תפארת יעקב חושן משפט חלק א· רבי יעקב גזונדהייט
על חו"מ סימן ס
א שמכרם או נתנם הד"מ כתב דמתשובת הרא"ש כלל ע"ט משמע דבמתנה לא שייך תקנת השוק והש"ך השיגו דהתם בשט"מ מיירי דאפי' במכר לא עשו בו תקנת השוק ובאמת איני יודע אם דעתו דבמתנה שייך תקנת השוק א"כ מ"ש שט"ח דאי משום דלא שכיח בשלומא מכר לא שכיח העסק מכירת שטרות אבל ליתן מתנה מאי נפקא מינה מתנה אחרת או מתנה שנותן לו שטר ומזה דייק הד"מ דוודאי מכר לא שכיח מצד שהוא שט"ח אבל מתנה מצד מתנה לא שכיח ולא עשו בזה ת"ה אפילו. בחפץ דעלמא אמנם נראה דמ"מ אין כאן ראי' כלל והוא דוודאי מתנה לא שכיח שיתן אדם לחבירו מעות רק חפצים כי מעות נרא' דרך בזיון כמו צדקה הלכך שיתן לו השטר הוי כמו מעות ולא שכיח: (ב) מפני תקנת השוק נחלקו בזה המבי"ט והרב ב"י בב"ח מאוחר שקדם וגבה אם שייך בזה ת"ה והש"ך האריך להסכים עם המבי"ט וראיותיו מהך דלקמן סי' שנ"ו ובאמת הרב הש"ך דרש המלות ולא הטעמי' כי אין תק"ה דכאן דומה להך ת"ה דלקמן סי' שנ"ו דהתם אין הכוונה לתקן השוק דאל"כ לא יקנה שום אדם חפץ מחבירו דאטו כ"ע חשידי בגנבי ובשביל שאחד יקנה מן הגנב שוב לא ירצה שום אדם לקנות וכבר נשמר רש"י ז"ל עצמו פרק הגוזל ומאכיל דף קט"ו ע"א מפי' זה וז"ל שם בד"ה תקנת השוק על שקנאו לוקח בשוק בפרהסיא לא הבין בו שנגנב עשו לו תקנה שישלם לו בע"ה מעותיו עכ"ל. הרי שפי' בהדיא דהוא בשביל לוקח שקנה בשוק ולא ידע אבל הכא הפי' תקנת השוק לתקן השוק דהדבר יש לו קול כמו קרקע כיון ששיעבד לו מא"ק רק כיון שהם כותבין כן שום אדם לא ירצה לקנות ובטל השוק וזהו ההפרש בין זה לזה דהתם כל שלא הפסיד הלוקח שהוא מחזיר לו מעותיו או שקיבל במתנה או בחובו שום אין מקום לחוש לתקנת השוק אבל הכא דהתקנה הוא לתקן השוק וגם במתנה כיון דהוי ליה הנאה שייך תקנת השוק הילכך במכר אפילו החזיר לו המעות או במתנה מ"מ שייך תקנת השוק דשום אדם לא ירצה לקנות ולא יוכל ליתן כיון שירא מב"ח דהכל כותבין כן אבל בב"ח לא שייך תקנת השוק כיון דלא שייך דהוי ליה הנאה לסברת ב"י אבל התם פשיטא דטפי שייך תקנת השוק בב"ח ממקבל מתנה דהוא יפסיד חובו ומקבל מתנה לא מפסיד כלום כיון דכל התקנה בשביל שלא יפסיד הלוקח שלא ידע אבל הכא בוודאי ידע רק התקנה שלא ירצה לקנות ולא ליתן ובטל השוק שפיר טפי שייך במתנה מב"מ מאוחר ודו"ק כי זה ברור וממילא בטלו כל ראיותיו של הש"ך ומה שכתב דב"ח מאוחר נמי הוי ת"ה דהיה לו הנאה במה שהלוהו לאו מילתא היא דהא הראשון נמי הלוהו ומ"ש זה מזה גם עיקר תק"ה לא שייך בזה כלל דכי בשביל שיכול לתפוס קודם על סמך זה ילוהו כיון דבלי תפיסה ב"ח מוקדם קודם. ובאמת מתחלה חשבתי דדעת המבי"ט באמת דגם בלי תפיסה כיון דבלא שיעבד מא"ק חולקין תרווייהו כמו שכתב הסמ"ע ריש סימן ק"ד א"כ אפילו שיעבד מא"ק משום תקנת השוק יחלוקו דאל"כ לא ירצו להלוות ומה נ"מ דתפס או לא תפס דכי על זה מלוה מעותיו שיתפוס רק דהמבי"ט טפי קמש"ל דאפילו נגד הכל עשו בו תקנת השוק. אמנם הש"ך השיג על מהר"י בן לב שכתב דאל"כ מא"ק למאי איתא וכתב שדבריו תמוהין דנ"מ אם ביד הלוה גובה המוקדם מבואר דסובר דביד הלוה כ"ע לא פליגי דהמוקדם גובה ובאמת לפי הנ"ל המבי"ט חולק גם בזה כנ"ל [גם בלא"ה יש לתמוה על הש"ך דבסימן ק"ד השיג על הסמ"ע דמיני' יש דין קדימה במטלטלין כל שלא תפס וכאן כתב דנ"מ מיני' וקשה למה לי שמא"ק בלא"ה כל שלא תפס יגבה הכל וע"כ דסובר כהסמ"ע] וברור דהרב מהר"י בן לב הבין דהמבי"ט ע"כ חולק אפילו במיני' דאז יש מקום קצת לתקנת השוק דעכשיו שפיר ירצה להלוות כיון דהוא לא גרע מב"ח ראשון אבל אם יודה במיניה מה מקום יש לתקנת השוק בתפס דלא על זה מלוה מעותיו שיוכל לתפוס ומה שהקשה הש"ך דנ"מ בשטרות ג"כ לק"מ דהא עיקר הטעם בשטר דלא שכיח א"כ ממילא לא שייך לומר דעל זה יכתבו מא"ק גם עיקר דברי הש"ך שכתב משום דהוי כמאן דלא כתב לענין טריפ' ג"כ ליתא דהא מצינו לענין טריפ' ג"כ דלא שייך תקנת השוק טורף כמו שכתב המחבר:
ג שט"ח על אחר. ויש להבין דהא כל תקנת השוק הוא רק להשוות מטלטלין אגב קרקע כמטלטלין דעלמא ואף דכתב מא"ק כיון דהמנהג שאין גובין הי' הכוונה רק לשטרות או מיני' או לב"ח מאוחר כמו שכתב מהר"י בן ליב הביאו הש"ך ס"ק ח' א"כ כאן דבלי מא"ק פשיטא כיון דקיימא לן שדר"נ אינו יכול למחול א"כ הגע עצמך אם הי' מוחל ללוה בעצמו השט"ח לא הי' מועיל ועכשיו דמכרו אותו לאחר יועיל סוף סוף משועבד מדר"נ והא וודאי ליכא למימר דמשום תקנת השוק הפקיעו שדר"נ ועוד דא"כ אם נתנו ללוה בעצמו נימא ג"כ תקנת השוק דמ"ש הוא או אחר וברור דלא עשו תקנת השוק רק שלא יהא מטלטלין כקרקע א"כ הכא מה בכך דמכרו ונתנו לאחר ולא הוי כקרקע מצד מטלטלין גופא לא מהני דמשועבד מדר"נ וברור דהכא מיירי באופן דלית בי' משום שדר"נ כגון דהי' לו נכסים בשעה שנתן לזה או לא הגיע זמנו עדיין כמו שכתב הר"ן פ"ב דכתובות דיכול למחול ויפה דייק הש"ך ס"ק ט' דשטרות משתעבדי באגב ודלא כהתומי' ס"ק ג' ודו"ק: (ד) חמש שנים אבל רש"י פרק הניזקין חולק דחמש שנים הוי קצובין והרמב"ן והרשב"א טענו עליו מהא דאיתא ריש פרק אע"פ דתקנו מעה כסף תחת מעשה ידי' דקייצי ולא מזונות דלא קייצי (וצריך לומר דהרמב"ן דייק דרש"י ג"כ ע"כ סובר דבעינן קצבה למטה כמו שהוכיחו התוס' כתובות נ' בד"ה מאי עלויא דאל"כ פשיטא דלק"מ דהתם משום דאין קצבה למטה נגעו בה] וביאור דבריהם דהא שם הכוונה ע"כ דלא קייצי המזונות בעצמותן לא מצד הזמן דאי מצד הזמן גם מעשה ידי' לא קייץ וע"כ דגם מצד המזונות בעצמותן לא קייצי ולא שייך לומר דחכמים יתקנו נגד זה מעשה ידי' כיון שאינו ידוע ערך זה ואיך העריכו כנגדו מעשה ידי' וא"כ לרש"י דמזונות בעצמותן קייצי כל שידוע הזמן א"כ באותו הזמן שהיא חייבת משקל שני סלעים ביהודא גם מזונות קייצי בערך זמן זה ולפי זה לא ידעתי מאי הי' כוונת הש"ך בתירוץ ראשון כי לפי מה שכתבתי בכוונת הרמב"ן לא תירץ כלום ותירץ השני ג"כ לאו כ"ע מודו בה כמבואר לקמן דהרבה פוסקים חולקין דחייב ברפואתה ג"כ גם היאך פסיק ותני ניזונית מנכסים משועבדים והא אי קיבל עצמו גם רפואה אינה ניזונית מנכסים משועבדים: אבל באמת תמהני מאד על הרמב"ן והרשב"א ז"ל דהא לק"מ לרש"י מהך סוגי' דהתם דוודאי פשיטא דמודה רש"י דאין זה קצוב לכל העולם שנאמר זה שקיבל חמש שנים ואחר שקיבל שניהם שווין דהיאך יעלה על הדעת לומר כן רק דכוונתו דכל מי שקיבל ה' שנים הוי לגבי אותו האיש קצוב כי יש לשום לפי ערכו מזונות ה' שנים ועיין בסעיף ג] אבל לכל אחד הוא קצוב בענין אחר וזה פשוט וברור א"כ שם דתקנו חכמים לכל העולם מעשה ידי' בשוה משקל חמש סלעים א"כ היאך אפשר דהי' תקנה זו נגד מזונות באותו הזמן דהא במזונות לאו כל אפין שווין ובמעשה ידי' הכל שווין ועיין באבן העזר סימן ע' דמזונות אשה כל אחד לפי ערכו ועולה עמו ואינה יורדת ע"ש לכך קאמר דמעה כסף תקנו שהוא הכל בשוה נגד מעשה ידי' דהכל שווין משקל חמש סלעים וזה ברור ולק"מ ויש לתמוה על הרמב"ן והרשב"א בזה ודו"ק:
ה לא נשתעבד להרמב"ם וכו'. כבר האריכו כל האחרוני' ביישוב דברי הרמב"ם הללו בדברים נכוני' אמנם בגוף הקושיא שהקשה הראב"ד מהך דפרק הנושא, לא ראיתי דבר מחוור גם מאין הוציא הרמב"ם דין זה וכ"כ הראב"ד וז"ל א"א רבותי הורו ולא ידעתי מאין הורו ומה שכתב בתומים דהתם שאני דאין זה מתנה כיון שמקבל תמורתו הנישואין והאריך בזה ובאמת מתחילה עלה בדעתי לומר כן אבל קשיא לי' מה שכתב הרמב"ם ומפני מה הנושא את האשה וכו' מפני שפוסק בשעת נשואין והרי זה דומה לדברים הנקנין באמירה משמע דלולי טעמא דרב גידל אמר רב אף בזה לא הי' משתעבד ובאמת מש"ס מוכח דמעיקרא דלא ידע דרב גידל ג"כ לר"י ניחא ומשתעבד א"כ לא הוי לי' לרמב"ם לתלות דין זה בדברים הנקנין באמירה אם לא שנאמר דהוי מצי למימר ולטעמיך והיינו תירוץ ה"ה לכן דבריו צ"ע [ומ"מ זה אמת במכר וכהאי גוונא ומיושבין שאר הקושיות כמו שכתב בתומים אבל הך דהנושא אינו מיושב]:
והנה לכאורה הי' נראה דהכרח של הרמב"ם ותירוץ ה"ה מוכרח בש"ס על דרך זה. והיא דוודאי אף דנימא דלית הלכתא כהרמב"ם והוראת רבותיו מ"מ פשיטא שאי אפשר לומר דדין זה אין מקום לטעות בו כלל ואם התנא משמיענו הפכו יקשה עליו פשיטא א"כ מאי מקשה לר"ל דהא פשיטא דמצי לאוקמא בגוונא דר"ל מודה בשטר גמור ואתם עידי ומה שפירשו רש"י ותוס' שם דא"כ קשה פשיטא מאי זו קושיא דהא גופא משמיענו דאף דהוי דבר שאינו קצוב מ"מ בשטר משועבד לאפוקי מהרמב"ם והוראת רבותיו והיאך נימא דהש"ס מקשה לר"ל דהוי פשיטא להו כ"כ דלא כהרמב"ם בזה עד שאי אפשר לומר דהתנא משמיענו זה וע"כ צ"ל דבאמת לא הוי מצי לשנוי הכי דדבר שאינו קצוב באמת לא נשתעבד כלל וה"ה דהוי מצי למימר ולטעמיך ודברי הרמב"ם ותירוץ ה"ה מוכרחין [ונראה שלזה כיון ג"כ הרב בעל גי"ת שהביא הש"ך והשתא לק"מ מה שהקשה עליו הש"ך]:
אך באמת יען כי בלא"ה יש להבין בסתירת דברי הרמב"ם פרק כ"ג מהלכות אישות לכאן ומה שהקשה הש"ך והגיה ברמב"ם ותמה בתומים על הגהתו ולפעד"נ ליישב הכל על נכון מוכרח אנו להאריך קצת והנה בתומים ביקש להוכיח דינו של הרמב"ם מהך סוגי' דגיטין ודעתו דהוא מחלוקת תנאים ואמוראים ור"י ור"ל לטעמייהו לא סבירא להו דין הנ"ל ולכך לא קשיא כלל מפרק הנושא ודבריו תמוהין דא"כ פשיטא דלק"מ לר"ל דמיירי באופן דגם לשיטתו מחוייב ותנא דמתניתין קמש"ל דלא כר' יוסי רק בדבר שאינו קצוב מחוייב ומאי קושיא לר"ל ופשיטא דא"א לומר בזה דאין צורך לאשמועינן מה דנחלקו תנאים ואמוראים בזה בעלמא לכן אין לדבריו קיום בזה אבל לפעד"נ דהרמב"ם הוכיח דינו מסוגי' הש"ס פרק הנושא כמו שאבאר דפריך התם לר"ל דקאמר פטור ממתניתין מאי לאו כי האי גוונא ופירש"י ותוס' בלא שטר גמור רק כהך מחלוקת דנחלקו ר"י ור"ל ומשני לא בשטרי פסיקתא וכרב גידל אמר רב וכו' והשתא קשיא לי' לרמב"ם דהא פשיטא דמה שתירץ לא בשטרי פסיקתא הכוונה לא כמו שחושב מעיקרא רק דמיירי באמת בשטר גמור דר"ל מודה דליכא למימר דמיירי בהך גוונא גופא דס"ד מעיקרא רק דמשני דהכא שאני דמודה ר"ל דמהני כרב גידל א"כ קשה חדא היאך קאמר לא בשטרי פסיקתא הא מיירי בהך גוונא גופא והוי לי' למימר שאני הכא כרב גידל ועוד קשה דהא רב גידל קאמר עמדו וקדשו וכתב הכ"מ פרק כ"ג מהלכות אישות בשם הרב"ש סימן שמ"ה דמשמע דוקא בשעת קידושין כך הדין א"כ היאך אפשר דמתניתין מיירי בלי שטר כלל ומשום דר' גידל הא במתניתין לא מיירי בשעת קדושין דקתני הנושא את האשה והוי לו לומר המקדש וברור דהכוונה בשטר וכ"כ הכ"מ להדיא פרק כ"ג מהלכות אישות דבשעת נישואין לא מהני הך דרב גידל רק בשטר דוקא וזהו דמשני לא בשטרי פסיקתא והשתא תיקשי מה צורך לדרב גידל כיון דבלי שטר לא מהני ובשטר בעלמא נמי משתעבד ואכתי תקשי פשיטא ועכצ"ל דבעלמא אפילו בשטר לא נשתעבד כהאי גוונא דמתניתן דהוי דבר שאינו קצוב רק משום הך דר' גידל מועיל כאן בשטר ומ"מ בלי שטר לא מהני כיון דאינו בשעת קידושין וזה שדקדק הרמב"ם פרק כ"ג מהלכות אישות דדוקא בשעת קידושין אבל שלא בשעת קידושין עד שיכתוב שטר כמו שיתבאר בהלכות מקח וממכר והיינו כמו שכתב שם פי"א מהלכות מכירה דהמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא נשתעבד אפי' בשטר ומפני מה הפוסק עם בת אשתו מהני שפסק בשעת נישואין והדבר דומה לדברים הנקנין באמירה פי' כמו דשם מהני בלי שטר ה"ה בנישואין בשטר אף שאינו דבר קצוב ודבריו הם ממש דברי הש"ס שאי אפשר לפרש רק על דרך זה כנ"ל ודברי הרמב"ם מוכרחין ומעתה לפי זה ממילא מה שכתב הרמב"ם אח"כ דבשטר טורף משעבדי ע"כ ט"ס הוא כמו שכתב ה"ה והש"ך דהא מעיקרא אוקמה בפרק הנושא בשטר ומ"מ מקשה אח"כ ממשנה ומשני בקנו מידו וקשה כיון דבלא"ה מיירי בשטר מה צורך לקנין וע"כ דבשטר לא מהני לטרוף משעבדי בלי קנין ומה שתמה בתומים על הגהה זו דא"כ מנין לו להרמב"ם כלל דשטר מועיל אפילו לבנ"ח לק"מ דזה מוכח להדיא בש"ס דמוקי לה בשטרי פסיקתא ומהני בדבר שאינו קצוב כמו שכתבתי וזה ברור ונכון ונראה לפע"ד דמה שתלה הרמב"ם הוראה זו ברבותיו אף דלפי הנ"ל מוכרח הוא בש"ס רק בקנו מידו דבש"ס לא מוכח רק בשטר לא מהני בעלמא אבל בקנין אפשר דמהני דהא חזינן דלגבי משעבד מחלקינן בהכי וזה שכתב הרמב"ם דלבנ"ח אין חילוק בין קנין לשטר ובעלמא אפילו קנין לא מהני וכן הורו רבותיו אבל גוף הדין מוכרח בש"ס כמו שכתבתי והשתא וודאי אין כאן התחלת קושיא מה שהקשו דמעיקרא דלא ס"ד דר' גידל לר"י מי ניחא דהא כהאי גוונא מצינו בכמה מקומות ואחד מהם פאד"מ דפסקו הרי"ף ורמב"ם כר"ח דמחלק בין נו"ב ואפילו ר"מ לית לי' דיני גרמי בדיינא ובפרק עד כמה קאמר לימא תנן סתמא כר"מ ומשני בנ"ב מבואר דלר"מ אפילו בלי נו"ב ותירץ הרמב"ן שם דוודאי לס"ד דלא ידע דאיכא לאוקמא בנו"ב הוכרחנו לומר דלר"מ חייב אפילו בדיין דאל"כ מתניתן כמאן אבל למסקנא גם לר"מ בהכי מתוקמא וכ"כ כתב הרמב"ן במרובה גבי דבר ולא חצי דבר ע"ש והכא נמי בס"ד דלא ידע הא דר' גידל הוכרחנו לומר דמתחייב בדב' שאינו קצוב מהני דאל"כ מתניתן כמאן דלא כר"י ולא כר"ל אבל למסקנא דמשני כר' גידל וע"כ שאינו יכול לחייב עצמו באינו קצוב לר"י נמי בהכי מתוקמא דבהא לא פליג ר"י אר"ל כלל ולכך הביא הרמב"ם הך דר' גידל אף דקיימא לן כר"י והיינו משום דבר שאינו קצוב דבזו לא נחלקו כלל וזה ברור לפע"ד:
ו ואם חלה הניזון הש"ך כתב דהתוס' חולקין בזה ומ"מ העיקר כריטב"א מכח הירושלמי ובתומים הקשה, הא דפריך פרק הנושא אי הכי בנות נמי ומאי קושיא בנותיו דחייב ברפואה לא מהני קנין דלא הוי קצוב ובת אשתו דאינו חייב ברפואה מהני קנין דהוי קצוב ולק"מ דמה בכך דבנותיו חייב ברפואה מ"מ פשיטא דלא מיגרע גרע בזה דמ"מ קצוב הוא חוץ מרפואה ולמה לא יוכלו לטרוף משועבדים כלל דקתני בנותיהן ניזונין מנכסי' בנ"ח ודלרפוא' לטרפו למזונות לחוד ומה בכך דלרפואה לא נשתעבדו אמנם מהירושלמי פשיטא שאין ראי' דהא להחמיר בא ולא להקל דקאמר חלתה כמו שניסת והיינו דס"ד כיון שאלמנה צריכה לאכול לא יצטרך ליתן דמים ועל זה קאמר כמו שניסת דהתם וודאי הבעל נותן לה מזונות ומ"מ חייב הוא ליתן דמים ה"ה בחלתה א"כ כיון דכוונת הירושלמי להחמיר פשיטא דיש לומר דאם צריכה הוצאת לרפואה דחייב ליתן לה אמנם נלפע"ד להיפך דאדרבא הא גופא ראי' מן הירושלמי דוודאי אי נימא דרפואה אינה בכלל מזונות א"כ שפיר יש לומר דחלתה חייב במזונותי' כמו שניסת אבל אי נימא דרפואה בכלל מזונות א"כ היאך קאמר חלתה כמו שניסת דהא מה שהוא נותן לה לרפואה הא גופא הוי מזונות והרי הוא זנה ואפילו אם חלתה באופן שאינה צריכה רפואה כלל מ"מ כיון שעליו מוטל אז תחילה לרפואתה אף שהוא עולה הרבה טפי ממזונותי' התדירים א"כ מה בכך דעכשיו אינו אוכלת כ"כ הכל שלו כיון דגם ההיפוך מוטל עליו וע"כ דאינו חייב ברפואה כלל דאינה בכלל מזונות לכך חייב ליתן דמים וזה ברור לפע"ד ודלא כהתומים שדחה ראיית הש"ך מירושלמי מכל וכל ונראה ברור דאפילו החולקים דחייב ברפואה מ"מ בהא כ"ע מודים דאם ניסת או שהתחייב עוד אחר לזונה אינו בדין שאחד יתן לרפואה ואחד יתן דמי רפואתה דהיאך יעלה על הדעת דהיא תרוויח במה שחלתה דמי רפואתה וזה ברור לפע"ד (ז) כל ימי חייו או כל זמן שצריך וכו' וי"א לפטרה ר"ן פרק מי שאחזו בשנה אחת וכו' דין זה צריך בירור כי המעיין בר"ן פרק מי שאחזו וכו' וז"ל וכתב הרשב"א דבדיני ממונות כיוצא בזה אם אמר לו בית זה נתון לך במתנה על מנת שתזין את בני או את אבי ולא פי' לו זמן דלרבא צריך לזונו כל ימי חייהם ולרב אשי כמפרש יום אחד מיד דאיכא למימר דלכ"ע לענין ממונא סתם כמפרש כל ימי חייו ולא פליג רב אשי רק גבי גיטין דלצעורה קא מכוון והרי צערה יום אחד או שעה אחת והדבר צריך תלמוד ע"כ עכ"ל הר"ן והנה מבואר דאפילו הרא"ש דחולק פשיטא דמודה בזה להרשב"א דע"כ לא נחלק רק משום דיד בעל השטר על התחתונה אבל הכא אדרבא כיון דידו על התחתונה כל ימי חייו אמרינן וזה ברור. ונראה דגם, הרשב"א לא אמרה רק מטעם זה שהרי כתב דרב אשי לא אמר רק משום דלצעורה קא מכוון משא"כ הכא ולפי זה להיפך באומר לזון את חבירו סתם עדיף טפי מהך דרב אשי דפשיטא דיכול לומר ג"כ ליום אחד כוונתו רק כל כוונת הרשב"א אם הוא בא להוציא בזה נאמר דיש מקום לומר כל ימי חייו ויד בעל השטר על התחתונה ולכך תפס הרשב"א בדרך זה והרא"ש תפס דינו במקבל עצמו לזון סתם לכך כתב דאפילו לרבא התם מודה כאן דיש לומר סתם יום אחד דיד בעל השטר על התחתונה ואין כאן מחלוקת אמנם הב"י בא"ה סימן קי"ד כתב בשם הרשב"א דגם במקבל עליו לזון חבירו סתם הוי כל זמן שצריך וצריך לומר דהתם מטעם נדר אתינן עלה לכך הוי להחמיר לפי זה מה שכתב הרב ועירבב כל ימי חייו וכל זמן שצריך אין ענין זה לזה דכל ימי חייו לכ"ע יד בעל השטר לעולם על התחתונה והרשב"א והרא"ש מודו בזה רק בענין דהספק כל זמן שצריך ואז חייב כל זמן שצריך לקיים הנדר ואפשר דגם הרא"ש מודה בזה ועיין תומים שכתב ג"כ כנ"ל אלא שלא העתיק דברי הר"ן פרק מי שאחזו הנ"ל דמהתם מוכח להדיא דגם להרא"ש הדין כן ואין כאן מחלוקת ודו"ק:
ח ואין המלבושים בכלל מזונות בירושלמי פרק הנושא קאמר תמן תני בנן נוקבין וכו' ומתזנין מניכסי ותנו עלה ומתכסיין בכסותו והיינו דאף מלבושי' בכלל משמע דה"ה בבת אשתו דאל"כ מאי ענין זה לשם דמיירי בבת אשתו וכ"כ המפרש שם ותמה על הב"י בא"ה שנעלם ממנו דברי הירושלמי ובאמת לפי מה שכתב הרא"ש פרק הנושא לק"מ והמפרש שם שסתמה על הרא"ש ובאמת יש לתמוה על תמיהתו דדברי הרא"ש נכונים וברורים דהבין מה דשאלו בירושלמי מעשה ידי הבת למי קאי על המשנה בנן נוקבין דאי אהך משנה דבת אשתו מאי ענין שהביא הירושלמי משנה דבנן נוקבין לכאן דליכא למימר לאשמעינן דבבת אשתו מלבושים בכלל דהא באמת ליתא כמו שכתב הרב כאן וע"כ דלכך הביא המשנה כדי לישאל האבעי' מעשה ידיהן למי ועל זה פשיט מהך משנה דהכא נשאת הבעל זנה והם נותנין לה דמי מזונות מבואר דבת אשתו מעשה ידיה לה ה"ה בתו כשמת וכן איתא האבעי' בש"ס דילן פרק נערה דף מ"ג ושפיר תמה הרא"ש דבת אשתו שאני דחוב הוא לה משא"כ בתו וזה שכתב הרא"ש דבש"ס דילן פרק נערה מפרש הטעם למה מעשה ידה לעצמה אפילו בבתו כשמת והכי איתא התם באמת אבל לא מבת אשתו דלא דמי כלל וזה פשוט וברור בכוונת הרא"ש וזה המפרש לא ידעתי מה היה לו שנתחבט בכוונת הרא"ש ולפי זה ממילא גם הך דין הנ"ל לא מוכח מירושלמי דדוקא בבתו מלבושים בכלל ולא הביא הך משנה רק משום האבעי' דרוצה ליפשט ממשנה דהנושא אך באמת המעיין בירושלמי יראה דהגירסא הוא ומתכסיין בכסותי וכן הגירסא ברא"ש ולפי גירסא זו בלא"ה אתי שפיר דאין כוונת הירושלמי לומר מלבושים בכלל ואדרבא להיפך דבא לומר דהנוסח הוא ומתכסיין בכסותי דאם לא הזכיר בפי' כסות אין מלבושים בכלל מזונות ולכך הביא כאן להורות דכ"ש בבת אשתו דאין מלבושים בכלל ולפי זה האבעי' במעשה ידיה לא קאי כלל על הך משנה רק ענין בפני עצמה בבת אשתו מעשה ידיה למי ושפיר פושט מנשאת דמעשה ידיה לעצמה ולק"מ קושית הרא"ש וזה ברור:
ט פטור מחלקה. עש"ך דמ"מ חייב לשלם ליורשי' ולא נפטר רק מהבעל דהוי ראוי כמו שכתב הרשב"א שם ובאמת צ"ע על הרשב"א שכתב בפשיטות דפטור כיון דחייב ליורשי' ואף דיש לומר דהרשב"א מיירי שהיה הוא בעצמו קרוב האשה וקודם בירושתה רק הבעל קודם לכל אדם ועל זה השיב דלגבי בעל הוי ראוי וזוכה הוא מצד יורש אבל מ"מ קשה דעיקר חסר ברשב"א דהיה יורש ומכ"ש דקשה על הרב. לכן נראה לפע"ד דכוונת הרשב"א דוודאי אם מתה ויורשיה תובעים אותו אינו מחוייב כלל כמו שאמרו בירושלמי מתה כבר מתה וע"כ לא חלק הרשב"א בין מזונות סתם לסך קצוב רק לגבי בעל דמדקצב סך והיו יכולין לתובעו מיד בוודאי היה בדעתו שהבעל יזכה בהכל אבל לא בזכי' גמורה מיד דהא פסק לשניהם רק על חצי שלה יהא הוא כמו בעל בנכסי אשתו ועשה כן לטובת הבעל כיון שגם לו פסק מזונות בפני עצמו א"כ גם חלק האשה זכה לו אף שתמות יירשנה [אבל לא עכשיו שהיה לו ליתנם לגמרי אבל ליורשי' פשיטא שאינו חייב ומעולם לא היה בדעתו לפסוק לה מזונות שיירשו יורשי' שהרי להם לא היה רוצה לפסוק כלל רק לבעל זכה כיון שגם לו פסק ועל זה השיב הרשב"א כיון דבמתנה לו לגמרי לא זכה שהרי פסק בסי' לאיש ואשתו רק בתורת ירושה ואין הבעל נוטל בראוי וממילא פטור לגמרי והנה הט"ז האריך במי שפסק מזונות לבנו וכלתו ומת בנו אם חייב ליתן לכלתו תשלום מזונות ויש היו אומרים דאין להוציא נגד סברת ר"ת דאומדין דעתו דלא פסק רק שיהנה בנו והוא השיג עליהם ממשנה דהנושא דאפילו נתגרשה ומתה חייב לזון בת אשתו ואין לחלק דהכא כתוב להזוג דהא התם אפילו כתוב בת אשתו לא מהני דאל"כ הפיקחין למה היה להם לכתוב כל זמן שאת עמי היה להם לכתוב לבת אשתי ואין דבריו נכונים כלל דמ"מ פשיטא דיש לומר דכל היכי שכתוב להזוג אין מוציאין ממנו כסברת ר"ת ומ"מ במוחזקת מודה ר"ת כמו שתירצו התוספות על הך ברייתא דתורת כהנים ותם לריק כחכם זה הפוסק וכו' דמיירי במוחזק והשתא הך דהנושא פשיטא דיפה היו עושין דכותבין כל זמן שאת עמי דאז ברור שאין כאן שום חייוב במתה ונתגרשה ואפילו תפסה מפקינן מינה אבל בבת אשתו נהי דאין מוצאין אבל להיפך ג"כ אין מוציאין ואין כאן תימה על הפיקחי' שכתבו באופן שיפטרו לגמרי ולא יועיל שום תפיסה וזה ברור:
י המחייב עצמו בכנה"ג פסק דאם מת היורשין פטורין ותמה בתומים מדברי התוספות פרק אעפ"י ולזה הביא ראיה מדברי מהר"ם במרדכי ריש ב"מ לחלק בין אם תלה החייוב בתנאי ונתחייב מיד רק על תנאי אז היורשין חייבין ואם חייב עצמו בלי תנאי בדבר שלא בא לעולם ומת פקע חייובו והיורשין פטורין ע"ש ודבריו תמוהין דאדרבא מדברי מהר"ם שם מוכח להדיא להיפך בין קודם חזרה בין לאחר חזרה דקודם חזרה דרצה מהר"ם לפטור היורשין מטעם דהוי ס"ד דהוי דשלב"ל קשה הא שם הוי בתורת חייוב ויכול להתחייב אפילו בדבר שלא בא לעולם והיורשין ג"כ חייבין כיון שהיה החייוב מיד כסברת התומים וכ"ש לאחר חזרה דדייק רבינו מאיר מהך דהמפקיד דאפילו רבנן דפליגי אר"מ מודו דאם המקנה והקונה והדבר הנקנה בעולם רק תלה תנאי בדבר שלא בא לעולם דמהני והשתא מה צורך לזה אפילו אי נימא במכר ומתנה אפילו כהאי גוונא לא מהני מ"מ התם דהוי בתורת חייוב מהני וגם היורשין חייבין התם כיון דהחייוב מיד ותלאו בתנאי כמו שחילק התומים ומה צורך לו למהר"ם להמציא דבעלמא נמי מהני דלא מיקרי דבר שלא בא לעולם כלל תדע דהא מדברי התוספות פרק אעפ"י [כמו שהוכיח בתומים] מוכח דאפי' אי במכר ומתנה לא מהני מ"מ בחיוב מהני והיורשין חייבין כל שהוא בתנאי והחייוב מיד דאף דקיימא לן סימן כ"ט דיכול להתנות על דבר שלא בא לעולם היינו אם הדבר הנקנה בעולם אבל התם דידוע דהחתן אין לו כלל עכשיו א"כ פשיטא דבמכר לא הוי מהני ומ"מ בחייוב מהני ולאיזה צורך הוצרך מהר"ם להאריך בראיות להמציא דרבנן לא פליגי אר"מ היכי שהכל בעולם חוץ מהתנאי שתלה בו החייוב וע"כ צריך לומר או דמהר"ם פליג על המחבר דל"ש בין חייוב למכר ומתנה או דסובר דאפילו תלה החייוב בתנאי ונתחייב מיד מ"מ כל מטעם חייוב היורשין פטורין דלא כהתוס' הנ"ל:
אמנם בלא"ה דברי התומים תמוהין מאוד ואין מדברי מהר"ם שם שום ראיה דחולק על המחבר והוא דפשיטא דמה שהעדיפו חייוב ממכר היינו מצד דבר הנקנה שאינו בעולם אבל אם הקונה אינו בעולם אין חילוק כלל כמבואר להדיא לקמן סימן ס"א ס"ד בשטר שכתוב בו שנתחייב לכל מי שמוצאו ומצאו מי שלא היה ילוד בשעת שהתחייב עצמו לא מהני שאינו יכול לשעבד לדבר שלא היה בעולם אף שהוא בלשון חייוב והשתא כמו כן אם יהא הדין שאם תלה החייוב בתנאי בעינן שיהא הקונה והמקנה והנקנה וגם התנאי שתלה בו בעולם א"כ לא יועיל לשון חייוב רק לנקנה דגופו בעולם אבל לקונה ותנאי פשיטא שלא יועיל א"כ הוצרך מהר"ם להביא ראיה מפרק המפקיד דתנאי אין צורך שיהא בעולם כלל דלולי זה לא היה הוה מועיל חייוב כלל כמו לדבר שאינו בעולם דלקמן סי' ס"א הנ"ל:
אך אם באנו לדון בדברי מהר"ם יש להקשות כך דלאיזה צורך דיקדק מהר"ם דהתם הקונה והמקנה ודבר הנקנה בעולם והיינו העשרה זקוקים דהא אפילו לא היה דבר הנקנה בעולם מועיל התם כיון דהוא בלשון חייוב אך אם נדקדק כן פשיטא דמוכח חדא מתרתי או דחולק על המחבר או דסובר דבזה היורשין פטורין ודלא כהתוס' פרק אעפ"י וזה ברור. אך באמת אין זה קושיא כלל דמהר"ם קושטא דמילתא קאמר דהתם היה בעולם הגם דכל הטעם דחייוב מהני משום דאז דבר הנקנה בעולם כי בחיוב גופא הוא דבר הנקנה א"כ יפה כתב מהר"ם דהתם הכל בעולם או מצד חייוב וגופו בעולם או דהיה באמת בעולם ואינו חולק על המחבר כלל ולא מוכח מידי ועיין עוד בתומים דהביא קושיא בשם הכנה"ג אהא דקאמר יכיר למה לי דהא יכול לחייב עצמו בחייוב דמהני לכ"ע ותירץ הוא דנ"מ לענין מטלטלי דמטעם חייוב לא נשתעבדו לב"מ ולא נהירא כלל דזהו דוקא בחוב מעות דנכסיו הם בתורת שיעבוד ומטלטלי לא נשתעבדי אבל אם מתחייב ליתן לו שני חלקים מנכסים הרי הנכסים בעצמותן שלו הם ופשיטא דיגבה אותם לאחר מיתה והעיקר נראה לי בזה כמו שכתב במ"ל פרק י"א מהלכות מכירה בישוב קושיא זו ע"ש: (יא) או קיבל אחריות על כל נכסיו עש"ך ס"ק כ"א שהביא קושית הגי"ת דמדברי הרמב"ן מוכח דבאחריות חייב להעמידה בידו מצד האחריות ודחק הש"ך לחלק בין אם חייב עצמו בחייוב גמור באחריות או אחריות סתם ומלבד מה שיש לתמוה שלא זכרו הטור ומחבר והרב דבהכי מהני אבל בלא"ה לא יכולתי להבין דבריו כלל דהא מעיקרא כתב בעה"ת דאם מכר או נתן דבר שדה שיש לו רק באחריות שיעבד לו דאקני מהני וכתב דבזה השוו כל המורים דמהני והיינו דבשיעבוד הוי מתורת חיוב דמחייב גופו אלמא דכל מה דמהני אחריות בדבר שלא בא לעולם משום חייוב הוא ומ"מ אם מכר לו שדה שיקנה לא מהני אף דנתחייב באחריות מתורת חייוב. אמנם תמהני מאוד על האחרונים דהא בלא"ה יש לתמוה ברמב"ן שם שכתב וז"ל שהמוכר או הנותן מה שעתיד לקנות ושיעבד נכסיו וקיבל אחריות להעמידה בידו חייב להעמידה בידו ואי לאו גובה מהן מדין אחריות והוא שכתב דאקני באחריות וכו' ודאקני בכל דין חייוב ממון משתעבד הוא עכ"ל והדבר תמוה אם כוונתו שחייב להעמידה בידו מצד האחריות שהתחייב גופו מה צורך לדאקני באחריות אם שיעבד לו נכסיו שיש לו לאחריות שיעמיד בידו הנכסי' שיקנה ג"כ הדין כן כיון דהחייוב חל על גופו להעמידה בידו ונכסים שיש לו משועבדים לו עד שיעמידה בידו וברור דכוונת הרמב"ן לחלק דע"כ. לא אמרינן מנה אין כאן שיעבוד אין כאן רק אם המתנה והשיעבוד שני ענינים מחולקין כי המתנה על שדה זו והשיעבוד על שדה אחר אבל אם השיעבוד ג"כ על אותה שדה עצמה גובה מכח שעבוד אותה שדה עצמה וזה שכתב שאם מכר לו מה שיקנה ובאחריות שיעבד ג"כ דאקני א"כ אותה שדה עצמה שיקנה מחוייב הוא בתורת חייוב ג"כ מצד האחריות לכך גובה מהן מכח האחריות ולא שייך לומר מתנה אין כאן כיון שהשיעבוד על אותה שדה עצמה וטורף מתורת שיעבוד וזה ברור לפע"ד שהרי דיקדק הרמב"ן בפי' והוא שכתב דאקני באחריות מבואר דמטעם זה פסק כן אבל באחריות סתם כיון שאין האחריות על אותה שדה ואינו יכול לטרוף אותה שדה אפילו מצד אחריות רק שדה אחר שפיר אמרינן כיון דאותה שדה אינו יכול לטרוף גם האחריות של שדה אחרת אינו אבל אם טורף אותה שדה מצד האחריות בדין טורף וזה שכתב הרמב"ן וגובה מהן מדין אחריות והיינו כמו שכתבתי [ולשיטת הש"ך יש לפרש גם דברי הרב בהגה' שכתב אבל לא שיעבד עצמו להתחייב על דרך זה ואין צורך למה שכתב הסמ"ע ס"ק י"ח:
יב על התובע להביא ראיה. הש"ך והסמ"ע הקשו דברי המחבר אהדדי שפסק בסי' ר"נ להיפך דעל היורשין להביא ראיה ותירץ הש"ך דהכא המטבע אינה בעין לא שייך כאן נמצאו ואמת כי יש להביא ראיה לדבריו מלשון המחבר ששינה מלשון בעה"ת שכתב שצריך שיהיה ברשותו בשעת קנין ואם אין הדבר ידוע שהיה ברשותו בעת ההיא וכו' הרי שדיקדק שלא ידוע שהיה ברשותו בעת ההיא אף שאח"כ ידוע שהיה ברשותו והמחבר כתב שצריך שיהיה ברשותו בשעת קנין ואם אין הדבר ידוע שהיה ברשותו על התובע וכו' והשמיט בשעת קנין והיינו שצריך שלא יהא ידוע כלל שאם ידוע שהיה לו פעם אחת כאן נמצאו כאן היו אך באמת נראה לפע"ד ליישב בפשיטות דלא דמי להתם כלל דהתם השטר כשר בוודאי שהרי נתן לו מטלטלין ואז היה לו מטלטלין רק הספק על המטלטלין עכשיו שמא אז לא היה אותן המטלטלין אז שפיר מהני הך סברא דכאן נמצאו אבל כאן הטענה על השטר דחספא בעלמא הוא ומעולם לא היה שום חייוב כלל כי אם לא היה בשעת מעשה הזהו' השטר חספא בעלמא הוא לכך על התובע להביא ראיה ועיין בסמוך ס"ק י"ד:
יג אבל רבים חולקין. עיין בטור אחר שהביא דברי הראב"ד כתב וא"א הרא"ש ז"ל כתב פרק אעפ"י וכו' ע"ש ותמה הב"י דהא פשיטא דאין מדברי הרא"ש ראיה דבשיעבוד כ"ע מודו דגופו מתחייב ע"ש אבל המעיין ברא"ש שם ריש פרק אעפ"י יראה דמוכח להדיא כהראב"ד דהקשה שם היאך החתן יכול לחייב עצמו במאה ליטרין כיון שאין לו עכשיו כלל ותירץ מקודם בשם ר' אליהו דבשיעבוד יכול להתחייב דגופו משועבד והוא בעולם אחר כך תירץ בשם ר"ת דהוא מטענת הודאה כיון שמתחייב מאה ליטרין מודה דיש לו והודאת בעל דין כמאה עדים וכתב הרא"ש על זה דאין זה מספיק היכי שידוע לנו שאין לו והשתא הדבר מבואר דהיכי שידוע לנו שאין לו נתן הטעם משום [שיעבד גופו אבל באינו ידוע מודה לסברת ר"ת מטעם הודאה והיינו ממש כדברי הראב"ד דהא הרי"ף מיירי שאינו ידוע ומכחישים זה לזה ומהני להרא"ש מטעם הודאה:
יג דוודאי נתן באופן המועיל עש"ך דוקא בנתתי אבל באני נותן לא דאל"כ תקשי על פסק הרב סימן קי"ב ס"ג בהגה' דהמקבל צריך להביא ראיה ותמהני מאוד דהא בהדיא מבואר בתשובת הרא"ש שהביא ב"י סימן זה בכלל ל"ו דאפילו באני נותן הוי הודאה והיינו כיון שכתב לו אני נותן בוודאי יש לו דמי אין לו היאך נותן הא אין לו כלום וכן מבואר להדיא בדברי התוס' והרא"ש ריש פרק אעפ"י דכיון שמתחייב עצמו עכשיו הודה שיש לו רק דתירצו עוד דחייוב ושיעבוד שאני אבל עכ"פ מבואר דזה הוי הודאה והרא"ש לא ניחא ליה בזה היכי דידוע דאין לו אבל באינו ידוע פשיטא דמהני הודאה ומה שהקשו על הרב מהך דלקמן סי' קי"ב פשיטא דאין כאן התחלת קושיא ולא דמי להכא כלל דהתם אפילו בנתתי לא הוי הודאה כלל דהא באמת בשעת מתנה היה לו נכסים והשטר חל על אותן נכסים ואנן מספקא לן על הנכסים עכשיו אם הם אותן שהיה לו אז או שקנה עוד נכסים ומאי ענין זה להודאה ודוקא הכא דאם לא היה לו אין כאן מתנה כלל והשטר מעיקרא חספא הוא הילכך כשנתן לו בוודאי לאו חספא נתן לו והוי כהודה שיש לו משא"כ התם דבאמת היה לו וכי שייך לומר שהודה שהנכסים אלו שלאחר מיתה הם אותן שהיה אז וזה ברור
והשתא ממילא לא קשיא מה שהקשה בתומים ובספר בני יעקב דהא לקמן סימן ק"ץ קיימא לן דשטרי דידן הם שטרי קנין ולא שטר ראיה א"כ אינו מועיל נתתי ולפי הנ"ל לת"מ דהכא לאו מתורת נתתי אתינן עלה רק כיון דאם לא היה לו אין כאן מתנה כלל א"כ לאיזה צורך נתן לו ובוודאי לא לשחק בו נתן לו לכך הוי כהודאה דיש לו כמו שכתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ו וכמו שכתבו התוס' והרא"ש ריש פרק אעפ"י א"כ מה בכך דאינו שטר הודאה רק מקנה עכשיו מ"מ אם אינו ידוע שלא היה לו סמכינן על זה דהוי כהודה שיש לו ולכך בסי' קי"ב ור"ן דשטר המתנה היה אז בהכשר בנכסים שהיה לו אז לא זכר הרב כלל מהך דעה דכאן דלא שייך הודאה כלל כנ"ל וכל זה ברור לפע"ד:
טו ואם הודה לוי וכו' קשה לי על דין זה דהא קיימא לן מצא שובר ומלוה מודה יחזיר ולא חיישינן דילמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי משום דאיתא לדשמואל דיכול למחול כמו שכתב בעה"ת שער נ"ב דכמו דהדין בשובר אשה ה"ה בשט"ח והכי איתא להדיא בש"ס מצא שוברין ודייקינן הא אמר תנו נותנין ונתבאר לקמן סימן ס"ה והשתא תקשי מה בכך דאיתא לשמואל מ"מ ניחוש דילמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ובין הזמן מסר השטר לאחר בהודאה לפני עדים שהיה שלוחו בהלואה זו א"כ אינו מועיל מחילה ואם יחזרו השובר הכתוב מניסן פשיטא שלא יועיל הודאה זו לחוב לאחרים וע"כ צריך לומר דלא מהני הודאה זו שלא יוכל למחול רק במעמד שלשתן ואז לא חיישינן כמו שכתב התוספות פ"ק דמציעא גבי מצא שובר ע"ש ולפי זה צריך לומר דאפילו בכו"מ יכול למחול אפילו בכהאי גוונא כמו כל מוכר שט"ח דאל"כ אכתי יש לחוש ומ"מ צ"ע בזה כיון דהשטר הקנה לו בכו"מ למה לא יועיל הודאה שלא יוכל למחול ועכ"פ דינו של המחבר צ"ע והנה הט"ז הקשה אפילו חב לאחרים לא יוכלו לגבות בלי השטר כיון שהוא ביד ראובן והנה מלבד מה דבאמת אפילו בזה יש נ"מ כמו שכתב בתומים אבל בלא"ה משכחת לה בחייב ללוה עצמו שלוה ממנו בתוך זמנו דאז פשיטא דהוי חב לאחרים או באופן שכתבתי לעיל וכהנה רבות (טז) אפי' לא פירש עיין תומים דלכך השמיט המחבר מה שכתב בסי' קפ"ד בשם הרמב"ם דאם אמר למוכר שאינו כותב בשם אחר רק שלא ידעו שהוא הקונה שחייב לכתוב לו שטר אחר משום דדוקא מכר ע"כ הי' הכוונה לשטר אחר על שמו דאי דהי' ירא שהמוכר יאמר לאו בעל דברים דידי את הא מוחזק בקרקע ואי דהי' ירא מאותו שנכתב על שמו שלא יערער הא נאמן במיגו דכו"מ הי' לו ואבד דהרמב"ם פוסק כרבא דאין צריך להביא ראי' ובזה כתב ליישב דברי הרמב"ם דבש"ס אליבא דאביי קאי א"כ שפיר קאמר מהו דתימא שכיון מאותו שנכתב על שמו דהי' ירא מני' אבל לרמב"ם קשה פשיטא לכך הוכרח הרמב"ם לפירושו ע"ש שהאריך ואין דבריו נכונים כלל דהא פשיטא דאפילו במכר ולרבא ג"כ יש לומר דהי' ירא שלא יטרפוה ממנו ואז כשיחזור על המוכר יאמר לאו בעל דברים דידי את וכמו כן לא יוכל לחזור על אותו שנכתב על שמו כיון שאין לו ממנו שטר א"כ אכתי תקשי על הרמב"ם דהא תירוץ הש"ס אתי שפיר אפילו לרבא וכמו כן קש' להיפוך על פסק הרמב"ם מנין דהיה הכוונה לשטר על שמו כוונתו הי' שידעו העדים שהוא לקח השדה שיוכל לחזור על המוכר כשיטרפוה ממנו ולא יוכל לומר לאו בעל דברים דידי את ועכ"פ כיון שהמחבר פסק כהרמב"ם ממילא גם בהלואה הדין כן דשניהם שווין כנ"ל ובעיקר דבריו יש לתמוה גם כן דמ"מ היאך נכריח דהי' הכוונה שלו ליקח שטר מהמוכר על שמו דהא כמו שאינו ירא מאותו שנכתב על שמו כמו כן פשיטא שאינו ירא מן המוכר כמו שכת' הוא דמוחזק בשדה א"כ ע"כ דמ"מ רוצה בשטר על שמו א"כ מאי נ"מ דנימא דמן אותו שנכתב אותו על שמו רוצה או מן המוכר לכן אין לדבריו קיום בזה ומ"מ בעיקר הדין דבריו נכונים מטעם אחר כמו שכתב קודם דכל עיקר טעמו של הרמב"ם דכופין על מידת סדום וזה לא שייך רק במכר ולא בהלואה דלא ניחא לי' דליפש עלי' שטרא:
יז מחכירת הקהל עסמ"ע וש"ך ובתומים כתב דתליא בהך דלעיל סעיף ט' דאם שמעון מערער אין משגיחין בו אף שנכתב על שמו א"כ הכא פשיטא דלא עדיף מה שכתב מחכירת הקהל באם הי' הכל על שם הקהל נאמן כשהשטר בידו לכך צריך דוקא מנהג אבל המחבר נמשך אחר הרשב"א לעיל דשמעון זכה א"כ הכא אין צורך למנהג דבלא"ה כיון שכתב על שם הקהל נאמנים דשלהם הוא ואין דבריו נכונים כלל דלא דמי כלל להך דלעיל דהמעשה הי' דכ"ע מודים דראובן הלוה המעות והוא צוה לכתוב השטר רק שמעון אומר שזכה לו אז לא מהני כמו שכתבו בעה"ת וטור דאין זה לשון זכיה ולא לשון מתנה אבל שם בתשובת הרא"ש דהוא דינו של המחבר כאן לא לוה ראובן המעות כלל ואדרבא הוא אומר שהקהל נתנו לו לגבות חובו המגיע לו מן הקהל והם היו המלוים באמת א"כ כיון שהקהל מכחישין בזה ואין לו כו"מ אינו נאמן ולדבריו אי נימא דדמי לכאן מאי מועיל המנהג כיון שאומר שלוה והעלה על שם הקהל מאי מועיל מנהג ודוקא אם הקהל היו המלוים שפיר שייך לומר משום מנהג דאל"כ למה העלו על שם ראובן והי' זה סיוע לטענת ראובן אבל לפי הבנתו אין טענה במנהג כלל אמנם לפע"ד נראה דכוונת הרא"ש דוודאי לולא המנהג ג"כ אינו נאמן במקום אחר דיש לומר דבכונה העלה השטר על שמו לאיזה סיבה ולכך כתבו מחכירות לידע שהוא שלהם אבל בקהל לולא המנהג אין מקום לתרץ למה כתבוהו על שם היחיד דוודאי על שם הקהל עדיף טפי מיחיד והכל בכלל הקהל גם אותו יחיד לזה הוכרח הרא"ש לומר דהי' המנהג כך דגם הקהל הי' להם איזה סיבה להעלות על שם היחיד ואז דומה קהל ליחיד כנ"ל: