד אם כן למה לא ישמט כנגדו דהא כנגדו נמי לא קני ליה כלל וע"כ צריך לומר דכמו דהוי אסמכתא במה שפירש להפסיד כמו כן הוי אסמכתא בענין זה מה שפירש שאם יהא המשכון קיים שלא יוכל לתבוע השאר היתר על שיוי המשכון מבלי שיחזיר לו המשכון גם זה הוי אסמכתא כי בלי פריש היה יכול לתבוע אותו החוב אף שאין המשכון מזומן בידו עכשיו לא היה יכול לעכב עליו החוב היתר רק מכח שפי' שמקבלו על כולו אם כן גם בזה הוי אסמכתא הילכך בזה לא הוי אסמכתא רק במה שלא יוכל לתבוע היתר על החוב אבל כנגד המשכון לא הוי אסמכתא דוודאי אינו יכול לתבוע אותו כנגד המשכון בלי המשכון אם כן כל כמה שהמשכון בידו לא שייך על זה לא יגוש משא"כ הכא לענין להפסיד אף כנגד המשכון הוי אסמכתא דוודאי לא ביקש שיפסיד וכן מבואר בתוספות שם בד"ה אלא לאו כנגד כולו ע"ש והשתא תקשי מ"ט דמ"ד דלא הוי אסמכתא דהא כל הסברא כתבו התוספות דהכא שאני שהפסיד משכונו והא התם לא הפסיד משכונו שהרי ישנו בידו אם כן שפיר הוי אסמכתא במה שלא יוכל לתבוע אותו היתר על החוב בלי המשכון ואי נימא דכיון דלענין אם הפסידו, לא הוי אסמכתא והפסיד אם כן ממילא אינו משמט הא ליתא דהא מ"מ בישנו בידו יכול לתבוע המותר בלי משכון דהא לענין זה הוי אסמכתא אם כן לא יגוש קרינן בי' ומשמט המותר ואי נימא להיפך דזה לעולם לא הוי אסמכתא כיון שאינו מפסיד רק העיקר האסמכתא הוא לענין אבד להפסיד והשמיטה תלוי בענין זה אם כן הדרא קושיא לדוכתא אפילו כנגד המשכון למה לא ישמט הא גם בזה הוי אסמכתא שלא להפסיד אפילו כנגד המשכון כמו שכתבו התוספות כאן וכיון שאינו מפסיד משמט ואמת כי לולי דברי התוספות שם היה נראה לפרש בפשיטות דמעיקרא אילימא כנגדו והיינו דכ"ע אית להו דשמואל דלא הוי אסמכתא בדפריש רק הם בלא פריש מיירי וכנגדו אינו משמט דחשיב כמפורש אם כן מ"ט דר"י הנשיא הא כנגד המשכון חשיב כמפורש ומזה דייק דכנגד כולו פליגי בדשמואל והכוונה דמר סבר כנגד כולו משמט כיון דהכל הוי אסמכתא באבד ומר סבר כנגד כולו אינו משמט דלא הוי אסמכתא כלל ובאבד מפסיד הכל ועל זה משני לעולם כנגדו וטעמא דר"י הנשיא דאפילו כנגדו כיון דאינו שוה כמו החוב כל שלא פי' לזכרון דברים נקטי' ולפי זה שפיר לפי המסקנא כ"ע אית להו דשמואל ואפילו לפי מה שכתבו התוספות בד"ה בדפריש דלשמואל לא שייך לומר לזכרון דברים כנגד החוב מ"מ יש לפרש כהנ"ל דלמסקנא באמת מסיק דכ"ע לית להו דשמואל כפירש"י שם אבל עכ"פ לא קשיא קושיא הנ"ל אבל התוספות גופא כתבו לקמן בד"ה אלא לאו דלמאי דפליגי בשמואל לכ"ע כנגדו אינו משמט רק כנגד כולו פליגי וקשה כנ"ל וצ"ע ועיין בסמוך:

יב וי"א דאם פי' היינו למאן דאית ליה דשמואל כמבואר בטור כמו שכתבתי לעיל וכתב רש"י פרק שבועת הדיינין דהיינו דוקא אם נאבד אבל אם המשכון קיים ע"כ גובה חובו אם סתם מלוה ל' יום ואם קבע זמן לכשיגיע זמנו יפרענו ע"ש וכתב על זה הר"ן פרק ש"ה שם וז"ל כך כתב רש"י ז"ל ומתניתן נמי דייקי הכי דקתני סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה וכו' חייב ואי אמרת דכל שהמשכון קיים אינו יכול לכופו לפורעו התם בפרק המפקיד דלא הוי סבירי ליה מעיקרא לאוקמא מתניתן במאמינו מאי הודאה איכא הא לא מודה ליה מידי בברי אלא וודאי כדאמרן עכ"ל מבואר מדבריו דכמו כן לדעת רש"י אם ישנו המשכון בידו ואינו רוצה ליתן לו עכשיו ורוצה ליקח ממנו המותר על דמי המשכון גם כן לא דיבר שמואל מזה ויכול לתבוע ממנו ודוקא כשנאבד הפסיד הכל ולא כל זמן שהוא קיים יכול לתבוע המותר בפני עצמו דאל"כ אכתי התם לאו מודה במקצת הוא דהא לא קא מודה ליה מידי בברי דשמא ישנו בידו והתם אינו רוצה ליתנו לו ואינו חייב ליתן לו כלום דשמא ישנו ואינו רוצה להחזירו עד שישבע שאין לו ולא הודה בברי וקשה לי טובא על זה דלפי דבריו מאי קאמר שם לימא כתנאי במילתא דשמואל בהך דשמיטה והא התם המשכון קיים ולא דיבר שמואל מזה ושפיר שייך לא יגוש כיון שיכול לתבוע ממנו המותר בלי משכון כלל ומדמדמי לה למילתא דשמואל מבואר בהדיא דזה נמי נכלל בדברי שמואל שכל כמה שלא יחזיר לו המשכון אפילו ישנו בעולם אין צריך ליתן לו כלום אפילו היתר על המשכון ועוד קשה דהא הר"ן גופא קודם שם הביא דברי הרמב"ן ז"ל בדין זה ממש ונחלק הוא עליו מהך סוגיא דהתם וכתב שם להדיא דתליא בדשמואל דלשמואל אינו יכול לתבעו היתר על המשכון אף שהמשכון קיים רק אי ליתא לדשמואל חייב לשלם לו היתר אפילו אינו מחזיר לו המשכון ע"ש והרי דבריו סותרין זה את זה דכאן מבואר מדבריו דאפילו לשמואל כך הדין ועוד קשה בעיקר הראיה של הר"ן דהא התם ע"כ לאו אליבא דשמואל קיימינן דהא לדידי' אם אבד מפסיד הכל אם כן לפי טענתו של מלוה גופא אין לו כלום וע"כ כדמוקמינן סוף פרק ש"ה דמתניתן לא איירי בגוונא דשייך דינו של שמואל והיאך מביא הרב ז"ל ראיה מזה אליבא דשמואל וראיתי בהגהת מהר"ם שם כתב על זה וז"ל דהא אוקמא לה כדפריש שאינו מקבל המשכון אלא באחריו' שווי' אבל אם כשאינו מאמינו וצריך המלוה לישבע שבועה שאינו ברשותו כמאן דלא פריש דמי שהרי אינו נפטר מן הלוה על דבר משכונו עד שישבע עכ"ל שם ויראה לכאורה שהרגיש בקושיא ג' שכתבתי אבל דבריו סתומים מאוד ונראה כוונתו דוודאי משנה בדפריש אבל אי נימא דגם לענין זה קאי מילתא דשמואל אף שהמשכון קיים שלא יוכל לגבות אף דפריש שאינו מקבל אלא בשוה מ"מ לענין זה הוי כלא פריש אם ישנו שלא יוכל לגבות ועדיין שייך מילתא דשמואל ולא הודה בברי אבל הוא תמוה חדא דאכתי תקשי דלפי זה אפילו אינו נותן לו המשכון יכול לכופו לפרעו המותר כשישנו תחת ידו ואכתי קשה שני הקושיות הראשונות ועוד כיון דפירש למה לא יועיל הפירוש גם על זה שיוכל לתבוע המותר כיון שלא קיבלו רק באחריות דמיו בשווי' והיתר על המשכון אין לו שייכות למשכון כלל באופן שדברי הר"ן הללו תמוהין מאד לפע"ד ולענין עיקר הדין בוודאי אם מחזיר לו המשכון פשיטא שגובה חובו כמו שפירש"י וכמו שכתב הר"ן עוד ראיה אחר כך אבל אם אינו רוצה להחזיר לו המשכון אפילו ידוע שישנו ואפילו אומר שיחזירנו לו אחר כך פשיטא דאליבא דשמואל אינו חייב ליתן לו כלום בלי המשכון כמו שהוכחתי ולמאן דלית ליה דשמואל תליא במחלוקת הר"ן והרמב"ן שם קודם ויתבאר לקמן בס"ד:

יג קיבל קתא דמגלא וכו' עש"ך ס"ק י"ג והוא מדברי התוספות פרק שבועת הדיינין שהקשו שם על פירש"י שפי' דנסכא הואיל ומידי דבר פרעון הוא לא קיבלי' עלי' רק בדמי שווי' דלפי דבריו מאי פריך לשמואל ממתניתן שמואל מודה במידי דבר פרעון ולפעד"נ ליישב בפשיטות דוודאי אי אפשר לפרש כוונת רש"י דנסכא הואיל והוא שוה סכום מה קבלו לפרעון משא"כ קתא דאינו שוה רק מעט מזעיר שאין ערך לו כנגד החוב דהא וודאי ליתא דהא במשכון השוה פלג החוב מדמי לה התם למילתא דשמואל גבי שמיטה וע"כ דכוונת רש"י כך דכל דבר המסויים כגון כלי וכהאי גוונא אין דרך לקבלו בפרעון כלל אבל נסכא הוא דבר שאינו מסויים כלל והוי כמו מטבעות כך וכך שאין אדם מקבל מטבעות פחות בעד יותר וכמו כן בנסכא דהוא עצמו מידי דפרעון על סך כפי מה שהוא ולא שייך שיקבלנו על יותר ולפי זה שפיר פריך דהא במשנה קתני עלה שמא ישבע זה ויוציא הלה הפקדון וזה לא שייך רק בכלי ודבר המסויים אבל במידי דפרעון שהוא דבר הנמצא לכל העולם גם יכול לחברו בקל ולא יהא ניכר וגדולה מזו דעת הרמב"ם במיני מצוי בשוק לא שייך שמא יוציא אפילו בכלי (כמו שאבאר לקמן ס"ק מ'] וכ"ש בנסכא ומידי דנהוג בפרעון דלא שייך שמא יוציא הלה הפקדון ובהכי ניחא הא דמקשה מסיפא הא מרישא קשה דקתני שקל היה שוה פטור הא אפילו יודה בסלע פטור [ודוחק לומר דברישא לא קשיא ליה דידע דיש לומר דמיירי במודה שלא קיבל רק בדמי שווי' רק בסיפא קשיא לי' יאומן במיגו והיינו דקאמר לימא ליה ועל זה משני דמיירי דידוע דפירש זהו דוחק] ולפי הנ"ל ניחא דברישא יש לומר במידי דבר פרעון אבל בסיפא דחיישינן שמא יוציא הפקדון לא שייך זה וצ"ע בזה:

יד אבד המשכון אבד הכל. דוקא אבד אבל באונס אפילו לשמואל פטור כן מוכח להדיא מדברי התוספות וטור אבל ה"ה פרק י' מהלכות שכירות כתב דעה דלשמואל אפילו באונס מחייב ובאמת כי לפי שיטת התוספות דאפילו לרבה דסובר ש"ח מ"מ איתא לדשמואל אלמא אף דבעצמותו לא הוי רק ש"ח מ"מ סביר וקיבל להיות כשומר שכר אם כן מ"ש דנימא לענין ש"ש דוקא ואי משום דכל כמה דיוכל לומר דקיבל פחות בשמירה יש לומר כן כמו שכתב הסמ"ע ס"ק י"ב אם כן למה לא נימא רק דלא קיבל לענין שיהא אף על היתר ש"ח ולא ש"ש וע"כ דלשמואל קיבלו ממש לגוביינא אם כן לענין אונסין נמי ולפי דבריהם מיושבין הרבה קושיות בש"ס חדא הא דלא קאמר שמואל כתנאי במשנה דפרק האומנין ולמה תלה בפלוגתא דתנאי דברייתא ועוד מה שהקשו התוס' דמאי פריך לימא מתניתן דלא כר"א לוקמא בדפריש או בדשוי ומשום דשמואל ולפי הנ"ל לק"מ דהא במשנה קתני שומר שכר ולשמואל הוי שואל אבל מ"מ לדינא רבו הפוסקים דבאונס פטור וכ"ש לפי מה שהכרעתי לעיל ס"ק ח' דאין ענין שמואל להך רק שחידש דכמו שהוא על המשכון אם היה שוה כמו החוב כמו כן הוא אם שוה פחות דכיון שקיבלו חלף החוב קיבל זה כנגד זה כמו שהיה שוה כמו החוב ע"ש שהוכחתי כן בראיות ברורות אם כן פשיטא דליתא לדברי ה"ה הללו:

טו ואם נאנס. נחלקו בזה הסמ"ע והש"ך דעת הסמ"ע דוקא בשמא אבל בברי הלוה נאמן אפילו בלי מיגו והש"ך חולק דבלי מיגו המלוה נשבע ונוטל לעולם. והנה מה שכתב הסמ"ע דלא נאמר המיגו רק להנצל משבועה חמורה אין לו שחר כלל דמאיזה צד יהא כאן שבועה חמורה ולא מצאנו שבועה בנק"ח דהוא שבועת המשנה רק בנוטלין אבל הנשבע לפטור עצמו ושבועה דאורייתא אין עליו ליכא שבועה בנק"ח רק היסת אמנם בגוף הדין צ"ע באמת דלמה לא יאומן בלי מיגו כמו טענת פרעתי ומ"ש הך טענה מהך וביותר אני תמה דלפי דברי הש"ך מה שנחלקו בבעל התרומות שער מ"ט דאיכא מ"ד דמלוה נשבע ונוטל היינו אפילו אית ליה מיגו וזה וודאי תימה גדולה דהלוה לא יאומן במיגו ואי דאנו נחשוב כל תביעה בפני עצמה זה תובע משכון וזה תובע מעות לכך זה נשבע על משכונו וזה חייב לשלם המעות ודמי לדלקמן סימן פ"ה בשנים שהוציאו שטר חוב דקיימא לן זה גובה וזה גובה וכ"ש כשיש נ"מ דאם כן בטלו כל דיני המלוה על המשכון המוזכר במשנה פרק הדיינין דלעולם לא תמצא שיהא הלוה מודה במקצת רק המלוה דזה תובע משכון וזה מודה לו במקצת וזה תובע מעות ומודה לו הכל ואדרבא מהאי טעמא נאמרה ונשנית משנה זו אף שכבר נתבאר בתחילת הפרק דין כופר הכל ומודה במקצ' והיינו להורות שהמשכון נחשב כשובר על החוב לא דמי לדלקמן סי' פ"ה דכאן כיון שהמשכון נלקח מתחילה על החוב לכ"ע נידון כשובר אם כן מ"ש לגבי נאנסו דלא יאומן במיגו וע"כ צריך לומר דגם הך מ"ד מודה דבמיגו מהימן ומוקי משנה במיגו אבל היכי דליכא מיגו שפיר חשבינן כל חוב בפני עצמו כמו התם אם כן מבואר דהחולק חולק דאפילו בלי מיגו מהימן ולא הזכיר מיגו רק ליפטר מהיסת כמו שכתב הסמ"ע. ובזה נדחו דברי התומים דביקש להקשות בפשיטות על הש"ך דמ"ש הכל מחלק כמו דשם נאמן הלוה בלי מיגו בענין שיוי המשכון ה"ה בטענה שלא נאנס ומזה הוכיח דמיגו דקאמר בעה"ת לאו דוקא והא ליתא דנהי דזה לאו דוקא אבל מ"מ החולק שם פשיטא דחולק אם כן תקשי לדידי' הך קושיא דאי אפשר לתרץ כלום אבל לפי מה שכתבתי מוכח שפיר דע"כ דהחולק שם מיירי בלי מיגו ומוקי משנה במיגו אם כן מבואר דלדידן בלי מיגו מהימן:

אמנם בגוף הדין מה שהסכימו כל הפוסקים דבטוען שמא הוי אינו יודע אם פרעתיך וחייב קשה לי לרבה דאמרינן מיגו להוציא ויש פוסקים הרבה דסבירי להו כן להלכה אם כן רישא וסיפא בלוה כופר הכל ומודה במקצת למה לא יאומן מלוה בשבועה כמה היה שוה במיגו דאי בעי אמר נאנסו דאז היה הלוה חייב לשלם הכל דהוי איני יודע אם פרעתי וליכא למימר דהלוה יודע דנאבד בלא אונס או שיש עדים דהא בפרק המפקיד מבואר דלולי הקושיא לר"ה לא הוי מוקמינן ביש עדים ומאמינו וכן במסקנא לא מוקי רב אסי בעדים ומאמינו רק מי נשבע תחילה וצ"ע:

יז אלא שומר חנם מבואר בטור אפילו הלוהו פירות ואמת שכן מוכח בש"ס דקאמר מכלל דלת"ק לא שני לי' והוי ליה למימר מכלל דת"ק בהלוהו מעות מיירי וע"כ דבא לאשמועינן דלא זו דת"ק מיירי במעות רק הא נמי מוכח מדקא מחלק ר"י בין מעות לפירות ות"ק לא מחלק מבואר דלת"ק אין שום הפרש בין זה לזה שאם היה לשיטתו במציאות שום חילוק הוי ליה לחלק ולפי זה לרבה ע"כ במשנה פליגי בדשמואל דאל"כ הוא כתנאי במשנה אם כן כמו במעות ביתר על החוב הוי שומר חנם כמו כן בפירות דמדחלק לר"י מכלל דלת"ק לא שני ליה אך הא קשיא כי נראה מדבריו דלר"י באמת בפירות הוי שומר שכר אפילו ביתר אם כן לא יהא דומה במשנה שומר שכר דת"ק לש"ש דר"י ובמשנה משמע להדיא דר"י מודה לדינו דת"ק בפירות ולשיטת הש"ך אף בפירות נחלקו ולמה לא נזכר מחלוקת בפירות ואדרבא ר"י קאמר הלוהו מעות שומר חנם ופירות ש"ש והיינו כש"ש דת"ק לכן נראה דאליבא דרבה דכ"ע לית להו פרוטה דר' יוסף רק בדשמואל קמיפלגי ות"ק סובר דסביר וקיבל ואפי' סתם הוי כמפרש נגד מעותיו של משכון ור"י סובר דלא אמרינן סביר וקיבל ואפי' פי' אין הכוונה קבלתיו להפסיד אבל בפירות אז מודה ר"י לדינו של שמואל דסביר וקיבל אם כן אינו ש"ש רק כנגד המשכון ובפריש קבלתיו על כל החוב אבל ביתר על החוב דלא שייך דינו של שמואל לכ"ע שומר חנם:

יח שומר חנם. עש"ך שהשיג על מהר"ם דהיינו דוקא במלוה על המשכון דהוא בשעת הלואתו אבל שלא בשעת הלואתו אפילו היתר על החוב חייב לשלם דבההיא הנאה דתפיס לי' אזוזי הוי שומר שכר על הכל ובתומים הביא ראיה לדבריו מדברי הריטב"א שהקשה למה לי דר' יוסף הא בלא"ה הוי שומר שכר דתפיס אזווי ותירץ דאז לא נעשה ש"ש רק כנגד החוב לא יותר אבל לר"י הוי על הכל וקשה מ"מ למה לי דר' יצחק תיפוק ליה דתפיס אזוזי וע"כ משום דר"י גם כן נעשה שומר שכר על הכל ואין זה נכון דא"כ תקשי במה שכתבו התוספות פרק האומנין דהקשו גם כן למה לי דר"י תיפוק ליה דתפיס אזוזי ותירצו דבשעת הלואתו לא שייך הנאה דתפיס אזוזי ויש לתמוה דהא מ"מ תקשי בדר' יצחק למה לי הא תפיס אזוזי דזהו שלא בשעת הלואתו וע"כ משום דהוי שומר שכר על הכל אם כן גם הך קושיא מיושב ולמה לו לחדש דבשעת הלואתו לא שייך תפיס אזוזי דאפילו שייך אצטריך על הכל כמו בדר' יצחק וע"כ דאצטריך דר"י שיוכל לקדש בו אשה דמשום דתפיס אזוזי דהוי שומר שכר לא הוי מצי לקדש בו אשה ולקנות בו קרקעות ועבדים לזה אתי קרא דהוי קנין אצלו [ומ"מ בשמירה אינו רק שומר שכר לשיטת התוספות ולפי זה גם דברי הריטב"א יתפרשו כך דלכך לא הקשה בדר' יצחק כנ"ל אבל בדר"י דבלא"ה השתא נמי אינו יכול לקדש בו אשה דלא הוי רק ש"ש גרידא ולא קנין אם כן שפיר הקשה תיפוק ליה דתפיס אזוזי ולעולם דאפילו משום דר' יצחק לא הוי רק כנגד החוב ולא יותר גם מה שביקש להוכיח להיפוך בהא דלא כש"ך דמשום תפיס אזוזי לא הוי ש"ש על הכל רק משום דר"י דאל"כ לא תירץ לר' יוסף כלום דהא משום תפיס אזוזי גם כן הוי ש"ש על הכל וגם זה אינו דוודאי בלא"ה תירצו התוספות דבשעת הלואתו לא שייך תפיס אזוזי רק כנגד החוב לא ניחא לי' לריטב"א תירוץ זה לכך תירץ דאצטריך דר' יוסף להיות ש"ש על הכל אבל ביתר מדמי החוב מודה לסברת התוספות אבל שלא בשעת הלואתו דלא שייך סברת התוספות מודה דמשום דתפיס אזוזי הוי ש"ש על הכל ואי קשיא למה דר' יצחק מתורץ כמו שכתבתי דאצטריך לגוף הקנין לקדש אשה וכדומה ואדרבא פשיטא דאי נימא דסובר הריטב"א דאפילו שלא בשעת הלואתו משום תפיס אזוזי לא הוי שומר שכר על הכל תקשי משום דר' יצחק יהא שומר שכר על הכל מ"ש והא זה הקנין לא שייך כלל על היתר על החוב דפשיטא דלא קני ליה כלל כמו שכתב הש"ך להדיא ס"ק ט ולכ"ע אינו יכול לקדש בדמים היתרים על חוב אם כן מאיזה צד יהא ש"ש על הכל וע"כ משום דתפיס אזוזי ודר' יצחק אתי לקדש אשה כנ"ל וזה ברור:

גם מה שכתב להוכיח דלא כמהר"ם דאל"כ יהא פי' אבד דרישא דמתניתן דלא כפי' אבד דסיפא לס"ד דר' יצחק אפילו בשעת הלואתו ולק"מ דאם כן לשיטת התוספות דפסקו כרבה וכתבו להדיא דלפי זה סיפא אבד בפשיעה דהא מיירי ביתר על החוב ורישא אבד בגניבה ואבידה משום דשמואל דכנגד המשכון חשיב כמפורש וע"כ דהא ליתא דהא רישא בפשיעה נמי מיירי ודו"ק ועיין ש"ך ס"ק י"ח מה שהקשה על מהר"ם שכתב על תשובת רש"י דאותו מותר ישלם לו שפשע לתת במתנה דבר שאינו שלו ולפע"ד דכוונת מהר"ם שם כך דלוי פשע שנתן ליודא מתנה דבר מה שבאמת אינו שלו ויכול יודא לומר שאילו הייתי יודע שהוא אינו שלו לא הייתי מקבלו בשום פנים לשמרו ואם הייתי מקבלו הייתי משמרו היטב אבל עכשיו שהייתי סבור שהוא שלי וכי מחוייב אני לשמור את שלי ומי ימחה בידו שיאבדו בידים לכך לוי שנתנו לו במתנה בטעות חייב לשלם ליודא מה שהזיקו באבידת המשכון וכהאי גוונא נסתפק מהר"ם בשמעון שהכשיל ללוי ומ"מ נסתפק כמו שכתב הש"ך דאיהו דאפסיד אנפשיה דלא גמיר דיני אסמכתא אבל בהך מפשט פשיטא ליה למהר"ם דוודאי לא ידע כלום ולפי זה נדחה גם כן מה שהקשה על מהר"ם על שכתב דשמעון מסייע שהכשיל ללוי דכיון דלוי פטור לא הכשילו ולפי הנ"ל לק"מ דלוי חייב לשלם שהפסיד ממונו של יודא במה שנתן לו במתנה דבר שאינו שלו כנ"ל ונידון מה שהקשה הש"ך על תשובת רש"י גופא נראה לפע"ד דסובר רש"י דלכך נאדי רב אשי מלפרש משנה כפשוטה היינו משום דלא שייך לומר דתקנו חכמים שבועה על המלוה משום תקנה מה שיש חשש דישבע לשקר מחמת דלא קים ליה לכך פי' מי נשבע תחילה אבל שבועה דאורייתא מודה רש"י דלא עקרו ממנו מחמת חשש זה כדמוכח במשנה בסיפא להדיא ומה שהקשה הש"ך דלמה לו לרש"י הטעם דניתנה לו במתנה הא אפילו הלוה מבואר במשנה דמהימן בשבועה נראה לפע"ד דכוונת רש"י כך דוודאי יש להבין במשנה גופא למה לא יאומן מלוה במיגו דכופר הכל ואי אין אדם מעיז הא לא קים ליה בגווי' כמו דאמרינן דהלוה מאמין אותו שאינו ברשותו ואינו מאמין כמה היה שוה לפי שלא קים ליה בגווי' אלמא שאינו חושדו לשקר א"כ למה ישבע בסיפא הא יש לו מיגו ולא יעיז כלום וע"כ צריך לומר דוודאי אין הכוונה דהלוה מאמין ברישא שהוא אומר וחושב שהוא כך באמת דוודאי אם הלוה על המשכון בשעת הלואה ודיקדק לידע כמה היה שוה כדי שידע כמה להלוות עליו אם כן אי אפשר שיצמצם להלות על משכון השוה בצמצום כמו הסך שהוא מלוה ובוודאי רואה שיהא שוה יותר עכ"פ אם כן שאינו ברשותו שיטעון שקר גמור מה שיודע בהיפך זה לא יטעון אבל כמה היה שוה שפיר חשדו שבאמת אינו יודע אבל יודע עכ"פ שיהא שוה יותר ויהא משיל"מ ויתחייב הכל לכך אינו אומר רק סלע אבל שיטעון שקר בבירור לא חשיד ליה ולפי זה ממילא מהאי טעמא לית ליה מיגו דיאמר דהיה שוה בצמצום סלע ולא יותר בוודאי דבזה שפיר מעיז בו דהוא יודע דמשקר בזה לטעון על הספק ברי וגם שיודע בוודאי שהיה שוה יותר עכ"פ] וזהו שם דהלוה עליו משא"כ הכא דלא לוה יודא על חפץ זה שום דבר ולא היה שלו מעולם גם כן א"כ שפיר יש לו מיגו דהיה כופר דאינו שוה רק כפי סך הלואה ואפשר פחות ומה לו ליודא בכך כיון שהוא לא לוה לדעתו אינו שוה כ"כ ודוקא המלוה בעצמו כיון שהוא לוה עליו הרי בהכרח ידעת ששוה יותר מג' כנ"ל ואיך יאמר עכשיו דלא אבל יודא שלא הלוה עליו רק ניתן לו יוכל לומר שלא היה שוה רק כמו המעות שהלוה אם כן הוי כופר הכל ויכול להעיז כיון דלא קים ליה בגווי' ועל זה הוצרך רש"י לתרץ דזה גרע כיון שניתן לו במתנה בוודאי ידע כמה היה שוה כאדם היודע בשלו כנ"ל בכוונת רש"י:

יט שאם דמי המשכון יתירים וכו'. אבל כנגד המשכון לכ"ע הוי ש"ש אפילו לא פירש דסתם הוי כמפרש כ"כ התוספות פרק שבועת הדיינין לדעת ר"ח ור"י אבל אם פירש אף דלא שוי אלפא זוזי קבלתי' אפי' אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי וקשה לי בדברי התוספות הללו כיון דשמואל בדפירש ואין הכוונה פי' בפירוש רק אף דלא שוי אלפא זוזי קבלתי' ומחלוקת ר"א ור' עקיבא הוא אם קבלתי' הפי' להפסיד או לעכב בידו עד שיפרע אם כן היאך יצוייר ענין זה דסתם הוי כמפרש או הפי' כמפרש בפי' שיפסיד אם כן למה יסבור ר"א דלא הפסיד כלום דנהי דביתר אינו סובל הלשון להפסיד אבל זה הא אנו דנין על מחשבתו דלהפסיד נתכוון וע"כ דר"א חולק בעצם ענין זה דאפילו נגד המשכון לא אמרינן להפסיד נתכוון אם כן מה זה שתירצו התוספות על הך קושיא דלא מוקי מתניתין דהאומנין כר"א ובפירש וכמו כן הא דלא קאמר כ"ע אית להו דשמואל משום דאי מודה בפריש סתם כמפרש דמה בכך בפריש מודה דלשון קבלתי לא יסבול רק להפסיד אכל בלא פי' כלל חולק על עצם הענין דבסתם לא דנין מחשבתו להפסיד ובוודאי אי אפשר לצייר סתמא בפירוש לשון סתם קבלתי' דהוא מובן בשני אופנים ותליא בפלוגתא בפריש דהיאך שייך לומר מה שאנו דנין על מחשבת האיש הזה דהוי כפריש כך ולא ימלט אחד משני אופנים או דמצד עצמות הענין אמרינן דוודאי סביר וקביל להפסיד או דלא ואין צורך להאריך לדחות זה כי הוא מובן מאליו ונראה דכוונת התוספות דהך מה שנחלקו בלשון קבלתי' תליא בהא דר' עקיבא סובר דכנגד המשכון בוודאי סביר וקביל להפסיד והרי כאילו פי' בפי' שיפסיד זה א"כ אם אמר אף דלא שוי אלפא זוזי קבלתי' מבואר דלהוסיף על זה בא דעל הכל מקבל הפסד כיון דכבר קיבל הפסד בסתמא כנגד המשכון שוב לא שייך לומר קבלתי לא להפסיד נתכוון אמנם ר"א חולק בגוף סברא זו דבסתמא גם כן לא נתכוון להפסיד כלל אם כן אין מובן בלשון קבלתי שאמר להפסיד דגם כן לא להפסיד נתכוון ואינו מפסיד כלום והשתא שפיר כתבו התוספות דהואיל דסובר ר"א גם כן בפירש כשמואל מבואר דסובר בסתם דהוי כמפרש דאם לא כן לא יובן לשון קבלתי' להפסיד דזה תלוי בזה וכתבתי זה לפי שכל יסוד דין זה תלוי בדברי התוספות הללו ולכאורה דבריהם תמוהין בלי הבנה כלל לזה בארתי דבריהם כמו שכתבתי אף שלשון התוספות מורה לכאורה בענין אחר ועוד יתבאר בסמוך מה שיש לדקדק בדברי התוספות הללו:

כ אלא אבד מעותיו ולא יותר עסמ"ע דאם פי' קבלתי אפי' לא שוי הפסיד הכל וכתב ב"י דהיינו דוקא בשעת הלואה אבל שלא בשעת הלואה אפי' פי' קבלתי לא הפסיד רק המשכון בלבד וכתב כן בשם התוספות ותמהו האחרונים דלא נזכר בתוספות שם דבר מזה ותמהני דפשיטא דמוכח כן להדיא מדברי התוספות דהם כתבו דר"א ור"ע נחלקו בפי' אף דלא שוי אלפא זוזי קבלתי ולר"ע הפסיד הכל ולר"א לא הפסיד כלום והם פירשו גם כן סיפא דהלוהו אלף זוז בשטר אין הכוונה כפירש"י רק הכוונה שלא בשעת הלואתו והשתא תקשי לס"ד דפליגי בדשמואל סיפא דקאמר בשטר ד"ה אבד המשכון אבדו מעותיו מבואר דבזה לית פלוגתא וקשה הא בזו גם כן מחלוקת הנ"ל דלר"א לא הפסיד רק כנגד המשכון משום דר' יצחק ודשמואל לית ליה אבל ר"ע סובר כדשמואל אם כן הפסיד הכל דכיון דרישא בפירש סיפא נמי וע"כ דשלא בשעת הלואתו לא שייך מילתא דשמואל ולכ"ע לא הפסיד רק כנגד המשכון משום דר' יצחק ולא יותר ובתומים נתן טעם לדין זה דכיון דבלי הקבלה הוי ש"ש לשלם המשכון לא הפסיד הלוה משכונו והוי אסמכתא כמו שכתבו התוספות לחלק שאני הכא שהפסיד ע"ש ובאמת יש לדון בדבר זה לפי מה שכתבו התוספות דסתמא כנגד המשכון הוי כפי' אם כן בפי' קבלתי למה לא יהא אסמכתא הא בלי קבלתי סתמא לא הפסיד הלוה משכונו א"כ קבלתי' הוי אסמכתא וליכא למימר דאנן אמרינן דאי נימא דהוי אסמכתא אם כן אף כנגד המשכון הוי אסמכתא כמו שכתבו התוספות שם קודם אם כן אף זה יפסיד הלוה אם כן הדר לא הוי אסמכתא כלל הא ליתא דע"כ לא כתבו התוספות דהוי אסמכתא רק בפי' על הכל כיון דהוי אסמכתא לא הפסיד כלום אבל אם פי' שיפסיד כנגד המשכון אין זה אסמכתא דלא יהא דאינו רק ש"ח הא מתנה ש"ח להיות כש"ש וכשואל ובדברים ואף כאן כיון שאנו דנין דעתו דהוי כפריש וסביר וקיבל א"כ ממילא מה שפירש הוי אסמכתא דבלי דבריו סתמא הוי כפי' ולא הפסיד ואמת דגם בגוף דברי התוספות יש להבין דהא פשיטא דגם לתירוץ ראשון בתוספות דמיירי בפריש בפירוש ג"כ צריך לומר דסתמא הוי כפי' דאל"כ יקשה מהך דהאומנין ודלא קאמר כ"ע אית להו דשמואל וע"כ משום דסתמא כפי' א"כ תקשי לר"א למה לא יפסיד כנגד המשכון דמה בכך דפירש הוי אסמכתא מ"מ דל מהכא מה שפירש הא סתמא כפי' וזה לא הוי אסמכתא ולא דמי להתם דלא הוי אפותיקי למיגבא מיני' משום דבלי דבריו לא היה כלום ודבריו הוי אסמכתא ובטלו לגמרי אבל כאן נהי דבטלו דבריו הא סתמא כפי' בדמי המשכון שיפסיד וזה לא הוי אסמכתא דמתנה שומר חנם כנ"ל אם לא שנאמר דכוונת התוספות דזה תלוי בזה דאי אמרינן דהוי אסמכתא ואפילו פי' שיפסיד הכל לא גמר ומשעבד נפשי' אם כן אפילו כנגד המשכון מ"מ בסתמא עכ"פ לא משעבד נפשי' אבל למ"ד דלא הוי אסמכתא ואפילו פי' שיפסיד הכל גמר ומשעבד נפשי' אם כן ממילא כנגד המשכון אפילו בסתמא יש לומר דמשעבד נפשיה אבל עדיין צ"ע דהא הך אסמכתא תלוי אם הפסיד הלוה משכונו או לא הפסיד אם כן ממיל' יש לנו לומר דסתמא הוי כפי' כנגד המשכון שלא יפסיד משכונו ולמה נימא בשביל זה שניהם סתמא כפי' וגם פי' לא הוי אסמכתא דהא כל זה הוא כדי שלא יפסיד אם כן די שנאמר דסתם כפי' בשביל זה כדי שלא יפסיד גמר ומשעבד אבל פי' שיפסיד הכל הוי אסמכתא כיון דאינו מפסיד הלוה משכונו וע"כ צריך לומר דאין כוונת התוס' כמו שהבין התומים רק הואיל דהלוה מפסיד חפץ שלו הוא מתרצה כנגדו להפסיד כל חובו אף שעולה יותר ואף שמשתלם הלוה דמי משכונו דמ"מ חלף שנאבד משכון שלו סביר וקיבל להפסיד חובו אם כן בטלה סברא הנ"ל דלא שייך מילתא דשמואל בשלא בשעת הלואתו משום אסמכתא דאכתי לא הוי אסמכתא כנ"ל וצ"ע בדברי התוספות שם כי דבריהם סתומים וחתומים שם וכבר כתבתי בכמה מקומות בזה במה שיש לתמוה בדבריהם. גם צ"ע אי נימא דכנגד המשכון בלבד הוי אסמכתא א"כ מ"ש דגבי שמיטה דכנגד לכ"ע אינו משמט הא ע"כ דזה גם כן תלוי באסמכתא ואי משום דהתם לטובת המלוה אם כן ביותר גם כן לא הוי אסמכתא וע"כ משום דלענין אבידה הוי אסמכתא לענין שמיטה משמט אם כן לענין אבידה הוי אסמכתא אפילו כנגד המשכון ולמה בשמיטה לכ"ע כנגד אינו משמט ועיין לעיל ס"ק י"א בסופו: (כא) וחזר והפקיד. עש"ך ס"ק כ"ה ודבריו צ"ע כי פי' דעת רבינו ברוך במה שכתב דהוי ש"ש הואיל דתפס אזוזי כוונתו דלכך הוי כפי' ומשום דשמואל ולא ידענא מאי קאמר דהא התוספות פרק האומנין הקשו דלמה לא נימא גם במלוה על המשכון טעם דתפס אזוזי ותירצו דזה הטעם לא שייך רק שלא בשעת הלואתו אבל בשעת הלואתו אין זו הנאה דמי מכריחו להלוות ע"ש ולפי זה תקשי לרבינו ברוך במה נפשך אם זה הוי הנאה לשיטתו אם כן למה לא יהא באמת ש"ש מטעם זה ואי דמודה לסברת התוספות אם כן מאיזה צד נאמר דבשביל זה הוי כפריש דהא בסתמא לא קאמר שמואל רק בפריש אם כן למה נאמר דבשביל הנאה זו סביר וקיבל הא לא מיקרי הנאה כלל ואי הוי הנאה בשביל זה בעצמו הוי ש"ש גם מה שכתב דלכך לא הגיה הרב כאן כלום משום דהלוה מוחזק אינו נכון דמ"מ נ"מ גם בזה אם תפס המלוה דלר"י לא מהני תפיסה ולרבינו ברוך מהני תפיסה והיה לו להזכיר המחלוקת. לכן נראה לפע"ד ברור דרבינו ברוך רוח אחרת היה לו בזה דלא כתוס' ומחברים רק דסובר כמו שכתב הריטב"א על קושית התוספות הנ"ל דלא קאמר במלוה על המשכון משום דתפס אזוזי דזה הטעם לא שייך רק להיות שומר שכר על כנגד החוב דזהו הנאה שלו ולא על היתר מהחוב וזה התירוץ סובר רבינו ברוך לעיקר והשתא מודה דליתא לדשמואל או דהלכה כרבה דמ"מ כנגד החוב מחולקים מטעמא דתפיס אזוזי ור"ע סובר דהוי הנאה להיות ש"ש ור"א פליג אבל דשמואל כ"ע לית להו והשתא ר"י לשיטתו דסובר כסברת התוספות דלכ"ע בשעת הלואתו לא שייך תפיס אזוזי רק אליבא דרבה דהלכה כוותי' נחלקו בדשמואל א"כ כיון דמעיקרא סביר וקיבל להיות כש"ש שוב לא נסתלקה שמירתו במה שמסרו ללוה אח"כ דמ"מ כבר נעשה ש"ש אבל להאי טעמא דתפס אזוזי כיון דאח"כ מסרו לא הוי ש"ש כלל כדמוכת בש"ס גבי אומנין דאם אמר אחר כך הבא מעות וטול את שלך שומר חנם וכמו שחילק הש"ך גופא לעיל ס"ק ו' ע"ש ובהא נחלקו ולפי זה יפה עשו המחבר והרב שלא הביאו דעת רבינו ברוך דאנן לית לן רק הני תרתי או דהוי ש"ש ולית לן דשמואל או דהוי ש"ח ואית לן דשמואל כמו שכתב הטור והרב להדיא ולא סבירא לן הך סברא דתפיס אזוזי כמו שכתבו התוס' אם כן בין אי אמרינן ש"ש או ש"ח הלכתא בהא כר"י ולא כרבינו ברוך וזה ברור ולפי זה אם תפס המלוה גם כן לא מפקינן מיניה אפילו למ"ד ש"ח:

תוכן העניינים

תפארת יעקב חושן משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה