תפארת יעקב חושן משפט חלק א· רבי יעקב גזונדהייט
על חו"מ סימן סו
א אותיות וכו'. עסמ"ע וש"ך בשם הר"ן פרק הכותב אי מכירת שטרות דאורייתא או דרבנן וקשה לי על הר"ן ז"ל שם חדא במה שכתב שם מתחלה וז"ל ועוד נתנו במתנת שכיב מרע נמי אמאי אינו יכול למחול אי משום משום דשכיב מרע מידק דייק והדר יהיב א"כ אפילו שכיב מרע גופא לא מצי מחיל והתם לא קאמרינן אלא שאין יורש יכול למחול אבל שכיב מרע וודאי מצי מחיל עכ"ל ותמהני דמאי זו קושיא וודאי שכיב מרע מצי מחיל דמה בכך דמידק דייק והדר יהיב הא במתנה בעלמא יכול לחזור בו כשעמד דלא רצה ליתן רק כשימות ולא כשיבריא אבל כשמת דאין היורש יכול לחזור בו מהמתנה רק רוצה למחול אז שפיר אמרינן כיון דאביו מידק דייק אינו יכול למחול [כן מבואר ברי"ף שהביא ראיה דשכיב מרע מצי מחיל מהא דקיימא לן אם עומד חוזר] ובאמת גם על הרי"ף היה מקום להקשות כן רק שיש לומר דלא היה כוונת הרי"ף לדחות בקושיא זו הך סברא דעיינתי בחשבוני דזה דחה בקושיא ראשונה רק שרוצה לדחות גוף הדבר שכתבו רבוותא דשכיב מרע בעצמו אינו יכול למחול ועל זה הביא ראיות דליתא אבל דברי הר"ן ז"ל תמוהין בוודאי שהוא הבין הקושיא לדחות הסברא דעיינתי דאל"כ שכיב מרע גופא למה יכול למחול והא וודאי ליתא תו קשיא לי במה שכתב הר"ן שם ליישב קושית ר"ת ז"ל מהך דפרק הזהב וז"ל אפשר לדחותה דעיקר קרא למעוטי עבדים וקרקעות אתי ואפ"ה מפקינן שטרות מאונאה שאין בכלל הכתוב אלא דבר המטלטל וגופו קנוי ומכור אבל מידי אמרינא לא והלכך שטרות למכירה דרבנן כיון שאין גופן קנוי ומכור אין להם אונאה עכ"ל ויש לתמוה עליו בתרתי חדא דמ"מ כיון שאין כאן ד"א שלא יהא גופו ממון ויהא קנינו דבר תורה א"כ מנין לנו לחדש מעצמנו שהקפיד הכתוב באונאה שיצטרך שיהא גופו ממון והא כל הדרש שם גזירת הכתוב הוא שהתורה גזרה כך ומנין לנו שהתורה הקפידה על זה לגזור בזה ג"כ ואם היה מציאות בתורה שיהא חל קנין בדבר שאין גופו ממון לא היה נכתב באמת פרט זה שהוא כולל דבר שגופו ממון דוקא רק לפי שאין מציאות לקנין רק בגופו ממון ודו"ק ועוד קשה לי כיון דמן התורה המכירה בטל לגמרי רק מדרבנן אמרו שתהא מכירה זו מכירה כמו שכתבו התוס' משום שיש בו צורך ותקנת תגרים א"כ לאיזה צורך אמרו שיהא בו דין אונאה ומה בכך דלא נמצא בתורה רק גופו ממון מ"מ הלא המכירה בלי אונאה בטלה מן התורה לגמרי א"כ באונאה הוי להו לאוקמא אדאורייתא ומה צורך יש בזה דאפילו נתאנה יתר משתות יהא המקח קיים אדרבא יש בזה צורך להיפך ועכ"פ הוי להו לאוקמא על דין תורה כיון דהכל גזירה ומה צורך היה לרבנן לגזור שיהא המקח קיים בזה וקושיא זו קשה ג"כ על תירוץ התוס' פרק מי שמת דתרצו במצא שטר לאחר יאוש ועוד שם באופן אחר דמ"מ תקשי בשטר סתם דתקנו בו רבנן מכירה ומן התורה אינה כלום לאיזה צורך אמרו דאפילו נתאנה הרבה יהא המקח קיים כיון דמן התורה בטל ואין בזה צורך כלל ונראה שזאת היתה כוונת ר"ת שהקשה מהך דהזהב ולא הקשה מהך דבכורות בפדיון הבן דממעטינן שטרות דהתם יש ליישב כתירוץ התוס' [וכמו שאבאר בסמוך אבל באונאה קשה דאפילו אי נימא מציאות דיש בו מכירה ד"ת מ"מ באופן דאינו דבר תורה למה באונאה יהא המקח קיים דהא אין בזה צורך כלל אבל בפדיון הבן לא שייך לומר כן ומ"מ בדברי התוס' יש לדחוק דלא פלוג עבדי רבנן להך שטר דקנינו מן התורה אבל להר"ן דאין כאן קנין מן התורה כלל רק בדרבנן למה לא יהא בו דין אונאה והנה הש"ך האריך להסכים עם הפוסקים דמכירת שטרות דאורייתא וכל יסודו דהרי"ף סובר ג"כ כן ובאמת הא ליתא וכבר השיגו בתומים בזה. אמנם נראה לפע"ד להסכים מטעם הנ"ל כיון שהוכחתי דראיית ר"ת מפרק הזהב אין לדחותה דהא קיימא לן באמת דכל שטרות אין בהם דין אונאה גם הראיה מפרק מי שמת אינה ראיה לפע"ד דהא אפילו לפי פירושם שהם מפרשים דמה שאמרו פרק מי שמת אא"ב דאורייתא הכוונה דמכירת שטר דרבנן לכך יכול למחול מ"מ קשה מה זה דקאמר דמתנת שכיב מרע דאורייתא ניחא דמה בכך דהוא דאורייתא הא יש לומר שלא אמרה תורה שיהא גדול כמו של שכיב מרע רק דהוא באמירה בעלמא הוי כמו קנין בברי ומילתא דאיתא בברי בקנין איתא בשכיב מרע בלא קנין מדאוריית' אבל מילתא דבברי ליתא כלל בשום קנין שבעולם מנין לנו דבשכיב מרע יועיל מדאורייתא וע"כ הם מוכרחים לפרש דהכוונה דאורייתא מהך קרא דוהעברתם יש לך העברה אחרת שהיא כזו וכיון דבירושה הוא מדאורייתא א"כ ביורש אין הפרש בין שטר חוב לשאר מילי וה"ה בשכיב מרע א"כ כיון שהם מוכרחים לפי' זה ממילא לא מוכח דמכירת שטרות דרבנן ושאני התם דהוי כירושה [וצ"ע בדברי התוס' שם ע"א שדחקו לומר דהך דוהעברתם אסמכתא בעלמא היא ומדרבנן ובאמת בש"ס דקאמר ורבא אמר ר"נ וכו' משמע דפליג באמת אהך דמעיקרא משמי' דר"נ ולכך קאמר אי אמרת בשלמא דאורייתא והיינו מהך קרא דוהעברתם כמימרא קמייתא אתי שפיר אבל לרבא קשה] ובתומים הקשה לסברת ר"ת דשני שיעבודים יש א"כ למ"ד של"ד מכירת שטרות דרבנן ושמואל גופא דסובר דיכול למחול סובר של"ד ואם נימא דשיעבדו בפי' מ"מ היאך נחלק כ"כ במכירת שטרות דבזה דאורייתא ובזה דרבנן ובאמת לק"מ דמאי ענין שיעבוד למכירה בוודאי כיון דאמרינן דזהו מועיל דבר תורה שיוכל המוכר להריק כל כחו בשיעבוד נכסים ללוקח דלמ"ד דרבנן הטעם שאינו יכול למכור שיעבוד שיש לו לאיש אחר כיון שאינו ממון רק שיעבוד ואינו יכול למכור שיכניס חבירו במקומו ממש בשיעבוד ור"ת סובר דיכול למכור כל כח שיש לו לאחר מדאורייתא רק שיעבוד גוף לא ולפי זה עכשיו דתקנו חכמים דיגבה לקוחות א"כ שפיר המכירה דאורייתא שיכניס חבירו תחתיו בכל השיעבוד שהיה לו ונתרוקן כל כחו בשיעבוד נכסים לחבירו ומה בכך דכל השיעבוד אינו רק דרבנן [ומ"מ משכחת שטרות באונאה באופן דגם מדאורייתא נשתעבד] גם בלא"ה לא ידעתי דמיני' לכ"ע ש"ד ושפיר שייך מכירה ולדידן דתקנו שיעבוד לקוחות גם בזה מכירה דאורייתא ואין צורך לשיעבדו בפי' וזה ברור גם מה שהקשה מהך דבכורות בפדיון הבן. נראה לפע"ד דלק"מ והנה מה שכתב בכתב לכהן אני חייב לך בוודאי בנו פדוי וכן משמע מדברי התוס' פרק מי שמת שהרי תירצו דכתב למלוה שלו שטר ומ"מ אין בו דין אונאה שאין גופו ממון א"כ פדיון הבן דג"כ נמעט מהך סברא דאין גופו ממון א"כ אין בנו פדוי אפילו בזה אמנם מפירש"י כתובות ריש פרק הנושא משמע כהתומים דטעמא דאין פודין בשטרות לא שייך רק בשטר חוב על אחר ע"ש ודו"ק ובזה יש לדחות דברי בעל נ"מ בזה מיהו רש"י בבכורות שם פי' שני טעמים ע"ש] חדא דמה שתרצו התוס' פרק הזהב שמצא שטר לאחר יאוש שייך ג"כ בזה שהכהן אבד שטר ונתייאש ממנו ובעל הפדיון מצאו והוא נותנו לו בפדיון בנו שהוא שוה חמש סלעים אצל הכהן כדי שיהא לו לראיה ובלי פדיון היה מכרו לכהן בסך הזה ועכשיו נתנו בפדיון דהא בזה המכירה דאורייתא. ועוד נראה ליישב בפשיטות דדוקא אם מכר לו באמת שטרות לגבות החוב אז אפילו הנייר לא קנה ואינו יכול לתופסו רק להחזיר לו דמיו שנתן דהוי מקח טעות כמבואר לקמן אבל אם מכר או נתן לו השטרות לא לשיעבוד החוב רק שיהא הנייר שלו ולא יצטרך להחזירם לו ואם ירצה המלוה אותם יהא מוכרח לקנותם ממנו בממון כי הנייר שלו לגמרי וזה התנה בפי' א"כ נראה פשוט דקנה הנייר מדאורייתא א"כ בזה ס"ד דיכול ליתנו לכהן בפדיון באופן הזה קמש"ל דלא והיינו שהקפידה תורה שיהא החפץ מצד עצמו שוה חמש סלעים משא"כ לענין מכירה כל שמכר לו גוף הנייר אפילו מכרו ביוקר הוי מכירה ד"ת ודו"ק גם מה שתירץ בתומים בשטר לכל מי שיוציאו צ"ע קצת כיון דהטעם דמכירה דרבנן כתב הר"ן משום דאין גופו ממון וגבי פדיון ואונאה גם כן הטעם משום דאין גופו ממון אם כן מ"ש דבשטר כזה לגבי מכירה הוי דאורייתא ולגבי פדיון ואונאה לא מהני ויש לדחות ואין להאריך דבלא"ה לק"מ כנ"ל ודו"ק:
והנה בעיקר תירוץ התוספות שתירצו באונאה דמצא שטר לאחר יאוש ומכרו לבעליו ביוקר נבוכו האחרונים בפי' דבר זה ומה הוא היאוש כי בנייר הלא של לוה הוא ובחוב יזכה הלוה בו ובספר קצה"ת דעתו דיאוש הוא בחוב והלוה אינו זוכה דבאיסור בא לידו רק המוצא זוכה בו אלא שהקשה ממצא שט"מ ע"ש. ובאמת לק"מ דוודאי מחוב לא מייאש דמי יימר דהלוה יכפור רק כוונת התוספות דלאחר שאבדו באמת כפר הלוה והכחיש שאינו חייב לו לכך נתייאש א"כ אין הלוה זוכה מחמת הכפירה באיסור אבל המוצא זוכה אבל התם בחייב מודה בוודאי לא נתייאש מן החוב ולק"מ ואי קשיא הכא כשהלוה כפר היאך באמת יחזירנו המוצא למלוה הא כל שטר שנפל אין מחזירין ואי דיש בו סימן מובהק המועיל לא שייך יאוש וצריך לומר דהיאוש הוא במקום שאינו מחויב להכריז וכדומה דאפי' בסי' מתייאש [אבל בלי כפירת הלוה פשיטא דלא הוי יאוש בחוב דלא גרע ממלוה ע"פ]. אמנם גוף דברי הרב הנ"ל אינם נכונים כלל דהא עיקר הטעם דמכירת שטרות דרבנן הוא מצד חסרון הקונה לא מן המקנה דהא יכול לסלק עצמו ממנו שהרי אם מחלו ללוה מחול רק מחסרון הקונה שאינו יכול לקנות שיעבוד שאינו לו א"כ מה בכך דיאוש מועיל לסלק עצמו מדבר שאינו ברשותו אבל היאך יקנה המוצא החוב. לכן נראה ברור כמו שכתבתי לעיל סימן ס"ה ס"ק ט"ו דוודאי עיקר היאוש הוא באותיות שבנייר שזה העודף השוה יותר מלוה בשטר ממלוה ע"פ הוא מחמת הכתב שבנייר ותוקף נוסח השטר ובזה העודף זכה המוצא שהמלוה נתייאש מתוקף שטר רק שיהא חובו כמלוה ע"פ לכך אם רוצה עכשיו השטר צריך לשלם להמוצא אותו היתרון ואם נתאנה אין בו דין אונאה והלוה בעצמו לא שייך שיזכה באותו היתרון דאם מודה משלם כמו מלוה ע"פ בעלמא אי משום דבאיסור אתי לידי' אמנם מלקוחות לא גבי כלל דכבר זכו הלקוחות לאחר יאוש שהרי נתייאש מתוקף שטר אלא דיש להבין ברא"ש ספ"ק דמציעא דכתב דלכך נקט כריכה דמנין לחוד הוי יאוש וע"ש ס"ק ט"ו דהעליתי דכוונתו ג"כ שנתייאש מתוקף שטר והשתא כיון שהמוצא זוכה. עדיין הוי מצי למיתני במנין לחוד דאז יכול למכרו למלוה משא"כ בלי סי' שמא פרע וצריך לומר דכוונת הרא"ש דבא לאשמעינן דיחזיר בלי מכירה. ובגוף קושית התוספות יש ליישב בלא"ה שמכרו ללוה גופא דבזה וודאי מכירה ד"ת אך לפי מה שפירשתי כוונת ר"ת אינו מועיל כלל מציאות אופנים דמ"מ ראיית ר"ת נכונה כנ"ל ודו"ק היטב:
ב אלא בכתיבה ומסירה. כתב רבינו ירוחם שטרות נקנים בכסף כמו קרקע כך פשוט בש"ס דב"ק והש"ך השיגו מדברי התוספות דלא גרסינן שטרות ואמת שכן היא בתוספות אבל רש"י גריס התם שטרות וכתב לא איתפרש היכא ובאמת טפי היה לו לומר דשמעינן להיפך דאין ניקנין רק בכתיבה ומסירה לכן נראה לפי מה שכתבו התוספות לתרץ למ"ד מכירת שטרות דרבנן הך דפרק הזהב היינו במצא שטר לאחר יאוש ע"ש. ולפי זה הך דב"ק דקאמר התם עבדים ושטרות נמי לית בהו אונאה הכוונה כנ"ל א"כ שפיר יש לומר דדוקא היכי מדאורייתא לא הוי מכירה כלל שאין גופו ממון רק מדרבנן אצריכו כו"מ אבל שטר זה דמדאורייתא הוי מכירה ש"מ דזהו כמו מטלטלין א"כ שפיר יש לומר דנקנה בכסף לבד מדאורייתא כיון שאין הקנין לשיעבוד ובהכי מיירי הש"ס דהתם וה"ה לפי מה שכתבתי סוף ס"ק א' ליישב קושית התוספות דבמלוה המוכר שט"ח ללוה גופא בוודאי הוי דאורייתא שהרי אם מחלו ללוה מחול וה"ה שיכול למכרו לו דדוקא לאיש אחר אינו יכול למסור לחבירו השיעבוד שעל הלוה משא"כ ללוה גופא א"כ בזה ג"כ יש לומר דיקנה הכסף לבד ונראה דה"ה דלמ"ד מכירת שטרות דאורייתא ובעי כו"מ מ"מ נראה דדוקא בהך שטר שצריך למכור השיעבוד ולא באופנים הנ"ל ולפי זה דברי רבינו ירוחם נכונים ושפיר יש לגרוס שטרות כהנ"ל:
כתב הש"ך בשם הריטב"א דבהקדש לעניים באמירה בעלמא סגי דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט סבירא מדברי התוספות ב"ב פרק מי שמת מוכח דאפילו בכו"מ לא מהני שכתבו שם וז"ל וא"ת אמאי לא קנו מדאורייתא גם שיעבוד הקרקע הכתובה בו דהא קרקע נקנית בכסף ושטר וחזקה ואפי' בלי מסירת שט"ח יקנה ויש לומר דכמו שאינו יכול להקדישו כדמוכח בפרק כל שעה כיון שקרקעות אינם ברשותו כך אינו יכול להקנותם מן התורה והא דלא תקנו רבנן שיכול להקנותן לפי שאין הקדש ג"כ צורך עכ"ל. אמנם דברי התוספות תמוהין מאוד לכל מעיין דמה ענין זה להך דפרק כל שעה התם מיירי שהקדיש את הקרקע והא וודאי לא מהני דהא עדיין אינו ברשותו ושמא יפרע הלוה בדבר אחר ועכ"פ עכשיו אינו ברשותו אבל בהקדיש את השטר דזהו ברשותו שהלוה משועבד לו בשטר זה א"כ שפיר יכול להקדישו גם יש לתמוה אם היה כוונת התוס' להביא ראיה משם מה זה שהביאו ראיה מהקדש הא התם נאמר דאקדיש מלוה וזבין מלוה גם מה זה שכתבו והא דלא תקנו רבנן שיכול להקדישו שאין הקדש צורך הא התם מבואר דאפילו למכור אינו יכול וע"כ דהתם בגוף הקרקע הכא בשיעבוד השטר א"כ מה זו ראיה משם:
אך באמת דברי התוספות נכונים וברורים ולק"מ מכל הנ"ל והוא דמבואר בכמה מקומות בש"ס דאם אמר שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תוקדש קדשה והיינו משום דבידו להקדישה עכשיו וכמו כן מבואר ברמב"ם פרק ז' מהלכות אישות דאם נתן לאשה שתי פרוטות באחת תתקדשי לי היום ובאחת לאחר שאגרשך דהוי קידושין וכתב ה"ה דהטעם הוא כמו בהקדש הנ"ל. אמנם כתב ה"ה דמ"מ יכול לחזור בו קודם הקידושין כמו לאחר ל' דיכול לחזור ואפי' אמר מעכשיו שאינו מועיל מעכשיו ע"ש. אמנם בהקדש פשיטא שאינו יכול לחזור דאם אמר שור זה עולה לאחר ל' אינו יכול לחזור בו דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ולפי זה ה"ה בזה אינו יכול לחזור בו בתוך הזמן ומהאי טעמא כתב במשנה למלך פ"ז מהלכות עירוכין דאם אמר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר או הריני נזיר לאחר שנה הוי נזיר כיון שיכול לקבל עליו נזירות מיד ולפי זה מכל הנ"ל מבואר דאפי' בדשלב"ל ואינו ברשותו כל שיש בידו להקדישה עכשיו באופן המועיל כמו כן אם הקדישה באופן דהוי דשלב"ל ואינו ברשותו הוי הקדש ומעתה דברי התוספות נכונים דממכר לא הוי מצי התוס' למידק כלום דהתם שאני דמוכר גוף הקרקע שאינו ברשותו וליכא למימר הא בידו למכור החוב ואז מועיל המכר ממילא לשדה זו ג"כ הא ליתא חדא דהא מ"מ יכול לחזור בו בתוך זמן והתם לענין חזרה מיירי ועוד דהוא אינו רוצה לקנות החוב כלל ותולה בדעת אחרים כי אינו רוצה לקנות רק השדה אבל מהקדש שפיר הוכיחו התוספות דכיון דחזינן בפרק כל שעה שאינו יכול להקדיש גוף הקרקע א"כ מבואר ממילא דאינו יכול להקדיש גוף החוב דהא עכשיו שהקדיש גוף הקרקע הוא אם יפרע הלוה בקרקע זו שהקדיש א"כ היה בידו להקדיש גוף החוב ואז ממילא היה שדה זו מקודשת אם היה פורע בשדה זו וליכא למימר דאינו רוצה להקדיש גוף החוב רק אם יפרענו בקרקע זו מ"מ הא בנזיר ג"כ יש לומר שאינו רוצה להיות נזיר עכשיו וכמו כן באינך וע"כ דהא ליתא רק כל שיש בידו באיזה אופן להפיק רצונו שתהא קרקע זו מקודשת באופן שירצה להקדישה עכשיו בלשון שאינו מועיל מהני להקדישה א"כ שפיר הכריחו התוספות מהקדש דאפילו גוף החוב אינו יכול להקדיש וזה ברור והשתא שפיר כתבו התוס' והא דאינו יכול להקדישן דבהקדש וודאי אפי' גוף החוב אינו יכול להקדיש אפי' מדרבנן דאל"כ גוף הקרקע נמי משא"כ במכר ושפיר תירצו התוס' דאין בזה צורך ולפי זה מכח דלא כהריטב"א ולא מהני הקדש בחוב כלל. [אך מ"מ בכו"מ יש לומר דמודים התוספות דמועיל ומ"מ אין קושיא משם בגוף הקרקע דמ"מ לא עדיף מגוף החוב דאינו מועיל בלי כו"מ אבל מדאורייתא שפיר הוכיחו התוספות דאינו מועיל כלל דאי בכו"מ מהני בהקדש באמירה סגי אבל מדרבנן שפיר יש לומר דלא גרעו כח הקדש ממכר כיון דחזינן דמדאורייתא עדיף רק דכוונת התוספות למה לא תקנו שיועיל באמירה כמו שתקנו במכר בקנין ועל זה תירצו שאין בזה צורך לכך לא העדיפו כח הקדש ממכר אבל בכו"מ מהני]:
אמנם נראה לפע"ד שאין מדברי התוספות ראיה דלא יועיל כו"מ והוא דהא חזינן דבמכר תקנו רבנן לצורך דיועיל למכירה וה"ה מתנה מבואר דבמתנה יש ג"כ צורך א"כ פשיטא דהקדש לעניים לא גרע ממתנה ונהי דלענין אמירה גרוע הקדש עניים מהקדש גבוה אבל לענין תקנתא דרבנן בדבר שיש בו צורך פשיטא דהקדש עניים יש בו צורך כמו מתנה ולפי זה בהקדש עניים מודים התוס' דמהני אבל מ"מ כו"מ בעי דלענין זה לא שייך צורך ולא עדיף ממכר וזהו דלא כהריטב"א וזה ברור ודו"ק היטב ולכאורה היה מקום לקיים דברי הריטב"א דע"כ לא כתבו התוספות כן רק אי נימא מכירת שטרות דרבנן משום צורך א"כ בהקדש עניים לא עדיף ממכר ומתנה דעכ"פ כו"מ בעי ולא שייך אמירה לגבוה דמדאורייתא לא מהני כלל וכן בהקדש אפילו מדרבנן לא מהני רק בהקדש עניים מטעם צורך כמו מתנה אבל למ"ד מכירת שטרות דאורייתא אם כן שפיר יש לומר דה"ה בהקדש עניים וסגי באמירה כמו כל הקדש אבל באמת הא ליתא ואדרבא גרע טפי דהא מדברי התוס' מבואר דבהקדש לא הוי ספק כלל דלכ"ע לא מהני כמו שהוכיחו מפרק כל שעה רק דמ"ד מכירת שטרות דאורייתא לא יליף מכר מהקדש כן מוכח מדברי התוספות להדיא ע"ש ואפילו אי נימא דזהו בהקדש גבוה ולא בהקדש עניים הוי וודאי כמו מכר מ"מ כו"מ בעי דמאיזה צד לא נצטרך כו"מ הא מצד אמירה לגבוה אינו יכול להקדיש כלל כנ"ל וע"כ מצד מכר ומתנה א"כ בעי כ"מ וזה ברור: ולפי מה שהעליתי מיושבין היטב דברי הרב בהגה' דלקמן סימן ר"ו פסק דאסמכתא לא שייך בצדקה משום דהוי כמסירתו להדיוט ואולם בי"ד סימן רנ"ח פסק המחבר דהמקדיש שט"ח צריך כו"מ ולא הגיה הרב כלום ולפי הנ"ל ניחא דדוקא בשט"ח הסכים הרב לדינו של הרשב"א ולאו מטעמי דעניים לא הוי כגבוה רק כמו שכתבתי מדברי התוספות הנ"ל דאי מכירת שטרות דרבנן מאיזה צד אתה דן שלא יצטרך כו"מ אי משום דהוי כגבוה הא בהקדש גמור אינו יכול להקדישו כלל אפי' בכו"מ דבהקדש אוקמה אדאורייתא אם לא משום דיש בו צורך א"כ במכר ומתנה נמי פשיטא דיש בו צורך ומ"מ הוצרכו כו"מ א"כ כ"ש בהקדש עניים ולמ"ד מכירת שטרות דאורייתא א"כ פשיטא ג"כ דבהקדש לגבוה לא מהני מדאורייתא כלל אם לא שנימא דלגביה מהכא לא גרע ממתנה בעלמא א"כ הא צריך כו"מ לכך לקמן סימן ר"ז דלא מיירי בשטר כלל שפיר פסק דאסמכתא לא שייך בצדקה דגם בהקדש עניים אמירה כמסירה וזה ברור ונכון. ועיין תומים שכתב ג"כ לחלק בין שטר לשאר מילי אלא שחילק מטעם אחר דהקדש עניים הוי ספק אי הוי כגבוה ובשטרות דמכירה דרבנן הוי ספק דרבנן ובשאר מילי הוי ספק דאורייתא ודבריו נכונים ג"כ אלא דלפי זה למ"ד מכירת שטרות דאורייתא אפילו בשטר הדין כן אבל לפי הנ"ל הא ליתא כמו שהוכחתי. גם מה שכתב ליישב ראיית הרשב"א מפרק שור שנגח על פי דברי הר"מ במרדכי אינו נראה כלל דע"כ לא כתב שם מהר"ם שם רק אם בשעת אמירה היה בידו להקנות באופן המועיל אז באמירה לבד נקנה אבל התם בשעת אמירה לא היו עניים בכאן ולא היה יכול להקנות רק לקבץ העניים והוא מיד חזר בו א"כ בשעת אמירה עדיין לא זכו והוצרך לומר אנן יד עניים. גם מה שכתב דהרי"ף מקשה מטעם נדר ג"כ לא נראה כלל דאי דמודה דלא הוי כמסירה ולא זכו רק מטעם שהוא צריך לקיים מוצא שפתיו א"כ היה מועיל התרה והוצרך לומר יד עניים דהוי כזכו בה ולא יועיל התרה כמבואר חילוק זה בתשובות ר' בצלאל סימן ט"ו ע"ש והעיקר כמו שכתבתי מקודם:
ג וכן אם אין למוכר לשלם וכו'. ולפי זה נראה דבמקום שלא קנה אינו יכול למחלו ללוה למ"ד דשדר"נ אינו יכול למחול כדלקמן סימן פ"ו ויש לי מקום עייון דלקמן סי' פ"ו מבואר דה"ה דאינו יכול לומר פרוע וכל דבר המבטל את השטר אבל הכא נראה דדוקא למחול אינו יכול אבל פרוע יכול לטעון דהא כתב הסמ"ע בשם מהרי"ו דאינו על המעות רק שומר שכר א"כ יכול. לומר פרעתי במיגו דנאנסו א"כ ה"ה דיכול לומר על שטר הזה פרוע במיגו דנאנסו ואף דהיה צריך לישבע שבועה דאורייתא מ"מ עכשיו נאמן בהיסת או בנק"ח כמו בהחזרתי ולכאורה יש לדחות דהוי כעין מיגו מממון לממון מ"מ נראה דהכא הוי ממון לזה שהרי הוא פוטר את הלוה בטענת פרוע וכמו כן בטענת נאנסו:
ד צריך לקיים המוכר מה שקיבל עליו פי' הסמ"ע כל שיווי השטר והש"ך חולק ואחריו נמשך התומים ושאר אחרונים ותמהני מאוד עליהם שלא ירדו לסוף דעת הסמ"ע דהם הבינו דקשיא ליה להסמ"ע דאין שום יתרון בדין כשיש בו אחריות מאם לא היה בו אחריות לכך הקשו דהא יש יתרון כשרוצה ליתן כתיבה והא ליתא דהא לא קשיא ליה להסמ"ע כלל רק דקשיא ליה עכשיו שיש בו אחריות מה רבותא קמ"ל הרב בדין זה הא ליכא למימר דהרב קמ"ל כשרוצה ליתן כתיבה ולקיים המקח הא פשיטא דכל אחריות כך הם וכן כתב הרב בהדיא אף על פי שלא קנה הלוקח השטרות הרי דבא לאשמעינן דס"ד כיון שרוצה לחזור מן המקח גם האחריות בטל קמש"ל דלא א"כ שפיר הקשה הסמ"ע דאם רוצה לחזור מן המקח בלא"ה צריך לשלם לו דמים שקיבל ואם רוצה לקיים המקח פשיטא דהאחריות קיימים ומזה דייק הסמ"ע דע"כ דצריך לקיים האחריות על הכל וכ"כ הסמ"ע בהדיא מאי קמ"ל ולא כמו שהבינו הם דהיה קושיתו דאין יתרון בדין זה בלי אחריות מעכשיו דיש אחריות וזה ברור ותמהני על הש"ך שנעלם ממנו פירוש דברי הסמ"ע כמו שכתבתי ונידון מה שהקשה בתומים מרבית עיין בספר נ"מ מה שכתב ליישב וכן הנכון]: (ה) אין צריך לקבל מי שפרע. עש"ך שהשיג על הרב וגם על בעל התרומות והנה מה שהקשה על הרב לא ידענא מאי קשיא ליה דהא כתב הסמ"ע בהדיא דהטעם הוא לפי שלא קנה דבר שגופו ממון וכוונתו דוקא אם הקנין בדבר שקונה מן התורה במעות ישנו במי שפרע אבל אם אף מדאורייתא לא קנה אינו במי שפרע וכאן אפי' מדאורייתא צריך כו"מ לפי שאין גופו ממון וכ"ש אי מכירת שטרות דרבנן] ואף שבעל התרומות תלה דין זה במחלוקת זה מ"מ ברור דכוונתו גם לטעם זה דאל"כ הוי ליה למימר ואין זה ברור אצלנו כמו שכתבתי למעלה ומדכתב ואף על פי שאין זה ברור מבואר דכוונתו דאף שאין דין זה ברור מ"מ יכול להיות דין זה דאינן במי שפרע אמת והיינו כטעמו של הסמ"ע אך מה שהקשה הש"ך על בעל התרומות לכאורה קושיא היא דהא פשיטא דלכ"ע אם הלוקח רוצה מעותיו שאינו יכול לומר לצור מכרתיו. אבל באמת נלפע"ד דלק"מ דהא להך דעה אמרינן דהלוקח יכול לומר הנייר קניתי ונהי שלא זכיתי בשיעבוד אבל בנייר זכיתי ולא ס"ל דאין קנין לחצאין והיינו משום דאנן אמרינן אם היה כוונתו גם לשיעבוד זכה בו כדפריך בש"ס וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך ומשני לצור ולצור ופי' הנ"י דכוונתו היה לצור ולצור משמע א"כ המוכר באמת הקנה לו הנייר באמת בעד המעות שנתן רק מצד הלוקח בטל המקח כי הוא יאמר לא קניתי רק עם השיעבוד א"כ הא בעלמא בדברים אין כאן מי שפרע רק במעות והיינו דוקא אם לא הקנה לו בעד המעות שום דבר אבל כאן הוא הקנה לו בעד המעות הנייר לצור ובזה מצידו חל הקנין ואינו יכול לחזור בו רק הלוקח חוזר אם כן אינו במי שפרע דלא הוי רק חזרה מדברים בלבד וזה ברור וכ"ש לפי מה שאבאר בסמוך בס"ד דגם הרמב"ן מודה בכתיבה בלי וכל שיעבודו דהלוקח קנה הנייר ואין המוכר יכול לחזור ולא כתב דאין קנין לחצאין רק במסירה בלי כתובה א"כ פשיטא דדין זה אמת אפי' לטעם זה בכתב קני לך שטר זה בלי וכל שיעבודו ובתומים כתב ליישב ותורף דבריו הוא בסמ"ע כמו שכתבתי מקודם וגם בעל התרומות מודה לזה ואין צורך לומר דסובר כר"ל ודו"ק:
ו הילכך האי מאן דמזכין וכו' עש"ך בשם הריטב"א דבמתנה קנה הנייר דדוקא במכר אדעתי' דנייר לא קנהו מתחילה משא"כ מתנה והביא ראיה מקידושין. ולפע"ד דין זה צ"ע דוודאי אי נימא דהך דאין קנין לחצאין הוא מצד הלוקח אתי שפיר אבל לפי מה שאבאר בסמוך דהעיקר תליא במוכר שאם המוכר הקנה לו הנייר בלבד אם כן מצידו אין יכול לחזור דלא הוי לחצאין רק מצד הלוקח דיכול לומר לא קניתי רק השיעבוד אבל אם אומר קניתי הנייר ג"כ זוכה בו וה"ה במתנה אבל אם מצד המוכר אין קנין לחצאין דהיינו במסירה בלי כתיבה כלל דגם המוכר לא הקנה רק הנייר עם השיעבוד וכיון שאין השיעבוד חל גם הנייר אינו רוצה להקנות וה"ה להטור ומחבר אפי' בכתיבה רק בלי וכל שיעבודו הוי אין קנין לחצאין מצד המוכר כמו שאבאר בס"ד א"כ ממילא מ"ש מתנה ממכר יכול לומר גם כן שלא היה בדעתו ליתן הנייר רק עם החוב דמה צורך לו לנייר בלבד כיון שהיה בדעתו ליתן לו השיעבוד אבל עכשיו שחזר מן השיעבוד ממילא לא היה דעתו להקנות הנייר בלבד כי מה לו לשיעבוד בלי נייר וזה צריך לזה א"כ אין קנין לחצאין ומה שהביא ראיה מקידושין אינה ראיה דהתם לא איירי כלל שרוצה לחזור בו רק שקידשה בשטר בלי כו"מ אם היא מקודשת א"כ אפי' אינו חוזר בו מ"מ אינה מקודשת עד שיכתוב על זה אמרינן דעכ"פ הנייר קנתה כיון שהוא באמת רוצה ליתן לה גם השיעבוד ולא שייך אין קנין לחצאין כלל ועיין היטב בסמוך מ"ש בזה:
(ז ואם לא כתב כן כו' אפילו הנייר לא קנה כ"כ הטור וכתב שכ"כ הרמב"ן ותמהני דמשמע מדברי הטור דכל שלא כתב כן סובר הרמב"ן דהנייר ג"כ לא קנה והוא תמוה דבהדיא מוכח מדברי הרמב"ן פרק הספינ' איפכא וז"ל שם והא דאקשינן הא לא כתב לי' הכי וכו' הכי פרושא אי כתב לי שטר או אקני לי' באגב ולא אמר או לא כתב לי' כל שיעבודא דאית בי' אמאי לאקני אטו לצור על פי צלוחיתו קנאו הכי כיון שקנה אותו בכו"מ או באגב כדין האותיות לכל דבר ולא כפי' הרב ז"ל רבי שמואל שפירש הא לא כתב לי' הכי אלא מסר בלחוד דלאו לאכריע בפלוגתא דתנאי אתי השתא אלא בכתיבה סתם נחלקו והיינו דקאמר הכי אבל במסירה אפשר שלא קנה אף גופו של שטר לצור על פי צלוחיתו ומפני שעיקר מקחו לראי' שבו והכל בטל ולא יתקיים לחצאין וכן עיקר עכ"ל [ואמת כי דברי הרשב"ם תמוהין דהא בש"ס בקידושין קאמר דכ"ע לית להו דרבי ופליגי בדר"פ מבואר להדיא דר"פ אליבא דרבנן בלחוד קאי ואליבייהו פליגי מר אית לי' דר"פ אליבא דרבנן ומר לית לי' וכ"ש לדידן דגרסינן לקמן אין אותיות נקנות וקאמר רב אשי מסברא דמסירה מילי נינהו ומילי במילי לא מקני א"כ מאי פריך רב אשי כאן וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך דמה בכך הא מילי במילי לא מקני וע"כ דלא כרשב"ם רק דחולק על מה שצריך לכתוב בפי' וכל שיעבודו] מבואר להדיא מדברי הרמב"ן הללו שבא לחלוק על פי רשב"ם דלשיטתו על מסירה לחוד משני אין לצור ולצור א"כ צריך לומר דבאמת לצור קנה ועל זה השיג הרמב"ן דדוקא בכתיבה רק בלי וכל שעבודו בהכי קנה הנייר אבל במסירה לחוד אפי' הנייר לא קנה דאין קנין לחצאין והטעם בחילוק זה הוא כך דוודאי לא שייך לומר אין קנין לחצאין רק מצד המוכר שנאמר המוכר לא היה דעתו להקנות לו רק שניהם אבל מה לו לשעבוד בלא נייר הלכך כל שחוזר מן השעבוד אף הנייר לא קנה שלא הקנה רק שניהם אבל בכתיבה רק שלא נתפרש וכל שעבודו א"כ אם היה דעתו בכתיבה זו על השיעבוד באמת קנה גם השעבוד שהרי יש כאן כו"מ וזו היא קושית רב אשי רק דמשני לי' דבלי וכל שיעבודו לצור ולצור ופי' הנ"י דלצור היה כוונתו ולצור משמע א"כ כיון שהיה כוונתו לצור הרי אין כאן קנין לחצאין כלל דמתחילה הקנה לו הנייר בלבד ועל זה כתב לו דאם כתב על השעבוד הרי יש כאן כו"מ משא"כ במסירה לחוד יכול לומר דבאמת הקנה לו שניהם רק דמילי במילי לא מקני ומחסר כתיבה ויכול לחזור א"כ אף הנייר לא הקנה לו רק שניהם בצירוף אבל אם המוכר הקנה לו הנייר בלבד ומצידו לא הוי לחצאין מצד הלוקח בוודאי יכול לומר מה בכך דלא קניתי השיעבוד אני רוצה הנייר בלבד ומי יודע אם הלוקח לא רצה לקנות גם הנייר בלבד רק כיון שמתחילה אמר שמוכר לו גם השיעבוד היה רוצה לקנות גם השיעבוד וכשכתב לו בלי וכל שיעבודו דלא כתב רק לצור ולצור משמע א"כ אף הלוקח יכול לומר אני קניתי הנייר בלבד וזה ברור לדעת הרמב"ן ובוודאי אי אפשר לומר דהטור ומחבר מיירי ג"כ במסירה שהרי כתבו ואם לא כתב לו כן והרי עיקר דקדוקו של הרמב"ן הוא מלשון הש"ס דקאמר כתב לי' הכי והיאך יכתבו הם ממש לשון זה על המסירה בלחוד ובתומים רצה להסב דעת הרמב"ן לכוונה אמרת ודברי הרמב"ן ברורים כמו שכתבתי ולפי זה גם מה שכתב לחלק בין אם רוצה לקנות הנייר בעד כל הדמים שנתן או שרוצה לקנות בפרוטה וכדומה ולפי מה שכתבתי העיקר דבמסירה לחוד לא מהני מצד המוכר דאין קנין לחציין כנ"ל אבל בכתיבה בלי וכל שיעבודו יש (מקום למה שכתב לחלק דוודאי אם רוצה לקנות הנייר בפחות ממה שנתן לא מהני מצד המוכר כי לא הקנה לו רק בעד המעות שנתן ומ"מ לענין דינא יש ליישב דעת הטור ומחבר דאפי' בכתיבה בלי וכל שיעבודו מ"מ יש לומר דלא קנה הנייר ופי' הש"ס הוא כך דמעיקרא בקושיא הוי ס"ד דמכירה לצור אינו במציאות כלל אם כן אפילו כתב סתם הוי כאלו כתב בהדיא וכל שיעבודו ומשני דיש לומר לצור ולצור א"כ אפילו היה כוונתו גם השיעבוד מ"מ כיון שאינו מוכיח מתוך הכתיבה שהוא על השיעבוד לא מיקרי כתיבה על השיעבוד ולא קנה השיעבוד א"כ עדיין אין קנין לחצאין ויכול לומר לא מכרתי רק שניהם וכיון שאינו ניכר יכול לחזור בו משיעבוד אף הנייר לא הקניתי אבל לשון הנ"י שכתב דלצור ולצור ולצור הכוונה דלצור היה כוונתו ולצור משמע וכ"ש דברי הרמב"ן הנ"ל פשיטא שאי אפשר לפרש כנ"ל לכן דברי הט"ז צ"ע:
ח לא קנה. כתב הסמ"ע בשם מהרי"ו דלא הוי כל המעות רק ש"ש והש"ך השיגו ובאמת לק"מ כמו שתירצו האחורנים דהתם שאני שקנה הדבר לפי דעתו לחלוטין א"כ הקנה לו המעות אבל כאן דיודע דעדיין לא קנה רק בכתיבה א"כ כל כמה דלא נתן לו כתיבה לא הקנה לו המעות אך הא קשיא לפע"ד להיפך דמה זה שכתב מהרי"ו דהוי ש"ש דש"ש נמי לא הוי רק שומר חנם כמו שאבאר והוא לפי מה שכתבו התוספות פרק המפקיד דף מ"ג דהקשו דהא ע"כ דהמוכר אסור להשתמש במעות דאל"כ נתנה לספר אמאי לא מעל וע"כ דלר"ל אסור להשתמש וה"ה לר"י דבהא לא פליגי א"כ היאך קאמר דיאמר נשרפו חיטיך בעליה דהא להיפך ג"כ יאמר המוכר נשרפו מעותיך בעלי' ותירצו חדא דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע. ועוד דלר"י דמעות נקנית מן התורה לענין המעות הניחו על דין תורה א"כ מבואר דלתירוץ ראשון לעולם אסור להשתמש במעות ולתירוץ שני לר"י דמעות קונות מן התורה קנה המעות להשתמש בהם ולפי זה בשטרות בין אי מכירת שטרות דבר תורה או דרבנן מ"מ פשיטא דאין מעות קונות בזה מן התורה לכ"ע רק בכו"מ א"כ אסור להשתמש במעו' א"כ בהדיא מבואר התם דר"נ דאמר נאנסו לא אבל שומר שכר הוי עלייהו בההוא הנאה דיכול להשתמש בהם אבל כשאסור להשתמש אפילו שומר שכר לא הוי דמאי הנא' יש לו א"כ כיון דלר"ל ע"כ דאסור להשתמש בהם לר"ה דקאמר אפי' נאנסו דאל"כ תקשי הך דנתנה לספר ובהא לא פליגי אם יכול להשתמש ולא פליג ר"י רק אי דבר תורה מעות קונות א"כ הכא לא הוי אלא ש"ח ובאמת לשון מהרי"ו ולכל היותר אין עליהם רק כנושא שכר משמע דהיה דעתו דאפילו ש"ש לא הוי והיינו כמו שכתבתי וכוונתו לכל היותר אפילו אי נימא דלא כהתוספות הנ"ל והב"י סי' קנ"ח כתב דהרי"ף ורמב"ם סוברים כתירוץ זה של התוספות וכך כתבו דכל שלא קיבל מי שפרע אפי' אמר שקול זוזי חייב באחריותן והיינו כיון דמן התורה מעות קונות ובתומים תמה עליו דלא כתבו התוספות כן רק לר"ה אבל לר"נ אף שיכול להשתמש מ"מ אינו רק כנושא שכר ע"ש שהאריך ולק"מ דאי כך כוונת התוספות תקשי הא קיימא לן כר"נ דנאנסו לא וקיימא לן כר"י דמעות קונות דבר תורה א"כ קשה עדיין יאמר נשרפו מעותיך בעלי' דהא ש"ש פטור מאונסין ואי דזה הוי פשיעה אפילו ש"מ חייב וע"כ דכוונת התוספות דבזה אפי' ר"נ מודה ודוקא במפקיד שנתן לו בתורת פקדון אף שיכול להשתמש כל שלא שימש לא קיבל עליו חייוב אונסין אבל ש"ש הוי לפי שיש בידו להשתמש וזהו שכרו כדאמרינן התם בההיא הנאה אבל במכר כיון דרצה לקנות המעות ומן התורה קונה וגם חכמים הניחו לגבי מעות על דין תורה א"כ יכול להשתמש מצד שקנאם א"כ מתחלה הוי שואל לכ"ע וזה ברור גם מה שחילק דהתוספות מיירי במקום דליכא מי שפרע כל דבריו אינם דע"כ לא חילקו הרי"ף ורמב"ם בין מי שפרע רק אם חזר בו המוכר ואמר שקול זוזי דאז וודאי צריך להחזיר המעות א"כ תליא אם יחסר מי שפרע עדיין או לא אבל כל שלא חזר בו עדיין ולא אמר כלל שקול זוזי קם תירוץ התוספות דכיון דמעות קונות קנה אותם להשתמש בהם ואם נאנסו חייב כל שלא חזר בו ואמר שקול זוזי ולפי דבריו תקשי הא קיימא לן כר"י לעולם אפילו היכי דליכא מי שפרע והתם תקשי הא יכול לומר נשרפו מעותיך בעלי' דאז אסור להשתמש וע"כ דכל שלא חזר בו יכול להשתמש והוי שואל וכשחזר בו ואמר שקול זוזי שוב לא חיישינן דהא יכול הלוקח ליקח ממנו המעות כיון שחזר מן המקח ואין צריך מי שפרע וזה ברור נמצא לפי הנ"ל היכי דמעות קונות מן התורה כל שלא חזר בו קנאם והוי שואל אבל כשחזר בו תליא אי מיחסר מי שפרע או לא ובמקום דלא קנה מן התורה אפילו ש"ש לא הוי כיון שאסור להשתמש בהם. ודין הנ"ל צ"ע ודו"ק. (ט) ולכל מי שמוציאו. עסמ"ע ס"ק ח' והט"ז השיג עליו דכיון דיקנה בחליפין אלמא דהוי כשאר מטלטלין א"כ נאמן שקנאם ואין צריך ראיה [ובתומים הקשה כן בסי' נ' ולא ראה כי הוא קושית הט"ז כאן] ותירץ הוא שסמך הרב על מה שחילק שם א"כ כאן נמי כשבא מחמתו. ולא יכולתי להבין דבריו כלל דמאי ענין בא מחמתו לכאן דאם בא מכח מכר הוי בא מחמתו א"כ הרי הכא מבואר שבא מכח מכר ואם זה לא הוי בא מחמתו תקשי על הרב דשם ולפי תירוץ הסמ"ע מבואר דפי' בא מחמתו הוא שלוחו אבל (במכר צריך ראיה ולא מיקרי בא מחמתו רק מכח עצמו לכן דברי הט"ז תמוהין אמנם בעיקר כוונת הסמ"ע בקושיתו בסימן נ' צריך ביאור דאם בקושיא הבין ג"כ דהפי' בא מחמתו הוא שלוחו ובמכר הוי כח עצמו א"כ מה זה שכתב והכא לא חילק מה היה לו לחלק הא במכר לא מהני לעולם דזהו בא מכח עצמו והכא הכל במכר והי' לו לומר והכא כתב בהיפך לכן נראה ברור דבקושיא הבין הסמ"ע דבא מחמתו הפי' שלוחו או שמכרו לו והכל בא מחמתו מיקרי אבל אם אומר שהוא בעצמו המלוה רק מתחילה חשב שהוא ילונו ואח"כ הלוה בו הוא בזה לא מהני דעיקרו נכתב על שם זה רק מכחו הוא משועבד לכל מי שמוציאו ולא כשהמוציא יבוא מכח עצמו דהוא המלוה ואהא קשיא ליה להסמ"ע דלפי זה ממילא במכירה ג"כ צריך כו"מ כיון דהכל תלוי באותו שנכתב על שמו א"כ מה בכך שכתב לכל מי שמוציאו הא בלאו הכי יכול למכור שיעבוד נכסי בכו"מ וזה צריך משום דבלא זה לא מהני למכור שיעבוד נכסי א"כ אם כתב לכל מי שמוציאו לבאי כחו א"כ היאך יוכל זה למכור שיעבוד שיש לו למכרו לחבירו בלי כו"מ כיון שצריך להיות מבאי כחו ובלא"ה לא נשתעבד כלל וכלל' הוא שאין אדם יכול למכור שיעבוד רק בכו"מ ולפי זה כמו שחילק הרב שם לענין בא מכח עצמו אם כתוב בפי' אפי' שלא מחמתו מהני ה"ה הכא לענין כו"מ היה לו לחלק בין אם כתב בפי' שלא מחמתו או לא זהו כוונת הסמ"ע ועל זה תירץ הסמ"ע דבאמת אין חילוק כלל בזה רק כוונת הרב שם דוקא שהוא שלוחו אבל במכר שהוא מחמת עצמו צריך ראיה והכא יש ראיה אבל נקנה שפיר במסירה בלי כתיבה אמנם באמת תירוצו אינו נכון כמו שהקשה הט"ז דכיון דנקנה במסירה וחליפין מה צורך לראיה ולפי זה התם ע"כ הפי' כנ"ל א"כ קושית הסמ"ע במקומו וזו היא קושית הש"ך ס"ק ו' על הרב ולפי זה ליתא לדברי התומים סימן נ' וסימן זה שכתב ליישב ופי' דברי הרב שם דמחמת עצמו הכוונה שהוא הלוה אבל במכר ושליחות מהני והוא תמוה דאדרבא הא גופא קשיא כיון דמחמת עצמו לא מהני ש"מ דאליו לא נשתעבד רק מכחו א"כ היאך יכול למכור שיעבוד בלי בלי כו"מ וזו היא עיקר קושית הסמ"ע גם יפה הביא הש"ך ראיה מדברי הרא"ש דאי ס"ד דלא בעי כו"מ היאך יכול למחול דהא ע"כ דאליו נשתעבד לגמרי מתחילה בלי כח המלוה כלל דאי מכח המלוה למה לא יצטרך כו"מ דא"א למכור שיעבוד בלי כו"מ ומה שכתב בתומי' לחלק דאנן אמרינן דש"נ נשתעבד לכל מי שמוציאו בלבד רק שיעבוד גוף אליו נשתעבד לכך יכול למחול לא ידענא מאי קאמר דמאי נפקא מינה דהא ע"כ צ"ל דשיעבוד נכסי נשתעבד לכל מי שמוציאו בלבד בלי כחו של הראשון כלל ואם יוציאו אחר אליו נשתעבד ולא לאותו שנכתב על שמו א"כ תקשי חדא למה לא יוכל לגבות שיעבוד נכסי כשבא מחמת עצמו ואי דאין כאן ש"נ בלי שיעבוד גוף אם כן צריך למכור לו בכו"מ וע"כ דיש ש"נ בלי שיעבוד גוף א"כ למה לא יגבה בבא מחמת עצמו בשטר זה גם קשה למה לא נימא בשיעבוד גוף גם כן דשיעבוד גוף ונכסים הכל שיעבד לכל מי שמוציאו ואליו הוא משועבד הכל ולא לזולתו וע"כ דעשה הראשון עיקר על הכל והשאר הוא מבאי כחו א"כ בש"נ ג"כ נאמר כן ומהאי טעמא בבא מחמת עצמו לא מהני א"כ צריך כו"מ ואין לזוז מדברי הש"ך בזה. גם מה שהביא ראיה מן הרא"ש דכתב תרתי בלי הרשאה ובלי כו"מ אינה ראיה כלל דכוונתו כך דמה שכתב לכל מי שמוציאו הכוונה או שלא יצטרך הרשאה לכשירצה למסרו לאחר לגבות החוב באמת בשבילו וגם לא יצטרך כו"מ אם ירצה למכרו באמת לאחר לחלוטין ואם בשטר סתם היה צריך ליתן לו כו"מ לגבות מהלוה ובזה לא יצטרך ויגבה חובו בשליחות ובאמת יעכבנו בידו ומה שהקשה דמי ירצה ליקח בלי כו"מ אינה קושיא כלל דאטו כ"ע ברשיעי מחזקי וכ"ש לשיטת הש"ך דחייב מי שפרע ועכ"פ הוי מחוסרו אמנה ומהאי טעמא נמי לא קשיא על מה שכתב הרא"ש דיכול למחול ולא כתב דיכול לחזור בו דאינו רוצה לחזור שהוא יודע באמת שלקח השטר מאמו ביום מותה כמבואר ברא"ש שם לכך כתב דיכול למחול ואי דיפסיד שיתחייב להחזיר כל השטר מדיני דגרמי מ"מ פשיטא דכל שלא נגמר המקח אף שחזר בו מ"מ שוב אין הגרמי עולה דאין השטר שוה כ"כ כל שיכול לחזור כמבואר לקמן סעיף ל"ב ע"ש אך מה שחידש הש"ך בחליפין אינו נכון כלל דוודאי כל שנקנה במסירה לחוד דהיינו שכתב בו לכל מי שמוציאו בין מחמתו בין שלא מחמתו א"כ השיעבוד אינו צריך למכור כלל רק הנייר וממילא כל שיש הנייר בידו אליו נשתעבד מעיקרא א"כ הנייר נקנה בכל קנין כמו שאר מטלטלין וזה ברור: (י) אלא צריך שיאמר לעדים. עיין תומים שהקשה מהך דלקמן סימן קצ"א דשטרי דידן שטרי קנין הם והטור לטעמיה דפוסק שם דשטרי ראיה הם. ולדידי לא קשיא ולא מידי ואין ענין זה דכאן דמי להתם דשם מיירי כשיש בידו שטר כתוב בו בלשון מכרתי ונתתי מ"מ מועיל וכתב הר"ן הטעם דלא נכתב לשון זה רק לחיזוק אבל מ"מ שטר קנין הוא והיינו כשנכתב בציוי המוכר אבל כאן שהמוכר הקנה בקנין רק שהעדים כתבו שטר מחמת סתם קנין עומד לכתיבה ועל זה אמרינן דדוקא במקום דקנה בקנין עומד לכתיבה לראיה אבל כאן הקנין אינו כלום מאי יועיל כתיבת העדים שהקנה לו בקנין מאחר שאין הקנין לפנינו כלום ומ"מ אם היה מצוה אח"כ לכתוב שטר ולמסרו לו היה מועיל מצד שטרי דידן שטרי קנין אבל מה יועיל עכשיו הכתיבה שקיבל קנין אלא דהא קשיא לכאורה דבעה"ת הביא שם ג"כ לשון רב האי ומתוך לשונו משמע דאם כתבו אח"כ מועיל הכתיבה וזהו היפך הר"י מיגאש שם וצריך לומר דכוונת רב האי כנ"ל שאם כתבו שטר בציווי אח"כ מהני אבל בכתבו מעצמם מחמת הקנין מודה דלא מהני:
יא ויש מי שאומר שצריך שתבא לידו אותה כתיבה. נראה דלא בעינן דוקא שתבא לידו רק דבא למעט דלא נימא כל שצוה לכתוב וכתבו סגי רק דבעינן שיזכ' בו הלוקח באות' כתיבה אבל אין נ"מ אם זוכה בה בהגיע לידו או על ידי הקנאה אחרת שהקנה לו בקנין כתיבה וכן משמע מדברי בעה"ת להדיא ודו"ק. והרב הש"ך כתב דלא מצא מי שאומר כן ובאמת נלפע"ד שכן מוכח להדיא מדברי הנ"י פרק הספינה בשם הרשב"א והריטב"א פרק האיש מקדש שכתבו דבעינן מסירת השטר קודם כתיבת השיעבוד דאל"כ כיון דקודם מסירה לא קנה השיעבוד במה יקנה אח"כ:
ויש לתמוה הא בש"ס דקאמרי חכמי' בין מסרו ולא כתב בין כתב ולא מסר לא קנה עד שיכתוב וימסור מבוא' להדיא דבכתיבה קודם מסיר' מהני ועכצ"ל דבאמת בכתיבה לחוד עדיין לא קנה כלל עד שיגיע הכתובה לידו א"כ שפיר מועיל כתיבה קודם כשימסור אח"כ השט"ח קודם שימסור לידו הכתיבה ודו"ק ועיין בסמוך ס"ק י"ג מ"ש עוד בזה:
יב דשטרי בכלל נכסי אינון עש"ך ס"ק י"ב בשם הריטב"א דשיעבוד ג"כ בכלל נכסי ולפי זה היכי דאינו צריך לכתוב קני לך איהו וכל שיעבודי' כגון באגב אפי' בברי שיעבוד בכלל נכסי ואינו צריך לומר וכל שיעבודי' ועיין תומים שתמה על הרשב"א דפסק לקמן סימן רנ"ג בש"מ שאמר שטר זה לפלוני צריך שיאמר וכל שיעבודי' א"כ תקשי הא דקאמר שטרי בכלל נכסי למאי הלכתא דהא צריך שיאמר וכל שיעבודי' אפילו אומר שטרות בפי' והאריך ומסיק בצ"ע ותמהני עליו היאך נעלם ממנו תשובת הרשב"א סימן ת"ת קי"ח שכתב בהדיא דשכיב מרע שאמר שטר זה לפלוני צריך שיאמר וכל שיעבודי' דלא עדיף מכתיבה ומסירה דברי דצריך שיהא מוזכר בפי' וכל שיעבודי' וכתב על זה דמ"מ אם אמר כל נכסי לפלוני אין צריך שיאמר וכל שיעבודי' דאל"כ תקשי הא דפרק מי שמת אי במפרש וכל שיעבודי' הרי פי' שטרות וע"כ בסתם ומ"מ מהני ונתן טעם לחלק דאם נתן שטר סתם לא אזלינן בתר אומדנא דוודאי היה כוונתו גם השיעבוד משא"כ אם אמר כל נכסי ושטרות בכלל כל כי האי בוודאי אזלינן בתר אומדנא דכיון דנתן לו נכסיו וגם השטרות ממילא כאילו אמר בפי' וכל שיעבודן ע"ש ולק"מ. ואין להקשות מאי ראיה מייתי דשטרי אקרי נכסי מהך דנכסים שאין להם אחריות דהא לא מוכח על השיעבוד לק"מ דעיקר הראיה דלא נימא דנכסי אינו כולל שטרות כלל ולא נתן לו שטרות כלל רק נכסיו ועל זה מביא ראיה דשטרות בכלל נכסי וכיון שנתן כל נכסיו השיעבוד בכלל מכח אומדנא כנ"ל: (יג) שצריך מסירת השטר קודם. הטעם מבואר בנ"י בשם הרשב"א דכתיבה קודם מסירה לא קנה ובמה יקנה אח"כ ולפי זה מבואר כהסמ"ע דשניהם ביחד בוודאי קני אלא שהש"ך כתב דאי אפשר לצמצם והא ליתא דפשיטא דמודה הנ"י דכתיבת שיעבוד לא מעלה ולא מוריד כלל רק מסירת הכתיבה לידו דזהו עיקר הקנין כמו שכתב המחבר לעיל ס"ב וא"כ פשיטא דיכול למסור שניהם כאחת לידו ואז קונה תדע שהרי דברי שכתב מרע ככתובין ומסורין דמי ואינו צריך שיאמר כלל וכל שיעבודו כדלקמן סימן רנ"ג וא"כ הא שניהן באין כאחד ואי בברי לא מהני לא הוי מהני בשכיב מרע אלא וודאי דמהני בברי. ובתומים הביא ראיה מהך דלעיל ס"ג ודבריו מגומגמין דמ"מ יכול להיות שכתב לו אחר האגב וכך הוי לי' לומר למ"ד דאגב ככתיבה ומסירה ואינו צריך רק שיאמר וכל שיעבודי' א"כ כתיבה ומסירה באין כאחד בקנין האגב אמנם בלא"ה ברור כהסמ"ע כנ"ל ועיין לעיל ס"ק י"א: (יד) אינו חשוב כמסירה דין זה צ"ע כי הראב"ד בבעה"ת דעתו דקנה עם כתיבה והרמב"ן הודה לו אלא שחוכך בזה דאזיל לשיטתו דמסירה הפי' בלי משיכה כלל רק תקנת חכמים כך היא דסמכה דעתו של מוכר כיון שהוציא ראיותיו מתחת ידו אבל בחליפין דלא הוציא מתחת ידו לא סמכה דעתו כיון דקנית שטרות מדבריהם א"כ לא מבעי למ"ד מכירת שטרות דאורייתא דלא שייך זה אלא אפילו למ"ד דרבנן מ"מ כיון דלא סבירי לן כדברי הרמב"ן הללו א"כ מאיזה צד לא יקנה בחליפין בשלמא לתירוץ א' של תוס' פרק הספינה דבעינן מסירה מיד ליד אתי שפיר אבל לתירוץ שני שם דלא בעינן רק דעת אחרת מקנה אותו ולאפוקי מפקיר שטרותיו א"כ פשיטא דכל שדעת אחרת מקנה מועיל וכן מבואר מדברי התוס' פרק הספינה שכתבו שם בשם ר"י גאון דאין אותיות נקנית בחליפין וכתבו לר"ת ולר"י נראה דגרסינן אין אותיות וכו' ויש להבין מה שייכות יש לזה לדברי ר"י גאון גם קשה דבפרק קמא דב"ק כתבו דאפילו בחליפין צ"ע ולמה סתמו כאן כדברי ר"י גאון וכבר עמד על זה בת"ה הביאו הש"ך לעיל ס"ק י' וברור דכוונת התוס' כך דוודאי אם הגירסא אותיות נקנות במסירה א"כ המסירה גם על השיעבוד שבשטר א"ל יפה פסק ר"י גאון דחליפין לא מהני ולא שאר קנין שחכמים העדיפו הקנין בזה לקנות גם השיעבוד כמו דלרבנן הוצרכו כתיבה ועל זה כתבו דלר"ת ולר"י נראה דגרסינן אין אותיות נקנית במסירה אם כן אין דינו של ר"י הגאון מוכרח כיון דכתיבה על השיעבוד ומסירה על הנייר אף קנין אחר מהני ותליא בהנך ב' תירוצים אי בעינן מיד ליד או דעת אחרת מקנה וזהו ג"כ כוונתם פרק קמא דב"ק דשם קאי להדיא למ"ד דבעינן כו"מ לכך לא החליטו דאין נקנין בחליפין רק דצ"ע כפי חילוק התירוצים הנ"ל ועכ"פ כיון שהטור והמחבר הביאו לקמן תירוץ ב' של התוס' וכפי הנראה שהוא עיקר א"כ למה פסקו הכא דאין נקנין בחליפין עם כתיבה:
ובזה יובנו ג"כ דברי התוס' פרק הספינה שכתבו שם אהא דאמר דר"נ סובר אותיות במסירה ושטר לא בעי למימר משיכה ושטר כדי דתיהוי ברייתא דלקמן ככ"ע ע"כ. ולכאורה יש לתמוה מאי התחלת קושיא יש כאן הא במילתא דת"ק ע"כ דגרסינן מסירה לאותיות כמו שכתבו התוס' שם קודם דאל"כ לא אתיא ברייתא כחד [ובאחת בלא"ה מוכרח לומר כן דוודאי מה שאמר חסורי מחסרא אין הכוונה דבאמת חסר בברייתא רק הכוונה דברייתא הכי פירושא ספינה נקנית במשיכה אבל אותיות אינן במשיכה רק במסירה אבל אי אי נימא אותיות במשיכה באמת חסר בת"ק אותיות דהוא עיקר פלוגתייהו ובזה מיושב קצת מה דיש להבין לאיזה צורך הביא המקשן הך קושיא אותיות מאן דכר שמייהו דהא בלא"ה קשה שטר לספינה למה לי וע"כ דבפלוגתא דרב ושמואל פליגי והוא תמוה לכאורה ולפי הנ"ל יש מקום ליישב קצת והוא דהך קושיא היא קושיא ידוע' מכבר שפי' ברייתא כך היא והמקשה סייע עצמו מפי' זה לקושייתו והוא כיון דמגיה ש"מ דאין שום סברא לומר ספינה בשטר דאל"כ לא היה צריך להגיה רק הפי' ספינה במשיכה לבד אבל אותיות משיכה ושטר וע"כ משום דתקשי בר"נ שטר לספינה למה לי ושפיר מקשה ודו"ק ועכ"פ מבואר דלת"ק אותיות במסירה] והשתא כיון דלת"ק ע"כ אותיות במסירה א"כ לאיזה צורך יעשה עוד פלוגתא לומר דלר' נתן במשיכה מה שאין צריך לזה כלל וע"כ דכוונת התוס' דאדרבא אין זו פלוגתא רק מקרב המחלוקת דלת"ק דמסירא גרידא מהני גם על השיעבוד א"כ שפיר בעינן מסירה דוקא כנ"ל אבל לר"נ דכתיבה בעינן על השיעבוד ומסירה על הנייר א"כ סגי במשיכה לבד דבנייר סגי בקנין כשאר מטלטלין ועל זה הוצרכנו התוס' לתרץ כדי דאתיא ככ"ע והיינו דלקמן קני בתרווייהו מסירה דוקא משמע דקפיד דוקא על מסירה אבל עכ"פ זהו אם נאמר דמסירה דוקא מיד ליד אבל מסירה דעת אחרת מקנה אותו א"כ כוונת התוס' דבאמת מהני משיכה רק אי קתני משיכה הוי ס"ד דלא בעינן דעת אחרת מקנה קמש"ל דבעינן אבל חליפין וודאי מהני ודו"ק ואין להקשות אי ס"ד דלשיטת התוס' חליפין מהני א"כ למה נקט מסירה דאז צריך שני קניינים מסירה עם משיכה והגבהה הוי לי' למתני חליפין דהוא חד קנין וגם דעת אחרת מקנה אותו ולמה נקט מסירה כיון דבאמת קנין חד מועיל כל שדעת אחרת מקנה אבל באמת לק"מ דאי הוי קתני חליפין הוי ס"ד דוקא חליפין כיון דצריך לקנות השיעבוד צריך קנין המועיל לקנות קרקעות ג"כ דהוא חליפין אבל קנין דאינו מועיל לקרקע לא מהני ואי קתני משיכה והגבהה ס"ד דלא בעינן דעת אחרת מקנה אותו לכך נקט מסירה לכן דין זה צ"ע:
טו שנתן להם המלך כו' אין נקנה אפי' בכו"מ [ובספרו הש"ע יש ט"ס וכתב אלא בכו"מ וליתא דאפילו כו"מ לא מהני כמבואר ברשב"א וצריך להיות אפילו כנ"ל] והנה הרשב"א בתשובה כתב שם חדא דאפי' היה שטר זה כמו כל שטר לא היה מועיל בלי כתיבה אפילו אי נימא דמה שתחת ידו הוי כמו מסירה אלא שאני אומר דאפילו כתיבה ומסירה לא מהני ע"ש ויש להבין לטעם הראשון אי נימא דשטר זה בגדר מכירה למה צריך כו"מ הא מבואר לקמן סימן ע"ז דאחד החייב לשנים כל אחד יכול לתבוע כולו בלי הרשאה והיינו דמתחלה נשתעבד לכל אחד א"כ הכא נמי כיון שהם כתובים שניהם בשטר ואנשי הכפר מחוייבים לשניהם ביחד א"כ למה צריך כו"מ ומזה ראיה לדעת מהרשד"ם שהביא הש"ך לקמן ס"ק י"ח דשותפין בשטר צריכין כו"מ אך על הרב קשה דפסק לעיל ס"א כתרומת הדשן דשטר שנכתב בו כל המוציאו אינו צריך נו"מ והיינו כמבואר לעיל סי ס"א דגובה בלי הרשאה א"כ הכא נמי למה יצטרך כו"מ ודוחק לחלק בין שנים שלוו להך דרשות המלך וצ"ע: (טז) שטר משכונא עד סוף הסעיף. עיין תומים מה שהאריך לתמוה על הטור דבא"ה פסק כהרא"ש דבמשכון בשעת הלואה אינה מקודשת וכאן פסק דקנה ואינו יכול למחול ובאמת על הרא"ש גופא קשה דפסק לקמן דאינו יכול למחול ואפילו בקרקע וכ"ש במטלטלין ושם בקידושין פסק דאינה מקודשת אבל באמת נראה לפע"ד דלק"מ ואין ענין זה לזה כמו שאבאר והוא דוודאי כל הטעם דיכול למחול כתבו התוס' והרא"ש משום דמכיר' שטרות דרבנן דמדאורייתא אינו יכול למכור כמו שאינו יכול להקדישו לפי שאינו ברשותו ולפי זה במשכון דהוא ברשותו פשיטא דיכול למכור לחבירו כל כח שיש לו במשכון זה כיון שהוא ברשותו אבל פשיטא שאינו יכול להקנות לחבירו שיהא לו קנין בגוף המשכון רק במשכון שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואה דהוא עצמו אין לו בו קנין היאך יהא לחבירו קנין בו רק כל כח שיש לו נמכר לחבירו ומועיל המכירה לכח זה מדאורייתא מאחר שהוא ברשותו ולכך אינו יכול למחול אבל מ"מ פשיטא שלא קנה המשכון בגוף המשכון רק שיעבוד המשכון שייך לו כמו שהיה שייך למוכר ויכול לתופסו עד שישלם לו אבל כל שיעבוד החוב בוודאי לא קנה רק משכון זה ולפי זה באשה דוקא אם קדשה בשטר חוב בכו"מ א"כ קנתה הרוב על בעל החוב וחייב לשלם החוב לה לכך לולי דלא סמכה דעתה היתה מקודשת משא"כ במשכון דלא קנתה החוב כלל א"כ מה בכך דהמכירה מהני מדאורייתא מ"מ אין לה קנין בגוף המשכון כיון שהמוכר לא היה בו קנין וגם החוב לא קנתה לכך אינה מקודשת כיון שלא קנתה שום דבר רק יכולה להחזיק המשכון ואין זה קנין שתהיה מקודשת כן נלפע"ד ברור בזה ולק"מ [גם בלא"ה נראה דאפילו אי נימא דלא קנה וצריך כו"מ דוקא מ"מ לא גרע משטר חוב דמהני תפיסה א"כ הכא דמשכון בידו הוא בוודאי אינו צריך להחזירו ואפשר דמהאי טעמא לא זכר הטור כאן לחלק בין שעת הלואה או לא כיון דבלא"ה אינו צריך להחזיר המשכון דהמשכון בידו רק לענין קדושין שפיר הזכיר דאז יש נ"מ ודו"ק]:
יז האי מסירה דשטרות וכו' עד לפיכך הזוכה בשטר הפקר וכו' הש"ך האריך להסכים עם הרמב"ן בחידושיו פרק הספינה דכתב להדיא דמסירה בשטרות כשאר מסירות ואין צריך משיכה והגבהה וכמו כן משיכה והגבהה בלי מסירה קונה ע"ש ובתומים תמה דמדברי הרמב"ן שהביא בעל התרומות שער נ"א גבי קנין חליפין מבואר להדיא כדעת התוס' דבעינן משיכה והגבהה עם מסירה וכתב שם שהוא מקובל כן ומכח זה חלק על הראב"ד שם וא"כ קשה חדא דהא הרמב"ן גופא הודה לשיטת התוס' ועוד דהש"ך פסק דלא כהראב"ד שם רק כרמב"ן והיאך הסכים כאן לרמב"ן בחידושיו דהא בהא תליא ולפי שהרב הנ"ל לא כיוון יפה בפי' דברי הרמב"ן שבבעל התרומות לכן מוכרח אני להעתיק דברי הרמב"ן שם וז"ל שם ודע כי דברי הר"א ז"ל עולים הם ונראין ומכריחין להודות בהם אבל מימי אני חוכך בהם מפני טעם שאני מקובל בו דמה שאמרו אותיות במסירה אין דינם אלא בהגבהה אלא אם כן הם שלופי רברבי דבר שאינו מצוי והווה לעולם ואפילו בשלופי רברבי דינם במשיכה ולא במסירה ואם הוסיפו עליהם קנין דכתיבה למה הקילו עליו להקנות במסירה ולא הצריכו אותן הגבהה לגופו של שטר כשאר המטלטלין שכיוצא בהן אלא קנית שטרות מדבריהם הוא כמו שפי' הרב הגדול מאותה שבפרק מי שמת והם אמרו דמאחר שסמכה דעתו לקנות אותן יקנה והיינו משמסר לידו הוסיף לו קנין של כתיבה להיות לו ראיה לגבי ראיה ושיעבוד שבהן לפיכך אין קונין בהם שאין דעתן סמוכה עליהן עד שיגיעו לידו עכ"ל הרמב"ן שם והבין הרב הנ"ל דסובר הרמב"ן דמסירה לא מהני רק במשיכה והגבהה אבל באמת מעולם לא עלה זה על דעת הרמב"ן ז"ל שהרי כתב ואם הצריכו כתיבה למה הקילו עליו להקנות במסירה ולא הצריכו הגבהה וקשה הא באמת צריך הגבהה וגם מה שכתב אלא קנית שטרות מדבריהם וברור דשיעור דברי הרמב"ן כך דמה שאמרו אותיות במסירה מצד הדין אין קנייתם רק בהגבהה בשלופי זוטרי ובמשיכה בשלופי רברבי וא"כ יש להקשות למה סגי במסירה לבד ולא הצריכו הגבהה כשאר מטלטלין כיוצא בהן ועל זה תירץ משום דקנית שטרות מדבריהם דמדאורייתא לא קני כלל בשום קנין שבעולם והם אמרו דכל שהוציא ראיותיו מתחת ידו גמר והקנה ולכך לא הצריכו הגבהה ומשיכה שאין ענין קנינים אלו לגבי שיעבוד דלא מהני כלל רק מדרבנן לכך אף בחליפין דהוא קנין גמור מ"מ. כיון שלא הוציא ראיותיו מתחת ידו לא תקנו חכמים שיקנה כיון דמדאורייתא לא מהני רק כשהוציא ראיותיו מתחת ידו אז גמר והקנה וכ"כ הרמב"ן בחידושיו כלשון הזה וז"ל אבל לפיכך אותיות נקנות במסירה מפני שהמסירה והמשיכה והגבהה שווין בהן שאין גופן מכור וקנוי והראיה שבהן אינה נמשכת ומוגבהת במשיכתן ולפיכך לא הוצרכו בהן הגבהה ומשיכה שתקנת חכמים היא שיקנה משעה שהוציא הלה ראיותיו מתחת ידו וגמר והקנה אותן לו והיינו ממש כדבריו שבבעל התרומות הנ"ל ולפ"ז לק"מ על הש"ך ג"כ דיפה פסק דחליפין לא מהני כדברי הרמב"ן הנ"ל דלא תקנו חכמים רק כשהוציא ראיותיו מתחת ידו ומ"מ מסירה בלבד מהני דכיון דמדאורייתא לא מהני שום קנין רק מדרבנן לא הצריכו חכמי' משיכה והגבהה וזה ברור ותמהני עליו שלא ירד לסוף דעת הרמב"ן שבבעל התרומות הנ"ל אך הא וודאי קשיא על הש"ך שהרי כל דברי הרמב"ן בנויין למ"ד דמכירת שטרות דרבנן כמבואר להדיא בחידושיו ובדברי בעל התרומו' וא"כ הא כבר הסכים הש"ך להנך פוסקי' דמכירת שטרות דאורייתא והיאך פסק כדברי הרמב"ן דחליפין לא מהני ומסירה בלי משיכה והגבהה מהני הא זה תלוי בזה ולמ"ד מכירת שטרות דאורייתא בשניהם הדין להיפך וכמו כן קשה על המחבר דנמשך אחר דעת התוס' דלא סבירי להו סברת הרמב"ן דלא סמכה דעתו להקנות רק כשהוציא ראיותיו מתחת ידו רק דבאמת בעינן משיכה והא דנקט מסירה משום דבעינן דעת אחרת מקנה או מיד ליד והשתא להך טעם דדעת אחרת מקנה חליפין נמי מהני כמו משיכה והגבהה והיאך הסכים לעיל דחליפין לא קני כדברי הרמב"ן והנך רואה דהא בהא תליא שדברי הרמב"ן שבבעל התרומות הם ממש דברי הרמב"ן פרק הספינה:
אמנם בגוף דינו של הטור ומחבר אף שגם הרא"ש כתב כן והוא מדברי התוס' פרק הספינה אבל לפעד"נ שלא הי' דעת כוונת התוס' וגם הם מודים לדינא כדעת הרמב"ן כמו שאבאר. והנה יש להבין בתוס' שם חדא מה שהביאו ראיה דבעינן משיכה ג"כ מהא דפריך פרק מי שמת והא לא משך ויש לתמוה שאם היה כוונת המקשן הזה משום דבעינן משיכה עם המסירה אם כן היה לו להקשות על הכתיבה והמסירה ג"כ ואי משום דזה ידע דדברי שכיב מרע ככתובין ומסורין דמי רק דסליק אדעתי' דמ"מ משיכה של המסירה בעי א"כ מה השיב לו ר"נ דברי שכיב מרע ככתובין ומסורין דמי הא זה ידע ועל המשיכה קשיא לי' והיה לו להשיב דכמשוכין דמי ואי כיון דהשיב לו כמסורין ממילא משיכה בכלל דמסירת השטר עם המשיכה היא א"כ גם המקשה היה לו לשאול והא לא מסר וכיון דעיקר שאלתו על המשיכה היאך השיב לו מסירה גם מה שהביאו ראיה מהא דקאמרי חכמים עד שיכתוב וימסור ש"מ דבעינן באותיות קנין חשוב טפי מבשאר דברים וקשה מה זו ראיה הא חזינן דמשיכה והגבהה בלבד לא מהני לחכמים אף דמהני בשאר דברים רק כתיבה ומסירה מהני אם כן מבואר דכתיבה ומסירה הוי קנין חשוב טפי ממשיכה בלבד תדע דכותב לו קני לך איהו וכל שיעבודי' הרי דהכתיבה גם על גופו של שטר ויש כאן על השיעבוד כתיבה ועל השטר כו"מ] ומה זו ראיה דבעינן משיכה עם המסיר' גם מה שכתבו דלקנות הנייר לצור ע"פ צלוחיתו לא היה קונה כ"ש לקנות גם השיעבוד וקשה מה זה כ"ש לקנות הנייר בוודאי לא היה קונה במסירה בלבד אבל כאן על השיעבוד נותן לו כתיבה וגם על הנייר כותב לו ואפילו אי נימא דהנייר קונה במסירה בלבד עכ"פ אין כאן כ"ש דהא על השיעבוד יש כתיבה והמסירה רק על הנייר בלבד ועוד קשה במה שכתבו דלכך נקט מסירה משום דבעינן מיד ליד או דעת אחרת מקנה וקשה הא בפרק הכותב גבי ההיא איתתא דאפקודי גבה מלוגא דשטרי וקאמר לה ר"נ אית לך סהדי דתבעי מינך מחיים וכתבו התוס' דאפילו יש לה עדים לא מהני רק לתופסם למשכון אבל לגבותם אינו מועיל בלי כתיבה וכ"כ הרי"ף שם והשתא תקשי הא אפילו מסירה אין כאן דהא בשעה שמסר לידה היה בתורת פקדון ואח"כ במאי קנתה הא אין כאן מסירה מיד ליד ולא דעת אחרת מקנה שהרי הוא מעכב וכמו כן קשה על הטור ומחבר לעיל סימן ס"ד שכתבו ג"כ דאילו לגבותם לא היה מועיל בלי כתיבה וקשה הא אין כאן דעת אחרת מקנה ולא מיד ליד ואפילו מסירה אין כאן גם קשה במה שכתבו התוס' לפיכך המפקיד שטרותיו וכו' דהא אין כאן כתיבה ומה שתירץ הש"ך לכל מי שמוציאו קשה הא עד שיכתוב וימסור נאמר כמו שתמה בתומים וכמו כן קשה במה שכתבו התוס' שם קודם דלכך נקט בתילתא דר"נ מסירה כי היכי דתהוי ברייתא ככ"ע וקשה הא ר"נ בשטר קאמר א"כ הרי דעת אחרת מקנה וסגי במשיכה:
לכן נראה לפע"ד בכוונת התוס' בפשיטות דכל כוונתם הכל לרבי דסובר דאותיות נקנית במסירה בלבד ועל זה כתבו דאין הכוונ' במסירה בלבד דהא אפי' הנייר לצור לא היה קונה כ"ש לקנות גם השיעב' וע"ז כתבו מדקאמרי חכמי' עד שיכתו' וימסור ש"מ דבעינן באותיות קנין חשוב טפי דהא משיכה והגבהה לא מהני רק כתיבה ומסירה א"כ היאך יעלה על הדעת דלרבנן בעינן באותיות קנין חשוב טפי ולרבי בקנין גרוע גרע מדעלמא מהני א"כ פשיטא דגם לרבי מסירה בלבד לא מהני רק לדידי' נמי בעינן קנין חשוב טפי ובעינן מסירה עם המשיכה ולרבנן בעינן כתיבה עם המסירה וזו בוודאי קנין חשוב טפי ממשיכה והגבהה וזה שכתבו דאתי שפיר לקמן דפריך והא לא משך והיינו דוודאי ידע דשכיב מרע עדיף מאדם דעלמא רק דס"ד דוקא היכי דבעלמא מהני קנין סתם בשכיב מרע לא בעינן כלל אבל היכי דבעינן קנין חשוב טפי משאר דברים ס"ד דאלים כח שכיב מרע דלדידי' סגי בקנין כמו שאר מטלטלין ועדיף חד דרגא והשתא בעלמא סגי במשיכה ובאותיות הוצרך קנין חשוב לרבי עם מסירה ולרבנן כו"מ א"כ יפה כח שכיב מרע דסגי במשיכה כשאר דברים ועל זה פריך והא לא משך ועל זה משני לי' דברי שכיב מרע ככתובין ומסורין דמי וכו"מ עדיף ממשיכה בלבד א"כ אפילו משיכה אינו צריך דהוי כמו כו"מ וממילא לא בעינן משיכה דדוקא לרבי בעינן משיכה עם מסירה ולא לרבנן כנ"ל וזו היא הוכחת התוס' דבעינן קנין חשוב טפי דאל"כ הך סוגי' הנ"ל אין לה פי' כלל דמה זו שאלה במשיכה וזה השיב לו מסירה כנ"ל וזה ברור וכן שאר ראיות שהביאו התוס' הכל לרבי כמבואר למעיין ולרבנן אין ראיה כלל ועל זה כתבו דהא דנקט מסירה אף דבעינן משיכה דבעינן מיד ליד או דעת אחרת מקנה לאפוקי המפקיד שטרותיו כ"כ בכל ספרי הש"ס המפקיד בדל"ת ולא המפקיר ברי"ש והיינו כנ"ל דהמפקיד שטרותיו אין המחזיק זוכה בהם לגבותם בחוב שיש לו שאין דעת אחרת מקנה אותו כנ"ל ומ"מ בכתובות לא נתנו טעם זה רק דליכא כתיבה כיון דקאי אליבא דרבנן אין צורך לזה הוצרכו לומר דליכא כתיבה ובהכי ניחא גם כן דברי התוס' שם קודם שכתבו ולכך לא נקט מסירה כי היכי דאתייא ברייתא דלקמן דאותיות במסירה לכ"ע ויש לתמוה הא לת"ק ע"כ צריך לומר מסירה כמו שכתבו התוספות קודם ומאי זו קושיא דנימא לר"נ משיכה ולמה לי' לעשות פלוגתא בזו ולפי הנ"ל ניחא דוודאי לת"ק בעינן מסירה כיון דלא מצריך כתיבה ובאותיות בעינן קנין חשוב טפי אבל לר"נ דמצריך כתיבה הרי יש בו קנין חשוב טפי וסגי במשיכה ועל זה כתבו כי היכי דאתיא ברייתא דלקמן ככ"ע דלרבנן מסירה לחוד מהני עם כתיבה ולא בעי משיכה והוי חכמים כר"נ משא"כ אי נקט משיכה לא אתיא הך ברייתא רק כת"ק דר"נ דהוא כרבי והשתא הך ברייתא הוא ממש הך ברייתא ודו"ק היטב ואין להקשות במה שכתבו התוספות בד"ה הלכתא דדייקי דאותיות ניקנית במסירה מהך דמלוגא דשטרי דהכותב ודחה ר"י דהתם לא לגבותם מיירי וקשה אי לגבותם הא ליכא מסירה כיון דנקנה במסירה לבד כרבי הא ליתא דהשתא נמי תקשי הא ליכא דעת אחרת מקנה ומיד ליד וע"כ דבאמת אם לא היה מקום לדחות דלא מיירי לגבותם היינו מוכרחים לומר כסברת הרמב"ן דאפילו לרבי נקנה במסירה בלבד כמו שכתבו התוס' בס"ד ועל זה דחו דלא מיירי לגבותם אבל בהכותב דשם כתבו פי' ר"י היה להם לומר דליכא מסירה אלא וודאי דלרבנן מודים התוספות כנ"ל נמצא דלכ"ע סגי במסירה וכתיבה בלי משיכה והגבהה ומ"מ במסירה בלבד בוודאי בעינן דעת אחרת מקנה אבל במשיכה לא בעינן לכך בהכותב דהיה משיכה הוצרכו לומר משום דליכא כתיבה אבל דעת אחרת מקנה לא בעינן במשיכה והגבהה כנ"ל ברור ודו"ק היטב ולפי זה צ"ע על הטור ומחבר לעיל סימן ס"ד שכתבו דאילו לגבותם לא היה מועיל בלי כתיבה דהתוס' כתבו כן דסבירי להו כנ"ל דלרבנן סגי במסירה לחוד או במשיכה לחוד אבל המחבר דסובר אפי' לרבנן בעינן משיכה וגם דעת אחרת מקנה א"כ בלא"ה לא היה מועיל כיון שאין דעת אחרת מקנה ודו"ק:
יח דשטר אינו נקנה באגב. משמע דלדעה זו אפילו כמסירה לא הוי וכ"כ הש"ך וכן מוכח מדברי רב האי ור"ח שהביא הרא"ש ספ"ק דמציעא והדבר תמוה דהיאך יהא רב האי ור"ח נגד ש"ס ערוכה פרק הספינה דאגב מהני בשטר ואפי' לפי מה שפירשו התוספות שם מ"מ עכ"פ מוכח דהוי כמסירה ולפעד"נ ליישב דברי רב האי ור"ח בפשיטות ולק"מ כמו שאבאר והוא דכבר נודע מה שכתב בעל התרומות שער נ"א בשם רב האי ורמב"ן דשטר אין נקנה בחליפין ואפילו כמסירה לא הוי וביאר שם הרמב"ן טעם הדבר וכתב שהוא מקובל כך דכיון דמדאורייתא לא מהני שום קנין בעולם לשטרות רק מדרבנן והם הוסיפו כתיבה הם אמרו שיועיל קנין מסירה דוקא שכיון שהוציא ראיותיו מחמת ידו גמר והקנה אבל חליפין אף דהוא קנין אלים טפי ממסירה מ"מ כאן לא מועיל חיזוק הקנין דחכמים תקנו לו המכירה והם לא השגיחו על חיזוק הקנין רק על מה שהוא גמר ומקנה דהיינו כשהוציא ראיותיו מתחת ידו משא"כ חליפין זהו תורף דברי הרמב"ן שם ע"ש והשתא ממילא גם רבינו האי ז"ל דעתו כך שהרי גם הוא סובר שאינו נקנה בחליפין ולפי זה אתי שפיר הסוגיא דפרק הספינה והוא דוודאי יש להבין דרב אשי אמר סברא נמי הוא דאותיות מילי ומילי במילי לא מיקני. ויש להבין וודאי אפילו אי נימא דמסירה קרי מילי אבל חליפין ושאר קנין בוודאי לא מיקרי מילי ולמה יצטרך כתיבה דוקא וכמו כן אגב בוודאי לא הוי מילי ולמה יצטרך כתיבה וע"כ צריך לומר דאין כוונת רב אשי ליתן טעם למה צריך כתיבה רק כוונתו לומר דמסברא מסירה לא מהני דאותיות מילי נינהו ומילי במילי לא מיקני והיינו דטעמא של רבי הוא כיון דמן התורה לא מהני שום קנין שבעולם רק חכמים תקנו לו קנין וכל שהוציא ראיותיו גמר והקנה א"כ מה צורך לקנין אחר ועל זה קאמר רב אשי דמ"מ סברא הוא דלא סגי במסירה לחוד דהוא קנין גרוע כ"כ ואין קונין מילי במילי ועל זה מקשה ליה מהך דשלשה שטרות הם דהתם מסירה דאורייתא הוא כיון שהשטר נכתב מתחילה ע"ש הלוקח ולפי זה כיון דהמכירה דאורייתא ממילא תלוי בחיזוק הקנין ובעינן קנין גמור ומ"מ סגי בקנין גרוע ש"מ להיפך דשיעבוד קל לקנות בקנין גרוע א"כ מה סברא יש דמסירה לא מהני ונהי דוודאי אפילו קנין חזק חוץ מסירה שלא הוציא ראיותיו מתחת ידו ידו בוודאי לא מהני במכירה דרבנן דהם לא השגיחו בחיזוק הקנין רק בסמכה דעתו כסברת הרמב"ן הנ"ל אבל מסירה דסמכה דעתו למה לא סגי במכירה דרבנן כיון דאפי' במכירה דאורייתא מהני ש"מ דשיעבוד סגי בקנין גרוע ומעתה אין מקום להקשות דשאני התם שנכתב על שמו דמה בכך זה לא יתכן רק שלא להצריך כתיבה כי לא תקנו כתיבה רק במכירה דרבנן דמוכר שיעבוד על חבירו אבל לא במוכר שיעבוד על עצמו אבל מ"מ פשיטא שצריך לקנות אותו בקנין דהא מקודם אינו שלו כמו שפירש רשב"ם להדיא דכתבו מתחילה להכינו כשירצה למכור אם כן במה קנה זה השיעבוד וע"כ דשיעבוד קל לקנות בקנין גרוע אם כן ק"ו הוא ומה במכירה דאורייתא דאז צריך קנין גמור מ"מ סגי בקנין גרוע כ"ש במכירה דרבנן דהם לא השגיחו כלל בחיזוק הקנין רק בסמכה דעתו כנ"ל א"כ מה קאמר רב אשי דסברא הוא דמסירה לא מהני בלחוד ודו"ק היטב ועל זה משני דאגב לא הוי מילי רק קנין מעלי' כמו שאר קנין לכך מהני אבל מילי בוודאי לא מהני לקנות שיעבוד ואין סברא שיקנה מילי במילי לכך אפי' חכמים דהקילו בקנין ותליא הכל בסמכה דעתו מ"מ בקנין גרוע כזה לא אמרו והצריכו כתיבה אבל אגב וחליפין ושאר קנינים כל שלא הוציא ראיותיו מתחת ידו פשיטא דלא מהני באותיות דקנינו מדרבנן דזה לא תלוי כלל בחיזוק הקנין דמדאורייתא לא מהני כלל רק תלוי בסמכה דעתו כנ"ל ואפילו לרבי דסובר דנקנה במסירה לחוד מודה דקנין אחר שלא הוציא ראיותיו לא מהני כמו שכתבתי בשם הרמב"ן וזו היא כוונת רב האי דכיון ששטר כתובה יוצא מתחת ידה שוב לא חיישינן למכירה דלא משכחת באותיות מכירה רק כשהוציא ראיותיו מתחת ידו הרי דהתם קאי לאביי דסובר אותיות נקנית במסירה ומ"מ כתב רב האי דלא חיישינן והתם משמע בהדיא דלמ"ד דנקנה במסירה אפי' בס"ד קונה אגב ולפי הנ"ל ניחא דאגב ושאר קנין שלא הוציא ראיותיו מת"י לא מהני במכירה דרבנן בשום אופן וכל שקלא וטרי' דהש"ס במסירה דהוציא מת"י רק דהוי קנין גרוע כ"כ אפילו חכמים דתקנו מכירה לא תקנו נגד הסברא ועל זה פריך דחזינן להיפך דמילי לא הוי גרוע כ"כ לגבי שיעבוד ואדרבא אפילו במכירה דאורייתא דתליא בחיזוק הקנין סגי בזה וזה ברור ולק"מ:
ולענין דינא האריך הש"ך להכריע דאגב קרקע הוי כמסירה וכתיבה בעי וכתב דמה שכתב הב"י בשם הרשב"א לא כתבו רק בלשון אפשר ובאמת בתולדות אדם סימן ל"ו נאמר כן אבל בתשובת אלף רנ"ה סימן תתצ"ד כתב ז"ל תשובה מתנה זו מתנה גמורה היא דאגב קאי במקום כתיבה ומסירה כדאיתא פרק המוכר את הספינה עכ"ל. הרי דהחליט להלכה כדעת המחבר וכמו כן מה שכתב הב"י מחודש ו' בשם הרשב"א מבואר ג"כ להדיא דהוי כמו כו"מ ולפי דבריו שם מיושבין היטב דברי התוספות שם שהקשו מאי פריך הא שאני התם שנכתב על שמו ולפי דברי הרשב"א לק"מ דדוקא אם זיכה לו השטר מיד אז אין לו דין אותיות שאינו מקנה לו האותיות דמתחילה נכתבו לו משא"כ כשכתבו שיעמדו בידו עד שיתרצה הרי מתחילה נכתבו למוכר ואח"כ רוצה להקנותם ללוקח הוי ליה כמו שאר אותיות ובעי כתיבה ומסירה ועלה משני דאגב שאני אם כן מבואר להדיא דאגב עומד במקום כתיבה ומסירה לכן נראה שאין הכרעת הש"ך מכרעת בענין זה מאחר שכל הראשונים ז"ל דעתם דהוי כמו כו"מ:
יט אינו נקנה באגב. כתב הרא"ש בתשובה דמ"מ משתעבד באגב ועיין תומים שתמה דהא קושית רב האי במקומה דניחוש דילמא שיעבד באגב ולק"מ מכמה טעמים. חדא דכבר כתב הש"ך סימן פ"ו דבכתיבה לא חיישינן להלואה רק למכירה בטובת הנאה וא"כ אם לא היה מכירה בוודאי לא היה מלוה לה ולא שייך לומר ששיעבדה לו רב במעט דהוי ריבית ואמת דבתומים סימן פ' הקשה במצא שוברים דאמר תנו נותנין דהתם יש לחוש ובאמת לק"מ דהתם בלא"ה לא חששו רק ללקוחו' דהוא הפסד גמור שנוטלין מהם שלהם משא"כ לב"ח לא חיישינן כמו שחילק הסמ"ע לעיל סי' ס"ה והוא מדברי א"ז כתובות בשם הריטב"א רק בכתיבה דעיקר הסמיכה על הכתובה שפיר היה מקום לחוש ועל זה נאמר דלא חיישינן להלואה כנ"ל. גם בלא"ה לפי הנ"ל יש לומר דלא חיישינן רק למכירה ולא להלואה ואפילו בכתובה כיון דאינו שלו לחלוטין כסברת הריטב"א הנ"ל לכך לא חשש הרא"ש רק למכירה ולא לשיעבוד אבל בלא"ה אפילו אי נימא כתירוץ מהרש"ל שם דלא חיישינן בכתובה דלא נשתעבד מדר"נ דלא ניתנה לגבות מחיים ולפי זה לשיעבוד אגב קרקע שפיר יש לחוש דזה משועבד כמו שיכול למכור יכול לשעבד ומועיל באגב אבל מ"מ לק"מ דוודאי יש להבין בדברי מהרש"ל שם שהקשה על הך תירוץ התוספות דלא מצי מחיל דניחוש התם שמא לותה ולמה לא הקשה מעיקרא על הך תירוץ דיכול למחול רק אין דעתו למחול דתינח מעיקרא לרבא אבל אביי דקאמר אפילו תימא ליתא לדשמואל רק שטר כתובה יוצא מתחת ידה דמ"מ ניחוש שמא לותה וע"כ צ"ל דלהך דעה דיכול למחול גרע שדר"נ ממכירה וכ"כ הרמב"ן להדיא הובא בבעל התרומות הבאתיו לקמן סימן פ"ו דהביא ראיה דיכול למחול כיון דמוכר יכול למחול כ"ש במשועבד מדר"נ וכן הדעת נותן דמכירה בוודאי ריקן כחו טפי משיעבוד ומ"מ יכול למחול כ"ש שיעבוד ולפי זה לתירוץ ראשון לא היה יכול מהרש"ל להקשות דאפילו לאביי דקאמר אפילו תימא ליתא לדשמואל מ"מ מודה בשדר"נ דיכול למחול לכך להלואה ליכא למיחש רק למכירה וכיון שהשטר בידה לא חיישינן כלל אבל לתירוץ שני יפה הקשה מהרש"ל שם דהא חזינן דשדר"נ עדיף ממכירה ודו"ק ולפי זה לא מבעי אי נימא דהרא"ש אזיל שם בשיטתו בפ"ב דכתובות דיכול למחול א"כ שפיר לא חיישינן אפילו לאביי רק למכירה אבל לשיעבוד דגרע בוודאי יכולה למחול אפילו לאביי אלא דלפי זה צ"ע על הטור דפסק בסימן פ"ו כהרא"ש בתשובה החולק על פסקיו דאינו יכול למחול וכאן הביא דברי הרא"ש הנ"ל אבל אין צורך לזה דוודאי נימא כסברת מהרש"ל דבכתובה לא שייך דר"נ ולפי זה אפילו אי נימא דשדר"נ אינו יכול למחול מ"מ בכתובה מדר"נ ליכא וכיון דליכא דר"נ א"כ כשהיא משעבדה אגב קרקע גרע טפי ממכרה אגב קרקע כיון דר"נ ליכא ואפילו החולקים על הרמב"ן סברתם משום דר"נ דאורייתא הוא אבל לא בכתובה לכ"ע ליכא דר"נ ואז מודים דשיעבוד שלה גרע ממכירה וזה ברור ולק"מ ולשיטת הש"ך לקמן סימן פ"ו דיש בכתובה דר"נ א"כ הרי תירץ קושית מהרש"ל כנ"ל א"כ בלא"ה לק"מ ודו"ק:
כ ולענין הלכתא. עש"ך שהביא מדברי הרשב"א סימן ת"ת ע"ד דאגב אינו רק במסירה ובסימן תתצ"ד לא כתב' רק בלשון אפשר ובאמת כבר הבאתי לעיל ס"ק י"ח דברי הרשב"א בשני מקומות דפוסק להדיא דאגב ככתיבה ומסירה דמי ובתולדות אדם סימן ל"ו מבואר כהש"ך וכדבריו סימן ת"ת קי"ד והדבר תמוה שיהא הרשב"א סותר עצמו שני פעמים אבל באמת המעיין היטב ברשב"א יראה דאין כאן ראיה ואדרבא לפי הבנת הש"ך מה זה שכתב ואפילו אם תאמר דאגב הוי ככתיבה ומסירה מ"מ אפי' בכתיבה צריך למכתב לי' קני לך איהו וכל שיעבודי' וכאן לא כתב לו כן והדבר תמוה דאם צריך למכתב לי' קני לך איהו לאיזה ענין הוי ככתיבה אבל ברור דכוונת הרשב"א דשם היה המעשה שבא שטר לפנינו שכתוב בו ששיעבד לו כל נכסיו מטלטלין אגב מקרקעי וכתב הרשב"א שם דאפילו אי אי נימא דשטרות בכלל נכסי ואגב הוי ככתיבה ומסירה מ"מ אינו בדין רק שיהא אמירתו באגב ככתוב אבל מה שאינו בדין אפילו בכתיבה כגון כתוב ולא כתב בפי' וכל שיעבודו אמרינן לצור א"כ מ"ש כח אגב כל שלא נתברר בפי' שרצה להקנות לו השיעבוד ועל זה היה קנין האגב בוודאי לא מהני אם כן התם דלא נכתב השטר בפי' רק בכלל כל נכסיו אם כן הרי לא כתב לו השיעבוד ולא מהני האגב אבל מודה הרשב"א דכל שהקנה לו באגב שיעבוד השטר בפי' בוודאי אגב ככתוב דמי וזה ברור לפע"ד ודו"ק:
כא מי שהוציא שטר זכו' אינו צריך עדים לענין קניתו אבל צריך עדים לענין תביעתו וכו' זהו לשון הרמב"ם פרק ו' מהלכות מכירה ופט"ו מהלכות מלוה וכבר האריכו האחרונים לתמוה הרבה על דברי הרמב"ם הללו חדא דהא בפרק ט"ו מהלכות מלוה וכמו כן פרק ט' מהלכות נחלות מבואר להדיא דאין צריך ראיה וגובה בו מן הלוה וכאן כתב דלענין הלוה צריך ראיה ודחקו האחרונים ז"ל ליישב דהתם אומר שהלוה אינו אומר מי יאמר שבעל דברים שלי כתב ומסר לך ומלבד מה דאי אפשר להעמיס דבריהם בלשון וגובה בו שכתב בהלכות נחלות דלאיזה צורך כתב זה ואם בא להשמיענו עיקר הדין. דברצון הלוה גובה עיקר מקומו בהלכות מכירה) והוא דחוק מאוד דהא כתב הרמב"ם ואם טוען שמעון שפרע ללוי ישבע לוי ואח"כ יגבה ראובן וקשה כיון שאומר שפרע הרי ממילא אומר שאינו בעל דברים שלו ולמה יגבה ממנו בשבועת לוי עוד האריך הרב בעל לח"מ להקשות הרבה על הרמב"ם חדא דמאי פריך אביי לרבא מהך דאחד מן האחין שאני התם דעליו הראיה הכוונה לגבות מהלוה שלא יאמר מי יאמר שבעל דברים שלו כתב ומסר לך אבל לגבי מוכר אין צריך ראיה ועוד הקשה הא הך דשני יב"ש תליא בהך פלוגתא והתם הכוונה לגבות מהלוה דקתני מוציאין שט"ח על אחרים ועוד הקשה דמעיקרא דקאמר דפליגי באותיות אי ניקנות במסירה או לא הוי דלא כרבא ודלא כאביי דלרבא אפילו אי אין ניקנות אין צריך ראיה ולאביי אפי' אי ניקנות צריך ראיה ע"ש שהאריך גם הקשו עליו מהך סברא דפרק זה בורר ע"ש. ולפעד"נ ליישב הכל בפשיטות ולק"מ כמו שאבאר והוא דיש להבין דרשב"ם פי' הך דאחד מן האחין דהוא אומר האחין נתנוהו לו והן אומרים לו ואולם הרמב"ם פ"ט מהלכות נחלות כתב בהדיא דאומר מאביו קנאו או נתנו לו ויש להבין למה פי' כך ולא בפשיטות דטוען עם האחין כפי' רשב"ם גם קשה דקאמר בגמרא דכ"ע סבירי להו אותיות ניקנות במסירה ופליגי בצריך ראיה והא להרמב"ם אפילו אין ניקנות אין צריך ראיה אם כן הוי מצי למימר דכ"ע אין אותיות ניקנות כיון דהכי קיימא לן כדדייקי התוספות פרק הספינה מהך דקידושין דקאמר לא דכ"ע אית להו דרבי ע"ש. לכן נראה לפע"ד דוודאי בלא"ה יש להבין דפריך רבא מהך דאחד מן האחין דוקא אחין דשמטו מהדדי אבל אחר לא וקשה מה זו קושיא התם מיירי בטוען מאביו קנאה או נתנה לו א"כ זה אינו יכול לומר מי יימר שבעל דברים שלי כתב ומסר לך דזהו דוקא אם הבעל דבר א"כ שפיר יכול לומר זה בעל דבר שלי בוודאי ואתה ספק כיון שאין לך כתיבה אבל שם האחין הם הטוענים א"כ זה אינו יודע אם האחין היו בעלי דבריו בשום פעם ובפני האב לא היה הם בעלי דברים ולאחר מותו כבר קנה מאביהם א"כ הרי זה ספק אם האחין היו בעלי דבריו בשום פעם א"כ זה שהשטר בידו גובה אבל בעלמא נגד המלוה בעצמו שפיר יש לומר דהמלוה הוא בעל דבר בוודאי מקדם וזה ספק ועוד דהתם הם טוענין שמא אבל בטוען ברי שלא מכר ולא נתן שפיר צריך ראיה והיאך מדמה שמא לברי ולהקשות מינה לאביי. לכן נראה ברור דוודאי כל עיקר מחלוקת אביי ורבא הוא רק אי אותיות ניקנות במסירה דכיון דניקנות במסירה גרידא סובר רבא דאין צריך ראיה ואביי פליג אבל אי בעינן כתיבה ומסירה אף רבא מודה דצריך ראיה אך ה"מ בטוען המוכר שלא נתן ולא מכר אז יכול לומר הלוה ג"כ שאינו משגיח על תפיסתו בשטר דמי יימר שכתב ומסר אבל במת המלוה או שמודה לפנינו שבאמת מכרו לו היאך יעלה על הדעת שיוכל הלוה לומר מי יאמר שבעל דברים שלי כתב ומסר לך מאחר שהמלוה בעצמו מודה וכמו כן במת המלוה דבעל דברים שלו מת והספק אם היורשין או הוא א"כ חייב לשלם לו מאחר שהשטר בידו וכ"ש אם היורשין טוענין שמא בעצמן והשתא ניחא הכל דשפיר קאמר בש"ס מעיקרא דפליגי באותיות ניקנות ושפיר אתיא לרבא דדוקא אי אותיות ניקנות במסירה אין צריך ראיה אבל אי בעינן כו"מ פשיטא דצריך ראיה דהתם בשני יב"ש השני מכחיש ואומר דהוא הבעל דבר דאי במודה לו יכול ליתן לו הרשאה כמו שפירש רשב"ם וע"כ דכופר א"כ אי בעינן כתיבה צריך ראיה והשתא נמי ניחא דקאמר דכ"ע אותיות ניקנות דאי אין ניקנות לכ"ע צריך ראיה בהך גוונא דאין בעל דין מודה והשתא פריך אביי שפיר מהך דאחד מן האחין וה"ה לאחר וליכא למימר דעליו הראי' הכוונה לגבות מן הלוה דמה בכך הא כך המחלוקת לגבות מן הלוה כהך דשני יב"ש דבמסירה לבד סובר רבא גם לגבות מן הלוה אין צריך ראיה והשתא ומה התם דטוענין שמא ובעל דבר מת צריך ראיה כ"ש כשכופר ואהא משני שאני אחין אבל אחר לא ואף דלרבא באחת אין אותיות ניקנות במסירה א"כ צריך ראיה היינו דוקא בכופר משא"כ התם דכבר מת וגם היורשין טוענין שמא א"כ לולי דאחין שמטי הי' גובה בלי ראיה וזהו דקאמר איכא דאמרי דרבא מייתי ראיה דוקא אחין אבל אחר לא ואף דהתם ביורשין ושמא מ"מ הא הך ברייתא אתיא ככ"ע אפילו למ"ד אין אותיות ניקנות במסירה בפרט לרבא דבאמת סובר כן א"כ כיון דבשמא יכול לגבות בלי ראיה אפילו במקום שצריך כתיבה ומסירה א"כ עכ"פ במסירה לבד דין הוא אפילו בכופר שלא יצטרך ראיה וכהאי גוונא פירשו התוספות ראיית רבא פרק האשה שלום מהך דחבו בר ננאי דהראיה הוא כיון דבהוחזקו לא חיישינן דילמא מסר כמו כן בלא הוחזקו אין לחוש לתרי יצחק ע"ש והכא נמי דכוותא דמדמי יורשין בכתיבה ומסירה למסירה גרידא ובעל דבר בעצמו והן הן דברי הרמב"ם דבפרק ז' מהלכות מכירה מיירי בהדיא דבעל דבר כופר שלא מכר שהרי כתב שאין צריך עדים לענין קנייתו והיינו שבעל דבר כופר שלא מכר וכן פי' הסמ"ע ס"ק כ"ח בהדיא ועל זה כתב דה"מ לענין עצם הקני' שאין צריך להחזיר השט"ח רק יכול לתפוס בו מאחר שהוא מוחזק ואומר קניתיו אבל לענין לגבות מהלוה שאינו מוחזק בממון אינו נאמן לתן טעם שאין חייוב על הלוה לפרוע לזה מאמר שאין בידו כתיבה וכיון שאין עליו חייוב ממילא אסור לו לפרוע לו כיון שאינו יודע באמת אם מי האמת ודוקא במה שהוא מוחזק יכול לתפוס ונאמן דהמע"ה אבל במה שאינו מוחזק אינו נאמן מאחר שאין לו כתיבה ואדרבא לפי מה שפירשו הם קשה מה זה שחילק בין קנייתו לתביעתו הוי ליה לחלק בין לוה למלוה וברור דהכוונה לחלק לענין הקני' שלא להחזיר גוף השטר ובין לגבות בשטר אבל וודאי אפילו הלוה רוצה אינו יכול לגבות דלגבות דאינו מוחזק לא מהני תפיסתו דאין זה רק המע"ה אבל להוציא אינו יכול והלוה מוחזק במעותיו בחזקתו של זה כל כמה שאין לו כתיבה רק שהרמב"ם רוצה ליתן טעם למה לא יגבה מהלוה שהוא מחוייב להחזיר למי שהשטר בידו ועל זה קאמר דאין חיוב על הלוה רק לאותו שהשטר על שמו או למי שיש לו כתיבה ובלא זה אינו מחוייב וכיון שאינו מחוייב פשיטא דאסור לו להחזירם לזה אבל שם בהלכות נחלות דטוען דקנה מאביו ואביו מת א"כ הבעל דבר מת והספק בין היורשין אם הוא הבעל דבר או הם והלוה בעצמו אינו יודע אם הם בעלי דבריו ואולי לא היו בעלי דבריו בשום פעם כיון שקנה מהאב בחייו וכמו כן בהלכות מלוה דמיירי שהמלוה מודה שמכר ונתן לו השטר כמבואר בדברי הרמב"ם להדיא א"כ שפיר כתב דגובה דכל מה שיכול לומר מי יימר אין זה מצד הלוה כיון שהמלוה מודה רק מצד המלוה שאם המלוה כופר לא אמרינן דהחייוב על הלוה לפרוע לזה כיון שאין לו כתיבה אבל אם מלוה מודה מה לו ללוה בכך ואפילו אינו רוצה לא משגחינן ביה וזה שכתב הרמב"ם טען לוי שלא מכר ולא נתן נשבע היסת ונפטר דאז כיון שכופר אפילו הלוה רוצה לפרוע לו אינו רשאי רק לוי נשבע היסת והשתא נמי לא קשיא מה שהקשו מהך דפרק זה בורר דלפי מה שכתבתי הלוה לא נפטר מחייובו כלל רק שהוא יכול לתפוס בגוף הנייר ונאמן במה שבידו שקנאו אבל חייוב הלוה חל לשלם המעות ולפי זה כשיאמר ללוה שיוציא המעות מתחת ידו ליתנם לב"ד מחוייב לעשות כן כיון שהוא מחויב לשלם א"כ שפיר רוצה טפי לומר פרוע דאז נפטר הלוה כנלפע"ד ברור בכוונת הרמב"ם ונסתלקו כל הקושיות ודו"ק היטב: (כב) ואם יש ראיה שמכר עש"ך דוקא בראיה אבל במודה שמכר נאמן לומר שפרע קודם המכירה במיגו דלא מכרתי לך ואז אינו צריך לשלם רק דמים שקיבל ובתומים תמה דמה מיגו דלא מכרתי יש הא יצטרך לישבע היסת ואי דישבע אף עכשיו ישבע ואנן ואם לא רצה לישבע קאמרינן. ואין זו קושיא דוודאי אינו רוצה לישבע שאינו פרוע מחמת שיודע באמת שהוא פרוע ואינו רוצה לומר פרוע דמיכסף מלוקח [כמו שכתב הר"ן פ"ב דכתובות) אבל אם נחייבו שבועה להיפך שפרעו קודם ולא יצטרך ליתן רק דמים שקיבל בוודאי ישבע ולמה נחייבנו עכשיו לשלם הכל לכך צריך ראיה אך באמת בלא"ה אינו נראה כלל דוודאי כמו שנאמן לומר לא מכרתי אף שהשטר יוצא מתחת יד הלוקח משום דהמע"ה כמו כן למה לא יאומן לומר דנפרע קודם והמע"ה וכ"ש דחבירו טוען שמא בזה וע"כ דמה שמכר לו שטר זה הוי כהודה שאינו פרוע והודאתו כק' עדים לכך אף דנאמן נגד הלוה אבל לגבי עצמו אינו נאמן דפרעו קודם א"כ אפילו מיגו לא מהני: