תפארת יעקב חושן משפט חלק א· רבי יעקב גזונדהייט
על חו"מ סימן סט
א גובה מנכסים בני חורין כתב ב"י בשם הריטב"א דיש פלוגתא אם כתב יד גובה ממתנת שכיב מרע דלהרי"ף ורמב"ם גובה דכירושה שווי' רבנן וכ"י גובה מן היורשין והרא"ה חולק דהוי כמתנת ברי ויש לי ספק בענין זה במתנת שכיב מרע במקצת בלי קנין רק בתורת מתנת שכיב מרע דאם עמד חוזר ואם מת זכה כדלקמן סימן רנ"ג אי נימא דלמ"ד דכירושה דמי וכתב יד גובה א"כ מאי אולמי האי יורש מהאי והוא והיורשין מחוייבין שניהם לסלק החוב לפי ערך כמו שטר היוצא על היורשין או דבכהאי גוונא כ"ע מודו דהחוב נפרע מן היורשין ולא מן המקבל מתנה ונראה לי דלכ"ע גובה מן היורשין דוודאי יש להבין להרי"ף והרמב"ם כיון דהך דעשאו כירושה הוא למעליותא כדי שלא תטרף דעתו ולא לגריעותא וצריך לומר דלענין ב"ח לא שייך כדי שלא תטרף דעתו דוודאי ניחא ליה טפי דלא ליהוי לוה רשע ולא ליתן נכסיו לאחר לכך גבי ב"מ דעתו שיגבה ואם הוא לא היה דעתו לזה באיש כזה שרוצה לעשות רשעות להיות לוה רשע לא תקנו רבנן וזהו במתנת שכיב מרע של כל החוב אבל במקצתו גם בזה שייך שלא תטרף דעתו שרצה ליתן לזה סך כך וכך והחוב יפרע מנכסיו שנשארו ולא לגבות מזה דמי החוב כיון שנשאר לו נכסיו שיש בהם כדי ליפרע החוב כנ"ל: (ב) וחתם למטה עש"ך בשם ריב"ם דדוקא חתימה למטה בשורה שניה אבל לא באותה שורה משמע מדברי הש"ך דמחלוקת זו היא אפילו מתחיל השטר באמצע לא בראש הנייר מלמעלה דאל"כ היה לו להעמיד עצמו אח"כ גבי הא דאמר דבראש המגילה פסול דאפילו החתימה באמצע שורה פסול ולהתוספות והרא"ש כשר וברור דהש"ך הבין דדינו של ריב"ם הוא לעולם אפילו אינו בראש המגילה צריך החתימה תחת השורה של החוב לא באותה שורה ואף דבריב"ם גופא נזכר דבר זה בראש המגילה מ"מ פשיטא דסובר ריב"ם שאין חילוק שהרי כתב דלכך פסול דלשון המשנה הוציא עליו כתב ידו משמע דוקא כעין חתימת העדים ואי נימא דכל שאינו בראש המגילה מודה א"כ מתניתן פשיטא דאינו בראש המגילה וע"כ דלא מחלק ולפי זה בטלו דברי התומים ס"ק א' מה שהשיג על הש"ך ודו"ק:
ג אפילו לא כתב שמו. זהו דעת הרמב"ן והקשו עליו למה לא יהא נאמן לומר לטופס כתבתי להחתים אחר שרצה ללות ואתה לא הלוית לו ואתה תובע ממני ועוד סופר שכותב השטרות מה יעשה בכתיבת כתב יד יתבעו ממנו כיון שהוא כתב ידו ואם נאמר דסופר שאני א"כ מהיכי תיתי נחייב אחר וכי לא יכול להיו' שהוא כתבו במקום סופר לכן נרא' דכוונת הרמב"ן בפשיטות דוודאי כל כתב יד שנכתב להחתים בו הלוה בשמו נכתב בלשון אני הבא על החתום או אני החתום מטה כמו שכתב הטור להדיא אבל כאן דכתב אני לויתי מפלוני או אני מודה שלויתי מפלוני ולא כתב החתום מטה זהו מורה בבירור דהוא עצמו הלוה וזה ברור:
ד ולא מן הלקוחות כתב הסמ"ע משום דלית לי' קלא וגם חיישינן לקנוניא ותמה הש"ך ס"ק ו' דמאי קנוניא שייך והאחרונים תמהו על הש"ך וכמעט חשבוהו לטועה בכוונת הסמ"ע דכוונתו פשוט דלכך אינו גובה מן הלקוחות דנאמן לומר פרוע ואפילו אינו אומר ומודה דלא נפרע אינו נאמן לחוב לאחרים משום קנוניא וזה מבואר בכמה מקומות דחב לאחרים אינו נאמן ע"כ. ואני תמה להיפך דהא דברי הש"ך נכונים וברורים דהא בכל שטר גובה מן הלקוחות אף דאומר דנפרע וע"כ משום דחזקה מורה מצד עצמה שלא נפרע וקשה למה לא נימא כן בכתב יד וע"כ משום דלא גבי מלקוחות אינו חושש להניחו כמו שכתב הרמב"ן להדיא א"כ היאך אתה אומר דלכך לא גבי מן הלקוחות הואיל ונאמן פרעתי הלא הא בהא תליא ובהכרח אתה צריך להמציא טעם אחר בלקוחות דלא תליא בטענת פרעון והיינו משום דלימא לי' קלא ומהאי טעמא נאמן לומר פרעתי א"כ קשה על הסמ"ע שנתן טעם לגבות לקוחות משום קנוניא ומזה המציא הש"ך אופן קנוניא והקשה הא גם בשטר יש לומר כן וע"כ דשטר שאני דמצד עצמו ידעינן דלא פרע וע"כ דבכתב יד יש חסרון מה שאינו בשט' היינו משום דלא גבי לקוחו' ומבוא' דלא כהסמ"ע וכמו כן לטעמו של הרא"ש דיכול לומר שכחתי דהי' כתב ידי אצלו והיינו משום דלית לי' קלא שכחו א"כ מבואר דיש בכתב יד טעם דלית לי' קלא דלכך יכול לומר דהוא היה חושב דהוא מלוה ע"פ וכ"ש לקוחות דלא גבי ועכ"פ מבואר דהטעם בכתב יד דלית ליה קלא [ובלא"ה גם כוונת הרא"ש דהואיל דלית לי' קלא ולא מהני לגבות לקוחות שכחו] ובלא"ה אבאר בסמוך דכוונת המחבר בהכרח כסברת הרמב"ן ועכ"פ דברי הש"ך נכונים:
ה אבל אם טוען פרעתי. משמע דקאי אפי' נתקיים יכול לומר פרעתי וכ"כ הש"ך ס"ק ז' בשם בעה"ת אלא דבעה"ת נתן טעם דלכך אין הדיינים מוציאין קול דחותמין אף שלא קראוהו ויש לתמוה מה צורך לו לטעם זה הא בהדיא איתא בש"ס משעת כתיבה שיעבד נפשי' ופי' רשב"ם דהואיל דמתחלה נכתב שלא על דעת כן אין כח ביד ב"ד להחשיבו שטר גמור אח"כ א"כ לק"מ דמ"מ אינו מועיל הקול לגבות לקוחות לכך יכול לטעון פרעתי אמנם הבעל התרומות לטעמי' אזיל דסובר דלכך יכול לומר פרעתי דיכול לומר בשעת פרעון שכחתי דמסרתי לך כתיבת ידי דהואיל דלית לי' קלא שכחתיו ולפי זה לאחר שהוחזק דאז יש לו קול נהי דלא גבי מלקוחות מ"מ היאך שכחו הא היה לו קול אח"כ והיאך פרעו אחר שנתקיים לזה הוצרך בעה"ת לתרץ דהדיינים חותמין בלי קריאה ולפי זה לשיטת הרמב"ן ורוב המחברים דהטעם משום דאינו חושש להניחו בידו כל שאינו גובה לקוחות אין צורך לדברי בעה"ת דמ"מ לא גבי דלא שיעבד נפשיה בשעת כתיבה לכך נאמן פרעתי ולפי זה מיושב מה שהקשה בתומים דהא בכתב יד הקיום מדאורייתא וצריך לקרות וביותר היה לו להקשות דלעיל סימן מ"ו כתב רמ"א דדייני קיום פסולין אם הם קרובים ולמה לא הגיה כאן דלאחר שנתקיים לא ולפי הנ"ל ניחא דהמחבר נמשך אחר דברי הרמב"ן א"כ לא תליא בהא כלל כמו שכתבתי [ובעה"ת גופא לא סבירי ליה כהרשב"א דהך דדיינים חותמין אף שלא קראוהו הטעם דקיום דרבנן או דסובר דאין חילוק בין קיום כתב יד לקיום שטר כמו שכתב להדיא שער י"ג הביאו הש"ך ס"ק י"ב] וראיתי מי שרצה ליישב קושית התומים הנ"ל דמ"מ סכום המעות אין צריך לקרות ולא דק דזהו לטעמו של הרמב"ן כנ"ל אבל לטעם בעה"ת עכ"פ לא שייך לומר ששכחו כיון דקראו שמו ושם המלוה וליכא למימר דכתב יד אחר היה לו דהא בעה"ת כתב להדיא דהיה חושב כתב יד של אחר נתקיים ולפי מה שכתבתי ניחא ולפי זה מיושב מה שהקשה הש"ך מהש"ס דסוף פרק גט פשוט ודחק לפרש תירוץ משעת כתיבה והוא דלא כפי' רשב"ם וכל הפוסקים והיינו משום דלא ניחא ליה לומר דאי נימא דמיד בשעת כתיבה שיעבד נפשי' רק דמצד עצמו לא גבי לקוחות הואיל דלית לי' קלא וכל שהקול יוצא גובה מכח שיעבוד דלמפרע א"כ מ"ש עדי מסירה דהם קורין בציווי המלוה ולוה ומוציאין קול א"כ כתב יד נמי בכיון מצוה המלוה לקרות העדים המקיימין או הב"ד כדי שיוציאו קול ומ"ש דעדי מסירה צריכין לקרות לפי שגובה משועבדים ואף זה יגבה והם מוכרחין לקרותו להוציא קול וע"כ משום דקשיא לי' להש"ך דאם כך כוונת הבעה"ת אם כן ע"כ דהתירוץ משעת כתיבה שיעבד נפשי' הוא דבשביל כך לא מהני קול בתר הכי א"כ מאי קשיא לי' לבעה"ת הא לא מהני קול בתר הכי לזה הוכרח לתרץ דהתירוץ היינו הך דברי בעה"ת דלא כרשב"ם ולפי הנ"ל לק"מ דהש"ס מיירי מדין לקוחות ושפיר משני אבל בעה"ת לענין פרעתי קאמר דהוא מטעם שכחה לא מהני תירוץ זה כלום ולק"מ ולפי זה אין ראיה לדינו של הש"ך דאם קראוהו ג"כ נאמן ומ"מ להרמב"ן בלא"ה נאמן ודו"ק:
ו ואם כפר ואמר שאינו כתב ידו עש"ך שהקשה על הרב דכאן סתם כהמחבר ולקמן סימן פ"ב הביא דעת רשב"א דבאינו כתב ידי לא הוחזק כפרן רק באומר לא לויתי ולא הכריע ועיין תומים מה שכתב ליישב ולא ידענא מאי קאמר דמ"מ גם גבי שטר היה לו לטעון האמת פרוע במה נפשך אם יקיים פשיטא שלא יהא נאמן מזוייף ואם לא יקיים הרי יאומן במיגו דמזוייף ויש מקום ליישב דברי הרב באופן אחר דהרשב"א נתן טעם דאומר קיים שטרך ואח"כ תדון עמי ויש להבין מ"מ מה לו לטעון כן ולהטריח בקיום ישיב מיד פרוע וממילא הב"ד יצוו לקיימו שלא יאומן במיגו לכן נראה דהטעם הוא דבאמת יש לומר דוודאי חזקה דשטרך בידי מאי בעי בתוקפה דלא פרעו ולא היה נאמן אפילו להשביע רק דיש מקום לומר דבאמת פרעו והחזיר לו השטר ואז לא דקדק אם היה שטר שהחזיר לו שטר האמת או שטר אחר שזייף החזיר לו לכך עכשיו באמת חשב דהוא מזוייף כי יודע דאז פרעו ולקח שטרו ואח"כ כשקיימו אומר באמת פרוע ואז החזיר לו שטר מזוייף ואף שאינו נאמן בזה לפטור ממון אבל להשביע מהני זה והשתא הרשב"א דסובר דגם בכתב יד אינו נאמן לומר פרעתי וכל דינו של הרשב"א הוא להשביע א"כ שפיר מהני כמו בשטר להשביע לפי סברא הנ"ל אבל המחבר דכוונתו כאן לפטור ממון בטענת פרעתי אח"כ וכל הסברא דלא חשש להניחו בידו כיון שאינו גובה לקוחות א"כ כשטען מעיקרא מזוייף אינו יכול לומר פרעתי דאי הכוונה דמזוייף הוא ולא לוה הרי הוחזק כפרן ואי הכוונה כנ"ל אינו נאמן דהא לא שייך הסברא דאינו חושש להניחו דהא לפי דבריו באמת חשש להניחו רק שאומר מזוייף החזיר לו וכמו שאינו נאמן בשטר לממון כמו כן כתב יד ולא נשתנה דין כתב יד רק מחמת הסברא דלא חשש להניחו וזה שאמר מזוייף אזדא סברא זו ולפי זה ממילא גם להשביע אינו נאמן דהיאך יאמר שכוונתי כך דהא בזה קלקל טענתו שיצטרך לשלם בקיום משא"כ בשטר לכך הוחזק כפרן דבאמ' שיקר בטענת מזוייף ומ"מ בגוף הדין נראה יותר כמו שכתב הש"ך דכאן לא היה כוונת המחבר לזה כלל ולא בא לאשמועינן רק דהוחזק כפרן בכתב יד והוא באופן המועיל לכל חד כדינו: אמנם בגוף הדין של הרשב"א נראה לפע"ד להוכיח מדברי התוספות כתובות דף י"ח ע"ב דלא כהרשב"א אלא דבטענת מזוייף בלחוד הוי כאומר לא פרעתי והוחזק כפרן כמו שאבאר דהם הקשו במשנה דקתני בסיפא דאם כת"י יוצא ממקום אחר אינן נאמנין דלהימני' במיגו דפרוע ותרצו חדא מיגו במקום עדים ועוד כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ועוד מיגו בי תרי לא אמרינן. וכל משכיל ישתומם דאח"כ ללישנא קמא דרמב"ח דמחמת נפשות נאמנים גם בסיפא הקשו דלהימני' מחמת ממון בסיפא במיגו דנפשות כמו דנאמן ברישא מחמת ממון במיגו ללישנא קמא ותרצו חדא דאונס נפשות לא שכיח ועוד דהוי מיגו בי תרי והשתא תקשי מה בקשו בהך תירוץ דאונס נפשות לא שכיח דהא תירוץ זה אינו מתקיים להך קושיא דנאמנין במיגו דפרוע כמו שהקשו קודם ובהכרח לא ימלט רק בהך תירוץ דמיגו בי הרי לא אמרינן א"כ מה צורך לתירוץ זה כיון דבהכרח אנו צריכין לומר תירוץ השני ואין לומר דכוונת התוספ' דאף דבעלמא לא אמרינן מיגו בי תרי היינו מטענה זו לטענה אחרת ממש מאנוסים לפרוע אבל אם טענה זו היא ממש טענה הראשונה רק בחילוף ממון לנפשות בזה יש מקום לומר דאמרינן מיגו דבי תרי לכך תרצו דאונס נפשות לא שכיח דא"כ הוי להו להקדים הך תירוץ דבי תרי לא אמרינן מיגו ולתרץ עוד דאפילו אי נימא דהכא הוי מיגו מ"מ לא שכיח והיאך יכתבו תירוץ היותר נכון קודם עד שבשביל זה דלא ניחא להו תירוץ זה הוצרכו לתרץ עוד מה שכל כוונתם להמלט מתירוץ זה בקושיא זו] דהנך ב' תירוצים הראשונים שתירצו במשנה פשיטא דלא שייך ללישנא קמא ומהאי טעמא לא תירצו התוספות ללישנא קמא הנך ב' תירוצים גם קשה בתוספות במשנה דתרצו ג' תירוצים ותירוץ השלישי דמיגו בי תרי לא אמרינן וקשה למה להו ב' תירוצים הראשוני' הוא להנך תירוצי' לא יתכן רק ללישנא קמא דרמב"ח דאמרינן בשטר כיון שהגיד ואנן סהדי דאינם אנוסים אבל ללישנא קמא דלא אמרינן זה בשטר פשיטא דלא שייך תירוצים הללו ומהאי טעמא לא תירצו התוספות אח"כ בקושיא ללישנא קמא ב' תירוצים הללו משום דלהך לישנא לא שייך זה ותירוץ לא שכיח ג"כ לא שייך להך קושיא דפרוע ולא ימלט רק מיגו דבי תרי לא אמרינן א"כ היאך תירצו הנך ב' תירוצים מה דעדיין לא יתכן רק בתירוץ השלישי וברור דכוונת התוספות דוודאי בש"ס ללשונות רמב"ח אין כאן קושיא כלל דמיגו דפרוע דהא הלוה טוען מזוייף ולא לויתי כאומר לא פרעתי דלא כהרשב"א הנ"ל אבל במשנה שפיר הקשו התוספות דמ"מ לא יתכן לאביי דסובר דלא אמרינן לא לויתי כאומר לא פרעתי רק אינהו אמרי אוזפי אינהו אמרי פרעי אם כן קשה לדידי' ועל זה תירצו התוספות דהוא באמת סובר כמסקנא דש"ס וא"כ יש כאן ג' תירוצים הנ"ל אבל בסמוך ללישנא קמא דרמב"ח אין כאן קושיא דפרוע כלל דסובר באמת כרבא רק הקושיא במיגו דנפשות ובזה שפיר יש לתרץ הנך ב' תירוצים או דלא שכיח או דלא אמרינן מיגו דבי תרי ודו"ק היטב ואין להקשות מ"מ גם במשנה מאי קשיא להו דהא יכול להיות דאומר לא לוויתי בפי' דהא ליתא דאטו בשופטני עסקינן דמה צורך לו לומר כך שלא יהיו העדים נאמנים ומאי איכפת ליה בטוען מזוייף בלבד] והרב בעל פ"י בחידושיו רצה להוכיח מדברי התוספות הנ"ל כהרשב"א ולפי מה שביארתי ההיפך מוכח כנ"ל וכן מוכח עוד מדברי התוספות שם דף י"ט בד"ה מודה שהקשו מאי טעמא לא מהימן במיגו דמזוייף ותירצו דירא לומר מזוייף פן יכחישוהו ויש להבין דהא מ"מ יתחייב לשלם אף בטוען עכשיו פרוע כל שיתקיים וצריך לומר משום העזה דהעדים יכחישוהו ולשיטת הרשב"א אין כאן העזה דהא לא הוחזק כפרן כלל דיכול לומר קיים שטרך היה כוונתו וע"כ דבמזוייף באמת הוחזק כפרן כנ"ל ודו"ק:
ז אם נתקיים בב"ד עש"ך מה שרצה ליישב דעת רב שרירא גאון והשיג על הב"י וכ"כ הב"ח והוסיף לומר דבעה"ת והטור לא ירדו לסוף דעת הגאון וכל יסודם דדוקא בשטר דעדים החתומים כמי שנחקרה בב"ד אם כן הקיום דרבנן לכך סגי משני שטרות ושני כתובות אבל בכתב יד דהקיום על ידי דימוי הוי קיום ממש מדאורייתא והנה בענין גוף הדין בקיום ע"י דימוי נראה דהוי דרבנן דהא קיימא לן דנאמן פרוע במיגו דמזויף וקשה מה מיגו הוא הא במזוייף אם יתקיים יפסל לעדות ולשבועה עכשיו דצריך לישבע היסת משא"כ בפרוע וע"כ כיון דוודאי מיירי דעדי השטר אינן קיימין דאי קיימין ואינם כאן פשיטא דליכא מיגו וע"כ דאינם קיימין רק שיתקיים ע"י דימוי ובזה כיון דאינו קיום גמור לא נפסל לעדות ולשבועה [ועמ"ש לעיל סימן ל"ז בזה] אמנם בגוף דברי הגאון אני תמה דפשיטא דדברי הב"י נכונים וברורים דמה זה שפירשו הב"ח והש"ך לחלק בין עדים לכת"י הואיל והקיום דאוריית' משא"כ שטר דהוי כמו שנחקרה בב"ד דמאי ענין זה דהוי כמי שנחקרה לזה אי הקיום דאורייתא שאם אתה אומר כן דגם מדאוריית' חיישינן לזיוף מה יועיל דהוי כמי שנחקרה דזהו אם באמת חתמו בו עדים הוי אז כהודה בב"ד אבל אנן אמרינן דהוא החתים עדים בעצמו וזהו פשיטא דאינו כמי שנחקרה ולא נאמר בש"ס זה דעדים החתומים כמי שנחקרה רק לענין חוזר ומגיד ואנוסים שלא נאמר דעיקר ההגדה אח"כ וכל שלא הגידו בפני ב"ד בעל פה יכולין לחזור ולהגיד ועל זה נאמר דהחתימה על השטר הוי כהגדה בב"ד אבל זהו אם ידוע שחתמו ומה שנמצא בתוספות ופוסקים שתלאו הך דקיום דרבנן בזה היינו דאם לא היה כמי שנחקרה ממילא היה צריך קיום בב"ד דאז הוי הגדה דידהו וכל שלא בא השטר לפני ב"ד ונתקיים לא מקרי הגדה אבל עיקר הטעם מה שאינו צריך קיום כלל מן התורה הוא משום דלא חשיד איניש לזיופי כמבואר בתוספות ופוסקים בכמה מקומות וממילא כיון שבוודאי חתמו הוי כמי שנחקרה ושוב אינן יכולין לחזור ולהגיד א"כ מה הפרש יש בין כתב יד לשטר סוף סוף מן התורה לא חשיד אינש לזיופי וזהו באמת כתב ידו ואם אינו כמי שנחקרה ס"ס כתב ידו הוא ולא שייך גבי' חוזר ומגיד דאל"כ אפילו קיום למה מהני הא חוזר בו קודם שנתקיים [או משום דגבי הודאת בעל דין ג"כ אמרינן דהוי כמי שנחקרה א"כ פשיטא דליתא לדברי הש"ך ודו"ק] וברור דבזה לא שייך חוזר ומגיד א"כ פשיטא דגם בזה לא צריך קיום רק מדרבנן ולפי זה נראה ברור דאפילו בדבר דמבואר להדיא דהוי דרבנן מועיל גם בכתב יד וזהו כוונת הב"י דאדרבא כיון דמדרבנן הוא מועיל קיום משני שטרות וכן כל דבר דהוי דרבנן:
ח וי"א דאינו יכול לטעון פרעתי על כתיבת ידו עש"ך שהאריך להכריע כדעת המחבר ובכל דבריו לא טען שום טענה נגד דעה ב' רק דכיון דנקט במשנה הני תרתי מלוה בעדים וכתב ידו משמע דחד דינא אית להו ולפע"ד אין זה כלום דלפי דבריו תקשי להך דעה דנאמן לומר פרעתי תינח לסברת הרמב"ן דהטעם לפי שאינו חושש להניחו בידו לפי שאינו גובה מן הלקוחות א"כ שפיר קתני במשנה דעל כתב ידו אינו גובה מן הלקוחות ומהאי טעמא נאמן לומר פרעתי אבל לסברת הרא"ש ובעה"ת והש"ך תפס דבריהם לעיקר דיכול לומר שכחתי שנתתי לך כתיבת ידי ולא תליא בגביית לקוחות א"כ היאך קתני במשנה דאינו גובה לקוחות והיינו משום דלית לי' קלא ופסידא דלקוחות כמבואר בש"ס וקשה הא בלא"ה מדאורייתא לא גבי דטענין ללקוחות פרוע ואפילו אומר הוא דאינו פרוע אינו נאמן לחוב לאחרים ואפילו בשטר כי האי גוונא כל שיכול לטעון פרעתי אינו גובה מלקוחות וכמו כן הא דמבעי לן הוחזק כתב ידו בב"ד מהו וקשה מה בכך הא יכול לטעון פרעתי ואינו גובה ואי דזה גם כן בכלל הספק דאפשר דבהוחזק אינו יכול לטעון פרעתי מלבד דלפי סברת הרא"ש ובעה"ת אי אפשר לומר כן כמו שביארנו לעיל ס"ק ה' אבל בלא"ה מוכרח ממשנה דבהוחזק מיירי ואז לא יכול לומר פרעתי ומ"מ לא גבי דאל"כ בלא"ה אינו גובה מלקוחות מחשש פרעון וליכא למימר בתוך זמנו דאל"כ ליכא גביה והיאך קתני גובה בנ"ח וכמו כן קשה לכ"ע אפילו לסברת הרמב"ן רישא דקתני המלוה בעדים גובה מבנ"ח וקשה הא למ"ד אין צריך לפרעו בעדים ע"כ דעיקר דקמש"ל ממתניתין דמשועבדים הוא דלא גבי דלבנ"ח כשמודה פשיטא השתא תקשי הא בלא"ה לא גבי לקוחות אפילו למ"ד ש"ד דטוענין פרוע ולא שייך לומר דהך דינא דהמלוה בעדים אין צריך לפרעו בעדים אינו מן התורה למ"ד ש"ד דמ"ש ולמה לא יהא נאמן לומר פרעתי הא כופר הכל לעולם פטור ולמה טרחו בש"ס ליתן טעם משום קלא ופסידא דלקוחות וברור דהמשנה מיירי לכ"ע באופן דאינו יכול לטעון פרעתי במלוה בעדים כגון דאמר אל תפרעני אלא בעדים ובכתב יד למ"ד דיכול לומר פרעתי מיירי בנאמנות באופן דקמש"ל דמ"מ לא גבי לקוחות אף דהחיוב אמת משום דלית לי' קלא א"כ הרי סתירה מבוארת לראיית הש"ך וזה ברור ועוד לפי דבריו תקשי להיפך למ"ד צריך לפרעו בעדים א"כ ע"כ גם כתב יד דשניהם נשנו במשנה ודינם שוה לפי סברת הש"ך א"כ אי דהך מ"ד מודה לו בכתב יד א"כ פשיטא דכך הלכה דלית בזה מחלוקת ואי דהך מ"ד פליג א"כ היאך לא מצינו מחלוקת בש"ס ביניהם בכתב יד כמו במלוה בעדים דהא בזה נחלקו בסברות אחרות וע"כ דמתניתין לא בא לאשמועינן בכאן דיני הכחשה רק בגוף הדין לענין טריפת לקוחות א"כ גם להך דעה לק"מ ומה לנו להאריך מאחר שבארנו דמתניתן בהכרח לכ"ע מיירי באופן שאינו יכול לומר פרעתי א"כ אין מקום לדברי הש"ך בזה. ובאמת כי לפי הנ"ל יש מקום לדחות מה דמוכח לכאורה להדיא מדברי רשב"ם ס"פ גט פשוט דאינו יכול לטעון פרעתי בכתב יד ויש לתמוה שלא זכרו הפוסקים דעתו ולפי הנ"ל יש לדחות דהוא מפרש מתניתן בנאמנות דע"כ בהכי מתפרש כנ"ל ובזה סובר דאינו יכול לטעון פרעתי אבל מ"מ פשיטא דאין כאן קושיא להרשב"א משם וכמו כן מה שדחה הש"ך ראיית הרשב"א משטר פקדון דהתם מהאי טעמא גופא לא גבי לקוחות הואיל דנאמן החזרתי במיגו דנאנסו נלפע"ד דדברי הרשב"ם נכונים וראייתו מהא דפריך פרק כל הנשבעין מתוך שיכול לומר החזרתי יכול לומר נאנסו ומשני דאפקיד בשטר וקשה מה בכך הא מ"מ לא גבי לקוחות דטענינן להו נאנסו ואפילו מודה לא מהני לחוב לאחרים וכיון דלא גבי לקוחות ממילא לית כאן חזקה שטרך בידי מאי בעי א"כ נהימני' נאנסו שלא יצטרך לישבע במיגו דהחזרתי דהיה נאמן מצד עצמה דעביד להניחו בידו הואיל ולית כאן גבית לקוחות וליכא למימר דהואיל דנאנסו מצד עצמה ראוי להשביעו ולא יפטר רק בשבועה א"כ כל שלא טען הוא לא טענינן ללקוחות א"כ השתא נמי לזה לא יגבה לקוחות בשטר פקדון ולמ"ד דלא טענינן מילתא דלא שכיח ללקוחות אפשר לומר דוקא עכשיו החזרתי טענינן להו אבל לא נאנסו משא"כ למ"ד דטענינן מילתא דלא שכיח ועוד דאפילו לאידך כיון דטענינן החזרתי דהיא טענה גרועה יותר שהרי אינו נאמן בה מצד עצמה רק במיגו דנאנסו א"כ כ"ש נאנסו ומזה דייק הרשב"א דאפילו היכי דאינו גובה מלקוחות מ"מ אינו נאמן החזרתי מצד עצמה מחמת השטר רק במיגו דנאנסו וה"ה כתב יד [גם מה שהביא בתומים ראיה לסברת הש"ך מהא דדייני גולה דהוא שמואל והוא סובר מלוה ע"פ לא גבי מיורשין כמו לקוחות וע"כ דבאמת גובה לקוחות כל שאינו נאמן במיגו דנאנסו ובאמת יש לדחות דדוקא הלואה דלהוצאה ניתנה א"כ מיד כיון דלא חשש לגבית לקוחות גם יורשין לא תקנו לו כמו שכתבו התוספות ס"פ גט פשוט אבל שם כיון דאסור לו למישתא שכרא ולהוציאם רק מה שנשא ונתן במעות הכל הוא ברשותו של זה ומהאי טעמא איכא מ"ד דאין שביעית משמטת כמבואר לעיל סימן ס"ז א"כ כל נכסיו שיש לו ברשותו הם ולא היה יכול להוריש המעות לבניו כמו דאסור להוציאם לכך גובה מן היורשין ודו"ק] ועכ"פ נראה לפע"ד ברור דאין הכרעת הש"ך מכרעת בזה ויכול המוחזק לומר קיים לי כנ"ל:
ט שכחתי וחתמתי שמי וכו' הב"י הביא תשובת הרא"ם שהאריך להשיג על דינו של הטור ובעה"ת בזה ועם כל דבריו לא מצאתי דבר ברור לדחות דברי הטור דכל דבריו סובבים על הקושיא המוזכרת בבעה"ת גופא דמאי יש לחוש בכותב אמגילתא דהא יכול לטעון שכחתי וחתמתי שמי ואף אם יטעון תחילה להד"ם יכול אח"כ לומר שכחתי שאינה סותרת טענה ראשונה ובאמת לק"מ דבאמת מקדם קודם הקיום יטעון להד"ם ולא לויתי ולא חתמתי כי ישכח דבאמת חתם על מגילה ואח"כ כשיתקיים שוב לא יהא נאמן לומר שכחתי דהוי מיגו למפרע כיון שכבר הודה שלא פרע ומקודם כל שלא נתקיים אין טוענין בעדו שחתם ושכח מאחר שעדיין לא נתקיים והוא אומר מזוייף אמנם הא קשיא על הטור דאטו בשופטני עסקינן דיראה כתב ידו ויכחיש שלא חתם ואין זה חתימתו ומה לו לומר כן ומאי איכפת לי' אם יאמר האמת שלא לוה בוודאי ואינו יודע מאיזה צד בא לו החתימה או שחתם ושכח ומצאו או שזייף והא וודאי ליכא למימר שכ"כ ישכח עד שידע בוודאי שלא חתם מעולם ושאין זה כתב ידו וכן משמע להדיא מדברי בעה"ת דאפילו אומר דרך ספק כל שטוען וודאי שלא לוה נאמן במיגו דפרעתי וא"כ מאי חשש יש ואמת כי בגוף הקושיא יש ליישב בפשיטות בנאמנות וכדומה שלא יוכל לטעון פרעתי אך כל הפוסקים שלא תירצו בנאמנות ש"מ דלא סבירי להו דין הנ"ל ואמת שיש לתמוה על הפוסקים שהביאו ראיה מהך סוגיא דבכתב יד אינו יכול לטעון פרעתי וכן הבעה"ת הקשה משם להך דעה דיכול לטעון שכחתי וקשה מאי קושיא הא אנן וכתב מאי דבעי קאמרינן ויכול לכתוב בו נאמנות וכדומה ובתומים רצה ליישב דבא לאפוקי ארישא דמגילתא ושם אין מקום פנוי לנאמנות ונעלם ממנו דברי בעה"ת דהקשה בהדיא מחתם בסוף מגילתא ונראה ליישב דוודאי כל הקושיא היתה כך דוודאי לדידן דכבר נודע שאין לחתום אסוף מגילה א"כ אם חתם שוב אין מקום להאמינו רק במיגו דפרעתי היכי דליכא נאמנות אבל שם בש"ס דאביי קאמר עיקר הדין דלא לחתום אינש אסוף מגילה לפי ששנינו הוציא עליו כתב ידו גובה מנכסים בנ"ח והשתא בשלמא אם מתניתין כלל' הוא דגובה ולא יכול להנצל עצמו מבנ"ח בשום טענה א"כ שפיר שייך לומר דלא לחתום כדי שלא יפסיד אבל להיפך לא שייך לומר לעקור דין המשנה בכתב יד שיכול להנצל בטענה חתמתי בסוף מגילה דמתניתין כללה נקט כתב יד גובה. ואינו יכול להנצל אבל עכשיו דאנו אומרים שיכול לומר פרעתי ומתניתין מיירי כשמודה שחייב וקמש"ל דלא גבי לקוחות אבל לא כללה הוא דכתב יד גובה א"כ מ"ש דבלי נאמנות נאמן לומר פרעתי דהיא טענה מעליא מצד עצמותו כמו כן יהא הדין דיכול לחתום גם אסוף מגילה ובאמת בכתב יד כמו שיכול לטעון פרעתי כמו כן יכול להנצל בטענה זו כל שלא כתב הוא בעצמו מגוף השטר רק החתימה ונאמן בטענה זו בעצמותה ואין לחוש לשום דבר וכן באמת מורה לשון הש"ס דהביאו ראיה ממשנה וקשה מה צורך לראיה פשיטא דבנ"ח גובה וע"כ דס"ד דבאמת נאמן בטענה זו ויכול לחתום קמ"ל המשנה דקתני בפשיטות גובה משמע דלא יוכל להנצל בשום טענה ואי ס"ד דנאמן פרעתי אין ראיה ממשנה דבאמת גם בזה נאמן ומזו דייקי הפוסקים דאינו נאמן לומר פרעתי דאי נימא דמתניתין מיירי בנאמנות א"כ כמו כן יש לומר דמיירי דכתב הוא הכל וע"כ דמשמע דמתניתין בכל גוונא מיירי א"כ מבואר דבכל גוונא אינו נאמן ולזה הוצרכו לתרץ דבאמת פרעתי נאמן מ"מ הוא יטעון מתחילה האמת דלא לוה ולא חתם ושוב יהא הוחזק כפרן ולפי זה דברי בעה"ת וטור מוכרחין דע"כ דהחשש הוא שישכח כ"כ עד שיחשוב באמת שלא חתם מעולם דאי שיזכור שחתם בסוף מגילה א"כ נהי דנאמר דעכשיו אפילו במיגו לא מהימן היינו משום דאמרו דלא לחתום הוי טענה גרועה אבל בש"ס גופא יקשה למ"ד דיכול לטעון פרעתי כמו כן יהא נאמן בזו כיון דמתניתין דקתני גובה לא מיירי רק במודה או באומר לא חתמתי וע"כ דמ"מ יש לחוש דישכח ויאמר שלא חתם מעולם [ואולי מה שהביאו ממשנה הוא להורות דבשביל זה יוכל להיות שישכח משא"כ אם היה גובה משעבדי היה זוכר כמו שכתבו המפרשים) א"כ שפיר יש לומר דבאמת אם טוען כן אף עכשיו דאמרו שלא לחתום נאמן במיגו דפרעתי בלי נאמנות:
ו או שטוען אמנה עש"ך ס"ק ט"ו מה שהשיג על הסמ"ע ובאורים הביא מה שכתב לעיל סימן נ' והוכיח מבעה"ת כהסמ"ע לחלק בין נפילה דיחיד לרבים וכבר השגתי עליו לעיל סימן נ' בזה והבאתי ראי' מפרק גט פשוט דאין לחלק כלל לדידן בין נפילה דיחיד לרבים וע"ש ומבה"ת לא מוכח מידי ג"כ. ועל דבר ממרם חלק שנחלקו הסמ"ע והע"ש סימן מ"ח הביא הש"ך בשם רבו ראיה מהא דקאמר פ"ב דכתובות וכתב עליו מאי דבעי למה צורך לכתוב יניח חלק ובאמת משם לא קשיא לפי מה שכתב התומים דבא לומר למעט ארישא דמגילתא לפי שאי אפשר לצמצם א"כ בזה כשיניח חלק בוודאי לא יועיל אך מהך דפרק גט פשוט יש ראיה לכאורה. אבל באמת גם בזה יש ליישב דאם יניח חלק באמת יכיר זה הכתב וידע שהוא מה שחתם עצמו חלק ונהי שלא יאומן בזה דאנו דנין כאילו יש בו נאמנות מאחר שהוא חלק מ"מ יוכל להשביע אותו משא"כ כשיכתוב עליו מאי דבעי לא יכיר וישכח שחתם כמו שתירץ בעה"ת ויטעון לא חתמתי ואף שבועה לא יצטרך ומ"מ נראה עיקר כהע"ש ובתומים האריך דאם כתב עליו קודם בואו לב"ד לכ"ע מהני ואין דבריו נראין לפע"ד ודו"ק (יא) אלא לקיים הענין עש"ך דגובה משעבדי כדלעיל סימן מ'. ויש להבין מאי קמש"ל המחבר כיון דגובה משעבדי פשיטא שאינו יכול לטעון פרעתי דאל"כ פשיטא דלא גבי לקוחות גם להמחבר הא בהא תליא. ונראה דכוונת המחבר לאשמעינן אפילו באופן דלא גבי משעבדי כגון באין בו אחריות או דלא נכתב בנוסח שטר לגבות מ"מ הואיל דחזינן דהחתים עדים בכיוון הוי כמו נאמנות דלא יוכל לטעון פרעתי ונראה דזהו כוונת המחבר בסמוך בדין פנקס דהקשו הא בלא"ה הוי שטר בע"א ולפי הנ"ל ניחא אף דלא נכתב כלל בנוסח שטר מ"מ כיון דחזינן דהחתימו בכיוון ע"א וחתמו שניהם ג"כ ברור דהיה הכוונה שלא יוכל לטעון פרעתי והוי כמו נאמנות ומיושב קושית הש"ך ס"ק ב' כנ"ל:
יב הואיל ומודים. הש"ך הקשה למ"ד דטענינן ליתמי מילתא דלא שכיח למה לא נטעון להם פרוע ת"ז במיגו דמזוייף כמו שאם היה אביהם חי היה נאמן בזה ובתומים הוסיף להקשות מדברי התוספות ריש גיטין ובאמת דיבר בכוונת התוספות דוודאי מדלא כתבו התוס' דיש לחוש שיכתוב בשטר ת"ז ש"מ דגם בזה נטעון להם פרוע במיגו דמזוייף ומה שהקשה מהר"ם דמה נ"מ בדין זה אי טענינן להו מזוייף או לא סוף סוף טענינן להו פרוע ומתוך כך ביקש לפרש כוונת התוספות דנ"מ בתוך זמן. אבל באמת לק"מ דוודאי הנפקותא הוא במכר ומתנה דלא שייך טענת פרעון ואי דא"כ לא שבקת חי' דיעשה שטר מכר זה באמת הקשו התוספות מיד רק דס"ד דזה לא חיישינן כיון דכ"כ אית ליה קלא עד שאפילו המוכר שדהו בעדים גובה משעבדי א"כ ס"ד דלא חיישינן כ"כ שיעשה שטר בזייוף כיון שזה לא יהא לו קול ועל זה כתבו התוס' דמ"מ כיון דלא טענינן יעשה שטר מזוייף מכר או מתנה גם בלא"ה נראה לפע"ד בהלואה גופא יש נ"מ לפי מה דקיימא לן סימן פ"ה דאינו יכול לטעון מזוייף ואפילו בטענת אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממנו רק פרוע ולפי זה יש נ"מ אם היורשין מוציאין עליו שטר חוב והוא מוציא עליהם שטר חוב זמנו מאוחר לזמן פרעון של השטר שביד היורשין ולפי זה אי לא טענינן ליתמי מזוייף רק פרוע אלמא דטפי יכול להיות שפרע משזייף א"כ מצי למיטען אילו הייתי חייב לך דמה בכך דיכול להיות שהשטר שלי פרוע מ"מ גם שטר שבידכם פרוע דהיאך לוה ממני כשהייתי חייב לו ואין לומר דמחמת הך טענה נאמר ששטרו מזוייף הא ליתא דטפי יש לומר דשטרם פרוע דהא חזינן דטענינן להו פרוע ולא מזוייף ש"מ דטפי יש לנו לומר על שטר שהוא פרוע משנאמר מזוייף משא"כ אי טענינן ליתמי מזוייף א"כ בלי הך טענה אין שטרו כלום כל שאינו מקיימו אם כן חייב הוא לשלם שהרי אין לו שום טענה אילו הייתי חייב לך דטוענין מזוייף כל שלא נתקיים ושפיר יש נ"מ ועל זה הקשו התוספות ממכר ומתנה ודו"ק. אך מ"מ עם כל זה נראה לפע"ד שאין כאן קושיא על המחבר והוא לפי שאני אומר שלא אמרו דטענינן ליתמי מה דהוי אביהן מצי למיטען ואפי' במילתא דלא שכיח רק אם האב היה נאמן באמת לפטור עצמו לגמרי משא"כ בזה דמיגו במקום חזקה גופא מבעי לן בב"ב ונשאר בתיקו אי מהני ואמרינן קולא לנתבע ואי תפס לא מפקינן א"כ האב גופא לא היה נאמן בטענה זו לגמרי והוי הדבר בספק א"כ ניקום אנן ונטעון ליתמי כיון שהאב אינו טוען זהו לכ"ע דלא טענינן והתוספות ריש גיטין לטעמייהו דסבירי להו ב"ב ד"ה בעיקר חזקה לית בה ספיקא כמו שכתבתי לקמן סימן ע"ח אבל המחבר דלא מחלק בזה שפיר פסק כאן דהואיל ומודים שהוא כת"י חייבין לשלם. ועל דרך זה יש לומר בכוונת התוספות הנ"ל בפשיטות דנ"מ יש אם היורשים יש להם שטר חוב מקויים עליו והוא מוציא עליהם שטר חוב שאינו מקויים באופן דלא שייך אילו הייתי חייב לך כלל והשתא אם נטעון מזוייף הם פטורים והוא חייב לשלם להם משא"כ אם לא נטעון רק פרוע במיגו דמזוייף אם שטרו הוא ת"ז א"כ הוי מיגו במקום חזקה וקולא לנתבע ואין יכולין להוציא דהפוכי מטרתא למה לי כיון דלפי דבריו גם שטר שלו אמת ודו"ק: