תפארת יעקב חושן משפט חלק א· רבי יעקב גזונדהייט
על חו"מ סימן ע
א
אסור להלוות בלי עדים והקשו על זה דמה מועיל בעדים הא יכול לטעון פרעתי לפי מה דקיימא לן המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים ובתומים ביקש ליישב דלא חיישינן רק שישכח ויטעון ספק ובהלואה יפטר משא"כ בפרעון ולכאורה יש סעד לדבריו ממה דפריך פרק כל הנשבעין וליתוב לי' בעדים ומשני טריחא ליה מילתא וקשה הא בהכרח צריך ליתן לו בעדים דאל"כ עובר על לפני עור שיתבענו פעם שנית וישבע ויטול וליכא למימר כיון דצריך שבוע' דהשתא נמי חייב לישבע היסת וחומר שבועת שקר שוה בשניהם גם אין לחלק דלא יגזול מחבירו רק בהלואה חיישינן דלא ישלם דהא כיון דחשוד על השבועה פשיטא דחשוד לגזול ולפי הנ"ל ניחא דכל החשש הוא דישכח ויטעון ספק ובשכיר לא ישבע ויטול כשיטעון ספק אמנם גוף דברי הרב הנ"ל לא נהירין דמוכח בירושלמי פרק שבועת הדיינין דרב סובר איני יודע אם נתחייבתי חייב ע"ש. ועוד היאך שייך גורם קללה לעצמו דזהו אם חבירו כופר כמו שפירש"י שם אבל אם אומר ספק למה יקללוהו הא נראין הדברים דהאמת אתו הרי דחייב לצאת ידי שמים ואיכא מ"ד אפילו בדיני אדם גם לשון הפסוק תאלמנה שפתי שקר הדוברים על צדיק עתק מורה בבירור דאומר עליו שהוא משקר משא"כ בספק אינו דובר עליו עתק כלל שהרי מודה שאפשר שאינו יודע גם אח"כ בעובדא דרבינא דקאמר גורם קללה מבואר דישכח לגמרי ע"ש. לכן נראה פשוט דוודאי יש חילוק בין שכחה שישכח אדם דבר שעשה ויחשוב שלא עשה והוא שדבר זה נפל ממחשבתו וזהו ענין השכחה שהאדם שוכח מה שעשה או מה שצריך לעשות אבל לא חיישינן שישכח אדם לגמרי ויחשוב בדבר שלא עשה מעולם שעשה ויהא זה אצלו בירור גמור ולא ספק בזה לא יתכן השכחה וזהו החשש כאן דאם ילונו שלא בעדים ישכח המעשה הלואה ויחשוב באמת שלא עשה כי יפול ממחשבתו משא"כ בפרעון לא שייך לומר שיחשוב בירור גמור שעשה מעשה הפרעון מה שלא עשה מעולם בזה לא יתכן השכחה ולשמא ישקר בכיוון לא חיישינן כל שמוחזק לו לנאמן. ומה שהקשינו משכיר יש ליישב דוודאי בו ביום לא חיישינן שישכח השכיר הפרעון כמו שכתבו התוספות ב"ב ד"ה בד"ה ובא בזמנו דמהאי טעמא אינו נאמן ביומא דמשלם במיגו דפרעתיך עתה דאינו מעיז דרגיל לומר פרעתיך אתמול ושכחת ולא פרעתיך היום ושכחת דלא שכיח השכחה ע"ש. והכא נמי בשכיר אין החשש רק בו ביום דלמחר עבר זמנו לא ישבע ויטול משא"כ בהלואה ומה שדקדקו שכתב המחבר אפי' לת"ח לק"מ דוודאי בת"ח יש מעלה וחסרון חסרון שהוא טרוד גדול ומצוי השכחה אצלו ומעלה שהוא מדקדק ומכוון שלא יגזול חבירו יותר מסתם אדם וזהו כוונת השואל בש"ס אפילו אנא והיינו דהיה חושב מצד שידקדק שלא יגזול והשיבו דמצד אח' יש בו גריעותא דטריד אבל בכללות אפשר דבת"ח אין לחוש כ"כ כמו בע"ה וזה שכתב אפי' ת"ח:
ב אין צריך לפרעו בעדים. כבר הסכימו כל הפוסקים כלישנא בתרא דרב אסי וכר"פ דפסיק הלכתא הכי וכ"כ התוספות בשם ר"ת פרק שבועת הדיינין אלא דבפרק השותפין ד"ה ע"ב כתבו התוספות במילתא דר"ל שם ומ"מ אין להוכיח דהמלוה את חבירו וכו' דיש לומר שהודה בפני עדים משמע לכאורה דלא ברירא להו הא מילתא דאל"כ מאי כל החרדה הזאת אם יהא מוכח כן אליבא דר"ל מה דכך הלכה וכי מצינו בש"ס משמעות במקום אחר להיפך עד שהצריכו לדחוק שהודה בפני עדים ואולי הש"ס ס"פ גט פשוט הוי קשיא להו דשקיל וטרי' התם לחלק בין מלוה ע"פ דגובה מבנ"ח ושטר דגובה משעבדי דמה נ"מ אי ש"ד תרווייהו ליגבי ואי דרבנן תרווייהו לא ליגבי ע"ש ומשני לחלק בין אית ליה קלא או לא וקשה מאי קושיא הא המלוה בעדים נאמן לומר פרעתי א"כ מאיזה צד יגבה לקוחות כיון שנאמן לומר פרעתי פשיטא דטוענין ללקוחות פרוע ואפילו מודה אינו נאמן לחוב לאחרים משא"כ שטר ולכן ביקשו התוס' לחתור דרך דר"ל לא סבר כן דהוא נמי שייך באותה סוגיא הנ"ל אבל קשה לומר דיהא כל סוגיא דהתם שלא כהלכה וצריך לומר דמשמע להו דמתניתין מיירי בגוונא דלכ"ע אינו נאמן פרעתי כמו שכתבתי לעיל סי' ס"ט ובכוונת התוספות הנ"ל נראה דהוי קשיא להו אי נימא דר"ל ע"כ בהכי מתוקמא א"כ אביי ורבא דנחלקו עלי' ג"כ סוברים כך וקשה לר' פפי משמיה דרבא דצריך לפרעו בעדים מהך דרבא דהכא לזה כתבו התוספות דאין ראיה דמיירי בהודה ואליבא דכ"ע ועמ"ש לעיל סימן כ"ד דקושית הש"ס גבי מנין להמע"ה פשיטא היא ג"כ למ"ד צריך לפרעו ע"ש שהארכתי ועיין לקמן סימן ע"ח מ"ש שם:
ג אמר פרעתיך. עש"ך ס"ק ו' שהאריך דליכא למ"ד שיחלוק על הש"ס דפרק שבועת הדיינים ובע"כ צריך לומר איזה חילוק ולזה תמה על הרב בהגה' שלא כתב שום חילוק והביא י"א דאם באו והכחישו הוחזק כפרן. ולפעד"נ דמדברי התוספות פרק גט פשוט שם מוכח כדעה זו דהם הביאו פיר"ת דצריך לברר הפי' שאם באו והכחישו אינו נאמן אבל אם לא מצאם לא הפסיד והקשו התוספות מרבא דפרק שבועת הדיינים ותירצו דרבא כרשב"ג ועוד תירצו דהכא אפילו הביאם והכחישו פטור רק דאמרינן ליה שיביאם ואח"כ הביאו פי' רשב"ם והקשו עליו וכתבו דיש מיישבים דבריו אליבא דרשב"ג וסובר דהלכה כמותו ומ"ד התם הוחזק כפרן גם כן כרשב"ג רק דסובר בהכחישו מודה רשב"ג זהו תורף דבריהם ע"ש היטב ולכאורה יש לתמוה אי נימא דזה היה להם להלכה פסוקה הך דרבא פרק שבועת הדיינים ואין לזוז ממנה א"כ כשתירצו מקודם דרבא כרשב"ג היה להם לומר ג"כ דהלכה כמותו כמו שכתבו אח"כ ביישוב דברי רשב"ם וכמו כן יש להבין דביישוב דברי רשב"ם כתבו למ"ד התם דהוחזק כפרן ולמה לא ביארו זה מקודם שכתבו יישוב הזה ממש דרבא כרשב"ג וברור דכוונת התוס' כך דוודאי פשיטא להו לתוספות מקודם דהלכתא כרבי כמו שפסקו כל הפוסקים דהלכה כרבי מחבירו ואהא קשיא להו מהך דרבא ותירצו דרבא כרשב"ג ולפי זה באמת לית הלכתא כרבא ולזה טענו על רשב"ם דפסק באמת שם הלכה כרבא וכתבו דיש מיישבים דבריו דרבא כרשב"ג והלכה באמת כרשב"ג דלא כרבי וזהו ענין חדש שאנו מוכרחים לומר לרשב"ם היפך הפוסקים דפסקו כרבי וכן פסק באמת רשב"ם שם ומעתה מעיקרא לא הוי קשיא מהך מ"ד דהוחזק כפרן דהוא סובר באמת כרבי אבל לרשב"ם דמפרש מילתא דרבי דאם לא הביאם חייב ג"כ כל שלא בירר א"כ קשיא להו הך דמ"ד דפרק ש"ה כמאן אי כרבי מאי קאמר הוחזק כפרן הא בלא"ה לא בירר דבריו ובלי הוחזק כפרן חייב ואי כרשב"ג הא לעולם פטור ועל זה כתבו התוספות דהוא נמי כרשב"ג רק ס"ד דבהכחישו חייב ורבא פליג עלי' דלרשב"ג לעולם פטור וזהו לרשב"ם אבל לתירוץ התוספות הקודם באמת הלכה כרבי ואם הכחישו חייב רק רבא כרשב"ג ור"ש כרבי וקיימא לן כרבי ולכך לא זכרו התוספות מקודם הלכה כרשב"ג ולא יישוב לר"ש רק לרשב"ם הוכרחו לומר כן ומיושב גם כן לפי זה קושית מהרש"א שם ודו"ק. ולפי זה מבואר לתירוץ זה דבאמת הלכה כרבי ולא כרבא ובהכחישו חייב אבל אינו צריך להביאם דוקא כמו שכתבו שם בשם ר"ת מתחילה והן הן דברי הרב בהגה' ולק"מ ובאמת בלא"ה הביא בתומים דעת הרבה פוסקים כדברי הרב בענין אחר:
והנה בדעת הרמב"ם נתחבטו המפרשים והנה בכ"מ בתירוץ ב' פירש דברי הרמב"ם בפשיטות דלברר הכוונה רק ליפטר משבועה ובהכחשה פטור בשבועה והש"ך נראה דמפרש כמו שכתבו הר"ן והרשב"א. לחלק דשאני חזקה דמכח שטר קא אתיא ואמת שכן כתב ה"ה פט"ו מהלכות טוען לדעת הרמב"ם אבל תמהני דאם יסבור הרמב"ם חילוק זה א"כ ע"כ דהך סוגיא דפרק גט פשוט קאי להך לישנא דפרק זה בורר דלא מחלק בזה כמו שכתב הר"ן להדיא א"כ הרמב"ם למה הזכיר הך דבפרק גט פשוט גבי ממון בעלמא לברר דלשיטה זו לא נאמר לברר רק גבי חזקה גם לפי' הכ"מ קשה דהא פט"ו מהלכות טוען מבואר דמפרש לברר ממש שהרי כתב ואם אינו יכול לקיימו מבואר דבהכחשה לא כמו שכתב ה"ה שם אמנם כוונת הרמב"ם פשוט דוודאי מפרש כל הסוגיא דפרק גט פשוט לברר ליפטר משבועה ולא לחייבו רק ה"מ באם לא מצא לקיים אבל אם באו עדים ואמרו אין זה כתב ידינו פשיטא דהוחזק כפרן דבין אם נפרש מילתא דלא רמי' על לוה או בעדים בשטר מזוייף לא שייך זה דסוף סוף זייף ואמת דוודאי אם יודע שזייף לא יביאם וכל הכוונה לברר אם יכול לקיים ואם אינו יכול לידון בחזקה וכמו כן בהלואה לעולם אינו חייב דאפילו בהכחישו להד"ם מילתא דלא רמי' עלי' הוא והרמב"ם העתיק עובדא דפרק הדיינין כצורתה לאשמעינן גבי הלואה מילתא דלא ראי' אח"כ העתיק עובדא דפרק גט פשוט כצורתה לאשמועינן דין גבי הלואה דצריך לברר דלא נאמר דוקא בחזקה ובזה מיושב כוונת התוספות דכתבו מתחילה פרק גט פשוט בשם ר"ת דבלהד"ם הוחזק כפרן ואח"כ כתבו ליישב הך דפרק שבועת הדיינים פי' ר"ת דאפילו בלהד"ם פטור וכן כתבו פרק שבועת הדיינין ולפי הנ"ל ניחא דר"ת כתב זה שם גבי חזקה ושטר ושם בלהד"ם פשיטא דחייב אבל בהלואה אפילו בלהד"ם פטור מטעם מילתא דלא רמי' כנ"ל ומיושב קושית מהרש"א שם ודו"ק) ואמת שכן עיקר הפי' בש"ס שם דאי כפי' רשב"ם דמפרש דהא דקאמר ואף רבי לא אמר אלא לברר הכוונה דבא לחזק דבריו דהלכה כרשב"ג דטעמו של רבי דצריך לברר ובאינו אומר רק חזקה מודה א"כ נראין דברי רשב"ג שלא יפסיד בשביל שהזכיר שטר והוא תמוה דפשיטא אם היה רבי חולק מטעם דלא סגי בחזקה רק בשטר פשיטא דקשה דדוקא בשטר פליג דבעי שטר אבל בהלואה דלכ"ע אין צריך לפרעו בעדים מודה רבי דלא הפסיד לפי שהזכיר עדים וברור דהפי' דרבי נמי לברר קאמר ולא להתחייב וא"כ למה אתה מחייבו ועל זה משני אנא נמי לברר קאמינא ולא להתחייב אמנם אם באו עדים והכחישו זהו ענין בפני עצמו ולא תליא בהא כלל רק גבי שטר פשיטא דאם באו ואמרו שלא חתמו הרי זייף השטר ואין כאן מקום להנצל בטענת מילתא דלא רמי' משא"כ בהלואה ואין ענין זה לזה ודו"ק היטב: והנה הלח"מ נתחבט בכוונת הראב"ד וביקש להגיה בראב"ד ע"ש ולא דק כלל כי כוונת הראב"ד פשוט להשיג על הרמב"ם שהיה מפרש דבריו כפי' ה"ה לחלק בין אמר ולא פרעתיך או פרעתיך סתם ועל זה כתב דלאו דוקא רק שם מדבר בהוה הכוונה שכך היה המעשה שאמר בזה הלשון משא"כ פרק גט פשוט דבא לומר עיקר הטענה לאשמועינן שמי שאומר כך כך הדין שפיר קאמר בפשיטות פרעתיך ולכך קאמר ואין כאן חכמה כי שינוי הלשון אינו לחלק בדין רק שם המעשה כך ושם בא לומר דין דהטוען כך כך דינו וזה ברור ולפי מה שכתבתי בכוונת הרמב"ם לא כיוון הרמב"ם כלל כמו שהבין הראב"ד ודבריו פשוטים ולק"מ:
ד אמר לו אל תפרעני. עסמ"ע ס"ק י"א דהכל מיירי באמר בפני עדים דאל"כ נאמן במיגו שלא התנה ובתומים ס"ק ה' תמה דלא כתב ה"ה רק באומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני אז נאמן במיגו אבל במודה שלא קיים התנאי כתב ה"ה שם להדיא דלא מהני מיגו והראיה דלא הקשה ה"ה על הראב"ד בגוף הדבר דאי באין עדים על התנאי אפילו אומר פרעתיך סתם יהא נאמן והיאך אמרו צריך לפרעו בעדים אלא וודאי דלא מהני מיגו כל שאומר שלא קיים התנאי ע"כ ובאמת לק"מ דפשיטא דהך תנאי לא עדיף מנתן לו בפי' נאמנות כבי תרי דאפילו עדים לא מהני ומ"מ אי אין עדים שנתן לו נאמנות אמרינן מיגו וכמו שחילק הש"ך לקמן סימן ע"א דמיגו בעיקר הנאמנות אמרינן א"כ כ"ש הכא בתנאי ואף דכתב ה"ה אח"כ דלא מהני מיגו דפרעתיך בפני פלוני ופלוני דנאמן להרמב"ם משום דמודה דלא קיים התנאי והש"ך פי' דהוי כמיגו במקום עדים התם שאני דהוי מיגו במקום התנאי וכהאי גוונא גם בנאמנות לא מהני מיגו כמבואר לקמן סימן ע"א והוי כמו עדים אבל כל שאין עדים על הנאמנות ועל התנאי דהוי מיגו בעיקר הנאמנות והתנאי לכ"ע מהני מיגו דאז לא הוי כעדים ומ"מ לא הקשה ה"ה זה על הראב"ד דיש לומר דסובר כבעל העיטור דאף מיגו בעיקר נאמנות לא אמרינן אבל לדידן דינו של הסמ"ע אמת:
ונלפע"ד להביא ראיה לדינו של הסמ"ע מהא דאיתא בש"ס בעובדא דאל תפרעני אלא באפי ראובן ושמעון דביקש אביי לומר באפי סהדי אמר ליה באפי סהדי פרעו ורבא דחה להכי קאמר באפי ראובן ושמעון כי היכי דלא לידחי'. ויש להבין מה ס"ד דאביי דבאפי סהדי אמר ליה דהא בהדיא קאמר באפי ראובן ושמעון דוקא ואם נפשך לומר דלא ניחא ליה לאביי סברת הרי"ף דהוי כפסל שאר עדים מ"מ לא הוי ליה לפטרו מטעם באפי סהדי קאמר ליה דזה אינו באמת גם הקשו התוספות לפירש"י והרי"ף דלשון לא לידחי' לא אתי שפיר כלל וכבר דחק הר"ן ז"ל ליישב זה ולפעד"נ דכך הכוונה לפי שסובר אביי דוודאי עיקר הדין בעדים המעידין על התנאי ובלא"ה אפילו מודה דהתנה עמו נאמן במיגו והשתא שפיר קאמר כיון דעיקר החייוב מחמת אותן העדים א"כ מאי אולמא הנך סהדי מהנך המעידין פרוע דהא לאלו אין תוקף יותר מאלו דליכא למימר שאף הם האמין כמו ראובן ושמעון רק כ"ע פסל לבר מהם א"כ למה אמר באפי ראובן ושמעון יאמר בפניהם ואי דירא דילכו אף ראובן ושמעון לא יועילו בלי עדי התנאי דנאמן במיגו והשתא כיון דהנך סהדי הם כשאר עדים דעלמא אם כן מאי אולמי הם מהם כיון דעיקר החייוב נולד על פיהם וזהו מאמרו באפי סהדי אמר ליה פי' על התנאי באפי סהדי אמר לו תנאי זה ובאפי סהדי פרעו ולא עדיפי הנך מהנך גם מזה יראה בבירור שלא פסל שאר עדים כלל רק מילתא בעלמא קאמר לי'] ועל זה קאמר ליה רבא דבאמת גם הנך האמין טפי מעלמא כמו ראובן ושמעון רק לפי שראובן ושמעון מצויין אצלו תמיד ובכל עת יוכל לתבעו וליפרע ממנו על פיהם משא"כ הנך אינם מצויין אצלו תמיד ויוכל לדחותו פעם לא ימצא אותם פעם לא יהא לו לפרוע וידחנו לכך קאמר באפי ראובן ושמעון כדי שיהיו מצויין אצלו תמיד לפרוע ולפי זה מוכח דינו של הסמ"ע דמיגו בעיקר התנאי לכ"ע אמרינן. ולפי זה יצא לנו דין מחודש אפי' לדעת הרי"ף דסובר דבאומר בפני ראובן ושמעון ופרעו בפני אחרים וישלם לפנינו אינו נאמן מ"מ אם פרעו בפני עדי התנאי בעצמם והם מעידין על התנאי ושפרע בפניהם אז בוודאי נאמנים ואף דגבי לא לויתי ועדים מעידי' לוה ופרע פליג רבא על אביי דקאמר אינהו אמרי אוזפי' אינהו אמרי פרעי' וסבירא ליה דחייב והיינו משום דנהי דלגבי פרעון פסולים להלואה לא נפסלו אם כן הכא לפרעון יפסלו ולגבי תנאי לא נפסלו אבל לפי הנ"ל הא ליתא דהכא שאני דגם הלוה בעצמו לא פסל כלל אותן העדים אפילו לפרעון דאי פוסלם מה יועיל תנאי שלו וכיון שאינן נאמנין לו וישקרו כ"ש שיכבשו עדותן ולא יאמרו התנאי וע"כ דבאמת האמין אותם רק אמר ראובן ושמעון כי היכי דלא לידחי' כנ"ל אבל אם פרעו באמת בפניהם נאמנים כנ"ל ועוד נדבר מזה לקמן סימן ע"א בס"ד גבי נאמנות כי האי גוונא:
ה בין שאמר לו בשעת הלואה כו. כך הם דברי הרמב"ם פט"ו מהלכות מלוה וכתב שאין חילוק בין אמר בשעת הלואה או אח"כ ומזה יראה בבירור דאם בשעת הלואה לא מהני מחאה ה"ה לאחר הלואה דאל"כ יש חילוק במיחה ולזה הר"ן דסובר בשעת הלואה וודאי לא מהני מחאה רק אחר הלואה הביא דברי הרמב"ן דמהני ועל זה כתב דהרמב"ם חולק דאין חילוק כלל והנה הש"ך השיג על דין זה ונראה לפע"ד עיקר לדינא דזה תלוי ג"כ במחלוקת הרמב"ם והרי"ף כי להרמב"ם דנאמן לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו א"כ אין שום הפסד ללוה מחמת התנאי אם כן מועיל התנאי אפילו לאחר הלואה ואין שום הפרש ובע"כ חייב לקיים התנאי משום עבד לוה כיון שאין לו שום נפקותא בתנאי זה ואם לא קיים התנאי איהו דאפסיד אנפשי' אבל להרי"ף דסובר דאינו נאמן ויש לו הפסד בפרעון זה שמא ילכו או ימותו ואין תקנה רק לשמור שוברו וזה הפסד למלוה ודוקא אם על תנאי כך נשתעבד בשעת הלואה צריך לקיים בהכרח אבל כל שבשעת הלואה לא הלוה על תנאי זה אין למלוה לכופו אח"כ מחדש שיצטרך לשמור שוברו מה שלא נתחייב בזה מקודם ולא על זה הלוה כל זה העליתי לקמן בביאור דברי הרמב"ם:
ו ואם אמר שפרעו שלא בעדים. ושכח ההתראה הרא"ש ומוכח שם דכ"ש אם לא שכח אינו נאמן ע"ש עכ"ל הש"ך ולפענ"ד להיפך מוכח מהרא"ש דמעיקרא כשהזכיר הרא"ש גוף הדין דאם אמר שפרעו שלא בעדים אינו נאמן לא כתב הרא"ש כלל ושכח התראה דאז בוודאי היה הכוונה אפילו שכח אבל מעיקרא לא הזכיר כלל רק אח"כ כשהקשה למה לא יהא נאמן במיגו דפרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למ"ד דנאמן בזה ותירץ דאין זה מיגו דניחא ליה טפי לומר פרעתיך בלי עדים ושכחתי ההתראה משיאמר פרעתיך בפני עדים והלכו דהרוצה לשקר ירחיק עדיו והכוונה מבואר דלא נימא דאף עכשיו טענה גרועה היא דפרע בלי עדים ועבר על התנאי דעכשיו יש לומר דשכח משא"כ אם פרע בפני עדים והלכו ומתו ולפי זה אם אומר שלא שכח שפיר יש להאמינו במיגו דפרעתיך בפני פלוני ופלו' והלכו דעכשיו נמי טענה גרועה היא ודוחק לומר דכוונת הרא"ש דבלי שכח בלא"ה הוי אנן סהדי דלא פרע כמו שכתב ב"י רק בשכח ס"ד שיהא נאמן ועל זה תירץ הרא"ש דאז לא הוי מיגו דהך טענה גרועה מזו אבל באמת הא ליתא דהא הב"י כשתירץ קושיא זו לא הזכיר תירוץ הרא"ש כלל וע"כ דהרא"ש לא סבר הא ומ"מ לענין הדין כיון דכל הפוסקים שלא תירצו כתירוץ הרא"ש ולדבריהם אין חילוק כלל בין שכח או לא א"כ ממילא הדין דאפילו לא שכח אינו נאמן. ובעיקר קושיא זו הביא הש"ך תירוץ בשם ה"ה וכתב דצ"ע ולפעד"נ העיקר כה"ה וכוונתו פשוט דכיון שהתנה אל תפרעני אלא בעדים הרי בפי' התנה שלא יועיל מיגו וכמו אם נתן לו נאמנות כבי תרי אם באו עדים אינו נאמן שהאמינו כמו כן אם התנה עמו שלא יהא נאמן אפילו במיגו פשיטא דתנאו קיים וא"כ זה התנה שלא יפרענו רק בעדים ואם יועיל מיגו למה יפרענו בעדים דהא יאומן בלי עדים וע"כ דהיה התנאי שלא יועיל מיגו וחייב לשלם וקיים התנאי וזה ברור:
ז נאמן שהרי הוא אומר שקיים תנאו. עש"ך שהאריך להסכים עם דעת הרי"ף ור"י הלוי דגרסי אינו נאמן וכל ראיותיו נלפע"ד שיש לדחותם דמה שהביא ראיה דמנ' ליה לשמואל דר"י בן בתירא סבר כוותיה דילמא מודה דמיגו לא אמרינן לק"מ דהא כתב הרמב"ם להדיא דזה טעות גדול לומר שלא יהא נאמן דלא יאסרם בזיקים מבלי צאת וכו' לעשות ממלוה זו מלוה בשטר [ומה שהקשו עליו דיכתוב שובר לק"מ כמו שאבאר בסמוך) אם כן פשיטא דליכא למ"ד שלא יהא נאמן וכן רב אסי מודה בזה א"כ ת"ק מודה בזה דנאמן א"כ ע"כ דריב"ב פליג דנאמן אפילו במיגו דאל"כ במאי פליגי ולפי זה נמי לא קשיא מה שהקשו התוספות דמנא ליה למקשה דשמואל מאמין במיגו דהא חזינן דר"פ ע"כ לית ליה להאי סברא ולפי הנ"ל לק"מ כיון דבזה לית מאן דאמר ולכ"ע נאמן לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני א"כ מאי קאמר כי אמריתי קמי' דשמואל אמר לי יכול לומר דהא רב אסי מודה בזה וע"כ דכוונתו דנאמן במיגו ושפיר פריך אבל ר' פפא לדינא קאמר מילתא באפי נפשיה ושפיר סובר דלא מהימן במיגו כרב אסי ואמת דהתוספות לשיטתם דמוכח מדבריהם דסבירי להו אפילו להך פירוש דשמואל סובר דמהני מיג' מ"מ רב אסי פליג גם אגוף הדין דאינו נאמן לומר פרעתיך בפני פלו' ופלו' דהם הקשו שם דמאי פריך לרב אסי לשמואל נמי קשה וכתבו דלשמואל יש לומר דמיירי באומר נתתי בפני פלוני ופלוני ואח"כ כתבו דלמאי דמפרשינן דלשמואל נאמן במיגו אתי שפיר טפי ויש להבין מאי אתי שפיר טפי נהי דעכשיו מצד דניחא לשמואל אתי שפיר אבל מצד הקושיא לרב אסי גרע דאין כאן כ"כ קושיא לרב אסי דיש לומר נתתיו בפני פלוני ופלוני ומודה רב אסי ולא פליג רק במיגו וצריך לומר דזהו סבירי להו לתוספות לעולם דרב אסי פליג בוודאי גם בגוף הדין דאינו נאמן והיינו מלשון צריך לפרעו דמשמע צריך לברר או מדאמר שמואל יכול לומר ולא קאמר מתוך שיכול לומר ש"מ דגם בעיקר הדין דיכול לומר פליגי אך מ"מ אין זו קושיא על הרמב"ם דבאמת יש לפרש דרב אסי ושמואל לא מיירי השתא כשבא לב"ד וטוענין לפנינו רק דרב אסי קאמר דכל שאמר אל תפרעני או המלוה סתם ללישנא קמא צריך לפרעו בעדים פירוש זה שרוצה לפרעו צריך שיפרענו בעדים ואז ינצל משא"כ אם יפרענו בלי עדים יגיע לו הפסד כי אסור לטעון שקר לעוות הדין ויצטרך לומר האמת שפרע בינו לבין עצמו ולא יאומן במיגו א"כ צריך שיפרענו בעדים להנצל ממנו ושמואל פליג דאין צריך לפרעו בעדים כי אין לו לחוש מאחר שיכול לומר פרעתיך בפני עדים והלכו א"כ אין צריך לפרעו בעדים כלל כי לעולם נאמן וכמו כן בהך פלוגתא דת"ק וריב"ב כך הפירוש דת"ק סובר דב"ד פוסקין כשהם באים לפנינו או יתן או שיביא ראיה שנתן כי כל כמה דלא טען שפרע בפני עדים ומתו והלכו מצריכין אותו להביאם רק אם טען שמתו אז נאמן וריב"ב סובר דכל כמה דטען דפרע נאמן שלא היה צריך לפרעו בעדים כלל מאחר שיכול לומר פרעתיך והלכו אבל לת"ק באמת היה לו לפרעו בעדים כי לא יאומן רק אם יטעון שקר וכיון דפרע בעדים מצריכין אותו להביאם ולא טענינן ליה שמתו והלכו רק כשטען הוא ובזה נסתלקו כל קושיות הש"ך ועוד אבאר בסמוך בזה. והנה מדברי התוספות מוכח בהדיא שהיה גירסתם בדברי ר"פ נאמן ולא היה להם שום ספק בזה שהרי כתבו ומיהו ר"פ וודאי לית ליה מיגו מבואר דגרסי נאמן בלי ספק כלל אלא שאני תמה דשם אח"כ הקשו על רש"י דלשון לא לידחי' לא אתי שפיר לפירושו ולפי הגירסא נאמן בלא"ה אין מקום לפירש"י כלל דמאיזה צד נאמר דפסל כל עדים דהא הוצרך לומר ראובן ושמעון שלא יוכלו לומר פרעתיך בפני עדים והלכו ומאי ראיה דפסל שאר עדים והתוספות לא זכרו שום גירסא אינו נאמן ואדרבא החליטו דהגירסא נאמן כנ"ל וצ"ע בזה:
ח אם באו אותן אחרים עש"ך שהאריך להשיג גם בזה והנה מה שהאריך בכוונת הראב"ד אינו ענין לכאן כלל דבלא"ה אין זו קושיא על הרי"ף דסוף סוף פסל כל עדים המעידין שפרעו חוץ מאלו ולענין סטראי יהא הדין איך שיהיה רק עיקר מה שיש לדון הוא במה שהקשה הראב"ד על תמיהת הרמב"ם דמה יעשו גבי נאמנות כבי תרי וע"כ דהתקנה שיכתוב שובר א"כ זהו תקנתו גם כאן אבל באמת הא ליתא ופשיטא דדברי הרמב"ם נכונים וברורים בזה והוא דהרמב"ם פתח דבריו דאין חילוק בין אמר לו בשעת הלואה או לאחר הלואה ובכל גוונא צריך לקיים התנאי ומזה מבואר דבאמת אפילו מיחה לא מהני כמו שכתב הר"ן כיון דאין חילוק וכן מבואר במשנה להדיא דנקט לאחר הלואה אל תתנהו לי ומועיל תנאי ולא נזכר במשנה שהלוה קיבל על עצמו התנאי ואדרבא אי בקיבל פשיטא דכל תנאי שבממון קיים ומדלא נזכר רק מאמר המלוה בלבד ש"מ דמועיל התנאי בע"כ ואהא קשיא ליה לרמב"ם תינח אם מתחילה הלוה בשטר אם כן מיד נשתעבד שאם יאבד השטר יצטרך לשמור שוברו וכותבין שובר וכמו כן בנאמנות דהלוה אמר למלוה מהימנת עלי הרי קיבל שיפרע בשובר משא"כ הכא כיון דמעיקרא בשעת הלואה לא נשתעבד על תנאי זה שיכתוב שובר ויצטרך לשמור שוברו א"כ היאך יעלה על הדעת שבשביל מאמר הלוה אל תפרעני יחזור דין מלוה זו למלוה בשטר שנחייבנו לשמור שוברו בע"כ מה שלא נשתעבד בזה בעת הלואה ומזה דייק הרמב"ם דבאמת אין עליו חייוב רק לפרוע בעדים ואם ימותו או ילכו לית לן בה א"כ לא הפסיד המלוה כלום ומאי איכפת ליה ללוה אם יפרענו בפני עדים לכך משום עבד לוה לאיש מלוה מחוייב לקיים התנאי כל שאין לו הפסד משא"כ אם צריך לכתוב שובר ולשמרו וליכא למימר דבאמת יש חילוק בין אחר הלואה לשעת הלואה דהא בש"ס מוכח להדיא דאין חילוק דפריך לרב אסי ולשמואל ממתניתין דמיירי להדיא לאחר הלואה וכן בריית' מיירי מיירי לאחר הלואה וע"כ דאין חילוק כמו שכתב הרמב"ם מתחילה א"כ מבואר דלעולם נאמן לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו ודברי הרמב"ם ברורים ואמת דלפי זה יש מקום לקיים שתי הנוסחאות והיינו דתליא בדין הנ"ל דהך נוסחא דגרסי נאמן ס"ל כנ"ל דלא מהני מחאת הלוה והנך דגרסי אינו נאמן ס"ל דמחאת הלוה מהני כמ"ש הרמב"ן בעל נוסחא זו א"כ אין מקום לתמיהת הרמב"ם כיון דהלוה קיבל על עצמו הוי כמו נאמנות ותקנתו שיכתוב שובר ודו"ק. והנה אם הביא עדים שמעידין שפרעו בפני אותן שאמר שיפרענו הביא הש"ך מחלוקת אם נאמן הכריע דבזה נאמן מאחר שאומר שקיים התנאי ומביא עדים שקיים ובקייום התנאי נאמן בעדים אחרים ויש לי ספק אם אותן פלוני ופלוני לפנינו ואומרים שלא פרעו אם נדון אותם ג"כ כתרי ותרי להך דעה כיון דבקייום התנאי הוי כמו תרי ותרי דעלמא ולפי זה יש סייוע להחולקין כיון דאמר אל תפרעני רק בפני פלוני ופלוני ש"מ שלא האמין אחרים אם כן ע"כ דגם בקייום התנאי פסל כולם דאל"כ מאי הועיל יביא עדים שקיים תנאו ואי דפלוני ופלוני יכחישו הוי תרי ותרי וע"כ דגם לענין קייום התנאי פסלם:
ט פטור. עש"ך שהביא שיש מחלקין בין בפני פלוני ופלוני לת"ח דבא לאפוקי עמי הארץ ולכ"ע אינו נאמן ולפעד"נ לחלק מטעם אחר דבפני פלוני ופלוני בוודאי לא היה הכוונה לפסול אחרים רק שלא יוכל לומר פרעתיך בפני עדים והלכו משא"כ בפני שוני הלכות מה הועיל מ"מ יאמר שפרע בפני שוני הלכות והלכו כיון שלא ייחדם מבואר מזה דכוונתו היה שאחרים יהיו פסולים וכן משמע לכאורה ברא"ש דבשוני הלכות לא ברירא לי' ולכך הביא הגירסא כמו שהוא ברי"ף אף שהכריע כגירסת נאמן וכ"כ רבינו ירוחם: