תפארת יעקב חושן משפט חלק א· רבי יעקב גזונדהייט
על חו"מ סימן נה
א והוא שלא יהא אנוס לעיל סי' כ"א כתב המחבר שם והוא מדברי הרמב"ם שצריך שיביא ראי' שהיה אנוס. ויש להבין תינח אם רוצה ליטול בזה אבל לפטור עצמו למה לא יהא נאמן לומר שהיה אנוס ומזה ראי' לדברי הש"ך כאן ס"ק א' דבאונס דשכיח כגון פסקא מברא וכהאי גוונא הוי לי לאסוקי דעתי' לפי זה הכא באונס דלא שכיח דלא הוי לי' לאסוקי אדעתי' הילכך כל שאין לו ראי' אינו נאמן לטעון מילתא דלא שכיח אפילו לפטור עצמו אבל מ"מ להשביע יש להסתפק ועיין לעיל סימן כ"א ס"ק א' מה שכתבתי שם ועיין עוד שם ס"ק ב' מה שכתבתי ביישוב דברי הרמב"ם והסמ"ג מהירושלמי ויתר דיני אסמכתא לא כתבתי כאן כי עיקר מקומם לקמן סימן ר"ז ושם יתבאר בס"ד:
ב השליש פטור. עיין ש"ך בשם המ"ב ועיין תומים שנתקשה בזה גם בחילוקו של הסמ"ע בין עדים שחתמו שקר להך דהכא בהחזירו למלוה ולפעד"נ דלק"מ והוא דעדים שחתמו שקר או דיין שחייב את הזכאי הרי עושה מעשה בבירור שהרי חייבו לזה במה שאינו חייב ונשתעבד נכסיו במאמרם או במאמר הדיין ובזה אין ספק שהרי בוודאי נתחייב א"כ עליהם מוטל להפקיע ממנו חייובו לשלם בעדו שהרי הם חייבו אותו משא"כ הכא השליש לא חייבהו כלל שהרי השטר היה מקודם והשיעבוד והחייוב הוא בשטר רק שנפרע ונמחל שיעבודו א"כ גם ביד המלוה חספא בעלמא הוא רק שהוא גרם שהמלוה יוכל להעלים מחילת השיעבוד ויכול לתבוע בשטר זה אבל הוא לא עשה חייוב כלל רק מכח השטר משא"כ עדים והדיין הם עשו חיוב והכא נמי אם היה הדבר ברור שיגיע לו היזק שיצטרך לשלם למלוה היה השליש חייב מחמת שבסוף שילם ע"י אבל הא לא ברי הזיקא כלל רק שיש לדונו לכל מה שנתחייב על ידו ועל ידי השליש לא נתחייב כלל אבל ע"י עדים ודיין נתחייב וזה ברור ומה שהקשה על המ"ב מסופר שטעה לק"מ דהתם ג"כ ע"י הסופר לא נתחייב רק ע"י העדים הוא מתחייב והסופר טעה שלא כתב עוד מנה א"כ בזה לא ברי הזיקא כלל ואדרבא המלוה היה לו להזהר שלא יקבל רק שטר של מאתים ואיהו דאפסיד אנפשי' שלקח שטר של מנה והא וודאי אינו רק גרמא משא"כ כשהחזיר שטר ללוה הרי פקע שיעבוד הלוה והוא פקעו וחייב להשלים למלוה שיעבוד במקומו והוי כמו עדים שחייבו ושיעבדו בשקר דחייבים כמו כן כשהפסיד שיעבודו של זה בשקר:
ג ואינו גובה בו כלום. פי' משעבדי ואפי' חצי החוב שלא נפרע כ"כ הרא"ש בנדרים שם דגזרינן שמא יגבה חצי השני שנפרע כמו במוקדמין והש"ך השיג על זה דהתם שאני שהשטר נכתב מתחלה בפסול אבל באמת לא ידעתי מקום לחלק דהא רבנן לא קנסו כלל היתרא אטו איסורא רק הטעם שמא יגבה בשטר זה משועבדים הרי דבכותב על גביו קודם שבא לב"ד מהני לדעת הש"ך לעיל סימן מ"ג אלמא דהחשש הוא שיגבה בשטר זה עכשיו מזמן ראשון ולמה לא ניחוש גם בזה הרי דעיקר טעמו פירש"י שם שהלקוחות לא ידעו שנמחל שיעבודו מחצי הראשון. אך לפי מה שהוכחתי לעיל סימן מ"ג דאין הפי' שיגבה מזמן ראשון עכשיו אחר שנודע שהוא מוקדם דאז פשיטא דכמה עצות יש שלא יגבה משעבדי מזמן ראשון רק הפי' שאם יהא בטוח שיגבה עכ"פ מזמן שני יעשה מוקדם לגבות מזמן הראשון כי מה הפסיד הרמאי אבל עכשיו ירא לעשות מוקדם שלא יפסיד כשיתברר שהוא מוקדם ולפי זה היינו דוקא אם בשעת הלואה נעשה מוקדם אבל אם בשעת הלואה הי' שטר כשר רק שפרעו מקצת מהיכי תיתי יש לחוש עכשיו ואי חיישינן נכתוב על גביו וכדומה או ניתן לו טירפא על חצי החוב ולא יותר אבל לדעת הטור והש"ך שם דהפי' שיגבה עכשיו לא ידעתי מקום לחלק בין הך דהכא וליכא למימר דהתם שאני דאנו רואין דעשה מוקדם לכך חיישינן שיגבה מזמן ראשון דהא התם אמרינן דעדים טעו א"כ אף המלוה יכול להיות שטעה ומנין שחשב לעשותו מוקדם בכוונה ומ"מ נראה פשוט דאפילו הרא"ש רק בשטר זה שכבר נודע הפרעון בב"ד והשטר בא לב"ד אז אין ב"ד מוסרין השטר לגבות משעבדי מחשש גזירה אבל בעלמא שטר שנפרע מקצתו אין מוציאין השטר ממנו שלא יגבה הכל משועבדים ודוקא היכי שיש פסול בו יכולין ב"ד לפסלו אבל זה שלא נפסל היאך יוציאו ממנו מחשש שיגבה כולו משעבדי הוא יאמר שלא יגבה והשתא לק"מ מכל מה שהקשה הש"ך מהך דלקמן סוף סימן פ"ב דהתם השטר בידו אין מוציאין ממנו תדע דכי לא יודה הרא"ש דפוגם שטרו גובה משעבדי ונראה דמודה הרא"ש דכותבין לו שטר אחר כדלעיל סימן נ"ד רק שטר זה אין נותנין לו כנ"ל:
ד אלא מבנ"ח עיין בספר נ"מ בחידושים בסוף הסימן שכתב דמיירי שחייב מודה דאל"כ אפילו מבנ"ח לא גבי כשהוא מוקדם ובאמת המעיין ברא"ש יראה בביאור דאפילו אין חייב מודה גובה בנ"ח והעיקר נראה לי כמו שכתבתי לעיל סימן מ"ח והוכחתי דדוקא במוקדם שהשטר נכתב בפסול אז הדין שלא יגבה בנ"ח בשטר זה מאחר שלא נעשה שטר כדינו הוי מפי כתבם ואינו שטר כלל אבל הכא דהוי שטר כשר ונעשה כדין א"כ נהי דשיעבוד אין כאן מצד גזירה אבל בנ"ח גובה בו לכ"ע ע"ש שהארכתי בזה ועיין לעיל סימן מ"ח שם הארכתי בביאור דברי הרא"ש פ"ד דנדרים דכוונתו דסובר שטר שנמחל שיעבודו מהני לענין בנ"ח ומ"מ היינו דוקא אם לוה ממנו עכשיו בשטר זה והוא מוסר לו לראי' אבל אם לא לוה רק שמקנה לו עכשיו בקנין הוי כמו שמקנה לו שטר על אחר דבעי כו"מ וה"ה הכא ואף שנכתב על שמו מ"מ היינו דוקא אם מתחלה נכתב על שמו על השיעבוד של עכשיו אבל הכא מה שנכתב על שמו היה בהלואה ראשונה וכבר נמחל ופקע שיעבודו והוא רוצה עכשיו להקנות לו שטר זה להתחייב בו הוי כמקנה לו שט"ח על אחר ובעי כו"מ ולפי זה לק"מ מה שהקשה בתומים מהך דלקמן סימן ס"ו דאם היה כתוב על שם הלוקח מתחילה אינו צריך כו"מ דהתם שאני דלא נמסר ללוקח זה כלל רק עכשיו בפעם הראשון וכיון שנכתב על שמו לא בעי כו"מ אבל הכא לא מהני מה שנכתב על שמו כיון שלא נכתב על שמו לקנין זה כלל רק להלואה וכבר לוה ופקע שיעבודו וכן הוכחתי לעיל סימן מ"מ מדברי הרמב"ן ע"ש ולפי זה לא קשה מה שהקשה הש"ך דיגבה משעבדי דהא ליתא דוודאי כיון שנמחל שיעבודו אינו מועיל למשעבדי [ואף דעדי מסירה מהני מ"מ היינו דוקא במסרו לו ברצונו אבל עכשיו הוא מוחה ולא מהני עדי מסירה בע"כ ואין צריך למה שכתב הסמ"ע לחלק בו ביום] רק לבנ"ח מהני כשרוצה ללות עכשיו ולא כשהוא מקנה לו כדרך מוכר שט"ח ומה שהקשה בתומים דהא הכא ע"כ בקנין ובקנין לא נמחל שיעבודו כלל כדלעיל סימן מ"ח נראה לפע"ד ליישב בפשיטות דוודאי אם הקנה לו השיעבוד בוודאי מהני והכא לא היה הקנין רק על התנאי שלא יוכל לחזור מכח אסמכתא אבל לא על השיעבוד רק על שיעבוד הראשון סמך שישאר קיים ועל זה שפיר אמרינן כיון דפרעו נמחל אבל אם קיבל קנין על השיעבוד בפני עצמו שיחול מחדש שפיר מהני ומה שלא תירץ הרא"ש דקיבל קנין מחדש על השיעבוד בעצמו דכיון שנצטרך לומר שהתחייב מחדש עכשיו א"כ יותר נוח לומר שנתן לו הפרעון במתנה כמו שמשעבד עצמו בדבר שאינו משועבד כנ"ל ועיין היטב לעיל סי' מ"ח ושם מבואר על נכון דברי הרא"ש הנ"ל: