תפארת יעקב חושן משפט חלק א· רבי יעקב גזונדהייט
על חו"מ סימן סה
א ואינו יודע מה טיבו ומשנה ספ"ק דמציעא ע"פ פירש"י שם ונראה דקשיא ליה דאי במלוה גופא אי טוען הלוה שמא א"כ השטר בתקפו כדלעיל סימן נ"ט ואי בטוען ברי למה יהא מוכח יחזירנו ללוה לכך פי' בשליש וכיון שהמלוה טוען ברי לא יחזירנו רק יהא מונח ומשמע מסתימת כל הפוסקים דהיינו דוקא אם אומר שאינו יודע מה טיבו דהיינו מאיזה צד בא לידו ובאיזה אופן אבל אם יודע שמצד עיקר השלישות או פקדון שייך למלוה רק שנולד לו ספק באיזה ענין אח"כ המבטל את השטר אוקמינן בחזקתו שהיה בשעה שבא לידו וזה שדקדקו כל הפוסקים שאינו יודע אם המלוה הפקידו או הלוה או הפקידוהו בידו בשלישות והיינו כמו שכתבתי ואף דבטענת ברי היה נאמן אפילו בדבר הנולד אח"כ כמבואר לעיל סימן נ"ו מ"מ באינו יודע השטר בחזקתו שהיה בשעה שבא לידו משא"כ כשהספק בעיקר השטר מעיקרא ובזה מיושב על נכון מה שהקשה הרשב"א בתשובה סימן אלף ל"ה מהא דר"נ פרק זה בורר דלמה יגרע משטר שנמצא ואינו יודע מה טיבו ומכח זה דייק דוקא בשליש נאמר זה והתם דלא ס"ד דהוי שליש לא הימני' וצריך לומר דס"ד דהך משנה מיירי בשליש דאית לי' מיגו] ולפי הנ"ל ניחא דהתם מיירי דהיה ידוע דבא לידה באופן דשייך למלוה רק היא אמרה דאח"כ נפרע ובזה בלי אמירתה היה השטר בחזקתו כנ"ל לכך בלי מיגו לא הימני' ר"נ אמנם הרשב"א שם דנתן טעם בזה דעשה ספיקו של שליש כספק של עצמו א"כ אם הוא היה מסופק לא היה גובה ה"ה בשליש אפי' בספק הנולד אח"כ והוא לשיטתו שפיר מייתי ראיה אבל לדידן דלא סבירי לן הך סברא כמו שיתבאר לקמן א"כ דין הנ"ל אמת:
ב היה יכול לגבות בו פי' הסמ"ע בשבועה והש"ך השיג עליו דדמי למ"ש בעה"ת בשם הרמב"ן דבסטראי ויש ע"א דאין צריך שבוע' כלל שהוא מפוייס ועומד וה"ה הכא וסיים הש"ך ואף דהכא מכחיש העד שאומר שנתנו לו מ"מ לא גרע הכחשתו מאם היה, מודה לו והיה טוען ברי שחייב לו דלא היה צריך לישבע וכמ"ש לקמן וכ"ש עתה שמכחיש אותו וטוען ג"כ ברי שחייב לו עכ"ל מבואר מדבריו דמה שדימ' דבר זה להך דסי' נ"ח משום דמפוייס ועומד היינו במודה שנתנו לו דאז דומה להתם אבל בכופר לא דמי להתם דהתם נמי בכופר נשבע רק משום דלא גרע הכחשתו מאם היה מודה ויש לתמוה על דבריו הא בסמוך כתב בהדיא דבמודה שנתנו לו נאמן במיגו שהיה אומר שלא נתנו א"כ מה בכך דבמודה שנתנו מפוייס ועומד מ"מ אינו נאמן רק במיגו דמכחיש והיאך תלה תניא בדלא תניא ולכאורה היה נראה דכוונתו דכמו דשם מפוייס ועומד בטוען סטראי ה"ה בטענת להד"ם כאן והטעם דע"כ לא אמרו להפיס דעתו רק אם כח העד של זה אלים עד שאם היה מודה לו זכה שכנגדו בדין אז בכופר צריך הפסת דעת וזהו התם בעד מעיד שהוא פרוע שאם היה מודה [ולאו היה טוען טענה אחרת] הפסיד שטרו אבל הכא אפילו היה מודה לדברי העד לא היה מפסיד בדין שהרי עדיין הוא אומר שהשטר כשר ואפילו שבועה לא היה צריך מצד העד שהוא מפוייס ועומד כנ"ל [רק אם יהא הדין דעכשיו נשבע אז היה צריך לישבע מכח המיגו] א"כ אפילו במכחיש העד אין צריך להפסת דעת אך קשה להלום קצת דבר זה בלשון הש"ך וברור דאזיל לשיטתו לעיל סימן נ"ח ס"ק כ"ו דבעה"ת בשם הרמב"ן מיירי בלי נאמנות ומ"מ פסק דבטוען סטראי אינו צריך שבועה כלל דמפוייס ועומד ואף דסטראי אינו נאמן רק במיגו דלהד"ם ובלהד"ם וודאי צריך שבועה מ"מ עכשיו דמפוייס ועומד אינו צריך שבועה כלל א"כ שפיר כתב דה"ה הכא כיון דנאמן ג"כ במיגו דמכחיש א"כ ממילא אפילו שבועה אינו צריך אפי' אם נחייבנו שבועה במכחיש דמפייס ועומד הוא א"כ ממילא אין כאן שבועה במכחיש דלא גרע מאם היה מודה והיאך נחייבנו שבועה במה שיכול להודות וזה ברור בכוונת הש"ך אך כבר השגתי עליו לעיל סימן נ"ח בזה דכיון שאינו, נאמן רק במיגו דלהד"ם היאך יהא אלים כחו עכשיו טפי מטענת המיגו ומה בכך דמפוייס ועומד סוף סוף בלי העד אינו נאמן רק במיגו ואז לא היה מפוייס והיה צריך לישבע ולמה יגרע עכשיו ועוד אי בסטראי אין כאן שבועה למה בלהד"ם ישבע להימני' במיגו דסטראי, וברור דהרמב"ן לא דיבר שם רק דמצד עצמו אין כאן שבועה מכח, העד אבל כל שבטענת המיגו צריך לישבע נשבע עכשיו ג"כ ונ"מ היכי שלא היה צריך לישבע בטענת להד"ם ע"ש ולפי זה הכא נמי במכחיש צריך לישבע ולא שייך סברת הש"ך ודו"ק:
אמנם נראה לפע"ד דוודאי אין צריך לישבע שלא מסר לידו כיון שאם היה אומר שמסרו לא היה צריך לישבע רק שחייב לו והיה נאמן בשבועה במיגו שלא מסרו א"כ אפילו במכחיש אין מקום לשבועה שמסרו לו רק אם רוצה לישבע שחייב לו סגי דהא יש בידו, להודות שמסרו לו ונפטר בשבועה שחייב לו א"כ לעולם אינו צריך לישבע רק שחייב לו ונ"מ בזה דאם נשבע שמסרו לו ממילא מגלגל עליו שחייב לו אבל אם אינו נשבע רק שחייב לו אינו יכול לגלגל עליו מטעם הנ"ל כיון שאם מודה נפטר בשבועה זו בלבד ודלא כנראה מהסמ"ע דנשבע שמסר לו ובאמת פי' הסמ"ע נכון גם בשבועה זו (וזה ברור לפע"ד:
אך היינו דוקא אם נדון אותו בעד אבל בתומים נתן טעם אחר שאינו עד כלל דמשוי נפשו רשע ובאמת כך היה בדעתי לומר כן אבל דחיתי מלשון הטור שכתב ואם טעה למסרו למלוה ש"מ דבטעות עשה כן ואפילו המחבר דלא הזכיר טעות גם כן ע"כ באופן זה מיירי דפשיטא שלא יאמר דמסרו וידע דאסור ולפי זה דמי לדלעיל סימן כ"מ סעיף כ"ד דאפילו באיסור דאורייתא כל שיש מקום לומר דטעו לא נפסלו ע"ש. אך זה לדעת הש"ך לעיל סימן ל"ט דעדים שאמרו מוקדם הוא כל שיש מקום לומר דטעו כגון דלא ידעו דרב אסי וכדומה אפילו הן בעצמן נאמנין לומר שהוא מוקדם. אבל לפי מה שהוכחתי שם מדברי הר"ן דאפילו אם עדים אחרים מעידין עליהם לא נפסלו הן בעצמן אינן נאמנין לומר שעשו שלא כהוגן והוכחתי כן מדברי הר"ן פ"ב דכתובות גבי עדים שאמרו אמנה דאל"כ הוא סותר עצמו לדבריו פ"ק דר"ה ועוד הוכחתי זה בכמה מקומות בסי' ל"ד וסימן מ"ו בראיות ברורות וכ"כ הריב"ש להדיא בתשובה א"כ לפי זה הכא אינו עד כלל ואינו צריך שבועה כלל:
ג וכן יורשי הנפקד וכו' לא יחזרו. עש"ך מה שכתב ליישב קושית הרשב"א דהתם לענין לקרוע השטר מיירי וכבר השיגו אותו האחרונים גם מכל הפוסקים דהוכיחו משם דשליש נאמן בלי מיגו ולדברי הש"ך אין ראיה משם דבלא"ה השטר בטל ומנין דנאמן לגרע כח שטר מעליא בלי מיגו והעיקר כמו שכתבתי ס"ק א' לחלק בין אם נולד הספק על עיקר המסירה מעיקרא או שנולד ספק אח"כ והתם מיירי דלא היה ספק בעיקר השלישות מעיקרא. ובהכי ניחא מה שכתבו הטור ומחבר לעיל סימן נ"ו בכתב היוצא מתחת ידי שליש שמת שהשטר המונח אצלו הוא פרוע ומה צורך לכתוב בלא"ה אינו יודע מה טיבו אין גובין בו ודוחק לומר דכל הנפקותא לקרוע השטר ולפי הנ"ל ניחא דהתם מיירי ג"כ בספק אם נפרע אח"כ ואז בלי הכתב היה השטר בחזקתו כנ"ל:
ד מיהו וכו' כתובת אשה. עסמ"ע וש"ך ונראה עיקר כהסמ"ע וע"כ לא אמרו בש"ס בשטר כתובה שנפל אין מחזירין היינו דוקא בנפל אבל אם יוצא מתחת יורשין של אחר לא ובלא"ה הרשב"א חולק ביורשין אפילו בשטר אם כן הבו דלא לוסיף בכתובה כיון דלא נפל ויוצאת מתחת יד היורש דאין כאן שום ריעותא ולא ניתנה כתובה לגבות מחיים ואסור להשהות בלי כתיבה א"כ בוודאי יש לומר דהיא הפקידה. וכן משמע בריטב"א שהביא הש"ך סימן מ"א ס"ק י"ט ע"ש:
ה דחיישינן לקנוניא הוא דעת הרשב"א סימן אלף ל"ה והנה אין טעם הרשב"א דסובר דיש בזה ריעותא ג"כ דא"כ למה חתר שם ליתן טעם לחלק בין שליש ליורשין הא בלא"ה ביורשין ליכא ריעותא וע"כ דמודה דגם בשליש גופא ליכא ריעותא. ונראה לכאורה דטעם מחלוקת זה הוא דהרא"ש סובר דלא שייך הימניה רק על ברי ולא בשמא א"כ בשמא עדיין כח שניהם שייך בו ולא סלקו עצמם רק מטענת ברי ואז יהא נאמן נגד שניהם דהימניה כיון שבידו לשורפו ולא יוכלו לכתוב מזמן ראשון שום שטר אבל בשמא לא עשאו אותו שליש רק שלא יהא לזה כח יותר מזה אבל לא מה שיסכימו שניהם אבל הרשב"א סובר דעשאו אותו שליש שיהא ספיקו כספיקם א"כ ה"ה בשניהם רוצין מ"מ כמו אם היו מסופקין לא הוי מהני ריצוי שלהם להפסיד ללקוחות כמו כן בספיקו של שליש דגם לזה עשאו אותו שליש ומהאי טעמא סובר הרשב"א דוקא שליש ע"ש אך לפי זה כיון שלא הזכיר המחבר דעת הרשב"א ביורשין לא היה לו להזכירו כאן ג"כ וצריך לומר דדייק כיון דהרשב"א הניח הך דינא דיורשין בצ"ע מן התוספתא ומ"מ כתב שם דחיישינן לקנוניא ש"מ דבלא"ה סובר דכלל' הוא כל דבלי הודאת לוה אינו טורף אינו מועיל הודאתו לחוב ללקוחות.
והנה מדברי בעה"ת שער נ"ב דהקשה מ"ש שטר הנמצא בכלי או באגודה דמחזירין למי שנותן סי' ומ"ש מצא שט"ח דעלמא דאין מחזירין ותירץ בשם חכמי צרפת בתרתי חדא דזה איתרע וזה לא איתרע דדרך נפילה נפל עוד תירץ דזה נותן סימן וזה אין סי' ע"ש. ויש לתמוה אם הקושיא היא דניחוש לקנוניא כמו בשטר דעלמא ועל זה תירץ דלא איתרע א"כ קשה מאי משני אח"כ מ"מ קשה ניחוש דהגיד לו הסימן וע"כ משום דלא איתרע והיינו תירוץ ראשון וצריך לומר דהכוונה לחלק בין הודאה לחוב לאחרים משא"כ התם דאינו מחייב בהודאתו רק בסימן וכמו שאבאר לקמן בס"ד. ולפי זה יש לתמוה אם כוונתו דזה איתרע ג"כ א"כ אכתי תקשי באין חייב מודה דלא שייך תירוץ ב' אמאי יחזיר וע"כ דסובר דוודאי לא איתרע כיון דדרך נפילה נפל רק דבתירוץ א' ס"ד דזה מועיל גם לסלק הקנוניא כדעת הרא"ש ועל זה תירץ דלקנוניא לא חיישינן מטעם אחר כנ"ל א"כ הנך ב' תירוצים מחולקים במחלוקת הרשב"א והרא"ש וכן מבואר בספר א"ז ספ"ק דב"מ דהקשה ג"כ מ"ש משט"ח דנפל איתרע ותירץ ג"כ כנול והקשה ניחוש דהגיד לו הסימן ותירץ דא"כ יכ"ל הוא בעצמו ליתנו וימסרנו לו בצינעא [והוא תמוה כמו שאבאר לקמן בס"ד] עוד תירץ דהכא דלא אזלינן בתר הודאה רק בתר סימן לא חיישי' לקנוניא א"כ קשה לתירוץ זה באין חייב מודה למה יחזיר הא נפל איתרע וע"כ דלא איתרע אם כן מאי חשש קנוניא יש וע"כ. כהרשב"א הנ"ל דאף בזה חיישינן לקנוניא אף דליכא ריעותא דדרך נפילה נפל ועיין לקמן מ"ש עוד בזה. והנה מתחילה עלה ברוחי לומר בכוונת הרא"ש וטור דמעיקרא כתבו סתם באינו יודע מה טיבו לא יחזיר ולא חילקו בין שניהם רוצים או לא אח"כ שזכרו דין היורשין כתבו לחלק בין חייב מודה או לא והיה נראה לכאורה דדוקא ביורשין כתבו כן דליכא ריעותא משא"כ גבי עצמו אבל באמת בתשובת הרא"ש שם מבואר דאין חילוק בזה כלל ובכל גוונא פליג:
ו ואם שניהם רוצים יעשה כמאמרם. עסמ"ע וש"ך ושאר אחרונים מה שהאריכו בפי' דברי הטור בזה והאמת יורה דרכו דכוונת הטור בפשיטות והוא דוודאי מה שכתב הרא"ש ואם שניהם רוצים אין הכוונה דלוה מודה דלא נפרע דא"כ הוי ליה למימר ואם שניהם מודים. גם מה יעשו כמאמרם לא הוי ליה למימר רק יחזיר גם מה פשרה שייך אם מודה דלא נפרע. רק הכוונה דבאמת אומר שפרעו רק מתרצ' להחזיר לו בפשרה ובאמת יש לתמוה בזה דנהי דהיכי דלא איתרע לא חיישינן לקנוניא היינו אם מודה אבל בכופר היאך יוכל הוא להתפשר בעד הלקוחות להפסידם שלא כדין שהרי בידו שלא יחזירנו למלוה ולא יתפשר ועל זה כתב הטור דהפשר הזה הוא שיאמין אחד לחבירו בשבועה ובזה אינו חב ללקוחות כלל דבלא"ה יכול כל אחד להכריח חבירו או שישבע הוא או חבירו ואין הדין יהא מונח רק אם כל אחד רוצה שישבע הוא דוקא והשתא כיון שאחד יכול לכוף חבירו לזה א"כ ממילא דוקא בלא נתפשרו יהא מונח אבל בנתפשרו ואחד מאמין לחבירו בשבועה מועיל אף ללקוחות שהרי אינו מפסיד ברצונו ללקוחות ודו"ק היטב כי זה ברור לפע"ד דדוקא במודים לא חיישינן לקנוניא ויחזיר אבל בכופר רק מתפשר לא מהני פשרה שלו להפסיד ללקוחות רק בשבועה ומ"מ אין נ"מ בזה רק בנאמנות דבלי נאמנות בלא"ה צריך לישבע ללקוחות וזה שכתב הטור אפילו יש בו נאמנות ומ"מ יש נ"מ ג"כ לענין ב"מ אחרים ואפילו בלי נאמנות:
ז אפילו הוא ת"ז. דין זה כתבו הטור בשם הרמ"ה ודייק כן מהא דאמרינן המוצא שטר שזמנו בו ביום יחזירנו לבעלים משום דלפריעה בת יומא לא חיישינן ואם אין חייב מודה לא יחזיר אף דסתם הלואה ל' יום אם כן ה"ה בקובע זמן וכתב הש"ך ס"ק י"ט דהרמ"ה סובר כדעת הפוסקים לקמן סי' ע"ח דאין חילוק בין קובע זמן לסתם הלואה אבל לדעת הטור ומחבר וכל הפוסקים אין ראיה וכתב דמ"מ דינו אמת מבחוץ ובאמת יש לתמוה על הטור דכאן סתם כדעת הרמ"ה ושם סתם דאין ת"ז רק בקובע גם לא זכרו הטור וב"י והמחבר בסימן ע"ח דעת הרמ"ה כאן החולק בזה: והנה המעיין בטור יראה דבדברי הרמ"ה גופא יש לדקדק שנראה מדבריו בהדיא דהוא רוצה להוכיח דבאין חייב מודה חיישינן לפרעון בת"ז ולפי הבנת הש"ך בפי' דברי הרמ"ה פשיטא דמוכח דגם בחייב מודה חיישינן דהא בחייב מודה מיירי ר"י ומ"מ אמר בו ביום דלפריעה בת יומא לא חיישינן מבואר דבת"ז חיישינן אפי' בחייב מודה ואי דהתם בסתם הא להרמ"ה סתם כנקבע לפי' הש"ך גם קשה אם היה כוונתו להוכיח באין חייב מודה כדמוכח מלשון הרמ"ה א"כ קשה מה נ"מ להוכחה זו אם הך מילתא דר"י בכל גוונא משתעי או בחייב מודה ס"ס מוכח מדנקט בו ביום דתוך זמנו לא וע"כ צריך לומר דבפשיטות היה מקום לומר דוקא בו ביום אין חילוק ובכל גוונא לא חיישינן אבל בת"ז יש חילוק ובחייב מודה לא חיישינן לזה הוצרך הרמ"ה להוכיח דמילתא דר"י בחייב מודה א"כ הדייוק בת"ז אפילו בחייב מודה א"כ מבואר דכוונתו להוכיח אפילו בחייב מודה ולשון הרמ"ה מורה בבירור דוקא באין חייב מודה ועיין היטב בלשון הטור בשם הרמ"ה לכן נראה ברור דכוונת הטור והרמ"ה בפשיטות דוודאי מודה הרמ"ה לדעת כל הפוסקים לקמן סימן ע"ח דבסתם הלואה לא אמרינן אין אדם פורע ת"ז ואין מוציאין ממון לכך בחייב מודה בוודאי אין להוכיח משם דהתם מיירי בסתם הלואה ושפיר נקט בו ביום דוקא רק דכוונת הרמ"ה להוכיח באין חייב מודה ובהא ליכא למדחי בסתם הלואה דמ"מ פשיטא דלא גרע ת"ז בקובע מבו ביום בסתם דהא כאן יש תרתי דמ"מ אינו יכול לכופו לפרוע בתוך ל' ונהי דלא אלים להוציא ממון אבל בו ביום בוודאי אלים כמו ת"ז בקובע א"כ כמו דשם באין חייב מודה לא יחזיר ה"ה בתוך זמן בקובע ודברי הרמ"ה פשוטים וברורים ולק"מ וראיה ברורה לזה דקובע בת"ז לא אלים מבו ביום בסתם דהא בש"ס שם פריך והא את הוא דאמרת משמי' דר"י שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שיעבודו והשתא אי למחר תיפוק לי' דהוי לי' מוקדם וע"כ בו ביום ש"מ דיכול להיות דפרע ביומא ומשני דלא שכיח דפרע ורב כהנא משני בחייב מודה וקשה מאי קושיא כיון דקובע בת"ז עדיף טפי מבו ביום בסתם א"כ כ"ש דקובע בו ביום דעדיף א"כ יש לומר דר"י מיירי בקובע ובזה וודאי לא חיישינן והך דר"י דנמחל שיעבודו מיירי בסתם הלואה ואז אפילו בו ביום חיישינן לפרעון וע"כ דבו ביום אין חילוק בין סתם לקובע א"כ כיון דבו ביום בסתם חיישינן באין חייב מודה כ"ש בקובע בת"ז וזה ברור ולפי זה צ"ע על המחבר דנמשך אחר דברי הטור בשם הרמ"ה וכתב אפילו לוה מודה ובאמת לא היה כוונת הטור בשם הרמ"ה רק באין חייב מודה כמו שבארנו גם מה שכתב הש"ך דהדין אמת מבחוץ והביא ראיה מדברי הרמב"ם פרק י"ד ופרק כ"ג מהלכות מלוה ולפי הנ"ל ליתא ואדרבא בשני המקומות מבואר להדיא דאין חייב מודה והיינו כשיטת הרמ"ה אבל בחייב מודה מי שמעת לי' ואדרבא בהלכות גזילה ואבידה כשהזכיר דין זה דמצא שט"ח לא הזכיר ת"ז כלל אף שהזכיר כל מה שהזכיר המחבר ומה שכתב בסוף הלכות גזילה ואבידה בכתובה אפילו שניהם מודים לא הזכיר ת"ז כלל וגם שאר הראיות שהביא הש"ך לעיל סימן מ"א ס"ק י"ט דבתוך זמנו גם כן חיישינן לפרעון אין שום ראיה בחייב מודה [תדע דאל"כ למה לו להרמ"ה הטורח הזה דהא בלא"ה מבואר כמו שהביא הש"ך שם וע"כ דאין משם ראיה וכ"ש בחייב מודה] וצ"ע בזה:
אמנם יש לדון בזה מטעם אחר והוא דממקומו יש להוכיח דאפילו בתוך זמן בקובע אפילו בחייב מודה אין מחזירין והוא דוודאי קשה מה זה דקאמר בו ביום הא אפילו בתוך זמן לא חיישינן לפרעון ואי דנימא דמיירי בסתם הלואה מ"מ קשה הא פשיטא דוודאי בקובע זמן הוי רבותא טפי בתוך זמן מבו ביום א"כ ממילא מוכח דהוי ג"כ רבותא טפי בקובע בת"ז מבו ביום בסתם דאל"כ מבואר דבו ביום בקובע עדיף טפי מבו ביום בסתם דהא לעומת זה הוי ת"ז רבותא ולעומת זה לא וא"כ קשה קושיא הנ"ל מאי קושיא מר"י שם בסתם הכא בקובע וע"כ דאין שום הפרש ביניהם כלל א"כ כמו דבקובע הוי ת"ז רבותא כמו כן בסתם הוי ת"ז בקובע רבותא טפי מבו ביום בסתם א"כ הא גופא קשיא למה לי' דקתני בו ביום בסתם לאשמועינן רבותא טפי בקובע ואפילו בת"ז וע"כ צריך לומר דבאמת בקובע בת"ז חיישינן לפרעון ואפילו חייב מודה דהא הך דבו ביום בחייב מודה מיירי וכן נראה עיקר כיון דרבים מחברים סוברים כן אף שיש מקום לדחות ראיה הנ"ל: (ח) ואפילו אמר הלוה וכו' נקב יש עש"ך ס"ק כ' דלמשעבדי לא מהני סימן כלל והיינו אפילו קשורים ומצא בחפיסה וכ"כ לקמן ובתומים ס"ק ט"ו תמה עליו דנעלם ממנו דברי בעה"ת דהקשה בשם חכמי צרפת מ"ש מצא בחפיסה או באגודה ממצא שט"ח דעלמא ותירץ לחלק בין איתרע ללא איתרע דדרך נפילה נפל לא איתרע וזהו דלא כהש"ך ולפע"ד נראה דאין משם ראיה כלל ואדרבא לכאורה איפכא מוכח דהא בעה"ת שם תירץ בתרתי חדא דלא איתרע דדרך נפילה נפל ועוד דשאני הכא דמלוה נותן סי' וקשה אם היה כוונת בעה"ת בקושיא דלמה לא ניחוש לקנוניא ולענין משעבדי א"כ תינח בתירוץ ראשון שפיר יש לומר דכיון דלא איתרע לא חיישינן לקנוניא אבל בתירוץ שני מה הועיל הא מ"מ ניחוש לקנוניא דהלוה הגיד לו ואי משום דלא איתרע היינו תירוץ ראשון ומה ביקש בתירוץ זה וע"כ דכוונת בעה"ת לענין בנ"ח כשאין חייב מודה מה בכך דנותן סימן ס"ס נפל ממנו ואיתרע ועל זה תירץ כיון דדרך נפילה נפל לא איתרע ואין כאן רק ספק דמן הלוה נפל והרי המלוה נותן סי' ועל זה תירץ עוד דדוקא במקום שיש לומר מהלוה נפל אז אמרינן כיון דנפל וודאי מן הלוה נפל דהמלוה מיזהר זהיר בי' אבל כל שידעינן דמן המלוה נפל לא חיישינן והשתא ממילא מבואר דמשעבדי באמת לא גבי לדעת בעה"ת דאל"כ מה הועיל בתירוץ שני למשעבדי וע"כ כתירוץ ראשון א"כ למה לו תירוץ שני וע"כ דמשעבדי באמת לא גבי כדעת הש"ך [ולפי זה מבואר כדעת הרשב"א לעיל ס"ג דוודאי העיקר כתירוץ ראשון דאפילו נפל מהמלוה באמת חיישינן לפרעון ומ"מ משעבדי לא גבי ובתומים כתב דהרשב"א מודה הכא והתם סובר דאיתרע וכבר הוכחתי לעיל ס"ק ה' דהא ליתא]: אך מ"מ יש לדחות דאין מבעה"ת ראיה עכ"פ והוא לפי מה שכתב בספר א"ז לב"מ ספ"ק בד"ה או אגודה של שטרות וז"ל לא דמי למצא שט"ח דלעיל דאמרינן משום דנפל איתרע ליה דהתם חשיב ריעותא מה שהוא מוטל באשפה ומוכיח עליו שמחמת פיסולו זרקו אבל הכא שהם בחפיסה או בתכריך ניכר שדרך נפילה נפלו שם וכו'. ועוד דהתם יש להסתפק אם מיד הלוה או מיד המלוה אבל הכא מחזיר למי שנותן סימן של חפיסה עכ"ל והוא בשם התוספות כתיבת יד וכתב על זה בגליון וז"ל כתבו בתוספות אבל כאן מחזיר למי שנותן סימן של חפיסה ואין להקשות אם המלוה נותן סימן ניחוש שמא הלוה מסר לו הסימן בשביל לעשות קנוניא וז"ל א"כ יתן הוא בעצמו הסימן וימסרנו לו בצינעא לקנוניא ועוד י"ל דדוקא לעיל דלא ידעינן של מי הוא בלא הודאה אין לנו לנטות לעשות על פי הודאה כלל דחיישינן לקנוניא אבל הכא דלא אזלינן בתר הודאה כלל כי אם בתר סימנין ניחא עכ"ל שם. והנה תירוץ ראשון צ"ע קצת דאפילו נותן הלוה סימן אין מחזירין לו שלם דעדים אין רשאין למסור ללוה שטר שיש לחוש לגביה שלא כדין כ"ש ב"ד רק בלי סימן לא יחזיר לא לזה ולא לזה והשטר יהא מונח ואם הוא נותן סימן בטל לגמרי ומחזירין לו קרוע אמנם תירוץ השני נכון הוא וביאור הדבר הוא דדוקא בהודאה לא מהני לחוב לאחרים אבל כאן במה שאינו נותן גם הוא סימן אין זה הודאה רק שלילת המאמר ומה לו לומר מה שאינו יודע אבל אם במאמרו שאינו פרוע מחזיק השטר אז לא מהני ודו"ק. אך לכאורה יש להבין מ"מ נהי דלא חיישינן לקנוניא כנ"ל מ"מ באין חייב מודה למה יחזיר נימא נהי דמן המלוה נפל מ"מ בנפל איתרע ואי דלא איתרע אם כן גם הך לק"מ וע"כ דוודאי סובר דלא איתרע ומ"מ לקנוניא חיישינן אפילו בלא איתרע כדעת רשב"א לעיל ס"ג ועל זה תירץ לסלק הקנוניא משום דאין זה הודאה ולפי זה יש לפרש גם דברי בעה"ת כן דהוא ממש לשון התוספות הנ"ל דתירוץ שני הכוונה כיון דהמלוה נותן סימן אין זה הודאה במה שאין הלוה אומר סימן שהוא שלו והוא הגיד לו כנ"ל ולפי זה גם לענין משעבדי קאי תירוץ בעה"ת ודלא כש"ך. גם יש מקום לפרש דברי התוספות ובעה"ת הנ"ל דשני התירוצים כלולים בין לבנ"ח בין למשעבדי דתירוץ הראשון הוא דלא איתרע וממילא לא חיישינן לקנוניא ותירוץ השני הוא דאפילו אי נימא דאיתרע מ"מ כיון דהמלוה נותן סימן וידוע דממנו נפל לא איתרע כיון דאין כאן ספק שנפל מלוה אבל גבי מלוה וודאי לא נפרע וכמו כן לענין משעבדי אין לחוש לקנוניא כיון דלא מחייב בהודאתו ולפי זה יש לומר דכלהו סבירי להו כהרא"ש לעיל ס"ג אבל קשה מאוד לומר דהיכי דמן המלוה נפל לא ניחוש לפרעון ולא כן מוכח בש"ס וכל הפוסקים אם לא דנימא דהלוה טוען ממנו נפל אם כן וודאי משקר והוי כמיגו במקום עדים כיון דהמלוה נותן סימן וצ"ע אבל עכ"פ לפי דברי התוספות הנ"ל מוכח דלא כהש"ך בזה (ט) בצד אות פלוני עסמ"ע ס"ק י"ח מ"ש טעם לזה והוא מדברי הטור ובעה"ת ובתומים ס"ק ו' הקשה למה לי האי טעמא אפילו מצא בכלי ונותן סימן בכלי חיישינן לקנוניא ודבריו מגומגמין דלשיטת הש"ך ס"ק כ' הכא הכל לענין בני חורין ולשיטת התומים ס"ק ט"ו לא חיישינן לקנוניא כלל הואיל דנפל דרך נפילה וכך הוי לי' להקשות למה ליה ליתן טעם בזה שהמלוה יודע תיפוק ליה אפילו היה זה סימן טוב מ"מ אינו דרך נפילה, א"כ באין חייב מודה למה יחזיר לבנ"ח ואי הכא מיירי לענין משעבדי דלא כש"ך קשה גם לענין משעבדי ניחוש לקנוניא ובאמת לק"מ דבעה"ת נתן טעם זה לתירוץ שני של חכמי צרפת שהבאתי מקודם דלא תליא באיתרע רק בסימן דכל שנותן סימן שוב אין לחוש לכלום כמו שכתבתי בס"ק לפני זה לזה הוצרך לומר דזה לא הוי סימן שהמלוה יודע שיש בו נקב וזה ברור והנה הש"ך ס"ק כ"א הקשה על בעה"ח בשטר דלאו אקנייתא מאי איכא למימר ולמה לא יועיל סימן שנותן הלוה ותירץ בתומים ס"ק ו' דחיישינן דלמא אקרי וכתב ומסרו ליד המלוה והמלוה לא נזהר בו ע"ש ואין דבריו נכונים מכמה טעמים חדא דזה לא יתכן רק להפוסקים לעיל סימן מ"ג דמוקדם גובה מבנ"ח ואינו יכול לטעון להד"ם ופרוע אבל להטור והרא"ש דאינו גובה כלום א"כ במה נפשך אי היה השטר כדין הרי בוודאי נפרע ומן הלוה נפל ואי דנכתב שלא כדין ופסול אפילו בנ"ח לא גבי וא"כ היאך הביא הטור כאן דין זה שהוא נגד דעת הרא"ש בסימן מ"ג גם בלא"ה דבריו תמוהין דבהדיא כתבו התוס' פרק איזהו נשך דף ע"ב ע"א דהקשו לפי' רנב"ם דשטר שיש בו רבית גובה מבנ"ח דהיאך תנן בתוספתא המוצא שטר שיש בו רבית יקרענו בא לב"ד יקרעוהו מבואר דלא מהני לבנ"ח ג"כ ותרצו משום דאסור להשהותו והכוונה דוודאי לגבות בו מיד אי אפשר דהא איתרע בנפילה כמו כל שטר רק שיהא מונח ועל זה תרצו דדוקא בשטר כשר יהא מונח ולא בשטר עולה דאסור להשהותו ולפי זה הכא במה נפשך לגבות אפילו בנ"ח בוודאי אינו יכול רק שיהא הדין יהא מונח ולא יחזיר לא לזה ולא לזה א"כ אם שטר כשר הוא הרי בוודאי של הלוה מכח הסימן ואי דשטר פסול הוא דכתבו ללוה בלי מלוה בלי הקנאה א"כ כיון שאין גובין בו קורעין אותו כמו שטר חובות וזה ברור גם בלא"ה היאך יעלה על הדעת לחוש דאקרי וכתב וע"כ לא חיישינן לזה רק לגרע כח השטר והנפילה מכרחת לנו לזה אבל לא שמענו דניחוש לאקרי וכתב שלא כדין לחזק כח השטר מה שאין מוכרחין לזה ומחמת הריעותא יש לומר דנפל מחמת דנפרע ומן הלוה. לכן אין לדבריו קיום בזה וע"כ כמו שכתב הש"ך דהלוה ראהו בשעת כתיבה ולשון הטור באמת מגומגם:
י וכן אם יש ללוה בנ"ח. עסמ"ע ס"ק י"ט דלא חששו אלא היכי דאיכא וודאי פסידא דלקוחות והש"ך השיג עליו דמוכח בש"ס דחיישינן אפילו ללקוחות שאינם ידועים וה"ה לב"ח ובאמת לא כיון יפה בכוונת הסמ"ע והוא נמשך אחר דבריו בדרישה שכתב וז"ל דדוקא בשטר מתנה אמרו דאין מחזירין אותו דכיון דנפל אמרינן דכתב ליתן ולא נתנו עדיין מעול' וגם עתה אין דעתו לתנו כי אם לאפקוע' מיד מי שנתן או מכר לו אחר זמן שטר זה ובחזרת שטר זה מוציאין זו השדה עצמה דכבר זכה בו זה השני וכן בשטר הלואה שנמצא ואין ללוה בנ"ח שבחזרת השטר יבא להפקיע מיד הלקוחות מה שכבר זכה בו הלוקח משא"כ כשיש לו בנ"ח דאז אין לחוש אלא שבא להפקיע השיעבוד שיש למלוה עליו והפקעת שיעבוד שעדיין לא זכה לא הקפידו כ"ה עכ"ל. וזו היא כוונתו כאן דלא חששו רק להפסד לקוחות דהוא וודאי הפסד שהרי כבר זכו בשדה והוא מפקיע מהם אבל מניעת טירפה אינו הפסד וודאי ולא חששו וכן תירץ הריטב"א להדיא הובא בש"מ פ"ק דמציעא ולק"מ ובתומים כתב ליישב והאריך באופנים שאינם נכונים כי מה שכתב בתירוץ ראשון פשיטא דליתא דמ"מ יעשה קנוניא ויחזור ויתן השדה לראובן בעצמו במתנה ויגבה בשטר זה נכסים אחרים ויפסיד לב"ח או ללקוחות ותירוץ השני ג"כ ליתא דמי יודע אם לא יבוא ב"ח של אביו ויטרוף הנכסים שנפלו בירושה ויטרוף הוא בשטר זה מנכסים של לוה ומלקוחות והעיקר בזה כמו שתירץ הש"ך ומה שהקשה בתומים דא"כ גבי עדות לעיל סימן ל"ז נמי נימא כן ולק"מ דהתם שאני דאפילו בדרך רחוקה ונפלאה אמרינן דלא יעיד דגזירת הכתוב הוא כל שיש צד נגיעה אפילו בדרך רחוק הרבה אינו עד וא"כ יש לחוש לב"ח שאינו ידוע אפילו בהכרזה וכדומה אבל הכא דאינו רק חשש בעלמא לדרך רחוק כ"כ לא חיישינן כנ"ל:
יא וכתוב בו הנפק. כבר האריכו כל הפוסקים לתמוה על הרי"ף ורמב"ם בזה דלמה לי הנפק ובתומים הבין הקושיא דכיון דהוא בו ביום א"כ אם בא לפנינו לימלך מורין לו שילוה ולא יפסיד פשיט' דספרי ובזה תמה על הגי"ת וכתב עליו גדול שכמותו יעסוק בדברים בטלים אבל דבריו תמוהין דפשיטא דכיון דנפל איתרע וחיישינן דלמא כתב ללות ולא לוה והיינו בשטרי דלאו אקנייתא דילמא אקרי וכתב שלא כדין א"כ פשיטא דאם באמת היה כך דאפילו בו ביום אסור ללות בו דמ"מ השטר פסול דהעדים כתבוהו שלא כדין והשטר חספא בעלמא כיון שלא נעשה כתיקון רק כל הקושיא כיון דלוה מודה דנעשה כדין למה לא נאמין לו ואי דרוצה להרויח פש"ד שאם יאמר האמת יצטרך לכתוב שטר חדש הא ליתא דהא אמרינן התם דהמלוה לא ירצה זה כיון דלית לי' רווחא דסבר שמעי בי' רבנן ומפסדי לי' וכן מבואר בסמ"ע ס"ק כ' וכן מבואר מדברי המע"מ שהביא הש"ך דרוצה לתרץ דחיישינן לקנוניא והיינו דרוצה להרויח פ"ד ולדברי התומים מאי קנוניא יש כאן וכן הש"ך השיגו משום דלית למלוה רווחא אבל לא דיכול ללות באמת בשטר זה אף דמעיקרא כתב ללות ולא לוה עדיין והיינו דעשו שלא כדין ודברי הגי"ת נכונים בזה רק גוף תירוצו דחוק כמבואר למעיין ע"ש] גם מה שכתב בתומים ליישב והאריך מאוד ותורף דבריו דלא מיירי דמחזירין בו ביום רק נמצא ביום שנכתב ולקנוניא לא חיישינן דבו ביום לא איתרע בנפילה ומ"מ לא ירצה המלוה דיחשוב דוודאי יודע הלוה שאין לו לקוחות מזמן השטר דאל"כ לא היה רוצה להרויח פ"ד להפסיד ללקוחות א"כ לית לי' רווחא וירא דשמעי בי' רבנן אבל בלי הנפק נהי דלקנוניא לא חיישינן אבל לפש"ד יש לחוש והמלוה ירצה ג"כ משום רווחא והלוה רוצה ג"כ דאינו חושש להפסד לקוחות כל שמפסיד הוא כיון שעדיין לא לוה כלל ע"כ ואין דבריו נכונים כלל חדא מה שכתב דבו ביום אין לחוש לקנוניא דלא איתרע בנפילה והיינו דאין מקום לומר שלא נזהרו בו דהלוה וודאי אפילו לאחר פרעון מיזהר זהיר בי' שיוכל לחזור וללות שנית בו ביום ע"י ע"מ או קנין וחשבו לדבר פשוט כ"כ עד דמקשה פשיטא. ואני תמה אם הלוה עלה על דעתו בשעת פרעון לחזור וללות מי הכריחו לשלם היום הא סתם הלואה ל' יום וע"כ דלא עלה על דעתו שיצטרך ללות ממנו היום פעם שנית א"כ למה היה לו ליזהר בשטרו דילמא אחר נפילה עלה על דעתו ללות ולא קודם והגע עצמך גבי מלוה הרבה פוסקים סוברים דכל שאין השטר כשר אף דבאמת לוה בו וצריך לו לענין בנ"ח מ"מ לא נזהר בו והיאך נימא דהלוה יזהר בשטר חספא בשביל סמך וספק שילוה בו ביום שנית גם הא גופא פשיטא דצריך לאשמועינן דכל דלא איתרע לא חיישינן לקנוניא והרבה פוסקים חולקין כדלעיל ס"ג. גם מה שכתב דמלוה וודאי מיזהר בי' לא ידענא מאי קאמר דהא יש לומר לאחר פרעון נאבד ממנו:
גם עיקר דבריו תמוהין מאוד ותמהני היאך נעלם ממנו סוגית הש"ס במקומו דקאמר לחלק בין הך למצא שט"ח דהתם אית לי' רווחא מניסן ועד תשרי ומינח נייח לי' הכא לית לי' רווחא דס"ס שטרא האידנא כתיב וכו' מבואר להדיא דבשעת חזרה הוי בו ביום] דעיקר החילוק הוא דכאן האידנא כתיב והתם הזמן אח"כ ולפי דבריו אין זה החילוק כלל רק התם לא היה שום הלוא' ומפסיד פש"ד והכא כת' בו הנפק וכבר נעשה הלואה רק לחוש להלואה שנית ובזה יהא הזמן רב אח"כ לא ירויח מטעם דלא יפסיד ללקוחות בשביל מניע' הריוח של פש"ד ולא נאמר בו ביום רק לסלק הקנוניא אבל לפש"ד בלא"ה אין לחוש ומה זה דנתנו טעם דשטרא האידנא כתיב וברור דמיירי בו ביום ולכך לית רווחא דבשטר חדש ג"כ יהא בו ביום:
אבל לפע"ד נראה ליישב דברי הרי"ף ורמב"ם בפשיטות ומהש"ס גופא שם מוכח להדיא דינו של הרי"ף כמו שאבאר והוא דיש להבין שם דמשני רב כהנא בשחייב מודה ופריך עלה פשיטא ומשני מהו דתימא האי מפרע פרעי' ורוצה ללות בו שנית ולהרויח פשיט' דספרי ויש לתמוה כיון דלרב כהנא באמת בלי הנפק מיירי א"כ למה ליה לומר הרבותא בפרעון הוי ליה למימר הרבותא בעיקר הלואה כתב ללות ולא לוה ולהרויח פש"ד קמש"ל דסובר המלוה שמעי רבנן ומפסדי ליה תדע דהא הש"ך גופא השיג על מע"מ משום דבש"ס קאמר דבלי רווחא אין לחוש א"כ לס"ד הוי ליה למימר זה ברבותא ולמה ליה למימר פרעון גם אח"כ דמשני על הקושיא ממצא שט"ח קאמר כלשון הזה מאי איכא דקא טריף לקוחות בשטר שנמחל שיעבודו לא שביק מה זה דדייק בשטר שנמחל שיעבודו אפילו עדיין לא לוה כלל לא שביק כיון דלית ליה רווחא לכן נראה דוודאי מה שאמרו דמלוה לא ירצה משום דשמעי בי' רבנן היינו דוקא בפרעון ונמחל שיעבודו דכיון דהלוה רוצ' ללות שנית א"כ אינו מפסיד פש"ד כלל רק מניעת הריוח ובשביל מניעת הריוח לא ישמע לו המלו' כל שיש שום חשש אפי' בדרך רחוק (כיון דלית ליה רווחא אבל אם עדיין לא לוה כלל וכבר נתן פש"ד ויפסיד עכשיו בחנם פש"ד פעם שנית על הלואה אחרת ובזה בשביל הפסד הלוה יניח המלוה חשש רחוק שלו שלא להפסיד הלוה בוודאי א"כ לא היה יכול לומר החשש דלא לוה דבזה לא שייך שמעי בי' רבנן רק ע"כ בכתב בו הנפק דבלא"ה לא חיישינן שמא לא לוה ואין להקשות מנין להם סברא זו לחלק בכך לק"מ דוודאי מימרא דר"י אפילו לרב כהנא בהנפק מיירי דבהדיא קאמר וכתוב בו הנפק ולא נחלקו רב כהנא ורב אסי במציאות מאמר ר"י היאך אמר וא"כ אי גם בזה אמרינן שמעי בי' רבנן הנפק למה לי ומזה דייק הש"ס דבזה לא שייך הך סברא לכך בעינן הנפק לסלק חשש זה ואין להקשות מאי קושיא מהך דמצא שט"ח התם החשש דלא לוה כלל ויפסיד פ"ד ואז המלוה ישמע לו הא ליתא דהתם יש הפסד ללקוחות בוודאי אין זה ברצון הלוה דמשום פ"ד לא יפסיד ללקוחות ממון מרובה כמו שכתבו התוס' שם רק המלוה רוצה בכך ועל זה פריך כיון דאין כאן רצון הלוה המלוה ירא דילמא שמעי רבנן ומשני כיון דאיכא רווחא אינו ירא כלל ודוקא הכא דלית לי' רווחא לא ישמע ללוה כל שאין לו הפסד כיון דהוא שטר שנמחל שיעבודו ומדוייק לשון הש"ס דמסיק מאי איכא דטריף בשטר שנמחל שיעבודו והיינו כנ"ל דאין לו הפסד רק מניעת הריוח שהיה יכול להרויח וזה אינו עושה לו שירויח הוא טפי מאדם דעלמא כל שיש חשש לו ולא ריוח ודו"ק ולפי זה דברי הרי"ף ורמב"ם נכונים דשפיר בעינן הנפק דוקא מחשש שמא כתב ללות ולא לוה ובשטרי דלאו אקנייתא כיון דאיתרע אקרי וכתב והודאתו לא מהני דעושה בשביל שלא יפסיד פ"ד והמלוה ישמע לו בזה כמו שהוכחתי כנ"ל ומדברי הרשב"א א שהביא ה"ה מבואר ג"כ דעיקר הקושיא על הרי"ף הוא משום דיש בידו לכתוב שטר אחר היום ומשום פ"ד לא ישמע לו המלוה דסבר שמעי בי' רבנן ולפי זה לפי מה שכתבתי לק"מ ודלא כהתומים ריש ס"ק זה דדעתו דאפילו בלי שטר חוב אחר יכול ללות על שטר זה בו ביום וכבר השגתי עליו לעיל דכיון דנכתב שלא כדין אפילו בו ביום פסול ולא מהני ללות בו ודו"ק]: ועוד נראה ליישב דברי הרי"ף ורמב"ם והוא דהך סברא שמעי בי' רבנן לא שייך כלל בשטר שנכתב בו ביום רק בחשש פרעון דבזה שפיר אמרינן דהמלוה ירא שמא יתוודע מעשה הפרעון שפרעו בו ביום ומפסדי לי' דהא בשעת פרעון לא נזהר הלוה דאז לא עלה על דעתו שיצטרך ללות שנית דאל"כ בוודאי לא היה פורע בו ביום דמי הכריחו הא סתם הלואה ל' יום א"כ שפיר ירא המלוה שלא יתוודע הפריעה אבל מחשש שמא לא לוה והיינו דאקרי וכתב כיון דנפל בזה לא שייך שמעי בי' רבנן דהיאך יתוודע שהשטר נכתב שלא כדין דהא וודאי דלא חשדי' לסהדי ברשיעי הואיל ונפל דא"כ אפילו יבואו עדים לפנינו ויסלקו כל חשש לא יועיל והא וודאי ליתא רק דחיישינן דבטעות נכתב הואיל ונפל וכמו שכתב הר"ן פ"ק דר"ה דאטו מאן דלא ידע דרב אסי לא מיפסל א"כ אם ראו עדים אחרים שנכתב שלא כדין ונמסר ללוה היו מוחים מלתנו והיו אומרים להם שהוא פסול הלכך פשיטא דמחשש לא לוה אין שום סברא דיחוש המלוה שמא יתוודע רק דאם היה השטר עומד ביד הלוה זמן רב והוא שטר דלאו אקנייתא אז שייך לומר דהמלוה ירא שמא יתוודע ע"י עדים שראהו ביד הלוה שלא היה יכול להזהר זמן כביר כזה וזהו בהך דיש לחוש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי אבל הכא בו ביום פשיטא דיכול להזהר מבלי להראותו ועכשיו נכתב ועכשיו נפל ולא שייך כלל לומר דירא המלוה דילמא שמעי הלכך לחשש זה בעינן הנפק אבל לחשש פרעון שייך דירא דילמא שמעי שיתוודע מעשה הפרעון שלא היה בצנעא והלוה לא נזהר כנ"ל דלא ידע שילוה בו שנית ועל זה פריך דהתם דהשטר עמד זמן רב ביד הלוה יש לחוש כמו כאן בפרעון ע"י עדים שראהו בידו בתוך זמן זה ועל זה משני כיון דאית ליה רווחא אינו חושש [וכ"ש אי נימא הני תרתי בצירוף אי דהחשש רחוק בזה וגם הלוה מפסיד פ"ד שנתן כבר בחנם שעדיין לא לוה בהא וודאי יסכים המלוה עמו] ובזה יש ליישב ג"כ דברי בעה"ת דנתן תרתי טעמים דלא שכיח דפרע ביומא וגם חייב מודה וכן הרא"ש בתשובה נראה דסובר דבאמת לא חיישינן לפריעה בת יומא ולפי הנ"ל ניחא דהם מפרשים דלכך בפרעון חייש אפילו בו ביום כמו שכתב הרא"ש פ"ק דמציעא דלפי שדבר תימה הוא הקול יוצא ע"ש והכא נמי כוונת רב כהנא דוודאי לא שכיח דפרע ביומא ואי דמ"מ ניחוש הואיל דנפל א"כ עכ"פ ירא המלוה כיון דדבר תימה הוא שיצא הקול ושמעו בי' רבנן מפרעון ומפסדי לי' ודו"ק כנ"ל ברור בכוונת הרי"ף ורמב"ם: (יב) ויש מי שאומר. עש"ך וסמ"ע דדברי המחבר אינם מסודרים כהוגן ולהיפך היה לו לומר דלא בעינן חייב מודה רק בליתא קמן סגי ועוד הקשה הש"ך דהרא"ש לא כתב כן רק לרב אסי ולא לרב כהנא ובתומים כתב ליישב דברי המחבר אבל מ"מ הודה שאין דבריו מסודרים כהוגן. ובאמת לפי דרכו דברי המחבר מסודרים כהוגן והוא דהך דעה קמייתא דסוברים דבעינן חייב מודה היינו משום חשש מאוחר אבל היכי דלא שייך חשש מאוחר בלא"ה לא חיישינן לפרעון ביומא רק משום חשש מאוחר הוצרכו לחייב מודה דאז ירא המלוה דילמא שמעי בי' רבנן והיכי דאין לחוש למאוחר דאז לא שייך שמעי' בי רבנן בו ביום אז בלא"ה לא חיישינן לפרעון כלל ועל זה כתב המחבר דיש מי שאומר דבהך גוף הסברא דלא חיישינן לפרעון אפילו לרב אסי דלא חייש למאוחר מ"מ ה"מ בליתא ללוה קמן אבל אי איתא קמן נאמן לומר פרעתי א"כ היכי דליכא חשש מאוחר דמודה רב כהנא לרב אסי מ"מ באיתא קמן נאמן הלוה לומר פרעתי וזה שלא כתב המחבר וי"א משום דבדעה קמייתא לא נזכר להיפך רק שהמחבר גילה דיש מי שמחלק בזה וא"כ אפילו היכי דליכא חשש מאוחר כל שאומר פרעתי נאמן:
אמנם גוף דבריו דחוקין מאוד שיהיו דברי כל הפוסקים נאמרים על חשש מאוחר ובהדיא מבואר בבעל התרומות דעל חשש פרעון בו ביום נאמר ע"ש וגוף קושייתו כבר קדמו בספר א"ז לב"מ ותירץ לפי מה דקיימא לן פרק גט פשוט דצריך לכתוב ואיחרנוהו ובאמת הוא תמוה דא"כ בשטר שאין צורך לכתוב ואיחרנוהו יהא דינו להיפך ועיין לעיל סימן מ"ג דסתם שטר אין צריך לכתוב ואיחרנוהו ועוד דהא בנפל חיישינן דאיקרי וכתב והעיקר נראה דאפילו אם באמת לוה קודם כיון שצוה לכתוב השטר שיתחיל זמנו מאותו היום הרי גילה דעתו שאז עיקר ההלואה מתחלת וכל הטעם בתוך זמן משום דגלי דעתי' דצריך למעות עד תשלום הזמן וה"ה בזה כיון דגלי דעתו שהוא צריך למעות עד שבאותו היום יתחיל התחלת הזמן והיאך פרע באותו יום אילו היה דעתו לפרוע לא היה מגביל היום הזה להתחלת הזמן ועיין לעיל סימן מ"ג מ"ש בזה:
אמנם נראה לפע"ד ליישב דברי המחבר בפשיטות דוודאי יש להבין ברא"ש גופא שם דמביא ראיה מרב אסי כיון דבאמת קיימא לן כרב כהנא וברור דכוונת הרא"ש דע"כ לא פליג רב כהנא רק בשטר שנפל דמחמת הריעותא יש לחוש אבל בלי הריעותא מודה בגוף הדבר בעצמותו דלא עביד אינש דפרע בו ביום ואפילו בסתם הלואה דבת"ז פורע מכל מקום בו ביום לא [כמו שהוכחתי לעיל ס"ק ח'] ועל זה כתב הרא"ש שם דהא ליתא דבסתם הלואה אפילו בו ביום עביד דפרע והכא שאני דהלוה ליתא קמן אבל אי איתא קמן וטען פרעתי נאמן ולפי זה נראה דנ"מ בזה ג"כ חדא בגוף הדין דיכול לומר פרעתי בו ביום בסתם הלואה גם בשטר שנפל יש כ"ת בזה במקום דלא איתרע בנפילה כגון כתב יד דלא טריף לקוחות ומצי למימר פרעתי דבזה וודאי לא איתרע בנפילה והשתא אם נתקיים בב"ד דליכא למיחש שמא לא לוה והלוה טוען פרעתי בו ביום אי נימא דלרב אסי אין חילוק בין איתא קמן או לא וה"ה לרב כהנא היכי דלא איתרע בנפילה א"כ הכא בכתב יד דלא איתרע דהא המלוה אינו נזהר בו דיכול לטעון פרעתי ואינו טורף לקוחות א"כ אם הלוה טוען פרעתי היום אפילו בסתם הלואה מחזירין למלוה דאינו נאמן לומר פרעתי בו ביום אפילו בסתם הלואה ואי קשיא מה נפקא מינה הא יכול לטעון פרעתי אח"כ הא ליתא דהא מבואר לקמן סימן ע"ח דאם טען תחלה פרעתיך ת"ז דלא היה נאמן וחזר ואמר אחר זמנו שפרע שוב אינו נאמן דהוחזק כפרן ולא היה לו לפרוע רק בעדים א"כ הכא אי טען היום פרעתיך ואינו נאמן ומחזירן למלוה שוב אינו נאמן לומר פרעתיך אח"כ רק בעדים אבל אי נימא דכל היכי דטען בעצמו פרעתי בו ביום נאמן בסתם הלואה אפילו לא איתרע א"כ בהא מחזירין ללוה והן הן דברי המחבר דלדעה ראשונה דלכך בעינן חייב מודה לפי שנפל ואיתרע כנ"ל אבל בלי ריעותא מודים דלא חיישינן לפרעון בת יומא כרב אסי ועל זה כתב המחבר דיש מי שאומר שאפילו לרב אסי דוקא בליתא קמן אבל אי איתא קמן נאמן לומר פרעתי א"כ אפילו לא איתרע בנפילה דכ"ע סבירי להו כרב אסי מ"מ הוא עצמו נאמן לומר פרעתי ואין מחזירין ודין זה נלמד מהרא"ש הנ"ל ומ"מ לא כתב ויש אומרים דיש לומר דגם דעה קמייתא מוד' לזה. וכן היה המעשה בתשובת הרא"ש שם דהשטר לא איתרע בנפילה רק שובר היה כנגדו שהיו מסופקין אם כולל החוב הזה אי לא והיו רוצין לדון לפי שהוא בו ביום דלא נפרע ועל זה כתב הרא"ש דבסתם הלואה ולוה בעצמו טוען פרעתי אפילו בו ביום נאמן רק התם הוצרך לשובר שהיה בשטר וכהאי גוונא בעל פה נאמן לומר פרעתי בלי שום שובר וכמו כן כתב יד שנפל דלא איתרע והן הן דברי המחבר כאן וכן מורה לשונו בב"י שלא העתיק דברי הרא"ש רק להורות גוף הדין דאין מעלה בו ביום רק בליתא קמן אבל באיתא קמן הוי כמו תוך ל' בסתם הלואה דנאמן ונ"מ כנ"ל או בעל פה כנ"ל ברור בכוונת המחבר ומ"מ בגוף הדין אי נאמן לומר פרעתי במלוה ע"פ בו ביום בסתם הלואה צ"ע קצת כי בש"ס משמע דלרב אסי דלא חייש לנפל איתרע אין חילוק כלל בין איתא קמן או ליתא קמן מדפריך לר"ל בשטר שנמחל שיעבודו והתם איתא קמן א"כ ה"ה לרב כהנא היכי דלא איתרע בנפילה דבהא מודה לרב אסי וצריך לומר דסובר הרא"ש דוודאי בס"ד דהיה סובר דלא פרעי כלל ביומא א"כ אפילו איתא קמן אינו נאמן לומר דפרע אבל בתר דמסיק דלא שכיח דפרעי קאמרינן שפיר מחלק הרא"ש ודו"ק:
יג ואם יש עמהן שובר. עש"ך מה שכתב ביישוב דברי הרמב"ם דקושית הש"ס הוא למה יעשה מה שבסמפונות הא אם היה ביד המלוה משחק בו ותמה בתומים דזהו בשטר שנמצא דיש ריעותא דנפל אבל לא בשובר ביד המלוה ובאמת דברי הש"ך נכונים בזה דהא כאן יש מעלה יתירה טפי משטר שנפל דהתם יש לחוש דמן הלוה נפל אבל כאן כיון דשטרו שוברו בצידו בוודאי מן המלוה נפל אם כן לא מבעי לפי מה שאבאר בסמוך דהיכי דידוע דמן המלוה נפל לא חיישינן דפרע ולא איתרע כלל א"כ פשיטא דבזה אין מחזירין ללוה אלא אפילו אי נימא דאפ"ה איתרע מ"מ פשיטא כיון דמידו נפלו אין כאן רק חדא סברא דאיתרע בנפילה והיאך יעלה על הדעת דבשביל סברא דאיתרע נחזיר אותו ללוה ועכ"פ יהא מונח ולא יחזיר לא לזה ולא לזה כיון דמיד המלוה נפלו ואם היה מוציאם היה גובה דאינו רק משחק וכי בשביל דנפלו אין כאן רק חשש דפרע ולא וודאי פרע שנחזירם ללוה ואדרבא עדיף טפי משטר גרידא דאז יש להוכיח מנפילה דמן הלוה נפלו משא"כ בזה דוודאי מן המלוה נפלו ודו"ק:
יד סימן בכלי הקשו האחרונים מה מהני סימן הא נפל איתרע ומ"מ פרעו ובאמת על הש"ע לא קשיא דהא מבואר בבעל התרומות דכל דנפל דרך נפילה לא איתרע וכן מבואר בא"ז לב"מ בשם תוספות והרא"ש ע"ש. אך בדברי הרא"ש בפסקיו יש לתמוה דכתב דלא איתרע בנפילה שעל ידי סי' מתברר של מי הוא. וקשה מה בכך הא מ"מ יש לחוש דפרעו הואיל ונפל ואין לומר משום דדרך נפילה נפל אם כן מה צורך לו לתירוץ זה ואמת בא"ז הנ"ל מבואר בשם הרא"ש שני תירוצים תירוץ א' דדרך נפילה נפל ותירוץ שני כמו שכתב בפסקיו אם כן הדבר מוכרח דלתירוץ שני הכוונה הואיל ומיד המלוה נפל שוב לא חיישינן דפרוע ומתחילה עלה בדעתי לפרש כוונת הרא"ש דהואיל דמתברר ע"י סימן לא נזהר בשמירתו וראיתי מי שפירש כן באמת כוונת הרא"ש אבל מדברי הא"ז הנ"ל מוכח דליתא שהרי הקשה על תירוץ שני של התוס' והרא"ש דאכתי ניחוש לקנוניא דהלוה הגיד לו הסימן ותירץ דאין זה הודאה לחוב לאחרים דלא על פי הודאתו מתחייב רק על פי הסימן וקשה במה נפשך אי דעת השיטה דאף דלא איתרע ניחוש לקנוניא קשה חדא הא דעת הרא"ש לעיל ס"ג דלא חיישינן לקנוניא היכי דלא איתרע ואפילו אי נימא דעל התוספות הקושיא מ"מ קשה אמאי לא מקשה ג"כ על תירוץ ראשון דדרך נפילה נפל מ"מ ניחוש לקנוניא וע"כ דתירוץ זה אתי שפיר ג"כ ללקוחות כיון דדרך נפילה נפל שוב לא חיישינן לקנוניא דלא איתרע אבל על תירוץ השני שפיר מקשה דמ"מ כיון דעיקר הראיה דלא נפרע ולפי שמיד המלוה נפל ניחוש לקנוניא דמן הלוה נפל והוא הגיד לו והשתא אי נימא דבתירוץ שני הכוונה דלא איתרע שהיה בטוח על הסי' א"כ בהא נמי ליכא למיחש לקנוניא וע"כ דהכוונה לפי שידוע שמן המלוה נפל מחמת הסימן שוב לא חיישינן אמנם בעיקר הדין בוודאי העיקר כתירוץ זה משום דדרך נפילה נפל אבל בלא"ה אפילו ידוע שמן המלוה נפל חיישינן לפרעון ודע דמה שאמרו דיחזיר למי שנותן סימן בכלי מ"מ אם הלוה נותן סימן בוודאי אין מחזירין לו שלם רק קרוע ולא יהא מונח אבל כיון דעדים אין למסור שטר ללוה שיש לחוש שיעשה שלא כדין כ"ש ב"ד היאך ימסרו ללוה שטר פרוע שמא יחזירנו למלוה לטרוף לקוחות שלא כדין כנ"ל ועיין לעיל ס"ק ח ולענין מה שהאריך הש"ך בשאלה אין כאן מקומו לדבר מזה ואי"ה במקום אחר נברר בזה בס"ד:
טו ואין צריך שיאמר היאך היו כרוכים. ומ"מ צריך שיהיו קשורים אי כרוכים דאל"כ אין המנין מועיל דכבר נתייאש כ"כ הרא"ש ועיין תומים דזהו לענין לקוחות אבל לבנ"ח לא שייך יאוש בחוב ע"ש שהאריך ולפי זה יש מקום לתמוה על הש"ך שכתב דהכל לענין בנ"ח אבל למשעבדי אינו מועיל סימן דשמא הגיד לו הסימן וכן משמע לכאורה ברא"ש שהרי תירץ דלכך לא איתרע לפי שידוע שמן המלוה נפל ש"מ דלא סבירא לי' דדרך נפילה נפל א"כ אכתי ניחוש שמא הגיד לו והעיקר חסר ברא"ש לחלק בין הודאה לזה [והוא תירוץ הא"ז שהבאתי לעיל] וע"כ דסובר דבאמת משעבדי לא גבי א"כ קשה למה לי' דקתני במשנה כרוכין הא מנין הוי סי' ואי משום יאוש לבנ"ח אינו מועיל יאוש כנ"ל. אבל באמת לק"מ דוודאי מועיל יאוש גם לבנ"ח ודוקא לענין גוף החוב אם הלוה מודה לא שייך יאוש כמו שכתב הח"ץ בהגה' סימן קס"ג דאף דבהיתרא אתי לידי' מ"מ בעי השבה והביא ראיה לזה אבל הכא וודאי נתייאש מהשטר שלא יהא למלוה זה תוקף שטר ולא יגבה מלקוחות וגם הלוה יוכל לכפור בו ולומר פרעתי וכדומה ובזה לא שייך השבה כיון דהלוה מכחיש ושפיר כתב הרא"ש דלכך תנא כרוכין דאז השטר בתוקפו לגבי לוה שלא יוכל להכחיש וכמו כן לא קשיא מהרא"ש על הח"ץ לקמן סי' קס"ג וגם אין ראיה לדינו של מהרי"ק שם דבהא כ"ע מודו כיון דלא הוי יאוש מגוף החוב ולא שייך סברא דהשבה וכמו כן אפילו אי נימא דקאי גם ללקוחות וביאוש לא גבי מלקוחות כמו שהבין בתומים מ"מ פשיטא דלא דמי להתם כלל דלקוחות לאו בני השבה נינהו שהרי לא לקחו מן המלוה כלום רק אם בשעת פרעון אין לו במה לפרוע טורף מהן א"כ אז כבר נתייאש משא"כ בלוה גופא דבר השבה הוא וזה ברור אמנם בגוף דברי הח"ץ לקמן סימן קס"ג אני חוכך דהא התם בעובדא דמהרי"ק היה השר חייב לקהל והם נתייאשו מחובו ואח"כ כשמת רצה בנו לוותר להם א"כ שפיר יכולין העשירים לטעון אנו לא נתחייבנו לכם כלום רק השר ואנחנו עכשיו מהפקר זכינו שהרי אתם מתייאשין ועכשיו לאחר יאוש פשיטא דמועיל ודוקא בעל חוב בעצמו חייב להחזיר לקיים מצות השבה כנ"ל אבל הם מעיקרא לא היו מחוייבין רק עכשיו אחר יאוש ודו"ק ובגוף דינו של הש"ך אי טורף משועבדים נראה פשוט דוודאי למ"ד דרך נפילה לא איתרע אם כן לדעת הרא"ש לעיל ס"ג לא חיישינן לקנוניא אבל להרא"ש גופא דלא סבירא ליה הך סברא נראה פשוט דחיישינן לקנוניא אמנם בא"ז ספ"ק דמציעא מבואר טעם אחר דלא חיישינן לקנוניא רק אם מחייב בהודאתו אבל הכא ע"י ההי' מתחייב ולא על פי הודאתו של לוה וכמו שהארכתי בזה לעיל אבל מ"מ נראה דהכא חיישינן לקנוניא דוודאי להך חששא דהלוה הגיד הסימן למלוה שפיר שייך תירוץ זה דמ"מ גוף הסימן סימן טוב הוא רק חשש שמא הגיד ואין חייוב זה על פי הודאתו של לוה רק בסימן אבל לשיטת הרמ"ה שהביא הטור דהך סי' גופא לא הוי סימן שהמלוה יודע שהם קשורים ויודע מנינם רק עיקר הסימן הוא במה שאין הלוה יודע מנין א"כ פשיטא דהחייוב הוא מכח הלוה ולא מהני לחוב לאחרים דהא בלי הלוה לא היה מועיל הסימן כלל וכ"ש לפי מה שאבאר לקמן בכוונת הרמ"ה דאפילו אינן לפנינו לא מהני ודו"ק:
טז אבל הכריכה לחוד וכו' כל האחרונים האריכו בפי' דברי הרמ"ה וכל דבריהם אינם נכונים כמבואר בש"ך גם דברי הש"ך גופא תמוהין דמ"מ באינם לפנינו למה יחזיר כשנותן שני סימנים דהא סימן המנין פשיטא שאינו סימן כלל שאין הלוה לפנינו ואינו יודע המנין וכן סימן דקשירה אפילו לפנינו ואינו יודע לא הוי סימן כ"ש באינו לפנינו לכן דבריו צ"ע והעיקר בפירוש דברי הרמ"ה בפשיטות דוודאי כולה מילתא דהרמ"ה במלוה ולוה לפנינו משתעי וכל עיקר חידוש דינו הוא דבעינן שיהיו שני הסימנים בכאן מנין עם קשירה או ברירה אבל לא זכר הרמ"ה בכל דבריו שצריך שיאמר שני סימנים ל שיש כאן שני סימנים והוא אומר אחד והלוה אינו אומר שום סימן אם כן הדין עם המלוה כי למה אינו יודע סימן המנין עכ"פ ובמנין לחוד ואין כאן סימן דקשירה כלל בוודאי לא מהני כמו שכתב הרא"ש דהוי יאוש אבל אם יש כאן סימן דקשירה ג"כ אין צריך שיאמר רק מנין או קשירה או כריכה וזה שביאר הרמ"ה בפי' ודוקא שאין שניהם לפנינו והיינו שאין שני הסימנים לפנינו רק סימן אחד אז לא מהני במה שיאמר סימן אחד אבל אם לפנינו הם שניהם אין צריך שיאמר הוא רק סימן אחד וסגי בהכי כנ"ל אבל מיירי במלוה ולוה לפנינו וכן עיקר לדינא כהרמ"ה דכן משמע בש"ס דקשירה לחוד לא הוי סימן רק במנין ומחמת הראיה שאין הלוה יודע מנין שוב הראו לי בספרי הב"ח הביא שם המדפיס בשם חכם אחד ליישב דברי הרמ"ה ונרא' שכיוון למה שכתבתי וכן עיקר: (יז) אף בלא סימן. עיין תומים דאם ג' מלוין לפנינו נאמנים בתורת עדות זה על זה כדלעיל סי' ל"ז ס"ה ולא הוי נוגע דפלגינן דיבורי' ובספר נ"מ תירץ בזה בתרתי ותרווייהו במחלוקת שנוי' וכמו שכתבתי בזה לעיל סימן ל"ד באריכות בדברי הרשב"א שם. ודבריו תמוהין ולא קרב זה אל זה דאנן לגומלין לא חיישינן אבל לנגיעה חיישינן ודוקא התם יכול כל אחד לומר בפני עצמו אני פרעתי וחבירו יעיד עליו ג"כ ונפטר ומה צורך לו להעיד עליהם ואי כדי שיעידו הם עליו זהו גומלין ולא חיישינן אבל הכא אם הוא יאמר על שטרו בפני עצמו לא יועיל לו עדות העדים שהרי הודאת בעל דין כמאה עדים דאבדו בפני עצמו א"כ מוכרח לומר דכל הג' נאבדו ביחד אם כן מה בכך דפלגינן דיבורי' הלא אחר שנפלוג דיבורו עדיין הוי נוגע וטוב לו להלואה שלו ואפי' למ"ד דבנגיעה מהני פלגינן דיבוריה היינו אם לאחר שנחלק דבריו לא יועיל לו כלום וממילא לא הוי נוגע אבל אם אחר החלוקה עדיין הוי נוגע מה יועיל מה שנחלק דבריו וז"ב ולק"מ:
יח ולא יתנם למלוה אפילו אם יתן בהם סימן. דין זה כתבו הטור ונראה מלשונו דאם נותן סימן לא יתננו למלוה אבל עכ"פ לא יחזירנו ללוה ג"כ דכמו דיש ללוה ראיה שהוא שלו כמו כן יש למלוה דהא בעלמא סימן הוי ראיה ברירה ומחזירין א"כ כאן יהא מונח כיון דיש ללוה ראיה כמו סימן דאל"כ הוי ליה למימר רבותא טפי דאפילו ללוה מחזירין אפילו המלוה נותן סימן הגם שלא היה לו לומר כלל רק אפילו המלוה נותן סימן וממילא קאי אמה דכתב מעיקרא שיחזיר ללוה ומדדייק וכתב ולא יתנם למלוה אפילו נותן סי' מבואר שהם שני ענינים מחולקים דאם אינו נותן סימן יחזיר ללוה ע"י הראיה דג' מלווין וג"כ מועיל הראיה שלא יתננו למלוה אפי' נותן סימן רק יהא מונח וזה באמת מוכח בש"ס דהא חזינן דאם אינו נותן סימן מחזיר ללוה בלי סימן ש"מ דזה אלים כמו סימן א"כ ממילא אפילו המלוה נותן סימן אין מחזירין לו דהא יש ללוה הראיה דהוי גם כן כמו סימן אבל אי נימא דכוונת הטור דאפילו נותן סימן יחזיר ללוה מנין לו זה ובש"ס לא מוכח רק בלי סימן דהראיה הוא כמו סימן אבל מנא לן דיהא אלים כ"כ אף דיש סימן כנגדו נחזיר לו ובהכי ניחא ג"כ מה שכתב המחבר והוא מהרמב"ם וטור דאם אינן מקויימין יתנם למי שנותן סימן והשתא אי נימא דמשנה מיירי אפילו המלוה נותן סימן ולוה לא ומ"מ מחזיר ללוה ש"מ דהך סברא אלים כ"כ אף שיש סימן כנגדו מחזירין לו א"כ יש לומר דקושית הש"ס דילמא לקיימינהו היינו דיהא הדין יהא מונח כשיש סימן כנגדו דכיון דנגרע הך סברא לא אלים רק כמו סימן ולא יותר אבל מנין דכ"כ משום חשש זה נגרע הך סברא עד שמחזירין למי שנותן סימן וע"כ כמו שכתבתי דכל שיש למלוה סימן אפילו במקויימין אין מחזירין רק יהא מונח דלא אלים הך סברא רק כמו סימן ואם נותן המלוה סימן מועיל להיותו מונח ואם אינו נותן סימן מועיל להחזירו ללוה וכיון דשאלו בש"ס דילמא לקיימינהו אזלי א"כ כמו דנגרע הך סברא שלא להחזירו ללוה בלי סימן כמו כן בסימן מחזיר למלוה כיון דאז לעולם יהא מונח אפילו במקוים ודו"ק ומ"מ צ"ע כי לא מצאתי לשום אחד מן האחרונים שהעיר בזה: (יט) כתיבת יד סופר אחד עסמ"ע ס"ק ל"ג דהיינו באינן ומקויימין אבל במקויימין אין לומר דמיד הסופר נפלו דא"כ מי קיימן ואחריו נמשך באורים להלכה ודבריהם תמוהין לפע"ד דהא בש"ס פריך מעיקרא בג' מלווין ולוה אחד דדילמא לקיימם הלכו ומשני שהם מקויימין ואח"כ פריך בג' לווין ומלוה אחד דילמא למכחבינהו אזלי ומשני בכתב ידי ג"ס וקשה מאי קושיא הא בהך גופא דמוקי רישא סיפא נמי בהכי מתוקמא במקויימין ואפי' כתב יד סופר א' ול"ל לאוקמא רישא וסיפא בתרתי אנפי הא במקייים וסופר א' והא באינו במקויים וג' סופרים וע"כ צריך לומר משום דבזה אכתי קשיא דילמא לקיימינהו אזלי והיינו כמו שכתב הסמ"ע דכיון דהוא סופר אחד יש לחוש דהמלוה עם הלווין שלמו הסופר לקיים השטרות ונפלו מידו משא"כ בג' סופרים אין לחוש לזה רק שהלוים בעצמם הלכו ולוה לא מקיים שטרו לכן דינו של הסמ"ע והאורים צ"ע. שוב מצאתי בספר א"ז לב"מ שם שהקשה בשם הרא"ש אהא דמשני התם לוה לא מקיים שטרו דאמאי לא משני דמקויימין כדמשני מעיקרא ותירץ דרוצה ליישב אפילו למ"ד דבשטר שכתב בו הנפק שוב לא חיישינן לפרעון ולדידי' ע"כ הך סיפא באינו מקויים [אבל רישא שפיר במקויים להחזיר ללוה] ולפי זה יש מקום ליישב קושיא הנ"ל ג"כ אך באמת מדברי הרא"ש הללו יש להוכיח דלא כהסמ"ע דאל"כ מה זה שהקשה הרא"ש אהך קושיא דילמא לקיימינהו דלא נימא [לוה לא מקיים שטרא רק דמקויימין הוי לי' להקשות מעיקרא דפריך למכתבינהו ומשני בג' סופרים וקשה למה לי בסופר אחד סגי כהך רישא דאוקמא במקויים וסופר אחד וברור דמעיקרא לא קשיא לי' להרא"ש דמ"מ בסופר א' יש חשש דילמא לקיימינהו ששלחו הסופר לקיים ונאבד ממנו וכמו שכ' הסמ"ע מתחילה רק בתר דמשני בשלשה סופרים רק דמקשה דילמא לקיימינהו שפיר פריך הרא"ש דבשלשה סופרים שפיר הוי לי' לשני במקוים ואפשר לומר בכוונת הסמ"ע כך דוודאי אי לא נימא הך סברא דלוה לא מקיים שטרו פשיטא דלא יועיל קיום ודוקא גבי מלוה מועיל קיום משום דלא משהי אינש קיומא אבל גבי לוה לא שייך זה רק דכוונת הסמ"ע לפי המסקנא דלוה לא מקיים שטרו כלל ולפי זה יש לתמוה ברא"ש מאי קשיא לי' דלישנוי במקויים מה בכך הא יש לומר מיד ספרא סופר הדיינים נפל כדמקשה מעיקרא והכא לא שייך לא משהי אינש קיומא כנ"ל וע"כ צריך לומר דאין כוונת הרא"ש להקשות דלא נימא הך סברא דלא מקיים רק כוונת הרא"ש כך כיון דע"כ אתה צריך לומר לוה לא מקיים שטרא א"כ למה ליה לישנויי מעיקרא בשלשה סופרים לוקמא במקויים ושוב לא חיישינן משום דלוה לא מקיים שטרא ומעיקרא בלי הך סברא לא היה יכול הרא"ש להקשות דאז גבי לוה אינו מועיל קייום דהוא יכול להשהות הקייום רק אחר כך פריך אדמעיקרא ודו"ק ולפי זה מוכרח מהרא"ש כמסקנת הסמ"ע דהא ע"כ דקושייתו אדמעיקרא ואי נימא דלא כמסקנת הסמ"ע לא קשיא מידי וע"כ כדמסיק הסמ"ע וצ"ע (כ) מצא אגרות שום. עש"ך מה שהאריך בדברי הרמב"ם סוף הל' גזילה ואבידה שכתב מצא שטר כתובה בשוק אפילו שניהם מודים לא יחזיר דהטעם משום צררא או לשתי כתובות ואפילו אומר פרעתי נאמן במיגו ולפי זה לא מוכח מדברי הרמב"ם דבתוך זמנו גם כן חיישינן לפרעון דהכא שאני כיון דאסור להשהות בלי כתובה כמו שכתב הש"ך וכן במצא שט"ח שכתב ולוה לא הזכיר ת"ז כלל כמו שהזכיר המחבר ריש סי' זה וברור דסובר כהרמ"ה שהביא הטור ריש סי' זה וכמו שפירשתי דבריו לעיל דבת"ז יש חילוק בין חייב מודה או לא ע"ש והש"ך סימן מ"א הביא ראיה מדברי הרמב"ם בת"ז ולפי דבריו כאן לא מוכח מידי ועיין תומים מה שתמה על מה שכתבו התוספות דהך ברייתא במנה ומאתים ומ"מ נאמן לומר פרעתי במיגו דאלמנה ואין את אשתי והוא תמוה דהא כתובה לפנינו ביד המוצא ומאי מיגו יש כאן ובאמת נראה דכוונת התוספות כך דוודאי אפילו אי נימא דלמ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אפילו במקום שכותבין ואינה בידה הדין כן מ"מ היינו דוקא אם אין כתיבה כלל ואומרת שאבדה אבל אם הכתובה בידו פשיטא דיכול לומר פרעתי דכתובה מאי בעי גביה הילכך כאן שנאבדה הכתובה והבעל אומר ממנו נפלה אם כן לפי דבריו נאמן רק שאין אנו מאמינים אותו אבל עכ"פ לא יחזיר ואינה יכולה להוציא מידו רק דכוונת התוספות להקשות דאינו בדין שעל ידי מציאות הכתובה יפטר הוא כיון דבלי כתובה כלל חייב היאך יעלה על הדעת הואיל דנמצאה הכתובה יפטר הוא ועל זה תירצו התוס' דוודאי בלי כתובה היה נאמן במיגו דאין את אשתי כיון שאין כאן כתובה כנ"ל ואם תרצה היא לגבות ע"י כתובה א"כ יכול הוא ליפטר ע"י הכתובה כנ"ל גם אם לא היה לו מיגו היה מוכח שנפל ממנה דהיא לא נזהרה בכתובה כיון דיכולה לגבות בלי כתובה אבל כשיש לו מיגו מבואר להיפך דמן הבעל נפלה ושפיר יכול לומר פרעתי [גם מה שהקשה מהרש"א שם על דברי התוספות דמאי קשיא להו מעיקרא למה כותבין כתובה הא אצטריך לסלק המיגו ולק"מ לפע"ד דוודאי עכשיו מועיל הכתובה לסלק המיגו אבל עיקר הכתובה פשיטא דלאו משום זה כותבין דלמה כותבין החייוב כלל מה שהתחייב בכתובה היה די להזכיר הנישואין והיתה בתולה ושוב ליכא מיגו ומדכותבין החייוב פשיטא דלתועלת נכתב והוצרכו התוס' ליישב משום תוספת]:
כא ומיהו אם יבוא העבד. עש"ך שהביא קושית ב"י על הרא"ש דפוסק כאביי וזכות הוא לעבד א"כ למה צריך ראיה וכמו כן קשה על הטור ועיין מה שדחק ליישב ולפעד"נ פשוט דזה תלוי ג"כ במה שכתב הטור סימן מ"ג כל שטר הבא לפנינו תולין שנמסר בזמן הכתוב בו חוץ היכי דנפל דאתיליד בי' ריעותא ועיין מ"ש שם בס"ק כ"ה לדעת הב"ח דוודאי מודה הטור והרא"ש דאם אומר בפירוש שלא יזכו לו רק ליום המסירה לכ"ע לא מהני הילכך בשטר שנפל חוששין שמא לא נמסר ואמר בפי' שלא יזכו לו רק עד המסירה ואף דבזה אין עדים רשאין לכתוב מ"מ בנפל חייישינן לאיקרי וכתב ומ"מ בש"ס פריך שפיר לאביי ממשנה דמצא שט"ח דהוא לית ליה איקרי וכתב וכן הא דאמרינן אביי לטעמיה גבי שובר הכל משום דלית ליה איקרי וכתב אבל אנן לא קיימא לן כוותיה בהא רק דחיישינן לאיקרי וכתבו לפי זה יפה כתב הרא"ש דאפי' אי נימא עדיו בחז"ל מ"מ חיישי' דאיקרי וכתב כהנ"ל דלא מהני עדים בחתומיו אבל בש"ס שפיר קאמר הניחא לאביי דאיהו לית ליה איקרי וכתב כמבואר בסוגיא דמשט"ח כנ"ל אך קשה לכאורה במה דקא' בש"ס הניחא למ"ד זכות הוא לעבד אבל למ"ד חוב הוא לו מאי איכא למימר וקשה כיון דלמ"ד חוב הוא לו לא מהני עדיו בחתומיו א"כ אסורין לכתוב ולא קרי וכתב לא חיישינן כנ"ל. ובאמת בלי הנ"ל יש להקשות כן בש"ס כיון דקאמר לאביי ניחא ואביי לית לי' איקרי וכתב דלא שייך לומר דבהא אליבא דרב אסי קאמר [הגם דלרב אסי גופא מסקינן לפרעון וקנוניא ואין צורך לומר לאיקרי וכתב ודו"ק] כיון דקא' דלאביי ניחא לכן נ' דלק"מ דדוקא בשט"ח כל שיש לחוש בנפילה כ"כ יש להם לחוש בשעת כתיבה אבל בשיחרור וכן בגט וכהאי גוונא אף דבנפל חיישינן אבל העדים רשאין לכתוב ואין להם להעלות על הדעת דאינו רוצה לזכות מיד ולעשות קנוניא הילכך בזה אפי' למ"ד חוב הוא לו יכולין לכתוב בלי עבד אף דאינו משוחרר רק בשעת מסירה וכ"כ הנ"י להדיא בשם הרנב"ר [הוא הר"ן] הביאו הב"י סימן זה לקמן וכן מבואר עוד ביותר ביאור בספר א"ז פ"ק דמציעא דף י"ט ע"ב בד"ה הא בי' הא בברי' ע"ש שהאריך בזה בשם הר"ן. אמנם היינו דוקא אם הדין דאין זוכין יכולין לכתוב בסתמא דאין להם לחוש לדבר דלא שכיח כהר"ן הנ"ל אבל אם עדים בחתומיו זכין לו א"כ אין לחוש רק דאומר בפי' דאינו רוצה לשחרר עכשיו א"כ בזה שפיר לא חיישינן לאביי דאיקרי וכתיב דוודאי אינן רשאין לכתוב כיון דאמר בפירוש דאינו רוצה לשחרר עכשיו אבל לדידן דחיישינן לאיקרי וכתיב שפיר יש לחוש דאיקרי כתב אפילו לאביי וכמו שכתבתי ועוד נראה דבשחרור אפילו בלי טעם הנ"ל גוף השיחרור כשר אפילו עשו שלא כדין דדוקא בשט"ח דעיקרו עומד לטירפ' א"כ כשחתמו עליו שלא כדין השטר פסול לגמרי ואפילו בטעות פסול אבל הכא דעיקר השטר אינו עומד לטירפ' ואינו רק לשחרר ואפילו בשט"ח אמרו בירושלמי על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו כמבואר לעיל סימן מ"ג ע"ש א"כ בשיחרור דלא נזכר בו כלל שום ענין משיעבוד וטירפ' רק השיחרור אם כן השיחרור לעולם כשר וכ"ש לפי מה שכתב בתומים דאינו חשוד לקלקל העבד בבת חורין א"כ ע"כ דגוף השטר כשר ועיין בסמוך מ"ש בזה:
כב מזמן הכתוב בו עסמ"ע ס"ק י"ט ובש"ך ס"ק ל"ה שהשיג עלה סמ"ע בתרתי חדא דמשעת ראיה בידו בוודאי גבי ועוד דאפי' מזמן הכתוב בו גובה כל שראינוהו בידו קודם דלא איתרע בנפילה כיון שהגיע לידו קודם נפילה [והנה בעיקר הפי' שפי' הש"ך בכוונת הסמ"ע בוודאי אינו מוכרח דמה שכתב הסמ"ע דחיישינן לקנוניא היינו משום דהכא מיירי דהרב מודה דנמסר לידו בזמן הכתוב בו רק אנן חיישינן לקנוניא ושפיר יש לפרש כוונתו דמזמן הכתוב בו לא גבי גם מה שכתב שאין דעתו לשחררו כוונתו כך דאין הכוונה להיות משוחרר מזמן הכתוב בו דיודע דבאמת אינו רק אומר כן משום קנוניא] ותמהני מאוד על הרב הש"ך דהא פשיטא דדברי הסמ"ע נכונים ולק"מ מכל הנ"ל וגרם לו להש"ך זה שלא ראה דברי הסמ"ע בדרישה וז"ל שם ע"כ צריך אתה לומר שמביא ראיה שבא לידו ביום הכתיבה דאל"כ אף דמביא ראיה מאימת בא לידו והוא בא לטרוף לקוחות שלקחו אחר שבא לידו מ"מ הוי ליה שטר מוקדם ובשטר מוקדם אין גובין משועבדים אלא מחוורתא כדכתבינא דאימת מטי לידי' ר"ל מיום שנכתב וק"ל עכ"ל. ומעתה קושיא הראשונה של הרב הש"ך פשיטא דליתא דמה בכך דוודאי לשחררו מסרו לו אנן אמרינן הואיל דנפל איתרע ונמסר לידו אחר זמן הכתיבה א"כ אפילו מסרו לשחררו הוי לי' מוקדם ואינו יכול לטרוף לקוחו' כלל אפי' מה שקנו אחר המסיר' ומעתה גם קושיא השני' של הש"ך לק"מ דמה בכך דראוהו קודם בידו אנן אמרינן הואיל דנפל מסתמא פסול היה ולא נזהר לשמרו:
ובאמת דבר זה במחלוקת שנוי' ותליא בהנך שני תירוצים שכתב בעה"ת שער נ"ב בשם חכמי הצרפתים וכן הוא בא"ז ספ"ק דמציעא בשם התוס' והרא"ש ושאר פוסקים ע"ש דהקשו מ"ש מצא בחפיסה ודלוסקמא תכריך ואגודה דמחזירין למלוה ולא אמרינן דאיתרע כמו שאר מוצא שט"ח ותירצו התוס' והרא"ש ובעל התרומות בשם הצרפתים בתרתי חדא דכאן דנפל דרך נפילה לכ"ע לא איתרע ודוקא בשט"ח דזרקו לאשפה איתרע ולא כאן דנפל דרך נפילה ולפי זה מוכח בהדיא כהסמ"ע דאפילו השטר ביד המלוה מ"מ איתרע אם ולא דנפל דרך נפילה. אמנם תירוץ השני הוא כיון דע"י סי' מתברר דמן המלוה נפל שוב לא חיישינן וזהו כסברת הש"ך דהואיל דנפל מהמלוה לא איתרע ותירוץ זה כתבו הרא"ש בפסקיו ג"כ ובאמת היה די בדבר זה ליישב דברי הש"ך אבל על סברא ראשונה בוודאי יש לתמוה דכתב דגובה משעת ראיה וסובר עכשיו דאף דנפל מהמלוה מ"מ איתרע א"כ היאך יגבה משעת ראיה כיון דאיתרע וחיישינן דהי' מוקדם א"כ פסול למשעבדי כמו שכתב בפרישה הנ"ל וברור דהש"ך חולק בגוף דין זה וסובר כמו שכתבתי בס"ק לפני זה בשם הנ"י והר"ן דדוקא בשט"ח דשכיח ועיקרו לטירפ' ושיעבוד אז כשכתבו שלא כדין גוף השט"ח פסול אף דעכשיו לא נעשה מעשה שלא כדין ונסתלק הריעותא הואיל ומקדם לא נעשה כדין אבל בשיחרור וגט כותבין אף שאין האשה ועבד עמו ואין לעדים לחוש דלא שכיח החששא רק בנפל חיישינן עכשיו או כמו שכתבתי שם משום דעיקר השטר אינו לטירפ' כלל אם כן גוף השטר כשר וכיון דגוף השטר כשר ממילא דבריו נכונים בין בסברא ראשונה בין באחרונה דמשעת ראיה וודאי גבי דמ"מ כשר הוא כנ"ל ועוד כיון דכשר הוא לא איתרע וגובה משעת כתיבה ואפילו לסברא הראשונה דבנפל מיד המלוה איתרע היינו התם דאמרינן השטר נפרע לכך לא נזהר בו אבל הכא דכשר גמור הוא למה לא נזהר בו [ובגט ג"כ הדין כן להר"ן הנ"ל ואפי' להרא"ש דצריך למסרו ע"י שליח מ"מ כיון שהיה בידו למסור כדין מהיכי תיתי דנימא דשלא כדין מסר לידה) זהו עיקר המחלוקת של הש"ך והסמ"ע וכל אחד לפי שיטתו יפה כתב:
והנה לכאורה יש להוכיח כדעת הש"ך דהא אמרינן דאם בא לטרוף אומרים לו אייתי ראיה לכך מחזירין אבל עכשיו מחזירין לו בלי ראיה וקשה כיון דהחשש דאיתרע והוא מוקדם א"כ פסול גמור הוא גם להתירו בבת חורין וכן לטרוף לקוחות שיקנו אחר כך ואינו משוחרר כלל ולמה יחזירו לו בלי ראיה עכשיו ומה בכך דאח"כ יאמרו אייתי ראיה מ"מ בלי נפל לא אמרינן אייתי ראיה א"כ מעיקרא נעשה קנוניא והשטר פסול וע"כ דמ"מ השטר כשר כדעת הש"ך ואין לחוש רק לגבייה שלא כדין מעיקרא ושפיר מועיל ראיה. אך באמת יש לדחות דמ"מ כיון דאמרינן אייתי ראיה והרב מודה עכשיו דהוא כשר מה יש לנו לחוש בהודאתו עכשיו אי לקנוניא הא לא טריף רק בראיה ואי לשחררו מכאן ולהבא הא יש בידו לשחררו מחדש ואי דאינו רוצה להפסיד פשיט' דספרא והכא לא שייך מה שאמרו בשט"ח דירא המלוה דשמעי בי' רבנן דזה לא שייך בשיחרור הא ליתא דמשום פשיט' דספרי אינו חשוד להתירו בבת חורין שלא כדין וצ"ע בזה. ולענין דינא נראה פשוט דבשיחרור העיקר כמו שכתב הש"ך כי נראה עיקר לפע"ד דגוף השיחרור כשר כמו שכתבתי בס"ק לפני זה א"כ ממילא איתרע לכ"ע ובפרט דאפי' להסמ"ע כבר הסכים הרא"ש בפסקיו דלא איתרע [אבל בגט אין כאן מקומו כיון דתלוי בדין אם גט כזה כשר אף דעכשיו אין ריעותא כיון דמעיקרא נעשה שלא כדין ותליא במחלוקת הר"ן הנ"ל ויש חולקים] א"כ נהי דבהא נראה עיקר דאיתרע אבל כאן וודאי לא איתרע כיון דכשר גמור הוא:
והנה הרמב"ם ז"ל כתב בסתם מצא שיחרור אם האדון מודה יחזיר לעבד ואין האדון מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה ינתן ה"ה שם טעם כדאמרינן בש"ס משום דאמרינן לי' אייתי ראי' אימת מטי שטרך לידך ונראה לי עיקר דדעת הרמב"ם דאפילו בסתם שיחרור וגט בעי ראיה כדעת קצת פוסקים הובא בא"ז שם ולכך לא כתב כאן הטעם כי אינו חידוש דין בש"ס רק נתינת טעם כיון דבעלמא צריך ראיה ואשר הביאני לזה הוא מה שכתב הרמב"ם סוף הלכות גזילה ואבידה דכל שטר שאין מחזירין אם החזירו מוחזר ואין חוששין לו כלל ותמה בעל התרומות דהא בש"ס אמרינן אייתי ראיה אימת מטי שטרא לידך והשתא למה יגרע שטר זה שהוחזר על פי ב"ד ואם החזירו המוצאו בעצמו דאין צריך לראיה ולפי הנ"ל ניחא ואדרבא ראיית הרמב"ם הוא משם והוא דפריך שם גבי גט מ"ש משט"ח ומשני לחלק וכתב בא"ז דזהו אינו מהש"ס כלל רק רב יהודא גאון קאמר לה ולזה הרמב"ם לא סבירא ליה הך כלל רק הא דאמרינן דמחזירין משום דאפי' בשטר גמור צריך ראיה בגט ושיחרור והשתא לא קשיא כלל משט"ח דהתם אם החזירו מוחזר ולא יצטרך לראיה דלא גרע מהחזיר לו המוציא כקושית בעה"ת ובשטר חוב דעלמא אין צורך לראיה לכך אי אפשר להחזיר אבל בגט ושיחרור דבעלמא נמי צריך לראיה שפיר מחזירין דמ"מ יצטרך לראיה דלא עדיף מגט ושיחרור גמור: (כג) ובמקום שעדיו בחתומיו זכין לו אין צריך להביא ראיה על זה [בש"ע שלפנינו כתוב ואין צריך והוא טעות דמוכח לפי' הסמ"ע וש"ך] עסמ"ע שפי' דברי הרב חדא בכתב מעכשיו ושנית דאמר לעדים שיזכו בשביל המלוה ובתומים תמה עליו. והנה מה שהקשה על פי' ראשון דבריו נכונים אבל מה שתמה על פי' שני דא"כ באין האדון מודה למה לא יחזיר דהא באומר זכה שוב אינו יכול לחזור ולפע"ד לק"מ דהא כוונת הברייתא דאם האדון מודה מחזירין לו בלי ראיה עכשיו כלל רק אח"כ בשעת טירפ' יצטרך לראיה ובאין האדון מודה צריך ראיה מיד שהרי עומד וצווח דאינו משוחרר כלל וזהו כוונת הרב דהמחבר כתב דצריך ראיה שהגיע לידו משעת כתיבה ועל זה כתב הרב דבמקום שעבחז"ל דהיינו שאמר להם זכו אין צריך ראיה על זה פי' שהגיע לידו מזמן הכתוב וסגי בראיה שאמר לעדים זכו דזה לא נזכר בשטר כלל ובאדון מודה מחזירין לו מיד ובשעת טירפ' יביא ראיה או דהגיע לידו או אם אמר זכו בשבילו ואין צורך לראיה זו רק שאמר להם כן ואם אין האדון מודה צריך מיד להביא ראיה או דהגיע לידו או דאמר זכו ואין מחזירין לו בלי ראיה וזה ברור ולק"מ:
כד שטר מתנת בריא וכו' גם בזה תמהו על הרא"ש וטור שכתבו דין זה ובאמת לאביי אין מקום לחוש והם פסקו כאביי וכן כתבו התוספות שם בהדיא וגם בזה אני אומר כמו שכתבתי לעיל ס"ק כ"א דוודאי לאביי גופא לא חיישינן לכלום דאיהו לית ליה איקרי וכתב אבל אנן חיישינן דילמא אמר להם בפי' שלא יזכו בשבילו ובזה לכ"ע אינו זוכה כמו שכתבתי שם וכמבואר בדברי הטור סימן ל"ט וכן מה שכתבו התוספות שם דתירוץ ראב"מ לא קאי לאביי היינו לפי דסובר דלא חיישינן לאיקרי וכתב אבל לדידן חיישינן ובאמת כי לפי מה שכתבתי לעיל ס"ק כ"א בשם הר"ן דהכא העדים רשאין דלא שכיח שיתן ויחזור ויתן א"כ אף לאביי היה מקום לחוש דהיה כך והעדים רשאין ומזה ראיה למה שכתבתי שם דאם אומר בפי' שלא יזכו לו עכשיו רק בשעת מסירה אין רשאין לכתוב לכ"ע א"כ לאביי לא חיישינן דאיקרי וכתב ולדידן חיישינן. אך מה דקשיא לי בזה הוא מה שהביא הרי"ף ראיה דהלכה כרב אסי מהא דאמרינן בסוגיא דמצא שובר אביי לטעמי' דסובר עבחז"ל ש"מ דרבא פליג עלי' והלכתא כרבא לגבי אביי והרא"ש העתיק שם הך ראיה וקשה מה זו ראיה אביי לטעמי' דלא חייש לאיקרי וכתב ורבא פליג עלי' דבאמת חיישינן לאיקרי וכתב א"כ חיישינן דילמא אמר לעדים שלא יזכו בפי' מעכשיו אבל בגוף הדין דעבחז"ל מודה רבא ואין כאן ראיה דהלכה כרב אסי ואפשר לומר דהתם שאני כיון דחיישינן לשתי כתובות וגם לחוש לאיקרי וכתב בהא וודאי אם היה סובר כאביי לא הוי פליג רבא דחיישינן בתרתי לשתי כתובות ואיקרי וכתב וכ"כ בעה"מ בהדיא שם דאתרתי טעמא קא סמיך וצ"ע בזה:
כה אע"פ שבנו אומר. עסמ"ע ס"ק מ"ו והוא מהש"ס אבל התוס' שם תמהו בזה דמה צורך לחשש זה הא באביו גופא יש לחוש דנתן מקודם לאחר במתנת ש"מ ואח"כ כתב ליתן לזה ולא נתן ועכשיו רוצה הבן שיחזירו לו ויוציא מיד הראשון שיאמר דחזר ממתנתו ולפעד"נ דוודאי כיון שכתב ליתן לו פשיטא דעכ"פ חזר ממתנתו של ראשון דהיאך יצוה לכתוב ליתן לזה כל שלא חזר מראשון א"כ נהי דחזר גם מזה מ"מ לא יפסיד לראשון דמהראשון חזר בו וא"כ יכול הבן ליתנו עכשיו לזה ואי דחזר ונתנו לאחר ממילא יוציא השני מידו של זה ומאיש קודם לזה הרי בכתיבה עכ"פ חזר בו כנ"ל בזה (כו (ויש אומרי' וכו' ואוחזין בו בשוה הרמב"ם והרי"ף השמיטו כל סוגית הש"ס וכתבו בפשיטות דלעולם חולקין וכתב ה"ה דהיה להם גירסא אחרת בש"ס דר"י פליג בפשיטות דלעולם חולקין וצריך לומר דמ"מ לא קשיא מברייתא דזה נוטל עד מקום שידו מגעת משום דהך ברייתא הוא ברייתא דר' תחליפא דמייתי בש"ס שם מעיקרא והוא גבי טלית ולגירסא זו אין כאן קושיא כלל דשאני טלית דגופו הוא הענין שדנין עליו וכל אחד מוחזק בשלו אבל שטר דאין גופו ממון כלל ועיקר התפיסה הוא בשיעבוד ובזה תופסין בשוה כי זה בלא זה פסול. אמנם נראה לפע"ד ליישב בפשיטות על דרך זה ושפיר היה לו גירסא שלפנינו והיה מפרש כפירש"י ממש והוא דוודאי יש להבין באמת מאי קושיא מברייתא דנשנית גבי טלית כנ"ל וצריך לומר כיון דהך קאי לרשב"ג דסובר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ולפי זה כשזה תופס בתורף אף שאינו יכול לקיים השטר על ידי העדים שחבירו תופס בם מ"מ הלוה מודה שכתבו ואין צריך קיום כלל וכן פירש"י התם בהדיא וכמו כן אותו התופס בטופס אף דזה כתב בשיטה אחרונה ואין למדין הימנו מ"מ היינו דוקא לדידן דקיימא לן דהודאת לוה לא מהני ויכול לומר פרעתי במיגו וכ"ש דאינו מועיל ללקוחות אבל לרשב"ג כיון דסבירא לי' דמועיל הודאת לוה ושוב אינו נאמן פרעתי ואין צריך לקיימו ואפי' ללקוחות לא חיישינן לקנוניא כדמוכח בש"ס דמחלק בין שטר דאית בי' זמן וקשה הא אינו מקוים ולא גבי משעבדי וע"כ משום דקיום שטרות דרבנן וכשהלוה מודה לא חיישינן א"כ בשיטה אחרונה ג"כ דעיקר החשש שהעדים הניחו חלק שיטה והוא זייף וכתב א"כ כמו דלא חייש בכל השטר שזייף היה ברותה שיטה וכיון שהלוה מודה הך שיטה מועיל כמו תורף רק דבתורף יש בו זמן עדיף בזה ושמין זמן זה אבל לדידן דקיימא לן צריך לקיימו א"ל אף שהלוה מודה לא יועיל זה בלא זה כלום א"כ חולקין בשוה לעולם וזה ברור ולק"מ ומיושב קושית התוס' שם לרש"י [ובתומים כתב כעין זה אבל סיבב בדברים אחרים רחוקים מן האמת ולפי הנ"ל אתי שפיר בפשיטות ולק"מ]. שוב הראו לי בהגהות הגאון מווילנא זצ"ל ברא"ש שם שכתב וז"ל לשיטתו שמפרש כפירוש התוס' כמ"ש אין התורף וכו' אבל הרי"ף השמיטו משום דסבירא לי' כפירש"י וכן הרמב"ם עכ"ל וברור שכיון למה שכתבתי והנה הטור כתב אפילו יש בו נאמנות דהורע כח הנאמנות כיון דנפל ולא ידעתי למה הוצרך לזה דבעלמא כשהשטר ביד המוצא צריכין להך סברא אבל לא כשהלוה תופס בו א"כ אם היה הכל בידו לא היה מועיל הנאמנות א"כ בתופס חציו יחלוקו ואדרבא הכא לא איתרע כלל דהא המלוה אומר שהוא הוציאו להפרע ולוה תפס בו ואפילו אי נימא דכוונת הטור להשמיענו אפילו הנאמנות ביד המלוה בעצמו אבל מ"מ לא היה צריך לטעם זה וצ"ע. ונראה דכמו דאמרינן דשמין שטרא דאית בין זמן כמה שוה והיינו דשטר בלי זמן כשר וכל דבר שהשטר כשר בלעדו שמין אותו א"כ ה"ה בנאמנות שמין הנאמנות דשטר כשר בלי נאמנות ובוודאי אינו דומה שטר בנאמנות לשטר בלי נאמנות וצ"ע כיון שהזכירו נאמנות למה לא הזכירו השומא בנאמנות כמו בזמן:
כז יש מי שאומר שגובין בו. והראב"ד השיג עליו ונראה מדבריו שהבין דעת הרמב"ם אפילו כבר נודע פסולו בב"ד אם החזירו מוחזר וכן נראה מדברי בעה"ת שהקשה על הרמב"ם מהך דגט ושחרור דאמרינן לי' אייתי ראיה ש"מ דהבין דעת הרמב"ם אפילו נראה בב"ד ואפשר שיצא להם כן דאל"כ תקשי הא דפריך פ"ק דמציעא ד"ז נפל ליד דיין לא יוציאו עולמית מ"ש דיין ומשני הכי קאמר ואחר שמצא שטר שנפל ליד דיין פי' כתב בו הנפק אין מחזירין ולפי הנ"ל יש מקום לפרש בפשיטות נפל ליד דיין לא יוציאו המלוה עולמית אבל אחר שמצא שטר שעדיין לא נראה לדיין יכול להיות שיוציאו דאם החזירו מוחזר אבל בנפל לדיין שוב פסול לעולם אפילו הגיע ליד המלוה אינו יכול להוציאו לגבות בו וארווח לן בזה דר"י דפליג יש לומר דלא פליג רק דאפילו ליד דיין יכול להוציא ואם החזירו מוחזר אבל לכתחילה מודה דאין מחזירין ולא פליג רק אהא דקאמר לא יוציאו עולמית דהרי הוא בחזקתו (וזה הוא טעמו של הרמב"ם דהשטר בחזקתו ע"ש] ולא קשיא לר"י מברייתא דמצא כתובה ומזה דייקי דסובר הרמב"ם דאין חילוק כלל וכבר כתבתי לעיל ליישב קושית בעה"ת על הרמב"ם בפשיטות ע"ש בס"ק כ"ג:
כח אומדנות ע"ש בטור שהאריך בזה ומוכח שם מדבריו דהא דאמרינן בקובע זמן אין אדם פורע ת"ז לאו דוקא אלא אפילו נתחסד עמו אח"כ והרוויח לו זמן שייך חזקה זו ותמהני על מהרשד"ם בתשובה סימן ר"ח דכתב בפשיטות דבזה לא שייך חזקה ואף שכתב שם ביתומים מ"מ כ"ש הוא עצמו דהא יתומים גריעי לענין יומא דמישלם זמני' כדלקמן סימן ע"ח וכיון דליתומים כ"ש הוא עצמו יכול לטעון והש"ך סימן ע"ח השיג על מהרשד"ם ולא זכר דברי הרא"ש הללו וע"ש שהארכתי בביאור דין זה: (כט) בזמן שהמלוה מודה עסמ"ע ס"ק נ"ח והש"ך ס"ק מ"ט השיגו וגרם לו זה שלא עיין בדרישה ושם כתב בהדיא דהך מיגו דקלי' ומצנע אינו מועיל רק בלא הוחזק בב"ד ודוחק לאוקמא בלא הוחזק דוקא ע"ש גם הך תירוץ דאי בעי מחיל כתבו שם רק דכתב דאפילו למ"ד לקמן בסימן פ"ו דאינו יכול למחול מ"מ הכא שאני דלא חיישינן לפסידא דב"ח והיינו כמו שכתבתי לעיל בסימן מ"א ס"ק י"ט בשם הריטב"א דיש חילוק בין מניעת טירפ' ללקוחות שנוטלין מהן שדה שכבר זכו בה הלכך למניעת טירפ' לא חיישינן רק בוודאי ולא בספק כיון דאינו רק חשש דהשובר מסייע ולא נשאר בזה רק תלונת הש"ך על מה שכתב הסמ"ע דאם הלוה מודה דאין מחזירין למלוה דחיישינן לקנוניא כיון דאיתרע בנפילה ובזה לכאורה יפה הקשה דאדרבא השובר איתרע והשטר בתקפו ולמה לא נחזירנו למלו' בהודאת לוה ויש שתרצו משום דאמרינן אם היה ביד המלוה בלי פרעון היה נזהר בו שמא יאבד ולא יוכל לגבות כשימצאנו הלוה [כ"כ בתומים ולא היה לו לומר כן כי זה וודאי לא יחוש לנפילה דיחיד רק אפילו ימצאנו אחר כל שלא יודה הלוה יהא מונח] וע"כ דבאמת נפרע לכך לא חשש לשמרו ואין זה נכון חדא דלשון הסמ"ע מורה דהשובר איתרע ועוד דא"כ במלוה מודה ללוה למה ניחוש הא לא איתרע כלל ואדרבא אינו לא נפרע לא היה המלוה מאבדו והיה נזהר בו וע"כ דנפרע אלא וודאי דאמרינן להיפך דכל דבר שאינו כלום אינו נזהר בו והמלוה אינו ירא כלל שמא יאבד וימצאנו אחר. אבל לפעד"נ דכוונת הסמ"ע בפשיטות והיינו דקשיא לי' קושית הש"ך גופא למה במלוה מודה מחזירין ניחוש שמא יחזירנו למלוה וע"כ דלא חיישינן בזה לקנוניא ועל זה כתב הסמ"ע דדוקא אם לא איתרע השובר ע"י נפילה דהיינו במלוה מודה אז לא חיישינן לקנוניא דהא קול יוצא לשובר דנפל והוחזר בכשרות אבל עכשיו דאיתרע השובר ויהא מונח א"כ בלוה מודה אם נחזירנו שפיר יש לחוש לקנוניא דהואיל דאיתרע השובר שוב אינו ירא ממנו ומצוה להחזירו למלוה משא"כ היכי דלא איתרע מחזירין לו ואין לחוש לקנוניא כיון דנודע השובר ולא איתרע כנ"ל ובתומים האריך והקשה דניחוש למעמד שלשתן. ובאמת מה שתרצו התוס' שם בכתובה שייך ג"כ כאן ע"ש אך הא קשיא מה שהקשנו לעיל סי' ס' ס"ח דלמ"ד שם דאם המלוה מודה לפני עדים שהשטר שנכתב על שמו שייך לפלוני והוא שלוחו של פלוני והשטר ביד פלוני גובה בי' בלי ע"מ רק אם חב לאחרים לא מהני הודאתו והשתא הכא נהי דבכתובה שפיר אין לחוש לכלום כמ"ש בש"ס דאיתא לשמואל וכן שמא חייב לאחרי' לא חיישינן כמו שכ' הסמ"ע והש"ך וכמו כן אין לחוש שמא מכרה בהודא' לפני עדי' כנ"ל בסי' ס"ד בכתוב' פשיטא דלא שייך זה אבל בשט"ח פשיטא דיש לחוש דמכרו כנ"ל בהודאה לפני עדים שהשטר של פלוני והיא היה שלוחו וכתבו על שמו ואז מהני מחילה כמבו' לעיל סי' ס' שם והשתא אם נחזיר השובר וזמן השובר קדם להודאה זו א"כ לא תועיל ההודא' לחוב לאחרי' אבל עכשיו דלא נחזיר השובר שפיר תועיל ההודא' כיון שמכר השט"ח ויגבה בו והנה הט"ז תירץ דאין לחוש בחב לאחרי' דמ"מ לא יגבה אפי' אם יהא כדין יהא מונח ולא הבנתי דא"כ בש"ס דפריך וניחוש שמא מכרה ג"כ נאמר כן דמ"מ אותו הלוקח לא יוכל לגבות כתובה דהבעל יאמר ממני נפל וע"כ דבמכר מודה הט"ז דשייך הך חששא א"כ אף הנ"ל קשה אפי' לתירוץ הט"ז אבל דבריו צ"ע דוודאי יש נ"מ בין יהא מונח או דמחזירין ודו"ק: וע"פ הדברים הנ"ל יש מקום נכון ליישב סוגית הש"ס ב"מ גבי מצא שטר חוב דפריך מעיקרא אהא דכותבין שטר ללוה ומשני רב אסי בשטרי הקנאה ואביי משני עבחז"ל וקאמר משום דקשיא ליה לאביי מתניתין לאיקרי וכתב לא חייש לכך משני כך והדבר תמוה דהא לאביי פשיטא דקשיא מתניתין דליכא למיחש למידי ואי דחיישינן לפרעון א"כ לרב אסי נמי נימא כן [וע"ש בתוס' ובהרא"ש ועיין מ"ש לעיל סימן ל"ט] ועוד דהא בס"ד לא ידע דחיישינן לפרעון דאח"כ הוא דמסיק לה ע"ש גם קשה דפריך ממשנה מצא שוברים ולא פריך מיד מהך משנה גופא ובפרט דהשתא מיירי בה דקאמר דלאביי לא ניחא תירוץ רב אסי מכח המשנה ומיד הוי ליה להקשות ולאביי מי ניחא וליישב דחייש לפרעון והוא תמוה לכאורה לכן נראה דהנה הרשב"א הקשה שם אהא דמשני בתר הכי דחייש לפרעון דאמאי לא קאמר דחייש שמא כתב ללות ולא לוה כלל ותירץ חדא דעדיפא ליה לאוקמא אפילו בשטרי אקנייתא ועוד דלאביי אפילו לא לוה כלל כל שאומר עכשיו תנו נשתעבדו נכסיו למפרע ואין כאן קנוניא ע"ש הובא בא"ז שם והרי לך שני סברות דלתירוץ ראשון נאמר דלאביי נמי לא מהני עכשיו כשנפל ואינו בידו לזכות לו למפרע כיון שכבר נפל בטל הזכות שהרי אם היה רוצה לשעבד לו היה יכול לכתוב שטר אחר למפרע א"כ כי נמצא נמי כבר נתבטל הזכות ומ"מ כותבין שטר ללוה דאין להם לחוש לכלום רק עכשיו בנפל נתבטל א"כ אין מחזירין לו ופשיטא שאין להם לחוש שמא יאבד וימצאנו אחר ויחזיר לו] וסברא שניה של הרשב"א דלאביי אפילו נפל ממנו כל שנמצא עדיין הרשות בידו לזכות לו למפרע אפילו לא לוה ובשני סברות הללו נחלקו בס"ד ובמסקנא והוא דבס"ד הוי סבירא ליה בפשיטות דאביי לא ניחא ליה תירץ רב אסי דלאיקרי וכתב לא חיישינן לכך משני הוא עבחז"ל וזהו בלא נפל וישנו בידו ממחילתו לכך כותבין שטר ללוה וכו' אבל בנפל ממנו כבר נתבטל ואפילו נמצא כל שאינו בידו שוב אין כח בו לזכות אותו שטר למפרע הלכך במתניתן שפיר קתני אין מחזירין דחיישינן שמא לא לוה [כקושי' הרשב"א הנ"ל] ועל זה מקשה לי' מהך ברייתא דקתני שחיישינן שמא כתובים היו מבואר מזה דבאינו מודה אין מחזירין ובאמר תנו מחזירין והשתא מקשי אי נימא כהנ"ל דבנפל לא אמרינן עבחז"ל למפרע א"כ קשה למה באמר תנו נותנין נהי דבכתובה לא חיישינן לקנוניא דאיתא לדשמואל כנ"ל אבל בשובר שטר עדיין יש לחוש כהנ"ל כמבואר לעיל סימן ס' ס"ח א"כ למה באמר תנו נותנין וע"כ דנימא דה"מ בשטר שנפל לא מהני עבחז"ל אבל בשובר מיד הוי מחילה ואפילו נאבד אח"כ [וכמו שבאמת סובר הטור לעיל סימן ל"ט] א"כ למה ניחוש לנמלך מה בכך הא עבחז"ל ובשובר לא איכפת לן דנפל דאל"כ כי אמר תנו נמי כנ"ל ועל זה משני דאפילו בשובר לא מהני עבחז"ל להיות מחילה מיד ובעינן דוקא מטי לידי' ואז זוכה למפרע ולפי זה ע"כ צריך לומר דעכשיו דנפל דחייב מודה ג"כ מארי מטי לידי' ומועיל ואפילו נפל דאל"כ תקשי כי אמר תנו מאי הוי כנ"ל ושפיר מקשה ממצא שט"ח דליכא למיחש למידי דהא אמרת עבחז"ל אפילו נפל ומיושב הכל על נכון ובזה יובנו דברי הראב"ד הובא שם בא"ז אהא דקאמר ה"מ היכי דמטי שטרא לידי' פי' כגון שחייב מודה וכיוצא בו כתב הראב"ד ז"ל עכ"ל שם ויש להבין מה ביקש הראב"ד בפי' זה הא לפי פשוטו הכוונה דמשני אדעלמא דה"מ דעבחז"ל רק במטי לידו דהיינו שמסרו לו אח"כ וברור דכיון להנ"ל דעיקר התירוץ הוא דאפילו חייב מודה מועיל לאביי דהיינו בנפל דאל"כ לא תירץ כלום דקשה הא אמר תנו נותנין ואמאי ניחוש כנ"ל וע"כ דבשובר לא בעינן מטי לידי' ועל זה פי' הראב"ד דכוונת התרצן השתא דמועיל מטי לידי' בחייב מודה לכך אם אמר תנו נותנין דחשיב מטי לידי' והשתא שפיר מקשה ממשנה דמצא שט"ח: