תפארת יעקב חושן משפט חלק א· רבי יעקב גזונדהייט
על חו"מ סימן סח
א אין שמיטת כספים נוהגת וכו' משמע דוקא שמיטת כספים אבל שמיטת קרקע דהיינו עבודת קרקע חרישה וזריעה נוהג אף בזמן הזה מן התורה ותליא במחלוקת רש"י ותוספות דלרש"י שפי' שמיטת קרקע היינו עבודת אדמה והקיש הכתוב שמיטת כספים לעבודת אדמה א"כ, מבואר דשמיטת קרקע גם כן בזה"ז דרבנן דמינה ילפינן כספים אבל לפי' התוספות וכפי הנראה ג"כ מדברי הרמב"ם פ"ט מהלכות שמיטה דכתב דאין שמיטת כספים נוהגת רק בזמן שהיובל נוהג והביא הברייתא בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים מבואר דמפרש שמיטת קרקע היינו יובל א"כ שפיר יש לומר דדוקא לענין השמטת כספים דבהכי איירי קרא וזה דבר השמיטה איתקש יובל לשמיטה אבל לענין עבודת אדמה לא איתקש כלל ואפילו אין היובל נוהג חרישה וזריעה אסור בזה"ז דבר תורה וכ"כ הכ"מ שם להדיא לדעת הרמב"ם וכ"כ בתומים כאן ס"ק א' שכן הוא דעת התוספות והרמב"ם. אבל לפע"ד דבריהם תמוהין ופשיטא דמודים התוספות דעבודת אדמה ג"כ בזה"ז דרבנן דהא לענין חרישה וזריעה בשביעית מוקמינן לה כרבי כמו שכתבו התוס' שם להדיא דהא לאחר שפירשו דשמיטת קרקע הכוונה יובל כתבו והשמטת קרקע קרי ליובל ולשביעית השמטת כספים דשמיטה משמטת כספים ולא יובל כדאמרינן בהדיא פרשת ראה ודריש לה מדבר השמיטה שמוט והכא קאמר בזמן שאתה משמט יובל אתה משמט שביעית כי ההוא דירושלמי עכ"ל והשתא אי ס"ד דלדעת התוספות הקישא דקרא דוקא לענין כספים אבל לענין חרישה וזריעה לא ילפינן מיובל א"כ מה זה שכתבו ונתנו טעם למה דקרי לשביעית השמטת כספים ומאי ענין זה לזה אפילו אי היה השמטת כספים נוהג גם ביובל מ"מ הוכרח לומר משמט כספים דהיקשא לענין כספים הוא דוקא ולא בשאר דיני שמיטה ולא בשמא תליא רק בדוקא נקט כספים וברור דכוונת התוספות דכל דיני שביעית הקישו ליובל ואהא קשיא להו דנקט משמט כספים ותירצו דשביעית השמטת כספים קרי לה דזהו היתר בשביעית מה שאין ביובל והשמטת קרקע הוא יתרון ביובל שאינו בשביעית לכך קרי ליובל השמטת קרקע ולשביעית השמטת כספים והכוונה בזמן שיובל נוהג נוהג שמיטה בזמן שאינו נוהג יובל אינו נוהג שמיטה הרי שכתבו כי ההוא דירושלמי ובאמת בירושלמי שם לא נזכר כספים רק שביעית וכן מבואר להדיא בר"ן שפי' גם כן כפי' ר"ת דהכוונה השמטת קרקע יובל וכתב על זה וז"ל וה"ק בזמן שאתה משמט קרקע היינו בשעה שהיובל נוהג אתה משמט כספים וכספים לאו דוקא דה"ה לעבודת קרקע אלא משום דבהאי קרא כתיב כל בעל משה ידו דהיינו הלואת כספים נקטה בכספים וה"ה לכל דיני שמיטה וכן הוא בירושלמי וכו' עכ"ל הרי להדיא דלכ"ע אין חילוק בין כספים לעבודת אדמה אלא דעל מה שתירץ הר"ן כנ"ל תירצו התוס' בפשיטות דשם שמיטת כספים הוא שם כולל לשביעית לפי שזהו היתרון על יובל עכ"פ מוכח להדיא דלא כהכ"מ והתומים א"כ ממילא גם דעת הרמב"ם כן וז"ב לפע"ד:
והסמ"ע ס"ק ב' כתב דדוקא שמיטת כספים נוהגת בזה"ז אבל שמיטת קרקע דהיינו עבודת אדמה חרישה וזריעה אינו נוהג כלל וכ"כ בשם התוספות פרק השולח ובאמת כתוספות לא נזכר זה כלל רק ביובל לבד כתבו התוספות דאין רוב הציבור יכולין לעמוד לאסור שביעית ויובל כי ביובל יש שביעית קודם ואח"כ יובל אבל בשביעית בלבד לא כתבו התוספות כלל ואדרבא הא הביאו שם הך סוגיא דמועד קטן דחרישה וזריעה אסור בזה"ז כרבי גם נעלם ממנו דברי הכ"מ שכתב להדיא דהוי מדאורייתא כמו שכתבתי לעיל ונהי דהא וודאי ליתא כמו שכתבתי מקודם אבל מדרבנן יהא אסור ומ"מ היינו דוקא בא"י דהוא מצוה התלוי' בארץ ואף בזה"ז עשו זכר אבל בחוץ לארץ אינו נוהג כלל עבודת קרקע רק כספים לפי שאינה תלי' בארץ עשו זכר בכל העולם:
והנה הרמב"ם ז"ל פ"ט מהלכות שמיטה כתב דלא מהני פרוזבול רק לשמיטה דרבנן אבל לא לשמיט' של תורה והשיג עליו הראב"ד ז"ל דזהו לאביי פרק השולח אבל רבא פליג עלי' דהפקר ב"ד הפקר ואפילו מדאורייתא והרב בכ"מ כתב כי הרמב"ם סובר כדברי התוס' דרבא אליבא דפרוקא דאביי קאי אבל מדאורייתא דהוא לאפוקי ממונא לא אמרינן הפקר ב"ד הפקר ע"כ ותמהני שמעולם לא כתבו התוספות דבר זה והיאך אפשר לומר כן דהא אביי גופא משני מעיקרא שב ואל תעשה שאני א"כ מה חידש רבא בתירוץ זה דהא לפי דבריו ג"כ משום שב ואל תעשה הוא לפי דברי הרב בכ"מ וראיתי בספר גי"ת שהקשה קושיא זו בדברי התוספות גופא שם ולא דק כלל דפשיטא דבתוספות לא קשיא ולא מידי דעיקר תירוצם הוא דלא הי' להם לחכמים לעקור מצות עשה של תורה מכל וכל מכח הפקר ובעלמא דוקא כשיארע איזה ענין מה שהם עושים היפך דין תורה אין זה רק פעם אחת ויש כח בידם משום הפקר ב"ד אבל לעקור מצוה שלימה ממצות התורה מכח הפקר ב"ד לא וכאן עקרו כל מצות השמטת כספים בפרזובול זה וזהו דוקא לעקור דין שמיטה אבל להיפך אם מן התורה אינו משמט יעשו הם זכר לשמיטה לשמט לא עקרו בזה מצות פריעת ב"ח לגמרי רק בשנת השמיטה אבל המצוה נשארה קיימת משא"כ להיפך עקרו מצות שמיטה מכל וכל זהו כוונת התוס' בתירוץ זה אבל דברי הכ"מ בזה באמת תמוהין כנ"ל:
אמנם בגוף דברי התוספות צריך ביאור כי כאשר נתחבטו בפירוש דברי רבא הכניסו בתוך כך הקושיא מדרשה דספרי דהמוסר שטרותיו לב"ד אינו משמט וכתבו שם דלרש"י אסמכתא בעלמא הוא ולפי מה שפירשו הם מ"מ לא היה לו להלל ללמד זה לכל העולם לעקור דין שמיטה ע"ש ויש להבין מאי ענין קושיא זו לכאן ובלא"ה קשה דמאי פריך הא מן התורה אינו משמט מדרשה דקרא וברור דכוונת התוספת דזה תלוי בזה כי אי נימא דרבא לא משני אדמעיקרא והיינו משום דלא עקרינן מצות שמיטה לגמרי בשביל זה אם כן גם בהך קושיא נאמר כן דמ"מ לא היה לו להלל ללמד דעת את העם ולעשות תקנה בפומבי לעקור דין שמיטה מכל וכל משא"כ לפירש"י דרבא משני אדמעיקרא א"כ כ"ש דהוי מצי לישנויי דבלא"ה דאורייתא הוא מדרשה דספרי דהא לא חיישינן לעקירת המצוה ועל זה כתבו דלרש"י צריך לומר דבמוסר שטרותיו באמת הכוונה משום הפקר ב"ד ודרשה דספרי אסמכתא בעלמא הוא ולפי זה יש באמת ראיה להרמב"ם דהא כתב בהדיא דהך דספרי דרשה גמורה הוא כמבואר פ"ט מהלכות שמיטה להדיא לזה הוצרך לומר דרבא לא קאי אדלעיל דלא עקרינן מצות שמיטה לגמרי משום הפקר וה"ה משום הך דרשה לא הוי ליה לתקן ללמוד לכל העולם לעשות כן כמו שכתבו התוספות אלא דקשיא להו דהא פשיטא דהתוספות לא כתבו כן רק משום דסבירי להו שם דמוסר שטרותיו היינו הך דפרוזבול דפשיטא דאין לפרש קושית התוספות דמ"מ היה להם לעשות משום הפקר ולא חיישינן לעקירת המצוה כיון דבלא"ה יש תקנה אחרת גם בדאורייתא גופא שלא תשמט דא"כ מה זה שתירצו וכתבו וז"ל מ"מ לא היה לעשות תקנה וללמד לעשות כן שביטל בכך השמטת כספים שציותה תורה הרי שדעתם דבאמת היינו הך רק שלא היה לו לעשות תקנה ללמדה לכל שיעשו כן לבטל מצוה לגמרי ואם היה כוונתם כנ"ל הי' להם לתרץ בפשיטות דהתם לא נתבטלה המצוה דאז בעינן דוקא שימסור אותם לב"ד ופעמים שאינו רוצה או אין לו אבל תקנת הכל מצוי לכל וכן תירץ באמת הר"ן ז"ל וכמו כן לפירש"י היה להם ליישב בפשיטות כנ"ל וברור דהתוספות סבירא להו בדיבור זה דהיינו הך ולפי זה להרמב"ם דמבואר להדיא פ"ט מהלכות שמיטה דמוסר שטרותיו לאו היינו פרוזבול דלא מהני רק בשמיטה דרבנן ומוסר שטרותיו כתב בפשיטות קודם דמהני בכל מקום מדרשה דקרא א"כ שפיר יש לפרש דרבא אדלעיל קאי ג"כ משום הפקר ב"ד ואין כאן קושיא מהך דספרי דהתם תקנה אחרת הוא ולא תקנת הלל ומ"מ יש לומר דאף דהתוספות תלאו הך בקושיא זו מספרי אבל הרמב"ם סבירא ליה מצד הסברא כן דלא אמרינן הפקר ב"ד לעקור מצוה ממצות התורה מכל וכל אף דיש תקנה גם מדאורייתא וכמו שחילק הר"ן כנ"ל אבל עכ"פ דברי הרב בכ"מ צ"ע כמו שכתבתי:
ב) ונראה שעליהם סמכו וכו' בתומים ס"ק א' האריך בתוכחת מוסר להחמיר בשמיטה ע"ש ולהיפך שמענו מדברי הרמב"ן ז"ל שהביא בעל התרומות שער מ"ה וז"ל ומה שאמר הרב מידת חסידות היתה אילמלא תקנת חכמים הוא או דבר תורה איזה חסידות יש בדבר להשמט כספים ולנעול דלת בפני לווין ובכיוצא בזה אמרו כל שאינו מצווה ועושה נקרא הדיוט עכ"ל. הרי לך שאין לנו לדון בדין זה בתוכחת מוסר רק על פי הדין ואם בדין אינו אין להחמיר ונקרא הדיוט ובס"ק ב' כתב ליתן טעם בשטר שיש בו אחריות ובסמוך יתבאר שיש לפקפק בו:
ג שיש בו אחריות. זהו מה דנחלקו ר"י ושמואל פרק השולח ופסק הרמב"ם כרב ושמואל והיינו דר"י גופא אמר שם וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה והנה לפי מה שכתב הרמב"ן בספר הזכות ודייק מהך דר"י דסובר שביעית בזמן הזה מדאורייתא דאל"כ לא היה אומר וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה דבדרבנן לא שייך זה ולפי זה לדידן דקיימא לן שביעית בזה"ז דרבנן א"כ מהראוי לפסוק כסברת ר"י דשטר שיש בו אחריות אינו משמט אבל באמת דברי הרמב"ן תמוהין לפע"ד דהא רב אסי פריך התם לר"י הא תניא כוותי' דמר ומשני ליה דילמא הא מני ב"ש היא דאמר שטר העומד לגבות כגבוי וקשה מה צורך לזה היה לו לומר דילמא הא מני רבי היא דאמר שביעית בזה"ז דרבנן והכי אוקמא שם לכמה משניות ובע"כ דאפילו אי שביעית בזה"ז דרבנן לא משמע לי' לעשות מעשה ולפי זה נסתר ההיתר של התומים סוף ס"ק ב':
ד אלא סיים לו שדה. זהו דעת הרמב"ם והקשו עליו דבפרק הזהב מוכח דדוקא באתרא דלא מסלקי אינו משמט ולפעד"נ דלק"מ והוא דקשיא ליה להרמב"ם בהך דהזהב קושית הרשב"א שהביא ב"י בטור י"ד סי' קע"ב דמה נפשך אי בת"ז בלא"ה אינו משמט ואי לאחר זמן הרי יכול לסלקו ומזה דייק הרשב"א שם דכיון שלא היה יכול לסלקו פעם אחת שוב אין שביעית משמט אבל הרמב"ם לא סבירא ליה הך רק כמו שכתב בעה"ת שער מ"ה ושער מ"ט דכיון שהמלוה אוכל הפירות בתוך זמן לא יגוש קרינן בי' ע"ש והשתא לק"מ דהתם בתוך זמן פשיטא דלא חשיב כגבוי שעדיין לא הגיע הזמן ולא יגוש קרינן ביה כיון שאוכל הפירות לכך בעינן דוקא אתרא דלא מסלקי דאז אפילו בתוך זמן חשיב כמכירה ולא קרינן בי' לא יגוש דמה שאוכל הפירות הוי כמכירה אבל הכא בסיים לו שדה דאינו אוכל פירות כלל רק הוא סיים לו מצרי השדה וסימניה ויוחד לו לגבות חובו אם כן בתוך זמן בלא"ה אינו משמט דלא קרינן בי' לא יגוש ולאחר זמן הרי הוא כגבוי ולא מיחסר שום דבר שהרי סיים לו במיצר וסי' ולא קרינן בי' לא יגוש. ולפי זה יש מקום לומר דזה כוונת המחבר דהביא הך דכל שאינו יכול לסלקו אפילו יום אחד להי"א דהא בהא תליא כי להך דעה דלא מוקי לה הך בתוך זמן דאפילו אוכל פירות לא מיקרי לא יגוש רק הכוונה על לאחר זמן אם כן מבואר דאפי' עכשיו יכול לסלקו אינו משמט וזו היא כוונת הרשב"א שכתב על זה כדאיתא במציעא והיינו כהנ"ל כיון דבתוך זמנו לא מצי קאי לשיטתו רק לאחר זמן אם כן דין זה מוכרח אבל להרמב"ם ובעה"ת הנ"ל דמיירי שפיר בתוך זמן שפיר יש לומר דוקא בזמן דלא מסלקי אינו משמט ובזה מיושב מה שדיקדק הסמ"ע ס"ק ט והוא דמעיקרא כוונת המחבר לומר דפעמים דאינו משמט כלל ופעמים דמשמט לעולם והיינו דבאתרא דמסלקי בכל עת לעולם משמט ובאתרא דלא מסלקי כלל לעולם אינו משמט משא"כ בהך גוונא דאינו יכול לסלקו ויכול לסלקו אם כן בזמן שיכול לסלקו אם הגיע סוף שמיטה ביום זה משמט אבל אם הגיע סוף שמיטה ביום שאינו יכול לסלקו אינו משמט כך הדין להרמב"ם ולהרשב"א דמוקי לה לאחר זמן ע"כ דכל שאינו יכול לסלקו פעם אחת שוב אינו משמט לעולם כנ"ל ברור: (ה) מי שיש לו עיסקא. עיין תומים בשם רדב"ז דכתב דפלגא מלוה ג"כ אינו משמט והוא החזיק בעדו וכל יסודו משום דלא, נעשה מטלטלין אצל בניו ואין דבריו נכונים כלל כי המעיין בתשובת מיימוני לספר משפטים סימן י"ב יראה דכפל ושילש דאין ענין זה לזה כלל דהתם הטעם דבעלמא במטלטלין לא סמכה דעתו שיכול להבריחם אבל בזה כיון דאסור לו למישתי שיכרא ולהוציאם א"כ סמכה דעתו עליו וזהו לענין גבי' מיתמי אבל לענין שמיטה דאפילו שטר שיש בו אחריות נכסים דגובה מיתמי קרקעות ומלקוחות דוודאי סמכה דעתו ומ"מ לענין שמיטה משמט ואדרבא להיפך כיון דחזינן דיפה כח שמיטה מענין גביית יורשין למה אמר רבא דוקא לענין מטלטלי דיתמי עדיפא הוי ליה למימר לענין שמיטה כיון דלנהרדעי הוי מלוה לכל דבר ומשמט וע"כ דמודה בזה דלא עדיף ממקרקעי ויש לו אחריות נכסים וכמו כן במלוה על המשכון וחזר ונתנו ללוה דלא נעשה מטלטלין אצל בניו היינו ג"כ כהנ"ל דסמכה דעתו ולא לענין שמיטה דלא מהני אפילו בקרקעות המשועבדין לו ומה שהביא מהך דלקמן סימן ע"ב במלוה שחזר והפקידו אינו ענין לזה כלל דהתם וודאי כשהלוה רוצה שיהא אחריות המשכון על המלוה יכול לעשות כן ששומר שכר היה עליו ולא פקע אחריותו אבל כאן שהמשכון ביד הלוה ולא נאנס פשיטא דהלוה יכול לומר איני רוצה באחריותך ואני פוטר אותך מאחריות והמשכון שלי וגבי מלוה על המשכון עיקר הטעם משום דאמר קרא את אשר יהיה לך את אחיך ולא של אחיך בידך א"כ כאן הרי אין ללוה גבי מלוה כלום ואי משום דאחריות על המלוה ברשות הלוה הוא לפטרו ואין לו ביד שום דבר א"כ שאין לו שום דבר נשמט החוב והמשכון ממילא שלו לכן נראה עיקר כפסק המחבר ועיין היטב שם:
ו ונשבע לפרוע עסמ"ע בשם הע"ש ומה שכתב לפרש דבריו ובתומים הקשה דכיון דנשבע ועבר שביעית בינתיים הרי ידע דיהא שמיטה ומ"מ נשבע ולמה ישמט הא השבועה בהכרח היתה על שמיטה ג"כ ומסיק בצ"ע ודבריו תמוהין דהא בהדיא כתב הרמב"ן דאם הגיע שמיטה בינתיים הוי כמלוה את חבירו לעשר שנים דאין שביעית משמט וקשה למה לי כך תיפוק ליה אפילו היה מלוה לזמן והגיע שמיטה בתוך זמן משמט מ"מ הכא אינו משמט מכח השבועה דידע דיש שמיטה בינתיים אמנם בגוף פי' הסמ"ע יש לפרש בפשיטות דכוונת הע"ש לא מבעי אם הגיע שמיטה ביומא דמשלם זימני' דוודאי פטור מכלום ואפילו התרה אינו צריך דהא בו ביום נמחל ולא עבר על השבועה כלל אלא אפילו הגיע הזמן קודם דכבר עבר על השבועה מ"מ שביעית אח"כ משמט ועל השבועה צריך התרה וכן הוא להדיא ברמב"ן שכתב דאף דעבר על השבועה מ"מ שמיטה אח"כ משמט וכ"ש אם הגיע הזמן ביום השמיטה דלא עבר כלל על השבועה וזו היא כוונת הע"ש ולק"מ:
ז וכפר ונשבע הרמב"ם השמיט ונשבע והקשו שביעית משמטת שבועה השבועה היכי משכחת לה ותירץ ב"י דמיירי דהודה מקצת קודם שמיטה וכשהגיע שמיטה נשמט מה שהודה וס"ד דשבועה לא נשמט קמש"ל דאף השבועה נשמט וכ"כ הר"ן והד"מ כתב דהוא תירוץ קלוש ועיין תומים שכתב דהנכון אתו דשבועה דע"א היכי משכחת לה וביותר תמה על הב"י דהא מ"מ היסת חייב לעולם א"כ לעולם היה שבועה קודם ותירץ הוא דוודאי אם נתחייב שבועה קודם הוי בכלל לא יגוש דמה לי שבועה ומה לי ממון והירושלמי מיירי להרמב"ם דכפר באופן שאפילו שבועה לא היה צריך לכך לא הוי בכלל לא יגוש כלל ואם הודה אח"כ חייב לשלם ואין דבריו נכונים כלל דאי ס"ד דכל שנתחייב שבועה קודם אפילו הודה אח"כ פטור דכבר היה בכלל לא יגוש א"כ אכתי תקשי שביעית משמטת שבועה היכי משכחת לה דאי לא היה עליו חיוב שבועה קודם א"כ הרי חייב אח"כ ואי דהיה עליו קודם מה מקום לשבועה כיון שאפילו מודה פטור והיאך ישבע על מה שהוא פטור כשיודה הא עיקר השבועה הוא כדי שיודה ואם יודה יפטר ועוד דנאמן לעולם במיגו דהיה מודה וברור דהרמב"ם מיירי באופן שאם היה מודה חייב ומהאי טעמא הקשה שם הכ"מ וב"ח על לשון הרמב"ם שכתב בשבועת הדיינים שאם היה מודה פטור דהא גם בזה אם היה מודה מתחייב ותירץ דהכוונה אם היה מודה קודם שמיטה היה פטור אבל עכשיו כיון שאנו דנין על השבועה בוודאי אם היה מודה מתחייב לכן נראה ברור בכוונת הרמב"ם דוודאי לא יגוש כולל תרתי בין לשלם בין לישבע כמו שכתב הרמב"ם להדי' ולזה הכלל כל שהיה שייך בו לא יגוש בסוף שביעית בזמן שמשמט שוב נשמט בשביעית ואף אח"כ לא יגוש אבל בדבר שלא היה שייך בו לא יגוש בסוף שביעית יכול לנוגשו אח"כ ולפי זה אם כפר מתחילה באופן שמתחייב שבועה א"כ מכח לא יגוש שוב אין עליו חיוב שבועה לעולם שכבר נשמט אבל ממון שלא היה בכלל לא יגוש שהרי לא היה יכול לנוגשו ממון אז בזמן שמשמט א"כ אח"כ אם הודה ונעשה ממון יכול לנוגשו ולפי זה לעיל דמיירי עכשיו לענין שבועה א"כ כיון שכבר היה בכלל לא יגוש שוב אין עליו שבועה לעולם אבל אח"כ דמיירי הרמב"ם לענין ממון כשהודה במה שכפר קודם בין שהיה עליו חייוב שבועה או לא סוף סוף בכלל לא יגוש ממון לא היה לכך אם הודה יכול לתבעו ממון אח"כ וזה ברור וזו היא כוונת הכ"מ ולק"מ. אמנם בכוונת הד"מ שכתב דהוא תירוץ קלוש נראה דקשיא לי' מ"מ כיון שכבר נתחייב שבועה קודם אכתי במודה במקצת קשה הא הוי הילך ומאי קמש"ל כיון דבשעת שמיטה נשמט מה שהודה הוי הילך. גם קשה דהא נאמן במיגו דהי' מודה הכל בשעת שמיטה והיה נשמט ומ"מ יש ליישב דבקושיא ב' יש לומר דהוי מיגו למפרע ובקושיא א' יש לומר דס"ד דלא אמרה תורה ענין שמיטה רק לענין הממון אבל לענין השבועה הוי כלא נשמט כלל וצ"ע בזה אבל מ"מ העיקר כתירוץ הכ"מ על פי מה שכתבתי:
ח אבל אם התנה הלחם משנה הקשה מ"ש מאונאה דאפי' בכהאי גוונא לא מהני ובתומים הוסיף להקשות מדברי התוספות כתובות ריש פרק הכותב דירושת הבעל הוי לא ידע ומחיל דשמא ימות הוא בחיי' א"כ ה"ה שביעית. ולפעד"נ דלק"מ דוודאי גבי אונאה הטעם דאם הי' הלוקח יודע שיהא בו אונאה לא היה מוחל בשום פנים רק כיון שלא עלה על דעתו שיהא בו אונאה לכך התנה וכמו כן בירושת הבעל לפי שלא עלה על דעתו שתמות היא בחייו אבל אם היה יודע זה בבירור לא היה מוחל משא"כ הכא דהוא לוה מזה מעות א"כ מה נאמר דלכך התנה שלא היה בדעתו שיגיע עד שביעית אם כן עכ"פ גמר בדעתו לשלם לו החוב ואדרבא ישלם קודם והיאך נאמר שאם היה יודע שיגיע שמיטה שלא היה רוצה בתנאי חדא דהמלוה לא ירצה להלוות לו והוא רוצה באמת ללוות ואינו מפסיד מכיסו רק להחזיר מעות שלוה וגם עכשיו דעתו לשלם קודם הרי שדעתו ללוות ולשלם ולא להשמיט והיאך נאמר שאם היה יודע שיגיע שמיטה לא היה מלוה וזה ברור גם מה שהקשה עוד כיון דחכמי' עשו חיזוק בדרבנן יותר משל תורה א"כ הכא בשביעית דרבנן למה יהא תנאו קיים לק"מ לפע"ד דדוקא בדבר שחכמים חידשו תקנה מדעתם כמו כתובה וכהאי גוונא אז עשו לדבריהם חיזוק כיון שאין לו עיקר בשל תורה כלל אבל דבר שיש לו עיקר בשל תורה והם תקנו שיהא חל אף ובזמן שאינו חל בזה וודאי דיו דהעמידו על דין תורה ולא יותר כיון שיש לו עיקר מן התורה אין צריך חיזוק יותר וזה ברור (ט) לעשר שנים. כתב הב"ח דדוקא בקובע זמן אבל בסתם הלואה אף דזמנה שלשים מ"מ שביעית משמטת והביא ראיה מפרה שחילקה בראש השנה לדעת הרמב"ם דהוי כמלוה ומשמטת וקשה הא הוי ליה סתם הלואה והוא ל' יום והוי כמלוה לעשר שנים וע"כ דסתם הלואה לא. ואין דבריו נכונים דמפרה שחילקה אין ראיה שהרי כתב הכ"מ להדיא לדעת הרמב"ם דהתם לא הוי כהקפת חנות דלא היה בדעתו להקפה כלל רק לפי שלא היה יכול להפרע ממנו ביו"ט נתן לו בהקפה אבל כל שיגיע העת שיכול לפרעו חייב לפרעו א"כ לא דמי לסתם הלואה מטעם זה ואדרבא מיד חייב לפרעו לולי שמיטה משא"כ בסתם הלואה ואדרבא נראה לפע"ד להוכיח להיפך מדברי הרמב"ם שהרי כתב דאם התנה שלא יתבענו שביעית משמטת וכתב הכ"מ בשם מהר"י קורקיס טעם לזה כיון דמ"מ לצאת ידי שמים חייב ואם תפס לא מפקינן מיני' לא יגוש קרינן ביה ולפי זה בסתם הלואה דלא שייך הני תרתי טעמים פשיטא דאינו ומשמט ואדרבא מדלא כתב הרמב"ם דינו בסתם דהוי רבותא טפי ש"מ דדוקא במקום שיש על הלוה חייוב רק שעל המלוה שלא יתבענו אבל במקום שאין חייוב על הלוה כלל לא קרינן ביה לא יגוש. והנה בדינו של הרמב"ם הנ"ל יש לעיין מנין לו להרמב"ם דין זה כי לא נמצא בשום מקום ונראה שלמד כן מהא דאיתא בירושלמי המלוה את חבירו שלא תשמט שביעית שביעית משמט ופריך מהא דתנן אומדין כמה אדם רוצה ליתן מל' יום ועד עשר שנים וכי יש עשר שנים בלי שמיטה וע"כ משום דהוי כאילו התנה שלא תשמט שביעית וש"מ דתנאי מועיל וקשה מאי קושיא הא המלוה את חבירו לעשר שנים אינו משמט ומה זו ראיה לתנאי שאינו לעשר ומה ענין זה לזה וצריך לומר דקשיא לירושלמי תינח אם הלוה אומר לעשר וקבע לו זמן ממש לעשר אבל אם אומר לעשר שלא יתבענו לעשר ולא קביעת זמן דבזה שביעית משמע א"כ שפיר ישלמו דמי הכל ומתניתין סתמא קתני הוא אומר לעשר שנים ומזה דייק הירושלמי דע"כ משום דהוי כאילו התנה כיון דיש שמיטה בהכרח בינתים ודחו זה משום מוסר שטרותיו לב"ד וא"כ לא הפסידו הלוה דהמלוה יכול למסור השטר או לעשות פרוזבול ודינו של הרמב"ם מוכרח ובזה מיושב ג"כ מה דפסקו כלישנא בתרא אף דרבא דחה הראיה ממשנה ש"מ דלא סבירא ליה דין זה ולפי הנ"ל ניחא דלא היה כוונת רבא לזה רק כיון דבמשנה סתמא קתני ואפי' הלוה אומר שיש בידו לעשר שלא יתבענו כל עשר דאז וודאי משמט לכך תירץ רבא במלוה על המשכון ואתי שפיר אפילו בהך גוונא ובתומים הביא ראיה כלישנא בתרא מהך דפרק שני דייני גזירות דף ק"י ואינו נכון וכך היה לו לומר כיון דחזינן דבש"ס מוקי בהך גוונא ואי ס"ד דבזה בעינן דוקא מוסר שטרותיו כדמשני רבא אם כן למה ליה לאוקמא בהך גוונא דלא ימלט רק במציאות זה בפשיטות הוי ליה לאוקמא היכי דליכא שמיטה ומדאוקמא בהכי בפשיטות ש"מ דלא משמט ונראה לי דשנים שהוציאו שטר חוב זה על זה והגיע שמיטה אף שהוא באופן שיעמוד כל אחד בשלו מ"מ אם אחד עשה פרוזבול והשני לא זה שעשה פרוזבול גובה והשני אינו גובה כן יש להוכיח מירושלמי סוף פרק שד"נ ומדברי הטור ומחבר לקמן סוף סי' פ"ה ודו"ק:
י מה שכנגד המשכון. בתומים הקשה מהך דמכות דמוקי רבא במשכון ולדעה זו לא משכחת לה ע"ש שהאריך ולפע"ד לק"מ דהתם משכחת לה בפשיטות דהמשכון אינו רק כנגד היתר מן זה שמשלמין עד כולה דהא עיקר קושית הש"ס כולה בעי לישלומי ואהא משני דיש על זה משכון ואינו משמט וא"כ מיגו לית ליה דהא המשכון אינו שוה מעותיו והוא רוצה מעותיו בשלימות לסוף ל' וליכא למימר דיעכב המשכון וגם החוב יגבה משא"כ לדעה שניה יש לומר דהמשכון אינו שוה אפילו האומד מן ל' ועד עשר הא ליתא דפשיטא דמיירי בלא עדים כמו שכתב הוא בעצמו א"כ גם הלוה יש לו מיגו דלהד"ם רק אם שוה כנגד כל החוב אתי שפיר אבל אם שוה פחות מן החוב שוב לית ליה מיגו ואי קשיא ישלמו מה שמשמט הא ליתא דהאומד הוא יותר ממה שנחסר מן המשכון וקמ"ל דצריכין לשלם האומד ולק"מ ודו"ק ומה שתירץ הוא צ"ע אי נימא דבעינן פירש דוקא ולפי מה שכתבתי לעיל לשיטת מהר"ם בלא"ה לק"מ. אך יש להבין למהר"ם מה שכתב המחבר סי"ג משכון שלא בשעת הלואה הוי כמלוה על המשכון וכתב הסמ"ע אף דמחזירו לו הוי כמשאיל לו וקשה הא למהר"ם אף הפקידו לו משמט ומ"ש משאיל דלא משמט וצריך לומר דלדעתו מיירי הכא שלא החזירו לו רק דס"ד כיון דחייב להחזיר לו ביום או בלילה וכדומה אף בזמן שהוא בידו לא יגוש קרינן ביה קמש"ל דלא אבל אם החזירו והגיע שמיטה בזמן שישנו ביד הלוה לא קרינן ביה של אחיך בידך לדעת מהר"ם והסכים עמו המחבר לעיל גבי עיסקא ע"ש:
יא פרוזבול הרמב"ם כתב דדוקא בשביעית דרבנן אינו משמט אבל דאורייתא לא והראב"ד השיג עליו דהא דמשני רבא הפקר ב"ד הפקר קאי אדלעיל דלא כתירוץ אביי והוא כפירש"י שם ובתומים הקשה להראב"ד ז"ל נהי דיש כח בחכמים לעקור אפילו בדאורייתא אבל מ"מ כיון דשמיטה בזמן הזה דרבנן לאיזה צורך היה לו להלל לתקן גם בדאורייתא וכי שייך תקנה לימות המשיח ואין דבריו נכונים כלל דבש"ס גופא קשה דרבא משני הפקר ב"ד הפקר אדלעיל כיון דבאמת דרבנן מה צורך לו לומר דתקנו גם בדאורייתא ואי דרבא באמת סובר דלא כרבי א"כ היאך קיימא לן כרבי כיון דנחלקו אביי ורבא בזה והלכה כרבא ומה שכתב הוא דהראב"ד סובר כרמב"ן הוא תמוה דבהדיא מבואר בראב"ד להיפך דאפילו מדרבנן לא נהוג כמבואר בבעל התרומות. אמנם נראה פשוט דהנך דמפרשי דרבא בא לשנויי דלאביי צריך לומר דהלל לא לדרי' איתקין דיובל היה נוהג בבית שני כמו שכתבו התוספות שם והוכיחו מאשם שפחה חרופה שהביאו עולי גולה ע"ש א"כ אפילו לרבי היה אז מדאורייתא א"כ ע"כ דהלל לאו לדרי' איתקין רק לדור הסמוך לו ועל זה בא רבא ליישב דאפילו בדאורייתא מהני ושפיר תיקן הלל בדורו וזהו כוונת הראב"ד ג"כ דאפי' בדאורייתא תיקן הלל לדורו ולא לדור של אח"כ כתירוץ רבא ובאמת על רש"י קשה דסובר דיובל לא היה נוהג בבית שני וצריך לומר דסובר דרבי באמת פליג כדעת הרמב"ן אבל הראב"ד דסובר כרבי מפרש כהנ"ל ולק"מ:
גם מה שפירש בכוונת התוספות גיטין בד"ה מי איכא מידי וכתב שנעלם מעיני חכמי לב תוספות יבמות אומר אני דעדיין הוא מבחוץ בכוונת התוספות ואי אפשר לפרש בשום פנים כפירושו דהא התוספות פתחו בקושיא דלא משני רבא לעיל הפקר ב"ד הפקר ותירצו משום דלא היה להם לעקור שמיטה דאורייתא משום זה וכתבו על זה ואע"ג דדרשינן בספרי מבואר להדיא דכוונתם במאמר זה להחזיק בתירוץ הפקר ב"ד הפקר גם בדלעיל ואי משום עקירת שמיטה הא דרשינן בספרי וכו' והשתא אי כוונת התוספות ליסוד מוסד דבדבר הדומה עקרינן אפילו בלי טעם דהפקר ב"ד הפקר א"כ מאי ענין להפקר ב"ד הא לפי זה בלא"ה לק"מ ומה זה ואע"ג שכתבו הא הוא קושיא בפני עצמה בש"ס דמאי קושיא ואפילו להפקר ב"ד הפקר אין צריך וע"כ דכוונת התוספות דבדבר הדותה בצירוף הפקר ב"ד הפקר ש עקרינן עקרינן ואהא קשיא להי דאליבא דספרי עדיין יש ליישב תירוץ דהפקר ב"ד לעיל והשתא מה זה שכתבו אח"כ דרש"י פי' התירוץ אדלעיל וכתבו ודרשה דספרי אסמכתא בעלמא הוא ומטעם הפקר הוא וקשה מה קשיא להו לפירש"י הא הוא ע"כ לא סבירא ליה דקושיא היא משום דלא היה להם ללמד וזה צריך לומר בכל אופן כמו שכתב מהרש"א והוא בעצמו אם כן מאי קושיא מספרי דשפיר פריך משום דעקרינן דאורייתא ואי משום דבר הדומה זה אינו מספיק בלבד רק בצירוף הפקר ב"ד ושפיר משני הפקר ב"ד וע"כ דסבירי להו דבדבר הדומה לחוד יספיק לעקור דבר תורה וקשה קושיא הנ"ל ודו"ק היטב ועוד לדבריו קשה דהא פשיטא דמעיקרא ג"כ לא סבירי להו לתוספות דמטעם הפקר אין לעקור דין תורה דהא פשיטא דבכמה דוכתא אמרינן הפקר ב"ד אפילו להיפך מדין תורה רק כוונת התוס' דה"מ לעקור עכשיו לפסוק היפך מן הדין אבל הדין בעצמותו לא נעקר רק לפי המאורע יש כח בידם לפסוק אבל כאן דעקרו כל דין שמיטה ונעקר מצות עשה לגמרי כיון שתיקן דכל העולם יעשו כן זהו אין כח בידם מטעם הפקר ב"ד והשתא אהא קשיא להו כיון דהוא דבר הדומה יש כח בידם א"כ מה זה ששינו הלשון דמעיקרא לא הזכירו התוספות ללמד לעשות תקנה רק לעקור דין שמיטה לגמרי א"כ הרי לא חידשו אחר כך שום דבר נוסף אדמעיקרא רק אפילו בדבר הדומה אין עוקרין מצות עשה לגמרי ומה זה ששינו כסות ולשון ללמד לעשות תקנה ודו"ק: וברור דכוונת התוספות בפשיטות דהכא אזלי אליבא דרש"י בכל מקום דפרוזבול ומוסר שטרותיו ענין אחד הוא ועל זה כתבו מתחילה דאין לתרץ משום הפקר ב"ד דאין לעקור דין תורה לגמרי כנ"ל ועל זה כתבו דהא בספרי דרשינן דמוסר שטרותיו דאורייתא אם כן היינו הך פרוזבול ולא חידש הלל רק שתיקן בפומבי ולמד לעשות תקנה לכל העולם א"כ אין זו עקירא לדין תורה ועל זה כתבו דמ"מ לא מהני הפקר ב"ד אף על הלימוד לעולם אף שגוף הדבר מן התורה כיון דבזה נעקר המצוה מכל וכל וכמו דלא מהני בלי הפקר ב"ד מחמת טעם זה כמו כן לא יועיל הפקר ב"ד לזה ועל זה הביאו פירש"י דפי' דקאי אדלעיל והשתא אם סובר ג"כ דרשה דספרי א"כ היינו הך פרוזבול א"כ ע"כ דקושית הש"ס דאין ללמד א"כ מה יועיל הפקר ב"ד על קושיא זו כמו שכתבו מקודם ועל זה תירצו דרש"י סובר דמוסר שטרותיו אינו מן התורה ולא היה הקושיא על ללמד כלל רק על עקירת דין תורה ועל זה שפיר משני הפקר ב"ד כיון דללמד לא קשיא כלל אבל אם הקושיא ללמד לא שייך הפקר ב"ד על זה כיון דבלא"ה מדאורייתא רק שאין ללמד ובזה מחולקין תוס' ורש"י דאם דרשה דספרי דרשה גמורה ע"כ דהקושיא דאין ללמד א"כ לא קאי על זה הפקר ב"ד ולרש"י דלית ליה דרשה דספרי שפיר הקושיא בפשיטות ושפיר משני הפקר ב"ד ודו"ק היטב: (יב) וה"ה שיכול למסור בב"ד חובותיו שבע"פ אמת שכן כתב הר"ן פ' השולח אבל יש להבין לפי מה שפירשו רש"י ותוספות ומייתי לה הר"ן גופא שם דטעמא דאין כותבין פרוזבול רק על הקרקע משום דלא תקנו רק במילתא דשכיח דלא שכיח להלוות רק על קרקע כדי שיהא בטוח בחובו א"כ בעל פה לכאורה לא שייך פרוזבול כלל דהא אין כאן סמיכה על הקרקע דהא יכול למוכרה וליכא למימר דלמכירה אינו חושש כלל וכל שיש לו קרקע מלוהו א"כ אפילו אין לו קרקע בשעת פרוזבול שמכרה יכתבו פרוזבול בעל פה דמ"מ שכיח בשעה שלוה והיה נראה לכאורה דוודאי פרוזבול לא נתקן רק בשטר כטעם הנ"ל אבל בעל פה בלא"ה מהני דכיון דמוסר שטרותיו לב"ד בוודאי מהני מדאורייתא בלי קרקע רק תקנו פרוזבול דפעמים שאין לו השטרות או שאינו רוצה למוסרם וזהו דוקא בשטר אבל בעל פה יכול למסור חוב בעל פה ומועיל כמו בשטר מסירת השטר ומהני מדאורייתא בלי קרקע כלל אמנם בר"ן שם מבואר להדיא דמתורת פרוזבול אתינן עלה וצריך לומר דדוקא המלוה בשטר דחזינן דרוצה בשיעבוד נכסים ואינו רוצה להלוות בלי שטר א"כ ממילא לא שכיח להלוות בלי קרקע אבל מי שמלוה בעל פה ומהימן לו שיפרענו ממילא אינו משגיח בקרקע כלל דהא על נאמנות הלוהו לכך גם בזה תקנו פרוזבול ומ"מ נראה דבלי קרקע לא מהני דלא פלוג רבנן בפרוזבול:
יג כי יכול לומר אפילו שלא בפניהם. בתומים פיקפק בזה כי למה טרחו הפוסקים לחלק בין ב"ד מומחין דאטו ליכא מומחין בעולם ואין כאן קושיא דמ"מ צריך לידע ולהכיר הב"ד והעיר כמ"ש הרב אני מוסר לב"ד פלוני שבעיר פלו' ואדרבא מלשון בעה"ת שהביא המחבר ס' כ"א משמ' לכאור' כדברי הרב שהרי כתב דאומר לעדים חזו דמסרנא פרוזבול לב"ד פלוני בעיר פלוני והם חותמין וקשה אי הדיינים בעיר אחת בעינן א"כ מנין ידעו העדים דהיה לפני הדיינים דהא אינם חתומים בו דאי חתומים אין צורך לעדים ואי דהוא ועדים לפני הדיינים אם כן הרי העדים רואין הכל מה שעושה וברור דהכוונה שהוא אומר להם שמוסר שטרותיו לב"ד פלוני והם חותמין ואם הוא לפני הדיינים והם חותמין טפי מעליא כנ"ל בכוונת בעה"ת:
יד אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע. רש"י פירש משום דלא שכיח הלואה רק כשיש לו קרקע וכן פירשו התוספות אבל רבינו שמשון פי' משום דאז הוי כגבוי ונראה עיקר כדברי ר"ש דלפירש"י קשה מ"ש דאם יש למלוה קרקע מזכה לו וכותב פרוזבול הא מ"מ לא שכיח דכי בשביל דיש למלוה קרקע סמך עליו להלוות וברור כר"ש משום דהוי כגבוי לכך מהני זיכוי וזה ברור ועיין תומים שביקש לומר לרש"י דמלוה על פה לא מהני פרוזבול ובאמת מדכתב הר"ן נ"מ בין פירש"י לר"ש ולא כתב נ"מ זו ש"מ דלכ"ע מהני פרוזבול בעל פה ועוד שהרי הר"ן לא הכריע והוא סובר דמהני על פה כמו שכתב הרב לעיל בשמו וברור כמו שכתבתי לעיל ס"ק י"ב דמלוה ע"פ מדינא הוי מועיל בלי קרקע דשכיח בעל פה בלי קרקע כיון דעל אמונתו הלוהו אינו חושש לקרקע רק משום לא פלוג אפשר דצריך קרקע ומה שכתב בביאור דברי התוס' פרק השולח יתבאר לקמן בס"ד גבי פרוזבול המאוחר: (טו) היתה לו שדה ממושכנת. הטור השמיט דין זה ועיין תומים מה שפירש דיש למלוה קרקע ממושכנת בידו מאחר ורוצה לזכות ללוה והמשנה אליבא דת"ק דר"נ אמרה אבל הטור דסובר הך דר"נ וכבר הביא הך דהחייב למלוה אם יש לו קרקע כותבין א"כ כ"ש בממושכנים ביד המלוה ולא ידעתי למה הוצרך לזה כי לפי דרכו הכוונה בפשיטות דהשדה ממושכנת ביד הלוה ואליבא דת"ק דר"נ ס"ד דאין כותבין קמש"ל דמ"מ כותבין אבל לדידן דכבר אמרו אפילו יש לחייב של לוה קרקע כותבין כ"ש כשהיא ממושכנת ביד הלוה ואין צורך לומר דמשנה מדין זיכוי מיירי שהרי לא נזכר במשנה דין הזיכוי כלל:
טז יתומים קטנים. אבל גדול היורש מאביו צריך פרוזבול וזהו כפי פירש"י דלית ליה דרשה דספרי מהך דר' חוצפית דקאמר כותבין ליתומים בנכסי אפוטרופוס מבואר דיש ליתומים קטנים פרוזבול וע"כ דתילתא דר"י אמר שמואל בחוב שירשו מאביהם ש"מ דלא כדרשה דספרי ועיין תומים שביקש לפרש ברש"י דמלוה שהלוו הם לא משכחת לה דאין מלווין מעות יתומים רק בדהבא פריכא או בעיסקא ובשניהם לא שייך דין שמיטה ומזה הוכיח דהרמב"ן סובר דיש בעיסקא דין שמיטה ואינו נכון דוודאי במשכון משכחת לה כשנאנס המשכון דאינו רק ש"ש ופטור באונסין אם כן דין הוא שישמט דלא קרינן ביה של אחיך בידך כיון שנאנס המשכון קמש"ל דאין צריכין פרוזבול דב"ד אביהן של יתומים וכמו כן בעיסקא משכחת לה כשזה שנתנו לו בעיסקא הלוה לאחר מעות ונשתעבד להם מדר"נ ובזה וודאי צריכין פרוזבול דהשני אינו חייב רק הלואה קמש"ל דאין צריכין. גם מה שכתב דיש לפרש הספרי דקאי איורש של לוה אינו נכון כלל דבהדיא כתב הרמב"ן מהא דכתיב שמוט כל בעל משה ידו ודרשינן כל בעל משה פרט ליורש ש"מ דעל יורש מלוה קאי ומ"מ דין זה של המחבר צ"ע כיון דר"ש סובר בהדיא דיורש אינו צריך פרוזבול כלל וחומרא דר"י אמר שמואל יש לפרש ביתומים שהלוו הם ומילתא דר' חוצפית כמו שפי' בעה"ת דמיירי לחובת יתומים לגבות מהם ואולי גם המחבר לא בא כאן להשמיענו רק דיתומים קטנים אין צריכין פרוזבול בהלואה שלהם אבל בהלואה של אביהם אפי' גדול א"צ וכן נראה מדלא חילק בין מלוה שלהם לשל אביהם ש"מ דסובר כרמב"ן דלרש"י במלוה שלהם צריכין פרוזבול כר' חוצפית וע"כ דסובר כרמב"ן דר' חוצפית לחובת יתומים מיירי ולפ"ז צ"ל דבחוב של אביהם אפי' גדול א"ב פרוזבול מדאורייתא:
יז אלא בסופה. הרא"ש וטור חולקין דבכל שנת שביעית אינו יכול לתבוע למלוה ואין כותבין פרוזבול רק אינו צריך לומר משמט אני רק עד סופה כן הוכיח הרא"ש מהתוספתא ומל' המקראות והרדב"ז כתב לחלק באם המלוה נעשה בשביעית יכול לעשות פרוזבול עד לבסוף ואם נעשית קודם שביעית אינו יכול לעשות פרוזבול ולתבוע כל שנת שביעית ולכאורה לשון המחבר ורמב"ם מורה כן שדקדקו המלוה חבירו בשביעית עצמה אבל באמת אין זו ראי' דכוונת המחבר דודאי אם הי' הדין דשביעי' משמטת בתחילתה א"כ המלוה חבירו בשביעית אינו משמט דהוי ממש כהתנה על מנת שלא תשמיטנו בשביעית דהא מיד שהלוה תשמט וכיון שהלוהו הרי על מנת שלא ישמט הלוהו אבל עכשיו דכל שנת שביעית יכול לתבעו ולגבות א"כ משמטת בסופה מלוה שנעשה בשביעית אך יש להביא ראיה לרדב"ז מהא דרפ"ד דסנהדרין דקאמר דלכך קאמר באחד בניסן בשמיטה דס"ד לא שכיח דמושלי אינשי קמש"ל כיון דשביעית אינה משמטת רק בסופה לא חיישינן וקשה היאך ס"ד לומר דאיחר הלואה שלפני שביעית לאחר שביעית דהא בשביעית אינו יכול לתבוע חובו כלל להרא"ש והיאך מפסיד חובו בידים אם לא דנימא דאף הלואה זו נעשית לפני אחד בניסן בשנת שביעית דא"כ מאי קאמר לא שכיח דיוזפי דהא סוף סוף בשביעית הלוהו ובוודאי לא פסלינן שטר הנעשה בשביעית משום דלא שכיח ולהרדב"ז הנ"ל ניחא דשפיר איחר הזמן על שנת שביעית דאז יכול לעשות פרוזבול כל שנת שביעית ולא הפסיד כלום ואדרבא הרויח שיש לו זמן ארוך לעשות פרוזבול ובתומים הקשה על הרדב"ז דא"כ מאוחר למה יוכשר הא הפסידו לענין פרוזבול והוא תמוה דדוקא להפסיד ללקוחות שקנו ולא ידעו בשעת קנין אנו חוששין שלא להפסידם בחנם אבל כאן דהם ידעו דהשטר זמנו בשנת שמיטה ומי הכריח להם לקנות לאחר הזמן דהא ידעו דיכול לכתוב פרוזבול כל השנה לפי זמנו של שטר ואי לגבי לוה בעצמו מי יימר דכתבו שלא בידיעתו אנן אמרינן דבאמת בידיעת לוה היה ולגבי לקוחות ליכא למיחש ולפי זה ממילא פשיטא דלא קשיא מה שהקשה מבנ"ח [ומה שתירץ הוא דלא חיישינן דוודאי יעשה פרוזבול הוא תמוה דא"כ כל פרוזבול מאוחר למה יפסל ודו"ק ועיין לקמן]:
אמנם בגוף דברי הרא"ש נראה לפע"ד דפשיטא דע"כ לא קאמר הרא"ש רק אם כבר הגיע זמן החוב בשנת השמיטה דאז כיון שהוא בכלל לא יגוש דלשיטתו לא יגוש אכל שנת שביעית נאמר אין כותבין פרוזבול אבל כל זמן שהחוב עדיין בתוך זמן פשיטא דכותבין פרוזבול דהא לא קרינן בי' לא יגוש כלל דמהאי טעמא אפילו סוף שביעית אינה משמטת חוב בתוך זמן ואמת כי לכאורה יש מקום להיפך לפי מה שנתן ר"ש טעם דכותבין פרוזבול על הקרקע דוקא דאז הוי כגבוי א"כ אפשר דעל חוב בתוך זמן אין כותבין פרוזבול כלל ובזה היה מקום ליישב סוגית הש"ס פ"ק דמכות דמשני במשכון ומוסר שטרותיו דצריך לדחוק בשטר שאין בו זמן ועוד הלואה ע"פ מאי איכא למימר ולמה לא משני בפרוזבול וכבר עמד בזה בתומים ולפי הנ"ל ניחא דכיון דמיירי במלוה לעשר שנים אי נימא דמשמט לא הוי מהני פרוזבול דבעינן דוקא קרקע דיהא מיחשב כגבוי ובת"ז לא שייך זה לכך משני במוסר שטרותיו דאז לעולם מהני אפילו בת"ז. אך קשה מאוד לחדש דין דלא נזכר בשום פוסק לחלק בפרוזבול בת"ז וברור דלעולם מהני פרוזבול א"כ פשיטא דמודה הרא"ש בתוך זמן דאפילו בשנת שביעית כותבין ולפי זה ליתא להך ראיה מפ"ד דסנהדרין דהתם דזמן הלואה נכתב באחד בניסן בשמיטה א"כ מודה הרא"ש דכותבין פרוזבול בשנת שביעית והשתא ממילא ליתא לדברי התומים מה שהביא ראיה להרא"ש מסוגי' דפ"ד דסנהדרין ולפי הנ"ל הא ליתא ואדרבא לפי פירושו קשה מאי משני שביעית סופה משמטת הא מ"מ לא יאחר שלא יוכל לתבעו [הוא לא סבירא לי' בהלוה בשמיטה לפני אחד בניסן דלפי זה לא הוי מקשה מעיקרא למה יכשר מאוחר כיון דס"ס לוה בשמיטה ובאמת דקושיתו אינו גם מטעם זה ובלא"ה לק"מ כנ"ל) וברור דגם הרא"ש מפרש כפירש"י התם דלפי דבריו ג"כ יכול לכתוב פרוזבול בשמיטה כיון דיום הלואה בשמיטה ובתוך זמן יכול לכתוב פרוזבול בשמיטה לכ"ע כנ"ל ברור ולפי זה מה שכתב הסמ"ע ס"ק נ"ג דהך כללא שכתב המחבר כל זמן שיכול לגבות החוב כותבין פרוזבול הוא גם להרא"ש דלדעתו אין יכול לגבות החוב רק עד סוף שנה ששית ואין כותבין פרוזבול רק עד זמן זה ולפי הנ"ל להרא"ש ליתא להך כלל' דבשביעית בתוך זמן אף שאינו יכול לגבות החוב כותבין פרוזבול להרא"ש כמו שכתבתי (יח) והמאוחר פסול. מפרש בירושלמי הטע' דאין מועיל פרוזבול רק בחוב הקודם לפרוזבול ולא בחוב שאח"כ ולפי זה במאוחר יוכל לגבות שלא כדין בחוב הנעשה אחר כך וזמן פרוזבול יהא מאוחר לחוב ולפע"ד צ"ע בדין זה דתינח בזמן שהיה צריך פרוזבול לפני דיינים כר' אמי ור' אסי למ"ד דהלל לדרי' תיקן כמו שאמר שמואל פרק השולח א"כ שפיר יש לחוש למאוחר, לגבי' שלא כדין אבל לפי מה שכתב הרב בהגה' סימן י"ח דעכשיו כותבין פרוזבול בכל ב"ד וכמו כן אפילו שלא בפניהם א"כ למה נפסול מאוחר הא מהאי טעמא נאמן לומר פרוזבול היה לי דלא שביק התירא ואכיל איסורא א"כ הכא נמי אם ילווהו אח"כ למה לא יעשה פרוזבול בפני עצמו על אותו החוב ובזה נראה לפע"ד לפרש המשך דברי התוס' פרק השולח דכתבו דברי ר"ת שכתב פרוזבול דאין צריך רק ב"ד חשוב שבדור ואח"כ הביאו הירושלמי דשביעית דמאוחר פסול והביאו הטעם הנ"ל ויש לתמוה מאי ענין זה לזה [וכבר עמד בזה בתומי' ומש"כ ליישב ליתא ודו"ק] ולפי הנ"ל ניחא דהא בהא תליא דאי נימא דבעינן ב"ד חשוב כר' אמי וכשמואל יש מקום לחשש זה אבל אי נימא דלית הלכתא כשמואל רק בכל ב"ד אין מקום לחשש הירושלמי וזהו כוונת התוספות דר"ת כתב פרוזבול דסובר דלא בעינן רק ב"ד חשוב שבדור אבל מ"מ לא לפני כל ב"ד ואתי שפיר הירושלמי ודו"ק:
ובאמת בלא"ה קשה לפי מה שפסק הרמב"ם דנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד א"כ מאי חשש יש במאוחר אם ירצה לשקר בחוב בלא"ה יוכל לומר פרוזבול היה לי ואבד ולמה נפסול פרוזבול מאוחר ואפשר דמהאי טעמא פסק הרי"ף דלא כרב בדין זה דסתמא דמתניתין דמאוחר פסול תורה דצריך שיהא פרוזבול בידו דוקא אך קשה הא הרי"ף פסק דלא כשמואל רק בכל ב"ד סגי א"כ מאי יש לחוש למאוחר כיון שיכול לכתוב פרוזבול בכל ב"ד ולא שביק היתרא ואפשר דכיון דסובר הרי"ף דלא כרב דלא אמרינן סברא דלא שביק א"כ מאוחר נמי פסול מהאי טעמא וצ"ע בזה ואולי אין כוונת הרמב"ם לפרש המשנה כירושלמי דמאוחר פסול הכוונה אפילו לחוב הקודם פרוזבול משום גבי' שלא כדין רק דבחוב הקודם בוודאי כשר רק אם נעשה פרוזבול קודם שלוה כלל ואח"כ הלוהו ובא בפרוזבול זה על הלואה מאוחרת לא מהני דפרוזבול לא מהני רק בחוב שקדם וזהו כוונת התוספות שהביאו הך דירושלמי לדינא דכיון דבעינן ב"ד חשוב שפיר הפי' כירושלמי משא"כ אם היה סגי בכל ב"ד כנ"ל וכמו כן להרמב"ם דנאמן לומר שאבד הפרוזבול ג"כ הפי' מאוחר כנ"ל דלא כהירושלמי וצ"ע:
יט מסבב עמו בדברים זהו מה שכתב הרמב"ם ויש לו סיוע מעובדא דרבה עם אבא בר מניומי אבל רש"י פי' תלי שיכול לתלותו ולהכריחו עד שיאמר לו כן ויש ראיה לפירושו מהא דפריך אביי לרבה מהא דתנן צריך שיאמר מתנה אני נותן לך ומשני תלי ליה עד דאמר לו כך ויש להבין מה זו שאלת אביי והתשובה ולפירש"י ניחא דס"ד דשפיר יכול לגבות בתורת פרעון על החוב כל שאומר לו אעפ"י כן א"כ אז יכול להכריחו עד שיאמר לו כן וגובה בחובו ואהא מקשה ליה דהא צריך שיתן מתנה מחדש והיאך מהני תליה הא תלוהו ויהיב לאו כלום הוא ואהא משני ליה דיכול להכריחו לזה דבאמת בלבו גוב' בחובו כמו שאמרו בירושלמי דלא בעינן רק דבר השמיטה שישמט בפיו וכמו כן חבירו יאמר בפי' שלא לשם חוב אבל בלבו לקחו לשם חובו ומהני כפי' אבל להרא"ש ורמב"ם לא אתי שפיר ועש"ך ס"ק י"א מ"ש בשם הב"ח:
ב אינו נאמן. ויש להבין תינח בעלמא כשטוען טענה גרועה אינו נאמן לחוב לאחרים אבל טענה כזו דהיא טענה נכונה למה לא יהא נאמן אבל באמת לק"מ דכאן נמי טענה גרועה הוא כיון שמכר לו השט"ח לאחר שמיטה א"כ הודה שהי' לו פרוזבול לכך שוב אינו נאמן לחזור בו כשהוא חב לאחרים ונידון מה שהקשה הש"ך דהא הוי חב לאחרים לעולם כיון שאינו משלם רק דמים שקיבל נלפע"ד דאה"נ דבכהאי גוונא לא מהימן רק בעלמא כל הנפקותא הוא אם נשתנה ענין הלוה ממה שהי' בשע' מכיר' לעכשיו או דלקחו בתוך זמן דהיה שוה פחות ועכשיו שוה יותר אבל אם לא נשתנה השטר בשום דבר לעולם אינו משלם רק דמים שקיבל דכמו שלקחו הוא כך הוא שיווי' של שטר וכך הפסידו דהא אינו ראוי למכירה רק סך זה הרי דדנין לפי אלמותו של לוה לפי אומד שלו אף שהוא היה גובה אחר טרחא הכל א"כ הכא דמיירי דמכרו לאחר זמן דבתוך זמן אין שמטה משמט א"כ מיד הם דנין עליו ואינו שוה רק דמים שנתן כנ"ל: