תפארת יעקב חושן משפט חלק א· רבי יעקב גזונדהייט
על חו"מ סימן נא
א אני קניתי מידו נחלקו בזה הסמ"ע והש"ך דעת הסמ"ע בזה דגובה משעבדי והוי כשטר גמור והש"ך. וכן בכ"מ כתבו דרק שלא לטעון פרעתי אבל משעבדי לא גבי ודעת הטור כהסמ"ע והנה הסמ"ע וגי"ת הרבו להשיב לפי' הכ"מ דמה זה דקמ"ל שאינו נאמן לומר פרעתי הא אפילו בשטר בע"א לבד סובר הרמב"ם דאינו יכול לטעון פרעתי ותירץ הש"ך דנ"מ אם העד מכחיש בפרעון והוא תמוה יציבא בארעא כמו שתמה בתומים ותירץ הוא דנ"מ לענין תביעת קרקע וכדומה דליכא שבועה ולא הוי משיל"מ גם בסוף ס"ק א' תמה על הסמ"ע לפי פירושו לענין משעבדי א"כ פשיטא דלק"מ מה שהזכיר הרמב"ם דאינו נאמן פרעתי דהא לא הוי משיל"מ דהוי ש"ק. ודבריו תמוהין ותמהני שלא ירד לסוף דעת הסמ"ע דכוונתו כך דוודאי יש להבין למה בע"א בעל פה שלוה ואומר פרעתי לא הוי משיל"מ ובשטר הוי משיל"מ וע"כ משום דבעל פה טענת פרעתי בעצמותה טענה טובה היא ואפילו הי' שנים מעידין שלוה היה נאמן לומר פרעתי משא"כ בשטר טענת פרעתי בעצמותה טענה גרועה היא רק שיש להאמינו במיגו דלהד"מ וכיון שיש בו עד אחד דמי ממש לנסכא דר"א דאינו נאמן דידי חטפתי רק במיגו וכיון שהעד מעיד שחטף הוי משיל"מ וה"ה הכא הרי דמהאי טעמא באמת הרשב"א חולק וסובר דבשטר בע"א טענת פרעתי בעצמותה טענה מעליא היא בלי מיגו לכך דעתו דלא הוי משיל"מ אבל להרמב"ם מצד עצמה טענה גרועה היא והשתא מה בכך דהכא לא הוי דליכא שבועה מ"מ הכא כיון שאין לו מיגו דהא שנים מעידין שלוה והשתא מה צורך לי להרמב"ם לאשמעינן דאינו נאמן בטענה פרעתי מצד עצמה בלי מינו הא זה נשמע בע"א דכיון דדעתו דהוי משיל"מ ע"כ דסובר דטענה גרועה היא ומצד עצמה בלי מיגו אינו נאמן א"כ כ"ש בשנים דאינו נאמן פרעתי מצד עצמה והא וודאי ליכא למימר דקמ"ל שאינו נאמן במיגו כיון דעדים מעידין שלוה וזה ברור. ומעתה כיון דקושית הסמ"ע קושיא עצומה היא גם הסמ"ע לא הועיל כלום בתירוצו דמ"מ קשה מאי קמ"ל אם דעתו אפילו להגאונים החולקין עליו בלא"ה לק"מ. ובאמת נראה דכוונת הסמ"ע דזה לא שייך לומר שישמיענו הרמב"ם העיקר מה דלדידי' אין נ"מ כלל אבל כיון דעיקר אשמעינן הלוה בשטר לענין משעבדי ואגב השמיענו לדעת החולקין אבל אין:
זה נכון כי אין דרכו של הרמב"ם לומר לדעה החולקת עליו בפרט שלא זכר הך דעה כלל וברור דהגירסא כמו שכתב הטור דהוי מלוה בשטר גמור לגבות משעבדי וכ"ש לענין פרעתי ויותר יש לומר לפי מה שכתב הסמ"ע גופא לקמן ס"ק ה דמה שכתב הרמב"ם ואם טען השבע לי קמ"ל אפילו בנאמנות יכול להשביעו א"כ שפיר נ"מ בצירוף זה דאז בנאמנות אינו יכול להשביעו משא"כ בע"א בלבד יכול להשביעו אפילו בנאמנות [ועוד אבאר לקמן יישוב בזה) אך מ"מ נראין הדברים ברמב"ם כמו שכתב הטור מדסתם ולא ביאר לענין נאמנות ושבועה.
אך קשה לי על הטו' לפי הבנתי ברמב"ם איך כתב דעת הרמב"ם בסתם בלי חולק כי נראה לפע"ד ברור דהרא"ש חולק עליו בזה דוודאי לפי דעתו של הרא"ש דשני עדים בב' בשטרות לא מצטרפין לגבו' משעבדי אף שנמסר לפני כל אחד החתום בכל השטר א"כ הכא מאי יועיל קנין בפני אחד הא לא עדיף קנין מהיה נכתב שטר לפני עד זה לא היה מועיל ודוקא לפי' הב"י יש לומר דגם הרא"ש מודה דפרעתי לא מצי טעין א"כ ה"ה בקנין אבל לענין משעבדי היאך יהא עדיף אחד בקנין מאם הי' גם הוא בשטר כמו השני ודבר ברור הוא הוא לפע"ד דדעת הרמב"ם ממש כמו שכתב הרמב"ן והר"ר יונה הביאם הרא"ש דמפרשי שם הכל לענין בנ"ח וראיותיהם מבוארין ברא"ש ולי עוד ראי' לפירושם שאם האבעי' לענין משעבדי א"כ היכי קאמר לת"ק דריב"ק לא קא מבעי לי' דאפילו שניהם בכתב ושניהם על פה לא מצטרפי והשתא תינח שנים בכתב דעדיף מאחד בכתב ואחד בעל פה ושפיר קאמר אפילו אבל משנים על פה מאי אפילו הא אחד בכתב עדיף דגובה משעבדי לריב"ק ושנים על פה לא ומה זה שהכריח אחד בכתב ואחד בע"פ מכ"ש משנים על פה וברור דהאבעי' לענין בנ"ח הוא א"כ אחד בכתב ס"ד דגרוע דאפילו בנ"ח לא גבי ושפיר קאמר כיון דאפילו שנים בעל פה לא מהני לת"ק כ"ש אחד בכתב דאותו שבכתב גרע מאותו שבעל פה אבל לשיטת התוס' והרא"ש הך שנים על פה אין לו שחר כלל גם קשה לי לדעת התוס' והרא"ש כיון דמפרשי אחד בכתב לענין משועבד היאך כתבו דשנים בכתב לא מהני רק באחד בכתב ואחד בעל פה מעיד על המסירה א"כ היאך כתבו שנים בכתב לת"ק לא הך שנים בכתב היכי דמי אי שניהם בשטר אחד הא גם לת"ק מהני ואי בשני שטרות הא אפילו לריב"ק מהני ואי דשנים בכתב מהני רק לענין בעל פה א"כ מאי אפי' שנים בכתב דקאמר לת"ק הא אחד בכתב דאנו דנין עדיף טפי משנים בכתב דמהני לריב"ק אפילו למשועבדים ושנים בכתב לא מהני רק לב"ח גם קשה לפרושם דכיון דטעמייהו דנמסר לפני עד שבעל פה מהני דאנן אמרינן העד החתום מסתמא נמסר לפניו א"כ היו שניהם במעמד המסירה ולמה יחלוק ת"ק דריב"ק בזה דקאמר לדידי' לא מבעי לי' ואמת כי נראה שהתוס' אחר שפירשו כמו שכתב הרא"ש כתבו ומיהו קשה וכו' מבואר דכוונתם להקשות כמו שכתבתי דלמה יחלוק ת"ק דריב"ק בזה ולפום ריהטא כתבו התוס' דאביי לא יחלוק בזה אבל לפע"ד העיקר דכוונתם לקושיא הנ"ל וא"כ מה שכתבו אח"כ ועוד יש לומר [או ומיהו יש לומר לגירסת מהרש"ל מבואר דהפי' כפשוטו ששניהם מעידין על הלואה וא"כ קשה על הרא"ש שזכר פי' זה דהא לפי' זה קשה כנ"ל לכן העיקר דהאבעי' כמו שכתב הרמב"ן לענין בעל פה ועוד שהרי ראיית הרמב"ן לדחות פי' הרשב"ם קשה ג"כ לפי' התוס' והרא"ש דס"ס מוכח בש"ס דהאבעי' הוא אם ריב"ק מודה בזה לת"ק א"כ ממילא האבעי' דלא מהני אפילו לבנ"ח א"כ מן הפשיטות לא מוכח רק לבנ"ח ומ"מ דינם של התוס' והרא"ש בזה אמת מבחוץ כיון שיש שני עדים על המסירה אבל מה שכתבתי דבשני שטרות בכל אחד חתום בו ע"א לא מהני אפי' נמסר לפניו וביאר הרא"ש הטעם משום דבשטרות כאילו לית להו קלא כלל אבל הרמב"ן חולק בזה בוודאי דשנים בכתב מהני למשעבדי שהרי כתב הטעם דאותו שטר אין בו רק ע"א ואין הלקוחות יראין ממנו ומאותו שבעל פה אינן יודעין א"כ בשנים בשטר שפיר אית להו קלא וגובה ממשעבדי וזו הוא דעת הרמב"ם ג"כ דכתב דאם אחד הי' בקנין הוי כמו שכתב והוי כמו שנים בכתב ואית להו קלא וגובה משעבדי והוי שטר גמור:
ב ונמסר רק לפני ע"א הפי' הנכון בזה הוא שכל עד החתום בשטר אנו מחשבין דוודאי נמסר ולפניו כמו שכתבו התוס' והרא"ש הנ"ל וקאמר הכא אם בכל שטר חתום אחד ולא נמסר רק לפניו אינן מצטרפין כיון דעל כל שטר אין כאן רק אחד שנמסר לפניו ולא הוי רק שטר בע"א ואינו מועיל וכבר הוכחתי למעלה דהרמב"ם והרמב"ן והר"ר יונה חולקין בזה דאפילו בכהאי גוונא כשר למשעבדי וכבר הוכחתי שהעיקר כדבריהם וכ"ש לפי התוס' והרא"ש גופא אמנם לכל הדיעות וודאי לענין בנ"ח מצטרפין כיון דקיימא לן עד אחד בכתב לא הוי מפי כתבם דלא כהירושלמי:
ויש לברר לפי מה דקיימא לן לעיל סי' מ"ה דשטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר אם באו שני שטרות וכל אחד בעד אחד הוא והעד על המחק אם מצטרפין להרמב"ן הנ"ל לענין משעבדי ולשיטת התוס' והרא"ש לבנ"ח והנה מדברי התוס' דף קס"ד ע"א בד"ה גופא מבואר להדיא דמצטרפין דלכך אין כותבין נחנו סהדי על הנייר לפי שהוא מחזיק ב' שיטין ויש לחוש שיחתוך השטר לשנים ויעשה ממנו שני שטרות בשני עדים ושניהם על המחק מבואר דאף בזה מצטרפין אך קשה לי על דבריהם דהא שם גופא הקשו התוס' מתחילה דהיאך שטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר ניחוש שמא הי' קודם על הנייר ועדיו על המחק ומחק וכתב מאי דבעי ותרצו דאי היה על הנייר הי' כתוב בו נחנו סהדי בין עד לעד והשתא ליכא ריווח בין עד לעד והשתא תקשי תינח בשטר הבא בשני עדים על המחק אבל שני שטרות בכל אחד ע"א ניחוש דהי' שניהם על הנייר ומחקם וכתב למעלה מאי דבעי וחתך למטה העד השני עם הנחנו סהדי ונשאר שטר בע"א וכן עשה בשני וכמו שאנו רואין עכשיו דהם על המחק נאמר שהי' מקודם על הנייר והי' שני חתומים בכל שטר והוא מחקם למעלה וחתכם למטה וכתב בשניהם מאי דבעי והוא תמוה מאוד ואמת דיש לומר לכאורה דכוונת התוס' כך דוודאי אם באו לפנינו ב' שטרות כאילו ושניהם חתוכים למטה בלי גליון מודים דפסולים שניהם מחשש הנ"ל באחד בגליון למטה והשני בלי גליון בזו סוברים כיון דבאחד אין לחוש דעשה כהנ"ל שהרי הוא בגליון תחת החתומים א"כ ממילא כיון דאחד אמת גם בשני אין לחוש שהי' על הנייר וזייף כדעת הרשב"א לעיל ס"ס מ"ד ומ"ה ע"ש בש"ך ולפי זה בשני עדים ובשני שטרות בלי גליונות מודים דאין מצטרפים וכמו כן להש"ך לעיל סס"י מ"ה דחולק על הרשב"א שם וכן הרשב"א מסתפק שם א"כ אפילו באחד בלי גליון אין מצטרפין דמ"מ אין כאן רק שטר בע"א והשני יש לומר מזוייף הוא דהי' על הנייר וכמו כן מבואר לפי זה דאפילו להתוס' היינו דוקא לשיטת ריב"ם דבמחק לבד ניכר הנמחק שני פעמים א"כ אין לחוש רק שיחתוך למטה ובזה לא יועיל באמת אם חתוכים שניהם אבל לרבי שם דסובר דבמחק אינו ניכר רק בכתיבה א"כ גם בזה יש לחוש דימחוק אנחנו סהדי עד למטה וישאר ע"א חתום וימחוק למעלה ויכתוב מאי דבעי ובהכי ניחא מה שלא זכרו הטור והמחבר לעיל סי' מ"ה דאין לכתוב נחנו סהדי על הנייר שיטין מחשש דיחתוך ויעשה ב' שטרות ולפי הנ"ל ניחא כיון דקיימא לן כרבי דבמחק לבד אינו ניכר גם קיימא לן דלא כהרשב"א א"כ אין לחוש לכלום שהרי אם יעשה כך יפסלו שניהם מטעם הנ"ל ובזה יש מקום לכאורה ליישב מה שכתבו שם התוס' והיכן יש לחוש שיכתבו אנחנו סהדי על הנייר אם חתמו שניהם וגם נחנו סהדי בחד ולכאורה הוא תמוה דהא אכתי יש לחוש שיחתוך השטר לארכו בתוך הכתיבה וימחוק למעלה ויעשנו שני שטרות בכל אחד ע"א על המחק ולפי הנ"ל ניחא דכוונת התוס' דאז יכול לכתוב הכל בסוף השטר למטה ואז אם יחתוך יהי' שניהם בלי גליון ויפסלו מטעם דהא שניהם על הנייר כנ"ל. אך אכתי קשה לי דמ"מ אם השטר על המחק ואין שום גליון תחת החתימה שני' ויש ריווח בין עד לעד יש לפסלו מטעם דשמא היה כתוב על הנייר שאז אין לחוש שיחתכנו לשנים דלא יהא שום גליון בשני השטרות תחת החתימות ועוד קשה כיון דמודים התוס' דאם שניהם חתוכים פסול א"כ ממילא גם באחד חתוך נהי דאין לחוש דהיה על הנייר מ"מ יותר יש לפסול שטר זה משנפסל נחנו סהדי על הנייר כמו שכתבו התוס' שם וזו הוא עיקר קושיתם שם דטפי יש לפסול במקום שיש חשש זייוף לפנינו משנפסל במקום שאין זייוף רק שמא יעשה זייוף. גם בלא"ה כבר השגתי לעיל סימן מ"ה על דין זה לכן העיקר דבכל גוונא אין מצטרפין בזה ואפילו חלק נייר תחת החתימות יש לפסלם אם השטר רק שני שיטין דשמא חתך למעלה ועשה שטר במקום נחנו סהדי אבל שטר גדול ויש חלק נייר תחת החתימות נראה דאין לחוש כלל ומצטרפין ודו"ק היטב: (ג) מחוייב שבועה. ה"ה הקשה על הרמב"ם בזה דהא בכתב ידו נאמן לומר פרעתי וע"כ משום דכל כמה דלא גבי מלקוחות חושש להניחו בידו דאי בעי מזבין נכסי ולא מצי לגבות א"כ ה"ה בשטר בע"א דכיון דלא מצי גבי מלקוחות למה לא יוכל לטעון פרעתי וגבי גט מוכח בהדיא דכתב ידו עדיף משטר בע"א ואמת שכן מוכח דאפי' לדעת הפוסקים דבכתב יד אינו נאמן פרעתי מ"מ חולקין בשטר בע"א כמבואר ברשב"ם אבל באמת נראה לפע"ד דדברי הרמב"ם נכונים דוודאי פשיטא דכתב יד עדיף לענין זה דבכתב יד מבואר יותר שהוא אמת שהרי הוא מקויים ובוודאי הוא כתבו אבל לענין פשיטא דע"א עדיף והכוונה כך דלא מבעי' אם כתוב בלשון שנים רק שחתם בו ע"א פשיטא דאינו נאמן דהא חזינן דע"א בכל מקום אינו נאמן והתורה לא האמינתו אף שהוא לפנינו ויש לו להעמידו בחזקת כשרות א"כ כ"ש זה שהניח בידו שטר זה דהיה לו לחוש דהא יש עד שקר בעולם [וכ"ש לחתום על שטר זה שהוא אמת] ושמא יחתמנו על השטר ויהא לו שטר בשני עדים והיאך נתן כל הנאמנות לכל העולם לכל אחד מהם והיאך לא ירא מקנוניא שיחתום אחד בשקר ודוקא שנים שהתור' האמינה אותם דוודאי לא יעידו בשקר א"כ אין לחוש אבל אחד דאפילו הוא לפנינו חוששין שמא משקר כ"ש שהיה לו לירא שיקח אותו שיש בעולם שהוא משקר ולא שייך חזקה בזה כלל ובזה אמת דוודאי לא פרע עד שהיה מוציאו ממנו אבל בכתב יד לעולם אינו טורף אם לא שירא שמא יעשה שטר בשני עדים שקרים לזה אין לחוש הגם שלא ינצל מזה לעולם ואפילו בשטר שאין כתוב רק בלשון יחיד מ"מ כיון שהוכחתי דעת הרמב"ם דשני עדים כן שטרות מצטרפין ואינו נאמן לומר פרעתי וגובה משועבדים אם פשיטא דיש לו לירא שיעשה שטר שני בע"א שקר שיש בעולם והיאך סמך ליתן מעות על נאמנותו של איש אחד שלא יעיד בשקר ובפרט שאין איש ידוע רק יהא מי שהוא ולפי זה נראה דגם הרשב"א דחולק בזה אפשר דלא נחלק רק בכתב בלשון יחיד אבל בכתב בלשון שנים מודה דביחיד סובר כדעת הרא"ש דשני עדים אין מצטרפין אבל שנים מודה ועוד אפשר לומר דהרשב"א לטעמיה דלא חיישינן לע"א שקר כל שאחד אמת כמו שכתב הב"י בשמו סוף סימן מ"ד ובש"ך סוף סימן מ"ה ע"ש אבל לפי מה שהשיג שם הש"ך א"כ ה"ה הכא ודברי הרמב"ם נראין בסברא:
אך קשה לי לכאורה דהא כבר כתב הטור סימן ע"ה בשם הרמ"ה דלא אמרינן משיל"מ רק אם היו שנים היה מחוייב ממון בלי שבועת התובע אבל אם היה צריך לישבע אפילו בשנים באחד לא הוי שיל"מ ע"ש ולפי זה הכא לא מבעי' טען עכשיו השבע לי פשיטא דקשה היאך כתב הרמב"ם שישבע ויטול הא אילו היו שנים על השטר היה צריך לישבע כיון שטוען השבע לי [וכ"ש בפוגם פשיטא דאינו בדין דיהא משיל"מ ולפי זה ממילא גם באישתבע לי דהא משמע בש"ס דאין הפרש ביניהם רק לענין אי טעין] א"כ בע"א למה יהא שיל"מ וכ"ש לפי מה שהוכחתי בכמה מקומו' דהך שבוע' היא מדינא דכל כמה דאינו נשבע ליכא חזקה דסמך על השבועה א"כ בשנים לא הוי חייוב ממון גמור רק בשבועה והיא שבועת המשנה כמו בשכיר דאינו רק להפיס דאיירי ביה הרמ"ה שם אלא אפילו בלא טען השבע לי ג"כ קשה דוודאי אילו היו שני עדים היה טוען ועכשיו מה לו לטעון שהרי הוא אינו מאמינו עכשיו ורוצה לפטור עצמו ולא שיטול בשבועה א"כ מנין לנו לחייבו במשיל"מ שאם היו שנים היה טוען באמת שבועה ואטו בשופטני עסקינן שאינו יודע לטעון שבועה ופשיטא דאין לחייבו בשביל זה והנה לפי מה שכתב הסמ"ע ס"ק ה דהרמב"ם ע"כ מיירי בנאמנות דאל"כ מאי קמ"ל דחייב לישבע הא אפילו בשנים חייב והט"ז דחה זה ודבריו תמוהין ודו"ק] ולפי זה יש לומר דמעיקרא נמי מיירי בנאמנות לכך הוי שפיר משיל"מ דבשנים לא היה צריך לישבע כלל והיה נוטל בלי שבועה מחמת הנאמנות לכך הוי שפיר בע"א משיל"מ. אך מדברי הסמ"ע גופא והש"ך לעיל ס"ק א' מוכח להיפך דא"כ מאי קשיא להו על מה שכתב הרמב"ם לעיל ואינו נאמן לטעון פרעתי דהא אפילו בע"א אינו נאמן ולפי הנ"ל הא ליתא דבע"א דוקא בנאמנות כנ"ל והתם קמ"ל אפילו בלי נאמנות כיון שיש ע"א בקנין גם מסתימת לשון הרמב"ם גופא לא משמע כן ואדרבא אני תמה על הסמ"ע לפי דעתו מה צורך לנאמנות הא גופא קמ"ל דאפילו טוען שבועה דאף בשנים היה צריך לישבע מ"מ גם עכשיו בע"א נשבע ונוטל דס"ד כיון דטוען שבועה לא הוי משיל"מ כדעת הרמ"ה הנ"ל. גם עיקר דינו של הסמ"ע בנאמנות צריך עייון לפע"ד דמ"מ כיון שמודה על גוף הנאמנות רק שאומר שפרע הוי משיל"מ ואדרבא גדולה מזו איכא מ"ד דאפילו אין עדים על הנאמנות רק שמודה שנתן לו נאמנות אינו נאמן במיגו דנאמנות הוי כעדים אם כן אף דלא קיימא לן הכי אבל כשיש ע"א על הנאמנות למה לא יהא משיל"מ כמו על הפרעון גופא מכח שמודה שלוה ה"ה בנאמנות לענין השבועה ואפשר דסובר דלענין להפסיד שבועה לא אמרינן משיל"מ אבל עדיין קשה קושיא הנ"ל כיון דמעיקרא בלי נאמנות למה יהא משיל"מ לשיטת הרמ"ה הנ"ל וצ"ע:
ד ויש אומרים שדינו כשטר שאין חתום בו רק ע"א. עסמ"ע ס"ק ו' מה שכתב בשם הב"י והש"ך השיג על זה והביא שהב"י בב"ה חזר בו ובאמת בב"ה נזכר שם שני תירוצים הראשון הוא כהסמ"ע דלא הביא הטור דעת בה"ג רק להורות דמודה להרמב"ם דע"א זוקק לשבועה אבל בענין הצירוף שפיר פליגי הרמב"ם ובה"ג אך לפע"ד נראה ברור שלא היה זאת דעת הטור שהרי מעיקרא הביא שטר שאין חתום בו אלא ע"א או שנים ונמצא אחד מהן קרוב ופסול כתוב בשאלתות שאינו כלום ויכול לכפור בו או לטעון פרעתי וכו' עכ"ל והנה הב"י נראה שהבין דלשון שהביא הטור הוא לשון השאלתות ולכך פירש דהטור דייק ממה שכתב ויכול לכפור בו ש"מ דאף שבועה לא בעי ובאמת חפשתי בכל השאלתות ולא מצאתי דבר זה כלל וברור דלשון זה אינו לשון השאלתות רק הטור דייק לי' ממה שכתב השאלתות פרשת יתרו שאילתא נ"ה בכתב ואחד בעל פה מצטרפין וכתב דהא דקתני במתניתין פשוט שכתוב בו ע"א לאו למעוטי אחד בכתב ואחד בעל פה כאביי דקיימא לן כאמימר רק דקמ"ל מקושר דומיא דפשוט מה התם פסולי דאורייתא ואי תפס מפקינן מיני' אף מקושר בשנים אי תפס מפקינן והביאו הרא"ש פרק גט פשוט ולפי זה מבואר דסובר דמקושר מאחר שלא נעשה כתיקון אין לו דין שטר ואפילו לבנ"ח אין דנין ממנו א"כ פשיטא בע"א דג"כ שלא כתיקון דאינו זוקק לשבועה דאי בפשוט זוקק לשבועה א"כ מקושר דין הוא שיגבה בנ"ח וע"כ דכל שלא כתיקון בטל לגמרי דהא מדמינן פשוט למקושר וזה ברור ולפי זה הך דברי השאלתות נאמרין באחד בכתב לבד והשתא אי ס"ד דסובר הטור דהרמב"ם ובה"ג נחלקו מחדש לענין צירוף ואפילו אי זוקק בצירוף לא א"כ מה זה שהתחיל הטור ועירבב ע"א בכתב ושנים ונמצא קרוב דהא אין ענין זה לזה דבהא אפילו מאן דפליג אשאלתות מודה דהא לא מהני ואדרבא בסברא זו יש לומר דמודה להרמב"ם [רק דפוסל בלא"ה מטעם דע"א בכתב אינו כלום] ובשלמא אם היה זה לשון השאלתות א"כ יש לומר דבאמת השאלתות סובר בזה כבה"ג דצירוף מהני רק מטעם ע"א פוסל אבל השתא דבשאלתות לא נזכר זה מנין לו להטור להכניס דבר זה בשם השאלתות מה דגם הרמב"ם מודה וברור דדעת הטור דאין חילוק כלל בין ג' לב' ובסתמא לא נתבטל כל העדות לכך עריב ותנו להו בהדדי והשאלתות סובר לגמרי דלא כהרמב"ם והרמב"ם לענין שטר קאמר לא לענין שבועה דבסתמא לא נתבטל וזה ברור [אך צ"ע על הטור דנראה דהוא מפרש השאלתות דסובר האבעי' כירושלמי דלא מצאו לקיים כתב יד שני וכן פי' ב"י ובאמת בשאלתות שם משמע דמפרש כפשוטו וסובר דדוקא אחד בכתב לבד אינו כלום דהוא שלא כתיקון חכמים כמו מקושר בשנים אבל באחד בעל פה ג"כ דכיון דגובה משעבדי א"כ יש לו דין שטר וסובר כרשב"ם דבזה אית לה קלא א"כ בהא מודה דהוי שטר גמור דהוי כתיקון חכמים והמשנה דקאמר פשוט שכתוב בו ע"א היינו ע"א לבד דאינו כתיקון תדע דאל"כ למה לא הוצרך השאלתות לומר דקמ"ל דומיא דמקושר לימא דקמ"ל בע"א בכתב ואחד על פה רק לא בנתקיים כתב יד אחד וע"כ דסובר דבזה מהני וזה ברור לפע"ד ולפי זה כ"ש בשנים בשני שטרות דוודאי מצטרפין לבה"ג דהא בזה לכ"ע הוי כתיקון כמו שכתבתי לעיל דאפילו הרמב"ן מודה בהא דיש לו קול וא"כ קשה שהביא הטור דכן כתב הראב"ד ובאמת השאלתות חולק על הראב"ד לפי הנ"ל]:
גם בעיקר דברי הסמ"ע מה שכתב בשם הב"י וגם נראה שהש"ך הבין כן כוונת ב"י שהרי כתב דבב"ה חזר בו ולפע"ד ברור דהא ליתא דהם הבינו מה שכתב דיקדק וכתב שני עדים בלבד להורות דוקא בשנים מסתמא ישבו ביחד לחתום ולא בשלשה והוא תמוה שהרי בב"ה גופא בתירוץ שני הראה מקום לדבריו אלה בב"י והיאך יאמר שם להיפך מה שבב"ה הסכים שכן עיקר ממה שכתב הרמב"ם גבי שלשה ע"ש וברור דכוונת הב"י כך דוודאי הרמב"ם לא מיירי מדין שבועה רק מדין השטר דס"ד שיהא שטר גמור בשביל עדי מסירה וקמ"ל כיון דמזוייף מתוכו לא הוי שטר אפילו לגבות בנ"ח וזה שדיקדק שני עדים דבשלשה לא משכחת לה בסתמא דאמרינן דלא ביחד ישבו לחתום אם כן דל מהכא עדי מסירה נכשר בעדי חתימה דלא נתבטלו בצירוף אבל בשנים משכחת דנהי דהעד לא נתבטל מ"מ שטר בע"א אינו כלום רק להכשירו מכח עדי מסירה ועל זה קאמר דמזוייף מתוכו וזה ברור בכוונת ב"י וכן עיקר כיון שכבר הוכחתי שגם דעת הטור כן ומה שכתב המחבר מעיקרא הרי הוא כחרס היינו דקמ"ל דינו של הרמב"ם דבזה אין חילוק ואפילו בסתמא לא הוי שטר מכח עדי מסירה והביא שי"א שדינו כע"א שלא נזכר זה ברמב"ם בפי' ומה שכתב וי"א לאפוקי דעת השאלתות והראב"ד ולכך קאמר ויש מי שאומר. ובתומים האריך להשיג על הש"ך ותמה עליו כי לפי דעת הרא"ש לעיל סימן מ"ה דאם האחרונים פסולין השטר פסול דאתי לקייומי בקרובים א"כ כ"ש הכא בשנים דוודאי פסול ע"ש שהאריך בסברא זו ליישב הרא"ש גם בס"ק אח"כ האריך בזה ע"ש ודבריו תמוהין לפע"ד ופשיטא שאין ענין זה לזה כלל דוודאי יש להבין בגוף דברי הרא"ש שם דאם הכוונה דחיישינן דהוא זייף באמת שטר מתחלה ויבוא לפנינו בחתימות למטה בקרובים ונקיימנו למטה בקרובים א"כ במה נפשך אי שנדע שהם קרובים פשיטא דלא נקיימנו למטה וע"כ שלא נדע שהם קרובים א"כ מאי הועילו בזה הא עכשיו מקיימינן למעלה ואי דיבוא בקרובים ולא נדע הא עדיין יעשה כן ולא נדע ומה יועיל מה שעכשיו נפסלנו על פעם אחרת שלא נדע וברור דלזה לא חיישינן שיחתום בזויף קרובים למטה שלא נדע רק הוא באמת יחתום מקודם כשרים ואח"כ יחתמו פסולים ולא ימצא אחר לקיים הכשרים ונקיימנו בפסולים ונוציא שלא כדין שאילו הי' ידוע לנו שהם קרובים לא הי' מועיל לכך תקנו דאחרונים פסולין השטר פסול ולא יחתום פסולים ונקיימנו לעולם בכשרים והשתא זהו בשטר שישבו ארבעה עדים [או שלשה ונמצא אחד] ושנים כשרים אבל כאן דאין כאן רק שניהם א"כ אם באנו לחוש דיחתמו בזיוף אחד קרוב א"כ עדיין מי ימחה בידו כיון דהחשש שלא נדע שהוא קרוב וע"כ שיאמר האמת דאינו רק שטר בע"א א"כ נקיים שניהם ונחייב שבועה על פי כשר ואי שלא יגיד ולא נדע א"כ הרי עשה שקר גמור ושטר מזויף מה שאינו שטר כלל א"כ מזו לא ינצל לעולם ולמה נפסול זה שיש בו אחד כשר ואחד חתם למילוי וכדומה ולא רצה לזייף כלל ולפי דברי התומים תקשה הא בה"ג סובר שם דאחרונים פסולים השטר פסול ותירץ הש"ך שם קושית הרמב"ן דסובר אין קיום רק לבסוף והיינו כהרא"ש אם כן למה פסק הכא דבשנים מסתמא לא נתבטל הכל וברור דהא ליתא כמו שכתבתי ואין צורך לראי' כי הדבר מובן מעצמו ודו"ק. ועיין עוד בתומים בשם הגאון דהביא קושית הגי"ת דלמה באין כתב ידן יוצא ממקום אחר לא מהני וע"ש מה שתירץ דסובר אחד צריך לזכור העדות. ואני תמה דפשיטא דדברי הגאון נכונים וברורים ואין בזה חילוק שהרי אפילו להפוסקים החולקין על הרמב"ם לעיל סי' מ"ו דלא בעינן לזכור הלואה מודים דבאינן זוכרין צריך שנים להעיד על כל חתימה וכאן דהשני על פה אין כאן רק אחד המעיד על חתימתו של אותו שבכתב ואינו כלום וזה ברור ומה שכתב עוד המחבר ס"ד וס"ה כבר נתבאר לעיל סימן ל"ו ומ"ה באריכות ועמ"ש שם בס"ד: (ה) הכותב כל נכסיו. אלא אם כן נסתלק וכו' ובעדות בעל פה דין זה צריך בירור קצת. והנה יסוד הדין הוא מירושלמי דפליגי ר"י ור"ל בזה ופסק הרי"ף כר"י וכתבו דאף דבגיטין ד"ח גבי עבד שהביא גיטו קיימא לן כרבא ובירושלמי מדמה לה לפלוגתא דר"י ור"ל מ"מ סוגי' דידן סובר דלא דמי. והנה במרדכי מבואר הטעם משום דלא אתי לאיחלופי בשאר שטרות בקרובים אבל בגט שאומר בפני נכתב לא ע"ש ובב"י אבל לפע"ד נראה ליישב דברי הרי"ף בפשיטות והוא דכבר נודע דעת הרשב"א בתשובה סי' אלף רל"ז דדוקא בפלוני רבעני לרצוני פלגינן דיבורי' אבל אני רבעתי לרצוני לא פלגינן דכד גייז לתיבת אני רבעתי לא נשאר שום עדות. והנה הרב בעל נו"ב לחלק אה"ע סי' ע"ב האריך להשיג על זה ובתוך דבריו כתב דלאחר היגיעה רבה מצא סוגי' מפורשת דנחלקו אביי ורבא בסברא זו והיינו הך דגיטין הנ"ל וידוע דהלכה כרבא ובאמת דבריו תמוהין וכבר השגתי לעיל סימן ל"ד על דבריו ודחיתי כל ראיותיו שם ובפרט ראי' זו תמוה מאוד ואדרבא מוכח להדיא כהרשב"א והוא דוודאי התם דהך עדות אני רבעתי אם אמת היא היא מבטלת לעדות שפלוני נרבע שהרי הוא רשע ופסול לעדות מגזירת הכתוב ואם אתה רוצה להאמינו אי אפשר רק שנאמר שזה שקר וא"כ כד גייז לי' לא נשאר שום עדות אבל בהך דעבד שהביא גטו שאם אמת על הנכסים פשיטא דקנה עצמו רק שעל נכסיו אנו חוששין שמא הוא שקר אבל אין זה מבטל קנין עצמו ובזה דלא בעי קייום יצא לחירות משא"כ בהך דירושלמי בעדים קרובים לזה דמבואר הטעם דמשום עדות שבטלה כו' א"כ אותו עדות על הקרוב מבטלת העדות על הרחוק אם לא שנאמר פלגינן וכיון דהוא כולל כל הנכסים בדיבור אחד לא שייך לחלק הדבור כו' כסברת הרשב"א הנ"ל [וע"כ לא נחלקו ר"י ור"ל רק משום עדות שבטלה מקצתו אבל בגט דלא שייך זה מודה דפלגינן] והפי' בירושלמי כך דמביא הך דר"י ור"ל דלמ"ד התם כשרים כ"ש הכא ומאן דפליג לא נשמע דפליג גם בגט כנ"ל א"כ ממילא בגט הכל מודים ושם קיימא לן כר"י לגבי ר"ל וזה נלפע"ד ברור והמעיין ברשב"א לגיטין בשם הרמב"ן שם נראה שכיוון ממש לדברינו אלה ולפי זה מבואר ברי"ף כהרשב"א הנ"ל ולפי זה מיושב מה שתמה הש"ך דהא מ"מ שייך לגזור דאתי לאיחלופי ומה מועיל סילוק ולפי הנ"ל ניחא דכיון דנסתלק אין צורך לפלוג דיבוריה דלא מבטל לעדות הכשר ולפי זה צ"ע על הדין שכתב רמ"א בשם המרדכי בעדות בעל פה ולפי הנ"ל הא ליתא דהא מ"מ כיון דבדיבור אחד הוא לא פלגינן והמרדכי לטעמיה משום איחלופי ובאמת המעיין בירושלמי מבואר להדיא דמדינא נגעו בה משום נמצא אחד קרוב ופסול וקאמר מתניתין מסייע לר"י וכו' ולהמרדכי מאי סייוע יש ומנין להוכיח הגזירה מן המשנה וברור דהטעם משום דלא פלגינן בחד דיבור כסברת הרשב"א הנ"ל וה"ה בעל פה וצ"ע על הסמ"ע דלעיל סימן ל"ד העתיק דברי הרשב"א להלכה וכאן לא כתב כלום על דינו של הרב: (ו) השטר פסול עסמ"ע ס"ק ט"ו דאפילו עדי מסירה מעידין לפני הב"ד שראו הלואה ונמסר לפניהם שטר מ"מ אין הב"ד יכולין לכתוב שטר חדש כדין עדים החתומים על השטר ונמצא אחד קרוב דשאני הכא דלא נעשו שלוחים אהלואה וכו' ע"ש. ובאורים כתב דצ"ע דב"ד אלימי ואין לצורך שליחות ולפעד"נ דהא ליתא ודוקא בשטר שאבד ונשרף או נמחק אמרינן כן כיון שהיה לו שטר כשר מתחלה רק נשרף ומה יש לו לעשות ובזה הב"ד עושין שטר חדש אבל לא כשמעולם לא היה לי שטר כשר אין ב"ד נזקקין לעשות שטר מחדש שלא כדין רק מתורת הפקר ב"ד וזה ברור: