אור ברסלב

תפארת יעקב חושן משפט חלק א· רבי יעקב גזונדהייט

על חו"מ סימן עא

על חו"מ סימן ע

א הרי זה נוטל בלא שבועה כבר האריכו המחברים לחלק בין הך לנאמנות ממלוה ללוה דצריך לישבע והעיקר הוא דהלוה כיון שהוא יכול להנצל בעצות שלא יהא נאמן אף שנתן לו בנאמנות כגון לפרוע בפני עדים וכדומה והמלוה מסתמא מבקש שיפטרנו משבועה ג"כ א"כ כמו שמאמינו בשבועה וסמך שיפרענו בעדים כמו כן יש לו להאמינו לפטרו משבועה משא"כ בהיפך בנאמנות מלוה למלוה אין לו שום עצה למלוה להנצל להפרע חובו מן הלוה כי תמיד יאמר שכבר נפרע וכיון שכן יש לנו לומר דרצה להשביע עכ"פ ולשבועה הימני' משא"כ בלי שבועה אבל בלא"ה אין הענין משום נאמנות רק שכך גמר ומשעבד נפשי' מאחר שיכול לפרעו באופן שלא יהא נאמן ודו"ק: (ב) בלא שבועה ואם הביא ע"א שפרעו עסמ"ע וש"ך דהוא מחלוקת הפוסקים ודעת הסמ"ע לדעת המחבר דע"א אינו מועיל לבטל הנאמנות מדקאמר אבל אם הביא עדים והש"ך השיגו דבע"א נוטל בשבועה ע"כ ואני תמה דוודאי עיקר מחלוקת הרא"ש וראב"ד הוא בע"א מעיד שהוא פרוע בשטר דנוטל בוודאי מחמת השטר רק הספק הוא דהנאמנות יפטרנו משבועה אז נחלקו לענין שבועה אבל פשיטא דכמו כן בהלואה על פה וע"א מעיד שפרעו דלהרא"ש נוטל ממנו ולהראב"ד אינו נוטל כלום ואפי' בשבועה כיון דהנאמנות לא קאי להכי וכמו דבשטר דעיקר הנאמנות לשבועה אמרינן דלע"א לא ה"ה בעל פה דנאמנות קאי על גוף הממון ליטול בע"א אינו נוטל כלום ולפי זה יפה דיקדק הסמ"ע דמדכתב המחבר מעיקרא אפילו במלוה ע"פ וכתב אבל אם הביא עדים ש"מ דבע"א נוטל ואפילו במלוה ע"פ מבואר דסובר כהרא"ש אך הראיה שהביא הסמ"ע דאל"כ בהימני' כבי תרי נימא דלא היה כוונתו רק שיאומן יותר מע"א וע"כ דגם בנאמנות סתם נאמן נגד ע"א ובאמת הא ליתא דאי הכוונה שיאומן יותר מע"א הוי לי' למימר כע"א ואז גם כן הוי נשמע דיותר מע"א הימני' דאל"כ בנאמנות סתם סגי ומדקאמר כשנים מבואר דיותר משנים הימני' אך ראיה הראשונה בוודאי נכונה הוא כנ"ל ומ"מ לענין דינא כיון דבמחלוקת שנר' א"כ במלוה על פה פשוט שאין להוציא בפרט שיש מקום לומר דכ"ע מודו בזה ולא נחלקו רק בשטר וכן הוא בתומים: (ג) שהביא עדים שפרעו עש"ך ס"ק ג' שכתב דהכל בטוען סטראי משא"כ בטוען להד"ם ובתומים השיגו מהך דע"א מעיד שהוא פרוע ומדברי רב האי גאון שהביא הש"ך באמר מהימנת כתלתא ופרעו בארבעה ע"ש. וכדי לברר דבר זה וליישב קושיותיו של הרב הנ"ל צריך להאריך קצת ולהעיר ספק אחד אשר כבר עוררתי כמוהו לעיל סימן ע' ע"ש. והוא דיש להבין בהך נאמנות כבי תרי מאיזה צד תועיל הנאמנות אי משום דאמרינן אף דבי תרי לא משקרי דתרי כמאה מ"מ הוא האמינו ומחמת הנאמנות הודה ומחל הפרעון מה שיפרע ואם כן יקשה בנאמנות כבי תרי הא הוא רבית גמור שהרי הוא משעבד נפשו שאף שיפרענו באמת יפרע לו פעם שנית וזה בוודאי אסור ואם הכוונה דפסל כל עדים ובאמת אנו תופסין אותם לשקרים שהוא בעצמו פסלם א"כ תקשי חדא היאך יעלה על הדעת דפסל כל עולם וכולם משקרין נגד הלוה הזה ועוד לפי זה כיון שכבר כתב דכל דין זה הכל אם יש עדים אבל בלא"ה נאמן במיגו וכבר כתב הש"ך לקמן דדין זה הוא ג"כ בנאמנות כבי תרי [וכמו שאבאר לקמן] א"כ היאך אמרו דאפילו מאה אינן נאמנים דמשמע שאינו מועיל בשום פנים רק שיתן שובר וכדומה דהא אם יפרע בפני אותן העדים שהיה התנאי בפניהם יצא ידי חובתו שאם ילכו יאומן במיגו דלא היה תנאי ואם יבואו ויהיו בכאן הרי יאמרו שפרעו ולהם. האמין בוודאי דלולי הם אין כאן התחלת תנאי ואם חושדם שגם הם ישקרו ויאמרו שנפרע מה שלא היה פשיטא שיכבשו עדותן שלא לומר שהיה תנאי ועוד כיון שכל התנאי נולד על פיהם והם אומרים פרוע הוי כמו אין עדים והפה שאסר וכו' כמו בלוה עצמו ודו"ק ומזה נראה מבואר כדעת הש"ך דאנן אמרינן דבאמת האמין כל עדים דוודאי לא ישקרו רק דהוא היה רוצה ליתן לו נאמנות לענין שיהא בידו ללוקחם על כל חוב שירצה ולולי הנאמנות כל שיעידו עדים שעל חוב זה קיבלם לא יהא נאמן ואפילו קיבל סתם אינו נאמן כדלעיל סימן נ"ח ולזה נתן לו הנאמנות שלא יוכל להתנות עמו בשעת פרעון על חוב שירצה רק הברירה לעולם ביד המלוה ולענין זה פסל כל העדים אבל לא דעדים משקרי ולפי זה אפילו פרעו בפני עדים המעידין על התנאי לא מהני כל שאומר סטראי דוודאי האמין העדים שלא ישקרו ומ"מ יאומן המלוה לומר על חוב אחר וכך סביר וקביל מעיקרא ובזה אין כאן משום רבית כיון דעל חוב אחר מקבלם ולפי זה ה"מ באם נתן לו הנאמנות כבי תרי סתם דאז כ"ע אינן נאמנין ובזה פשיטא שלא יתכן לומר שפוסלם שהם משקרים גם לא יתכן לומר דאפילו באמת מוחל הוא דהוי ריבית ואין כאן מקום רק לומר לענין סטראי כנ"ל אבל בהך דלעיל באומר אל תפרעני אלא באפי ראובן ושמעון דלראובן ושמעון האמין א"כ אי אפשר שנאמר לענין סטראי דמה בכך הא אם יפרענו באפי ראובן ושמעון לא יאומן וע"כ דבאמת כל העולם נחשדין רק ראובן ושמעון כשרים אצלו ובזה ע"כ אם פרע באפי עדי התנאי ג"כ נאמנין דלהם האמין כמו ראובן ושמעון כמו שכתבתי לעיל סימן ע' באריכות וה"ה אם נתן נאמנות כתלתא דחזינן דנחית לדיעות בהא פשיטא דפסל לתלת ולא האמין רק ד' ולא היה הכוונה לענין סטראי דהא יוכל לפרעו באפי ארבעה ומה נפקא מינה לענין סטראי תלת או ארבע וע"כ דלענין אמת ושקר האמין אותו א"כ פשיטא דבאמת בתלת אמרינן דמשקרי ולא ארבע כמו שהאמין ולא לענין סטראי וכמו כן בנאמנות סתם פשיטא דלכל דבר שמועיל הנאמנות אמרינן דמשקר כיון שלא הוציא כל העולם מן הכלל א"כ לא שייך לומר שהאמין לענין סטראי דמה נפקא מינה אחד ושנים וע"כ דאחד האמין לו שהעד משקר ולא שנים א"כ לק"מ קושית התומים ודו"ק:

ולפי זה נראה בהך דהאמין כתלתא אם פרעו בפני עדי התנאי נאמנין אפילו תרי דלהם בוודאי האמין כמו ארבע דעיקר החיוב על פיהם דבלי עדי התנאי אינן נאמנין כלל דיש ללוה מיגו ואמת דלכאורה יש להקשות לדרך זה על מה שכתב הרמב"ם בהך דלעיל סימן ע' דהשיג על הרי"ף דגורס אינו נאמן דמה יעשה דכי יאסור העדים בבית הסוהר גם יפרע פעם אחר פעם ויהא דינו כמלוה בשטר וקש' הא יכול לפרעו בפני עדי התנאי ואז במה נפשך אם ילכו וימותו יאומן במיגו שלא היה תנאי ואי דיהיו לפנינו הם יאמרו שהוא פרוע ואין לו לחוש כלום מפני התנאי וצריך לומר דכוונת הרמב"ם דירא שמא לא יהיו אותן העדים אז והוא ידחקנו לפרוע בעדים אחרים וירא שמא ימותו ואח"כ יבואו עדי התנאי ועיין מ"ש בסמוך:

ד ואפילו היה ללוה מיגו עסמ"ע וש"ך השיג עליו דמאי ענין נאנסתי להלואה ובתומים כתב ליישב דכוונת הסמ"ע דלמה לו להרשב"א טעם זה הא בלא"ה לעולם יש לו מיגו דנאנסתי א"כ ע"כ דהכוונה שלא יועיל מיגו ומזה הוליד דין מחדש לחלוק על הט"ז דכל שלא היו עדים בשעת התנאי והנאמנות לא מהני מיגו דאל"כ לאיזה צורך הימני' הא לעולם יש לו מיגו רק אם קודם היה עדים ואח"כ לא נאמן במיגו וכתב דבזו איירי הרב בהגה' לעיל ואין דבריו נכונים כלל דהא בהדיא כתבו הסמ"ע והש"ך גופייהו לעיל סימן ע' ס"ג ס"ק א' וז"ל הסמ"ע שם כל הסעיף זה מיירי דאמר לו כן בפני עדים דאל"כ נאמן במיגו והשתא לדבריו יקשה למה לי שיאמר לפני עדים דוקא הא אם אמר שלא בעדים פשיטא דלא מהני מיגו והתם אי אפשר לפרש כוונת הסמ"ע דהיו עדים רק עכשיו אין עדים דהא בהדיא קאמר דמיירי דאמר לו כן בפני עדים ולולי זה נאמן במיגו וקשה הא בהכרח לא הועיל התנאי רק שלא יאומן במיגו וע"כ דכל שאין עדים על התנאי אין התנאי מועיל כלל ולא גמר ומשעבד נפשי' גם המלוה לא הקפיד כיון דבלא"ה יכול לכפור הכל ואמת דכבר כתבתי שם באם יש עדים על התנאי רק המיגו דפרעתיך בפני אחרים כנ"ל והלכו דדעת ה"ה דלכך לא מהני מיגו משום דע"כ התנה שלא יועיל מיגו דאל"כ למאי התנה אבל באמת לא דמי דכיון שיש עדים על התנאי שפיר חייב דלא יטעון פרעתיך והלכו דיאמרו מפני התנאי אומר כן ויכירו שקרו משא"כ בלי עדים כלל איך נדייק דלא יועיל מיגו דאף אם לא יועיל מיגו למאי התנה כיון שבידו לכפור הכל שלא היה תנאי כלל וע"כ דבאמת כיון שלא היה התנאי והנאמנות בעדים לא מהני כלום כיון שיכול לכפור הכל ואמת דלפי מה שכתב הר"ן שם גבי תנאי דאין החיוב משום שיעבוד המלוה רק דריעא טענת הלוה דאין עשוי לפרוע רק בעדים כיון שהתנה עליו א"כ שפיר יש לומר דבלי עדים לא ריעא טענתו אבל כאן דהוא מטעם שיעבוד לא אבל מ"מ לא נהירא כלל דפשיטא דדברי בעה"ת מורין בהדיא דבעינן עדים מעיקרא דוקא וכן לשון הרב שכתב ודוקא בדאיכא עדים ולדברי התומים בלי עדים כלל פשיטא דאתי שפיר וברור דליתא דמיגו בעיקר התנאי בוודאי אמרינן אפילו ליכא עדים כלל וכן בעיקר הנאמנות ונראה דאפילו לפי' הסמ"ע ברשב"א מ"מ יש לומר דמודה הרשב"א דמיגו בעיקר הנאמנות לעולם אמרינן אפילו בנאמנות כבי תרי שאין כח ותוקף לנאמנות כל שלא היה בעדים שהלוה יוכל להכחישם לגמרי והנאמנות באים מכח הלוה והפה שאסר הפה שהיתר רק שהנאמנות באים מכח עדים ויש לו מיגו אחרת אז חילק הרשב"א בין נאמנות סתם לעדים אבל בנאמנות הבאים מכח הלוה ליכא למ"ד דוודאי הפה שאסר הפה שהתיר (זולתי הבעל העיטור לעיל סימן ס"ט] דלזה אין ראיה כלל מתשובת הרשב"א שכתב משום דהוי נאמנות כעדים דשם מיירי במיגו במקום נאמנות ולא בעיקר הנאמנות לעולם אמרינן מיגו וכן עיקר. גם בגוף מה שנחלקו הסמ"ע והש"ך נראה מדברי הרב דאין חילוק כלל ומיגו במקום נאמנות אפילו בנאמנות סתם לא אמרינן:

ה אם פרעו בפני ארבעה עש"ך בשם הגאון דדעתו דהוא נאמן כשלשה ואנו דנין על העדים העודפים על שלשה ולזה לגבי שטר ואחד יש יותר אין כאן רק אחד מעיד שהוא פרוע ובאמת שלשון נחית לדיעות מורה כן אבל הטור בא למעט בפי' זה הדעת שכתב דאזלינן בתר רובא ומבואר דכל שיש רוב אזלינן בתרייהו וכן הב"י שם כתב על לשון זה של הטור דהוא פי' נחית לדיעות דאזלינן בתר רוב והיינו למעט שלא נפרש כהנ"ל וכן עיקר דוודאי כיון דלא הימני' רק בתלתא א"כ ארבעה מהימני' טפי ממנו ובטל נאמנותו כמאן דליתא:

ו דוקא בשעת הלואה זהו דעת הרמ"ה וכתב ה"ה שכן נראה דעת הרמב"ם וכן מוכח מפירש"י דפי' בההוא עובדא דהיה בשעת הלואה ובאמת יש לתמוה דרש"י סובר להדיא פרק זה בורר דגם בתרתי לריעותא לא בעינן קנין ובתומים כתב דהכא שאני שעדיין לא הוציא הב"ד והוי קודם גמר דין כשיטת הרמב"ם לעיל סימן כ"ב ואני תמה דרש"י פי' להדיא פרק זה בורר דלפני גמר דין היינו לאחר שטענו קודם הפסק מבואר דלאחר גמר דין הכוונה לאחר פסק ב"ד וזהו דלא כהרמב"ם. ובאמת שיש ליישב קושיא זו בדרך אחר כמו שאבאר בסמוך אבל בלא"ה תימה לומר שיהא כוונת רש"י לזה דמנין ידע דלא מיירי בקנין הרי דהרי"ף פרק זה בורר מוקי לה בקנין ולאחר הלואה ואי משום דסתמא נאמר ומשמע בלי קנין א"כ ניחא דסתמא נאמר אפילו לאחר הלואה ובלא"ה אין דרכו של רש"י לומר פסק דין מה דאינו נוגע לפשט הענין לכן נראה דכוונת רש"י כך דוודאי יש לתמוה לאביי ורבא דקאמרי אפילו בנאמנות סתם לא מהני עדים דהיאך יעלה על הדעת לומר דבשביל שהאמינו סתם האמינו גם נגד עדים ומאיזה צד נאמר כן לזה סבירא לי' לרש"י לפי שיטתו דפי' לעיל בהך עובדא דאמר אל תפרעני אלא באפי ראובן ושמעון דעדים אחרים עדי שקר הם ולפי זה ע"כ דגורס במילתא דר"פ לעיל דהלכה באומר אל תפרעני אינו נאמן לומר פרעתיך בפני עדים והלכו דאל"כ מנין לנו דפסל כל עדים הא הוצרך לומר ראובן ושמעון שלא יאמר פרעתיך בעדים והלכו וכן הרי"ף דסובר כרש"י גורס אינו נאמן ושפיר מוכח דפסול כל עדים ולפי זה צריך לומר כמו שכתבתי לעיל סימן ע' דלהך דעה דאינו נאמן לא מהני תנאי לאחר הלואה רק בהסכמת הלוה דאל"כ היאך יוכל להכריחו אח"כ לקבל עליו שמירת שובר במה שלא נתחייב בשעת הלואה כמו שתמה הרמב"ם שם ע"ש שהארכתי וזהו כוונת רש"י כאן דלאחר הלואה דבעינן דוקא הסכמת הלוה לא היו חולקין אביי ורבא כלל דמאיזה צד נאמר דהנאמנות היה גם נגד עדים דהא הוצרך להאמינו לענין פרעתי בלי עדים כלל ולזה פירש"י דהכא מיירי דאמר כן בשעת הלואה ולזה סבירי להו לאביי ורבא דהנאמנות היה שלא יאומן לומר פרעתי אפילו בעדים דאי פרעתי סתם מה צורך לנאמנות לוה הא בלא"ה אפילו מיחה הלוה יכול לומר אל תפרעני רק בעדים ושוב לא יאומן לומר פרעתי רק אם יביא עדים לגירסא דאינו נאמן ומדהאמינו הלוה על עצמו סבירי להו דהנאמנות שיאומן לעולם אפילו בעדים זהו כוונת רש"י ואין כאן ראיה דסובר דבעי קנין והנה בתומים תמה על המחבר והרמב"ם דכתבו דבעי קנין ולעיל גבי תרתי לריעותא סבירי להו דלא בעי קנין ותירץ הוא כנ"ל דלרמב"ם בעינן הוציא דוקא ואני תמה דמה יעשה במחבר דהשמיט לעיל סימן כ"ב הוציא והיינו על פי פירושו בב"י וכ"מ דהרמב"ם לאו דוקא נקט הוציא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ויותר נראה דוודאי הרמ"ה סובר כדעת מהר"ם במרדכי שהביא הרב לעיל סימן כ"ב דלענין עדות מיד שהעידו הוי גמר דין א"כ הכא הוי גמר דין לכך מצריך קנין משום דהוי תרתי לריעותא אבל לולי זה לא בעי קנין דהוי כגמר דין אבל המחבר והרמב"ם סבירי להו דלא כמהר"ם בזה רק כמו שכתבתי לעיל סימן כ"ב בשם הנ"י להדיא דגבי עדות הוי ג"כ גמר דין דידהו לאחר פסק הדיינים וכן מבואר להדיא בתוספות שבועות דף ל' ע"א בד"ה שאם דדוקא לענין עמידה דידהו הוי גמר דין דידהו אבל לא לענין בעלי דינין ע"ש דמבואר בהכרח כן א"כ הכא הוי קודם גמר דין ואפילו בחדא לריעותא בעי קנין והרב דלא הגיה כאן על דברי המחבר אזיל לשיטתו דפסק לעיל סימן כ"ב בתרתי לריעותא בעי קנין אפילו לאחר גמר דין א"כ הכא נהי דסובר כמהר"ם דהוי גמר דין מ"מ בעי קנין דהוי תרתי לריעותא [ועוד נראה דסבירי להו לרמב"ם ומחבר דהך דהכא גרע טפי דהתם מקבל עליו לעד ודיין אבל לא נודע עדותו ופסק שלו איך יפול דבר לכך גמר ומקנה בלי קנין אבל הכא דקאמר בהדיא כל אימת דאמר לא נפרעתי הרי ביאר בפי' שיאומן לומר היפך מה שיאמר הוא ועל זה סובב הנאמנות לכך בעי קנין]:

ולענין דינא הכריע הש"ך לחלק בין נאמנות סתם לנאמנות כבי תרי ובתומים כתב דמדברי הרא"ש וטור לעיל סימן כ"ב מבואר דאין חילוק כלל רק בין מלוה לשטר למלוה ע"פ ע"ש שהכריח כן מדברי הרא"ש שם ואין דבריו נכונים כלל ופשיטא דכוונת הרא"ש בפשיטות כמו שכתב הש"ך בשם בעה"ת דלכך לא בעינן קנין דאין זה מטעם שיעבוד רק מטעם התראה שלא יפרענו בלי קיבול שובר ובכל ענין שמה התראה רק דהש"ך הקשה עליו מנאמנות כבי תרי ועל זה בא הרא"ש פרק זה בורר ליישב זה דמצד נאמנות המלוה שיוציא ממון על פיו כבי תרי לא בעי קנין דהוא מטעם התראה והוי כאומר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני כדברי בעה"ת הנ"ל וכן מבואר ברא"ש שם להדיא ומצד מה דפסל עדים אחרים המעידין הפכו לא בעי קנין דלא בעינן קנין רק אם בא להעלות תרי דרגא בעי קנין אבל להיפך אם פוסל עדים ונחית תרי דרגא לא בעי קנין וא"כ מאיזה צד נבעי קנין אי משום נאמנות שלו זהו מטעם התראה כדברי בעה"ת ומשום פסול העדות לא בעי קנין דלא בעינן קנין רק בהעלאה ולא בהיפך וגם בעה"ת נתכוון לדברי הרא"ש ולק"מ קושית הש"ך ובהכי ניחא דהרי"ף הביא ראיה מנאמנות כבי תרי ולא מהא דמעיקרא בנאמנות סתם דג"כ הוי תרתי לריעותא דהאמין אותו להוציא ממון כשנים ולפי הנ"ל ניחא דבהא מודה הרי"ף לסברת הרא"ש ובעה"ת דאין זה רק מטעם התראה ובכל ענין שמה התראה ולא משום שיעבוד רק בנאמנות כבי תרי קשיא ליה דסובר כמו דבמעלה תרי דרגא לא מהני כמו כן בפוסל תרי דרגא והרא"ש חולק עליו דבנחית תרי דרגא לא בעי קנין וזה ברור בכוונת הרא"ש והרמ"ה סובר דנאמנות סתם גם כן מטעם שיעבוד ולא מטעם התראה לכך הביא ראיה גם מנאמנות סתם ולפי זה כיון דדעת הרי"ף והרא"ש ובעה"ת דבנאמנות סתם לא בעי קנין הכי נקטינן רק בנאמנות כבי תרי נראה דהוי ספיקא דדינא כיון דהרי"ף ג"כ חולק בזה דבעי קנין:

ז אבל הודאה מילתא אחריתי הוא עש"ך מה שהשיג על הב"ח בהבנת הד"מ בכוונת הטור ואגב שיטפי לא עיין שפיר בד"מ דמבואר להדיא כדברי הב"ח [ובספר נ"מ פי' דברי הש"ך דכוונתו לפרש דברי הטור דקאי אלמעלה בדין הראשון שזכר הטור ולא דק כלל דמבואר להדיא בש"ך וראיותיו מקיצור פסקי הרא"ש ומדברי מהרא"ש בביאוריו על הסמ"ג דכוונתו ממש כפי הד"מ שלפנינו דקאי על הך ודוקא דהוא ג"כ לשון הר"י מיגאש אמנם לענין דינא הכריע הש"ך כדעת הר"ר ישעיה ורמב"ן ואין הכרעתו מכרעת נגד הר"י הלוי ורמב"ם והרא"ש וטור אלא דבגוף דברי הרמב"ם תמה המשנה למלך דכתב דיעיד על עצמו שלא בפני הלוה ומה נפקא מינ' בזה כיון דהודאה מילתא אחריתי הוא והרב הנ"ל ביקש לומר דכוונת הרמב"ם לרבותא דלא שייך שלא להשביע בתובע ואין זה נכון כיון דעיקר כוונת הרמב"ם לומר תקנה ומה נפקא מינה בזה כאן לאשמעינן דין שלא להשביע ואין דרכו של הרמב"ם לזה מה גם שלא כתב אפילו שלא בפני הלוה לכן נראה דסובר הרמב"ם דוודאי הודאה על פרעון הוי כמו פרעון דסוף סוף הוא פרעון רק דזה שאומר מהימנת עלי כל אימת דאמרת לא פרענא לא היה כוונתו רק במה שיכחישו שניהם זה לזה אז יאומן הוא נגדו יותר משני עדים לזה כל דבר שהוא בהכחשה נוכח הלוה המלוה נאמן יותר מעדים אמנם בדבר שאינו בהכחשה נוכח הלוה כלל רק הוא ועדים מכחישין זה לזה בזה לא הימני' כלל והשתא זהו כוונת הרמב"ם דיעיד בפני עדים שלא בפני הלוה ולא יהא הכחשה נוכח הלוה כלל רק נוכח העדים ובזה אין כאן נאמנות אבל הודאה שמודה נוכח הלוה רק בפני עדים זה לא מהני כיון דהלוה והמלוה מכחישין זה לזה הימני' יותר מעדים נגדו אבל בשטר מעיקרא שיעיד על ביטול השטר אין צריך דזהו מטעם מחילה אתינן עלה ובזה כ"ע מודים דהוי מילתא אחריתי] ועוד יש לומר דהכוונה כך דוודאי לא אמרינן דלכך האמין אותו דעדים ישקרו דלא שייך לומר דכל העולם ישקרו והוא אמת ועוד אם פרעו לפני עדי התנאי מהני ולא נזכר זה בשום פוסק וע"כ דכל כוונתו היה שיהא ידו על העליונה שיהא בידו ליקח על טענה אחרת שיש לו נגדו ולא יוכל הלוה להתנות עמו לפני עדים שפורע לו דוקא על חוב זה כיון שפסל כל העדים אבל עדים לא ישקרו הילכך דוקא הודאה או פרעון בפני הלוה לא מהני דזהו הכל בכלל הנאמנות דאל"כ לא יפרענו רק בהכרח יודה אמנם אם הודה שלא בפני הלוה מעצמו לפני עדים מה טיבו של נאמנות לכאן הא מעצמו הודה שלא בפני הלוה כלל לכך מהני והראשון נראה יותר נכון אבל עכ"פ נראה ברור דבכוונה הוצרך הרמב"ם שלא בפני הלוה אבל בלא"ה לא מהני הודאה כנ"ל:

ח ואם כפר ישבע היסת כו' ואפי' פרעו בעדי' תחיל' וכו' אבל רב האי גאון חולק דיכול לתבעו אחר הפרעון וחוזר וגובה ממנו והר"י הלוי חולק עליו וכתב הר"ן שדברי ר"י הלוי עיקר והב"ח תמה על זה מהך דפרק הכותב דקאמר אי פיקח הוא מייתי לה לידי שבועה דאורייתא דיהיב לה כתובתה באפי תרי סהדי ומוקים להך קמאי במלוה מבואר דאף דמתחיל' לא האמינוהו לשבועה מ"מ אחר כך יכול לתבעו בתורת מלוה וה"ה הכא נמי דלפרעון נפסלו מ"מ יכול לתבעו בתורת הלואה ולפעד"נ ליישב בפשיטות ויתיישבו ג"כ שאר הקושיות שהקשה בתומים דהיאך ישבע היסת להכחיש שני עדים כשרים דנהי דהוא פסלם לדידן לא נפסלו והיאך נקבל אנחנו שבועה להכחיש עדים ועוד האריך בתומים להקשות ואי נימא דהודה ומחל מה צורך לשבועה הא נמחל אך באמת לק"מ דהא בהדיא כתב הש"ך לעיל סימן ל"ג ס"ק ט' בשם בעל העיטור אות ק' וז"ל והיכי דאתו בי תרי לדינא ואייתו סהדי ואישתכח דקרוב הוא ואיפסל ובתר כמה יומי נתרחק דאי הוי מסהיד ההוא שעתא כשר הוי מסתבר כיון דאיפסק ההוא דינא איפסק ולא סתר דינא דעביד איניש לאחזוקי דיבורי' עכ"ל והשתא הכא נמי אמרינן דוודאי כל עד שיש תועלת בעדותו ואנו מקבלין עדותו זהו בגדר עד ואינו חשוד לשקר אמנם זה העד שנסתלק מתורת עדות ואין אנו משגיחין על עדותו דבעל דין פסל אותם אין על עדותו תורת עדות כלל ויכול להיות דמשקרין כי לא מהימני' בי תרי רק דלא לסהדי שיקרא ולא כל שאין על זה תורת עדות שקר והוי ממש כמו קרוב ולפי זה אחר הפרעון ג"כ אף דאז חזרו לכשרותן שוב אינן נאמנים דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' כמו קרוב ונתרחק אחר שהעיד דשוב אין מקבלין עדותו כנ"ל הילכך הכא שפיר נשבע היסת לאחר הפרעון דעדים אין כאן כמו קרוב ונתרחק ואפילו לדידן נפסלו והשתא לק"מ קושית הב"ח דהתם זה העד יש תועלת בעדותו והוא כמו עד דעלמא עובר בלא תענה שהרי הוא מחוייב שבועה דרבנן עכ"פ רק שבועה דאורייתא אין החסרון מצידו רק מגזירת הכתוב הילכך כל שנסתלק גזירת הכתוב חזר עדותו הראשונה לחייוב שבועה במה נפשך אם קיבל בפרעון למה קיבל פרעון שנית ואי לא קיבל כלל הרי עד מעיד שקיבל וחייב שבועה דאורייתא להכחישו דעכשיו הוא נשבע ונפטר משא"כ הכא דאותו עדות דמקדם לא מהני דהם פסולים אז ואחר הפרעון במה שיעידו מחדש הוי קרוב ונתרחק ולכך יכול לישבע היסת כנ"ל בענין זה:

ט וגלגול הש"ך תמה דבא"ה דעת המחבר כהרא"ש דפטור סתם מהני ג"כ לגלגול גם בס"ק ט"ו השיג על מהר"א ששון דגמגם בטור שכתב גלגול דלא נזכר בבעל התרומות ובאמת בכל ספרי בעל התרומות נזכר גלגול ובאמת לא על מהר"א ששון תלונה זו כי בדברי בעה"ת גופא שהביא הטור מתחילה מבואר דפטור סתם מהני לגלגול שהרי שם לא נזכר גלגול כלל רק שבועה קלה וחמורה לעולם וכתב על זה הבעל התרומות שאינו יכול להשביע לאחר הפרעון שיוכל לומר אשבע לך על כל תביעת ממון שבעולם חוץ מתביעה זו שאתה פטרתני מזה לעולם מבואר דאפילו על ידי גלגול נפטר מכח זה דאל"כ כיון שנשבע על שאר תביעות ממילא ישבע על זה בגלגול ושם לא נזכר גלגול בבעה"ת וע"כ דפטור סתם מהני לגלגול וע"כ דהך גלגול המוזכר סוף ח"ג ט"ס הוא או לאו דוקא וא"כ שפיר כתב דלמה הזכיר הטור גלגול ואפשר לומר דהטור דלא הזכיר תיבת לעולם מצריך גלגול ובעה"ת דלא הצריך גלגול הוא לפי שהזכיר לעולם כמו שכתב להדיא אשבע לך על כל תביעות חוץ מזו שפטרתני עד לעולם הרי דמחמת תיבת לעולם כתב כן ובזה מיושב מה שהקשה הש"ך על מה שהשמיט הטור תיבת לעולם דכיון שכתב גלגול אין צורך לתיבת לעולם אמנם דברי המחבר עדיין אינם מיושבין שהזכיר לעולם והזכיר גלגול ומ"מ לפי הבנת הש"ך דהמחבר גריר כאן בתר דעת הנ"י בשם גאון א"כ יש לומר דמה שכתב המחבר לעולם הוא על הגלגול דבגלגול גופא יש שני מינים האחד קודם הפרעון ואחד לאחר הפרעון וכיון שכתב לעולם שוב אינו משתבע לאחר פרעון כלל אפילו בגלגול ובגלגול לבד יש לומר דוקא שלא יעכב הפרעון ולא לאחר הפרעון והטור סובר כהרא"ש דגלגול לפני הפרעון בלא"ה פטור א"כ מה שכתב גלגול היינו ע"כ לאחר הפרעון א"כ תו לא צריך לעולם אך לפי מה שכתב הש"ך ס"ק ט"ו דבלא"ה צריך תיבת לעולם לשבועה עצמה לאחר פרעון דאל"כ יש לומר לשופרא דשטרי בלא"ה אין כאן קושיא על הטור והמחבר דהם מיירי מגלגול לאחר פרעון דבהא אפשר דכ"ע מודו דצריך לפרש והרא"ש פרק הכותב וטור ומחבר בא"ה לא מיירי רק מגלגול לפני הפרעון דכמו שאין צריך לפרש פטור השבועה כמו כן הגלגול משא"כ לאחר הפרעון דלא מהני נאמנות סתם לפטור משבוע' גם הגלגול צריך לפרש כנ"ל:

י ואם הביא עדים שפרעו וכו' צ"ע בכוונת הרב במה נפשך אם מצד נאמנות אתו עלה אם מתורת תנאי סוף סוף מ"ש עדים מ"ש שובר הא שובר הוי כעדים ממש וע"כ משום שהתנה בפי' דדוקא על גבו יועיל א"כ ה"ה עדים ודוקא לעיל באומר אל תפרעני שפיר אמרינן דלא בא רק שלא יוכל לומר פרעתיך והלכו אבל כאן כיון שמיעט שובר ה"ה עדים וצ"ל דאמרינן דירא משובר שמא יוכל לזייף כ"כ עד שיוכל לקיים אבל לא עדים ולענין מה שהקשה הש"ך ס"ק ט"ז פשיטא דלק"מ דכוונת הרב בזה האופן השני דפי' בהדיא והתנה עמו שלא יפרענו רק יכתוב על השטר בעצמו ואז צריך לקיים תנאו ולא מהני שובר ועל זה כתב דעדים מהני כמו באל תפרעני [דלא כר"י הלוי] ובזה שפיר יכול לומר סטראי ג"כ ובאמת נראה שהרב הש"ך הבין דברי הרב דע"כ דקאי אדמעיקרא שלא הקפיד רק בשובר על זה שייך לומר דלא היה כוונתו שובר דוקא דה"ה עדים וכמו באל תפרעני אמרינן דמ"מ לא פסל עדים רק כדי שלא ידחנו דפרעו והנכו כמו כן בהתנה שלא שלא יפרענו רק בשובר ה"ה. עדים אבל בהך דפי' בהדיא דוקא על גבו הרי דהקפיד על שובר ה"ה עדים ולמה עדים מהני ואי נימא דמ"מ לא מהני לפסול עדים א"כ למה לא מהני שובר בעדים וע"כ דפסל עדים ומזה דייק הש"ך דקאי אהך דמעיקרא ושפיר קשיא ליה כיון דבנאמנות סתם מיירי גרע מאל תפרעני דאפילו סטראי אינו יכול לטעון כל שפרעו בעדים ואמת שגם בזה יש ליישב דהכא עדיף טפי מנאמנות סתם דהתנה שלא יפרענו רק בשובר עכ"פ רק דהש"ך פי' דברי הרשב"ץ דהחילוק הוא דמעיקרא אינו תנאי רק נאמנות ואח"כ הוי תנאי א"כ מתורת נאמנות הוי נאמנות סתם אבל באמת נק"מ דמלבד מה דהרב מפרש החילוק דעליו אין הכוונה על גבו דוקא רק בפי' בהדיא ושניהם מתורת תנאי א"כ אפילו אי נימא דקאי ארישא לק"מ דתנאי עדיף מנאמנות סתם וצריך לקיים תנאו שיפרענו בשובר עכ"פ ונהי דעדים מהני אבל סטראי יכול לטעון כדלעיל סי' ע' באומר אל תפרעני אך באמת שפיר יש לומר דקאי בהתנה בפי' ומ"מ שובר לא ועדים מהני דהקפיד על שובר דירא שמא יזייף לכך הקפיד על גבו דוקא אבל עדים לא פסל ומ"מ יכול לטעון סטראי ודו"ק:

יא שלא להחרים עש"ך ס"ק י"ז דדוקא אם פטרו בפי' מקבלת חרם אבל אם לא פטרו רק משבועה יכול לכופו לקבל חרם בב"ד אפי' לנוכח ודבריו מוכרחין מדברי הר"ן פרק הכותב שכתב לחלק בין בעל הכותב לאשתו דבעינן שיכתוב נדר ושבועה ובעלמא נדר בכלל שבועה משום דמצינו באלמנה שנתחלק דין הנדר משבועה שהרי נמנע מלהשביעה והתקינו שתהא נודרת הילכך אף הוא שכתב שבועה לא נתכוון לנדר משא"כ בשאר אדם דלא נחלקו נדר משבועה כשכתב שבועה נדר בכלל א"ה בקבלת חרם דבכל אדם נחלק ק"ח משבועה דהוא קל משבועה הוי ממש כמו נדר דאשה בכתיבת הבעל:

יב חרם אחר עדות עסמ"ע וש"ך מה שכתבו לחלק בזה ולפעד"נ פשוט דעיקר כוונת רב האי גאון דאין נותנין חרם רק ליתומים דהם אינן יודעין מי חייב להם וכן אפוטרופוס אבל מי שתובע מחמת עצמו בברי אין לכתוב פתקא דלטותא כמו שכתב הסמ"ע ובספק לא שייך באדם התובע מחמת עצמו ואם בגניבה וכהאי גונא דגם הוא אין לו לידע באמת גם לו מוסרין כמו שכתב הב"ח וזה שכתב הרב דנותנין חרם אחר עדות דלגבי עדות כיתומים דמי שאין לו לידע בבירור מי הם עדיו והוי כמו יתומים לענין דין: (יג) הדין עם הלוה עסמ"ע ס"ק כ"א דזהו דוקא בנאמנות סתם אבל בנאמנות כבי תרי יכול המלוה לטעון סטראי אם לא שמוציא שובר דמבואר בו להדיא על חוב זה והש"ך השיגו דמה שכתבו הרא"ש וטור לחלק בנאמנות כבי תרי הוא בעלמא כשמביא עדים ולא בכתב יד וכ"כ הט"ז ואני תמה דבהדיא מבואר ברא"ש וטור כהסמ"ע דנהי דמה שכתב הרא"ש בסוף דבריו יש לפרש כהש"ך אבל מה יעשה במה שכתב הרא"ש בתחילת דבריו וז"ל תשובה מה שכותבין נאמנות הוא מועיל לענין זה שלא יוכל הלוה להשביע המלוה שלא נפרע משטרו אבל אינו מועיל לו כנגד עדים המעידין שהשטר הוא פרוע דנהי דהימני' טפי מנפשי' טפי מעדים לא הימני' וכו' וכן בנדון זה כתב ידו מעידו שקיבל ממנו הממון והשטר פרוע וכו' עכ"ל ויש לתמוה דהא בזו נחלקו רבא ואביי בשבועות דאביי ורבא סברי דנאמנות גם נגד עדים ור"פ פליג עלייהו דנהי דהימני' טפי מנפשי' טפי מסהדי לא הימני' וקיימא לן כר"פ והשתא תקשי מה צורך לו להרא"ש להכניס עצמו עכשיו בפלוגתא דאביי ורבא ור"פ ומאי ענין זה לזה וכי אביי ורבא לא יודו דהודאת בעל דין מועיל נגד נאמנות וה"ה שובר דהא חזינן דאפילו נגד נאמנות כבי תרי מועיל שובר בכתב ידו א"כ התם אפילו אי נימא דאלים כבי תרי או שפי' לו בהדיא כבי תרי מ"מ מועיל הכתב יד ובע"כ צריך לומר דדוקא כתב ידו המוזכר בו בפי' על חוב זה מועיל ואינו יכול לטעון סטראי אבל כתב ידו שלא נזכר בו בפי' על חוב זה כל שהאמינו כבי תרי כיון דעדים המעידין הפכו אינן נאמנין לא עדיף ספיקא דילן מעדים המעידין בפי' בהיפך לכך כתב הרא"ש דנאמנות סתם לא מהני נגד עדים דלא קיימא לן כאביי ורבא דנהי דהימני' טפי מנפשי' טפי מסהרי לא הימני' א"כ עכ"פ כתב ידו הוי כעדים המעידין פרוע סתם א"כ שוב לא מצי לטעון סטראי כדלעיל סימן נ"ח וזה ברור בכוונת הרא"ש ומבואר כדעת הסמ"ע וכמו כן צריך לומר בטור שדקדק ג"כ הטעם דנאמנות סתם אינו מועיל נגד עדים ומה צורך לזה וע"כ משום דבנאמנות כבי תרי יכול לטעון סטראי בשובר סתם וכ"ש לפי מה שהעלה הש"ך לעיל ס"ק א' דעדי הודאה ג"כ לא מהני כל שנתן לו נאמנות כבי תרי א"כ הא פשיטא דשובר זה אינו עדות מבורר דקיבל פרעון שטר זה הרי דנסתפק הש"ך ס"ק כ"ה אי מהני תפיסה דאין כאן רק ספק ואפילו אי נימא דלא מהני מ"מ פשיטא דאין כאן בירור כמו עדים דהא חזינן דבמיגו היה מהימן שאם מודה בעצמו שקיבל על חוב אחר היה נאמן וכמו כן אם היה לו מיגו דמזוייף ומיגו במקום עדים לא אמרינן והשתא כיון דעדים המעידין בבירור שהודה אינן נאמנין נגדו שכופר שלא הודה אף זה היאך יעלה על הדעת דספק זה עדיף מעדים המעידין בבירור שהודה ומ"מ אפילו לפי מה שהכרעתי לעיל דלא כהש"ך בזה דעדי הודאה מהני מ"מ הכא העיקר כהסמ"ע דהרא"ש וטור הם ג"כ מכת הסוברים דעדי הודאה מהני כמו שבארנו לעיל והש"ך גופא מודה בזה ומ"מ סבירי להו דיכול לטעון סטראי כמו שהוכחתי וע"כ משום דלא דמי עדי הודאה לכתב יד סתם דאין כאן הודאה על פרעון זה לכן נראה ברור דהעיקר כהסמ"ע בזה:

יד שאין מועיל הנאמנות הש"ך הקשה דלהמחבר דהביא סברת הי"א לעיל סימן ס"ה דגם בזה חיישינן לקנוניא אין נ"מ בדין זה ובתומים תמה דנ"מ בשטר שאין בו אחריות או שרוצה לפרעו מיד ולקרוע השטר:

ועדיין לא הועיל כלום דהא הש"ך גופא כתב נ"מ דקמש"ל דלא יועיל נאמנות להחזירו וכתב דזה נלמד מהך דלעיל סימן ס"ה בשטר הנמצא דלא מהני נאמנות א"כ כמו כן בהך כיון דבשטר הנמצא אינו מועיל נאמנות ואם רוצה שישבע שלא יונח השטר צריך לישבע או שיפטר הלוה בשבועה ואם שניהם רוצים לישבע יתפשרו א"כ כמו כן בשטר היוצא מתחת ידי אחר דלהמחבר דאיתרע גם בזה אין חילוק ומ"ש דכתבו בשטר היוצא מתחת ידי אחר אבל להרא"ש דלא איתרע אתי שפיר דקמש"ל אף דלא איתרע וגובה בו אינו מועיל הנאמנות לפטרו משבועה ומ"מ אין כ"כ קושיא על המחבר אם בא לאשמועינן דין דאפילו לדעת הרא"ש אינו מועיל הנאמנות:

טו שיש בשטר נאמנות עש"ך ס"ק כ"ט בשם הד"מ ודבריו מגומגמין ולא העתיק יפה לשון הד"מ והרא"ש ועיקרן של דברים הוא כך דאם האמין שמעון לראובן ולבאי כחו אם זה טוען שפרע לראובן אף קודם שנתן הרשאה ליודא יודא גובה בשטר בכח הרשאה שהרי אומר שפרע לראובן ויש לראובן נאמנות ומועיל גם לגבות יודא אמנם אם טוען שפרע ליודא בעצמו אז הדין אם טוען שפרע לו קודם שהביא הרשאה מראובן ואח"כ הביא הרשאה לא מהני נאמנות שהרי אומר שפרע ליודא שיתנם לראובן קודם ההרשאה אבל אם טוען שפרע לו אחר ההרשאה אז מועיל הנאמנות גם לו אבל בטענה שפרע לראובן בעצמו או שלח שליח לו לפרוע לו זה אינו מועיל לעולם אפילו ליודא אפילו קודם ההרשאה כן מתבאר מתשובת הרא"ש וד"מ לק"מ והרב הש"ך גימגם בלשון הד"מ ודרכו לא ידעתי ועיין היטב ברא"ש וד"מ ותראה כדברי (טז) כפרן בדבר אחד בעדים בטל הנאמנות נראה לפע"ד דהיינו דוקא בנאמנות בשטר לענין לפטרו משבועה דבזה שפיר יש לחלק בין הא דאמרינן בעלמא דהוחזק כפרן לממון זה לא הוחזק כפרן לממון אחר דהתם הטעם דיש לומר דחשש מלוה ישנה היה לו הילכך לאותו ממון אינו נאמן אבל לממון אחר לא הוחזק כפרן אבל לענין שבועה לא מהני דמ"מ כיון דחזינן דחשוד לטעון שקר לעוות הדין א"כ אף כאן יש לחוש כן אבל שישבע לשקר אינו חשוד ומהימן בשבועה הילכך בנאמנות במלוה ע"פ לא אמרינן דבטל הנאמנות שלא יטול אפילו בשבועה דבשביל שהוחזק כפרן במקום אחד לא נחשד כאן שישבע לשקר רק שיטעון שקר לעוות הדין כמו שם וכן מוכח להדיא בתשובה אשכנזית שהביא ב"י שהביא ראיה לדין זה מאשה העוברת על דת שאמרה פלוני חכם טיהר לי הדם ואשתכח שיקרא דיוצאת שלא בכתובה וכתב ואין לחלק דשאני ממון מאיסור חדא דהתם נמי מפסדת כתובה ועוד דהתם מפסדא כתובה לגמרי הכא עכ"פ בשבועה הרי להדיא דכל דין זה הוא רק לשבועה ולא לממון דאל"כ תירוץ השני אינו כלום גם העיקר כתירוץ השני דתירוץ ראשון הוא תמוה דאי ס"ד דהך דהתם חשוב כמו ממון אם כן תקשי הא בעלמא הוחזק כפרן לממון זה לא הוחזק לממון אחר וע"כ דממון לא מקרי חשוד משום חשש מלוה ישינה ואשתמוטי קא משתמיט משא"כ שם גם בלא"ה דברי התשובה תמוה שכתב דכתובה דהתם הוי ממון דכי היה התם סיכסוך בכתובה רק הפסד כתובה ממילא בא דמה יש לו לעשות כיון שאינו יכול להאמינה באיסור וע"כ כתירוץ הב' אם כן מבואר דין הנ"ל:

יז אם העדים עצמן. עש"ך שהאריך להקשות דהא ע"כ בכתב ידן יוצא ממקום אחר דאל"כ אפילו בסיפא נאמנין וא"כ ברישא למה נאמנין והירושלמי באין כתב ידן יוצא ממקום אחר אחר איירי כדלעיל סימן מ"ג ובאמת אין זה הכרח ואדרבא פשיטא דבסיפא אפילו כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין דמשוי נפשייהו רשיעי שהרי חתמו בפי' על הנאמנות וכתבו שהיה בציוי הלוה וזה שקר והרי הפסידו ללוה דהמלוה גובה בנאמנות שלא כדין וכל היכי דמשוי נפשייהו רשיעי לעולם אין נאמנין כדלעיל סימן מ"ו ובש"ס כתובות י"ח מ"ב ומה שהאריך הש"ך ס"ק ל"ג עמ"ש לעיל ס"ס מ"ב ולעיל סימן ס"א בזה:

יח אע"פ שעבר הזמן. עסמ"ע ס"ק ל' והש"ך ס"ק ל"ז כתב עליו וקשה קצת דלפי זה בנאמנות כבי תרי לא יועיל אלא תוך הזמן עכ"ל ולא ידענא מאי קאמר דהא דברי הסמ"ע מבוארין בהיפך ושיעור דבריו דאין כוונת המחבר לומר בזמן קרוב אחר הזמן דזה אין צורך לאמרו דהא פשיטא שנתכוון בנאמנות לאחר הזמן דבתוך זמן אין צורך לנאמנות רק כוונת המחבר אפילו היכי דלא שייך הכרח זה כגון בזמן רב אח"כ דאז יש לומר דלא כיון רק על זמן קרוב מ"מ מועיל הנאמנות כל זמן שהשטר בידו והרי מבואר דהסמ"ע פי' דברי המחבר אפילו במקום דלא שייך הכרח זה:

יט אא"כ פי' שפטרו ממנו ויורשיו. עסמ"ע ס"ק ל"ג וש"ך ס"ק ל"ח שיש חולקין בזה והוא במה שאמרו פרק הכותב דאבא שאול בן אימא מרים סובר דנאמנות לא מהני נגד יורשין כלל ואולם הרי"ף פרק הכותב כתב דהא דאמר ר"נ אמר שמואל הלכה כאבא שאול הייינו דוקא בלא פי' בין ממני בין מיורשי אבל אם פי' מועיל לכ"ע ויש לתמוה על דבריו דאי בלא פי' מיירי א"כ מה זה שאמר לא הוא ולא יורשיו משביעין אותה אבל מה אעשה במה נפשך אם בכלל לשון זה יורשין הרי פוטרה מיורשין ואי אין בכלל לשון זה יורשין פשיטא דיורשין משביעין אותה ומאיזה צד נאמר דפטורה גם מיורשין והריטב"א והנ"י דחקו עצמן בפי' דברי הרי"ף דלשון זה כולל יורשין רק כיון דמ"מ לשון שאינו מבורר היא לא עקרינן תקנתא דרבנן בשביל זה וזה דחוק מאוד ובאמת כוונת הרי"ף פשוט דוודאי לענין יורשין יש לדון משני צדדים האחד דכלנה הוא כל מה דאביהן הוי מצי למטען טענינן ליתמי כמו שפירש"י הטעם במשנה ואולם התוספות פרק שבועת הדיינים השיגו על טעם זה דהא חזינן בכתב לה נדר ושבוע' מ"מ יורשין משביעין אותה לזה נתנו הם טעם דלא מכח אביהן הוא רק תקנה בפני עצמה שחששו לתקנת היורשין וזהו כוונת הרי"ף דאבא שאול סובר דכל הלשונות הללו אינם במשמע יורשין כלל דמהאי טעמא הביא בש"ס הך ברייתא לחלוק אכל הני אמוראי דמעיקרא דסברי דנקי נדר מנכסי אילן הוי יורשין בכלל ואתי אבא שאול למימר דכל הני לא משמע יורשין כלל תדע שהרי כלל דלא נדר ודלא שבועה מנכסי ג"כ בכלל שלא תשבע ליורשין וזהו פשיטא דלא משמע יורשין כלל דאל"כ למ"ד דסובר דלית הלכתא כאבא שאול יהא הדין בדלא שבועה מנכסי שלא תשבע ליורשין ובהא כ"ע מודו דלא נפטרה מיורשין ובע"כ דאבא שאול סובר להיפוך דכל הלשונות הללו אין יורשין בכלל אבל מ"מ מדינא אין היורשין משביעין אותה דמדינא אין שבועה ליורשין רק דטענינן להו מה דאביהן הוי מצי למיטען וכאן כיון דהאב פטרה מצידו ממילא ליכא שבועה ליורשין אבל מ"מ כיון שהוא לא פטרה מיורשין חייבת לישבע מצד התקנה דהבא ליפרע וסובר ג"כ כפי' התוספות דתקנה זו אינה מצד האב כלל רק מצידם לכך חייבת לישבע אבל בפטרה מיורשין מודה אבא שאול ובאמת שזו היא קושיא גדולה להנך דמפרשי דאבא שאול חולק אפילו בנאמנות בפי' ליורשין ולפי זה אם לא נפסוק כאבא שאול יהא הדין בלא נדר ובלא שבועה סתם תפטור מיורשין דהא זה שמענו מאבא שאול דיורשין בכלל לשון זה שהרי השוה זו לדלא שבועה מנכסי אילן ובאמת בזה ליכא למ"ד שתפטור מיורשין וע"כ כמו שכתבתי איברא דהא וודאי קשיא להרי"ף מהך סוגיא דר"ש דמוקי לה בפלוגתא דאבא שאול וקאי ארישא נדר ושבועה ש"מ דאפילו בנאמנות בפי' חולק אבא שאול וכ"כ התוספות שם להדיא בשם ר"מ אלא דבתוספות גופא יש להבין דשם במשנה כתב לה נדר ושבועה כתבו התוספות תימה למה הזכיר נדר דלא שייך רק באלמנה ועליך מיירי בגרושה ותירצו משום דבעי למיתני סיפא על יורשי דשייך בנדר נקט רישא נמי נדר וכתבו עוד דמ"מ קשה ברייתא דלקמן דלא מיירי ביורשין כלל ויש לתמוה הא הך ברייתא דאבא שאול באמת מיירי ביורשין רק דסובר דלא מהני פטור דידי' אפי' פטרה בפי' ליורשין וא"כ שפיר נקט נדר ואתי שפיר טפי ממתניתן דכולה מיירי ביורשין ומזה מבואר דהם מפרשים כהרי"ף דאבא שאול סובר דלשון זה אינו במשמע יורשין כלל ומ"מ. היה בדין שלא תשבע כיון דהאב אינו יכול להשביע שוב לא טענינן ליתמי רק מצד המשנה דלא מיירי מכח האב יכולין להשביעה כמו שפירשו התוספות בעצמן בשבועות וצריך לומר דסבירי להו באמת דהך סוגיא חולקת עם הסוגיא דשם דהכא מפרש מילתא דאבא שאול כנ"ל והתם קאמר דפליג באמת אתנא קמא וכן סובר הרי"ף וצ"ע ואין להאריך כאן אמנם מה שיש לדון בכאן הוא מה שהקשה הש"ך דלמה סתם רמ"א כאן ושם גבי כתובה הביא דעת החולקין נאחנות מפורש לא מהני ליורשין ומה שנראה להש"ך ליישב בפשיטות הוא כך חדא דהתוספות בשבועות הנ"ל הקשו על רש"י מהך דנדר ושבועה דמוכח דשבועה לאו מכח אב הוא ומטעם זה פירשו דהוא משום צררי אמנם בספ"י פרק הכותב כתב בשם חכם אחד ליישב דמ"מ כיון דיש שבועה לגבי יורשין ג"כ מכח האב אף דהוא פטרה נשאר זכות זה ליורשין כמו שלא היה נאמנות כלל אמנם זה לא שייך רק אם הוא לא פטר מיורשין אבל אם הוא פטר מיורשין נהי דנאמר דאין כח בידו לחייב ליורשין היינו מה שבא מצידם אבל בשבועה הבאה מכחו והוא פטר בפי' שלא יועיל כחו ליורשין פשיטא דלא חשבינן לגבי יורשין כאילו אין בו נאמנות אפילו מלוה עצמו דהא הוא נתן נאמנות מצידו והיאך נצטרף זכותו ליורשין ודו"ק ולפי זה בכתובה סבירי להו כדברי התוספות דשבועה אינה מכחו כלל רק מחשש צררי וכדומה אבל במלוה פשיטא דעיקר הטעם משום אישתבע לי דאין כאן חשש אחר א"כ אם הוא פטר דוקא כשלא פטר ליורשין אז אמרינן כסברת החכם הנ"ל דהשאיר מכחו ליורשין ולגבי יורשין לא נתן נאמנות כלל אפילו לו אבל אם פטר בפי' ליתמי כיון דאביהן לא הוי מצי למיטען מהני נאמנות גם ליורשין ודו"ק היטב:

אבל בלא"ה נראה לפע"ד דלק"מ דלא על חנם זכרו מחלוקת ר"ש ורבנן כל זמן שתובעת כתובתה דמבואר דוקא בכתובה דבשט"ח לא שייך זה כמו שאבאר דוודאי יש להבין באמת טעמו של אבא שאול דאפילו פטרה בפי' מיורשיו לא מהני דכי לא יוכל אדם לחייב עצמו ונכסיו וליתן במתנה מה שירצה ואיכא מ"ד דאפילו קנין לא מהני ועיין חלקת מחוקק סימן צ"ח שם דכתב דהרב דלא הזכיר קנין סובר דאפילו קנין לא מהני ודלא כהש"ך כאן ע"ש ויש להבין באמת מ"ש לכן נראה דעיקר הטעם הוא כיון דחייוב הכתובה אינה כלל על הבעל כל זמן שהוא חי והיא תחתיו ולא ניתנה כתובה לגבות מחיים ומהאי טעמא סבירי להו להרבה פוסקים לקמן סימן פ"ו דלא נשתעבד מדר"נ שאין כאן חייוב ושיעבוד על הבעל כל זמן שלא באה לכלל גבי' ולפי זה העיקר החייוב חל על היורשין לאחר מותו הילכך כיון דהחייוב בעצם על היורשין הוא שפיר לא תפרע רק רק בשבועה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים ואין כח בידו לחוב ליתומים שישלמו מנכסיהם בלא שבועה דנכסי יתומים מקרי דלאחר מיתה מתחיל החייוב עליהם ולפני מותו אין כאן חייוב משא"כ בהלואה כל שנתן לו נאמנות אם כן הרי נתברר כל רגע ורגע שהשטר בידו אם מחייב עצמו לשלם לו והוי כהודה ומחייב עצמו עד רגע לפני מותו אם כן אין זה מנכסי יתומים כלל כי הנכסים נתחייבו לו רגע אחד לפני מותו כי אז נתחייב האב מחמת נאמנות ולא נפרע בוודאי אחר החייוב ומה לי אצל היורשין אמנם בלא פי' ליורשיו אמרינן דכך היה נאמנות שלו שלא יועיל אם ימות אבל אם נתחייב לחלוטין אף אם ימות א"כ הרי רגע לפני מותו נתחייב בבירור גמור והיאך יפקעו היורשין חייוב זה מה שהאב נתחייב בזמן שבוודאי לא נפרע אחר החייוב לכך בזה כ"ע מודים דמהני נאמנות ונוטל מן היתומים בלא שבועה משא"כ בכתובה דאין עליו שום חייוב רק על היורשין כנ"ל ברור בכוונת הרב:

כ ומיורשיו עסמ"ע ס"ק ל"ב דהיינו דוקא אם באו מצד אביהן אבל כשיאמרו אנו פרענו לאו כל כמיני' להפקיע ממונם והש"ך השיג עליו [ובתומים הקשה קושיא זו ולא ראה כי היא קושית הש"ך והש"ך כתב לדחות ובדחיה זו ראיית התומים אינו] מדברי הבעל התרומות ובעל העיטור והאמת אתו. אמנם נראה לפע"ד פשוט דהיינו דוקא אם הניח האב ממון הרבה שיש בו לפרוע שני פעמים החוב אבל אם לא הניח האב רק כשיעור החוב או יותר ולא לשלם עוד פעם שנית בהא פשיטא אף דיש לו נאמנות מ"מ כיון דלפי טענת היורשין הם משלמין מכיסם בהא פשיטא דלא יועיל נאמנות האב להפקיע מעות היורשין משלהם אף דהמלוה אומר שלא נפרע ועדיין מעות האב קיים מ"מ הם מכחישין אותו בזה ואין כח באב אפילו למ"ד דיכול לפטרו גם נגד היורשין היינו משום דיכול לעשות בשלו בחייו מה שירצה משא"כ במעות יורשין וזה ברור:

והנה הש"ך הביא דברי בעה"ת שיש רוצים לומר להיפך דדוקא בטענה שיטענו שהם פרעו הימניה שלא יעיז נגדם כמו שלא יעיז לו אבל בבאים בטענת אביהם לא הימני' ובעה"ת חולק עליהם ולפע"ד שדבר זה מחלוקת תנאים ויתיישבו הרבה קושית בש"ס כמו שאבאר והוא דוודאי יש להבין במילתא דאבא שאול בן אימא מרים דקאמר בין דלא נדר נקי נדר מנכסי אילן לא הוא ולא יורשיו משביעין אותה אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים ויש להבין מה זה דקאמר לא הוא ולא יורשיו משביעין אותה איזה שבועה וע"כ שבועת הבא ליפרע אם כן מה קאמר אבל מה אעשה דמשמע דדין הקודם הוא לולי משנה דהבא ליפרע וקשה לולי משנה זו מה שבועה יש דפטרה גם קשה דאבא שאול החליט מקודם דלא הוא ולא יורשיו משביעין ואח"כ כתב אבל מה אעשה דהיינו דמשביעין אותה וכך הוי ליה למימר בדין הוא דלא ישביעו אבל מה אעשה והיאך כתב מקודם לחלוטין גם קשה בגוף מילתא דאבא שאול במה נפשך אם סובר דלשון זה אין יורשין בכלל א"כ מה ס"ד דלא הוא ולא יורשיו משביעין הא אין יורשין בכלל ואי דלשון זה כולל יורשין אם כן מאי איכפת ליה המשנה הא לא נאמרה רק בלי נאמנות לכן נראה דהך מילתא דאבא שאול הפי' כך דוודאי יש לגבי יורשין שני מיני שבועות האחד שיאמרו אנו פרענו כמו האב ושבועה זו אינה שבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים כלל דמה לי הם ומה לי האב ושבועת הבא ליפרע הוא אף שאין טוענין כלל רק שמא פרע האב וזהו כוונת אבא שאול דודאי לשון זה כולל יורשין ג"כ ובאמת כך הדין דלא הוא ולא יורשיו משביעין אותה והיינו לולי תקנה דהבא ליפרע דאז אין כאן שבועה רק שפרעו הם ובזה באמת פטרו דלא יעיז נגדם אבל מה אעשה שהרי חדשו חכמים שבועה ליתומים בלי טענה כלל רק מחשש שאביהם פרע ובזה לא שייך נאמנות כיון דאינו מעיז נגדם ובהא גופא פליג ר"ש ורבנן שם דר"ש סובר כל זמן שתובעת יורשין משביעין אותה והיינו כאבא שאול דנאמנות אינו רק מה שפרעו הם ולא מצד אביהם כסברא קמייתא של בעה"ת וא"כ לפי זה תליא הך דלר"נ דפסק כאבא שאול ממילא העיקר כסברא הנ"ל ולהפוסקים דפסקו כרבנן פטור מכל שבועה אפילו שבועת הבא ליפרע כנ"ל. וצע"ג כי לשון הש"ס מורה כן בבירור ומיושבין כמה קושיות ולפי זה בהא לית פלוגתא כלל אי נאמנות בפירוש מהני ליורשין דבהא כ"ע מודו ולא נחלקו רק כהנ"ל וצ"ע כי כל הפוסקים לא פירשו כן:

כא יורשיו בכלל. ואם כתב הבאים ברשותו יש מחלוקת אם יורשין בכלל וכתב הש"ך בשם הב"ח דהעיקר כהרמ"ה דיורשיו אינם בכלל באים ברשותו. ואמת שכן מוכח לכאורה להדיא במשנה דנקט ולא ליורשי ולא לבאין ברשותו וקשה הא באין ברשותו יורשין בכלל וע"כ כדעת הרמ"ה וצ"ע:

כב מת לוה בחיי מלוה וכו' נאמנות סתם. עסמ"ע וש"ך דהפי' נאמנות סתם לא ליורשי מלוה אבל ליורשי לוה יש נאמנות דאל"כ אין אדם מוריש שבועה לבניו ויש להבין לפי פירושם למה לי דנקט מת לוה הא דין זה הוא בלוה חי ג"כ צריכין היורשין לישבע כיון דלית להו נאמנות וע"כ דקמש"ל אפילו מת לוה נוטלין בשבועה ולא הוי אין אדם מוריש ולפירושם שם פשיטא כיון דמלוה חי נוטל בלי שבועה מאי אין אדם מוריש יש כאן וצריך לומר דמ"מ יש רבותא דוודאי בלא"ה יש לתמוה לפירש"י שנתן טעם מנכסי יתומים דנשבע משום דאביהן הוי מצי טעין אישתבע לי וקשה בנאמנות סתם למה ישבע נגד יורשין הא האב לא מצי טעין כלל וצריך לומר כמו שכתבתי לעיל בשם חכם אחד הביאו הרב בספ"י בכתובות שם דמ"מ כיון דלא נתן נאמנות ליורשין חשבינן לגבי יורשין כאילו לית ביה נאמנות כלל ועדיין לא יטלו כלום כמו בשאר יורשין קמש"ל דלענין זה שאני אמנם נראה לפע"ד דכוונת המחבר בפשיטות במת לוה ונאמנות סתם ומ"מ אין זה אדם מוריש מטעם הנ"ל כיון דהאב לא היה צריך לישבע נגד הלוה אף דנגד היתומים היה צריך לישבע לא היה זה מצד הדין דטענינן ליתמי כל מה דאביהן רק מחשש צררי וכדומה כמו שכתבו התוספות בשבועות הדיינין אם כן גם בזה אמרינן הבו דלא לוסיף כמו להנך דסברי דנאמנות מפורש אינו מועיל נגד יורשין מ"מ מודו דאם מת לא אמרינן אין אדם מוריש וה"ה הכא כיון דמצד הדין לא היה שבועה דלא טענינן ליתמי כלל כיון דהאב לא מצי למיטען וצ"ע:

כג אין נאמנות מועיל לגבי לקוחות הש"ך האריך להסכים דמצי לומר קים לי בתפס ובתומים חידש דנאמנות כבי תרי לכ"ע אינו מועיל נגד לקוחות ואין דבריו נראין דמה הפרש יש כיון שקדם הנאמנות ללקוחות ואית ליה קלא הוי להו להזהר שהרי ידעו דפסל כל עדים המעידין על פרעון (כד) משלם המקצת שהודה בו ונשבע היסת כך הם דברי הרמב"ם פרק ט"ו מהלכות מלוה וכתב ה"ה וז"ל ומדברי רבינו יש ללמוד דנאמנות מועיל בין בכלו בין במקצתו וכך כתבו ז"ל בין בנאמנות לוה בין בנאמנות מלוה עכ"ל ויש לתמוה על דבריו מה הי' דעתו ללמוד מדברי הרמב"ם אם בא ללמוד בנאמנות ממלוה ללוה היאך שייך ללמוד מה שהרמב"ם כתבו בהדיא דאם הודה מקצת או כופר הכל ישבע היסת ומועיל נאמנות וע"כ דכוונתו להוכיח בנאמנות מלוה למלוה וכ"כ הרב בעל גי"ת בכוונת ה"ה והשתא תקשי אם כוונתו להוכיח ממה שפטרו הרמב"ם בהיסת ולא הצריכו שבועה דאוריית' דהא זה אינו כלל מטעם הנאמנות דהא הנאמנות אילו רק לבטולי שטרא לא למלוה ע"פ ומודה במקצת נשבע מדאורייתא על פה וע"כ כמו שפירשו הב"ח והש"ך וגי"ת דטעמא דמודה במקצת חייב שבועה מדאורייתא משום דבכולי בעי דליכפרי' והאי דלא כפרי משום דאין אדם מעיז וכאן מעיז ומעיז דיש בו נאמנו' מסייעין לו והשתא פשיט' שאין ללמוד בנאמנות מלוה למלוה שיועיל במקצתו דהתם פשיטא דאין כאן מיגו דאי בעי כופר הכל כמו שכתבו התוס' להדיא בפ' הכותב דהוי מיגו בדדמי ואם בא ללמוד מעיקרא של נאמנות דלמה לא יצטרך לפרוע הכל כיון שלא האמינו רק בכולו ג"כ לא מוכח לפי טעם הנ"ל דהכא משום מיגו פטור ושם לא שייך מיגו ועוד דאפילו לא נדון זה בגדר שיכול להעיז מ"מ לפטור ממון פשיטא דמהני מיגו אפילו היכי דהוי מיגו דהעזה משא"כ שם דליכא מיגו דהוי בדדמי באופן שלא נתברר לי לכאורה דברי ה"ה ז"ל ומה שנראה בכוונתו והוא דפשיטא דלא סבירא ליה כדעת הב"ח וש"ך וגי"ת דמתמת הנאמנות יכול להעיז דמה ענין העזה לזה ואדרבא מחמת הנאמנות אומר כן ואין זה סייוע שפרע ואהא קשיא ליה לה"ה למה לא ישבע שבועה דאורייתא כדין מודה במקצת במלוה ע"פ ומזה הוכיח ה"ה דטעמו הוא שלשון הנאמנות בסתם הוי כאילו פי' בין בכולו בין במקצתו וכיון שהשוה נאמנות בכולה לנאמנות במקצתו א"כ כמו דבזה יאומן בהיסת כמו כן במקצתו כמו שכתב הט"ז ושפיר הוכיח דכמו כן להיפך בנאמנות לוה למלוה אם נתן נאמנות סתם הוי כאילו פי' בין בכולה בין במקצתו וזה ברור בכוונתו ודלא כהב"ח וגי"ת וש"ך ותמהני היאך לא ראו דברי ה"ה הללו שהוא כמעט בפי' היפך דבריהם ועיין מ"ש בזה לקמן סימן פ"ד דיש מקום לומר להיפך דוקא בנאמנות בכולה דידע דלא יעיז נגדו האמינו משא"כ במקצתו דיכול להעיז מ"מ מהני דהוי כאילו פי' ע"ש שהארכתי. ונידון מה שכתבו דמהני אפילו ת"ז תמה בתומים דהא אפילו מלוה ע"פ אינו נאמן לומר פרעתי ת"ז וצריך לומר דאנן אמרינן דלענין טענת פרעתי ביטל השטר והוי כמאן דליתא א"כ בלי השטר היה נאמר פרעתי ת"ז במיגו דלהד"ם לכך גם השתא נאמן לומר פרעתי ולפי זה נראה ברור דאם מלבד השטר יש עדים המעידין על הלואה ועל הזמן אינו נאמן לומר פרעתי ת"ז אפילו בנאמנות לכ"ע דבזה אפילו ביטל השטר אינו נאמן מצד העדים כנ"ל:

תוכן העניינים

תפארת יעקב חושן משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה