אור ברסלב

תפארת יעקב חושן משפט חלק א· רבי יעקב גזונדהייט

על חו"מ סימן סז

על חו"מ סימן סו

להחזיר ללוה שטרו. עש"ך שהעתיק דברי הב"י בשם בעל התרומות דלסברא אחרונה אין כופין לפרוע בשובר והב"י חולק אפי' לסברא ראשונה דאין הלוה רוצה למיקם עמו בדינא ודיינא ושמא לא יזדמן לו ב"ד שיכפוהו והש"ך כתב דגם בעל התרומות דעתו כן ולא נהירא דהא בעה"ת דייק וכתב מאחר דידוע וישנו בעולם הרי דבא לומר דאפילו אין הלוקח כאן והלך למדה"י וכדומה מ"מ לא דמי לנאבד השטר דאינו בעולם אבל זה שישנו בעולם וידוע היכן הוא ולפי זה גם לסברא ראשונה משכחת דין זה כשאינו כאן וע"כ דדוקא לסברא אחרונה קאמר והנה יש להבין בתוספות פרק הכותב דהקשו להימנה מחיים תפסה במיגו דלקוח ויש להבין הא אם תטעון לקוח כיון שהלוה צריך לפרוע בע"כ כיון שכופין האשה להחזיר הנייר א"כ מה יש לה בתפיסה זו הא היורשין יכולין לכפות ללוה לפרוע להם ולאחר הפרעון יכופו לאשה להחזיר השטר וליכא למימר דשאני התם דהיה כתיבה ומסירה הא ליתא דהא לגבות לגבי לוה אינה נאמנת א"כ בהכרח יצטרך הלוה לשלם והיא תצטרך להחזיר השטרות דלאחר פרעון אפילו להחזיק לא יועיל לה דלא עדיפא מכתב ומסר לפנינו ואפילו אי נימא דסבירא להו לתוספות דלא כבעל התרומות בחילוק זה רק כמו שכתב הב"י דאפילו אם כופין האשה אין כופין את הלוה א"כ שפיר לא ירצה הלוה לשלם מ"מ יש לתמוה דע"כ לא כתב ב"י רק שהוא יכול לומר כיון דכופין הלוקח להחזיר השטר דון אתה עמו ותוציא ממנו ואח"כ אפרע וכמו כן אם אין כופין כיון דסוף סוף אין כופין יכול לומר לא אשלם בלי השטר ותתפשר אתה עמו אבל אם עכשיו אינו יכול לכופו רק אח"כ כשיפרע יוכל לכופו א"כ אז בפרעון זה מזיק לו הלוה דאם יפרענו יוכל לכוף הלוקח להחזיר לו שטרו משא"כ עכשיו אז בוודאי צריך לשלם לו בשובר וכופין אותו שלא להפסיד למלוה בחנם ולפי זה התם דעכשיו קודם פרעון אינו יכול לכופה כלל שהרי היא אומרת שקנאתו בכתיבה ומסירה ונאמנת להחזיק בנייר אבל לאחר שיפרע הלוה אז יוכל לכופו כמו בעלמא בכתיבה ומסירה לאחר מחילה ופרעון א"כ למה לא יוכל לכוף ללוה לפרוע לו בשובר שהרי לגבות נאמנין הם נגד הלוה והשתא כיון שיכפוהו שוב אין נ"מ לאשה כלל בתפיסה זו דבהכרח תתחייב להחזיר ללוה בתר פרעון והלוה יהא מוכרח לפרוע ולפי זה אי נימא דבמשכון גם כן כך הדין פשיטא דקשה שם גופא מה יועיל מחיים תפיסה ואפילו אי נימא דבמשכון לא א"כ תקשי מאי מיגו יש דלקוח הא בלקוח לא יועיל תפיסתה וע"כ דהתוספות סבירי להו באמת כסברא אחרונה דבכתב ומסר אין כופין כמו שכתבתי בס"ק לפני זה ואז פשיטא דאין כופין הלוה ולא האשה ושפיר יש מיגו ומועיל תפיסתה ודו"ק:

מא אבל אמר לו בעל פה דין זה כתבו ה"ה ולדידי צ"ע דוודאי יש לתמוה אהא דאמרינן בש"ס טעמא דכתב ליה הכי אבל לא כתב ליה הכי לא וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך אין לצור ולצור וקשה הא מבואר בהגהת מיימונית פרק כ"ד מהלכות מכירה דאף דקיימא לן דלא כר"י דאמר הדמים מודיעין אלא כחכמים דאמרו אין הדמים ראיה היינו דוקא בצמד ובקר דאין לשון צמד כולל בשום אופן בקר ואי אפשר שנאמר מחמת הדמים לחדש קנין אחר מה שלא נכלל בדבריו כלל משא"כ בדבר שיש לדון בו שהוא כולל שניהם לכ"ע הדמים ראיה וכ"כ ר"ת ורשב"ם שם וראייתם מהך דפרק הפרה דקאמר וניחזי אי לרדי' זבין או למכירה והשתא הכא אם כתב לו קני לך שטר זה ולא כתב וכל שיעבודו מ"מ היאך יעלה על הדעת שלשון זה לא יכלול בשום אופן השיעבוד רק גוף הנייר בלבד ואדרבא פשיטא שיש במשמע בלשונו השטר כמו שהוא עם השיעבוד שבו וגדולה מזו דעת הר"י מיגאש שם דבצמד ובקר אם היו דבוקין זה בזה מכר שניהם ואף כאן השיעבוד דבוק בנייר שהאותיות הוא השיעבוד שבו א"כ עכ"פ פשיטא שאי אפשר לומר שלא יהא במשמע בשום אופן רק לצור שלא נביא ראיה מן הדמים דהשטר יכול להיות מאה מנה ולצור שוה פרוטה אחת. ועוד קשה אי ס"ד דבאמת אי אפשר לכוון בלשון זה רק לצור בלבד א"כ תקשי הא פסק הרמב"ם פרק כ"ז מהלכות מכירה וכל גדולי הפוסקים כלישנא בתרא דאם טעה בכדי שאין הדעת טועה מקח קיים ואינו מחזיר השאר דידע ומחיל אם כן הכא נמי למה פסקו הפוסקים כמו שפירש רשב"ם דהמקח בטל ומחזיר אונאה הא זה הטעות הוא בכדי שאין הדעת טועה א"כ המעות מחילה ואמת דמדברי בעה"ת יש ללמוד דסובר באמת כן והש"ך הקשה עליו לעיל ס"ק ה' ולפי הנ"ל לק"מ אבל לא כן נראה מכל הפוסקים רק דבאמת המקח בטל וקשה כנ"ל. לכן נראה לפע"ד דהטעם הוא כך דדוקא בעלמא שקונה גוף הדבר מדאורייתא שפיר אמרינן דכל שיש במשמע גם הדבר שאנו מסתפקין בו הולכין אחר הדמים משא"כ הכא דמכירת שטרו' מדרבנן ומדאורייתא לא מהני אפילו כתב לו בפירוש רק חכמים תקנו דמהני א"כ כמו דתקנו דלא מהני חליפין במקום מסירה וכדומה מן הקנינים והיינו משום דאורייתא לא מהני אף שמקנה לו בקנין לא גמר והקנה בלבו באמת לחלוטין כיון דמדאורייתא לא מהני רק כשהוציא ראיותיו מתחת ידו כמו שכתב כל זה הרמב"ן בחידושיו ובבעל התרומות שער נ"א בשמו וכמו כן בכתיבה דחכמים תיקנו כתיבה דכל כמה דלא כתב בפי' השיעבוד אף שדעתו היה על השיעבוד לא גמר והקנה בלבו רק דבש"ס מקשה דאין לשון זה סובל רק שיעבוד והוי ככתוב בפי' ועל זה משני דהא ליתא דיש במשמע לשון זה לצור ואף דהדמים ראיה מ"מ הלא בקנין חליפין בוודאי היה כוונתו להקנות מ"מ כיון דמדאורייתא לא מהני לא גמר והקנה ואף זהו כמוהו דלא גמר והקנה רק אם כתבו בפירוש שלא יהא במשמע רק שיעבוד ולפי זה היינו דוקא לענין שיהא הקנין נתפס באמת שלא יוכל לחזור אבל לענין תפיסה דבעלמא נמי אפילו הקנה דבר שלא בא לעולם דלא מהני שום קנין מדאוריתא מ"מ בתפס מהני א"כ הכא נמי בתפס אין צורך לזה כלל רק כל שאמר לו שיקנה השטר סגי דהדמים מודיעין דה"ה כוונתו על השיעבוד ולא על הנייר בלבד מן הטעם הנ"ל ודו"ק וצ"ע בזה:

מב בעל פה. עש"ך ס"ק ד' דאם אמר לו כן אפילו לא מסר לו השטר כמו בפירות דקל וכתב שכן כתב ה"ה להדיא ואני תמה דמאי ענין זה לפירות דקל דהתם גוף הקנין הוי קנין גמור רק שאין הקנין נתפס בדבר שלא בא לעולם אז אמרינן דבתפס מהני אבל אם לא כתב ולא מסר רק אמר אין כאן קנין כלל והיאך יועיל תפיסה במאי קנה ושם בפירות דקל פשיטא דבאמירה בלבד לא מיקני שיוכל לתפוס רק בקנין חליפין וכדומה ונראה שהוציא כן מדברי ה"ה שכתב ודוקא שכתב לו או אמר קני לך וכו' והשתא ע"כ דמיירי בלי מסירה דאי במסירה מאי קאמר כתב הרי יש כתיבה ומסירה וע"כ דמיירי בלי מסירה ומ"מ אמר מהני אבל הא ליתא דכך כוונתו ודוקא שכתב לו ולא מסר או אמר ומסר ובכתיבה בלי מסירה שפיר מהני דבאמת כתבו התוספות והקשו דלמה לא יועיל בלי מסירה דקרקע נקנית בכסף ושטר ותירצו דהוי דבר שלב"ל ואינו ברשותו ולפי זה שטר בלבד מהני דשיעבוד נקנה בו רק דשלב"ל ובזה מהני תפיסה אבל אמר בלי מסירה היאך יקנה ואולי הש"ך מיירי דבאמת היה קנין כסף דקרקע נקנית בכסף או חליפין רק כתיבה ומסירה לא היה רק אמירה קני לך ובזה מהני דאף דלא מהני קנין זה דהוי דבר שלא בא לעולם ואינו ברשותו מ"מ תפס מהני כנ"ל:

מג אין המוכר יכול להוציא. עש"ך שהאריך לתמוה על הת"ה ובתומים כתב ליישב דגבי לוקח בלא"ה אין מוציאין דיכול לומר אותיות נקנית במסירה כרשב"ם ואין זה נכון דהרא"ש כתב זה על דברי ר"ת ור"ת סובר בהדיא אין אותיות נקנות במסירה וכ"כ בעה"ת בשם ר"ת וכתב בהדיא על הלוקח ועלה קאי חילוק הרא"ש גם לא מצאנו שום פוסק ראשון או אחרון שיסבור כן זולתי רשב"ם וכבר כתב הטור הלכתא אין אותיות ניקנות רק בכו"מ גם הרב בעל ת"ה פשיטא דלא נתכוון לזה שהרי הביא דברי הרא"ש הללו וכתב שלא חילק רק גבי לוה ולפי דבריו היה לו לומר בפשיטות דמלוקח אינו יכול להוציא משום דיכול לומר קים לי גם לפי זה מאי ראי מייתי הת"ה לעובדא דידיה במי שנתן סימן לחבירו לקבל מעות מא"י דמה ענין זה לזה התם לא היה הדין באותיות וליכא לקיים לכן ברור דכוונת הת"ה דוודאי הלוה יכול להוציא מן הלוקח דמאחר שכבר שילם הוא למלוה לא שייך מחילה ללוקח דמאיזה צד יזכה הלוקח מן המוכר הלא לא של מוכר הוא שהרי המוכר נפרע מעותיו מן הלוה והלוה בוודאי לא מחל לו רק אם לא שילם הלוה למוכר שנית כגון שאין לו וכדומה ואינו יכול לחזור על הלוקח דמה ענין המוכר עם הלוקח ומשום שדר"נ לא שייך רק כשכבר שילם הלוה שנית נתחייב לו הלוקח אבל כל כמה דלא שילם ואין כאן חייוב ללוקח וחייובו של לוקח הוא מחמת תשלומי הלוה וזה תלוי בזה ואין כאן שדר"נ כנ"ל אבל מ"מ לדינא אין דבריו נכונים כלל ומהרא"ש לא מוכח מידי כמו שכתב הש"ך: (מד) כופין למלוה יש להסתפק בכפיה זו אם הכוונה להראות השטר לראיה כמבואר בלשון המחבר אבל אם הלוה אינו רוצה לשלם כלל מבלי שיחזיר לו קודם השטר ואפילו רוצה זה ליתן לו שובר בעדים שאותו השטר שניתן לו במעמד שלשתן כבר נפרע הוא מן הלוה יכול הלוה לעכב או דיכול לכוף ללוה לשלם לו קודם ואח"כ יוציא השטר בע"כ מיד המלוה ויחזירנו לו. והנה לא מבעי לדעת בעה"ח שהביא ב"י לעיל סימן ו' דמחלק בין סברא ראשונה לאחרונה דלמ"ד דאינו יכול לכוף הלוקח להחזיר השטר אינו יכול לכוף ללוה לפרוע בשובר אבל למ"ד דיכול לכוף הלוקח להחזיר הנייר יכול לכוף ללוה שיפרע לו קודם ואח"כ יכוף הלוקח א"כ ה"ה הכא כיון שיוכל לכוף את המלוה אח"כ להחזיר הנייר א"כ יכול לכוף הלוה לפרוע לו בלי השטר רק אם מכחיש יצטרך המלוה להראותו לזכותו אף שאינו רוצה להחזירו עכשיו כיון דלאחר פרעון יהא מוכרח להחזירו אלא אפילו להב"י שהשיג על בעה"ת דאפי' למ"ד דיכול לכוף הלוקח מ"מ אינו יכול לכוף ללוה דיכול לומר אינו רוצה למיקם עמו בדינא ודיינא ושמא לא יזדמן לי ב"ד א"כ לכאורה היה נראה דה"ה הכא אינו יכול לכופו אבל קשה כיון דהלוה כופר ואינו רוצה לפרוע א"כ בוודאי לא יפרע עד שיחזיר והוא אינו יכול לכוף למלוה לכן נראה ברור דע"כ לא כתבו הב"י ובעה"ת רק במקום דבין כך ובין כך או דיכול לכופו או אינו יכול הילכך אם לעולם אינו יכול לכוף ללוקח יכול הלוה לעכב ואם לעולם יכול לומר כפוהו עכשיו להחזיר השטר ואז אשלם משא"כ הכא דקודם פרעון אינו יכול לכופו להחזיר השטר לכ"ע שהרי לא הקנהו לו גוף השטר כלל ולאחר פרעון יכול לכופו להחזיר לו השטר אז בוודאי יכול לכוף ללוה לכ"ע שיפרע לו ואח"כ יוכל לכוף את המלוה כיון דהלוה חייב לו באמת דזה נקנה במעמד שלשתן ומה יוכל לעשות עכשיו כיון שאינו יכול לכוף הלוה בדין וכן העליתי לעיל ס"ק מ' באריכות ע"ש:

מה המחאה זו כמו מסירה. עש"ך שתמה על זה דמעמד שלשתן וחליפין שווין ולמה בחליפין הכריע דלא מהני במקום מסירה כדעת רמב"ן וכאן כתב בפשיטות להיפך ונראה דכוונת הטור ומחבר כך דוודאי עיקר טעמו של הרמב"ן החולק על הראב"ד בשער נ"א משום כיון דמכירת שטרות דרבנן הם אמרו שלא גמר והקנה רק כשהוציא ראיותיו מתחת ידו לכך לא מהני רק מסירה ולזה סבירי להו דדוקא חליפין כיון ששהשטר בידו לא גמר והקנה אבל כשהשטר ביד אחר והוא זיכה אותו לזה א"כ הרי הוציאם מתחת ידו ואותו הנפקד, תפסם בשביל הזוכה א"כ אז גמר והקנה גם מדברי הרמב"ן גופא נראה שם שלא העלה בצ"ע במע"ש כזה רק לפי שלא מצא לראשונים ז"ל רק כו"מ אבל לא מטעם שלא גמר והקנה ועל זה מסיק בצ"ע אבל מעיקרא בחליפין הסכימו לו מטעם הנ"ל ומה שכתב הרמב"ן מעיקרא בפשיטות דה"ה מע"ש לא קני בהו היינו שהקנה לו החוב במעמד שלשתן לא קנה השטר רק במסירה אבל אח"כ שהתחיל לומר מדין מע"ש בנפקד בגוף השטר לא כתב רק משום שלא נמצא רק כו"מ ובזה סבירי להו כהראב"ד רק בחליפין טעמם לפי שלא הוציא ראיותיו ובזה סוברים כרמב"ן כנ"ל ומה שכתב הש"ך דהריטב"א פרק איש מקדש סובר כרמב"ן הוא תמוה דפשיטא דלא מוכח מידי דמיירי בלי כתיבה וכל ראיית הש"ך הם כנגדו דמה שדקדקו במה שחילק בין דבר שגופו ממון לשטר מהא גופא מוכח כנ"ל ועל זה מחלק דדוקא דבר שהוא בעצמו ממון וישנו ביד אחר יכול להקנותו למי שירצה במעמד שלשתן אבל שטר אין גופו ממון רק השיעבוד והשיעבוד אינו מופקד ביד האחר שהרי להקנותו אינו יכול רק בכתיבה והיאך נאמר שהפקיד הנייר הפקיד השיעבוד וא"כ מאי מהני מעמד ג' וכמו כן מה שכתב דמה מהני קבלתו של זה כוונתו כנ"ל דמה בכך שזה קיבל הלא אין בידו רק הנייר ולא השיעבוד ולא עדיף מאילו מסרו ליד הזוכה בעצמו ואדרבא לשיטת הש"ך מה זה שתמה הריטב"א מה מהני קבלתו של זה הא טובא מהני דגוף הנייר מזכה לו דעל השיעבוד יש כתיבה וברור דמיירי בלי כתיבה:

מו אבל אם מכרו לשני עדים עש"ך שהשיג על דין זה ועיקר השגתו כאן כיון דדיעבד המקח קיים אפילו בשנים למה יהיו נוגעין ונראה דטעמם דוודאי אם אין הלוה מערער ואומר מזויף אין לחוש כיון דדיעבד מהני אבל כאן סברת בעה"ת כיון דחזינן דעברו על דברי חכמים וקנו שניהם והלוה מערער באמת שהוא מזויף יש קצת רגלים לדבר ואין סומכין על עדותם וזה שדקדקו הטור והמחבר ואם אין הלוה מודה והיינו כמו שכתבתי ובש"ס לא מיירי כלל מערעור דהלוה מכחישם [ומהאי טעמא נראה דאם מודה גובה מן הלוקוחות אפי' להמחבר ולא חיישינן לזייוף] ומ"מ נראה פשוט דאם אומר פרוע אינו נאמן במיגו דמזויף וגדולה מזו דעת הרא"ש דמיגו במקום עדים פסולין לא אמרינן כ"ש כאן דהוא להכחיש עדים כשרים כ"ע מודים ונראה עוד דאפילו הש"ך דחולק היינו דוקא אם מכחיש אותם אבל אם אומר שאינו חתימתם והם מעידין על חתימתם בהא וודאי אינן נאמנין שהרי מעידין עכשיו לטובתם ואולי אינן חתימתם ועיין מה שכתבתי לעיל סי' ל"ז בזה ושם העלתי בלא"ה דדברי הטור ובעה"ח צ"ע בזה:

מו המוכר עש"ך בשם המבי"ט דהלוה יכול לעכב שלא ימכרנו לאחר בפחות דהוא יתן אותו הממון והביא ראיה מדברי הטור והמחבר ריש סימן שי"ו והש"ך השיגו מתרי טעמא חדא דהתם הבית שלו ועוד שיכול לומר לזה השכירו ולא לאחר. ובשני הפנים הללו לא ראיתי פנים מסבירות דטענה ראשונה אינו כלום דהכא נמי הנייר של לוה הוא דהוא נותן פשיטי דספרי רק כל כמה דלא נפרע הוא משכון ביד המלוה או לראיה א"כ למה לא יוכל לומר אני קודם לאחר וטענה השניה תמוה מאוד דהא התם מבואר להדיא דהמשכיר בית לחבירו ורצה להשכירו לאחר אם מנין בני הבית שווים אינו יכול לעכב ולומר לזה השכרתי ועלה קאמר התם דאם משכיר לאחר יכול המשכיר הראשון לומר אנא אפטרך מדמי השכירות ומבואר הטעם משום דאומר למה תטרח להשכיר לאחר אני פוטרך ומבואר דלא כטעמו של הש"ך. אמנם דברי המבי"ט לא נהירין מטעם אחר דע"כ לא אמרו בסימן שי"ו רק כשמשכיר לאחר באותו הסך שהשכיר לו משא"כ אם משכיר לאחר בפחות פשיטא דאין המשכיר הראשון יכול לומר אני פוטרך מסך הזה ואדור אני בו והיתרון תשלם לו דיכול לומר לחבירו אני רוצה ליתן ולך לא וה"ה כאן דמוכר שט"ח בפחות יכול לומר לזה אני רוצה ליתן ולמכור בפחות ולך איני רוצה לוותר וזה ברור:

מח חזר ומחלו עש"ך בשם מהראנ"ח דאם מסרו למי שאותו חייב ללוה אינו יכול למחול דהוי כמו שנפרע כבר כיון שחייב לו והביא ראיה מסוגית הש"ס כתובות דף ק"י והש"ך השיגו דמהתם מוכח להיפך דקיימא לן זה גובה וזה גובה ובאמת אפילו לר"ש הדין כן דלא קאמר הפוכי מטרתא רק לפי דלדידי' אין נ"מ אבל היכי דיש נפקותא מודה דלא נידון כפרוע והנה הרב בעל מחנה אפרים בתשובותיו בהלכות גביית חוב כתב דדברי מהרנא"ח נכונים שלא אמרו זה גובה וזה גובה רק כשיש נפקותא דעידית ובינונית וזיבוריות אבל בלא"ה לכ"ע זה עומד בשלו וזע"ב וכן אמרו באמת בש"ס שם דכ"ע עידית ועידית בינונית ובינונית זיבוריות וזיבוריות כל אחד עומד בשלו אבל באמת הא ליתא ודברי הרב הנ"ל תמוהין דהא בהדיא מבואר לקמן סוף סי' פ"ה דאפי' בענין שחתכנו הדין שכל אחד עומד בשלו אם מכר אחד השט"ח שלו הלוקח גובה מן הלוה ע"ש. והוא מדברי בעה"ת בשם הרמב"ן ומפרש התם הרמב"ן הטעם דאף שכל אחד עומד בשלו אין השטרות כפרועין רק למה יגבו כיון שאין נפקותא אבל כל שנזדמן נפקותא אח"כ חזר הדין כמו אינן פרועין כלל וזה גובה וזה גובה א"כ ה"ה לענין מחילה וזה ברור. ועוד תמיה גדולה על הרב מהראנ"ח ומחנה אפרים הנ"ל דהא בהדיא מבואר בירושלמי פרק שני דייני גזירות שם דמפרש התם פלוגתייהו דר"נ ור"ש לא בענין הנכסים כי סובר לכ"ע בשלו הן שמין או דבא לומר נפקותא אפי' היכי דליכא נפקותא דנכסים ועמ"ש לקמן סי' פ"ה באור דברי הירושלמי הזה] רק שטר של זה מנה ושל זה מאתים ומחל בעל המאתים לבעל המנה דלר"נ אותו שמחל אינו גובה כלום וזה שלא מחל גובה ולר"ש דהפוכי מטרתא למה לי א"כ מנה בלא"ה נפרע ונמחל ולא היה חייוב רק מנה ובזה מחל ואין שום אחד מהן גובה מבואר להדיא דאף דליכא נפקותא דנכסים לא נידון כפרוע וגובה בעל המנה מנה שלו ואפי' ר"ש לא פליג רק לפי' הירושלמי דסובר דלר"ש נידון כשובר כמו שכתבתי לקמן סימן פ"ה אבל לדידן דלר"ש ג"כ לא נידון כשובר מודה בזה א"כ מבואר עכ"פ להדיא דלא כמהראנ"ח וזה ברור ומ"ש הסמ"ע והש"ך בשם מהרי"ק עמ"ש לקמן סימן פ"ו דדברי מהרי"ק תמוהין שם:

(מט מיהו אין אין הלוקח מחוייב להחזיר ללוה שטרו עש"ך מה שדחה ראיית הרשב"א מפרק האיש מקדש ובתומים תמה דהרשב"א בקידושין הקשה דמאי פריך דר"מ אדר"מ לוקמא במסר ולא כתב ותירץ דבא לאוקמא לכלהו פרוקא ולפי זה שפיר קשה גם דרבנן אדרבנן וליתא דאדרבא גם קושיא זו מסייע ליה להש"ך דהמעיין ברשב"א שם יראה דקושיתו היא דהך ברייתא דר' אלעזר מיירי בכתב ולא מסר וברייתא דלעיל פליגי בדשמואל או בסמכה דעתו ולפי זה לשיטת הש"ך לק"מ דליכא לאוקמא בהכי דא"כ תקשי שמין את הנייר הא יכול למחול לרבנן ותצטרך להחזיר הנייר והרשב"א הקשה זה לשיטתו דאינה צריכה להחזיר במחילה כמו שכתב קודם אבל לשיטת הש"ך לק"מ ואין צורך לתירוץ הרשב"א הזה כלל דכיון דסוף סוף לא קשיא לתרווייהו רק או אדר"מ או אדרבנן א"כ נקט ר"מ דהוא קודם בברייתא ומה שכתב' דמ"מ יש להקשות על דרך זה דלעיל פליגי בכתב ומסר ולא כתב קני לך וכאן פליגי במסר ולא כתב ולכ"ע סמכה דעתו והוא תמוה דהא שם יש שלש מחלוקת ר"מ ור"א וחכמים ולא ימלט רק לומר דבמה דפליגי ר"מ ור"א מספקא להו לרבנן דליכא למימר דרבנן באו לחדש דדעתה אנייר ור"מ ור"א לא סבירי להו הך דא"כ תקשי השתא דמשני דפליגי בשטר אירוסין בלא עדים למה ליה למימר דרבנן ספיקא מספקא להו אי עידי חתימה כרתי או עדי מסירה לימא דפשיטא להו בהא כר"מ רק ר"מ סובר דלא אמרינן דעתה אנייר ורבנן פליגי דאמרינן וע"כ דבהא לית פלוגתא דלכ"ע שמין הנייר וכ"כ הרשב"א גופא שם בהדיא ודייק כן מדקאמר דרבנן מספקא להו ומהאי טעמא כשהקשה הרשב"ם קושיא זו הקשה ג"כ דרבנן מספקא להו דאם אין בנייר שוה פרוטה הוי ספק מקודשת ומעתה אין כאן מקום להקשות רק לשני אוקימתות האחרונות דפליגי בדשמואל וסמכה דעתו דאילו לשני אוקימתות הראשונות דפליגי בדרבי א"כ מבואר דלרבנן אינה מקודשת כלל אפילו בספק דמהאי טעמא מחק רש"י ורשב"א הגירסא בברייתא ואם לאו אינה מקודשת דהוי ספק מקודשת ע"ש והיאך מספקא להו לרבנן באידך בריית' אי מיירי ג"כ במסר ולא כתב כקושית הרשב"א וכמו כן להך אוקימתא דפליגי בדר"פ וכ"ע לית להו דרבי ומיירי בכתב ומסר רק לא קני לך ומ"מ סבירי להו לרבנן דוודאי אינה מקודשת ולא ספק ולמה נסתפקו באידך ברייתא בלי כתב כלל ופסקו דהוי ספק קידושין אפילו אין הנייר שוה פרוטה וכפי הנראה דהתומים לא דק כל זה כלל ומן הטעם הזה הקשה הרשב"א קושיתו לשני אוקימתות האחרונות דלא סמכה דעתו ולפי זה לדעת הש"ך אין כאן קושיא:

אך אמנם אי קשיא הא קשיא וגם על הרשב"א גופא יש מקום להקשות כן דהא התוספות דייק שם מדקאמר דכ"ע לית להו דרבי ולא קאמר דאית להו דרבי ובדר"פ קא מיפלגי דכמו דלרבנן צריך למיכתב קני לך איהו כמו כן לרבי צריך לומר קני לך איהו וכל שיעבודיה ומדלא קאמר כן ש"מ דאין הלכה כרבי לכך לא קאמר דכ"ע אית להו דרבי וכ"כ התוספות פרק הספינה ולפי זה יש להקשות כך דמאי פריך דר"מ אדר"מ הא יש לומר דברייתא קמייתא במסר ולא כתב רק אמר קני לך איהו וכל שעבודיה ופליגי בדרבי ור"מ אית ליה דר"פ ובעינן שיאמר עכ"פ קני ולרבנן מ"מ לא מהני דלית להו דרבי רק בעינן כתיבה ולקמן מיירי בכתב ומסר רק לא כתב וכל שיעבודיה וגם לא אמר לכך לר"ח אינה מקודשת כיון דאית ליה דר"פ בעינן שיאמר עכ"פ קני לך איהו וכל שיעבודיה ור' אלעזר לית ליה דר"פ לכך מקודשת ורבן ספוקי מספקא להו בדר"פ לכך שמין הנייר ואם יש בו שוה פרוט' מקודשת לגמרי ואם לאו הוי ספק מקודשת בדר"פ ולא קשיא לא דר"מ אדר"מ ולא רבנן אדרבנן וכ"ע סבירא להו סמכה דעתה דלא שביק ומחיל ומקודשת מכח הנייר וע"כ כתירוץ הרשב"א דמקשה לכל אוקימתות דלעיל א"כ גם דרבנן אדרבנן קשיא וע"כ דבמחילה אינה צריכה להחזיר גוף הנייר וראיית הרשב"א מוכרח ובאמת יש לתמוה על הרשב"א שלא הקשה כך ואולי סובר הוא דלא כהתוספות בזה רק לרבי אינו צריך אמירה לכ"ע וכן נראה מדברי רשב"ם פרק הספינה כמו שכתב במשנה למלך פ"ו מהלכות מכירה לדעת רשב"ם ע"ש] ובזה יובנו דברי התוספות פרק האיש מקדש דכתבו שם בד"ה אילימא וא"ת ומאי קושיא לישני דלעיל מיירי באמר ליה קני לך שטר וכל שיעבודי' והכא מיירי דלא אמר ליה ויש לומר שהיה תופס לדוחק וכו' עכ"ל והדבר תמוה מה זה שהקשו מאמירה ובכל הסוגיא לא נזכר מאמירה רק בכתב ומסר ולא כתב קני לך ופליגי בדר"פ גם קשה מה צורך לזה הא לב' אוקימתות אחרונות פשיטא דאתי שפיר בפשיטות דלעיל פליגי בדשמואל ואדרבא להך קושיא פשיטא דיש ליישב בפשיטות דא"כ ר"א דקאמר בברייתא האחרונה מקודשת הוא דלא כמאן דהא לרבי ג"כ צריך שיאמר וברור דכוונת התוספות כך דוודאי סבירי להו כהרשב"א הנ"ל דלרבנן לא ימלט רק דמספקא להו במאי פליגי ר"מ ור"א כמו שהוכחתי מקודם ולפי זה להנך ב' אוקימתות קמייתא לא מצי התוספות לאקשויי דאם כן תקשי למה בברייתא קמייתא ברירא להו לרבנן דאינה מקודשת וכאן מספקא להו וכ"כ לב' אוקימתות אחרונות לק"מ דא"כ תקשי שמין את הנייר לרבנן הא לא סמכה דעתה דימחול ותצטרך להחזיר הנייר לכך הקשו תוספות אוקימתא מחדש דלעיל פליגי בדרבי ור"מ אית לי' דרבי ואית ליה דר"פ ג"כ ורבנן לית להו דרבי ובדר"פ מספקא להו ור"א אית ליה דרבי ולית ליה דר"פ נמצא ר"מ ור"א אית להו דרבי ופליגי בדר"פ ורבנן פליגי עלייהו ולית להו דרבי ובדר"פ מספקא להו וזה שכתבו דברייתא דלעיל באמר והך ברייתא דלא אמר לכך לא מהני אפילו לר"מ וזה ברור בכוונת התוספות ולפי זה מבואר מדברי התוספות כדעת הש"ך דבמוחל צריך להחזיר גוף הנייר דאל"כ אכתי קשה בפשיטות לשני אוקימתות ואין צריך להרכיב שני אוקימתות ביחד דפליגי בדרבי ובדר"פ וע"כ משום דתקשי שמין הנייר וגם זה ברור. ומה שהקשה בתומים על תירוץ הש"ך דמ"מ כיון דבכתב ומסר צריכה להחזיר הנייר במחילה כ"ש במסר ולא כתב כשיפרע הלוה פשיטא דיצטרך להחזיר הנייר א"כ עדיין יריאה דהא הלוה יהא מוכרח לפרוע לבעלה כיון שלא קנתה השיעבוד ותצטרך להחזיר הנייר ובאמת הש"ך גופא כתב כן בסוף דבריו דה"ה מסר ולא כתב ופרע דמחוייב להחזיר הנייר אבל כוונת הש"ך פשוט דהא שם קאמר לר"מ לא שביק לדידי ומחיל לאחריני וקשה תינח מחילה שמא יפרע לו הלוה ויצטרך בהכרח להחזיר הנייר להך דעה וע"כ דלפי הסברא דסמכה דעתה לפרעון ג"כ לא תחוש דהלוה לא ירצה לפרוע בלי השטר ואין כופין את הלוה לפרוע בשובר כמו שכתב בעה"ת וב"י ועש"ך לעיל סוף ס"ק ס' דלכ"ע אין כופין אם כן הכא נמי סמכה דעתה דהלוה מסתמא לא יפרע בלי השטר א"כ כשירצה הבעל ליקח השטר ממנה בע"כ יצטרך לשלם לה דמי נייר דאפילו להש"ך החולק על הטור דהלוה אין צריך לשלם דמי נייר אבל במתנה בוודאי אם הנותן רוצה לכופו להחזיר הנייר כיון דבמתנה יש קנין לחצאין וקנתה הנייר צריך לשלם הנותן דמי נייר ובלא זה אינו יכול לכוף למקבל וכ"ש הכא דהיא סמכה דעתה דוודאי הבעל בעצמו לא יכוף אותה להוציא ממנה בע"כ הנייר שנתן לה בתורת קידושין וזה ברור ואפי' לפי מה שכתבתי לעיל דבמקום דעכשיו אינו יכול לכופו ובתר תשלומין יכול כופין הלוה לשלם בשובר היינו דוקא אם אח"כ יזכה בדין לכופה אבל כאן מן הדין הנותן צריך לשלם לו דמי נייר שקנה עכ"פ א"כ פשיטא דהלוה יכול לומר שלם לי דמי נייר והוציא ממנו ואשלם לך וה"ה באשה פשיטא שאינו יכול לכוף ללוה כדי שירויח הוא דמי נייר מצד שהלוה יכוף אותה אח"כ ואשה בושה לתבוע מבעלה דבשביל זה אינו יכול לכוף ללוה כיון דמן הדין חייב וזה ברור רק למחילה יש לחוש דאם ימחול ממילא יכוף הלוה אותה להחזיר הנייר והיא בושה לתבוע דמי נייר מבעלה והנה הפוסקים הביאו ראיה מפירש"י פרק הכותב שפירש מגבי בי' דמי ניירא כלומר אומר לו נייר מכרתי לך והרי ישנו בידך והבינו הם דקשיא ליה מאי ישלם הא אין צריך להחזיר הנייר לכך פי' מה שפירש ועש"ך מה שדחק לדחות ראיה זו וכמעט אי אפשר להלום דבריו ובאמת בלא"ה אין כאן ראיה דלא זו הקושיא קשיא לי' לרש"י רק הא קשיא ליה מה בכך דהפסיד הנייר למאן דלא דאין גרמי אף מזה פטור דעדיין אינו רק גרמי דמכח מחילתו של זה פקע השיעבוד ומחוייב להחזיר הנייר אבל לא הפסיד הנייר בידים וחייוב חזרת הנייר נולד מהפקעת השיעבוד ובהפקעת השיעבוד אינו רק גרמי כ"ש בנייר הנולד מזה ובאמת יש לתמוה על חכמי פריווינצא שהביא הרא"ש דפירשו דמי נייר דמחוייב להחזיר הנייר והוא תמוה דפשיטא דאינו רק גורם לזה פי' רש"י דזהו עיקרו בשורף דאז עושה היזק בידים בנייר אבל במוחל פטור רק לשון זה הוא שאומר לו הרי נייר מכרתי לך והרי ישנו בידך ולא הפסדתיך בידים בשום דבר ואי דממילא פקע הנייר והשיעבוד אינו רק גרמי ופטור וזה ברור ולפי זה שפיר יכול להיות דעת רש"י דצריך להחזיר הנייר: (נ) התנה עמו עש"ך ס"ק ע"ח מה שהשיג על הב"ח ובאמת בלא"ה פשיטא דאין מקום לחלק בין תנאי לתנאי דא"כ תקשי בהך ברייתא דמצא שובר דדייק ש"מ דאיתא לדשמואל וקשה אכתי ניחוש דהיה בתנאי באופן דלא מהני מחילה אבל שובר הקודם למכירה בוודאי יועיל לעולם והיאך מחזירין אלא ברור דלעולם לא מהני תנאי ודלא כהב"ח. אך אמנם אם נשבעה או נדרה שלא תמחול יש לדון אי נימא כיון דהוא בכלל איסור דעברה בשבועה לא מהני מחילתה או לא. והנה התוס' פרק החובל כתבו בעדים זוממין דשום אדם לא יקנה מחשש מחילה ותירצו בנדר ושבועה ובאמת אין ראיה דמ"מ לא תמחול ותמצא קונים שלא יחושו שתעבור על השבועה. וכן נראה דוודאי מהני כיון דהוא נגד אחר לא משגחינן באיסור שלה ואין להקשות אכתי היאך דייק שם ש"מ איתא לדשמואל ניחוש שמא מכרה בנדר ושבועה ועכ"פ מיגו ליכא דלא תרצה למחול לעבור בשבועה אף דעכשיו טוענת שקר מ"מ לישבע לשקר אינה רוצה וצריך לומר דכיון דהלוקח יחוש כ"כ לנדר ושבועה א"כ ממילא ישביענה על כל חשש שבעולם שתוכל להפסידו בזה ואפי' בטענת פרעון וכיון שטוענת פרעון ממילא יש לה מיגו דמחילה וכ"ש למ"ד דפרוע גופא מחילה הוא ועדיין צ"ע וע' לעיל סימן מ"ז ולעיל סימן זה מ"ש בזה: (נא) ויש מי שחולק הוא דעת התוספות שהקשו בשומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי דלמחול לנפשי' ותירצו חדא דשאני התם דאין יורש רק מכחה ועוד תירצו דאתיא כר"מ דדאין גרמי. והנה לשני התירוצים בעלמא יכול למחול רק דתירוץ ראשון יכול להיות דבעלמא יכול ואפילו גרמי ליכא דלא כיוון להזיק ולתירוץ שני חייב לעולם מדיני דגרמי והנה הסמ"ע דעתו דהך דעה שניה הוא דעת התוספות בתירוץ שני דחייב מדיני דגרמי ולא מהני מה שלא כיוון להזיק לפטרו ואני תמה הא בהדיא אמרינן בסנהדרין פאד"מ במעשה דפרה של בית מנחם דקאמר וכיון דאילו הואי הוי הדר השתא נמי לאו כלום עביד והשתא הכא נמי בשומרת יבם הא יש הרבה נכסים כדי שיווי הכתובה רק החשש הוא שישתדפו הנכסים באופן שלא ישאר לה קייום לכתובתה א"כ השתא דכל הנכסים בתוקפן במחילה זו אינו רק גרמי דאילו הואי הוי הדר ולאו כלום עביד ובאמת על התוספות לא קשיא דאזלי לשיטתם בסנהדרין וב"ק שכתבו להדיא דהך סוגיא רבנן הוא ולא ר"מ דלר"מ לעולם חייב כמו מראה דינר לשלחני אבל לפי מה דקיימא לן לעיל סימן כ"ה כדעת הרי"ף ורמב"ם דאפי' לר"מ פטור כהאי גוונא א"כ ליתא להך תירוץ התוס' ולפי זה ממילא אין כוונת המחבר להך תירוץ רק לתירוץ ראשון דשאני התם דאין יורש רק מכחה א"כ בעלמא יכול למחול ואפילו גרמי ליכא ודלא כהסמ"ע. ואמת דיש לומר דגם בתירוץ ראשון סבירי להו לתוס' דהוי גרמי וחייב רק דניחא להו לתרץ דלא תקשי דקאמר זו אינה משנה דנימא ר"מ ור"נ תרי חומרא בכתובה וקשה בלא"ה הוי תרי חומרא גרמי ור"נ לכך ניחא להו לתרץ דאין יורש רק מכחה ועל זה תירצו עוד דגרמי אינה חומרא רק מדינא:

נב שאף לעצמו יכול למחול עש"ך דמסיק דמ"מ חייב מדיני גרמי ונ"מ בקטן ומחל אין צריך לשלם לכשיגדיל ועיין תומים שהביא ראיה מדברי התוספות מי שמת בד"ה המוכר דמ"מ חייב לשלם דמים שקיבל אביו לכשיגדיל. ואני תמה דפשיטא דלהיפך מוכח מדברי התוספות דהוא הבין דתירוץ הקודם של רבי ותירוץ ר"י אח"כ מישך שייכי להדדי ופשיטא דתירוץ רבי הוא לדחות הראיה דיכול להיות דמוחל משלם הכל ותירוץ ר"י להיפך כמו שכתבו התוספות להדיא פרק הכותב גבי' קריבתי דר"נ גופא שם בשם ר"י דדייק מכאן דאינה צריכה לשלם דמים שקיבל והמשך דברי התוספות כך דהם רצו להכריח דאינו משלם רק דמים שקיבל דאל"כ מה הרוויחה קריבתי' דר"נ ועוד קשה היאך היה רשאי ליתן לה עצה ומזה דייקי דאינה משלמת רק דמים שקיבלה ומיירי בגדולה דאי בקטנה עדיין היאך היה רשאי רק בקושיא ראשונה הפסיקו והביאו דרבי דחה קושיא זו דמיירי בקטנה אבל על קושיא שניה לא שייך דחיית רבי ועדיין מוכח משם דאינה משלמת רק דמים שקיבלה וע"ז כתבו ועוד ראיה ש"מ דהך ראיה נשארה קיימת ולפי פי' התומים מה ועוד ראיה הא זו אינה ראיה והוי להו למימר אך יש להביא ראי' כדרכם בכל מקום שהם דוחין ראיה ראשונה. גם קשה כיון דר"י גופא מתרץ לה והיאך פסקו פרק הכותב בשם ר"י דדייק משם דמים שקיבל הא כאן דחה ר"י גופא ראיה זו וברור דכוונת ר"י להחזיק הראיה דמכח קושיא זו נדחה ראיית רבי דלרבי עדיין יקשה היאך הי' רשאי ליתן עצה רק בקושיא דלא ידעו התוספות מתירוץ היה קשה בין לרבי בין אי נימא כפשוטו ועל זה מחדש ר"י הסבר' כיון דאינו מפסיד ללקוחות וזה לא ניחא רק לר"י ולא לרבי ובהכי ניחא דמייתי התם הך קושיא ומאי ענין קושיא זו לשם לכך ספק דדיני גרמי דבלא"ה קשה שם וע"כ משום דמכח זה מוכרח הראיה ולפי זה מוכח להיפך דאי נימא דקטנה משלמת גם לרבי ניחא דמכל מקום לא הפסיד דמשלמת דמים שקיבלה אך באמת אינה ראיה דבלא"ה דברי התומים תמוהין דמה בכך דמשלמת לכשתגדיל סוף סוף הפסיד ללקוחות דהם הגיע זמנם לגבות מיד ומכח עצה דר' נחמן יצטרכו להמתין בחובם עד שתגדיל וזהו כוונת התוס' דלר"י שהיא גדולה אתי שפיר אבל לרבי בקטנה היאך היה רשאי כיון שלא יגבה עכשיו כלום ולפי זה לדינא אין כאן ראיה כלל אך נראה דהיינו דוקא אם נשאר לה מעות ירושה מאביה ואמה אבל אם לא נשאר רק שטר זה בלבד פשיטא דאינה משלמת כלום לכשתגדיל דמה בכך דאביה קיבל דמים ודוקא האב בעצמו שפיר אמרינן דמ"מ מה שקיבל מחזיר דמיד היה הקבלה בטעות דוודאי לא נתן על דעת שימחול אבל המחילה גופא בוודאי גרמי הוא א"כ היורש כשאין לו פשיטא דפטור מהכל אפילו יש לו משלו ממקום אחר כל שהוא עכשיו קטן וזה ברור ולקמן אבאר עוד בדברי התוס' הללו בס"ד:

נג יש מי שאומר. עש"ך שתמה דמוכרח הוא בש"ס ואני תמה להיפוך דוודאי דין זה אינו רק אי נימא דפרוע גופא מחיל' הוא אבל אי אינו נאמן פרוע רק במיגו דמחילה א"כ תינח אם הלוה אומר פרוע אבל אם הלוה מודה שלא פרע והוא נותן לו שובר הודאה שנפרע אם כן מאי שייך מיגו הא הוי במקום עדים דהלוה מודה והודאתו כמאה עדים רק אי נימא דפרוע הוי מחילה א"כ שובר הודאה זו הוי כמחילה וכבר הביא הש"ך גופא לעיל בכמה מקומות דיש חולקין בזה דפרוע לא הוי מחילה א"כ אף דין זה במחלוקת דאם גם הלוה אומר שפרע פשיטא דנאמן במיגו דמחילה וע"כ דלוה מודה א"כ במחלוקת שנויה ומ"מ אפשר לומר להיפך דבמקום דחזינן דלוה אומר שלא פרע אז בוודאי הוי מחילה ומ"מ אין כאן קושיא על המחבר דסברא זו לא נזכר רק בנ"י וזה ברור:

נד משתעבדנא לך. עש"ך שהאריך דהיינו דוקא ברצון הלוה שהודיעו בעת מכירה אבל בלא"ה לא והביא ראיה מדברי הרשב"א והר"ן והנה אף דמדברי הרשב"א והר"ן לא מוכח מידי ואדרבא מוכח לכאורה להיפך כמו שכתב בתומים אבל מ"מ מדברי המחבר גופא יש ללמוד דעת הש"ך דוודאי יש לתמוה דכאן כתב המחבר דעת הראב"ד דאינו יכול למחול ואולם לעיל סימן ס"ה סעיף י"ח פסק דהמוצא שובר בשוק בזמן שהמלוה מודה יחזירנו ללוה וקשה ניחוש שמא היה כתוב בשטר החוב משתעבדנא לך ולכל דאתא מחמתך דהא גבי כתובה תירץ הרשב"א דלא הורגלו לכתוב בשטרות בזמנם כך והשתא אפילו נימא דגם בשטר היה דרכם שלא לכתוב מ"מ עכשיו פשיטא כיון שכתב הר"ן בתשובה סימן ס"ט דנהגו לכתוב בכל השטרות כן א"כ איך פסק בפשיטות דיחזיר השובר ועכ"פ היה לו לבאר דהיינו דוקא במקום שלא הורגלו וע"כ דשובר כהש"ך דאפילו להראב"ד בעינן שיתרצה לכך בשובר מחזירין דאם יש עדים שנתרצה לא יועיל השובר כמו שתרצו התוס' גבי מעמד שלשתן: (נה) שוב אינו יכול למחול עסמ"ע וש"ך דהאריך להכריע דלא כהראב"ד וכל יסודו מקושית הרמב"ן דא"כ לאמימר תקשי שמואל אדשמואל דלא משכחת מחילה דלעולם הוי כאומר משתעבדנא ולפעד"נ ליישב בתרתי חדא דאמימר לא קאמר דחכמים אמרו דבר זה דאנן סהדי הלוה מעות מחבירו נעשה כאומר דמהיכי תיתי נאמר כן כל שלא הותנה המלוה עמו בפי' רק הכוונה כך דבאמת ידע אמימר דמע"ש אינו רק תקנת חכמים רק דכוונת הש"ס להקשות דלא מתקני רבנן מילתא רק אי איתא דכוותא בדאורייתא אבל אי ליתא במציאות מדאורייתא כלל לא הוי מתקני רבנן כמבואר ריש פ"ק דמציעא ואהא הוי קשיא ליה בשלמא במכירת שטר אפילו למ"ד דהוא דרבנן עכ"פ גם בדאורייתא יש במציאות מכירתו כמו שכתבו התוס' פרק הספינה מדאצטריך קרא לאונאה או שטר לכל מי שמוציאו וכדומה לכך אפילו בשטר דלא קני מדאורייתא תקנו רבנן שיקנה או משום דקרקע נקנית בשטר רק דהוי דשלב"ל ובזה תקנו חכמים דמהני אבל מלוה ע"פ שיהא נקנית במע"ש אין מקום לקנין זה מן התורה כיון דאין בידו שטר כלל רק שיעבוד על פה ועל זה קאמר אמימר דאם אמר משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך אז דין הוא דקנה שהרי הוא שיעבד עצמו מתחלה גם לזה א"כ אף אם לא אמר כן יש כח בחכמים לעשות כמו שאמר ועל זה קאמר נעשה כאומר דכיון שיש מציאות לקנין זה באומר בלא אמר עשאו כאמר משום הצורך שהיו להם ולפי זה ה"מ במע"ש אבל בלי מע"ש דלא עשאו לא אמר כאמר א"כ פשיטא דלא מהני רק בכתוב בו בפי' והמעיין ברשב"א פרק קמא דגיטין יראה שכיוון לזה ולק"מ קושית הש"ך: ועוד נראה דע"כ לא קאמר אמימר דנעשה כאומר רק במלוה ע"פ והוא דוודאי אין דין שטר לשום דבר רק אם כתוב בפי' אף דדנין דנעשה כאומר ולא ככתוב והשתא כיון שהשטר לפנינו ולא נזכר בו כך ממילא לא אמר שאם היה כוונת המלוה להקפיד על זה היה כותבו בשטר כמו שאר התנאים הכתובים בשטר וכעין זה כתב בתומים אלא שהוא נותן טעם שיכול למכרו בכו"מ ואינו נכון דמ"מ יבקש זה כדי שלא יוכל למחול ויוכל למכרו ובלא"ה לא ירצו לקנותו והוא שוה פחות הרבה מחשש מחילה אבל מה שכתבתי נכון דנעשה כאומר אמרינן ולא ככתוב א"כ היה לו לכתבו בשטר ומדלא כתב לא שיעבד עצמו רק לזה ובזה יש ליישב ג"כ מה שהקשה הש"ך לקמן דקאמר במלוה בשטר פליגי בדשמואל ובעל פה פליגי בדר"ה וקשה אף במלוה בשטר יכולין לחלוק בדר"ה ולפי הנ"ל ניחא דא"כ תקשי לאמימר דקאמר נעשה כאומר וזה לא שייך במלוה בשטר אבל לפי האמת דלא קיימא לן כאמימר שפיר מהני מעמד ג' בשטר:

ובתומים הקשה על הראב"ד ז"ל מהא דפרק החובל דאמרינן בחבלה בבעלה לא הפסידה כתובתה וקש' יכתוב לה כתובה חדשה לכל דאתי מחמתה ולא תוכל למחול ומה שתירץ הוא והאריך ליתא דמהתם מוכח להדיא דאפילו אם נתרוקן כל כחה ללוקח ולא תוכל למחול מ"מ כל שהכתובה על שמה אין בזה משום אסור להשהות דהא מעיקרא דס"ד דלא מהני מחילה והוי כמו שאר מכר ומ"מ קאמר דאפילו לר"מ מותר להשהות כיון דהנך דזביני גבי לה כשיגרשנה ועיין מ"ש לעיל בזה ולקמן סימן פ"ו באריכות] לכן נראה לפע"ד ברור דע"כ לא מהני לכל דאתא מחמתך רק בשטר חוב אבל בכתובה כיון שכתב הר"ן פ"ב דכתובות דאפילו מדר"נ דבעלמא לא מצי מחיל התם יכולה למחול דכיון דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים לא נשתעבד הוא כלל לה וממילא ליכא דר"נ והשתא לא עדיף משתעבדנא לכל דאתא מחמתך משדר"נ דהתורה שיעבדה שיעבודו של זה לזה ומ"מ בכתובה לא הוי שיעבוד כלל ומהני מחילה כל שלא הגיע זמנה א"כ הכא נמי מה יועיל משתעבדנא לך הא לאשה בעצמה אינו משועבד כלל בחייו דמהאי טעמא לא שייך דר"נ רק עיקר השיעבוד והחיוב הוא לאחר מותה א"כ בחייו יכולה למחול ולא מהני משתעבדנא ומ"מ הקשו הפוסקים שפיר ממצא שובר דהתם מיירי שעכשיו הגיע הזמן ושוב לא מהני מחילה משא"כ התם בחבלה לא יוכל למכרה לאחר מחשש מחילה בחייו וזה מהני לעולם כמו שדר"נ ובהכי ניחא ג"כ מה דלכאורה היה מקום להביא ראיה מדברי התוס' דלא כהראב"ד דהקשו בעדים זוממין היכי משכחת תשלומין הא שום אדם לא ירצה לקנות מחשש מחילה וע"ש דהניחו בצ"ע וקשה הא משכחת לה דכתב בכתובה משתעבדנא לך ולכל דאתא מחמתך ואז שפיר יכולה למכור והעדים משלמין ולפי זה היה מקום ראיה להראב"ד מקושית התוס' ולפי הנ"ל ניחא דמ"מ בעודה תחתיו יכולה למחול ושום אדם לא יקנה:

אך אי קשיא לכל הפירושים מ"מ למה לא הפסידה כתובתה הא יכול הבעל לכתוב ללוקח שטר בשמו ואז לא מהני מחילה ואי דאינו רוצה מ"מ מלבד מה דמ"מ היאך פסיק ותני דמפסיד הא יכול למכור לאיש נאמן שלא יתבענו שני פעמים אבל בלא"ה הא יכול לכתוב שטר על שמו באופן שאם תמחול הכתובה יתחייב הוא בשטר זה כמו שווי הכתובה לכשיגיע זמן הגביה וכן צריך לומר בש"ס דקאמר וכתב לי' שטרא על שמי' וכתב הריטב"א דאינו גובה אם מחל רק מזמן שני וקשה אף בלי מחילה היאך יגבה מזמן ראשון הא שטר זה אינו רק מזמן שני דאסור לכתוב מוקדם וע"כ דבאמת שטר הראשון נשאר קיים רק כותב לו בתנאי שאם ימחול מחויב הוא בשטר זה ואם לאו בטל והשתא אם לא ימחול יגבה בשטר הראשון ואם ימחול יגבה בשטר זה מזמן שני וא"כ התם נמי יכול הבעל לעשות כן וליכא לא משום דר"מ ולא משום מחילה והתוס' גופא הקשו קושיא זו מקודם ותרצו דהבעל לא ירצה וזהו לא שייך בחובלת בו בעצמו וצ"ע בזה. ולענין דינא נראה כיון שכבר פסק המחבר בפשיטות לעיל סימן ס"ה סי"א במצא שובר דמחזירין ולא חיישינן שמא כתב משתעבדנא לך ולכל דאתא מחמתך ש"מ דסובר דבעינן נתרצה דוקא ומדברי הרא"ש החולק על הראב"ד מבואר ג"כ שם דבנתרצה מודה להראב"ד א"כ נראה דהכי נקטינן דבנתרצה בשעת מכירה אינו יכול למחול: נו) אבל אם היה חייב לו פי' שיש עליו חייוב והשטר זה לא לקחו בחובו כי אז פקע כח החוב וחזר מכר כמו שכתב הש"ך לקמן סימן פ"ו וכבר כתבתי שכן דעת כל הראשונים והכא הפי' שלקח ממנו השט"ח במעות אחרות והמעות הראשונות נשארו חוב על המוכר והנה נראה דאין כוונת הרב לומר דיכול לגבות מן הלוה ולא מהני מחילה מדר"נ דמאי ענין זה לכאן לקמן סימן פ"ו מבואר מחלוקת זה וברור דכוונת הרב כך דס"ד נהי דלא מצי מחיל מחמת החוב מ"מ הוא אינו יכול לגבות רק מכח חובו שעל המוכר אבל לא מכח השטר שלקח דזה נמחל ונ"מ דבזה אין לו על המוכר רק גרמי ולמ"ד דאינו משלם רק דמים שקיבל אינו חייב רק דמים שקיבל ואם מת לא קנסו בנו ושאר נפקותא טובא קמש"ל הרב דכיון דיש לו עליו חוב א"כ אינו יכול למחול מחמת החוב וממילא כיון דלא מהני מחילה גובה מן הלוה מעות השטר מחמת המכירה וחוב שלו נשאר על המוכר בחוב גמור ולא גרמי וכן הדעת נותן שהרי שיעבוד גופו של לוה משועבד לו ואין כאן רק שיעבוד גוף אחד וכיון שאינו יכול למחול א"כ גם המכירה קיימת וזה ברור ולכך הביא הרב דין זה כאן דאל"כ מה צורך לו להרב לאשמועינן דין זה דכי בשביל דלקח השטר המשועבד לו בלא"ה יפקע שיעבוד שלו וע"כ דקמש"ל כנ"ל:

ועש"ך ס"ק פ"ט בשם הראב"ן ותמה עליו ובסוף דבריו הביא דברי התוספות פרק מי שמת סוף ד"ה המוכר ועיין תומים מה שהאריך בזה ותמה אני עליהם שלא דקדקו כלל בש"ך דהא הך פי' שחידש התומים נזכר להדיא בש"ך שעל דברי הראב"ן הביא דברי התוס' ועל זה הקשה עליהם דמה לו לבעל מה שהלקוחות יפסידו ועוד שמא יש לה לאשה לשלם ומה נפקא מינה בין מרובה למועט וכתובה גדולה ודקדק מלשון התוספות דלא כמהרש"א וסיים אלא משמע דכוונתם כל היכי שמפסידה ללקוחות לא תוכל למחול והיינו כהראב"ן. אמנם בקושיא ראשונה של התוס' יש לפרשה על שני פנים האחד כמו השני' דאם אין לה לשלם במחילה יצטרך הבעל לשלם להם הכל כיון שהדין הוא שהיא חייבת הכל מדיני דגרמי כמו שכתב ראב"ן אבל בשובר יאמר הבעל מה לי ולכם הלא יש לי שובר שפרעתי ועל זה תירצו דאינה משלמת רק דמים שקיבלה והקשו עוד דמ"מ בזה יטרוף שלא כדין דאם אין לה לשלם במחילה יצטרך הבעל לשלם ובשובר לא ותירצו דזהו דבר מועט ולא חיישינן ועל זה הקשו בגרושה דהוא דמים הרבה אבל יש לפרש קושיא ראשונה בפשיטות דאין לה מיגו דמחילה שתצטרך להחזיר להם הכל ובפרוע דמים שקיבלה כמו שפירש מהרש"א ועל זה תירצו דאינה חייבת אפילו במחילה רק דמים שקיבלה אבל קושיא השני' פשיטא דכוונתם כנ"ל וכמו שהבין הש"ך וזה מבואר בכל דברי הש"ך מראש ועד סוף ונ"מ בין שני הפירושים דלפי' שני יש לומר דכוונת התוס' רק דמים שקבלה מתחילה אינה יכולה למחול כשאין לה אבל השאר מודים דיכולה למחול אפילו למאן דמחייב הכל ולא סבירי להו בזה כהראב"ן וארווח לן בזה קושית הש"ך מהך דפרק החובל דמ"מ תמחול השטר ולא תשאר רק דמים שנתנו וכדי בזה הפסד גדול ללקוחות שממונם בספק ומ"מ אף אם יבא לכלל גבי' לא יגבו רק מה שנתנו ומ"מ מהני מחילתה במה נפשך אם לא יבוא לכלל גבי' מאי איכפת לכם ואי יבוא הרי יש לכם דמים שנתתם ובשביל הריווח אינן יכולין לעכב המחילה דלא כראב"ן ומ"מ גם להראב"ן יש ליישב קושית הש"ך דדוקא במקום דהוא היה יכול לגבות עכשיו ומחמת המחילה לא יגבה והמוחל אין לו אינו יכול למחול אבל שם הם לא היו יכולין לגבות כלל עכשיו וגבייתם בספק אם כן ההפסד על אח"כ כשיבוא לכלל גבי' א"כ אז שמא יהא לה לשלם ובשביל ספק אינן יכולין לעכב המחילה וזה ברור ותימה גדולה על התומים ס"ק נ"א שהביא פי' מהר"ם בדברי התוס' הנ"ל ומהר"ם סיים דדבר תימה הוא וכתב הוא דנעלם ממנו דברי הראב"ן ואגב שיטפי' טעה בפי' דברי מהר"ם כי מהר"ם פי' בענין אחר דסבירי להו לתוס' עכשיו דבמוחל צריכה לשלם ללוקח ובפרוע אינה צריכה לשלם כלום ועל זה כתב דדבר תימה הוא כן מבואר שם במהר"ם להדיא ע"ש ובאו"ד אח"כ ולא עלה על דעתו לפי' הראב"ן אמנם דברי הש"ך בכוונת התוס' המה כהראב"ן:

והנה התומים סוף ס"ק נ"א הביא דברי המבי"ט שהביא הש"ך לעיל ס"ק ע"ג והקשה הוא מהך דמצא שובר ולפעד"נ אין ענין זה לזה כלל דפשיטא דמודה המבי"ט דהיכי דמכר והוא שתק פשיטא דלא יכול לומר אח"כ אני רוצה להפקיע מכירתו של זה שכבר מכר רק דכוונתו דאם מעכב על המכירה אף שהלך ומכר כיון דמכירה בלא"ה דרבנן כיון שמיחה יכול לבטלה וכן מבואר מהראיה שהביא מהך דלקמן סימן שי"ו והתם ע"כ כשעדייין לא השכיר אבל בהשכיר והאחר דר בבית פשיטא שאינו יכול להוציאו וכמו כן כאן שהשטר ביד הלוקח היאך יוציא מה שכבר מכר זמן רב קודם ומ"מ בלא"ה כבר השגתי על המבי"ט לעיל ע"ש:

נז במעמד שלשתן. עש"ך שהאריך בזה והנה עיקר ראיית התוס' דמע"ש אינו יכול למחול הוא מפרק האיש מקדש דקאמר דפליגי בדר"ה אי שייך מע"ש במלוה וקשה אף אי שייך שמא ימחול ולא סמכה דעתה לרבנן וגם אמאי לא קאמר איבעית אימא בדשמואל ובסמכה דעתה אף במלוה ע"פ והרמב"ן השיב על קושיא השני' דלא בעי למימר תירוץ רק לתירוץ ראשון שם דפליגי בדר"פ והוי קשה במלוה ע"פ במאי פליגי אבל לאינך שנוי בדשמואל וסמכה דעתה במלוה נמי פליגי בהא ואי קשיא תרתי למה לי חדא להודיעך כחו דר"מ וחדא כחם דרבנן ע"כ. ולפעד"נ שלא תירץ כלום על קושית התוס' דוודאי יש להבין מה קשיא להו לתוספות דלא קאמר ואיבעית אימא דהיאך שייך להקשות שיאמר דפליגי ר"מ ורבנן בשטר ובעל פה בחדא מילתא ותרתי למה לי הרי דהרמב"ן לפי פירושו היה זה בקושיא תרתי למה לי והוצרך ליישב להודיעך וכו' אבל להתוספות שהיה זה בקושיא פשיטא דיש לומר באמת דלא רצה לומר תרתי גם קשה דהתוס' כתבו הכל בחדא מחתא ובחדא קושיא והם שני קושיות מחולקות כמובן לפי פשוטו לכן נראה ברור דכוונת התוספות דעיקר הקושיא דהיאך קאמר דפליגי בדר"ה הא אפילו אית להו דר"ה אינה מקודשת ואי נימא דבאמת תירוץ זה לא קאי רק לתירוץ ראשון דפליגי בדר"פ א"כ תקשי באמת להנך איבעית אימא דפליגי בדשמואל ובסמכה דעתה במלוה ע"פ במאי פליגי וע"כ צ"ל דלהנך פליגי בתרווייהו ולהודיעך כחו דר"מ וכחם דרבנן א"כ אמאי לא קאמר הך ואיבעית אימא והיאך לא נזכר רק לתירוץ קמא ולא לפרוקי בתראי והא גופא הוי לי' לישנוי דלהנך פרוקי מעיקרא בדשמואל וסמכה דעתה בעל פה נמי פליגי בהכי ובהכי ניחא מה שהקשה מהרש"א דלמה תפסו התוס' הך תירוץ דסמכה דעתה ולא הך תירוץ דמעיקרא בשמואל דעל זה נמי קשה ולפי הנ"ל לק"מ דוודאי מהך דשמואל לא הוי קשיא כ"כ דיש לומר דהוי פשיטא לי' להש"ס הך סברא דלהודיעך כחו דר"מ ודרבנן לכך לא חשש להזכיר התירוץ אליבא דהך פירוקא אבל להך תירוץ דסמכה דעתה פשיטא דאי היה מקום ליישב על דרך זה ולא תירוץ אחר דהוי לי' לש"ס לשנוי ואיבעית אימא דבהא וודאי מה סברא יש לחלק בין בעל פה לשטר בענין סמכה דעתה ואם היה שום סברא ידועה להם הוי ליה לישנוי כיון שאין כאן תירוץ אחר ולפי זה אין מקום לדברי הרמב"ן כלל כי תירוץ הרמב"ן הוא ממש קושית התוספות ומכח זה הוכיחו להקשות כמו שפירשתי ובאמת יש לתמוה בגוף דברי הרמב"ן במה שכתב להודיעך כחו דר"מ דלהך תירוץ דסמכה דעתה לא שייך זה:

אמנם נראה לפע"ד ליישב קושית התוס' בפשיטות לדעת הראב"ד ז"ל דכל היכי שכתב משתעבדנא לך ולכל דאתא מחמתך שוב אינו יכול למחול והקשו עליו ממעמד שלשתן דקאמר אמימר נעשה כאומר וא"כ לעולם לא מצי מחיל ותרצו דנעשה כאומר קאמרינן במע"ש ולא בכל מוכר שטר חוב ולפי זה בעל פה נמי היכי דקאמר משתעבדנא לך ולכל דאתא מחמתך ומכרו במע"ש לדעת הראב"ד ז"ל בוודאי לא מצי מחיל דמ"ש מע"ש או כתיבה ומסירה דכמו דבשטר בכו"מ אינו יכול למחול ה"ה בעל פה במע"ש ולא נדחו דברי אמימר רק דלא אמרינן נעשה כאומר אבל באומר ממש לכ"ע לא מצי מחיל וזה ברור ולפי זה התם דמשני דפליגי בדר"ה אי שייך מע"ש במלוה הוא תירוץ כולל לכ"ע דלפירוקי קמאי דפליגי בעיקר קני' א"כ הכא נמי פליגי בעיקר קני' ולפירוקי בתראי דפליגי בשמואל וסמכה דעתה הכא במלוה ע"פ ששיעבד עצמו לבאי כחו מיירי ולכ"ע לא מצי מחיל ושפיר פליגי אי קנה או לא וכיון שקנתה לא מצי מחלה ולרבנן דלא קנתה דלא סבירי להו כלל מע"ש במלוה א"כ מה בכך ששיעבד עצמו לבאי כחו מ"מ תקנה אשה זו מכחו לכך אינה מקודשת אבל אם היתה קונה לא מצי מחיל כנ"ל ובאמת על הרמב"ן לא קשיא דאזיל לשיטתו דחולק על הראב"ד ולדבריו אפי' מע"ש ושיעבד עצמו לכל דאתא מחמתי' לא מהני כפי' ראייתו מהך דאמימר דקאמר נעשה וכן התוספות אפשר דלא סבירי להו כהראב"ד אבל המחבר דפסק לעיל כהראב"ד והביא דעתו בראשונה דלא מצי מחיל ולמה פסק כאן בפשיטות דלא מצי מחיל הא בהך תליא כי לשיטת הראב"ד לא מוכח כלל דין הנ"ל מפרק האיש מקדש ובתומים הביא ראיה דמע"ש לא מצי מחיל מהא דאמרינן שכיב מרע שאמר הלואתו לפלוני וקאמר התם משום דאיתא בברי במע"ש וקשה הא מע"ש מצי מחיל ומתנת שכיב מרע לא ולק"מ דוודאי שכיב מרע גופא מצי מחיל כמו שכתב הרי"ף פרק הכותב להדיא כמו שכתב הש"ך ס"ק צ"ה ואם קושיתו דיורש אינו יכול למחול ואולם יורש מע"ש יכול למחול פשיטא דלק"מ דמה שיורש אינו יכול למחול הוא הטעם כדי שלא תטרף דעתו עליו לכ"ע רק התם על עיקר הקנין בקשו טעם היאך יקנה במאמרו בלבד מה דלא מצינו כהאי גוונא בברי בקנין שהקנה ועל זה קאמר דחזינן דברי קנה במע"ש א"כ גם זה קנה אבל מה שאין היורש מוחל בזה אין צרי' דכוותא בדאוריי' דהוא כדי שלא תטרף דעתו עליו וכירושה שווי' רבנן ודוקא בחייו שיקנה במאמרו לא רצו התם לומר הואיל ויורש יורשה דעדיין הוא חי אבל לאחר מיתה פשיטא דתקנתא דרבנן הוא אפילו אי ליתא בברי דלא מצי מחיל כל שקנה כבר וזה ברור ולפי מה שכתבתי לעיל להראב"ד בלא"ה לק"מ גם הך דהתם נמי י"ל בברי כהאי גוונא כששיעבד עצמו לכל באי כחו לא מצי מחיל א"כ בשכיב מרע לעול' לא מצי מחיל אבל מע"ש גרידא בע"פ ולא שיעבד או מע"ש בשטר ולא שיעבד לכל באי כחו לא שמענו דלא מצי מחיל:

נח אין לוקח ראשון יכול למחול עיין תומים שהקש' מהך דהואיל ואני יורש החזקתי דהקשו למחול לנפשי' לוקמא בהך גוונא דאחיו לקח שטר חוב על היבם ומת דאז גם האח אם היה מוכרו לאחר לא היה מוחל עכשיו ג"כ דנשתעבד לכתובה לא מצי הוא למחול לנפשיה ומלבד מה דבלא"ה יש לחלק בין מכר לאחר או שמת והוא יורש בעצמו א"כ האח בחיים היה יכול למחול לו אף דהוא אינו רק לוקח מ"מ הלוקח כל שלא מכרו יכול בעצמו למחול א"כ כשמת הוא במקומו ואי דמכרו באמת לאחר מה טיבה של כתובה לכאן הוא חייב לאחר אבל בלא"ה לק"מ דהא בש"ס משני התם משום דר"נ וכהאי גוונא לא שייך דר"נ כלל שאין היבם משועבד ללוקח רק למלוה שלו ולא לאחיו הלוקח וע"כ דבאמת היה חייב לו:

נט אבל רבים חולקים הנה לכאורה לפי הנראה מהש"ך והרב לא נחלקו הפוסקים רק אם השטר שוה עכשיו יותר ממה שהיה שוה בשעת מכירה כגון שעכשיו קל להוציא יותר מקודם וכדומה אבל אם מחל מיד אחר מכירה דאז אינו שוה רק כמו שנתן הלוקח אינו משלם רק דמים שקיבל דהא אינו שוה עכשיו יותר שהרי מכרו בסך הזה ולא נשתנה הענין מכמות שהיה [רק אם אירע דמכרו בפחות משווי' וזה לא שכיח) ובזה היה מקום לדחות הראיה מרשב"ם שכתב דישלם לו מעותיו דרשב"ם מיירי שלא נשתנה הענין עכשיו ממה שהיה ועומד במקח כמאז או שמחל מיד לכך אינו משלם רק מעותיו איברא מלשון המחבר שכתב כגון אם הלוה גברא אלמא ולא ציית דינא או שאין לו נכסים משמע דהכל תלוי בלוה שאם רואין שהיה יכול לגבות מן הלוה הכל בלי הפסד צריך לשלם לו הכל כמו שכתוב בשטר אף דמ"מ לענין למכור השטר בודאי לא יתן שום אדם מה שכתוב בו דמי זה שוטה יעשה זאת אף אם יגבה בקל וכ"ש באיזה טירחא מ"מ כיון שהוא לקחו וקיבל על עצמו חשבינן לי' כאילו הזיקו הכל שהוא הי' מטריח ומוציא מעותיו כיון שאנו רואין שיכול להוציא כל מעותיו וכן נראה מהראיה שהביאו מהא דקאמר שטרא מעליא וקשה לפי דבריהם ג"כ היאך ישלם לו כל מה שכתוב בשטר הא לעולם אין שווי' של שטר ככתוב בתוכו וע"כ דכל שהלוה עלול לגבות ממנו הכל משלם הכל אבל אם אנו רואין מצד הלוה שאי אפשר להוציא הכל אז משלם כפי השומא כנ"ל אף שמדברי הש"ך לא נראה כן ודו"ק. והנה הש"ך הכריע כדברי המחבר ולא כתב ליישב כלום על ראיית התוספות והרא"ש ומה שכתב בהך דמצא שובר דבריו תמוהין דהא לא אמרינן בזה אייתי ראיה כמבואר בש"ס גבי גט ושיחרור א"כ כשיהא השובר ביד הבעל פשיטא שלא תשלם רק דמים שקיבלה ודוקא פרוע בלי שובר משלמת הכל ולא בשובר ואם נאמר דלעולם יוודע לב"ד ששובר זה נפל והוחזר א"כ בלא"ה מאי קושיא מאי יש לחוש שנחזיר השובר אם יתברר לוקח לא יועיל שוברו באמת וע"כ דחיישינן כיון דלא אמרינן אייתי ראיה א"כ שפיר אין לה מיגו. והנה התוספות הביאו ראיה פרק החובל לר"ת דאל"כ למה לא נמכור כתובה דלא תמחול דצריכה לשלם הכל וכתבו דיש לומר כיון דאין לה עכשיו לא תחוש מה שתצטרך לשלם לכשתתאלמן ע"ש. והנה יש להבין בגוף קושית התוספות דהיאך ס"ד דאם מחלה כתובה בעודה תחתיו שתצטרך לשלם כל דמי הכתובה הא אפילו בשט"ח וגברא אלמא או שאין לו שמין השט"ח ואינו משלם רק מה שהיה יכול לגבות א"כ עכשיו בכתובה כיון שאינו יכול לגבות כלום היאך יעלה על הדעת שצריכה לשלם כל דמי הכתובה וצריך לומר דכוונת התוספות כך דוודאי אם היתה נותנת עכשיו להם מה שנתנו הם היה די בזה לכ"ע כי עכשיו אין הכתובה שוה יותר רק הוא באמת אין לה כלום עכשיו א"כ פשיטא שהיא מחוייבת לשלם לכשתתאלמן הכל וכן מוכרח לומר לפירוש מהרש"א בתוספות ב"ב דגרושה שמחלה משלמת הכל לכ"ע וקשה לכאורה קושית התוספות להך תירוץ דתמחול בגירושין דאי בעודה תחתיו היאך ס"ד שתשלם הכל מד"ג כנ"ל. ולפי הנ"ל ניחא דכוונת התוספות בעודה תחתיו ובאמת אין החייוב עכשיו הכל רק אח"כ לכשתתאלמן ובתומים הקשה על מהרש"א ולא ידענא מאי קשיא דכי מוכרח ר"ת לתירוץ זה הא התוס' באמת תירצו דתמחול בעודה תחתיו וגם לא הבנתי דברי התוספות בתירוץ זה דהא להך תירוץ ג"כ יכתוב כתובה חדשה ומה צורך לגירושין וכפי הנראה דהתוספות רמזו למה שכתב מהרי"ק שורש פ"ט וביקש לומר דבת"ז לא שייך מחילה ובזו נסתפקו התוספות וכ"ש בכתובה דלא הגיע לכלל חייוב כלל לא שייך מחילה וכ"כ הרמב"ם אבל פשיטא דלא יהא ר"ת מוכרח לתירוץ זה רק מעיקרא דהוי משלמת הכל כתבו לרווחא דמילתא דאפי' את"ל דלא מצי מחלה בעודה תחתיו ניחא כשיגרשנה אך מה שהקשינו הוי קשיא לכאורה ולפי הנ"ל ניחא] ובהכי ניחא מה שיש לתמוה על תירוץ התוספות הראשון דהא מ"מ כיון דכותב לה כתובה אחרת מה הפסידו הלקוחות ולפי הנ"ל ניחא כיון דעיקר חייוב הלקוחות אינו רק לכשתתאלמן אבל עכשיו אין חייוב רק דמים שקיבלה לכ"ע א"כ בשעת חיי הבעל תמכור כתובה שניה לאחר וכתובה ראשונה תמחול ויפסידו במה שלא יהא לה אחר כך לשלם הכל ודו"ק ועיין לקמן סימן פ"ו ושם הארכתי בענינים אלו לענין שדר"נ] ולפי זה ליתא למה שכתב התומים לחלק בין כתובה לשט"ח וכתב דבזה נסתלקו כל קושיות התוספות ולפי הנ"ל הא ליתא דע"כ לא כתב הנ"י רק אם היא משלמת להם עכשיו דמים שקיבלה סגי כי עכשיו אין הכתובה שוה יותר ולית מאן דפליג בהא כמו שכתב המחבר להדיא בשט"ח כהאי גוונא כנ"ל א"כ בהך דהחובל דאין לה כלום עכשיו רק בשעת גירושין ומיתה א"כ אין לך הפסד גדול מזה דהוא נתן מעותיו והיא במחילתה נעשו המעות ספק ויכול להיות דלא יגבה לעולם כלום א"כ פשיטא דחייבת לשלם לכשתתאלמן הכל להך דעה וקושית התוס' במקומ' מ"מ דין הנ"ל אמת אם משלמת עכשיו וזה ברור:

ס חוזר הלוקח. עש"ך בשם הד"מ והנה ז"ל הד"מ ונ"ל דמ"ש כאן גובה כל השטר הוא לכ"ע דמאחר שהמוכר נהנה בכולה שהרי ב"ח בא וגובה אותו מן הלוה הכל בוודאי צריך לשלם לזה כל השטר דהוי כאילו קיבל המוכר החוב שנתבאר לעיל שצריך ליתנו ללוקח וכן אם לא היה השטר שלו או שהיה פרוע צריך להעמיד לו שטר אחר כדמשמע בסמוך בתשובת הרא"ש עכ"ל ודבריו צ"ע כי תחלת דבריו מורין דדוקא בב"ח שטרף דאז נהנה המוכר בדמי כל החוב אבל נמצא שאינו שלו או שמכרו מקדם לאחר מה הנאה יש לו למוכר בכל החוב ואח"כ כתב דאפילו נמצא שאינו שלו חייב להעמיד לו שטר ומדברי הרא"ש מבואר דמשלם לו כל שווי השטר שהיה ראוי לגבות מן הלוה וביותר תמוה מה שכתב או שהיה פרוע ובהדיא כתב הטור דפרוע קודם הוי מקח טעות וכן מבואר בתשובת הרא"ש גופא ריש כלל ס"ט ע"ש והעיקר נראה לפע"ד לדינא דוודאי בב"ח שטרף הדין עם הד"מ דמשלם כל דמי השטר הראוי לגבות מן הלוה לפי אלמותו אבל במכר שאינו שלו לא נהירא כלל שישלם כל דמי החוב דהא אין כאן מכירה כלל ואף דלעיל בכתיבה בלא מסירה או להיפך מבואר דבאחריות חייב לשלם כל שווי השטר לדעת הסמ"ע שם היינו דוקא שם דיכול להקנות לו השטר ומכח אחריות מחויב לקיים מה שקיבל אבל הכא דאינו קנין כלל וממילא אין כאן אחריות שהרי מכירה בטעות היתה ומה שדימה בתומים דבר זה להך דלקמן סימן שע"ג לא דמי כלל דהכא לא קנה קרקע רק שטר ושבח זה לא מהשתנות גוף המקח הוא ואפילו שבחא דממילא לא הוי רק מצד הלוה לפי אלמותו וכיון שאינו שלו מה לו ללוקח בכך ועש"ך לקמן ריש סימן שע"ג לכן נראה ברור דבזה אינו משלם רק דמים שקיבל רק בב"ח שטרף משלם הכל כסברת הד"מ לפי שנהנה בכולה וגם מכח האחריות שהמקח היה מקח גמור אם היה מסלק הב"ח במעות:

סב אפילו מכר שוה דינר באלף וכו' ביותר מפלגא הרב נמשך אחר דברי התוספות פרק הזהב דפלגא גופא המקח קיים ולפי דבריהם מיושבין קצת קושיות הרי"ף ואין צורך לומר דשוה. מאתן במאה לאו דוקא [ועיין תומים שהאריך ועם כל דבריו לא כתב ליישב הקושיא מפ"ק דב"ק דבר השוה כל כסף ובאמת המעיין ברש"י שם יראה דפי' דאין הכוונה דשוה כסף שבעולם רק כסף שנותנין בו ונראה שבא ליישב דהוא פי' פרק הזהב דביתר משתות בטל מקח לכך פי' כסף שנותנין בו אבל יתר משתות אין נותנין בו כלל ומי שנותן בו טועה הוא ובטל מטעם טעות א"כ אין זה בכלל שוה כל כסף כיון דלא שכיח שיתנו בו כ"כ רק עד שתות דזה שכיח ובעלמא אינו שוה מה שנתן ומחזיר לו וכאן שוה כפי מה שנתן ולפי זה כ"ש שיש ליישב כן בפלגא] אמנם בגוף הקושיא מה שנתחבטו הפוסקים דכאן סובר ר"כ יתר משתות בטל מקח ואולם פרק המקבל סובר מאתן במאה ולהיפך אין אונאה לקרקעות ומכח זה פי' ר"ת דהכוונה כאן יתר מפלגא והרי"ף סובר דר"נ באמת חולק וכאן משמי דר"א אמרה והנה רש"י פי' בהדיא דהכוונה יתר משתות דלא כר"ת ולפי זה מוכח לכאורה דסובר כהרי"ף אבל לפעד"נ ליישב קושיא זו בפשיטות ולא ידעתי מה זה שהרעישו הפוסקי' בקושיא זו דוודאי יש להבין התם פרק המקבל דסביר למימר דבר מצרא יכול לומר לתקיני שדרתיך וקאמר מר קשישא משמי' דר"נ אין אונאה לקרקעות ומה ביקש בזה משמי' דר"נ הא משנה שלמה היא פרק הזהב גם יש להבין מה בכך דאין אונאה הא הבר מצרא אומר לו אי לאו את היה מוכרה במנה ומה בכך דעכשיו אין לה אונאה אבל באמת נלפע"ד דוודאי עיקר מה שחידש ר"נ הוא דבמשנה יש לומר דגזירת הכתוב הוא דכל שמכר הקרקע לחבירו אין בו דין אונאה א"כ גבי שליח הכא לא שייך זה דמ"מ לולי הוא בוודאי היה מוכרה בפחות כפי שווי' אבל ר"נ משמיענו דאין שווי הקרקעות כשווי המטלטלין וכמו דאמרינן בעלמא גבי קרקע עביד אינש דזבין ארעא ליומא ה"ה בזה אף שכפי הנראה אינה שוה רק מאה מ"מ יכול להיות שהלוקח לא ימכרנה רק במאתן ולדידי' שוה וכמו כן יש קצת בני אדם שיתנו סך הזה ואין שומא ידועה לקרקע כמו מטלטלין ולפי זה התם דמיירי שאין הלוקח והמוכר רוצים לחזור כלל מן המכירה והוא רוצה לעמוד בה במאתן רק הבר מצרא רוצה לדחותו וליתן לו רק ק' ועל זה אמר ר"נ אין אונאה לקרקעות ואף שאינה שוה רק מאה מ"מ לא היה שום אדם לוקחה מזה רק במאתן כי אין לה שומא ברורה א"כ צריך הוא לשלם לו מאתן אבל אם הלוקח רוצה לחזור מן המכירה לפי שטעה כמו שפירש"י בוודאי כל שנתן יתר משתות יכול לחזור כמו שאמר ר"נ פרק הזהב והתם הלוקח אינו רוצה לחזור כלל [ולפי זה היה מקום לומר דדוקא גבי לוקח שנתן יותר סבר ר"נ כן בהמקבל אבל גבי מוכר לא אבל באמת גבי מוכר ג"כ שייך זה דקרקע אם רעה היא בעיני אדוניה מוכרה בפחות ואין שווי הקרקע כשווי המטלטלין ודו"ק] כדמוכח התם להדיא מעיקרא גבי שוה מאתן דאומדין דעתו אם היה מוכרה בפחות ע"ש עכ"פ אין קושיא משם לביטול מקח דלכאן ומ"מ אין אני כדאי לחלוק על הפוסקים דאפילו יתר משתות בטל מקח אבל עד פלגא בוודאי מידי ספיקא לא נפקא כיון דעיקר הקושיא לק"מ כנ"ל ולפי תירוץ זה אין חילוק בין פלגא ליתר ובכל גוונא הוי ספק כיון דמהתם לא קשיא ודו"ק:

סג שטרות אין נשבעין עליה' עש"ך דכ' דמ"מ נשבע מדרבנן שאינו ברשותו ולהראב"ד נשבע מדאורייתא והקשה על זה מהא דבני העיר ששלחו שקליהן דלוקמא בשבועה שאינו ברשותו ותירץ דדייק מדקתני שנגנבו או שאבדו ולא קתני שאומרין שנגנבו כיון שעל זה אנו דנין ומשביעין אותם אם נגנבו אלא וודאי דאין אנו דנין על עצם הענין אם נגנב רק על פשיעה ובתומים הבין דכוונת הש"ך מדקתני נשבעין וליתא דכוונת הש"ך מבואר כמו שכתבתי איברא וודאי דברי הש"ך תמוהין דבכמה מקומות אין מספר מצינו דנקט מילתא פסיקתא אף שאנו משביעין עלה ואחד מהם השוכר פרה ומתה כדרכה ישבע שמתה כדרכה ולא קתני ואומר שמתה כדרכה וכהנה רבות גם מה שתירץ בתומים בתירוץ ראשון פשיטא דליתא לפי הבנת הש"ך דדעת הראב"ד דהוא שבועה דאורייתא גם מה שכתב ליישב קושית הגהת מרדכי מהך דבני העיר דכיון דהם מרוויחין עכ"פ שנפטרו מן השקלים שפיר הועיל שליחותן והא ליתא דא"כ למה ישבעו ליטול שכרן יטלו בלי שבועה דס"ס הם פטורין מן השקלים ונעשה שליחותן ועוד דפריך נגנבו קתני ושומר שכר חייב וקשה מה בכך הם עשו שליחותן דבני העיר פטורין וברור דלא נתנו שכר רק אם יגיע שקליהם להקדש אבל לא בפשיעה ואף דהם פטורין א"כ ראיית הגהת מרדכי נכונה גם מה שכתב ליישב עוד ג"כ אינו רק אם נאמר שבועה שאינה ברשותו דרבנן אבל לפי הבנת הש"ך בראב"ד דנשבע מדאורייתא לא, תירץ כלום גם מה שעמד בקושית התוספות שם דמאי פריך מברייתא הא מהך משנה גופא קשה דקתני משנתרמה תרומה נשבעין גיזברין והיינו משום דתורמין על האבוד ודחק ליישב בדרך רחוק מאוד ולפעד"נ ליישב קושיא זו בפשיטות דוודאי יש לומר דמאי דקתני משנתרמה תרומה נשבעין לגיזברין היינו משום דתורמין על האבוד והיינו דוקא במה שכבר נגבה בשע' תרומה רק שנאבד על זה תורמין ולפי זה ה"מ דמחשב כגבוי אם מוסרם לאיש נאמן שלא פשע ולא עיכבם לעצמו אז הוי כגבוי אפילו נאבד תורמין עליהם אבל מה שעדיין לא נגבה אין תורמין ולפי זה אם מסרום ליד אנשים שאינם נאמנים ופשעו או עכבו לעצמן זה לא מיחשב כגבוי הילכך כל כמה דלא נשבעו השלוחין שבאמת נאבד באונס לא הוי כגבוי וחייבין לשקול שנית דלא תרמו עליהם רק באופן דהוי וודאי כגבוי וזהו הפי' במשנה נשבעין לגיזברין ובזה נפטרו המשלחין אבל קודם שבועה אחריות על המשלחין אבל עד שלא נתרמה אף לאחר שבועה שוקלין שנית וזהו נשבעין לבני עיר ולק"מ ושפיר אתיא כר"ש ועל זה פריך מברייתא דמתני תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות ש"מ דאף מה שעדיין לא נגבה כלל תורמין עליהם א"כ פשיטא דמשנתרמה לא הוי באחריות בני העיר כלל ונראה דמזה דקדק רש"י דעתיד לגבות אפילו לא נגבה כלל דאי דוקא בנגבה לבסוף עדיין אין ראיה דיש לומר דזהו אינו גביה כל שלא נודע שלא פשעו ולא עכבו לעצמן] וזה ברור לפע"ד אמנם בעיקר דברי הש"ך בכוונת הראב"ד לא נהירא כלל דמה שכתב דמה שהוא מצד הסברא לא אימעט משבועה אינו נכון דהיאך שייך לומר דאינו ברשותו הוא מצד הסברא ובכופר הכל גמור בטענת ברי פטור מן התורה בשבועה אפילו הלוהו או הפקיד בעדים ואומר החזרתי כ"ש שאינו בדין שישבע על טענת שמא רק גזירת הכתוב היא דמשביעין אותו שלש שבועות אפילו בטענת שמא וכיון דשטרות וקרקעות אמעוטי אף מזה אימעט וברור דכוונת הראב"ד מדרבנן והשתא אין צורך לכל דברי התומים דבלא"ה לק"מ דמעיקרא לא אסיק אדעתי' כלל דהוי שבועה דרבנן ואחר כ"ז דמסיק מדרבנן בלא"ה משני שפיר דנשבע הכל מדרבנן בהקדשות (סד) והסברא הראשונה היא עיקר עש"ך מה שהאריך בזה והקשה על ראיית התוספות מהך דהשוכר את הפועל דא"כ תקשי רישא ובתומים כתב ליישב והנה תירוץ ראשון פשיטא דליתא דבהדיא מבואר בתוספות שתלאו פטור ש"מ מכ"ש מפטור דש"ש ותירוץ השני בפשיעה שהיה לו לקדם בשכר ברועים ובמקלות ג"כ לא ידעתי מה מקום יש לפשיעה זו בשבת לשכור רועים ולקדם במקלות אמנם נראה בכוונת התוס' בפשיטות כך דוודאי הך תרצן דמשני מעיקרא לא להפסיד שכרו פשיטא דלא אסיק אדעתי' מרישא דא"כ תקשי לי' רישא מאי אין אחריות שבת עליו וזהו כוונת התוס' כיון דלא סליק אדעתי' מרישא למה לי' לישנוי להפסיד דאינו במשמע אחריות שבת דקאי על הפסד הפרה והזרעים והוי לי' לישנוי כשפשע כיון דלא אסיק אדעתי' מרישא אבל לפי המסקנא מודים התוספות דאי אפשר לישנוי הכי כמו שכתב הש"ך גם מה שהקשה בתומים על התוספות דהא פשיעה הוא מטעם מזיק ומזיק הקדש פטור דאיש כי יאכל קדש פרט למזיק אומר אני אם יש מקום לדבריו הוי אתי שפיר טפי דברי התוספות הנ"ל והוא דוודאי יש להבין למה הוצרכה תורה לפטור שומרין בהקדש הא כיון דמזיק פטור רק באוכל והיאך יגרע שומר ממזיק בעצמו וע"כ דהכוונה כיון שקיבל עליו לשמור ממילא דינו כמו בהדיוט לענין מזיק דוודאי לא שייך שיקבל עליו ויוכל להזיקו בידים ויפטר והא דמהני קבלה בזה בלי קנין דבההיא הנאה דמהימן ליה כמו מתנה שומר חנם להיות כשואל אבל מצד פטור אחיך ולא הקדש לא מהני קבלה בלי קנין כיון דפטור אף משבועה [משא"כ לענין מזיק דלא שייך ענין שבועה) כמו שכתבו התוספות לקמן ולפי זה הך דלקמן גבי השוכר את הפועל ג"כ מיירי בקבלה לסלק דין זה ומ"מ לענין פטור שומרין לא מהני זה והוצרך לומר בשקנו מידו ואהא קשיא להו לתוספות למה ליה קנין לוקמא כשפשע ולענין מזיק בקבלה סגי בלי קנין משא"כ ברישא דלא היה קבלה כלל רק בימי שכירות לא בשבת א"כ חזר הדבר למזיק הקדש דפטור וא"כ כ"ש בפשיעה דפטור ודו"ק:

אך באמת עיקר דברי התומים תמוהין מאד דהא דמזיק הקדש פטור היינו בחומש ולא בקרן כמבואר להדיא פר' השואל משא"כ מזיק דלא משלם חומשא דאמר מר וכ"כ הרמב"ם פ"ג מהלכות גזילה ואבידה ופי' מהלכות תרומות דהכל לענין חומש ואפי' לפי מה שכתבו התוס' פ' השואל בד"ה פרט דמדאורייתא אפילו קרן לא משלם מ"מ מודים דמדרבנן חייב א"כ שפיר הקשו התוספות דלוקמא בפשיעה וחייב משום מזיק מדרבנן וע"כ דפטור מצד שומרין ובזה לא חייבו רבנן כלל וזה ברור:

והנה הש"ך הביא ראיה לדברי הרמב"ם מהא דמשני שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יזלזלו בהקדשות מבואר דחייבין בפשיעה דלא שייך לומר דמטעם זה יתחייבו בתשלומין מה שפטורין מן הדין ולא ידעתי מאי זו ראיה הא לפי דעת הראב"ד דנשבע שאינו ברשותו ופוטר מפשיעה אם כן הא דקתני במשנה ש"ח אינו נשבע הכוונה על שליחות יד דבזה לכ"ע חייב אם שלח בה יד דהוי גזלן וזה ברור א"כ גבי שקלים ג"כ הכוונה כך דנשבעין שלא שלחו בהן יד כדי שלא יזלזלו דאם יש עליהם חייוב שבועה יזהרו בהקדשות ואם לאו יזלזלו ואין כאן ראיה כלל ולפי זה כיון דכבר כתבתי להחזיק ראיית התוספות וראיית הרמב"ם יש לדחות א"כ עכ"פ הוי ספיקא דדינא: (סה) ואם קנו מידו. זהו על פי מה שכתבו התוספות ושאר פוסקים פרק הזהב ליישב מהך דמתנה שומר חנם להיות כשואל אבל לפי מה שכתב הריטב"א ליישב דדוקא התם שייך בההיא הנאה דקא מהימן ליה אבל בהך דהשוכר הפועל דלא שייך בההיא הנאה דמהימן ליה בהקדש דהכל כשרין להקדש ואינן חשודין א"כ היינו דוקא בהקדשות בעינן קנין אבל בקרקעות ושטרות לא בעינן קנין בההיא הנאה דמהימן ליה. והנה יש להבין אי נימא דבעינן קנין דוקא א"כ מה צריך קרא לפטור הקדשות מדין שומרין הא אפילו מזיק גמור לשיטת התוספות פטור מדאורייתא מן הירושלמי א"כ איך יתכן שדין שומרין יגרע ממזיק גמור ועכצ"ל כיון דקיבל עליו לשמור הרי קיבל עליו ש"מ דבלי קנין מהני ויש לומר בהקדש שאני דבעלמא נמי באמירה בלבד הוי כמו קנין והכא נמי מתחייב באמירה אפילו בהיזק אבל מדין שומרין גזירת הכתוב הוא דלא מהני קבלה דאל"כ הרי בקבלה חייב עצמו וע"כ דגזירת הכתוב הוא דבקבלה לא מתחייב בדין שומרין ולפי זה בלא"ה אין קושיא מהך דמתנה ש"ח דהתם בקבלה סגי והכא ע"כ דלא סגי בקבלה דאל"כ לעולם כשקיבל לשמור ונטל שכר פשיטא שקיבל עליו שלא יפשע והיאך יפטור מפשיעה וע"כ דבזה גזירת הכתוב הוא דבעי קנין אבל להריטב"א שנתן טעם דבזה לא מהני קבלה קשה כנ"ל ודו"ק וצ"ע:

סו מטלטלין לפלוני עש"ך ס"ק קל"ה בשם הנ"י וכתב דהד"מ לא דק ובתומים תמה דברא"ש מבואר אפילו אמר מטלטלין אגב מקרקעי ש"מ דלא כנ"י ולק"מ דוודאי כשאומר סתם נכסי קרקעי ומטלטלי פי' על מאמר נכסי כאילו אומר מהו כוונתו נכסי קרקעות ומטלטלין א"כ אין שטרות בכלל אבל שם היה מאמר נכסי מאמר כולל להכל ומה שאומר אחר כך אינו פי' לזה כלל ודו"ק:

תוכן העניינים

תפארת יעקב חושן משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה