תפארת יעקב חושן משפט חלק א· רבי יעקב גזונדהייט
על חו"מ סימן נו
א שליש. עש"ך שהאריך להשיג על מהרש"א סוף פרק זה בורר והנה בגוף הדבר אי שליש נאמן במיגו או בלי מיגו אין רצוני לדבר בזה כלל דבזה נראה עיקר כהש"ך וגם כוונת מהרש"ל יש לפרש כן אמנם בעיקר הפי' בתוספות בענין איתחזק אי איתחזק מיד כמו שפי' הת"מ והראב"ן הביאו הש"ך לעיל סימן מ"ז ס"ק ה' אי איתחזק קודם ומשום מיגו למפרע גם מה שפירש הש"ך בתוס' והעלה דעדיף שובר שביד שליש מאלו היה ביד הלוה גופא בזה נראה לפע"ד שאין דבריו נכונים כמו שאבאר ומתחלה אבוא להשיג על קושיותיו של הש"ך והנה מה שטען דלפי מהרש"א צריך לומר דגם לתירוץ שני של התוספות צריך לומר באיתחזק ובאמת בתוספות מבואר דהוא רק לתירוץ ראשון ודבריו תמוהין מאוד דאדרבא מהאי טעמא ברור דכוונת התוס' באיתחזק היינו איתחזק מיד כמו שפירש הת"ח והראב"ן והשתא פשיטא דכוונת התוספות בפשיטות דבשלמא אם נפרש שהשטר והשובר יוצא מתחת ידי שליש א"כ צריך לומר דאיתחזק השטר בב"ד והיינו שהראה השטר עכשיו ואהא קשיא להו לתוספות מנא ליה להמקשה דהשטר איתחזק שמא לא הראה רק השובר ועל זה כתבו דמשמע דאיתחזק גם השטר כמו יוצא אחר חיתום שטרות דפשיטא שהמלוה מראה השטר בב"ד לגבות בו אבל אחר שפירשו אי נמי דהשובר לבד יוצא מתחת ידי שליש א"כ פשיטא דבלא"ה ע"כ איתחזק השובר דהא המלוה יש בידו שטר והשליש רוצה לבטלו בשובר וא"כ פשיטא שהוא מראה השובר בב"ד רק מעיקרא בשטר הכריחו לומר דמשמע באיתחזק משום דומיא ואדרבא אם נפרש כוונת התוספות דאיתחזק קודם א"כ מה זה שכתבו ומשמע באיתחזק דומיא דיוצא אחר חיתום דביוצא אחר חיתום גופא מה צורך לומר דאיתחזק קודם הא לא שמענו רק שנתחזק עכשיו שהוא תובע בו וכמו כן בסמפון ביד הלוה וברור דכוונת התוס' דאיתחזק עכשיו כפי' הת"ח הנ"ל. גם מה שפירש הש"ך כוונת התוספ' דאינו יכול לקיים חתימת העדים הוא תמוה דמ"מ קשה מנא לי' למקשה דילמא ביכול לקיים הרי דעל איתחזק כתבו דמשמע מסיפא ומה משמעות יש כאן. ומה שכתב הש"ך דמדקתני' רישא יתקיים בחותמיו ש"מ סיפא באין עדים לקיים הוא תמוה דהא הפי' ברישא יתקיים היינו שיעידו עדים אם הוא פרוע כמו שכתבו התוס' קודם ובלא"ה מוכרח כן דאל"כ היאך יש לפרש אין עליו עדים שאינן יודעין אם פרוע א"כ רישא יש עליו עדים היינו שיודעין א"כ מה קאמר יתקיים בחותמיו הא יש עדים שיודעין וע"כ דכוונת התוספות דהך אין עליו עדים לא קאי ארישא יש עליו עדים רק אסיפא יתקיים בחותמיו דשיילינן להו אי פרוע ועל זה קאמר אין עליו עדים דאין יודעין אם פרוע א"כ מנין להוכיח דאין עדים לקיימו גם גוף דברי התוספות מה להם לחדש דאין יודעין וכו' עד השתא היינו מפרשין דעדים לפנינו לא היה להם לחדש רק דאין מצווין לקיים חתימתן וזהו העיקר שחידשו התוספות לפי הבנת הש"ך וזה לא נזכר כלל בתוס' וברור דכוונת התוספות כמו שכתבתי דפי' איתחזק היינו עכשיו ולכך מעיקרא דפירשו שהשטר ג"כ ביד השליש הוצרכו לומר דמשמע באיתחזק השטר דומיא דסיפא דוודאי איתחזק עכשיו אבל כשפירשו בשובר לבד תחת ידי שליש א"כ פשיטא שהוא מראה אותו עכשיו ומיירי שפיר ביכול לקיים וסבירי להו שפיר דלא עדיף כח השליש אלו היה ביד הלוה בעצמו ומה שהקשה הש"ך דאיתחזק מיד מ"ט דר"ב דאין נאמן הא כל המיגות כך הם כמו שתמה לעיל סימן מ"ז על הראב"ד וכמו כן קשה אי איתחזק מחזיק כח השטר ה"ה כח השובר כיון דאיתחזק יהא בתוקפו ועכ"פ למה יגרע כח השובר לפי שאיתחזק אבל באמת לק"מ כמו שכתבתי לעיל סימן מ"ז דלא אמרינן מיגו רק שנכריח מזה שהאמת אתו דאי שקר היה אומר כך אבל כאן אף אם האמת אתו מי הכריחו להראות השטר בב"ד א"כ אי אפשר להביא ראיה מזה שהוא אמת ע"ש סי' מ"ז שהארכתי בזה בראיות ברורות ולפי זה ממילא לא קשיא מה שהקשה הש"ך דהיאך מדמה איתחזק דשטר לשובר דלפי הנ"ל הוא הוא דס"ס כיון שהראה אותו ליכא מיגו שא"א להכריח שזו הטענה אמתכנ"ל וזה ברור: וכן מוכח לכאורה בתוספות גיטין דף ס"ד ע"א דהפירוש איתחזק היינו עכשיו בבית דין כפשטא דלישנא איתחזק בבי דינא דלפי' הש"ך לא שייך לשון בבי דינא רק שעדים ראוהו בידו קודם) שהם הוכיחו דשליש מהימן בלי מיגו דהא בפרק זה בורר הימני' ר"נ משום אי בעי קלתי' אף דאיתחזק בבי דינא לא אמרינן מיגו ע"כ ויש להבין מה זו ראיה הא שם לא אמרינן הך דאיתחזק רק בלישנא בתרא דר"ג פריך על רבא דקאמר אי בעי קלתי' וזה הלשון סובר דאיתחזק קודם שנפלו החילוקים ביניהם כמו שפי' הש"ך [ובאמת לשון כיון דאיתחזק לא משמע כן ר"ל דמגוף הענין מבואר דאיתחזק אבל ללשון ראשון דרבא לא פריך אר"נ כלל וקיבל מיני' דאי בעי קלתי' א"כ באמת מיירי בלא איתחזק קודם כלל אבל באיתחזק לכ"ע לא מהימן ויותר היה להם לתוספות להוכיח מלשון שני דר"נ פריך עלי' כיון דאתחזק ומ"מ לרב נאמן וברור דכוונת התוספות שם איתחזק היינו מיד בב"ד עכשיו כדנקט ההוא איתתא דנפקא שטרא מתותי ידה אמרה פרוע הוא' ש"מ שנראה בב"ד א"כ שוב ליכא מיגו כמו שאבאר בסמוך דכל מיגו שאין להוכיח ממנה שהאמת אתו לאו מיגו היא ומ"מ הימני' ר"נ ש"מ משום דאי בעי' קלתי' מעיקרא מהימן דהימני' בשעת מסירה ואף דעכשיו ליכא מיגו ובזה מיושב היטב מה שיש לתמוה בתוס' שם שאחר שהוכיחו דשליש נאמן בלי מיגו כתבו ולפי זה אפי' בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר כל שאינו טוען שהשאילם לו שליש נאמן ופי' מהרש"א דמעיקרא דהטעם רק משום מיגו הכא ליכא מיגו דלקוח דהוי דברים העשויין להשאיל אבל עכשיו בלי מיגו מהימן ויש לתמוה הא התוספ' כתבו בעצמם מעיקרא דמהך דהימני' ר"נ משום אי בעי קלתי' מבואר דשליש בלי מיגו מהימן וקשה למה לי אי בעי קלתי' וע"כ דכל שהיה לו מיגו פעם אחת לא שייך הימני' כלל ולפי זה הכא אפילו לשיטת התוספות למה שליש מהימן הא לא היה לו מיגו כלל דהוי דברים עשויין להשאיל ואי דכוונת התוספות דהיה לו מיגו דלהד"ם או החזרתי ועכשיו יש עדי ראיה וליכא מיגו זו א"כ כמו שכתבו התוספות בדברים העשויין להשאיל היה להם לומר ג"כ עדי ראה דאל"כ אכתי יש לו מיגו אף לשיטת רש"י ועוד אי מיירי בעדי ראה א"כ אפילו הי' יוצא מתחת יד הלוה ג"כ לא הי' הלוה נאמן מטעם זה א"כ הא אין השליש נאמן במקום דאפילו מהלוה גופא היו מוציאין ואמת דהש"ך לשיטתו דסובר כאן דלשיטת התוס' עדיף ביד' השליש מביד הלוה דאפילו באינו מקויים נאמן עכשיו מכח הימני' אבל כתבתי לעיל דהא ליתא לכן נראה בכוונת התוס' דוודאי סבירי להו דהתם איתחזק הפי' עכשיו ומ"מ מיגו לא אמרינן רק שנכריח לזאת הטענה שהוא טוען שהוא אמת דאי שקר היה טוען שקר שהיה זוכה בלי שום ספק ומה לו לטעון שקר זה מה שיש להסתפק בו להאמינו אמנם עכשיו שהוא טוען אמת אין טענה עליו שלא טען כך שהיה זוכה בוודאי דהא אינו רוצה לטעון שקר ואסור לטעון שקר' לעוות הדין לכך טוען האמת אבל אם עכשיו שקר בפיו היה לו לטעון שקר המבורר שיזכה בדין ולפי זה ה"מ אם אותה הטענה שהי' יכול לטעון הוא ענין התלוי באמת ושקר אבל אם הוא דבר שאינו שקר כלל רק שעכשיו הראה השטר נאמר מיגו שלא היה מראה א"כ היאך יש להוכיח מזה שהאמת אתו הא עכשיו ג"כ למה הראה אותו ומי הכריחו לזה הא אם היה טוען יש בידו שטר והוא פרוע כמו שטוען עכשיו פשיטא שהיה נאמן כיון שלא היה מראוהו לפני ב"ד ולמה לו להראותו לב"ד ולומר פרוע הוא שיש להסתפק להאמינו הילכך כל שהראה לפני ב"ד שוב ליכא מיגו וזהו כוונת הת"ח והראב"ן הנ"ל וכבר הוכחתי לעיל סימן מ"ז כן מדברי הר"ן פ"ב דכתובות וזהו כוונת התוספות דוודאי בגט שפיר שייך מיגו כזו דהיה מוסר הגט לאשה וליכא למימר אף עכשיו למה הראהו לב"ד היה לו למסור לאשה הא ליתא דהא באשה תהא צריכה לבוא בגט זה לב"ד ולהראות הגט שתתגרש בו א"כ אי אפשר שתתגרש רק בשקר שתאמר מהבעל קבלה והשליש ג"כ יצטרך לשקר שאם תודה שקיבלה מן השליש היינו הך דעכשיו דאנו דנין מי נאמן כיון שהבעל אומר לפקדון וכיון שהוא אומר אמת אין לטעון עליו מה שלא טען שקר ולא עשה מעשה שקר כנ"ל אבל אם אומר שקר היה לו לעשות כן והוי שפיר ככל מיגו בעלמא ועל זה הוכיחו התוס' מפרק זה בורר דאפילו בלי מיגו נאמן דהתם ליכא מיגו כיון שהראה בב"ד אין להאמינו במיגו דלא היה מראהו דאף עכשיו מי הכריחו להראותו כנ"ל ואם ישרפנו יפטור הלוה באמת בלי שום שקר כלל רק דפרעו והי' שטרו נפרע במיגו שלא היה שטר כלל וע"כ דבלי מיגו מהימן ועל זה כתבו דלפי זה בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר ג"כ נאמן השליש דבשלמא לפירש"י בהא אינו נאמן דעכשיו לית ליה מיגו כיון שאנו רואין עכשיו הדבר בידו ומיגו דלא היה מראה אותם לא מיגו הוא כנ"ל רק שהיה מקום להאמינו במיגו דלקוח דזהו מיגו מעליא רק משום דהוי דברים העשויין להשאיל אינו נאמן א"כ ליכא מיגו כלל אבל לפי' התוס' נאמן בזה דנהי דמיגו ליכא מ"מ מעיקרא הימני' שהיה יכול לטעון להד"ם והחזרתי ולפי זה מיושב מה שהקשינו דהא ביד הלוה ג"כ לא היה נאמן ולא עדיף שליש מהלוה בעצמו ולפי הנ"ל ניחא דנהי דהלוה לא היה נאמן ג"כ במיגו דלהד"ם והחזרתי כמו השליש מ"מ בלא"ה היה נאמן דהא התוס' מיירי שהם השלישו שניהם הדבר ביד השליש והם מודים בזה רק שמחולקים בתנאי השלישות א"כ שפיר יש לומר דידוע שהחפצים הם של אחד מהם כגון ששניהם לקחו מאחד ויש להם סוכסיכים ומסרום ביד שליש א"כ בוודאי השליש לא יוכל לזכות בהם כיון שהם דברים העשויין להשאיל ונודע שהם לא היו של שליש מאז ומקדם אבל זה השני היה יכול לומר שלו הם ואתה החזרתם לי כיון שאין ידוע שהיה של חבירו ולא שלו או כגון שידוע שהוא מסרם בידו למשכון וכדומה והוא מסרם לשליש אם כן אם יגיעו לידו יוכל לומר שפדאם ממנו ופרעו הלכך גם השליש דאינו יכול עכשיו לזכות בהם נאמן מכח הימני' ומ"מ אין להקשות דאית ליה מיגו דהיה מוסרם לשני ואפילו לפירש"י הא ליתא דמיגו כזו לא אמרינן דאף עכשיו למה הראה אותם ומי הכריחו לזה היה לו למוסרם והיה זוכה בהם בלי שקר במיגו דשלו הם כהך דפרק זה בורר ועיין לק"מ סק"ה מ"ש עוד שם בדברי התוס' הללו:
אמנם בגוף דברי התוס' מה שהביא דעת רש"י דאין שליש נאמן רק במיגו וכן נראה שהבין הר"ן פרק התקבל דעת רש"י דמעיקרא הקשה דהא יכול בעל לומר לא ידעתי שהוא שליח קבלה ואפי' ידעתי לא לקבלה מסרתי לו רק להולכה ותירץ כיון שהוא יודע שבידו ליתנה לה כשימצאנה אף מעכשיו גומר ונותן שאם הוא שליח קבלה שתתגרש מעתה ובתר הכי כדפריך בש"ס תינח אמרה קיבל למה לי ופירש"י הרי הוא בידו לפנינו והא וודאי קבלי' הקשה ומאן לימא לן דלקבלה יהבי ניהלי' דילמא להולכה וע"ש שדחק ליישב ויש להבין הא מעיקרא כבר הקשה קושיא זו ותירץ כנ"ל וצריך לומר דמיירי מעיקרא שהגט בידו ויש מיגו אז אמרינן דנאמן השליש אבל בלי מיגו אינו נאמן לדעת רש"י א"כ כיון דמשני מי קא נפיק גיטא מתותי' ידי' דלהימנ' מאי פריך קיבל למה לי דהא אכתי יש לומר להולכה מסרו דהימני' לא אמרינן בלי מיגו ועל זה הוצרך לתרץ מה שתירץ וזה שסיים דוקא דומיא דמתניתין שאינו מערער אבל כשהבעל מערער ואומר להולכה אין לנו כיון דלא נפיק גיטא מתותי' ידיה ואפילו לר"ז הרי להדיא כיון דעכשיו לית ליה מיגו שוב לא אמרינן הימני':
אבל באמת נראה לפע"ד ברור שלא היה זאת דעת רש"י חדא דאי ס"ד דכוונת רש"י כן למה לא פירש מקודם משום מיגו ולמה נטר עד הכא הגם דמעיקרא פי' להדיא כפי' התוס' דהימני' דמתחלה סמך עליו ועל הבטחתו ע"ש וזהו ממש כפי' התוס' גם מה דמקשה אח"כ קיבל למה ליה פירש"י דהא יש בידו ובוודאי קבלי' וקשה דילמא לפקדון קבלי' כיון דליכא מיגו ואי דלא חיישינן כל שאין הבעל מערער א"כ נצטרך לומר לרש"י דהקושיא לר"ה כמו לר"ח וכן הבין באמת הר"ן (כן צריך לומר בדבריו לדעת רש"י ודו"ק] ולא כן משמע ברש"י ובש"ס גופא דפריך וניהמני' לשליש משמע דמצד דינא דשליש נאמן מקשה והיינו לר"ח:
לכן נראה ברור דכוונת רש"י כך דקשיא לי' אהא דפריך תינח אמרה קיבל למה לי דמשמע מעיקרא מאמרה נמי קשיא לי' ויש להבין הא בזה לא שייך הימני' כלל והתוספ' דחקו לייישב תינח אמרה לא הוי קשיא לן כלל ע"ש לזה סבירא ליה לרש"י דוודאי סברת ר"ח דהימני' הוא בלי מיגו ומה ענין זה למיגו כיון שמתחלה האמינו כמו שפירש"י קודם רק על זה דלא נצטרך עדי אמירה לא מהני הימני' כלל ועל זה פשיטא דאינו נאמן רק במיגו ולזה בס"ד דהיה סובר דהגט בידו א"כ עדי אמירה נמי לא צריך דאף דלא שייך הימני' על זה מ"מ הא התוס' כתבו דלכך לית ליה מיגו דהיה מוסרו לאשה דשמא האשה לא תתרצה לקבל הגט מחשש דבעל אומר לפקדון ולפי זה ה"מ אם מהימן מטעם מיגו היא לא תרצה אבל עכשיו דבזה שמסר בידו לגירושין נאמן בלא"ה מטעם הימני' ואין כאן רק מה שאין עדי קבלה א"כ היא אומרת שעשאתו שליח קבלה א"כ בוודאי תקבל הגט ממנו א"כ תיקשי במשנה האשה שאמרה התקבל צריכה ב' כתי עדים הרי דמיירי שהאשה רוצה להתגרש ואומרת שעשאתו שליח קבלה א"כ למה לה עדים היא תתרצה לקבל הגט ממנו כיון דנאמן שקיבל לגירושין בלי מיגו וכ"כ הר"ן בהדיא וז"ל וכן לדברי רש"י יש לי לומר שכיון שבשעה שבאו לב"ד קודם שאמר בעל לפקדון היה יכול ליתנה לאשה והאשה היתה מקבלתו מידו נאמן לומר שליח קבלה הייתי עכ"ל והיינו כמו שכתבתי ועלה משני מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דליהמני' הא עכשיו לית ליה מיגו כלל שהגט קרוע רק שנסמוך על הימני' וזה לא שייך לעדי אמירה ואהא פריך תינח אמרה דבזה בעינן מיגו והשתא ליכא מיגו אבל עדי קבלה לגירושין מבעל בזה לא בעינן מיגו רק מכח הימני' א"כ מה בכך דעכשיו קרוע מעיקרא הימני' וכיון שהוא בידו בוודאי קבלו וממילא לגירושין מכח הימני' ואפילו בלי מיגו ואהא משני הא מני ר"א דאין גט כשר בלי עדי מסירה אף דוודאי מסרו לו וזה נראה לפע"ד בכוונת רש"י ולפי זה לק"מ מה שהקשו התוס' שם ואין צורך לדחוק דמאמירה לא קשיא כלל גם קושית הר"ן ניחוש דהיה להולכה לק"מ דודאי לר"ה יש לחוש אבל לר"ח אין לחוש לכלום דהא הימני' ואפילו בלי מיגו כנ"ל ולשיטת התוס' דבהולכה לא שייך א"א ומודה ר"ה לר"ח א"כ לר"ה נמי קשה ולשיטת הר"ן שם דבהולכה שייך ג"כ א"א והיינו דאי לקבלה הי' מוסרו לה אבל להולכה לא רצה שתתגרש מיד א"כ לר"ה לק"מ דשפיר חיישינן דהי' להולכה) וכמו שכ' הר"ן שם קודם כנ"ל:
ב נאמן כשני עדים עש"ך מה שטרח ליישב לשון זה כיון דאם עדים מכחישין אותו אינו נאמן ולפעד"נ בפשיטות והוא דבש"ס גיטין פליגי ר"ה ור"ח בגט והם בעיר אחת דר"ה סובר שליש נאמן דהימני' ור"ה סובר בעל נאמן דא"א דלגירושין יהביה לי' לידה הוי יהיב לה ופריך מהך ברייתא שליש נאמן משניהם ומשני שאני ממון דאתיהיב למחילה והנה יש להבין הך טעמא דר"ה למאי אתיא אי דלא סבירא ליה סברת ר"ח דהימני' א"כ מה צורך לטעם ח"א וע"כ דסובר כסברא זו כר"ח באמת [הרי דהפוסקים שליש נאמן דהימני' מ"מ גבי גט יש פוסקים כר"ה] א"כ מאי קאמר א"א דהא אנן לא אמרינן דיהיב לחלוטין לגירושין רק סמך על השליש שאף אם ישקר יהא באמת לגירושין א"כ מאי קושיא לדידה הוי יהיב לה ובע"כ צריך לומר דר"ה סובר באמת כר"ח בעלמא והיינו גבי ממון שייך הך סברא שסמך עליו כמו שאמר אבל בגט סובר דהא לא מהני דאין בידו להאמינו באופן זה במלתא דאיסורא רק שנאמר מכח הימני' דלחלוטין לגירושין לה א"כ שפיר קאמר א"א דלגירושין לדידה הוי יהיב לה ור"ח סובר דבאיסור יש ג"כ בידו להאמינו באופן זה ולא שייך א"א ולפי זה יש להבין מאי קושיא מברייתא כיון דע"כ דידע סברת ר"ה דבאיסו' אין בידו להאמינו דאל"כ קשה כנ"ל והא וודאי ליכא למימר דלא ידע דבממון יש בידו למחול וצריך לומר כך דמעיקרא קס"ד דר"ה באמת חולק על הך סברא דהימני' רק דסובר דשליש נאמן מטעם מיגו והיכי דשייך א"א הוי כמיגו במקום חזקה אלימתא דלכ"ע לא אמרינן ואהא פריך מהך ברייתא ומשני דפליגי בהנ"ל דאיסור אין בידו להאמין וכן מבואר ברא"ש שהקשה אהא דקאמר ומודה ר"ה דהא לעיל ג"כ איכא מיגו וסברת א"א מגרע לה למיגו ומשני דלעיל שמא לא תתרצה וזה למסקנא דקאמר ומודה ר"ה אבל בס"ד פשיטא דהוי ס"ד משום מיגו כקושית הרא"ש ובזה מיושב מה שהקשה בספ"י על מה שכתבו התוס' דהך ברייתא משמע לי' ששלשתן בעיר אחת דאל"כ לא קשיא לר"ה וכתב הוא דלפי זה צריך לומר דמיירי בגוונא דליכא מיגו דאי איכא מיגו מודה ר"ה וזה דוחק ע"ש. ולפי הנ"ל לק"מ דאדרבא זהו קושית המקשן מה בכך דאיכא מיגו הא לר"ה סברת א"א מגרע למיגו לס"ד כמו שהוכחתי א"כ התם נמי כיון דמשמע בשלשתן בעיר לא מהני מיגו מכח סברת א"א אך הא קשיא לפי הנ"ל מנין לנו דברייתא מיירי שהם מחולקים דאחד אמר לפקדון דאז שייך א"א אדרבא פשיטא דפשטא מיירי שהם מחולקים בתנאי השלישות זה אומר כך וזה אומר כך א"כ לא שייך א"א דלא להחזירם מיד לשני מסרס לו רק על תנאי כך וכך ואדרבא זה לא מיקרי שליש כלל רק שליח ובוודאי מיירי שהם מחולקים בתנאי השלישות ושניהם מודים שעשאהו שליש ולא שייך א"א ומודה ר"ה [וכ"ש לפי מה שאבאר לקמן סק"ה דע"כ מיירי שהם מחולקים בתנאי השלישות] וצריך לומר דהדין כך מדקתני הודאת בעל דין כמאה עדים ושליש נאמן משניהם ויש להבין הא שם בתוספתא כבר נזכר מקודם דהודאת בעל דין כמאה עדים ואמרינן עלה אימתי בזמן שתבעו והודה ע"ש בתוספתא ריש ב"מ ולמה חזר וכתב כאן גבי דין השלישות וע"כ דכוונת התנא לאשמעינן דנאמנותו של שליש הוא כשני עדים כמו הודאת בעל דין והוא נאמן משניהם היינו להכחיש שניהם כמו שכתב בעל התרומות] ולפי זה מבואר דנאמנות השליש הוא כעדים א"כ פשיטא דחזקה אלימתא כזו לא מגרע נאמנות השליש דהוי כעדים ואהא משני שאני ממון מועיל הנאמנות כעדים אבל באיסור לא הוי כעדים דאין בידו להאמין על צד הספק רק כאשר יאמר לגירושין אם לא שנאמר דלחלוטין לגירושין יהיב ושפיר קאמר ר"ה א"א אבל במקו' שהוא נותן על הספק ויש בידו נאמן השליש כעדים ולפי זה ממילא אפילו אי שייך א"א או שאר חזקה אלימתא כגון שאומר שפרע בתוך זמנו מ"מ השליש נאמן כעדים כל שאין עדים מכחישין אותו ולא מהני חזקה אלימתא נגדו וזהו כוונת המחבר שכתב דנאמן כעדים והוא מש"ס הנ"ל מן התוספתא כן נראה לי והש"ך ס"ק ב' פירש דברי המחבר דקמש"ל אף שאחד מכחישו אינו צריך לישבע שבועה דאורייתא כשהשליש קרוב ואם אינו קרוב לא אמרינן אוקי עד לבהדי עד וישבע היסת דכל כמה דאין שנים מכחישין נאמן כשנים ובתומים תמה דהא דעת המחבר דאין השליש נאמן יותר מאילו הי' ביד הלוה בעצמו א"כ הכא בלוה עצמו לא ינצל משבועה ואני אומר אפילו להש"ך ס"ק א' דהשליש נאמן טפי מאם הי' ביד הלוה בעצמו מ"מ היינו דוקא אם היה בידו למסרו בשום פעם ללוה והיה נאמן אף דעכשיו לית לי' מיגו דהימני' אבל כשלא היה יכול למסרו בשום פעם לא א"כ הכא כל אימת שהיה מסרו ללוה היה הוא יכול לתבוע את הלוה בע"א ולהשביעו ואי השליש אינו קרוב היה משביעו היסת א"כ למה יגרע שלא יוכל להשביעו עכשיו היסת שהרי אפילו היה מסרו ללוה בעצמו מתחלה הי' יכול להשביעו ובספר נ"מ כתב דהעיקר כהש"ך משום דהימני' שהי' יכול למסרו ללוה דמלוה אמר לו דמחל לו ואז לא הי' יכול להשביע ללוה שהרי אינו יודע הא ליתא דע"כ לא כתב הש"ך בס"ק ה' בד"ה ועוד למדנו דבכהאי גונא השליש נאמן רק אם לשני עד אחד והשליש כשר א"כ מתחילה הימני' שהי' יכול למסרו ללוה ושמא יטעון הלוה פרוע הלכך עכשיו למחילה ג"כ נאמן אבל אם השליש קרוב או שיש למלוה ע"א א"כ מה הימני' שייך שאם היה מסרו ללוה לא ינצל משבועה כשיאמר פרוע ואי שיאמר מיד השליש קבלו ואיני יודע אם מחל רק על פי השליש א"כ היינו הך כשהוא ביד השליש והיאך שייך הימני' כיון שלעולם לא יבא רק מכח השליש דאם יטעון בעצמו פרוע יצטרך לישבע רק כהאי גוונא דהשליש כשר והוא אין לו עד אז שפיר הימני' שהי' יכול למסרו ללוה ולא נצטרך לישבע כלל א"כ אף אם הלוה אינו יודע רק על פי השליש נאמן ומ"מ באם טוען הלוה פרוע ורוצה לישבע בוודאי אפי' יש לו ע"א נאמן בשבועה דהא על זה הימני' שהי' יכול למסרו בידו ולא הי' לו עליו רק שבועה השתא נמי נשבע אבל כשאינו יודע רק על פי השליש אז אינו נאמן כשיש לו ע"א או כשהשליש קרוב כנ"ל הלכך ברור דאם הלוה טוען פרוע לא מהני השליש לפטרו משבועה כשיש למלוה ע"א והשליש קרוב או כשאינו קרוב לפטרו מהיסת דעל זה לא הימני' דלעולם יכול להשביעו וברור דכוונת הש"ך כאן רק להחזירו ללוה דבזה נאמן כיון דהימני' כיון שהיו בידו למסרו ללוה ולא מהני העד ביד השליש אבל לאחר חזרה שוב אין השליש רק כעד ואם יש עד כנגדו ישבע היסת ואי השליש קרוב ישבע שבועת התורה נגד העד דעל זה לא הימני' כיון שלא ינצל במסירת השליש ודו"ק היטב:
ג אפי' אם הוא קרוב. זהו למד בעל התרומות בשם בעל נתיבות מהא דנאמן עלי אבא דאינו יכול לחזור [ובבעל התרומות כתוב יכול לחזור והוא טעות דמוכח וכן הוא בב"י אינו יכול] ויש לתמוה הא שם מבואר דתרתי לריעותא יכול לחזור וכאן הוי תרי אחד בשנים וגם קרוב ובאמת על המחבר לא קשיא דפסק לעיל סי' כ"ב כפירש"י ורבינו אפרים ובעל העיטור דר' דימי אליבא דר"מ קאמר ע"ש אבל הרב דפסק שם דר' דימי אליבא דרבנן א"כ הכא נמי למה לא הגיה דמהני קרוב וליכא למימר דהכא שאני כיון שהשליש השלישות בידו אינו יכול לחזור א"כ מה זה שסיים בעל התרומות דאינו יכול לחזור הא אפילו אי יכול לחזור התם הכא שאני ועכ"פ אין משם ראי' לכן נראה ברור דוודאי אין כוונת בעל התרומות להביא ראיה משם לענין תרתי לריעותא דפשיטא דהכא לא דמי להתם כלל דהת' הוא מקבל על מה שהיה קודם שיעיד כיצד הי' א"כ לא שייך הימני' שאפי' היה בהיפוך מאמינו שהיה כך רק דהימני' שלא ישקר א"כ בתרתי לריעותא יכול לחזור אבל כאן דאנן אמרינן שאם יאמר כך באמת גם עכשיו הוא נותן על דעת כך ומתרצה בכך א"כ מה נפקא מינה בתרתי לריעותא ס"ס נתרצה באמת מעיקרא כמו שיאמר ועוד אי כוונת בעל נתיבות לזה מאי צריך לראיה דהא מבואר באשה דהימני' ר"נ דהיתה אשה ונאמנת כשנים הרי דבתרתי לריעותא נאמן ומ"ש אשה או קרוב וכן נראה דעיקר כוונת בעל נתיבות דס"ד כיון דהטעם הוא דהימני' וסמך עליו א"כ בקרוב ס"ד דהוי כמו אסמכתא דלא עלה על דעתן שיעשה לו היפוך מרצונו ולכך הביא ראיה מהתם דקתני נאמן עלי אבא ש"מ דהא לא איכפת לן ובזה מיושב באמת הא דקתני התם אבא ואביך הא אבא נשמע מכ"ש מאביך גם אבא נכלל באביך וכן להיפוך ולפי הנ"ל ניחא דבכל חד קמש"ל רבותא אבא דלא נימא דהוי אסמכתא ואביך אף שהוא מקבל קרוב של בעל דינו ואי הוי נקט חדא ס"ד הוא אינו יכול לחזור אבל חבירו יכול לחזור קמש"ל תרווייהו אבא ואביך:
ד ואפילו כתבו ענין השלישות בשטר עש"ך דאפילו הכתב לפנינו יכול להוסיף תנאי שאינו סותר ועיין תומים שהקשה הא בזה לא שייך הימני' כמו שכתבו התוס' דעדים דילמא מייתי משא"כ כתב ולפעד"נ לפי מה דמבואר להדיא בש"ס פרק שבועת הפקדון הכופר במלוה שיש עליו עדים חייב קרבן שבועה בשטר פטור וקאמר טעמא עדים עבידי דמייתי שטרא הא קא מנח ופריך שטר נמי עבידי דמירכס ע"ש והשתא מבואר להדיא דאין חילוק בין עדים לשטר דאל"כ מאי קושיא דילמא עדים עבידי דמייתי הוי כפירת ממון משא"כ שטר דלא שכיח דמירכס ובוודאי יבא לידי גוביינא וע"כ דאין חילוק א"כ כמו שכתבו התוס' בעדים ה"ה בכתב ומ"מ אם עדים לפנינו ומעידין היפוך השליש בוודאי אינו נאמן אבל הכתב כיון שאינו מכחיש ומוסיף תנאי נאמן כיון דגם בזה שייך הימני' כנ"ל. ומה שהקשה עוד בתומים על התוס' ומתוך כך העלה דהיכי דלא שייך א"א לא בעינן הימני' והביא ראיה מהא דא"ה סי' קמ"א באם מחולקין להולכה ולקבלה לכ"ע שליש נאמן דלא שייך א"א וקשה הא גם הימני' לא שייך ע"כ וליתא דבהדיא כתב הר"ן פרק התקבל בד"ה איתמר דגם בזה שייך הימני' ע"ש תדע דאל"כ ליהמני' במיגו להולכה דאי בעי לפקדון וע"כ כיון דהימני' לא שייך מיגו דמ"מ הימני' וזה ברור. ובאמת בתוס' גופא אין ראיה דיש לומר דמודים דנאמן במיגו לפקדון רק כיון דאם איתא לא שייך בזה רק בפקדון נקט עיקר הפלוגתא בפקדון ולא שייך למינקט בהולכה דהוא רק מכח מיגו דלפקדון אבל בא"ה דקיימא לן להלכה דבהולכה שליש נאמן וקשה כנ"ל להימני' במיגו דלפקדון וע"כ משום דהימני' ליכא מיגו ש"מ דגם בזה שייך הימני' כהר"ן הנ"ל: (ה) ואפילו הכחישו אחד וכו' עיין ש"ך ס"ק ה' שהאריך לסתור דעה זו והסכים להאיכא מ"ד שהביא בעל התרומות דלא מבעי בטוען גזלת ממנו שאין השליש נאמן אלא אפילו אומר לפקדון אינו נאמן כיון שלא עשאו שליש כלל ואם יש לשליש מיגו נאמן במיגו וצריך שבועה כמו אדם דעלמא ואי לית ליה מיגו חייב להחזיר למפקיד זהו תורף דבריו וליישב קושית בעל התרומות מש"ס פרק התקבל כתב דהתם בפקדון על תנאי והוא תמוה מאוד כמו שתמה בתומים ובאמת מה שהקשו עליו מש"ס פרק התקבל דפריך לר"ח קיבל למה לי וקשה ניחוש לפקדון בלי תנאי לק"מ לפע"ד לא מבעי' לפי מה שכתב הרא"ש דהקושיא לתרווייהו כיון שאינו מכחשת לק"מ ומה שהקש' בתומים לוקמא במכחיש ואומר לפקדון סתם ולא קשה לכ"ע הא ליתא דא"כ תקשי לי' להרא"ש גופא דמי הכריחו לפרש דהקושיא לתרווייהו לימא דבאמת לר"ח הקושיא כדמשמע פשטא דש"ס וכמו שפירשו התוס' ע"ש ולר"ה שפיר מצי לאוקמא במכחיש דהא לא מכחיש הרא"ש דבמכחיש פליג ר"ה וע"כ דמשמע לי' להרא"ש דמתניתין לא מיירי במכחיש כלל דסתמא קתני האשה שאמרה התקבל צריכה שתי כתי עדים ולא נזכר כלל הכחשת בעל לכך קאמר דהקושיא לתרווייהו א"כ גם להש"ך לק"מ אלא אפילו אי נימא דהקושיא בש"ס לר"ח ולא לר"ה מ"מ יש לומר לפי מה שכתב הר"ן שם דבהולכה אין שאלה דלא נתן לה דלא רצה שתתגרש מיד א"כ לדבריו פליג ר"ה אפילו בהולכה וקבלה דגם בזה שייך א"א דלקבלה הוי יהיב לה משא"כ להולכה א"כ יש לומר דהקושיא בשלמא לר"ה נהי דלפקדון לא חיישינן כיון שאינו מכחיש אבל להולכה יש לנו לחוש דכמו כן יש לנו לומר דהיה להולכה כמו לקבלה ולר"ח שליש נאמן וליכא למיחש למידי אבל לפקדון בלי תנאי לא חיישינן כיון דאינו מכחיש והר"ן הקשה באמת דניחוש להולכה ותירץ בדוחק ע"ש ולפי הנ"ל ניחא דלר"ח דהימני' אין לחוש [והר"ן אזיל שם בשיטת רש"י משום מיגו לכך כיון דהוי קרוע ליכא מיגו א"כ יש לחוש להולכה והוצרך לתרץ מה שתירץ אבל לדידן דנאמן בלי מיגו מטעם הימני' שפיר מקשה לר"ח דאין לחוש לכלום אבל לר"ה לא קשיא דחיישינן להולכה כקושית הר"ן] ועיין לעיל ס"ק א'. אך מה שהקשה בתומים מדברי התוס' שכתבו משכונה לשכונה דסבר כר"ח וקשה מה בכך יבוא ויאמר לפקדון בלי תנאי וזהו מורה בבירור דלא כהש"ך גם קשה מאוד לפרש פקדון על תנאי אברא הראיה שהביא הש"ך מדברי התוס' בדברים העשויין להשאיל ראיה נכונה היא דבמכחיש שלישות אין השליש נאמן ומה שדחו ראייתו דהתם שאני דהא עשוין להשאיל הא ליתא דהא פשיטא דכוונת התוס' דנהי דמיגו דלקוח ליכא אבל הימני' איכא דאל"כ אפילו אינו אומר בתורת שאלה למה נאמן הא לא שייך הימני' כלל וע"כ דמ"מ מעיקרא הימני' דיוכל לטעון להד"ם או החזרתי ונהי דעכשיו אינו יכול מ"מ הוא האמינו א"כ תיקשי מה בכך דעכשיו הוי דברים העשויין להשאיל מ"מ מעיקרא הימני' וע"כ דכל שמכחיש ענין השלישות ואומר בשאלה בא לידו אין השליש נאמן ומה שהקשה בתומים סוף ס"ק ד' דא"כ אפילו בלי עשויין להשאיל אינו נאמן לק"מ דלא כתבו התו' עשויין להשאיל רק לאשמעינן כשאינו אומר בשאלה נאמן משא"כ לרש"י אינו נאמן כיון דליכא מיגו אבל באין עשויין להשאיל אפי' לרש"י נאמן באינו אומר דרך שאלה לזה קאמרי דלפי זה אפי' בעשויין נאמן אבל באומר דרך שאלה לעולם אינו נאמן [ומה שכ' עוד בשם מהרש"א תמוה דליתא כלל במהרש"א ע"ש] ומה שכתב בדרך שאלה לא שייך הימני' שאינו רוצה להשיא עצמו שם רע בשכניו אין זה כלום דמה לנו מאיזה צד הימני' מ"מ כיון שמסרו לידו שהיה יכול לעשות בו מה שירצה מחל לו כל מה שיאמר וממון אתיהיב למחילה ומה נפקא מינה אם היה מוכרח לזה שלא להשיא שם רע מכל מקום ידע ומחל:
לכן נראה לפע"ד ליישב קושית בעה"ת בפשיטות ותסתיים מזה קצת דינים מחודשים והכרעה נכונה במחלוקת זו כמו שאבאר והוא דוודאי אם הפקיד בידו חפץ או מעות והוא אומר שליש אני להחזירם לפלוני וזה אומר אני בעצמי הפקדתי בידך ולא ידעתי מאותו פלוני כלל ואין לו שום שייכות וחלק בחפץ זה ולא ידעתי מעולם בהא וודאי אין השליש נאמן דהיאך יעלה על הדעת שנאמר בזה דהימני' משום שמא ימסרנו לאדם בעולם מי שירצה מה שאינו יודעו ולא עלה על לבו מעולם והיאך אפשר שימחול לכל אדם שבעולם ואם נאמר שמחל לאותו האיש שהפקיד אצלו א"כ בלי שלישות ג"כ כשהפקיד חפץ אצל חבירו וחבירו טוען טענה מה שאינו נאמן בה דלית ליה עכשיו מיגו נאמר דמ"מ נאמן דהימני' ומחל לו כל מה שיאמר לפי דמעיקרא היה בידו לכפור בו וע"כ דלא אמרינן בשליש הימני' רק מה שבינו לבין חבירו אבל כשהפקיד בידו ואומר שלא ידע מאותו פלוני כלל לא שייך לומר דהימני' אם ימסור בידו וימחול לו וזה ברור וזהו כוונת הברייתא דקתני שליש נאמן משניהם זה אומר כך וזה כך שליש נאמן ויש להבין מה זה דהברייתא מצייר מציאת אמונת השליש וכי לא ידענו שהאמונה הוא במה שמכחישין אותו וברור דכוונת התנא לומר דאין ענין השלישות אם אומר שלא עשאו שליש רק כשהם מחולקים בתנאי השלישות זה כך וזה כך ושליש אומר כך שליש נאמן וזהו ענין השלישות כמו שכתב בעל התרומות משא"כ כשאומר שלא עשאו שליש ולא ידע מאותו השלישי כלל רק הוא כבעל דבר נתן בידו לא שייך הימני' כלל אמנם היינו דוקא בחפצים ומעות מטעם הנ"ל אבל בגט שהבעל כתבו לגרש אשתו והוא כתב על שם אשתו רק שמסרו עכשיו למסרו בידה אח"כ בזה אף שהבעל בעצמו נתנו בידו נקרא שליש כי מהענין בעצמו נרא' השלישות שבעל ואשתו שייכים לגט והוא שליש וזהו שדקדקו האיכא מרבוותא שבבעל התרומות דאין שליש רק מגזירת שלישים פי' דמיד בשעה שהדבר בא לידו הוא ענין משולש שהוא שייך לשנים והוא משולש ויש בידו כח שניהם ובזה שפיר שייך הימני' שלא ימסרנו לאשה ובזה אמרינן דבאמת היה בדעתו אם ימסרנו לה שתתגרש שהרי ידע בה והגט על שמה נכתב שתתגרש בו וכמו כן בשטר שהוא שייך ללוה רק יש ביד המלוה לראיה על חובו ובזה כשמסרו לאחד והוציא ראיותיו מתחת ידו הרי הימני' שאם ימסרנו לאותו החייב בשטר זה יהא החוב נמחל לו' ומיד בשעה מסירה הוא נקרא שליש כיון שהשטר שייך ללוה ונראה השלישות מתוכו וכמו כן בגט אבל כשבאו שנים והשלישו חפצים או מעות על תנאי כך וכך אז דין החפצים והמעות כמו גט ושטר כיון שמכח שניהם בא לידו ונאמן השליש והשתא לק"מ קושית בעל התרומות דשפיר מדמה גט לחפצים ומקשה מברייתא וכמו כן מה שהביא בעל התרומות בשם הרמב"ן הכל בשטר ובזה גם האיכא מרבוותא מודו דלא יחלקו על ש"ס מפורשת בעל אומר לפקדון [ואין להקשות כיון דבריית' במחולקין בתנאי השלישית א"כ מאי מקשה לר"ה הא בזה לא שייך כיון דלאו לפקדון מסרו לידו הא ליתא דכבר כתבתי דהקושיא מדקתני הודאת בעל דין כמאה עדים ושליש נאמן משניהם ש"מ דנאמן כעדים ולא מהני א"א לבטל עדים ע"ש לעיל ס"ק ב הארכתי בזה] והן הן דברי התוס' ואגודה פרק המקבל שכתבו דוקא כשאינו אומר דרך שאלה אבל דרך שאלה אינו נאמן כיון דמיירי בחפצים אבל כשאינו מודה שהוא שליש ליכא הימני' כלל כנ"ל משא"כ בשטר וגם כל מה שיטעון שייך הימני' כל שמסרו בידו ואף שהתוס' כתבו לפקדון נאמן כוונתם בשלישות רק שלא יחזירם לשכנגדו רק שיהיה אצלו עד שיתפשרו ביניהם משא"כ שאלה דאינו שליש כלל וכן מוכרח לומר בש"ך שפי' דברי התוס' כן:
ואמנם בשטר וטוען שגזלו ממנו אף דבזה לא שייך הימני' כלל אם בעל דין אומר שפרעו או שהיה עמו איזה תנאים והשטר הושלש ביד שליש בתורת שלישות ועכשיו הוא שלו נראה דאף שזה כופר ובחפץ כהאי גוונא כל שאין לו מיגו הי' צריך להחזיר לו אבל בשטר אין מחזירין לו דהא השטר לפרעון עומד וכיון שאינו בידו נאמן הלוה ואינו יכול להוציא מידו כיון שהוא אומר שפרעו וגזילה מילתא דלא שכיח הוא ודוקא בחפץ כיון שידוע שהיה שלו ולית ליה מיגו חייב להחזיר שלו אבל שטר עומד לפרעון ונראה שאפילו הוא כיון שיוצא מתחת ידי אחר אינו יכול לתבעו אבל אם הלוה מודה שעדיין חייב לו רק שהשליש אומר לו שמחל לו כיון שאין הלוה יודע משום פרעון ומחילה והשטר הוא של המלוה ולית ליה לשליש מיגו בוודאי חייב להחזירו לו כיון שבזה אין לו דין שליש אפילו בשטר כיון שאומר שגזלו ממנו ודינו כמו בחפץ אבל אם אומר לפקדון בזה בשטר אפילו כשהלוה אינו יודע משום פרעון רק השליש אומר לו נאמן מדין דהימני' כנ"ל ובזה מיושב מה שפסק הרא"ש בתשובה כלל ס"ח דאם טוען ממנו נפל אין השליש נאמן היינו לפי דשם בעל דין מודה לו שהשטר לא נפרע רק מכח השליש אומר שאמר שמחל לו ויפה פסק הרא"ש כיון שאין השטר עומד לכך כיון שלא נפרע מן הלוה דינו כמו בחפץ כיון שמכחישו שלא עשאו שליש כלל ובחפץ כהאי גוונא פשיטא שהיה צריך להחזיר ולא היה יכול לטעון נתתם לי במתנה כל שאין לו מיגו א"כ בשטר נמי כל שטוען טענה שאין בעל דין גופא טוען לא איתרע השטר לפי שהוא ביד השליש וצריך להחזיר לו מאחר שהוא בוודאי של המלוה משא"כ אם היה בעל דין גופא טוען פרוע וכדומה בוודאי היה נאמן מאחר שהשטר אינו בידו ועוד דלפי דבריו איתרע כיון שנפל רק אפילו היה טוען שגזלו לא היה נאמן דמאיזה צד יתבע ממנו כיון שהלוה טען שהושלש על תנאי ונפרע למה יאומן הוא יותר מן הלוה אבל מ"מ יכול להשביע לשליש שיחזיר לו שלו כיון שאין לו דין שליש כנ"ל והשתא ניחא נמי מה שפסק הרא"ש כלל ק"ה סי' ג' דבטוען נאבד ג"כ נאמן השליש ולק"מ דהתם מבואר בשאלה שלא היה הטוען בבירור שזה מצא השטר ואפשר דבאמת בעל דינו מסרו לו שהשטר נאבד ממנו ואינו יודע היאך בא ליד אשה זו הלכך אינו יכול להשביעה אם היה השלישות בידה דהוא שליש גמור ונאמן לומר שחבירו מסרו בתורת שלישות כיון שהוא אינו מכחישו בזה ועל התנאי בעצמו אם החזירה כדין ג"כ אינו יכול להשביעה שיש עליה דין שליש גמור רק לפי שלא היה השלישות בידה פסק הרא"ש להשביעה אבל אם היה בידה היתה נאמנת כדין שליש גמור כיון שהוא אינו מכחישו שלא נעשה שליש מצד השני ודו"ק היטב ולק"מ [ובתומים סוף ס"ק ד' האריך בישוב דברי הרא"ש וכל דבריו אינם רורים כלל כי מה שכתב בפי' הסוגיא דטעמא דר"ה משום מיגו דנפילה רק בממון ליכא מיגו דאתיהיב למחילה לכך הרא"ש דפוסק כר"ה פסק בממון ג"כ בטוען נפל דנאמן משום אי איתא ובזה כתב ליישב לשון בעה"ת דכתב דהרי"ף פסק כר"ח ע"ש שהאריך ואין דבריו נכונים כלל חדא דמה ענין זה לפלוגתא דר"ה ור"ח הא ר"ח מודה לר"ה ולא פליג רק דסובר דבגט נמי בידו להאמין והוי כמו ממון אבל בנפל דלא האמין מודה משום אי איתא ועוד דבנפילה נמי האיך שייך אם איתא הא אנן אמרינן דנפילה לא שכיח א"כ בוודאי הוא מסרו לידו וממילא אין כאן אי איתא דהימני' ואי דסובר דהימני' גופא מילתא דלא שכיח הוא לכך יש לתפוס דנפל א"כ מה זה דקאמר אי איתא הוי ליה לומר דלא שכיח דהימני' ועוד קשה כיון דלר' בגט לא שייך הימני' אכתי קשה מה צורך לטעם אם איתא ומשום מיגו דנפילה הא בלא"ה לא שייך הימני' ועיין מ"ש לעיל ס"ק ב' הפי' בסוגי' בזה] ועוד קשה אי ס"ד דבהך טענה גופא לא שייך אם איתא רק במיגו דנפילה משום דבגט לא שייך מחילה אמרינן מיגו א"כ מ"ש באומר לפקדון או להולכה שכתבו התוס' וקיימא לן להלכה בא"ה סי' קמ"א דאפילו להפוסקים כר"ה בגט מ"מ בזה דלא שייך אם איתא שליש נאמן א"כ קשה מ"ש להולכה מלפקדון הא גם בזה לא שייך אם איתא רק מכח מיגו דנפילה א"כ ה"ה בהולכה ואי דמשום דהימני' לא שייך מיגו א"כ בלפקדון ג"כ וע"כ דלר"ה בגט דלא אתיהיב למחילה מהני מיגו כמו שכתב הוא א"כ ה"ה בהולכה וכל דבריו אינם ברורים כלל והעיקר בכוונת הרא"ש כמו שכתבתי]:
ומה שהקשה הש"ך על הרא"ש בתשובה כלל ס"ח דמ"מ אמאי לא השביע לראובן על פי העד כמו טענו בספק ומזה הוכיח דבמכחיש השליש דצריך שבועה הוי נוגע והוא תמוה לפע"ד דנהי דבזה מודינא כמו שכתבתי דבשטר נמי כל שטוען שגזלו או ממנו נפל ובעל דינו אינו טוען שאינו חייב לו אין השליש נאמן דהוי כמו חפץ מ"מ בהא אין דבריו נכונים כלל דלא מבעי לדעת הכ"מ סוף סימן פ"ד דע"א מעיד שהוא פרוע אינו משביעו בספק א"כ הכא בלא"ה ליכא שבועה נגד העד אלא אפילו לדעת הש"ך שם דמשביעין על פי העד אפילו בזה מ"מ לפי זה פשיטא דהכא נמי צריך שבועה דאפילו אם במכחיש השליש הוי נוגע משום דצריך שבועה היינו לדון על פיו להחזירו לזה שהוא אומר ששייך לו אז הוי נוגע כיון שצריך לישבע על דבריו שהרי חבירו תובע אותו שהזיקו בחנם שהוא שלו וע"י גזילה או נפילה בא לידו אבל עכשיו שאין אנו מאמינים אותו והשטר בחזקת המלוה א"כ עכשיו אינו נוגע שהרי א"צ שבועה א"כ פשיטא דעכ"פ צריך המלוה לישבע על פיו שלא מחל דלא עדיף מאם הי' השטר בידו או שהשליש הי' מחזירו לו מ"מ כיון שע"א מעיד שהוא נמחל צריך לישבע לשיטת הש"ך הנ"ל ומאי נוגע שייך השתא וזה ברור אבל מ"מ בזה האמת דאין לו דין שליש כלל כיון שאומר ממני נפל ואולי הי' הלוה אומר שהוא שליש ונפרע או נמחל אז לא היה יכול המלוה להוציא דלמה יאומן הוא יותר מן הלוה אבל היה יכול להשביע להשליש וכמו כן להלוה והשליש לא היה יכול לפטרו כיון שצריך שבוע' אבל כשהלוה מודה שחייב לו ואינו יודע משום פרעון ומחילה רק על פי השליש אז כיון שאומר ממני נפל דינו כמו בחפץ ואף דנפילה לא שכיח מ"מ מה בכך הא בחפץ פשיטא שהי' נאמן כיון שאין לו מיגו א"כ ה"ה בשטר כל שאין הלוה טוען פרוע ומחילה אבל אם אומר לפקדון נראה אף שאין הלוה אומר שפרעו ומחל רק על פי השליש מ"מ בזה שפיר שייך הימני' כיון שלפקדון מסרו בידו כמו שכתבתי ואף שהלוה מודה מ"מ מתחילה האמינו שהי' יכול למסרו ללוה והוא יאמר ג"כ פרוע כמו גבי גט דאין האשה יודעת עכשיו מ"מ נאמן השליש מטעם הימני' והש"ך ס"ק י"ח וכאן ס"ק ה' דעתו דאם אין הלוה יודע מהשלישות רק על פי השליש והמלוה מכחישו לכ"ע אינו נאמן ולפי הנ"ל הא ליתא דהא גבי גט ג"כ אין האשה יודעת והתם הבעל מכחיש השלישות ומה שפי' הש"ך על תנאי לא סבירא ליה לבעל התרומות א"כ פשיטא דלהך דעה אפי' בהא השליש נאמן ודברי הש"ך ס"ק י"ח צ"ע אמנם לפי מה שכתבתי היינו דוקא בפקדון דבזה אמרינן הימני' כמו בגט אבל בגזילה ונפילה לכ"ע אפי' בשטר כל שהלוה מודה רק על פי השליש אינו נאמן כהרא"ש הנ"ל כלל הדינים העולים מכל מה שכתבתי דבחפץ וכהאי גוונא שאין בשעת מעשה שם שלישות עליו בין אם טוען לפקדון או גזילה ונפילה אם היה תבעו בתורת בעל דין לא היה נאמן במיגו כגון שיש עדים וראה ועשוין להשאיל השתא נמי אינו נאמן וחייב להחזירם לו ומ"מ צריך לישבע על פי העד דכיון שהוא מחזירם לו אין כאן שום נגיעה וגם אינו חייב שבועה כלל א"כ נאמן להשביע כע"א ואפי' בטוען גזלת לא נאמר דלכך אומר כן שלא יהא כגזלן הא ליתא דמ"מ היה יכול לטעון שבתורת שלישות בא לידו ושלו הם ומדקאמר שהם של חבירו נאמן כע"א דלא הוי נוגע כלל ואם הי' דברי' שאם הי' בעל דין הי' נאמן במיגו זו וצריך שבוע' גם עכשיו צריך שבוע' ויכול להשביע לשניה' דהוא כיון דצריך שבוע' אינו יכול לפטור לשכנגדו אמנם בשטר ובגט אם טוען לפקדון והוא אומר שליש אני בין אם הלוה טוען ג"כ שידע מהשלישות והוא פרע ומחל לו או אפילו שאין הלוה יודע רק על פי השליש השליש נאמן כיון דבשעת מעשה היה נקרא שליש שיכול למסרו להכתוב בשטר ובגט כנ"ל ואינו צריך שום שבועה כמו שליש דעלמא כיון דהימני' אבל אם טוען ממני נפל או גזלתו ממני בזה אם הלוה אומר שהיה שליש ופרעו ומחל לו בוודאי נאמן דלמה נאמין למלוה טפי מהלוה ופשיטא שאינו יכול להוציא כיון שהלוה אומר שנמסר על איזה תנאי ונתקיים התנאי שחייב להחזירם או להיפך שלא נתקיים והשליש מודה לו ומ"מ צריך הלוה לישבע וכן השליש והשליש אינו פוטר ללוה דהוי עד הצריך שבועה כיון שלא עשאו שליש לפי טענתו אבל אם הלוה מודה שלא פרעו ולא מחל לו רק על פי השליש אז אם טוען נפל וגזילה אין השליש נאמן וחייב להחזירו למלוה ולמ"ד ע"א מעיד שהוא פרוע יכול להשביעו אפילו טוען ספק הכא נמי צריך לישבע מאחר שמחזיר לו אינו נוגע כלל ונאמן כמו שאר עד דעלמא ודוקא כשהוא טוען ברי שלא נמסר לידו בתורת שלישית רק שגזלו או שמצאו אבל אם אינו יודע היאך בא בידו ויכול להיות שבאמת בא לידו מצד השני בתורת שלישות רק שהוא אומר שאינו יודע היאך נאבד השטר ממנו בזה פשיטא דאם עדיין השלישות בידו נאמן בלא שבועה כמו שליש כיון שבעל דין חבירו אומר שהוא מסרו לידו בתורת שלישית והוא אינו מכחישו בזה רק שיכול להיות שכנגדו מצאו וגנבו ממנו א"כ בזה אינו יכול להטיל שבועה על השליש והוא מה שכתב הרא"ש בתשובה כלל ק"ה סי' ג'. כנ"ל ברור בדינים אלו ומה שהאריך בתומים בס"ק ה' בענין השבועה במכחיש לשליש לא ידענא מאי קאמר הא זה פשיטא דתלוי במחלוקת הנ"ל דאי גם במכחיש יש לו דין שליש דבזה ג"כ שייך הימני' א"כ ממילא אין צריך שבועה הרי דנאמן עכשיו אפי' אין לו מיגו וע"כ משום הימני' ולמ"ד דאינו נאמן רק במיגו דלא אמרינן הימני' א"כ ה"ה דצריך שבועה כמו כל בעל דבר. ומה שהביא מתשובת הרא"ש כלל ק"ה כבר כתבתי דהתם לא הכחיש ר' יצחק שהאשה דינא ולייד"א לא נעשית שליש מעולם ומודה בזה שיכול להיות שבא לידה מצד השני בתורת שלישות רק שהוא אומר שצד השני מצאו או גנבו ממנו ע"ש ברא"ש ולפי זה תלוי ג"כ לפי מה שהכרעתי לעיל לחלק בין גט ושטר לחפצים ומעות הכל כנ"ל ולפי דבריו הרא"ש סותר עצמו לכלל ס"ח ודו"ק:
ו השליש נאמן עש"ך ס"ק ו' דאם נמצא מחק אחורי השטר נאמן השליש דלא הי' כתוב שם פרעון רק תנאי שלישות ונמחק והש"ך הקשה הא אם היה השטר ביד המלוה לא היה נאמן למ"ד מחק מאחורי השטר פוסל השטר ותירץ דמיירי במקום שלא נהגו לכתוב פרעון מאחוריו ע"ש. ובתומים תמה דהא הרא"ש כתב ולא חיישינן לפרעון כל זמן שהשטר ביד שליש הרי דבלא"ה חיישינן ע"ש. ודבריו תמוהין ולא דק בתשובת הרא"ש דמבואר להדיא כהש"ך והוא הבין דמה שכתב ולא חיישינן לפרעון כל זמן שהוא ביד השליש הכוונה מכח נאמנתו של השליש וליתא דהא כבר כתב מקודם דבלא"ה לא חיישינן לתנאי אחורי השטר לגרע תוכו של שטר רק דכוונת הרא"ש נהי דלמחק מאחוריו לא חיישינן מ"מ ניחוש מבחוץ שמא נפרע דהא אין השליש יודע שלא נפרע השטר וכאן לא שייך חזקה שטרך בידי מאי בעי כיון שאין ביד המלוה ועל זה כתב דלא חיישינן כל זמן שהוא ביד השליש כמו במלוה שאילו היה פרעו היה לוקח השטר מיד השליש ועל זה סיים הרא"ש ועוד שהוא ת"ז ולא חיישינן לפרעון אבל מה שיש לחוש מצד המחק כבר כתב שאין מחק מגרע השטר והיינו במקום שלא נהגו כדברי הש"ך וזה ברור ומה שכתב הוא דהשליש נאמן כע"א על קיום מחקים כדעת הרשב"א לעיל סימן מ"ד וליתא דלא כתב הרשב"א רק בשנים חתומים דאנן אמרינן דבאמת גם הראשון חתם על השטר וראה המחקים רק שאין אנו יודעין זה ושמא בעל השטר זייף ובזה האחרון מלמד על הראשון אבל כאן היאך יעלה על הדעת שיהא נאמן ע"א מה שבלי העד היה השטר בטל ונפרע היאך יעיד ע"א שלא נפרע והעיקר כמו שכתב הש"ך כנ"ל:
ז והוא שלא יהא ביניהם ובין השליש הכחשה בסך המעות עש"ך ס"ק ה' שהשיג על דין זה ופי' דעת האיכא מרבוותא שהביא בעל התרומות דסבירא להו במכחיש השליש שלא עשאו שליש צריך שבועה והוי נוגע ובאמת מדברי בעל התרומות שם קודם שהביא הך איכא מ"ד דבמכחיש שלא עשאו שליש אינו נאמן כתבו וז"ל לא מבעי ביש ביניהם הכחשה בסך הממון דהוי נוגע אלא אפילו אין הכחשה רק אחד אומר פקדון אין השליש נאמן והשתא פשיטא דאין כוונתם משום דמכחיש השליש צריך שבועה דא"כ היינו הך דסיפא ומאי לא מבעי' דקאמר ומה זה שכתבו הכחשה בסך המעות וברור דסבירה להו דבזה בלא"ה אין להאמין לשליש לכ"ע משום שיש הכחשה בסך הממון הרי דאפילו הפוסקים דלא כבעל התרומות מודו בדין זה אמנם בתומים הקשה מה זה נוגע ישבע מקודם ואח"כ יעיד דבזה דאמרינן הימני' לא שייך עד הצריך שבועה כיון שאינו מתורת עדות והביא ראיה מתשובת מיימוני דלא כתבו רק דשליש צריך שבועה ולא כתבו דמכח זה אינו נאמן. והוא תמוה דפשיטא דדעה זו סבירי להו דאין השליש נאמן במכחיש השליש ומה שכתבו לענין שבועה היינו אפילו אית ליה מיגו דנאמן מכח מיגו מ"מ צריך שבועה אבל אי לית ליה מיגו פשיטא דאינו נאמן דאי נאמן ממילא לא היה צריך שבועה וכ"כ הש"ך להדיא סק"ה אך מ"מ על בעל התרומות יש לתמוה דהוא סובר במכחיש נאמן השליש א"כ בהכחשה בסך המעות ג"כ ישבע על זה ושוב נאמן מתורת שליש כיון דגם בזה יש לו דין שליש לכן נראה דכוונת בעה"ת דוודאי במכחיש השליש בלי הכחשה בסך המעות סובר דמיקרי שליש משום כיון שהוא מראה החפץ בב"ד ומסלק עצמו ממנו רק למי שיצוו ב"ד ליתנו יתן והוא אומר שיודע כך או סובר דנאמן דלא מיקרי בעל דבר כיון שאין הענין נוגע לו כלל אבל כשיש ביניה' הכחשה בסך הממון מודה בעה"ת להך דעה דלא מיקרי שליש כלל בצירוף מה דאומר שלא עשאו שליש כלל ועכשיו שנאמינוהו ג"כ יש הכחשה ביניהם הילכך אף שנשבע אין לו דין שליש רק שנאמינוהו כעד ובזה אמרינן דעד הצריך שבועה אינו עד:
ולפי זה יש ליישב דברי הרב בהגה' לקמן סעיף ג' שכתב דהא דנאמן בעד אחד כשאין שלישותו בידו דוקא כששניהם נסתלקו ואין להם תרעומת משמע דבשלישותו בידו אפילו יש תרעומת נאמן ועש"ך לקמן ס"ק כ' שהאריך לתמוה בזה ולפי הנ"ל ניחא דהתם כיון ששניהם מודים שעשאוהו שליש אף שיש ביניהם הכחשה מ"מ כיון דהימני' יכול לישבע על הכחשה ואח"כ נאמן מדין שליש דבזה לא אמרינן עד המשתבע אינו עד אבל באם אין השלישות תחת ידו דאז אפילו מודים שעשאוהו שליש אינו רק כע"א א"כ כשיש תרעומת אינו עד כלל דמתורת עדות עד הצריך שבועה אינו עד והכא דאפילו בשלישותו בידו אינו נאמן בהכחשה בסך המעות כיון דמעיקרא לא נעשה שליש לפי טענתו של זה הלכך אם עכשיו אין עמו הכחשה בסך עדיין שליש הוא דאין אדם חוטא ולא לו אבל כל שנכנס הוא בגדר המשפט שוב אין לו דין שליש כלל בשום צד משא"כ כשעשאוהו שליש ומודים בזה נאמן כשליש לאחר שבועה מכח הימני' דמעיקר' ודו"ק ובעיקר מה שהקשה הש"ך ס"ק ה' דלא:
דמי להן הן שלוחיו הן הן עדיו דהוי' נוגעין על כלו משא"כ הכא ובאמת לפי הנ"ל לק"מ דאין כוונת בעל התרומות רק להביא ראיה משם דמחמת שבועת היסת נקרא בעל דבר א"כ הכא כיון דמעיקרא לא נעשה שליש כלל לפי טענתם ועכשיו נמי הוי בעל דבר ממילא אין לו דין שליש כלל. אבל בלא"ה נראה פשוט דמיירי דרך משל ראובן אומר ק"נ השלשתי בידך ושמעון אומר ק' ולוי השליש אומר ג"כ ק' א"כ אם יאמר שהק' הללו שייכים לשמעון א"כ לא יוכל ראובן להשביעו אח"כ על הנ' הנשארים דהוי כופר הכל משא"כ אם יאמר שהם שייכים לראובן והוא תובע ק"נ א"כ חייב לישבע שבועת התורה והוי שפיר נוגע על הכל דאם יאמר להיפוך יתחייב שבועת מודה מקצת משא"כ עכשיו אם יתבענו ראובן אין צריך לישבע חדא דהוי כופר הכל ועוד שאין שייכים לו כלל כן יש לישב דברי בעל התרומות אבל מ"מ יותר נראה כמו שכתבתי מקודם ולקמן אבאר עוד בס"ד בזה:
ח שטר שהיה וכו' עש"ך ס"ק י' מה שהשיג על הטור ובתומים השיג עליו ואין דבריו נכונים כלל ופשיטא דהמעיין בבעל התרומות שער נ"ב יראה שאי אפשר לפרש דברי בעל התרומות כהטור מכמה טעמים חדא דמעיקרא התחיל למקור דאפילו איתחזק בב"ד באופן דלית ליה מיגו דקלתי [וכוונתו דהוי מיגו למפרע או כמו שכתבתי לעיל ס"ק א' בשם הת"ח והראב"ן וכן נראה מדברי הסמ"ע ס"ק י"א ודו"ק] מ"מ נאמן ואף דבלישנא בתרא קאמר ר"נ כיון דאיתחזק בב"ד לא אמרינן מיגו היינו בשתקה עד שנתקיים ואח"כ אמרה פרוע אבל בלא"ה אפילו איתחזק נאמן השליש וכתב שלכך הוצרך לדמות זה [פ' ראיה זו מר"נ] משום דיש פסקו כלישנא בתרא א"כ היה מוכח מר"נ דאם איתחזק דלית ליה מיגו אינו נאמן לזה הוצרך לדחות דשם בשתקה עד שנתקיים אבל אנן קיימא לן באמת כלישנא קמא דלישנא בתרא איתותב א"כ אפילו אם נפרש דברי ר"נ בפשיטות מ"מ לא קיימא לן כוותי' רק כלישנא קמא וסיים בעל התרומות הילכך מוכח דבכל גוונא נאמן אפילו איתחזק בב"ד הרי דעל מה שהתחיל לחקור סיים שנאמן ואם כדברי הטור היה לו לסיים שנאמן אפילו שתקה עד שנתקיים ועוד שכתב דלכך הוצרך לדחות משום דהם פסקו כלישנא בתרא אבל לדידי' לא מיירי ר"נ רק באיתחזק סתם ולא קיימא לן כוותי' א"כ ממילא בשתקה עד שנתקיים אינה נאמנת דבזה לא נחלקו כלל ומה שהקשו מאי פריך לר"נ מברייתא הא שם לא מיירי בהכי לא ידענא מאי קשיא להו על הש"ך הא בבעל התרומות גופא קשה אבל באמת לק"מ דהנך פסקו כלישנא בתרא פשיטא דסבירו להו דהקושיא באמת לא קשיא לזה סובר בעה"ת דבאמת בהא נחלקו דלרבא אין חילוק בזה בין שתקה כדעת הטור ולר"נ יש חילוק ולזה כתב בעל התרומות דאנן דקיימא לן דר"נ באמת איתותב אין צריך לזה ולפי זה לכ"ע בשתקה אינה נאמנת וזה ברור: (ט) וכן אם מת השליש עש"ך מה שהאריך מאין יצא לו להרמב"ם זה. ובתומים כתב דהתוספות דכתבו דמשמע אפי' איתחזק דומיא דלאחר חיתום ש"מ דלא סבירי להו במת דאל"כ פשיטא דליכא מיגו והוא תמוה דהא מעיקרא בעת כתיבת השובר הי' נאמן ואז היה לו מיגו וע"כ דאיתחזק כבר א"כ הוכרחו התוס' לומר משום דומיא. אבל לפעד"נ להיפך דאי במת קשה באמת מנין להתוספות ולמקשה להקשות דאיתחזק מעיקרא ואי דומיא דאחר חיתום התם גופא מנין שהיה איתחזק זמן רב קודם ומה צורך לומר דמיירי בהכי להקשות לר"נ [וכ"ש לפי מה שכתבתי בס"ק א' והוכחתי שיטת התוס' פרק זה בורר כהראב"ן דאיתחזק מיד שוב ליכא מיגו אם כן אם מיירי במת ממילא לא קשיא כ"ל דבשעת כתיבה באמת לא הראה השטר ושפיר נאמן במיגו) אבל באמת לא ידעתי מאי קשיא להו מנין הוציא הרמב"ם דין זה הא בפרק קמא דמציעא בסוף קאמר סמפון היוצא מתחת ידי מלוה אינו אלא כמשחק בו ופסול וקאמר התם טעמא לא מבעי אם כתוב בכתב ידי סופר אמרינן דירא שמא ירצה לפרעו פתאום ולא יהא לי שובר ליתן לו אי אפילו כתוב בכתב ידו שמא יפרענו בזמן שלא יוכל לכתוב ע"ש וזהו לא שייך בשליש דמה לו להכין שובר קודם שנפרע ומה צורך לזה וא"כ אם נמצא בבית השליש כיון דאם היה לפנינו היה נאמן אף כתבו מועיל כיון שאינו לשחק וזה שסיים אבל ביד המלוה רצה לשחק בו:
י העדים נאמנים עיין תומים שהאריך בזה וכל דבריו אינם ברורים כלל כי מה שכתב דמדברי התוס' מוכח אפילו עדים לפנינו שליש נאמן מדכתבו ולפיכך אפילו בדברים העשויין להשאיל ע"ש והוא תמוה דהא פשיטא דלפי מה שהבינו התוס' דעת רש"י דשליש אינו נאמן רק במיגו א"כ גם בדיני ממונות אינו נאמן רק במיגו דאל"כ מה הקשו התוס' על רש"י מהך דפרק זה בורר ועל זה כתבו דלפי זה אפילו בדברים העשויין להשאיל דליכא מיגו נאמן משא"כ לרש"י פשיטא דאינו נאמן והיאך אפשר שיהא כוונת התוס' אפילו בעדים לפנינו הא התוס' כתבו בהדיא ואפילו אומר שמסרו לו בפני עדים וכו' דילמא מייתי מבואר להדיא דדוקא בהוא אומר שמסרו לו ואי בעדים לפנינו היה להם לומר ואפילו יש עדים דלפקדון ולפי זה נסתר ממילא כל מה שהאריך דלמ"ד בלי עדי מסירה כשר לא מוכח דינו של התוס' ולפי הנ"ל הא ליתא דמ"מ קשה הא הבעל יכול לומר שמסרו לו בעדים לפקדון ולא הימני' ועכשיו מה יעשה שמתו או הלכו ועל זה כתבו התוס' דמ"מ היה לו לחוש דילמא מייתי עדים והימני' לשליש ולפי זה בטלו כל דבריו שם. והרשב"א דהקשה מכח עדי מסירה היינו דרצה להכריח דע"כ שהיה לפני עדים אבל מ"מ בלא"ה נמי קשיא דהא יכול הבעל לומר כן ומהאי טעמא לא הזכירו התוספות עדי מסירה כלל ועיין בסמוך בזה:
יא אבל אם אומר כו' אנן טענינן לי'. כתב בתשובת פרח מטה אהרן הביאו בתומים דאם שנים אומרים להיפך מן השליש ושנים אומרים כמו השליש אוקי תרי להדי תרי ושליש נאמן ובתומים תמה דאף אם השליש נאמן כעדים מ"מ אפילו ארבעה עדים ושנים הוי מוכחשין דתרי כמאה ע"ש. ולפעד"נ עיקר כדברי הפמ"א הנ"ל כמו שאבאר והוא דוודאי יש להבין בהך דינא שזכר המחבר שאם אומר שהיה תנאי באותו יום ועדים מכחישין אינו נאמן ואם אומר סתם וכ"ש כשאומר בפי' דאח"כ ניתוסף תנאי נאמן השליש והשתא יש להבין הא התוס' כתבו דלכך אינו יכול לומר שמסרו לו בפני עדים דדילמא מייתי והשתא תקשי מ"ש בעדים לפנינו דלא אמרינן הימני' כיון דעדים מכחישין ומ"ש דהוא עצמו אינו יכול לומר דמסרו לפני עדים וע"כ דאפילו בעדים הימני' דילמא מייתי א"כ כשהם לפנינו נמי הא הימני' ובאמת שם בגט דבעל אומר לפקדון יש ליישב ולקרב אל הסברא דאנן אמרינן שאפילו מסרו לפני עדים מ"מ לא הימני' רק אם ימותו או ילכו ועל זה כתבו התוס' דמ"מ הימני' כשימותו העדים או ילכו דהיה לו להעלות על דעתו שימותו וע"כ דבאמת כך סביר וקביל שאם ימותו יהא היא נאמן לכך השתא אם הם לפנינו ומכחישי' הם נאמנים אבל בלא"ה אפילו היה לפני עדים הימני' כל שלא יהיו לפנינו וכן הוא ברשב"א ע"ש] וזהו דוקא בבעל אומר לפקדון אבל אם הם מחולקים בתנאי השלישות דשניהם מודים שנעשה שליש א"כ קשה כיון שאם יאמר שניתוסף תנאי יהא נאמן ולא יועילו עדים א"כ ממילא אפילו בעדים ואפילו יעידו לפנינו הימני' כיון שאפילו יהיה לפנינו יוכל לומר תנאי נוסף וליכא למימר דבאמת כך הימני' שאם יאמר מה שהעדים לא יכחישוהו יהא נאמן משא"כ כשיכחיש העדים הא ליתא כיון דהימני' פשיטא דממילא לכל מילי הימני' דאל"כ לעולם נימא דאם ימסרנו לכשנגדו באמת הימני' אבל כשיהא לפנינו לא יהא נאמן וע"כ דכיון שהיה בידו לעשות באופן שיזכה שכנגדו ולא יוכל למחות ממילא בכל מה שיאמר האמינו עליו א"כ ה"ה בעדים כיון שעדיין בידו להוסיף אותו תנאי לכן נראה דעיקר הטעם בזה דאנן אמרינן דבאמת הימני' שהיה מוחזק בו לנאמן שלא ישקר בשום פנים הילכך אינו נאמן עכשיו להכחישו אמנם אם יאמר השליש שאינו יודע פשיטא דלא שייך הימני' בזה ולזה בעדים מכחישין אותו אנן אמרינן מכח העדים דהשליש אינו זוכר והעדים בוודאי זוכרין יותר ממנו ומחמת השכחה אומר כן ששכח תנאי השלישות ובשלמא בלי עדים פשיטא שאין להחזיקו לשוכח ואינו זוכר ואמרינן דהאמת אתו אבל היפך העדים נהי דהאמינו היינו שלא ישקר אבל מחמת העדים אנו מכריחין ששכח [ובלא"ה בנאמנות ע"א כתב הרב בעל פ"י דהוא משום מדאי לכך לא האמינתו תורה) והשתא ממילא יפה כתב הרב בעל ומ"א דאם שנים מכחישין אותם א"כ אין ראיה מאלו העדים ששכח אינו זוכר א"כ חזרה נאמנותו של שליש יותר מהעדים דהא הימני' שיכול להוסיף תנאי אח"כ א"כ אפילו נגד עדים הימני' רק שאנו מכריחין מחמת העדים ששכח ועל זה לא הימני' רק שלא ישקר אבל כל שאין הכרח ששכח הוא נאמן נגד עדים כנ"ל. ולפי זה מיושב מה שהקשה בסמ"ע והש"ך דלמה כאן מתרצין דבריהם ואולם בסוף דנין במכחישין והמע"ה ע"ש ולפי הנ"ל ניחא דהכא אם נאמר דמשקר יש להאמין לשליש יותר מן העדים מחמת דהימני' רק שנאמר דהשליש טעה א"כ עד שנתרץ דבריו שטעה יותר נוח לתרץ דבאמת אינו מכחיש העדים כלל ומה צורך לומר דשכח וטעה כיון שאין אנו מוכרחין לזה משא"כ שם דבלי התירוץ דנין כמכחישין אבל הכא בין כך דבין כך מתרצין למה נתרץ דשכח וטעה ועוד יש לו מקום לתרץ דברי הכמ"א הנ"ל וזה נראה עיקר דאל"כ דברי המחבר כמעט אי אפשר להולמם כנ"ל ועש"ך ס"ק י"ח דאם הלוה לא ידע מהשלישות כלל והמלוה מכחיש שלא עשאו שליש לכ"ע אין השליש נאמן וכתב שכן כתב לעיל ס"ק ה' ובאמת לעיל ס"ק ה' כתב לשיטת הפוסקים דבמכחיש שלישות אין השליש נאמן רק שמחולקים בתנאי ומוקי הך דבעל אומר לפקדון היינו על תנאי אבל לדעת בעה"ת והטור דהוכיחו מהך דבעל אומר לפקדון דאפילו מכחיש שלא עשאו שליש נאמן השליש א"כ פשיטא דאפילו אין השני יודע נאמן דהא שם ג"כ אין האשה יודעת וכבר השגתי עליו לעיל ס"ק ה' ע"ש: (יב) ואם יוציא השלישות וכו' לא יהא נאמן וכו'. זהו מה ששנינו בתוספתא בד"א כשהשלישות יוצא מתחת ידו אבל אין השלישית יוצא מתחת ידו הרי הוא כשאר כל אדם ע"כ משמע דכל שיצא השלישות מתחת ידו אינו נאמן כלל והרי הוא כאדם דעלמא ואולם הרשב"א בחידושיו לגיטין פרק התקבל כתב בשם הראב"ד דאפי' הגט תחת יד האשה נאמן במיגו דהוי מהדרת לשליש והרשב"א הוסיף שם אפילו בלי מיגו רק דתפיסתה מוכחת שבא לידה מיד השליש לגירושין ע"ש והביאו הש"ך ס"ק כ וצריך לומר דפשיטא להו להראב"ד והרשב"א דמצד הבעל לשליש לא איכפת לן מה שאין יוצא מתחת ידו דמ"מ כיון שאם הי' בידו הי' נאמן לומר לגירושין דהימני' א"כ עכשיו נמי כיון שמסרו לאשה לגירושין מגורשת ובמה נגרע כחו רק שכל כוונתם שיש מקום לומר נהי דהימני' מ"מ אנן אמרינן דכל זמן שהיה ביד השליש גופא לא היה מחזיקו לגירושין רק לפקדון ולא מסרו לאשה כלל רק נפל ממנו והאשה מצאתו וכדומה ואף שהוא אומר עכשיו לגירושין מסר לה אינו נאמן בזה עכשיו כיון שהשלישות אינו ת"י עכשיו ועל זה תירץ הראב"ד דנאמנת דקבלתו לגירושין במיגו דהוי מהדרת לשליש וכיון שנתברר שנמסר לה לגירושין ממילא הבעל ג"כ מסר לגירושין ובשעת מסירה היה השליח נאמן בזה מטעם הימני' ולפי זה היינו דוקא בשליח קבלה דאם תמסור עכשיו לידו חזר לנאמנותו והיא מגורשת אבל בשליח הולכה שאם תמסור לידו יוכל הבעל לבטלו א"כ עדיין אין אנו יודעין אם נמסר לידה לגירושין והשליח אינו נאמן בזה כיון שאין הגט יוצא מתחת ידו כנ"ל ולפי זה ליתא למה שכתב בתומים ס"ק י"א דלפי' מהרש"א בתוספות בד"ה ושליש אומר התוס' חולקין בזה על הראב"ד גם כתב לדחות הכרח מהרש"א דהא הרמב"ם פי' ג"כ לקבלה ומ"מ סובר בגט תחת יד האשה ג"כ נאמן ולפי הנ"ל הא ליתא דהתוספות והרמב"ם סבירי להו כהראב"ד הנ"ל הילכך שפיר כתבו התוספות דמיירי בשליח קבלה דאי בשליח הולכה כיון דהגט ביד האשה אין השליש נאמן ומיגו דמהדרא לשליש וחזר לנאמנותו לא שייך בשליח הולכה דיכול לבטלו וע"כ דמיירי בשליח קבלה אז שפיר אפילו הגט בידה נאמן משום מיגו כמו שכתב הראב"ד וכן הרמב"ם דכתב אפילו גט בידה נאמן מוקי לה בשליח קבלה דבשליח הולכה אינו נאמן כיון דליכא מיגו להחזירו לשליש ודברי מהרש"א נכונים אך הא קשיא לי על התוספות והראב"ד כיון דעיקר המיגו להאמינה שנמסר לידה לגירושין א"כ בלא"ה אית לה מיגו דיכולה לומר מן הבעל קיבלה הגט ואפילו בשליח הולכה נאמנת וזה נראה דעת הרי"ף דמוקי בשליח הולכה א"כ מבואר דסובר דאפי' בהולכה וגט בידה נאמן והיינו כנ"ל כיון דאית לה מיגו דמהבעל קיבלה נאמנת דנמסר בידה לגירושין ובשעת מסירה היה השליח נאמן לבעל מסרו לגירושין מכח הימני' כנ"ל ולפי זה ליתא ג"כ למה שכתב בתומים ראי' מהרי"ף כהרשב"א והראב"ד ולפי הנ"ל לא מוכח מידי דדוקא בגט כתב כן משום מיגו דמבעלה קיבלה כנ"ל אבל בשליש דעלמא כל שאין לאותו שהחפץ בידו מיגו עכשיו שוב אין השליש נאמן ומודה הרי"ף וממילא מהרמב"ם נמי אין ראיה מטעם זה דבגט שאני מכח מיגו הנ"ל:
אמנם מהראב"ד והרשב"א וודאי מוכח אפילו בשליש דעלמא נאמן אפילו אין שלישותו בידו וכן כתב הרשב"א שם בהדיא וכתב דאינו נאמן כלל אפילו לזכות אמנם בלא"ה פשיטא דלא קשיא מהתוספתא דע"כ לא שייך סברת הראב"ד והרשב"א רק בבעל אומר לפקדון ולא למסרו לאשה ועכשיו אנו מסופקין אם מסרו לאשה לגירושין ושפיר כתב הראב"ד משום מיגו דהוי מהדרת לשליש והשתא אם אתה אומר שלא מסרו כלל א"כ הרי הוא חזר לנאמנותו כמו שהיה קודם שהרי גט בידו הוא משא"כ בשליש דעלמא והם מודים דנמסר ליד האחד כדין רק שהצד השני אומר שנמסר לשני בתנאי כך וכך והוא מכחישו על תנאי אחר והשליש אומר כדברי אותו שהחפץ בידו א"כ בזה לא שייך מיגו דימסרנו לשליש דמה בכך דימסרנו עכשיו הא מעיקרא לא הימני' רק כל זמן שיהא תחת ידו אבל עכשיו אומר דבשעת מסירה באמת מסרו על תנאי כמו שאומר ועכשיו שמכחיש הרי אינו שליש כלל שכבר יצא השלישות מתחת ידו מדעת בעלי דינים ושניהם מודים והיאך יועיל מה שימסרנו עכשיו ודוקא אם מערער על גוף המסירה אז שפיר יכול לומר הריני נוטלו ממנו והרי הוא בידי ואני נאמן משא"כ כשאומר שעכשיו אינו שליש כלל שברשותו יצא הדבר מתחת ידו פשיטא שאינו מועיל החזרה וכמו כן מה שתירץ הרשב"א משום דבתפיסתה מוכחת זהו הכל במה שיש להסתפק בגוף המסירה אבל בשליש דעלמא והם מחולקים בתנאי המסירה [באופן שפי' הש"ך אין להם תרעומת] מה מוכיח התפיסה באיזה תנאי נמסר ובהא פשיטא דאינו נאמן כיון שעכשיו אין השלישות בידו וזהו מה ששנינו בתוספתא דמיירי שהם מחולקים בתנאי השלישות ועל זה אמר אין שלישותו בידו רק ביד אחד מהם והשני תבעו שהיה עמו תנאי בשעת שמסר השליש לידו כך וכך וזה אומר תנאי אחר הרי הוא כשאר כל אדם ואינו נאמן לא לזכות ולא לחובה ונראה שזהו כוונת הטור ומחבר ג"כ דמיירי ג"כ בכהאי גוונא [וכ"ש לפי מה שפי' הש"ך פשיטא דמיירי כהאי גוונא] לכך כתבו בפשיטות דהוא כשאר כל אדם אבל במערער על גוף המסירה בהא מודים לדעת הראב"ד משום מיגו דמהדר לשליש ואז יהא נאמן כיון שהוא אומר ששלא כדין מסר א"כ יוכל לומר הרי ישנו בידי כאילו לא נמסר ואני נאמן עכשיו וכמו כן להרשב"א משום דתפיסתו מוכחת שמסרו לו ובשעת מסירה היה נאמן מכח הימני' כן נראה לי ברור בזה ודלא כהתומים שסתם בפשיטות דלזכות נאמן ולפי הא ליתא דבכהאי גוונא לכ"ע אינו נאמן:
ולפי זה מה שכתב הש"ך בפי' תרעומת דמערער על גוף המסירה ואז אינו נאמן אפילו כע"א ועל זה הביא דעת הראב"ד דאם מסרו שנית לשליש נאמן השליש היינו דוקא אם יש לו תרעומת אבל אם אין לו תרעומת שאינו מערער על המסירה בזה אינו נאמן אפילו מסרו שנית דכבר נסתלק נאמנותו במה שיצא מתחת ידו ברשות שניהם ועכשיו אין כח בזה לעשותו שליש בע"כ של שכנגדו ואף דלהש"ך בלי תרעומת עדיף היינו לענין להיות כע"א אבל לענין אם מחזירו לידו להיות נאמן כמו שליש דעלמא כשני עדים בזה בתרעומת עדיף טפי דחזר לנאמנותו משא"כ בלי תרעומת לעולם אינו רק כע"א ובכהאי גוונא בתרעומת גם התוספות מודים משום מיגו דמחזירו לשליש או כשמחזירו ודו"ק] כמו בשליח קבלה דמודים התוס' כנ"ל ואין להקשות כיון דבשליח קבלה מודים אפילו הגט ביד האשה א"כ כיון דהם מוקי להו דוקא ביש עדי אמירה וא"כ אפילו בהולכה יש לה מיגו דמחזירו לשליש שיאמר לקבלה כיון שיש עדי קבלה הא ליתא כיון דע"כ שיש עדי קבלה והעיקר מה שנאמן הוא מכח טענת לקבלה א"כ יפה כתבו התוס' דמיירי לקבלה דהוא העיקר דנאמן אבל בהולכה בלי עדים אינו נאמן כנ"ל ובעדי קבלה ממילא אפילו בהולכה נאמן במיגו ובגוף דברי הש"ך בפי' תרעומת כבר כתבתי לעיל ס"ק ז' פי' נכון בזה ע"ש [שוב ראיתי בתומים סוף ס"ק נ"ב שכתב פי' הנ"ל שכתבתי ס"ק ז' ליישב שיטת הב"ח והוא תמוה דהב"ח כתב להדיא דאינו צריך שבועה]:
יג או פרוע. עיין תומים דוקא כשטוען פרעתי קודם שהשלשתי אבל פרעתי אח"כ אינו נאמן במיגו דמזוייף דהוי להכחיש העד ע"כ ודבריו צ"ע דלעיל סי' נ"א כתבו הב"ח והש"ך ליישב שיטת הרמב"ם באחד בשטר ואחד בעל פה דכתב דמצטרפין למלוה בשטר ואינו נאמן פרעתי דהא באחד בשטר לבד אינו יכול לטעון פרעתי ותירץ הש"ך דקמש"ל אפילו אותו שבכתב מכחיש שלא פרע ותמה בתומים שם כיון דאם לא היה מכחיש לא היה נאמן במיגו עכשיו שהכחישו יהא נאמן וסתר דין זה ע"ש וא"כ הכא נמי כיון דאם אין השליש מכחיש הוי ליה משיל"מ השתא שהוא מכחישו יהא נאמן וע"כ או כדעת מהרש"ל דלית כאן שבועה דאורייתא דלא אמר אתה עד או דשאני טענת פרוע דטענה נכונה היא מצד עצמותה וכל שהטענה בעצמותה נכונה לא אמרינן משיל"מ א"כ ה"ה בטוען פרעתי אחר שהשלשתי ואין חילוק כלל ומ"ש הש"ך ס"ק כ"ג עיין מה שכתבתי לעיל ס"ק א' ושם השגתי עליו בזה דהתוס' לא פליגי בדין זה כלל ע"ש:
יד הרי הוא בחזקת שאינו פרוע עש"ך דוקא אי לא טעין אישתבע לי אבל בטוען אישתבע לי צריך המלוה שבועה דלא עדיף שליש ממלוה עצמו ע"כ ואין כוונתו לדין הנזכר מקודם דלא עדיף שליש ממלוה עצמו דהכא לא לענין נאמנותו של שליש עסקינן דאפילו לדעת הנ"י שהביא הש"ך קודם דעדיף שליש ממלוה היינו דנאמן טפי ממלוה עצמו אבל כאן אין השליש יודע מפרעון רק מחמת חזקה שלא לקח השטר ולא הודיעו, א"כ חזקה לא עדיפא אצל שליש מבמלוה עצמו דצריך שבועה אבל אם השליש מכחיש הלוה כגון שאומר שפרע בפניו וכדומה בזה למ"ד דעדיף שליש ממלוה אינו צריך שבועה אך יש להבין על מה שכתב הטור דלגבי יתומים צריך שבועה משום דשמא אירעו אונס או שכח להודיע לשליש והוא מדברי בעל התרומות בשם תשובת הרי"ף והשתא יש להבין למה לי האי טעמא תיפוק לי' אפי' מכחיש השליש שפרע בפניו אינו נאמן לדידן דלא עדיף שליש ממלוה עצמו ועוד דאפי' להנ"י הא כתב הש"ך ס"ק א' דהיינו דוקא בהיה בידו פעם אחת דשייך הימני' א"כ הכא לא היה בידו למסור בשום פעם למלוה שינצל משבועת יתומים או לגבי עצמו כשטוען השבע לי וצריך לומר דבעל התרומו' מיירי שהשליש כשר להעיד ונאמן כעד המסייע לפטרו משבועה ולפי זה מוכח דעד המסייע פוטר משבועה לדעת הרי"ף והתימה שלא נזכר דעתו לקמן סי' ע"ה ופ"ז דכאן מוכח להדיא דפוטר להרי"ף והנה הש"ך כתב דאם היה תנאי שלא יפרע רק לפני השליש נאמן השליש וכתב באורים דהיינו דוקא אם אינו קרוב ע"ש ולפעד"נ דאפילו בקרוב נאמן והיינו דשניהם מודים בתנאי ואומר שפרעו ואז אינו נאמן ולגבי יתומים כיון שלפניו נעשה תנאי אינו צריך שבועה כל שהשליש אומר שלא פרעו בפניו והוא שאומר שפרעו שלא בפניו צריך להביא ראיה ודוק וצ"ע]:
טו לא יתננו למלוה וכו' עש"ך מה שהאריך בישוב דברי הטור למה שכתב בסי' ר"נ בשם הרא"ש דמחזיר למקבל [והנה מה שהאריך בסתירת דברי הסמ"ע אין כאן מקומו לדבר בזה ואי"ה יתבאר כל אחד במקומו] ותורף דבריו דהתם מיירי שידוע שהקנה בסתם ומה שלא פי' דברי הרמב"ם באינו ידוע משום דמשמע ליה אפילו ידוע וכל דבריו תמוהין דבמאי איירי הרמב"ם אי בקנין א"כ בידוע שהוקנה בסתם אין כאן מקום לחוש כמו במקבל מתנה וע"כ בלי קנין א"כ קשה חדא דהא להרמב"ם אין כותבין בלי קנין וע"כ בקנין ומשום חשש פרעון והיאך כתב הרא"ש החשש דכתב ללוות ולא לוה ועוד קשה מה זה שחילק הרא"ש בין שט"ח למתנה הא לשיטת הש"ך אין חילוק בזה כלל רק בין קנין לאינו בקנין והיה לו להרא"ש לומר בפשיטות האם בלי קנין אבל בקנין מחזיר למלוה ומה לו לחלק בין שטר למתנה דבלי קנין אפי' במתנה אין מחזירין אמנם דברי הטור ברורים ומהך דברי הרא"ש דייק לה דקשיא ליה במה נפשך אי סובר הרא"ש לחלק בקנין מה זה שחילק בין שט"ח למתנה ואי סובר לחלק בין שט"ח למתנה והיינו מחשש פרעון א"כ מה זה דכתב החשש דכתב ללות ולא לוה ומזה דייק דכוונת הרא"ש דוודאי הרמב"ם מיירי בקנין דאל"כ אין כותבין לדעתו רק בהלואה עדיין יש לחוש דלא הקנה רק כשימסרנו לידו דהיינו בהלואה יהא משועבד מעכשיו ומנין לנו לומר דאפי' בלי הלואה כלל שיעבד עצמו בקנין אבל במתנה כיון דנתן לו מתנה למה לן למימר דלא היה דעתו רק לאחר מסירה פשיטא דמיד בשעת קנין הקנה לו דלא מיחסר מידי כיון שרוצה ליתנם לו במתנה ולכך לא חיישינן דלא רצה להקנות רק בשעת מסירה למפרע משא"כ בהלואה ושפיר כתב הרא"ש לחלק בין שטר מתנה לשט"ח וזה ברור ונידון מה שהקשה הש"ך על דברי הטור מהך דמצא שטר הקנאה ותירץ בנפל לא חיישינן עיין מ"ש מזה בסי' ל"ט ס"ק נ' דהא ליתא ובלא"ה לק"מ ע"ש באריכות:
טז יעשה שליש מה שאמר לו השליח עסמ"ע וש"ך דוקא כשהלוה יודע מזה משא"כ כשאינו טוען ברי והוא תמוה דהא להפוסקים דבמכחיש השליש ג"כ נאמן א"כ אפילו אינו יודע כלום הדין כן ועיין תומים מה שכתב לחלק בין חפצים לשטר דבשטר בוודאי בעינן ידיעת הלוה דמחל לו ולפע"ד נראה להיפך לפי מה שהכרעתי לעיל ס"ק ה' לחלק בין חפצים לשטר א"כ הכא נמי כך הדין דבחפצים בין אם הלוה טוען ברי או שמא כל שאין לשליח: מיגו דלהד"ם וכדומה חייב להחזירם למשלח אמנם בשטר אם אומר שגזלו או שנפל אם הלוה טוען ברי אז בוודאי נאמן דהיאך יאומן המלוה יותר מהלוה ונהי דהוא טוען שלא עשאו שליח כלל הלוה אומר שנעשה והשטר עומד לכל תנאי ולפרעון ולמה לא נאמין ללוה שהיה תנאי ופרעון ולמסרו לשליש נתנו לשליח אבל כשטוען שמא פשיטא שאינו נאמן השליח דדין חפצים ושטר שוה בזה אבל אם טוען לפקדון או בשטר והלוה טוען שמא מ"מ שליש נאמן דהימני' וה"ה הכא אם טוען שמסרו לשליח לפקדון שליח נאמן אפילו הלוה טען שמא דהוא עצמו יש לו דין שליש בזה להיות נאמן לומר שלמסור לשליח נתנו לו אבל בחפץ אפילו לפקדון אינו נאמן הכל כמה שבארנו בס"ק ה' ע"ש:
יז ואם לא הכחשו ענין השליחות. עש"ך ס"ק כ"ט ל' שהבין דעת רח"א כאן דמיירי דאין לו מיגו דאל"כ נאמן השליח במיגו ולזה כתב ס"ק כ"ט דהא ליתא דהרמב"ן מיירי במקום שיש לו מיגו דלהד"ם דאל"כ לא היה מועיל מיגו דשליש אני כיון דמכחישו שאינו שליש ואינו נאמן לומר שליש אני רק במיגו וכדעת הרא"ש לעיל ס"ק ה' והוא תמוה דפשיטא דהרמב"ן סובר אפילו במכחיש השליש שאינו שליש שליש נאמן כמבואר להדיא בדברי הרמב"ן שהביא בעל התרומות שם מקודם ע"ש ולפי זה פשיטא דאפילו לית ליה מיגו דלהד"ם נאמן לומר שליש אני וא"כ נאמן על שליחותו במיגו דשליש, אנו תדע דאל"כ מה צורך לו להרמב"ן למיגו דשליש אני לימא מיגו דלהד"ם כיון דע"כ צריך להך מיגו אפילו באומר שליש אני לשיטת הש"ך וע"כ דלא בעינן מיגו דלהד"ם כלל וזה ברור. אך הוא קשיא על הרב כיון דנאמן במיגו דשליש אני א"כ מה בכך דלא מסרו לשליש מ"מ נאמן על התנאים במיגו דהוא בעצמו שליש ומה בכך דלית ליה מיגו דלהד"ם הא באומר שליש אני אין צורך למיגו כנ"ל לכן נראה ברור דהרב מיירי שהוא מודה בתנאי רק שאומר שעכשיו הוא חוזר בו כיון שהוא שלוחו וכל שלא עשה שליחותו יכול לחזור בו ודוקא במסרו לשליש אינו יכול לחזור כל שעשאו שליח ובזה השליח נאמן שהוא שליח במיגו דשליש אני משא"כ כשלא מסרו יכול לחזור בו כיון שאינו שליש רק שליח וכל שהוא ביד השליח הוי כאילו הוא בידו ויכול לחזור בו וזה ברור בכוונת הרב ולפי זה פשיטא דליתא לדברי הש"ך ס"ק כ"ט ל'. ועיין תומים מ"ש בזה אבל דבריו מגומגמין לפע"ד והעיקר כמו שכתבתי:
יח כיצד הרי ראובן עש"ך דפירש דוקא לפני עדים אבל הב"ד. יטענו שלא בפניו ושמא לא יטעון הוא כלל [כ"כ בכללים העולים] ובתומים תמה כי כלום משא פנים יש בדבר דכיון דהדין נותן דלא יחזיר למה יחזיר ובאמת אין זו טענה דאם יהיה השטר ביד זה ג"כ יוכל הטוען לטעון מה שירצה רק דנ"ח לענין מוחזק ובזה אמרינן כיון שעל תנאי כך השלישו בידו כל שעל פי תנאי זה יש לו להחזיר חייב להחזירו והמלוה מוחזק בשטרו והלוה צריך לטעון עליו וכעין שכתב מהרד"ך בתשובה בית ב' חדר א' הביאו הש"ך ריש סימן ע"ה דמילתא דעבידי לגלויי אין אומרים להוציאו להניחו ביד שליש דלא מטרחינן ב"ד בזה ע"ש וא"כ אף כאן כיון שהוא בחזקת המלוה אין לו להטריח לילך לב"ד שיעמוד הדבר בידו עד לאחר הפסק כיון דהוא מילתא דעבודי לגלויי לא מטריחנן ב"ד בזה ודו"ק וגם שיש נ"מ למלוה שאם יהא השטר בידו שוב לא ירצה הלוה לטעון עליו כלל משא"כ אם יהא בידו או בב"ד:
יט אשה הנושאת וכו' מהימן במיגו. עש"ך מה שהאריך בזה ותורף דבריו דהכא מטעם שליש אתינן עלה ואפי' בלי מיגו כל שהיה בידה פעם אחת. ואני תמה הא כבר כתב הש"ך לעיל ס"ק ה' והסכים לדעת הפוסקים דאם מכחישו שלא עשאו שליש מעולם רק לפקדון כל שאין לו עכשיו מיגו אין השליש נאמן לומר שליש אני ושכן דעת הרא"ש וכבר כתבתי לעיל הס"ק ה' דבחפץ האמת אתו] א"כ הכא מה בכך דהאמינה והיתה שולטת בכל אשר לו מ"מ טענינן ליתמי אילו היה האב קיים היה אומר שלא עשאה שליש כלל בינו לבין אחרים ואין זה של אחרים כלל ומה בכך דהאמינה בעסקיו מ"מ לא לשליש האמינה הרי דבפקדון והיה לו מיגו פעם אחת בוודאי הימני' ומ"מ כל שאין לו עכשיו מינו והוא אומר שלא עשאה שליש כלל ואין לחבירו שייכות בזה חייב להחזירם לו כמו שכתב הש"ך גופא לעיל ס"ק ה' ובדינים העולים א"כ הכא נמי דכוותא ובאמת בתשובת הרא"ש מבואר דבלא"ה היה רגלים לדבר שהוא של פלוני ובני הבית מכירין בזה ע"ש לכך היה הרא"ש מאמינה בתורת שליש (וכן מבואר להדיא בלשון הרא"ש בסוף התשובה) ולא חשש שמא היה הבעל מכחיש שלישות לגמרי והוי כמו מילתא דלא שכיח דלא טענינן ליתמי רק שיש לחוש שמא יטעון איזה תנאי ובזה מהימני' בדין שליש וצ"ע ואולי סובר הש"ך כיון דכאן משום מיתת הבעל מסרה הנכסים ליד ב"ד א"כ אם היה הבעל קיים והיו הנכסים בידה היתה נאמנת במיגו א"כ לא שייך לטעון ליתמי מה דאבוהון הוי טעין דלגבי אב היתה נאמנת מכח הנכסים הילכך אף שעכשיו לאחר מיתה הוציאה מתחת ידה נאמנת כדין שליש ועדיין צ"ע בפרט דנראה מהרא"ש להדיא דוקא בצירוף רגלים לדבר לכן דינו של המחבר צ"ע ולקמן סימן ס"ב אבאר עוד בס"ד כי שם מקומו: כתב בתשובת מהר"א בן ששון סי' נ"א דאם יש ביד המלוה הטפסת שטר אין השליש נאמן שהיה שליש והש"ך השיגו ע"ש ותמהני מאוד דהא פשיטא דדברי מהר"א ששון נכונים מכמה טעמים חדא דמה שכתב הש"ך דיש לומר דמעיקרא נתבטל השלישות וחזרו והשלישו בידו ואף דלא טען אנן טענינן לו כמו שכתב הרמב"ן לעיל ס"ב הוא תמוה מאוד דהא בהדיא מבואר בתשובת מהר"א ששון דהשליש אמר דמעיקרא נעשה שליש ועכשיו הוא מוציאו לקיימו וראובן אמר שלא היה שום שלישות מעיקרא והביא ראיה שלא היה שלישות מעיקרא שהרי לאחר זמן השלישות נתנו ב"ד בידו טופס השטר וכתבו שעכבו השטר בידם א"פ פשיטא דאין כוונת השליש שנעשה שליש לאחר הטפסה שנית דמה לו לומר מהשלישות דמעיקרא מה שנתבטל ואינו כלום היה לו לומר מהשלישות שלאחר הטפסה וברור דכוונת השליש דהיה בידו מקודם בשלישות הראשון ולא נתבטל וא"כ שוב ליכא מיגו דהוי במקום עדים מכח הטפסה ולאחר מכן פשיטא שלא נעשה שליש כלל ודוקא לעיל ס"ב דהוא אומר סתם תנאי אנו דנין דהיה לאחר מכן אבל לא כאן שטוען בפי' שלישות דמעיקרא והיאך נאמר דנתבטל ולא היה כלום רק לאחר מכן פשיטא דאי אפשר להעמיד זה בדברי השליש דמשמע להדיא דמכח השלישות דמעיקרא הוא בא וזה ברור. אבל בלא"ה לא ירדתי לסוף דעתו במה שכתב והיה הב"ד סומכין על זה שיכול יודא כל פעם ליתן עצם השטר לשמעון והוא תמוה מאוד דהיאך יהיה מותרין לסמוך על זה וכי בשביל דהמלוה הימני' מותרין ב"ד להאמינו שמא קנוניא הוא עושה עם השליש ויחזירנו לו ויגבה בטופס ובשטר פעמיים וליכא למימר דהלוה נתרצה והאמין לשליש הא ליתא אפילו באו לוה ומלוה ליקח טופס שטר ולא יניח בב"ד השטר אין כותבין והוא מוקדם גמור דשמא קנוניא הם עושים על לקוחות א"כ מאי נפקא מינה שהנחוהו ביד שליש גם מה שכתב דאפילו היה שנים מעידין שבשעת הטפסה לא הוזכר שום תנאי ולא שלישות לא ראינו אינה ראיה ושמא אחר כך חזר ראובן והשלישו לא ידעתי דהא אסורים למסרו לראובן שמא יגבה פעמיים אם לא שיראו המסירה לשליש אפילו לפי שיטת הש"ך אך באמת כבר בארנו דגם בזה אסור לכן עיקר כדברי מהר"א ששון דכל שיש בידו טופס השטר השלישות שקר ומיד הבית דין נפל והגיע ליודא וזה ברור לפע"ד ודלא כהש"ך: