תפארת יעקב חושן משפט חלק א· רבי יעקב גזונדהייט
על חו"מ סימן נד
א אבל לא עדי השטר. עש"ך ס"ק א' בשם הב"ח דמזמן שני יכולין לעשות לו שטר שלא ברצון הלוה שאין זה שטר חדש אלא שמעתיקין אותו ודבריו תמוהין דבהדיא כתבו התוס' ב"ב דף ק"ט ע"ב בד"ה אין הלכה דהך דנמחק שטר חובו אינו שטר חדש רק העתקה אבל הך דפרע מקצת חובו הוי שטר חדש וא"כ כיון שפסק הטור סימן מ"א בנמחק לא יכתבו שטר חדש כ"ש כאן וכן הסמ"ע כתב ס"ק ב' ג' דהכא ג"כ שייך עשו עדים שליחותן וכדברי הרב בהגה' אלא שאני תמה על הסמ"ע ס"ק ב' שכתב דלכך אין כותבין מזמן ראשון דיהא נראה כמוקדם והוא תמוה דהא כיון דאמרינן עשו עדים שליחותן הוי מוקדם גמור ואפילו בקנין מ"מ קנין לא מהני רק אם לכתיבה עומד אבל כאן שכבר נכתב ואינן יכולין לכתוב אחר שוב לא מועיל הקנין כלל כיון שכבר נגמר מעשה הקנין בכתיבת שטר הראשון [וסברא זו כתבו התוס' דנראה כמוקדם והם לא סבירי להו עשו עדים שליחותן כמו שאבאר בסמוך] גם הש"ך ס"ק ב' כתב כן דהוי כמוקדם ולא ידעתי למה:
אמנם בגוף הדין שכתב הרב בהגה' דאין כותבין רק מרצון הלוה נלפע"ד ברור שהתוספות חולקין בזה ולפי שנראה לפע"ד ברור שהרב מהרש"א לא כיוון יפה שם בביאור דברי התוס' והגהת הרא"ש מוכרח אני להאריך קצת. והנה התוספות שם בד"ה אין הלכה כתבו דר"נ דשאל אי שמיע לי' לרב ברייתא ס"ד דרב מפרש דר"י לא קאמר רק מזמן שני ועל זה פליג דב"ד אפילו מזמן ראשון והיינו מדקתני יחליף סתם משמע אפילו בעדים ואז וודאי מזמן שני א"כ ה"ה ב"ד] דאלימי אבל אי הוי שמע הברייתא דעדים ג"כ מזמן ראשון לא הוי פליג ואהא קשיא להו היאך אפשר לפרש כן מילתא דר"י הא בנמחק כותבין ב"ד אפילו מזמן ראשון דאי מזמן שני למה לי ב"ד אפילו עדים יכולין לכתוב ותירצו דהתם מזמן שני ומ"מ עדים אינן רשאין לפי שהוא שלא מדעת הלוה וכבר עשו שליחותן כמו גבי גט וכתבו אף דלא דמי לגט מ"מ יש לומר כן ע"ש וכתבו עוד וז"ל ועוד יש לומר דר"נ סבירא ליה דמודה רב היכי דנמחק שעושין לו ב"ד שטר אחר מזמן ראשון משום דהתם אין לחוש אם זה דומה למוקדם כיון שב"ד בעצמן כותבין אותו דב"ד אלימי לאפקועי ממונא ולא יבוא לחתום בשטר מוקדם ע"י שנכשיר בזה אבל הכא כותבין לו עדים הילכך אין להם כח לחתום מזמן ראשון שדומה למוקדם שלא יבוא לחתום בשטרי מוקדמין עכ"ל ולכאורה דבריהם תמוהין כי נראה שהם באו עכשיו ליישב דהתם ב"ד כותבין והכא מיירי בעדים א"כ הלא זה היה יסוד הקושיא דע"כ דר"נ לא מפרש כך דא"כ פליג רב אמשנתנו וכ"ש אברייתא והשתא אם נפרש דהכא מזמן שני ועדים כותבין וב"ד אפילו מזמן ראשון א"כ מאי חולק רב אר"י הא הוא ממש מילתא דר"י והיאך קאמר אין הלכה לא כר"י ולא כר' יוסי דהא דבריו הוא ממש כר"י לפי פי' ר"נ אליבא דרב ע"כ דר"נ מפרש אליבא דרב דר"י סובר ב"ד מזמן שני א"כ לא תירצו התוספ' כלום מהך דנמחק דמוכח דב"ד מזמן ראשון דליכא למימר מזמן שני ועשו שליחותן א"כ היינו הך תירוץ התוספות הקודם:
והנה הרב מהרש"א נראה שהרגיש בז"ה ופירש דבהך תירוץ סבירי להו לתוספות דכך הפי' אליבא דר"נ דמיירי בעדים ומזמן ראשון אין כותבין רק מזמן שני רק ב"ד כותבין מזמן ראשון ואהא פליג רב דעדים אפילו מזמן שני אין כותבין ושפיר שאל ר"נ אם רב שמע מברייתא דס"ד דרב לא חלק רק דאין חילוק בין זמן ראשון לשני אבל אם ידע הברייתא דמזמן ראשון כותבין אפילו עדים לא היה חולק ונסתייע לפי' זה מדברי הגהת הרא"ש ע"ש ודבריו תמוהין מאוד חדא דהא בהדיא כתב בהג"א דוקא שלא ברצון הלוה אבל ברצון הלוה פשיטא דמותר א"כ התם דכל המחלוקת דהלוה רוצה להחליף ואינו רוצה בשובר א"כ פשיטא דיכולין לכתוב מזמן שני ואי אינו רוצה פשיטא דלכ"ע מחליפין וכן מבואר להדיא בתוספות מקודם שחילקו בין הך דנמחק דהוא שלא מדעת הלוה משא"כ הכא דהוא מדעת הלוה א"כ פשיטא דאין מקום לחוש לכתוב מזמן שני ועוד קשה אי נימא דכוונת התוספות לתרץ דהתם מזמן ראשון והכא מזמן שני ע"י עדים א"כ מה זה שכתבו דר"נ סובר דמודה רב היכי דנמחק שעושין לו ב"ד שטר אחר מזמן ראשון ע"כ וקשה מאי אירי' נמחק אפי' הכא ב"ד כותבין מזמן ראשון רק דמיירי בעדים וברור דכוונת התוספות לחלק בין נמחק להך דהכא ולפי' מהרש"א אין חילוק כלל ועוד קשה כיון דסבירי להו לתוספות עכשיו דמזמן שני גם כן אסור לרב וע"כ דסבירי להו עשו עדים שליחותן כמו בגט א"כ מה זה שכתבו בזמן ראשון משום גזירה שלא יעשה מוקדם הא בלא"ה כל שאין ב"ד כותבין עשו עדים שליחותן והוי מוקדם גמור ואי דזהו דוקא לרב אבל ר"י לא סבירא ליה עשו עדים שליחותן מ"מ מנא להו לתוספות נימא דמזמן ראשון גם ר"י מודה דאין לכתוב מטעם עשו עדים שליחותן ועוד אכתי תקשי כיון דע"כ בהא פליג על ר"י דעשו עדים שליחותן ולר"י לא א"כ מאי ראי' מברייתא טפי ממשנה הא לא שמענו מהברייתא רק דלא אמרינן עשו עדים שליחותן וגם לא גזרינן משום מוקדם א"כ במתניתין נמי מוכח דלא אמרינן עשו שליחותן דהא לא פוסל ר"י בעדים רק משום גזירה אבל עשו עדים שליחותן לא סבירא לי' דמהאי טעמא מכשיר מזמן שני א"כ רב בע"כ חולק דעשו עדים שליחותן א"כ מאי אולמי ברייתא טפי ממתניתין דשאל ר"נ אי שמיע ליה הוי הדר בי' גם בגוף דברי הג"א מה שפירש מהרש"א דהם שני תירוצים בתוס' והשתא כיון דלפי' אחרון מזמן שני אסור דעשו שליחותן א"כ לאיזה תירוץ יהא מותר מזמן שני אדרבא לפי' ראשון פשיטא דאסור כמו שכתבו התוספות בהדיא דנמחק מיירי מזמן שני ועדים לא דעשו שליחותן:
אבל באמת דברי התוספות פשוטים וברורים ולא ידעתי למה נתקשה הרב מהרש"א בזה דמעיקרא כתבו לתרץ דהך דנמחק מזמן שני ומשום דעשו שליחותן לא יכתבו עדים רק ב"ד וקשיא להו בזה דבשטרות לא שייך עשו עדים שליחותם ודוקא בגט דבעינן שיאמר לסופר כתוב משא"כ בשטר כיון שכבר נשתעבד במה נפקע השיעבוד ואינו רק לראי' ועל זה נדחקו שם לדמות לגט ע"ש ואהא כתבו לתרץ דהתם באמת מזמן ראשון ומזמן שני אפילו עדים יכולין לכתוב דלא דמי לגט כלל ודוקא התם ב"ד כותבין משום דלא דמי למוקדם שהכל רואין שהוא קייום ב"ד שהרי כותבין במותב תלתא וכו' וחותמין כמו בקיום אבל הכא נהי דב"ד כותבין מ"מ ס"ס הוא שטר כמו כל השטרות והעדים חתומים בו א"כ שפיר יש לגזור שיעשה מוקדם דעלמא אבל השתא לא סבירא להו להתוספות כלל סברא דעשו עדים שליחותן רק גבי גט לא בשטר רק בזמן ראשון גזרינן משום מוקדם דעלמא אפי' ב"ד כותבין לר"י ואתי רב ופליג דב"ד יכולין לכתוב אפילו במי שפרע מקצת דבב"ד לא גזרינן כלל ואהא שאל ר"נ דאם היה ידע מהברייתא דאפי' בעדים מכשיר ר"י דכיון דלא שייך בשטרות עשו עדים שליחותן גזרינן משום מוקדם כלל היה מכשיר גם בעדים רק לפי שלא ידע הברייתא והיה סובר דאפילו בב"ד פוסל במי שפרע משום גזירה אלא זה פליג דבב"ד לעולם לא גזרינן וכן כתבו התוספות שם בד"ה אלא עדים דהכא לא שייך כלל עשו עדים שליחותן רק משום מוקדם דעלמא גזרינן ולפי זה פשיטא דמזמן שני יכולין לכתוב אפילו עדים אחרים והן הן שני הפירושים הנזכרים בהג"א דלפי' ראשון מזמן שני יכולין לכתוב דלא אמרינן עשו עדים שליחותן ולפי' שני אמרינן והיינו לתירוץ ראשון בתוספות לפי מה שנדחקו לדמותו לגט וגם בתירוץ ראשון מבואר בתוספות שהיה זה הפי' הפשוט דגזרינן משום מוקדם בזמן ראשון דאל"כ מה זה שהקשו דלא דמי לגט דאי לא דמי מזמן ראשון למה אסור הא אותה הסברא שכתבו התוס' לחלק שייך ג"כ בזמן ראשון וע"כ דבזמן ראשון ידעו הטע' גזירה משום מוקדם דעלמא כמו שכתבו בד"ה אלא עדים לזה הוכרחו לומר דאפילו מזמן שני פסול דלא דמי לגט גם נראה דלא כתבו התוס' לדמותו לגט רק דנוכל לומר כן דלא תקשי לר"י אבל לפי האמת דפיר' בדברי ר"י עדים מזמן ראשון כדמוכח הבריית' א"כ מה צורך לדמותו לגט לכך לפי האמת פירשו התוספות בד"ה עדים משום גזירה. עכ"פ ברור דסבירי להו לתוספות דמזמן שני יכולין לכתוב ודלא כהרב. וביותר אני תמה דלעיל סי' מ"ט כתב הרב בשם הנ"י לחלק בין גט לשטר והש"ך השיגו שם דלא חלק הרשב"א בזה כלל רק בלי אחריות ומתנה ע"ש ובאמת מדברי התוספות דהכא מבואר חילוק זה בין גט לשטר והוא ממש כמו שכתב הרשב"א והש"ך כתב דלית בזה חילק והרי התוספות חולקין ובאמת מדברי התוספות נראה דהיינו דוקא במקום שכבר היה לו פעם א' שטר בשיעבוד גמור ונאבד או נפרע מקצתו בזה אמרינן דהשיעבוד חל משעת השטר הראשון קודם שנאבד והשתא אין כותבין רק לראי' לכן דוקא בזמן ראשון אסור משום גזירה דמוקדם ולא מזמן שני אבל כשלא נתחייב כלל עדיין ולא הי' לו שום שטר בידו שנאמר דכבר נשתעבד בזה שפיר אמרינן עשו עדים של אותן רק בטעו בשם דלא עשו השליחות כלל ולפי זה בהך דלעיל סי' מ"ט מודים התוספות דמיקרי עשו שליחותן דעדיין לא נשתעבד כלל והם כבר כתבו שטר אבל בהך דלעיל סי' מ"א והכא במי שפרע מקצת פשיטא דלהתוס' יכולין לכתוב מזמן שני ואפילו עדים אחרים ועיין לעיל סי' מ"ג ס"ק ג' ולעיל סי' מ"ט שם הארכתי עוד בענינים אלו:
ב וא"כ רצה:
עש"ך בשם הב"ח דה"פ דאינו יכול לכופו לכתוב הפרעון על השטר וכתב הש"ך דכל זה בהגיע זמן פרעון השטר על הנשאר דאז יכול לומר פרע לי ואחזיר לך שטרך לכך ניתנה הברירה בידו אבל בלא הגיע זמן פרעון של הנשאר הברירה ביד הלוה ומחויב המלוה להחליף או לכתוב על גביו ולפעד"נ להיפוך דוודאי בהגיע זמן פרעון השני היאך יעלה על הדעת שיוכל הלוה לכופו ליתן לו שובר או להחליף הוא יכול לומר כבר הגיע זמני להפרע ומה שאני מוצא אני נוטל וכי בשביל שאין לך לשלם אני מוכרח ליתן שובר או להחליף ומה לי ולך במה שאין לך לשלם ואת אפסדת אנפשך ועוד בזה היאך יחלוק ר"י יסבור יחליף כיון שהגיע זמנו האיך יעלה על הדעת שיכוף אותו להחליף שהרי הוא עומד וצווח מה יש לי להחליף פרע לי שהרי הגיע זמני לכן נראה דמיירי שאותו מקצת הגיע זמנו ולא הנשאר ובזה פליגי דר"י סובר יחליף כיון שלא הגיע זמן הנשאר יכול לומר איני רוצה לפרוע זה המקצת עד שתחזיר לי שטרי ועל הנשאר כתוב לך שטר אחר אבל ר"י פליג וסובר כיון דמעיקרא הלוהו בשטר אחד ועבד לוה לאיש מלוה על דעת כן הלוהו שיהא יכול לכופו לפרוע הכל לכך אין לו עליו רק שובר כנ"ל וכן מוכח מדברי הרב בהגה' כמו שאביו בסמוך ולא תקשי מה שהקשה הש"ך ס"ק ג' ע"ש:
ג יכתוב שובר זהו ממה דמסיק שם דף קע"א ע"ב דכותבין שובר וקשה לי הא מהך דהתם לא שמענו רק בשטר שאבד והיינו דבשביל שזה צריך לשמור שוברו מן העכברים לא אמרינן שיפסיד הלוה ממונו ועבד לוה לאיש מלוה אבל בהך דפרע מקצת חובו דטעמא דר"י משום דניחא ליה למלוה שיכוף לפרעו ומנין לנו דהלכה בזה כר"י דיכול לכופו לזה ואדרבא מדברי ר"י אמר רב מוכח לכאורה דאין הלכה כר"י דהא קאמר אין הלכה לא כר"י ולא כר"י וקיימא לן כרב א"כ בהא נמי למה לא נפסוק כרב כיון דבהא הר"י קאי כוותי והנך אמוראי דלקמן לא אמרו רק באבד השטר דלא אמרינן שיפסיד המלוה בשביל שמירת שובר שצריך הלוה ונראה דאדרבא מהך דרב דייקינן לה דע"כ דהא דקאמר אין הלכה כתרווייהו היינו בהך דתרווייהו מודו דעדים יכולין לכתוב מזמן ראשון אם רוצה להחליף ולא פליג ר"י רק דיכתוב שובר והברירה בידו אבל מודה דיכול להחליף כר"י ואהא פליג רב דבעדים אינן יכולין להחליף כלל דעשו שליחותן דאי ס"ד דפליג אר' יוסי ג"כ דאין כותבין שובר בזה רק החליף לבד וזהו כוונתו אין הלכה כר' יוסי א"כ למה סיים בלא ב"ד מקרעין דמזה עדיין לא שמענו רק דאין יכולין עדים רק ב"ד אבל מ"מ כותבין שובר אם רוצה והי' לו לומר ואין כותבין שובר אלא וודאי דבהא מודה כר"י רק במה דמודה לר"י דמחליפין ג"כ ואפי' עדים פליג עלי' ודו"ק ובזה מיושבין דברי הב"י ריש סי' זה במה שתמה עליו בעל הגהות ע"ש אך יש להבין בברייתא דקאמר לר"י מפני שני טעמים כותבין שובר חדא כדי שיכוף לפרוע וכדי שיגבה מזמן ראשון ופריך הא לר"י נמי גובה מזמן ראשון ומשני הכי קאמר וכו' ע"ש והשתא מאי קושיא נימא באמת דר"י הכי קאמר דלא סבירא לי' בהא כר"י דאם מחליפין גובה מזמן ראשון דאינן יכולין לכתוב כלל מזמן ראשון דעשו שליחותן לכך קאמר שני טעמים חדא שיכוף לפרוע וגם שיגבה מזמן ראשון דאי להחליף אין כותבין רק מזמן שני דעשו שליחותן וסובר כרב ואין להקשות יכתבו ב"ד הא ליתא כיון דאדרבא בהא איכא תקנה טפי למה יעשו ב"ד כן וצריך לומר דבש"ס דייק מדקתני בברייתא לר"י מזמן ראשון אף דבאמת ר"י גופא לא קאמר כלל מזמן ראשון כמו שכתבו התוס' שם והשתא אי ר' יוסי פליג מנין לו דר"י סובר מזמן ראשון וע"כ דלתנא דברייתא ליכא מאן דפליג בהא ואהא קאמר דר"י תרתי קאמר וכו' ובזה יש ליישב מה שהקשו התוספות בד"ה אין הלכה דר"נ היכי מפרש מילתא דרב ולפי הנ"ל ניחא דס"ד דר"נ דרב סובר דר"י פליג בהא על ר' יהודה דעדים לא כיון שלא נזכר דמודה לו בזה ומה שאמר אין הלכה כתרווייהו היינו דאין כותבין שובר ואין עדים כותבין רק ב"ד ובהא לא שמענו לו שיחלוק ר"י על רב לסבור כר"י ועל זה שאל ר"נ דלא ראה הברייתא דמוכח דתרווייהו מודו דעדים מקרעין וכותבין ועל תרווייהו לא הוי פליג רב ומשני דבאמת ראה ופליג אתרווייהו ולפי זה יש לומר דמודה דכותבין שובר ולא פליג רק דאם רוצה להחליף לא מהני עדים רק ב"ד כנ"ל אך קשה הא ע"כ דרב אדרבי יוסי פליג ג"כ דהא איהו סובר אפילו בשטר שאבד אין כותבין שובר כדאמר לקמן וכ"ש במי שפרע מקצת חובו ואפשר דמ"מ כיון דסתמא דש"ס לא מייתי הך מילתא דרב דאין הלכה כר"י בשובר רק בהך דמקרעין ש"מ דסבירא לן דהלכה כר"י בהא וצ"ע:
ד המלוה יתן שכר הסופר וכו' עש"ך ס"ק ג' מה שתמה על הרב בזה ולפי מה שכתבתי בס"ק ב' דהכא מיירי שעדיין לא הגיע זמן פרעון של מקצת הנשאר א"כ שפיר כתב הרב ודינו הוא ממש דינו של הנ"י שכתב בכתובה במקום שכותבין והיא רוצה להפרע האשה נותנת שכר הסופר שהרי הוא אינו צריך לפרוע לה בלי שובר משא"כ במקום שאין לה שטר כתובה כלל דאז צריך לפרוע רק הוא מבקש השובר אז הוא נותן שכר והשתא הכא פשיטא שאין הלוה צריך לפרוע למלוה עד שיתן לו בטוחות על שטרו כיון שעכשיו בא זמן פרעון של מקצת זה והנשאר עדיין לא הגיע זמן א"כ יכול לומר איני רוצה לפרוע עד שתכתוב לי שובר או להחליף ולכתוב על גביו והוא אינו יכול לומר פרע לי הכל כיון שלא הגיע הזמן ובהא פשיטא כיון דהמלוה אינו יכול להשתלם בלי שובר פשיטא שהוא נותן השכר אבל במקום שאין לו שטר כלל ורוצה לגבות שדינו לגבות בלי שטר אז מחויב הלוה לפרוע שהרי אין לו טענה על המלוה רק מבקש ממנו שובר לתועלתו אז הוא נותן השכר והן הן דברי הרב ולפי זה נראה דאפילו אם המלוה מחליף השטר נותן הוא השכר כיון שהוא מוכרח לעשות כן ובלא זה אינו צריך לפרוע לו כיון שאינו יכול לכופו לפרוע כולו שלא הגיע הזמן ויכול הלוה לומר כתוב על גביו וכדומה ס"ס אין אני צריך לשלם עד שתחזור לי שטרי או שאר בטוחות שלא תתבע ממני כיון דמעיקרא הלוה לו בשטר:
ה ישבע המלוה היסת וכו', ואח"כ יפרע חובו ולא מהימן במיגו דפרעתיך דאנן אמרינן דבאמת אינו יודע אם יש לו שטר א"כ ירא לומר פרעתי שיהא מוחזק שקרן בב"ד שיראה השטר בב"ד והנה בספר גי"ת שער ל"א תמה על ה"ה שכתב דהראי' שבו שוה פרוטה דהא בלא"ה אינו חייב לפרוע החוב עד שיתן לו השטר והש"ך השיג עליו דאינו צריך לישבע קודם הפרעון חדא דלא מצינו היסת ליטול ועוד ישבע הלוה שהוא מוחזק בממון והוא תמוה לפע"ד דפשיטא דלא מיירי הכא שהמלוה תובע ללוה מעותיו והוא אינו רוצה רק שיחזיר לו שטרו דכי שוטה הוא דהא לאחר יום או יומים יוכל לגבות בלא שבועה דאז לא ידע הלוה אם יש בידו השטר. ונראה ברור דאפילו אם כבר טען שאבדו ולאחר זמן תבע ממנו שוב ליכא עליו שבועה דהא אינו יודע אם יש בידו עכשיו דס"ס הוא אומר שאבדו [ויכול לומר שאבדו אח"כ] וע"כ דהכא הלוה כופה למלוה עכשיו שראה השטר בידו שיחזירנו והוא יחזיר לו מעותיו א"כ מה יש לומר שישבע הוא שהוא מוחזק הא הוא אינו תובע מעותיו כלל רק הלוה רוצה להוציא השטר והיאך ישבע היסת ליטול ועוד דמה בכך שישבע ולא יתן המעות מ"מ הלא לאחר זמן יתבע שנית ויאמר שנאבד והיאך יעלה על הדעת דכי בשביל שישבע לו עכשיו שאינו בידו ואם לאו מוכרח להחזירו ואם אינו רוצה לישבע לא יגבה לעולם רק בשבועה מאחר שנתחייב שבועה אז ולפי זה ממילא נדחה בלא"ה קושית הגי"ת דוודאי אם המלוה תובע ללוה והוא מעכב לפרוע א"כ יכול לילך ממנו ולתבוע ממנו אחר זמן וליטול בלי שבועה דאז אינו יודע רק אם הלוה כשרוא' השטר בידו תובע ממנו השטר ורוצ' דוקא שיחזירנו לו עכשיו דירא ממנו שמא אח"כ יאמר שנאבד והוא אומר שכבר אבדו אז הלוה תובע ובא להוציא שטרו אבל המלוה אינו תובע כלל אז ישבע המלוה ושפיר כתב ה"ה לפי שהראי' שוה פרוטה דליכא למימר מחמת עיכוב פרעון דהא אדרבא המלוה אינו רוצה כלל פרעון רק לאחר זמן יתבענו רק הלוה תובע ממני ואין כאן רק תביעת שטר וזה ברור ובלא"ה ג"כ לק"מ קושית הג"ת דלא שייך שבועה רק אם יש נ"מ בממון שיכול להיות שירויח ממון לעולם או יפסיד לעולם אבל כאן השבועה אם יש בידו שטר אם לא א"כ פשיטא שלעולם לא יהא כאן שום נפקותא לענין ממון שאם ישבע פשיטא שיפרענו ואם לא ישבע וישנו השטר בידו א"כ האיך יעלה על הדעת שיעכב השטר בידו ולא יקח מעותיו אם כן פשיטא דיחזיר לו השטר ויקח מעותיו ולא יהא ללוה ריוח רק השטר אבל מעות הפרעון לא משכחת לה שישארו בידו רק בזה האופן שאין השטר בידו באמת והוא לא ירצה לישבע שבועת אמת ויפסיד מעותיו והיאך יעלה על הדעת דעל זה האופן תקנו שבועה להפסיד למלוה בחנם כיון דבלא זה אין כאן שוה פרוטה והוכרח ה"ה לומר משום דשטר גופא שוה פרוטה וזה ברור ובספר קצה"ח הקשה על דינו של הש"ך מבעה"ת ע"ש ולא דק כלל דהא הש"ך מודה שאם השטר בעולם אינו פורע עד שיחזיר לו שטרו א"כ הך דשער ל"א פשיטא דלא קשיא אבל אפילו מהך דמכר בלי כו"מ ג"כ לא קשה מידי דמ"מ השטר בעולם בוודאי ומה לו ללוה מה שהלוקח אינו רוצה להחזיר לו השטר מחמת שקנה הנייר יפשר עמו במה שיוכל ויחזיר לו שטרו אבל בלאו הכי הוכחתי שאין לדינו של הש"ך שורש כנ"ל:
ו יש מי שאומר שאין שומעין לו עיין תומים שהביא ראיה דאפילו השטר בידו אינו חייב להחזירו ללוה רק כותבין שובר והוא דאל"כ תקשי לאביי דקאמר ליתא לדשמואל ומ"מ קיבל מרבא דכותבין שובר א"כ הך משנה דהוציאה גט גובה כתובתה ניחוש שמא מכרה כתובה לאחר קודם ולא יועיל השובר וליתא לדשמואל ולא מהני מחילת השובר וע"כ דאנו רואין כתובה בידה ש"מ דאפילו בכהאי גוונא כותבין שובר ונראה דלק"מ דמשכחת לה שראוהו בו ביום ואח"כ טוענת שאבדה א"כ ליכא למיחש שמא מכרה באותו יום שני שטרות היוצאין ביום אחד לא מהני וא"כ השובר יבטל המכירה כיון שלא נתברר איזה קדם ואפי' נודע בעדים שהמכירה קודמת לא מהני דבעינן מוכח מתוכו ע"ש פ' מי שהיה נשוי דף צ"ד ע"ב גם מה שהביא מדברי התוספות ב"מ דף י"ז ג"כ אין ראיה כלל דאין כוונת התוס' שהכתובה בידה לפנינו רק שהוא חושש לזה מאחר שלא לקחה מידה ע"ש היטב: (ז) כשכותבין שובר כתב הש"ך דשובר מוקדם כשר ובתומים הקשה מדברי התוס' ב"מ גבי מצא שובר דהקשו ניחוש שמא מכרה במעמד שלשתן ותירצו בכתובה לא שייך מעמד שלשתן וא"כ בשובר מוקדם בשטר קשה. ותמה אני היאך לא ראה כל דברי התוס' שם דפשיטא דשני התירוצים שתירצו התוס' שייך ג"כ בשטרות דתירוץ הראשון שתירצו כיון דע"כ יש עדים במעמד שלשתן א"כ העדים יודעין אם שתק או מיחה בשעת מעשה א"כ ה"ה בשטרות פשיטא דאם יעידו העדים שהיו במעמד ג' ושתק א"כ בוודאי לא פרע אז והשובר מוקדם גם ממילא לא קשיא משדר"נ דהא בזה ג"כ צריך שיבואו עדים שיעידו שהותרה בו שלא יפרע לבעל חובו א"כ אם שתק ולא הראה השובר בוודאי מוקדם הוא כיון דמוקדם כשר ותירוץ השני שתירצו דבכתובה לא שייך מעמד ג' תמהני איך לא ראה מה שהקשו התוספות דליחוש דמכרה אחר גירושין דאז כתובה כמו חוב ותירצו דלאחר גירושין מוכרת בדמים יקרים לא חיישינן כיון שתצטרך לשלם ללוקח ואף דבערב חיישינן הכא שאני חדא שמא לא מכרה ואם מרכה שמא לא יפסיד שהרי יגבה מהאשה וכ"ה לא חיישינן א"כ פשיטא דשטרות דעלמא הוי כמו גט לאחר גירושין ולא חיישינן שמכר ועשה קנוניא דיש כאן לחוש חדא שלא מכר ושנית שיגבה מלוקח כמו בכתובה וכמו כן לשדר"נ אין לחוש חדא שמא אינו חייב ועוד שמא לא יפסיד והש"ך תירץ בסי' ס"ה בזה בענין אחר ואין צורך כמו שכתבתי אך מ"מ היינו דוקא דיעבד לא חיישינן אבל לכתחלה נראה דוודאי אין לעשות מוקדם מטעם הנ"ל וגם הש"ך נראה שלא הכשיר רק דיעבד דאז אין לחוש כתירוץ התוספות הנ"ל: