תפארת יעקב חושן משפט חלק א· רבי יעקב גזונדהייט
על חו"מ סימן מו
א אמנה הוא כתב ב"י סימן פ"ב וז"ל מימרא פ"ב דכתובות ובספר גי"ת שער י"ז חלק א' האריך לתמוה מאין הוציא הב"י דין זה מפרק ב' דכתובות והש"ך לקמן סי' פ"ב תמה עליו דדין זה מוכרח מדברי רבא דקאמר לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא מוכח להדיא דלמ"ד צריך לקיימו נאמן ובאמת שגם בספר גי"ת שם לא נעלם דבר זה [אך שכתב שזה רחוק ולפעד"נ שכל דברי הגי"ת נכונים וברורים דפשיטא דלא מוכח מהנ"ל מידי כמו שאבאר [גם מה שחידש דאפי' הלוה אומר שהעדים ידעו מאמנה נאמן וכ"כ בקצה"ח ס"ק א' נלפע"ד ברור דליתא דליתא כמו שאבאר בסמוך בס"ד] דהא בהדיא כתבו התוס' כתובות י"ט ע"א ד"ה לעולם וז"ל וא"ת ואמאי לא קאמר נמי לעולם דקאמרי עדים וכר"ה וי"ל דשאני עדים דאלימי לאורעי שטרא אליבא דרבנן לא נימא ליה לאוקמא דלא כרבנן ע"כ וקשה הא התם מסקינן להדיא דלכ"ע אין העדים נאמנין לו' אמנה בלי שום חולק משום דמשוי נפשייהו רשיעי ורבנן לא קאמרי אלא באנוסי' מחמת נפשות דלא משוי נפשייהו רשיעי וכן בתוס' בד"ה מודה כתבו אבל אין לפ' משום חזקה שטרך בידי מאי בעי דא"כ באמנה מסקינן בסמוך אמילת' דרב דאינו נאמן ובאמנה לא שייך האי טעמא וקשה הא באמנה אפי' ר"נ מודה כמו שכתבו התוס' להדיא בד"ה ואיתא וד"ה עדים אלמא אף דפרוע נאמן אמנה לא ש"מ דיש טעם אחר באמנה מפרוע וע"כ לומר דכך כוונתם כיון דרבא מסיק כדאמר לוה וכדרב הונא וקשה קושיתם אמאי לא קאמר דקאמרי עדים וע"כ דלא סליק אדעתייהו טעמא דעולא כלל ולכך לא ניחא ליה לאוקמא דלא כרבנן וכן לא סליק אדעתייהו טעמא דר"נ לקמן אלא אמנה ופרוע חד טעמא אית להו ושפיר כתבו דאין לפרש משום שטרך בידי מאי בעי דא"כ באמנה מסקינן בסמוך אמילתא דרב והתם לא שייך האי טעמא וזה ברור בכוונת התוס' ונסתלקה קושית מהרש"א שם ולפי זה יפה כתב הגי"ת דמהתם אין ראיה כלל דוודאי רבא דע"כ לא אסיק אדעתיה שום טעם אחר באמנה מפרוע שפיר כתב דקאמר לוה וכדרב הונא דוקא אבל לפי האמת דמסיק דעדים שאחרי אמנה משוי נפשייהו רשיעי ולכ"ע אין נאמנין א"כ שפיר יש לומר שגם הלוה אינו נאמן שעושה עצמו רשע ואף דלדינא נראה לפע"ד דבאמת נאמן הלוה אפי' להשים עצמו רשע כמו שאבאר בסמוך וכ"כ הב"ח אבל מ"מ פשיטא שיפה כתב הגי"ת שאין זה מוכח מהך סוגיא דהתם כמו שבארנו וכן מבואר להדיא בספר אסיפת זקנים שם דעד דחדית לן רב אשי טעמא דאמנה משום דמשוי נפשייהו ס"ד דבהא לאו רשיעי כלל ע"ש בשם הרשב"א ורמב"ן ור"י מיגאש א"כ פשיטא דלא מוכח מהת' מידי וזה תמוה מאד:
וביותר קשה לי על הש"ך דהא בהדיא כתבו התוס' ד"ה אימא וד"ה עדים דאפי' ר"נ מודה באמנה דאינו נאמן משום דמרעי לשטרא וכן הוא בפסקי תוס' להדיא דהכי קיימא לן ואף דבעלמא הלכתא כמר בר רב אשי שאני הכא דבעיין דרבא אליבא אזיל כמו שכתב הש"ך סוף סי' זה וכן דעת רבינו האי ושאר פוסקים וא"כ קשה קושית הש"ך למה לא קאמר כדאמר לוה וכדרב הונא הא ר"נ בר פלוגתא מודה בזה ובע"כ כמו שכתבתי דרבא ע"כ לא אסיק אדעתיה שום טעם אחד באמנה מפרוע א"כ לפי האמת דר"נ ס"ל אף דפרוע נאמן אמנה לא א"כ לדידן נמי אף דפרוע נאמן אמנה לא ואף דבאמת על המחבר לא קשיא דפסק כהרי"ף ורמב"ם דפסקו כמר בר רב אשי דקיימא לן כוותיה בכולה תלמודא בר ממיפך שבועה אבל דברי הב"י תמוה דהיאך כתב שהוא מימרא פ"ב דכתובות וביותר יש לתמוה על הש"ך דפסק סוף סי' זה כדעת רב האי וסייעתו דהלכה כר"ן א"כ פשיטא דלפי האמת אינו נאמן לומר אמנה. גם מה שתמה הש"ך על מה שכתב שהתוס' חולקין וכתב וז"ל הכל כשגגה הוא תמוה דבהדיא כתבו התוס' ד"ה אימא וד"ה עדים דבאמנה אפי' לר"נ אינו נאמן דסבירא ליה צריך לקיימו וכן בפסקי תוס' פסקו להדיא כר"נ והרי זה מבואר שהתוס' חולקין כדברי הרב בעל גי"ת גם מה שכתב בעל גי"ת לתמוה על הר"ן שכתב ומסקנא דגמרא הכי איתא דבריו נכונים שאין מן הגמרא שום הכרע שהאומר אמנה יהא נאמן למ"ד צריך לקיימו כמו שבארנו:
אמנם נראה לפע"ד עיקר לדעת הפוסקים כמר בר רב אשי נאמן לומר אמנה. אף דהעדים אינן נאמנים לעשות עצמן רשעים אבל הלוה לפטור עצמו מהימן לעשות עצמו רשע וכן נרא' לי לי להוכיח מהסוגיא שם דלישנא קמא קאמר רמב"ח לא שנא אלא מחמת ממון אבל מחמת נפשות נאמנים אפילו בסיפא ומקשה רבא עדים החתומים בשטר נעשה כמי שנחקרה בב"ד וכיון שהגיד וכו' ומסיק ארישא לא שנא באנוסים מתחת נפשות אבל מחמת ממון אין נאמנים. והנה יש להבין לרמב"ח בלישנא קמא כיון דבסיפא מחמת נפשות נאמנים אלמא דלית ליה כיון שהגיד וכו' ומ"מ מחמ' ממון לא דמשוי נפשייהו רשיעי ומ"ש ברישא נאמנים מחמת ממון ואי משום מיגו הא בסיפא הוי עדים כיון דלית. ליה כיון שהגיד וכי מיגו עדיף מעדים ותו יש להבין מ"ש דרבא חזר בו דרישא מחמת ממון לא כיון דאהא לא הקשה כלום. לכן נראה לפע"ד ברור דנהי דקיימא לן אין אדם משים עצמו רשע היינו דוקא להאמינו בתורת עדות אבל כל שאינו נאמן בתורת עדות רק בתורת מיגו כמו בעל דבר יכול להשים עצמו רשע והשתא אתי שפיר דכבר נודע מה שהקשו תוס' בד"ה הרי אילו ברישא הא הוי מיגו במקום עדים ותרצו כיון דאצריכו קיום יכולין לחזור תכ"ד ולפי זה רמב"ח דלית ליה עדים החתומים כמי שנחקרה בב"ד א"כ שפיר נאמנין ברישא לאו בתורת עדות אלא בתורת בעל דבר דנאמן במיגו אפילו לעשות עצמו רשע אבל בסיפא דליכא מיגו רק להאמין בתורת עדות הילכך מחמת נפשות נאמנים דלית ליה עדים החתומים כנ"ל ולא הוי כיון שהגיד אבל מחמת ממון אין נאמנים בתורת עדות להשים עצמן רשעים ומיגו לית להו בסיפא אבל רבא דחדית לן דעדים החתומים נעשו כמי שנחקרה בב"ד וקם קושית התוס' הנ"ל דהוי מיגו במקום עדים ברישא וע"כ משום דיכולין לחזור תכ"ד וה"מ כשאומרים מחמת נפשות אבל מחמת ממון לא מהני חזרה כיון שאינן נאמנים בתורת עדות בזה ועדות ראשונה קיים ואין כאן רק מיגו ומיגו במקום עדים לא אמרינן [ודו"ק היטב כי בזה מיושבין קושית הרבה ובחידושי הארכתי בזה] עכ"פ מוכח כהנ"ל דדוקא עדים אינן נאמנים בתורת עדות כל שמשימין עצמן רשעים אבל לוה בעצמו וודאי נאמן להשים עצמו רשע וכ"כ הב"מ. אמנם כל זה אם טוען אמנה שלא בידיעת עדים דלא משוי סהדי רשיעי אבל אם אומר אמנה בידיעת עדים דמשוי סהדי רשיעי נראה פשוט דלא מהימן ודלא כהש"ך כמו שאבאר דהא בהדיא כתבו התוס' בד"ה הרי אלו דעדים ג"כ לא היו נאמנים אפי' אם אין כתב ידם יוצא ממקום אחר דהוי מיגו במקום עדים ואפילו באנוסים מחמת נפשות רק דעדים נאמנים דיכולין לחזור תכ"ד אבל הלוה שאומר על העדים שהיו רשעים הרי מיגו במקום עדים גמור הוא שאילו היו אותן העדים לפנינו בעצמן לא היו נאמנים וא"כ אנן סהדי שלא היו רשעים והיאך יהא הוא נאמן נגד עדים. והנה בספר הפלאה רוצה לומר דמיגו בעיקר עדים אמרינן כמו מיגו בעיקר הנאמנות ודבריו תמוהין דהא בהדיא כתב ב"י בטעם מחלוקתן של בעל העיטור ובעל התרומות דבעל העיטור סובר דהוי כמיגו במקו' עדים ובעה"ת סובר דלא אלים נאמנות כעדים הרי להדיא דמיגו בעיקר עדים לכ"ע לא אמרינן ולא ידעתי היאך עלה על דעתו לומר כן דבהדיא מבואר בש"מ לכתובות בשם כמה ראשונים דאפילו מיגו בעיקר החזרה מבעיא לן וכ"ש מיגו בעיקר עדים. לכן נראה לפע"ד ברור דאם הלוה אומר דעדים ידעו מזה פשיטא דאינו נאמן דהוי מיגו במקום עדים כנ"ל: אמנם הרב הש"ך כל יסודו על דברי הרב הנ"י פרק מי שמת דנאמן הלוה לומר קטן היה ואף דאם עדים אומרים קטן היה אין נאמנים דמשוי נפשייהו רשיעי כמבואר בתשובת הרשב"א הובא בב"י מחודש ל"ט דכל שלא בדקו משוי נפשייהו רשעים ואומר אני אף אם יהיבנא ליה הא דדעת הנ"י כן מ"מ כל גדולי הפוסקים הראשונים חולקין עליו בזה כמו שאבאר וז"ל הרשב"א בחידושיו הובא באסיפת זקנים לכתובות פרק האשה שנתארמלה וא"ת נהימניה במיגו דאי בעי מחיל א"נ דאי בעי קליה יש מתרצים כיון דמשוי לעדים ברשיעי וגם עושה עצמו רשע ריע טענתו ולא מהימנינן ליה משום מינו ואינו מיושב כל הצורך דהא משמע דהשתא אכתי לא ידעינן לטעמא דעולא ורב אשי הוא דחדית לה עכ"ל משמע דלפי האמת דאיכא עולה באמנה לא אמרינן מיגו לעשות עדים רשעים ומה התם שהמלוה מודה בעצמו שאין לו על הלוה כלום וחב לאחרים לא הוי דאי. בעי מחיל ליה [ובע"כ צריך לומר כן דאל"כ בלא"ה לא מהני מיגו דהוי במקום עדים כמו שכתבו התוס' בד"ה הרי אילו וע"כ משום הודאת בעל דין נגעו בה] מ"מ אינו נאמן לעשות עדים רשעים כ"ש הלוה שהוא טוען לזכותו שאינו נאמן במיגו וז"ב. וכן כ' הראב"ד להדיא הובא בחידושי הרמב"ן ז"ל וז"ל שם ותירץ הראב"ד ז"ל משום דאמנה עולה הוא ולא מהימן לו' מידי דעול' דעדים חתימי אעולה ואיכא למידק עלה דהא השתא אכתי לא ס"ד הך סברא ואיכא למימר דאה"נ דלא ס"ד הא דאמר רב שישא ברי' דרב אידי דעדים לא מהימני מיהו הא דאמר רב כהנא דאסור לשהות שטר אמנה ידעינן לה הילכך לא מהימן משום מיגו לישווי סהדי רשיעי כך כתב הרב ז"ל עכ"ל. הרי לך דעת הרמב"ן והראב"ד כדעת הרשב"א הנ"ל וגדולה מזו נראה מדברי הראב"ד ורמב"ן הנ"ל דאפי' למאי דס"ד דעדים גופייהו מהימני מ"מ המלוה אינו נאמן לישווי סהדי רשיעי א"כ כ"ש השתא דעדים גופייהו לא מהימני דאין הלוה נאמן דהוא מחש להכחיש עדים ואף שהרמב"ן ז"ל כתב ע"ז ולא נהירא בטעמא ועוד דאמנה דמלוה לא משוי סהדי רשיעי שמא בינו לבינו היתה האמנה וכו' מ"מ לפי השגה השניה פשיטא דהלוה שאומר בפי' שהעדים ידעו מזה שאינו נאמן ואפי' להשגה ראשונה נרא' פשוט דכוונתו כיון דס"ד דעדים גופייה ונאמנין פשיטא דגם המלוה נאמן דאי אין המלוה נאמן דמשוי סהדי רשיעי א"כ גם העדים לא היו נאמנים דזה מוסכם שאין אדם משים עצמו רשע. ועוד נר' דכוונתו כיון שהוא מודה בעצמו וחב לאחרים לא הוי והודאת בע"ד כמאה עדים דמי לא איכפת לן במה דמשוי סהדי רשיעי אבל לוה שאומר לזכותו ועושה בפי' עדים רשעים פשיטא שאינו נאמן במיגו גם בחידושי הר"י מיגאש כתב שם וז"ל תדע דהא לענין עדים אמרינן דלא מהימני משום דרב כהנא הרי למדת אף דאיכא למימר מיגו כיון דקאמרי מידי דעולה לא מהימני ה"נ אף דבידו למחלו כיון דקאמר מידי דעולה לא מהימן הרי לך דעת הרשב"א והראב"ד והרמב"ן והר"י מיגאש דאינו נאמן במיגו לעשות עדים רשעים. ולפי זה צריך לומר דהרשב"א שהביא ב"י מחודש ל"ט דכל שלא בדקו משוי נפשייהו רשעים חולק על הנ"י הנ"ל דאם לוה אומר קטן היה אינו נאמן:
אבל באמת זהו לפי הבנת הש"ך בדברי הנ"י הנ"ל אבל לפע"ד שלא היה זאת דעת הנ"י כמו שאבאר והוא דהיאך אפשר דכוונת הנ"י דאף שעושה עדים רשעים נאמן דהא כתב שם ואע"ג דבב"ב מבעי' לן אי אמרינן מיגו במקום חזקה לא כל החזקות שוות וכוונתו דהא נמי חזקה הוא אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה בגדול ויש לתמוה דמשמע מדבריו דחזקה דת"ז עדיף מהך חזקה וזה מבואר בהיפך דהא חזקה דת"ז אילו עדי' מעידין דפרע ת"ז נאמנין כמבואר להדיא בכל הפוסקים וכאן אפילו עדים אינן נאמנים וא"כ כאן עדיף טפי וע"כ צריך לומר דוודאי מדקאמר ר"ל חזקה אין העדים חותמין וקשה מאי קאמר חזקה הא עדים גמורים הוא כיון שאין עדים נאמנים וע"כ דוודאי אם חתמו ולא בדקו או שבדקו וידעו שהוא קטן אז הם רשעים באמת וזהו הוי כעדים ומודה הנ"י דאין הלוה נאמן אך חזקה דר"ל היינו כמו שכתב בש"מ דיש כמה בני אדם שהם גדולים בקומה וקטנים בשנים ופעמים משכחת לה שטעו שהוא גדול ובזה אם נותנין אמתלא לדבריהם נאמנים אבל מ"מ חזקה יש שהעדים וודאי בדקו עד שידעו בבירור שהוא קטן הילכך הלוה שאומר קטן היה אינו משים העדים רשעים שאפשר שטעו כנ"ל רק חזקה הוא דוודאי לא טעו ועל זה מתרץ הנ"י לא כל החזקות שוות דחזקה דת"ז עדיפא וזה פשוט ולפ"ז מבואר מדברי הנ"י הנ"ל שכל שהוא נגד עדים שהוא או' בפי' שהם רשעים בוודאי אינו נאמן מכ"ש מחזקה דת"ז כנ"ל ולפי זה מה שכתב ב"י בשם הרשב"א דכל שלא בדקו משוי נפשייהו רשיעי או דחולק באמת על הנ"י בזה דלא מהני אמתלא כלל או דמיירי ג"כ שאין נותנין אמתלא למה לא בדקו אבל מ"מ בהא כ"ע מודו שאין הלוה נאמן לעשות עדים רשעים במיגו נמצא כיון דכל גדולי הפוסקים הנ"ל סוברים שאין הלוה נאמן לעשות עדים רשעים ועיקר יסודתו של הש"ך על דברי הנ"י הנ"ל וכבר בארנו שלא היה זאת דעת הנ"י הכי נקטינן. ובתומים סי' פ"ב ס"ק א' כתב שאין צורך להש"ך להביא ראיה מהנ"י פ' מי שמת דמן הש"ס גופא מוכח כן דאל"כ למה קאמר כדאמר לוה וכדרב הונא לימא כגון שהעדים יודעים באמנה ואפילו למ"ד צריך לקיימו אינו נאמן ודבריו תמוהין דהא התוס' הקשו אמאי לא קאמר דקאמרי עדים וכדרב הונא ותרצו דלא ניחא ליה לאוקמא דלא כרבנן דס"ל אלימי עדים לאורעי שטרא וא"כ לפי דבריו מה יענה לדברי התוס' הללו אכתי קשה אמאי לא קאמר דקאמרי עדים ואפי' לרבנן אין נאמנים דמשוי נפשייהו רשיעי וע"כ דהשתא אכתי לא אסיק אדעתין מהך דרב כהנא ורב אשי הוא דחדית לה וכמו שכתבו הרשב"א והרמב"ן הנ"ל וכמו שהוכחתי לעיל בראיות ברורות אם כן היאך יאמר דקאמר לוה בידיעת עדים דמה בכך הא לא משוי סהדי רשיעי כלל לס"ד אבל לפי המסקנא פשיטא דאינו נאמן כמו שהוכחתי וזה ברור:
ב או כתבתי ללות. ב"י והסמ"ע פירשו שטוען ממנו נפל ומצאו זה והקשה ה"ה פרק י"ב מהלכות גירושין דבגט שאינו מקויים פסק שם הרמב"ם דאם הבעל טוען ממני נפל אינו נאמן אף דאיכא מיגו ותירץ שם שאינו דומה דין הממון לדין האסורין ותמה הרב בעל קצה"ח מסוגיא דפרק כל הגט קטנה הוא דלא מצי מגרש הא גדולה מצי מגרש וכו' ש"מ שני יוסף בן שמעון וכו' ומאי קאמר דילמא שאני ממון מאיסור כמו שכתב ה"ה ומן הטעם הזה פי' אמנה בידיעת עדים וכתבתי ללות שלא בידיעת עדים. והנה מלבד מה דכבר הוכחתי מקודם שאם אומר אמנה בידיעת עדים אינו נאמן לכ"ע אלא אף לדעת הש"ך הנ"ל דבריו תמוהין דא"כ אמנה גרע טפי מכתבתי ללות והיאך קתני כתבתי ללות אח"כ ועוד דהא כתבתי ללות היינו ממש אמנה רק שאינו עושה עדים רשעים וכיון דתני אמנה כתבתי ללות פשיטא דכי משום שאינו עושה עדים רשעים לא יהא נאמן ותרי זימני אמנה למה לי גם הטור התחיל לומר מזוייף ואחר כך פרוע ואחר כך אמנה דבכל אחד הוי רבותא טפי והיאך יאמר המחבר כתבתי ללות אחר אמנה לפי פי' הרב ז"ל. אמנם נראה לפע"ד לפרש דברי ה"ה כך והוא קרוב לדרך התומים אך לא יקשה עליו קושית הקצה"ח והוא דכאן וודאי לא מיזדהר כ"כ כיון שאינו מקויים הוא יודע שיכול לטעון מזוייף משא"כ התם אף שיכול לטעון מזוייף ירא שמא תלך למקום אחר ותנשא בו משא"כ התם בשני יוסף בן שמעון דהחשש הוא ממלוה בוודאי כל אדם מזהר זהיר בממונו ובשטרותיו שאפי' לא ימצאנו שום אדם יפסיד והא פשיטא דחייש טפי מגט משא"כ הכא דהחשש הוא מלוה אם כן איכא תרתי למעליותא חדא דהחשש הוא שמא ימצאנו המלוה דוקא ואף אם ימצאנו יטעון מזוייף הילכך שפיר באיסור מיזדהר טפי שמא תלך למקום אחר משא"כ התם נהי דהקטנה מזדהרא שמא תמצאנו חברתה אבל פשיטא דביוסף ב"ש דחייש מלוה טפי שאם יאבד לא יגבה חובו ובוודאי מיזהר זהיר בי' וזה פשוט. איברא דהמעיין בתוס' יבמות קט"ו בד"ה מאי אמרת יראה דבלא"ה לק"מ קושית קצה"ח די"ל דהרמב"ם מפרש כאינך פרושים בתוס' שם דשם הקושיא כמו דבגט לא חיישינן שמא מסרה לחברתה לצור על פי צלוחיתו כן בשני יוסף בן שמעון ע"ש:
אמנם בעיקר מה שחילק ה"ה בין גט לממון הוא דוחק גדול כמו שכתב בתומים לכן נראה לפע"ד ליישב קושית ה"ה בפשיטות ואולי גם ה"ה נתכוון לזה כמו שאבאר והוא דיש להבין בתוס' כתובות י"ט ע"א בד"ה מודה שהקשו וא"ת ואמאי לא מהימן לומר פרוע במיגו דמזוייף ויש לומר דירא לומר מזוייף פן יכחישוהו וליכא מיגו וכו' עד סוף הדיבור ואין לומר משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי דבסמוך מסקינן אמילתא דרב דלא מהימן וכל משכיל ישתומם בדברי התוס' הללו כי נראה כאילו הם באו בקושיא מחודשת אמאי לא מהימן במיגו הלא זה היה קושית המקשן לר"מ אנוסים מ"ט ופירש"י אמאי לא נימא הפה שאסר ועל זה מתרץ כדרב הונא אמר רב והוי להו להקשות אכתי קשה נהימניה במיגו גם הוי להו להקשות על עדים ולא אלוה שהרי הם בעצמם פירשו מקודם דהא דמשני כדר"ה הפי' כמו שאומר ר"ה בלוה כן אומר ר"מ בעדים וא"כ לא תירץ כלום אקושיא שהקשה ר"ח מ"ט דגם מה שתרצו דירא לומר מזוייף פן יכחישוהו נראה פשוט דזה לא שייך בעדים וא"כ אכתי היאך מדמה דר"ה לעדים. תו מה שכתבו אבל אין לפרש משום חזקה שטרך בידי מאי בעי דא"כ באמנה מסקינן בסמוך אמילתא דרב דאינו נאמן וקשה הא בעדים לא שייך האי טעמא כלל ובשלמא לפירש"י אתי שפיר ודו"ק אבל לפי' התוס' בעצמם מקודם קשה תו קשה מה שכתבו דירא לומר מזוייף וכו' משמע לדידן אמרינן מיגו כי האי ולא חיישינן לזה דהא קיימא לן דצריך לקיימו. ובאמת מבואר בכמה מקומות דהאי מיגו לא אמרינן גם מצינו בשכרו שלא בעדים משמע אף שאין העדים לפנינו אינו נאמן במיגו כמו שכתב בתומים סי' פ"ט ע"ש וראיתי מי שרוצה לחלק דהיכי דאיכא נפקותא אמרינן מיגו כי האי והיכי דליכא נפקותא רק העזה בעלמא אמרינן ולפי זה הכא ליכא נפקותא דסוף סוף חייב לשלם רק העזה שיהא מוכחש מעדים והוא תמוה דמ"מ לדידן תקשי דחייב לישבע היסת ויפסל לעדות ולשבועה כשיטעון מזוייף משא"כ פרוע גם יש לדקדק בסוגיא שם דקאמר ליה ומר היכי ס"ל אמר ליה כי אתי לקמן לדינא אמרינן ליה זילי קיימו שטרייכו וחותו לדינא וקשה בפשיטות הוי ליה לומר אנא סבירא ליה צריך לקיימו ומה לו כל האריכות הזה:
לכן נראה לפע"ד לפרש דברי התוס' בפשיטות ולק"מ מכל הנ"ל כמו שיתבאר דוודאי הפרש גדול בין אם נאמן במיגו או הפה שאסר הפה שהתיר דמיגו הוא שאנחנו נכריח שהוא טוען אמת דאי שקר היה יכול לטעון כך ויפטר ולפי זה כל שיש לדחות ההכרח שיותר טוב לו לטעון כמו שהוא טוען שוב ליכא מיגו אמנם הפה שאסר אינו בגדר זה כלל אלא כל כמה שהוא בעצמו חידש כל הכח שאנו רוצין לחייבו ע"י זה כגון שטר שאינו מקויים דבלי הלוה הוי כחספא בעלמא ואין תורת שטר עליו כלל והוא בעצמו חידש לנו זה שעשאו שטר וכיון שע"י דיבורו נעשה שטר אי אפשר לדון בו כדין שטר גמור אלא כמו שאם לא היה אומר שהוא שטר והיה נשאר כמות שהוא בחזקת חספא בעלמא ובזה אינו נאמן מצד הכרח שאומר אמת אלא מצד שאנו דנין בזה כמו שלא היה אומר כיון שעל פיו נעשה שטר ותכ"ד אומר פרוע ולולא זה חספא בעלמא ובדבר זה פליגי ר"מ ורבנן לשיטת התוס' שם דרבנן סברי כיון דרבנן אצריכו קייום שוב כל שטר שלא נתקיים חספא בעלמא הוא שהרי אם לא היה הלוה טוען מזוייף כלל אי אפשר לגבות בו כלל ובחזקת מזוייף הוא ואינו בגדר שטר וכיון שהוא מודה שכתבו או העדים הוא בעצמו עשאו שטר והפה שאסר הפה שהתיר דפרוע הוא אמנם ר' מאיר סובר כיון דמדאורייתא לא בעינן קיום כל כמה דאין הלוה מכחיש בחזקת מקויים הוא [ואף דאפי' למ"ד אין צורך לקיימו טוענין מזוייף שלא בפניו כמו שכתבו התוס' גיטין ד"א בד"ה ואם מ"מ בחזקת מקויים הוא רק דחיישינן שמא אם היה לפנינו היה מכחיש אבל כשהוא כאן כל דלא טעין בחזקת מקויים הוא ועיין לקמן ס"ק ו'] וא"כ אם הלוה מודה שכתבו או העדים לא על פיהם נעשה שטר רק העדר הכחשה שאינו מכחיש שהיה יכול להכחיש שהוא מזוייף ולבטלו מתורת שטר וזה אינו בגדר הפה שאסר מה שהיה יכול לבטלו ע"י הכחשה שהוא מזוייף והפה שאסר הוא שבלי דבריו הוא חספא בעלמא וע"י נעשה שטר משא"כ הכא דמדאורייתא לא בעינן קיום רק חכמים אצריכו קיום והיינו דוקא כשהוא מכחיש אבל בלא"ה חזר הדבר לדין תורה ואין כאן הפה שאסר כלל רק מיגו כמו כל מיגות לזה הקשו תוס' מחדש וא"ת ואמאי לא מהימן במיגו דאי בעי אמר מזוייף נהי דהפה שאסר לא הוי כנ"ל אכתי מיגו איכא ככל מיגו שבעולם שהיה יכול להכחיש ולטעון כך ובהכרח שהוא אומר אמת ולזה בעדים לא קשיא להו לתוס' דכיון דלמ"ד אין צריך לקיימו לא הוי הפה שאסר וע"כ משום דבלי עדותם בחזקת מקויים הוא א"כ לא מהני מיגו דהוי כמיגו במקום עדים דכל כמה דהוא בחזקת מקויים אנן סהדי שלא היו אנוסים כמו שכתבו התוס' שם בד"ה הרי אלו ותירץ התוס' שם פשיטא דלא סבירא ליה לר"מ ודו"ק אמנם בלוה שטוען פרוע דאפי' בשטר מקויים אין כאן רק חזקה שטרך בידי מאי בעי וכיון דאיכא מיגו מה בכך דלא הוי הפה שאסר להימניה במיגו דאי בעי הוי מכחיש שהוא מזוייף ועל זה תרצו דירא לומר מזוייף פן יכחישוהו וכיון שיותר טוב לו לטעון פרוע שוב ליכא הכרח שאומר אמת מכח המיגו והיינו דקאמר ר"נ כי אתי לקמן לדינא אמרינן זילו קיימו וכו' וכוונתו ליתן טעם לדבריו מפני מה הוי הפה שאסר שאם הם באין לדון אמרינן זילו קיימו ואין כאן התחלת דין בלי קיום שכל זמן שאינו מקויים חספא בעלמא הוא ובחזקת מזוייף הוא הילכך כשהלוה מודה שכתבו וטוען פרוע נאמן מכח הפה שאסר ולפי זה דוקא למ"ד אין צריך לקיימו דקושית תוס' מכח מיגו שפיר תירצו דליכא מיגו אבל לדידן דקיימא לן צריך לקיימו ואין הטעם משום מיגו רק הפה שאסר אם כן מה בכך דירא לומר מזוייף סוף סוף לולא הלוה חספא בעלמא והוא אחשביה לשטר ואנו דנין על פיו והוא אומר פרוע ואי אפשר לדון אותו רק כמו בלי דיבורו כלל וכן מורה הלשון צריך לקיימו דהכוונה שלא יועיל למלוה קייום הלוה כלום שכל מה שיטעון לפטור עצמו יהא נאמן ולא יזיק לו קיום שלו [ואפי' היה חוזר תכ"ד היה נאמן כ"ש שאומר תכ"ד פרוע) והשתא לק"מ מכל הנ"ל דוק ותשכח [ובהכי ניחא מה שנתעורר בתומים לקמן בדברי התוס' שכתבו ופי' בקונטרס דמשמע דחד תירוץ הוא ותרווייהו צריכי ובאמת הוא לכאורה תירוץ בפני עצמו ולפי הנ"ל ניחא דבלא"ה יש להבין מה בכך דדבר תורה אין צריך קייום הא מ"מ איכא, מיגו ולפי הנ"ל ניחא דוודאי מיגו בלא"ה ליכא כמו שתרצו התוס' קודם דירא לומר מזוייף רק לפי שאין זה מספיק רק לסלק המיגו ולא הפה שאסר כתבו דפי' הקונטרס דדבר תורה אין צריך קיום וכו' א"כ לא הוי הפה שאסר ומיגו ליכא דירא לומר מזוייף וכו' ודו"ק]:
והשתא לק"מ על הרמב"ם פי"ב מהלכות גירושין דוודאי כתבתי ללות ולא לוה טענה גרועה היא והוי חזקה אלימתא טפי מחזקה שטרך בידי מאי בעי כיון דהוא נפילה דיחיד אמנם כאן דבלי דיבורו חספא בעלמא הוא והוא אחשביה לשטרא א"כ מה בכך דהוי חזקה אלימתא הרי בלי דיבורו בלא"ה חספא בעלמא הוא ולאו מתורת מיגו אתינן עלה משא"כ בגט בהדיא כתב הרמב"ם מקודם שאם הוציאה גט ואין עליו עוררין גט כשר הוא ונאמנת לינשא וכן כתבו התוס' גיטין ד"א ע"א בד"ה ואם והשתא כיון דבלי עירעור דבעל בחזקת גט כשר הוא וא"כ כשהוא אומר ממני נפל לאו הפה שאסר הוא כלל אלא שנאמינהו במיגו שהיה מכחיש והיה אומר מזוייף ופשיטא דלא אמרינן מיגו במקום חזקה אלימתא כי האי הילכך לא מהימן בטענת נפילה כן נראה לי ברור ואפשר שגם ה"ה כיוון לזה וכוונתו שאינו דומה דין האיסורין לממון דממון בלי טענת הלוה חספא בעלמא הוא משא"כ באיסור כל שאין עליו עוררין בחזקת היתר הוא ואין כאן רק מיגו ולא מהני במקום חזקה אלימתא משא"כ הפה שאסר החזקה גופא הוא אחשביה ובלי דיבורו חספא הוא ויהיה איך שיהיה כוונת ה"ה נראה ברור כמו שכתבתי ועל דרך זה יתיישבו דברי הב"ח בסמוך התמוהין ויתבאר בס"ק שאחר זה ודו"ק היטב:
ג ואם קיימו המלוה אחר כך הרי הוא כשאר שטרות פי' הב"ח דקמש"ל לטרוף לקוחות למפרע ואין לפרש דקמש"ל אף שנשבע מועיל קיום דהא צריך לבטל השטר קודם השבועה והנה דבריו מורין שאם לא טען הלוה לבטל השטר אנן מבטלינן ליה כמו במלוה על המשכון שהרי מזה נובע כל דין זה וכמו התם אנן חיישינן לשבועה לבטלה כן הכא דאל"כ אלא אם לא טעין לא מבטלינן ליה אינו הכרח לומר דקמש"ל לטרוף לקוחו' למפרע עדיין יש לומר דקמש"ל לאחר שבועה מועיל קיום ולא מהני שבועתו וע"כ דכוונת הב"ח דאפי' לא טעין אנן מבטלינן ליה והנה הסמ"ע כתב ג"כ דקמש"ל לטרוף לקוחות למפרע משמע דסבירא לי' כדעת הב"ח הנ"ל וקשה דבסי' פ"ז סעיף ל"א פירשו הסמ"ע והב"ח דהיינו בשלא טען מתחילה קודם שנשבע בטל כל שטר כמ"ש לעיל סי' ע"ה הרי להדיא דאי לא טעין הלוה לא בטלינן ליה וא"כ דבריהם סותרין לכאורה ובאמת התם בספ"ז גופא קשה שהרי דין זה הוציאו הגאוני' (ממלוה על המשכון והתם ב"ד גופא חששו לשבועה לבטל' ולזה כיוון הרב בעל ש"י לקמן סוף סע"ה שהקשה מהך דסוף סי' פ"ו סל"א ותירץ דהת' אין לחשדו שלא נאבד השטר משא"כ בהך דסע"ה שלא הזכי' מתחילה שטר יש לחוש לערמה והש"ך שם ס"ק פ"ה תמה עליו דהתם שאני שלא טען הלוה בטל כל שטר ולפי הנ"ל דברי הש"י נכונים דפשיטא שאפי' בלי טענת הלוה מבטלינן השטר וכן דעת הב"ח והסמ"ע כאן [ובלא"ה אני תמה על הש"ך דבסי' פ"ב ס"ק ד' כתב להדיא דאפי' לא טען הלוה מבטלינן ליה ומטעמא אחרינא דאנן טוענין לזכותו בכל מה שיש לפטרו ובאמת יתבאר בסמוך שאין זה נכון דלא שייך כאן לטעון לזכותו אמנם דבריו תמוהין שהרי בסי' ע"ה ס"ק פ"ה כתב להדיא שאם לא טען לא מבטלינן ליה] וכמו שהוכחתי קודם ונראה שגם הסמ"ע והב"ח כיוונו לסברת הש"י הנ"ל רק דבהא פליגי עליה דאם טען הלוה לבטל שטר אין לכופו לישבע עד שיבטלנו ואף בהך דסי' פ"ז רק אנן לא חיישינן לבטלו כסברת הש"י הנ"ל ואף דבמשכון חששו היינו משום דמלוה ידע מאן עייל ונפיק בביתיה כמבואר בהמפקיד הילכך חששו שמא ימצאנו משא"כ גבי שטר כיון דלא חשדינן ליה למשקר כסברת הש"י הנ"ל שוב אין לחוש אמנם אם הלוה רוצה דוקא שיבטלנו אין לכופו אבל הכא שהשטר לפנינו פשיטא דאפי' לא טעין אנן חיישינן דוודאי יחזור אחר עדים לקיימו ודמי שפיר למלוה על המשכון ואולי גם הש"י מודה בהך דסי' פ"ז דאם טעין מבטלינן ליה רק בא ליישב בלא טעין ודו"ק. והנה הש"ך סימן פ"ב ס"ק ד' האריך להשיג על הב"ח וכל עיקר קושיתו ממה שכתב הרמב"ם וישבע היסת ואם קיימו אח"כ וכו'. ובאמת אי משום הא לא איריא דפשיטא שיש לפרש דברי הרמב"ם ואם קיימו אח"כ קאי אמקודם שעדיין לא נשבע רק אחר טענותיהם קיימו גובה מלקוחות למפרע וכן בבעל התרומות כתב כדברי הרמב"ם ומ"מ נסתפק בעל גי"ת אם צריך לבטל השטר או לא אך אי קשיא הא קשיא דהא העיקר דנאמן הוא משום מיגו דמזוייף ואי כדעת הב"ח מאי מיגו היא זו הא במזוייף לא יבטל השטר כמו שכתב הב"ח בעצמו ובפרוע יצטרך לבטל השטר או לא ישבע וכן הקשה בתומים סי' פ"ב וזה תמיה עצומה לשיטת הב"ח וסמ"ע וגי"ת הנ"ל:
אבל לפעד"נ דלק"מ על הב"ח דכבר בארנו דלמ"ד צריך לקיימו לאו מתורת מיגו אתינן עלה רק מכח הפה שאסר הוא הפה שהתיר ואין לו' כיון דבמזוייף לא מבטלינן השטר א"כ על ביטול השטר לא שייך הפה שאסר שהרי אם לא הודה כלל שכתבו לא מבטלינן השטר ולמה יגרע עכשיו דמבטלינן השטר הא ליתא דאנן לאו מכח הלוה מבטלינן אלא אנן הוא דחיישינן לשבועה לבטלה כמו במלוה על המשכון וכמו שבארנו מקודם א"כ לחייבו לשלם אי אפשר מכח הפה שאסר שהוא אינו רוצה בביטול השטר ולהשביע בלי ביטול אי אפשר דחיישינן לשבועה לבטלה כנ"ל הילכך בהכרח צריך לבטל השטר אבל אם היה נאמן מטעם מיגו אף דאנן חיישינן מ"מ מהאי טעמא היה חייב לשלם כיון דליכא מיגו שהוא יודע דבזה מבטלין משא"כ במזוייף אבל לפי מה שבארנו בס"ק הקודם דהעיקר הוא מכח הפה שאסר לק"מ ודו"ק: ויש להביא ראיה לשיטת הב"ח הנ"ל מדברי התוספות שהבאתי בס"ק לפני זה שכתבו דליכא מיגו דירא לומר מזוייף פן יכחישוהו והנה אין לפרש דיש נ"מ לענין חייוב ופטור דהא סוף סוף יתחייב לשלם ואי נימא דכוונת התוספות פן יכחישוהו והוי העזה ואף דליפטר ממון אמרינן העזה הכא שאני שהוא להכחיש שני עדים הוי העזה טפי ועוד דלדידן דחייב היסת יפסל לעדות ולשבועה מ"מ קשה מה שכתבו אח"כ אבל ליכא למימר משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי דהא באמנה מסקינן בסמוך דאינו נאמן וקשה הא גם בתירוץ ראשון קשה באמנה היאך יתפרש דהא קיימא לן דאסור לכתוב שטר ללוה בלי מלוה אלא בהקנאה ובהא לא שייך אמנה כמו שכתב הר"ן שם ואמת כי לפי מה דמסיק שם א"ש אבל כבר השיגו הש"ך סי' ל"ט ס"ק מ'] ואי משום דהתוס' לשיטתם דהלכה כאביי עבחז"ל מ"מ הא רבא פליג עליה כדמוכח בשמעתין דמצא שובר א"כ אכתי תקשי באמנה דמסיק רבא לקמן דאינו נאמן וא"כ אינו ירא שמא יכחישוהו דגם באמנה יכחישוהו שהרי באמת לוה ויאמרו שלוה ואין לומר דעדיין ירא שמא יתברר ע"י כתב ידן יוצא ממקום אחר ואז באמנה לא יהא מוכחש הא ליתא כיון דעיקר הטעם משום העזה ולענין חיוב אין כ"ת כנ"ל א"כ אמנה הוי העזה כמו קייום ע"י דימוי ובפרט שלא יפסל ע"י זה א"כ לא הוי רק העזה בעלמא וצ"ע לכאורה. לכן נראה לפע"ד ברור דכוונת התוס' כיון דלמ"ד אין צריך לקיימו לא הוי הפה שאסר רק מיגו א"כ ירא לו' מזוייף פן יכחישוהו ויתחייב לשלם משא"כ כשיטעון פרוע יצטרך לבטל השטר ושוב כשיקיימנו לא יועיל ושפיר הוי נפקותא טובא לענין חייוב ממון וליכא מיגו משא"כ למ"ד צריך לקיימו דהוי הפה שאסר נאמן אע"ג דליכא מיגו כנ"ל. [אך קשה קצת דזה לא יתכן רק לר"ה אבל אכתי קשה הא פלוגתא דתנאי הוא והיסת לא נתקנה בימי המשנה ואולי מהאי טעמא הביאו תירוץ רש"י שם כדי ליישב גם לרשב"ג פ"ק דב"מ] כן נראה לי ברור כוונת התוס' ומוכח כהב"ח: והנה בתומים סי' פ"ב כתב עוד ולדידן לא תקש' מאי מיגו איכא הא יהא מוכחש מעדים דליתא דאיכא מיגו דלא ידעתי אם שטר זה אמת והוא תמוה דהביא חובה לנפשיה דפשיטא שיהא מוכח מדברי התוס' הנ"ל כדעת הב"ח דא"כ ליכא העזה כלל וגם לענין תשלומין אין נ"מ וע"כ כדעת הב"ח אבל באמת הא ליתא דמיגו דלא ידעתי לא אמרינן וכוונת התוס' יש לומר משום העזה כנ"ל אך מה שהקשינו קשה וע"כ כדעת הב"מ. ולענין דינא כיון דכבר בארנו דלק"מ על הב"מ א"כ אף שגם ראיית הב"ח אינה ראיה כמו שדחה הש"ך סי' פ"ב מ"מ עכ"פ דינו של הב"ח ספיקא הוא כנ"ל:
ד אם יש בו נאמנות. עיין תומים דהקשה לדעת בעה"ת מהא דקאמרינן לעולם דקאמר לוה וכדר"ה לימא כגון שיש בו נאמנות וכ"ע מודו דהא אביי דמוקי לה כדאמר מלוה פשיטא דמיירי ג"כ בנאמנות כמבואר לעיל סי' מ"ד ובספר נ"מ כתב עליו ולא ידעתי מאי קאמר דהא לאוקימתא דאביי מצי לאוקמא כגון דלא טעין השבע לי כמ"ש הש"ך סמ"ז. ודבריו תמוהין בתרתי חדא דלפי דבריו היה לו להקשות בפשיטו' דהא באמנה לא מצי טעין השבע לי כלל כמבואר לקמן ספ"ב מאי משו' מיגו דפרו' הוא מבואר להדיא סי' פ"ב דלא מצי טעין השבע לי אפי' במיגו דפרוע וכ"כ המחבר הנ"ל בעצמו סמ"ז ובקצה"ח שם. אך באמת כבר השגתי עליו ס' מ"ז שם דדוקא לוה לא מהימן במיגו דהוי במקום עדים אבל מלוה פשיטא דנאמן במיגו כמו מיגו דאי בעי מחיל וכ"כ התומי' להדיא סמ"ז דהיכא דאיכא מיגו נאמן. תו קשה על דבריו דבהדיא כתב התומים בעצמו סי' מ"ז והשיג על הש"ך שם דאפי' לא טען השבע לי הדין כן וא"כ לשיטתו יפה הקשה אך יש לתמוה על התומים דהוא עצמו כתב סי' מ"ז ס"ק א' וז"ל וגם בלא"ה לא קשיא מסתימת הגמרא דכי בעינן נאמנות היינו לטענת פרעון דבזה יכול לטעון השבע לי אבל לא לטענת אמנה ואיירי באופן דלא שייך מיגו דפרעון דאל"כ באין בו נאמנות אף באומר אמנה הא יש לו מיגו דפרעון וכו' ובש"ס לא נזכר רק טענת אמנה ולכך לא חילק הש"ס בין נאמנות לאין בו נאמנות ופשוט עכ"ל. הרי דבריו סותרין לכאן בהדיא. אמנם בעיקר הקושיא הנ"ל תמהני על התומים דהא פשיטא דהקושיא מעיקרא ליתא דע"כ לא חלק בעל העיטור אלא בטענת פרעון שכל שמודה שלוה הרי האמינו שלא יוכל לומר פרעתי משא"כ כשאומר אמנה הרי הוא אומר שגם הנאמנות האמינו והוי ממש כטענת מזוייף דפשיטא דמודה בעל העיטור דלא מהני נאמנות וה"ה כשאומר אמנה שלא לוה כלום רק האמינו שלא יתבענו וא"כ הנאמנות גופא בכלל אמנה הוא דמה נפקא מינה על הכתוב בשטר שלוה או שהאמינו וזה ברור וכן מבואר למעיין שלא הזכירו מחלוקת בנאמנות רק בטענת פרעון אבל באמנה וכתבתי ללוות ומזוייף לא נזכר מחלוקת כלל ופשיטא דגם בעל העיטור מודה דנאמן ואין מקום לדברי התומים בזה:
ה ולפיכך אין מקיימין שטרות בלילה עש"ך וסמ"ע דאם שניהם רוצין מקיימין בלילה כמו קבלי' עלי' קרוב ופסול. ובתומים תמה דהיאך מועיל הקבלה לענין לקוחות ובקבליה עלי' קרוב ופסול פשיטא דלא מהני ג"כ לענין לקוחות ע"כ. ולפעד"נ דלק"מ דדוקא גבי קרוב ופסול אף שהלוה קבליה מ"מ אין עליו תורת עדות שיהא בכלל לא יגיד ולא תענה כיון דפסול מן התורה אינו בכלל עדות כלל רק מחחת נאמנתו של זה והוי כמו נאמנות מלוה למלוה דאינו מועיל נגד לקוחות משא"כ הכא נהי דבע"כ של לוה לא מהני קיום בלילה כיון דאסור לדון אין עדות שהעידו בלילה עדות דהוי כחוץ לב"ד ואינו בכלל לא יגיד ולא תענה וגם יכולין לחזור ולהגיד משא"כ מדעת הלוה דכשרינן לדון בלילה א"כ העדות שהעידו עדות גמור הוא כמו כל עדות ואינן יכולין לחזור כמו בב"ד א"כ למה לא מהני עדות זו נגד לקוחות ג"כ ודוקא אם לא היה הדבר נוגע רק ללוקח בלבד א"כ כיון שהלוקח לא קיבלו אין עדותם עדות ודינם דין אבל עכשיו שהם כשרים מחמת הלוה שקיבלם מתחילה נגד עצמו א"כ עדות גמור הוא והוא בכלל לא יגיד ולא תענה א"כ אח"כ גבי לקוחות גם כן מהני עדות זו כיון שאין פסול בגופם של העדים ואפי' אם נדחוק ונאמר דגזירת הכתוב הוא דאפילו משה ואהרן אינן נאמנים כל שדנו בלילה א"כ הכא נמי נהי דנגד הלוה הוי עדות גמור וידעינן על פי עדים דהוא שטר גמור אבל נגד הלוקח דלא קיבלו לא מהני מגזירת הכתוב מלבד שאין טעם לזה כלל דסוף סוף עדות גמור הוא כיון שהלוה קיבלם וידעינן עפ"י עדים גמורים שהשטר כשר אבל בלא"ה אי אפשר לומר כן דהכא לא שייך לפסלו מגזירת הכתוב כיון דמדאורייתא לא בעי קייום כלל ובלא"ה גובה מלקוחות רק רבנן אצריכו קייום אם כן נהי דבע"כ לא מהני קייום בלילה דלא הוי עדות כלל ולא דין אבל מדעתו דהוי עדות גמור פשיטא דמהני כמו מפי כתבם ושלא בפני הלוה דמהני כיון דהקיום מדרבנן כ"ש כאן דידעינן בבירור שהוא מקויים פשיטא דסגי בהכי אף לענין לקוחות וזה ברור: (ו) ואם קיימו בשנים לא הוי קיום. משום דהוי ליה כעד מפי עד. עסמ"ע כשאין הן עצמן מכירין חתימת עדי השטר אלא שעדי החתימה הודו לפניהם אבל כשהן עצמן מכירין החתימות מהני והש"ך ס"ק ו' השיג עליו דאפי' בכהאי גוונא לא מהני. ובאמת המעיין בסמ"ע יראה דכוונתו לחלק דאם אינן מכירין בעצמן אז הוי עד מפי עד ולא מהני אפי' לקיים אחר כך בפני ג' משא"כ כשהם מכירים חתימת ידי העדים של השטר אז מהני עכ"פ לקיים אחר זמן לפני ג' וכן כתב ב"י סי' זה בשם הריב"ש וז"ל דנתי לפני מורי הר"ן שני עדים כותבין עדותם שמכירין החתימות אלא שצריך עוד ב"ד לקבל עדותן מתוך כתבן וחותמין ונתקיים השטר וחילוק זה כתבו הש"ך בעצמו ס"ק ז' ועיין ט"ז ריש סי' זה שהשיג גם כן על הסמ"ע ודעתו דאפי' לקיים אחר כך בפני ג' לא מהני אלא אם הג' מכירין בעצמם חתימת העדים אבל אם אין הב"ד מכירין רק על עדים שמכירין חתימת העדים שקיימו לא מהני דהוי עד מפי עד והריב"ש מיירי ג"כ כשהב"ד מכירין ואין דבריו נכונים דאי ס"ד דזה מיקרי עד מפי עד לא הוי מהני אפילו כשהב"ד מכירין בעצמן דדוקא חתימת הב"ד של ג' כשבא לפנינו לא מיקרי עד מפי עד כיון שהם לאו עדים נינהו רק דיינים וחתמו פסק דין משא"כ קודם הקייום מאי נפקא מינה אי הדיינים מכירין או העדים ס"ס הכל מתורת עדות הוא ולא מתורת דין וא"כ הוי עד עד מפי עד אלא ברור דהא ליתא דכיון דהעדים אחרונים אינן מעידין כלל על חתימת עדים הראשונים רק על האמצעים שהן מכירין שהוא חתימתם ואנו דנין על פי העדים האמצעים מפי כתבם כאילו העידו לפנינו שהם מכירין חתימת עדים הראשונים דאי לא תימא הכי היאך מהני קייום כשיבואו שנים ויעידו לפני ב"ד שהם מכירין חתימת ידי עדי השטר הא הוי עד מפי עד וע"כ כיון שהם מכירין חתימתם אנו דנין על עיקר הענין על פי עדי השטר ועדים האחרונים אין מעידין על השטר כלל רק על עדים הראשונים והוי כאילו עדים ראשונים לפנינו וזה ברור:
ז קיום שטרות דרבנן.. עש"ך בשם הר"ר אביגדור כהן דאם טוען מזוייף הוי הקייום דאורייתא והש"ך טען עליו מההוא דריש גיטין ובאמת מבואר להדיא בתשובת הר"א כהן דוודאי כל היכי שנתקיים בלי הכחשה על פי השליח שוב לא מהני ערעור דבעל אף אם מכחיש שהרי כתב אף דקייום הגט הוא משום חשש הכחשה שמא יבוא בעל ויערער השתא מיהא לא מערער הרי להדיא כנ"ל ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה בתומים על הרמב"ם פ"ז מהלכות גירושין דפסק במזוייף פסול מן התורה מהך סוגיא דגיטין ולפי הנ"ל ניחא דהרמב"ם מיירי דבעל מערער עד שלא נתקיים אבל התם מיירי שנתקיים קודם בלי ערעור. ולק"מ איברא דהא וודאי קשיא שהרי הטור א"ה פסק ג"כ כהרמב"ם גבי גט ואולם כאן כתב הש"ך לדעתו דאפי' במזוייף הוי הקייום דרבנן וכן מוכח לכאורה להדיא ממה שכתב ואפי' עומד וצווח מזוייף דקל הוא שהקילו בקייום שטרות דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד מבואר לכאורה במזוייף דקייום דרבנן ודבריהם סותרין לכאורה. ועוד דקשה הא דעת הרמב"ם בפי' המשנה סוף נדרים דמה שאמרו פלגינן דבוריה אין הכוונה שאנו מחלקין את דבריו אלא שאנו מאמינים כל העדות כמות שהוא נגד חבירו ולא נגד עצמו וכ"כ כתב מהרי"ח בתשובה דעת הרמב"ם וכן נראה מפירש"י סנהדרין ד"ט ע"ש ולפי זה יקשה בעדים אומרים אנוסים מחמת ממון למה לא מהימני נפלג דיבוריה וכל מה שתרצו התוס' כתובות י"ט ע"ב בד"ה ואין אדם הכל הוא אם נאמר פלגינן דיבוריה מחמת נפשות אבל לשיטת הרמב"ם אין מקום לכל התירוצים של תוס' ע"ש ודו"ק רק במה שתרצו כיון דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן דיבוריה לפסול השטר ואי ס"ד דבטוען מזוייף הקייום דאורייתא א"כ בטוען מזוייף שלא לוה כלו' ועדים מעידין מחמת ממון נאמנים וזה דבר מתמיה כי לא מצינו רמז מזה ברמב"ם וכל הפוסקים ואין להקשות הא בלא"ה לא סבירא ליה לרמב"ם תירוץ זה של התוס' שהרי כתב הריב"ש בתשובה סי' קנ"ה לדעת הרמב"ם דנאמנות ע"א באשה אינו אלא רק מדרבנן אם כן בהרגתיו היאך פלגינן הא אינו רק מדרבנן הא ליתא ולא דמי להתם כלל דהכא שאני דמדאורייתא עדים החתומים כמו שנחקרה בב"ד ואנן סהדי שלא היו אנוסים שוב אין אנו מקבלין עדות זו כלל דכיון שהגיד וכיון דכל מה שאנו מקבלין עדותן הוא רק מדרבנן לא פלגינן דיבוריה אבל שם מדאורייתא ג"כ יש על זה העד תורת עדות ואנו מקבלין עדותן רק שעדיין נחסר עוד אחד שיצטרף עמו א"כ כיון שאנו מקבלין עדותו מן התורה ממילא פלגינן דיבורו ככל עדות רק רבנן לא אצריכו עוד אחד וסגי בזה העד בלבד גם בלא"ה דקדקו התוס' לא פלגינן דיבורו כדי לפסול השטר ולא דמי להתם ודו"ק ובמקום אחר הארכתי בזה ולפי זה דברי הרמב"ם סותרין זה את זה: והנה המ"מ תירץ דטעמו של הרמב"ם גבי גט כיון דהאשה אינה יודעת ואינה מכחישתו הוי הקייום דאורייתא ולפי זה לא קשה מהנ"ל דהתם המלוה וודאי מכחיש דהוא כשר לכך אפי' במזוייף הוי דרבנן וכן מהטור לא קשיא. ובתומים הביא ראיה לדבריו מפי' רש"י גיטין ד"ה דקושית הגמרא אי הכי יכול נמי הוא לס"ד דרבה לית ליה דרבא וקשה למה צריך קייום ובע"כ דה"מ דלית ליה דרבא היכי שהשליח יכול להכחיש דאז הקייום דרבנן כסברת המ"מ אבל כשהשליח חרש דכשיערער יהא הקייום דאורייתא רבה אית ליה דרבא ומוכח סברא הנ"ל ודבריו תמוהין דהמעיין בתוס' שם יראה דמה שנדחק רש"י לפרש כן אף דשם מסיק מקודם דרבה אית ליה דרבא הוא כדי לסלק קושית תוס' שם דדילמא כך הפי' ביכול לא צריך קייום רק באינו יכול צריך קייום כמו לרבא דלאחר שלמדו רבה ורבא שוים והתוס' תרצו שם דדוקא לרבא עדיף קייום מבפני נכתב ושפיר יש לפרש אינו יכול צריך קייום וכו' אבל לרבה בפני נכתב עדיף דכולל גם לשמה א"כ אין לפרש אלא אינו יכול סגי בקייום משא"כ יכול לא סגי בקייום ושפיר פריך אפי' יכול נמי דהא לאחר שלמדו מיירי ובאמת זה דוחק וכבר תמה מהרש"א שם דמ"מ לאחר שלמדו אף לרבה קייום עדיף ומהאי טעמא נדחק רש"י בכתיבת ידו דמיירי למאי דס"ד מעיקרא דרבה לית ליה דרבא ושפיר פריך לרבה יכול נמי דדוקא לרבא הפי' אינו יכול צריך קייום אבל יכול סגי בפני נכתב אבל לרבה א"א לו' כן כיון דלית לי' דרבא במ"נ אי יש עליו עוררין אף ביכול צריך קייום ולא מהני לדידיה בפ"נ שהוא משו' לשמה נגד המערער דהא לא ס"ל דרבא ולדעת הר"א כהן הנ"ל אפי' לרבא לא מהני כל שמערער נגד השליח ואי אין עליו עוררין אף באינו יכול ל"ל קייום וע"כ דכך הפי' יכול צריך בפני נכתב ובאינו יכול סגי בקייום ושפיר פריך כיון שלמדו אפי' ביכול ליסגי בקייום וזה ברור ולפי זה א"ש הקושיא אי הכי חד נמי], אבל לפי מה שהבין התומים בכוונת רש"י אכתי תקשי קושית התוס' דילמא כך הפי' אינו יכול צריך קייום כיון שלא יוכל להכחיש אבל ביכול דיוכל להכחיש לא בעי קייום א"כ מה הרוויח רש"י במה שפירש דהקושיא לס"ד הא למסקנא דרבה אית ליה דרבא קשה ג"כ לפי תירוץ התוס' הנ"ל ולא הרוויח בזה כלום וברור דליתא לדבריו בזה אך מ"מ תירוץ המ"מ בעצמותו נכון הוא ומיושב כל הנ"ל ומה שהקשה בתומים ומה שכתב הרמב"ם פי"ב מהלכות גירושין דאם הבעל טוען מזוייף והאשה מכחישתו אינה מגורשת ואסורה לכהונה דשוויה אנפשיה ח"ד ומזה דייק התומים דאינה מגורשת מן התורה דאל"כ בלא"ה אסורה לכהן ש"מ דאפי' האשה מכחישתו הקייום דאורייתא כל שאומר מזוייף ולפעד"נ דלק"מ דוודאי התם כוונת הרמב"ם דאינה מגורשת כיון דרבנן אצריכו קייום ומה שכתב דאסורה לכהונה דשחד"א הכוונה כיון שאילו לא היתה מכחישה אותו היתה כשרה לכהונה דאז מדאורייתא אינו גט א"כ כל הפסול בא מדיבורה והשתא דאינה נאמנת יכולה לחזור בה קמש"ל דשוויה ח"ד ושוב אינה נאמנת ופסולה לכהונה וזה ברור גם מה שכתב בתומים ליישב דברי הרב בא"ה דמיירי שאין המקדש לפנינו ליתא שהרי סיים שם ודלא כיש מי שמחמיר בדבר מהרי"ק שורש ע"ד והא מהרי"ק מיירי להדיא שהמקדש אומר שקידשה ע"ש וליכא למימר משום דמהרי"ק מיירי שם שחזר בו המקדש אח"כ הא ליתא שאם היה המהרי"ק דן על החזרה מה מקום יש לקידושין כיון שהמקדש והאשה והעדים כולם פה אחד אומרים שהוא מזוייף אלא וודאי שלא השגיח מהרי"ק על חזרתו א"כ מבואר דהרב חולק על מהרי"ק אף כשהמקדש אומר שקידשה גם מה שכתב לחלק בין גט לממון דבגט בעינן ידיעה וראיה משא"כ בממון מהני ידיעה בלא ראיה ליתא דפשיטא כיון דבלי ערעור הגט כשר ואנו סומכין על העדים החתומים בו אלמא דהך דעדים החתומים כמו שנחקרה בב"ד הוי כידיעה וראיה כיון שאותן העדים ראו א"כ אפי' טוען הוי ידיעה וראיה והעיקר בוודאי כמו שתירץ ה"ה הנ"ל כמו שכתבתי וא"כ לק"מ על הרמב"ם הנ"ל ומבואר ג"כ דלא כמהרי"ק בשם הר"א כהן אלא אף בטוען מזוייף כל שהמלוה אומר שאינו מזוייף הוי הקייום דרבנן כמו שהוכחתי וכן מבואר לדעת הרא"ש בתשובה כלל ס"ח דמיגו במקום עדים פסולים לא אמרינן אם כן הא דתנן ואלו נאמנים להעיד בגודלן ומוקמינן לה שיש גדול עמו ע"כ שטוען מזוייף דאי שטוען פרוע בלא"ה אין כאן מיגו להכחיש עדים פסולים ואפי' אין גדול עמו אלא וודאי כשטוען מזוייף ואפ"ה קאמר קייום שטרות דרבנן ש"מ דלא כהר"א כהן וכ"ש אי נימא דאם יש ע"א על הקייום וטוען פרעתי הוי ליה משיל"מ פשיטא דמיירי במזוייף דוקא אמנם בתוס' שם מבואר בשם ר"י כדע' הר"א כהן להדיא ע"ש ותמהני מהש"ך שכ' שהתו' כתובות כ"ט ע"א בסופו כיוונו להביא ראיה מר"ג לחלוק על הר"א כהן וליתא דכוונת התוס' בהך ומיהו לדחות הך אי נמי שכתבו דהתם מוכח דאפי' אין מכירין החתימה הקייום דרבנן וע"כ כתירוץ א' ובהא לא קשיא כלל מר"ג דהתם כבר נתקיים בלי הכחשה כלל כמ"ש לעיל ודו"ק]: אך מה דפשיטא להו להפוסקים דדעת הטור דלא כהר"א כהן לדידי צ"ע טובא דהנה זה לשון הטור תקנת חכמים הוא לקיים השטר שכל זמן שלא נתקיים לא מבעי אם אומר מזוייף וכו' לכן תקנו חכמים לקיימו ואז אין הלוה יכול לומר שום דבר עכ"ל. והנה דבריו צ"ע לכאורה דאם נאמר דמה שכתב שכל זמן שלא נתקיים מוסב על התקנה דכך הוא התקנה שיצטרך קייום וכל זמן שלא נתקיים יכול לומר מזוייף ופרוע א"כ מה זה שסיים לכן תקנו חכמים לקיימו ואז אינו יכול לומר שום דבר משמע דהתקנה היתה כדי שלא יוכל לומר שום דבר ואדרבא נהפוך הוא דבלי התקנה מדאורייתא אינו יכול לומר שום דבר ואם נאמר דהפי' דהאי שכל זמן שלא נתקיים הוא נתינת טעם על התקנה דלכך תקנו לקיים משום דבלי התקנה יכול לומר מזוייף ופרוע במיגו דמזוייף לכך תקנו לקיימו ואז אינו אינו יכול לומר שום דבר א"כ קשה היאך הקילו גבי קייום מחמת שהוא מדרבנן בשלמא אי מן התורה בלי קייום אינו נאמן רק חכמים אצריכו קייום שפיר שייך להקל בו אבל עכשיו דמדאורייתא בלי קייום באמת נאמן הלוה בכל מה שיטעון וחכמים תקנו קייום שלא יהא נאמן א"כ היאך שייך להקל בו מחמת שהוא מדרבנן והטור עצמו כתב בסמוך ואפי' עומד וצווח מזוייף אל תקיימוהו אין שומעין לו דקל שהקילו חכמים בקייום שטרות דעדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה בב"ד עכ"ל והרי זה מבואר דלא כהנ"ל ואף שיש להעמיס דברי הטור בדוחק ולא כך המידה וצ"ע לכאורה. לכן נראה דכוונת הטור דוודאי מדאורייתא היכי דאינו מכחיש לא בעי קייום כלל והיכי דמכחיש אפי' קיום לא מהני דכיון דנאמן לומר מזוייף כדעת הר"א כהן הנ"ל לא מהני רק שיעידו העדים עצמן על חתימתן או שלוה אבל קייום על ידי דימוי דבהכי מיירי הטור] לא מהני מן התורה ולזה תקנו חכמים לקיים לעולם השטר היכי דליכא דמכחיש ואז אפי' יכחיש אח"כ שוב לא יהא נאמן [כמו שאין הבעל נאמן לערער כל שהאמינו השליח כמ"ש קודם לדעת הר"א כהן מסוגיא דריש גיטין] ועל דרך זה דברי הטור עולין יפה ובלא"ה הוא תמוה מאד ודו"ק וצ"ע. ומ"ש הטור אח"כ דקל שהקילו וקשה כיון דצווח מזוייף מדאורייתא לא מהני קייום הא ליתא דעיקר הכוונה דלא חשבו לקייום זה מעיקר הדין ואין מקבלין עדים שלא בפניו ומפי הכתב דאין דנין זה מעיקר קבלת עדות דכבר נתקבל העדות בשעה שחתמו וקייום זה גילוי מילתא בעלמא הוא אבל כשלא נתקיים כלל ואומר מזוייף לא שייך לומר כן דמעולם לא חתמו על השטר משא"כ כשמקיימין ונתברר שחתמו ממילא הוי עדות למפרע רק מדאורייתא לא מצינו לסמוך על קייום ע"י דימוי רק חכמים תקנו כן ודו"ק:
עוד הביא הש"ך בשם מהרי"ק דאפי' עדים אומרים לא חתמנו הקייום דרבנן הנה הש"ך לא ביאר יפה דברי מהרי"ק כי במהרי"ק שם מוכח דאם עדים אומרים לא חתמנו אפי' אין כתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנים כלל אפי' לדידן כל שהוחזק בב"ד פי' שקראוהו ב"ד וכן מוכח מהראי' שהביא מהך דשביעית וכן ממה שהקשה על עצמו מדברי הרמב"ם פ"ח מהלכות עדות דכל שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר צריך שיעידו שזוכרין הלואה א"כ גבי קידושין אם היו אומרים שלא ראו הקידושין היו נאמנים כ"ש בלא חתמנו ודוחק ליישב דלא ראו הלוואה עדיף מלא חתמנו ולכאורה לק"מ דוודאי גבי קידושין דייק דמדאורייתא לא בעי קייום ואם אומרים לא חתמנו אחר שקראוהו ב"ד לא מהני אם כן אף דרבנן אצריכו קייום לענין קידושין לא מהני כמו שכתב שם מהרי"ק לענין הלוה אומר מזוייף או המתקדשת אבל גבי ממון נהי דמדאורייתא אין נאמנים מ"מ כיון דרבנן אצריכו וכיון שאומרים לא חתמנו אין כאן קייום ולק"מ מהרמב"ם הנ"ל אלא ברור דדעת הרב מהרי"ק אפי' גבי ממון באומרים לא חתמנו אחר שהוחזק בב"ד וקראוהו אינן נאמנים וכן מבואר להדיא ממה שכתב דהך סוגיא דפרק האשה שנתארמלה דאמרינן באין כתב ידם יוצא ממקום אחר אפי' לר"ל מיירי בלא הוחזק וקראוהו ב"ד ע"ש ואולם הרב הש"ך סייע למהרי"ק מהנ"י פרק איזהו נשך והר"ן פרק קמא דר"ה בשם הרמב"ן ולפי הנ"ל ההיפך מבואר מהנ"י והר"ן דלדידן באמת אפי' הוחזק נאמנין רק לר"מ אין נאמנים ואפי' לר"מ כתבו באנוסים ובלא חתמנו נאמנים אך הש"ך כתב דלאו דוקא אנוסים אבל לרבנן פשיטא דמוכח דאפי' בהוחזק נאמנים וזהו דלא כמהרי"ק הנ"ל וכן מה שהביא מתשו' מיימוני מבואר דוקא מן התור' אבל לא מדרבנן דלא כמהרי"ק גם נר' דמה שכת' הש"ך דאנוסים לאו דוקא ליתא דבלא חתמנו פשיטא דאפי' לר"מ נאמנים דאל"כ לא הוי מקשה ר"מ מ"ט נימא הפה שאסר דהא בלא חתמנו אינן נאמנים ובדוקא כתבו אנוסים ותימה גדולה על הרב מהרי"ק היאך עלה על דעתו דבר זה ומאי הוחזק בב"ד שייך בד"מ ודוקא גבי קידושין יש מקום לומר כיון דאפי' במזוייף הקייום דרבנן ומדאורייתא בעי גט כמו שכתב מהרי"ק שם קודם א"כ אלו לא היו העדים מעידין כלל היתה בעי' גט מן התורה א"כ שפיר שייך לומר דאפי' אומרים אח"כ לא חתמנו אינן נאמנים כיון דבלי דיבורם הוי כמו שנחקרה בב"ד וצריכה גט בלי קייום כלל והוי כמו בכתב ידן יוצא ממקום אחר גבי ממון אבל גבי ממון כיון דבלי העדים אף דמדאורייתא לא בעי קייום מ"מ תקנו רבנן שלא יגבה אפי' שלא בפניו אפילו הוא לפנינו והוא מודה לא גבי מלקוחות אם כן היאך שייך הוחזק כל שלא העידו עדים ולא נתקיים לא היה שטר לגבות בו ואין גובין בו באמת וא"כ למה יגרע מה שהעדים אומרים לא חתמנו שיגבה בו ודבר זה תמוה מאד. לכן נראה לפע"ד דבהא וודאי לית הלכתא כמהרי"ק דבממון כיון דרבנן אצריכו קייום אפי' בהוחזק בב"ד כל שלא נתקיים ועדים אומרים לא חתמנו נאמנין והשטר בטל אמנם גבי קידושין אי נימא כדעת מהרי"ק דאפילו בעל דין מכחיש הקייום דרבנן וכמו שהכריע הש"ך נראה לכאורה דאף באומרים לא חתמנו אינן נאמנים וצריכה גט ואפילו לא נימא דהך דשביעית איירי בכתב ידן יוצא ממקום אחר דוקא מ"מ כמו גבי ממון בכתב ידן יוצא ממקום אחר אינן נאמנין והיינו כיון שכבר נחקרה עדותן בב"ד וכיון שהגיד וכו' ה"ה גבי קידושין דלענין קידושין אוקמא רבנן אדאורייתא כמו שכתב שם מהרי"ק א"כ ממילא אפילו בלא חתמנו צריכה גט מהאי טעמא דגבי קידושין אפילו אין כתב ידם יוצא ממקום אחר הוי כמי שנחקרה בב"ד כיון דבלי קייום צריכה גט מן התורה ואפי' לאחר תקנת חכמים. לכן נראה דדין זה הוי ספיקא דדינא ודלא כהתומים שכתב בפשיטות אפי' גבי קידושין אינן נאמנים ודברי מהרי"ק יחיד הן והא ליתא ובפרט דבתשובת מיימוני מבואר להדיא ג"כ דמן התורה אפי' עדים אומרים לא חתמנו אינן נאמנים אם כן גבי קידושין דאזלינן בתר דין תורה צריכה גט אבל בממון פשיטא דליתא לדברי מהרי"ק כמו שבארנו. ומה שכתב בתומים דהא עדים נאמנים לכל דבר שבעולם למחלל שבת וכו' ליתא דהא בכתב ידן יוצא ממקום אחר וודאי אינן נאמנים והטעם משום דהוי כמו שנחקרה בב"ד א"כ מן התורה דאפי' אין כתב ידם יוצא ממקום אחר הוי כמו שנחקרה בב"ד וגבי קידושין דאזלינן בתר דין תורה צריכה גט אפילו כשהעדים אומרים לא חתמנו ואפי' אין כ"י יוצא ממ"א כנ"ל וכן נראה דעת הש"ך: ועיין תומים שתמה על הש"ך שהסכים למהר"א כהן בעדים אומרים לא חתמנו ובאומר מזוייף חלק עליו מדברי התוס' פרק האשה שנתארמלה דף י"ט בד"ה מודה שכתבו ופי' הקונטרס דטעמא משום דדבר תורה לא בעינן קייום רק מדרבנן וה"מ במזוייף ואם כן קשה דמתוס' הנ"ל מוכח דגם בעדים אומרים מזוייף הקייום דרבנן. והנה מה שתירץ הוא ועירבב שני תירוצי התוס' ביחד לא נהירא כלל דא"כ דכוונת התוס' סובב והולך אעדים ג"כ היאך כתבו אבל אין לפרש משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי דא"כ באמנה תקשי דהא בלא"ה ליכא ליפרושי משום חזקה הנ"ל דבעדים היאך יתורץ דלא שייך האי טעמא אבל באמת לק"מ דבעדים אי אפשר להקשות לר"מ כלל דסבירא ליה כמו שכתבו התוס' שם י"ח ע"ב בד"ה הרי אלו דהקשו הא הוי מיגו במקום עדים דאנן סהדי דלא היו אנוסים ותרצו כיון דרבנן אצריכו קייום יכולין לחזור תכ"ד וזה התירוץ לא סבירא ליה לר"מ אלא מיד שאמרו כתב ידינו איגלאי מילתא למפרע שהשטר מקויים והוי כלאחר כדי דיבור ושוב אינן יכולין לחזור ולהגיד והוי כמיגו במקום עדים הרי דאם לוה מודה שכתבו חשבינן ליה כשטר מקויים בעדים ואינו נאמן לומר פרעתי וה"ה בעדים והוי מיגו במקום עדים ועל זה הקשו תוס' תינח בעדים דהוי מיגו במקום עדים דאנן סהדי שלא היו אנוסים אבל בלוה אומר פרוע דבשטר מקויים גמור אינו נאמן רק מכח חזקה דשטרך בידי מאי בעי וא"כ מה בכך דמודה שכתבו והוי כמקויים מ"מ מיגו מהני במקום חזקה ובפרט חזקה דשטר דגרע מחזקה דת"ז ועל זה תרצו חדא דליכא מיגו ועוד כיון דאי טוען מזוייף לא היה נאמן דבר תורה רק מדרבנן לא מהני מיגו ולעיל ס"ק ב' ג' ביארתי טעם תירוץ זה כי לכאורה הוא קשה הבנה ובסמוך יתבאר עוד בדרך פשוט ומרווח ולפ"ז לא מוכח מדברי התוס' מידי דוודאי בעדים אומרים לא חתמנו הוי הקייו' דאורייתא רק בעדי' לא קשיא להו לתוס' כלל כמו שבארנו [ועיין לעיל ס"ק ב'] הכלל העולה לדינא מכל הנ"ל באם אומר מזוייף ואין מי שיכחישנו הוי הקייום דאורייתא ואפילו גבי קידושין לא צריכה גט ואם מלוה רוצה להפרע בשטר שאין מקויים ואין מי שיטעון מזוייף מדאורייתא לא צריך קייום רק מדרבנן אמנם אם מכחישין זה את זה בהא ספיקא הוא לכן גבי קידושין צריכה גט מספק ובעדים עצמן אומרים לא חתמנו בממון נאמנין ואין בזה ספק דאפילו אי מדאורייתא לא בעי קייום כיון דרבנן אצריכו קייום ואפי' הוחזק וקראוהו ב"ד אבל גבי קידושין והוחזק וקראוהו ב"ד דוקא דאזלינן בתר דין תורה צריכה גט מספק. כן נלפע"ד בדינים אלו על פי מה שבארנו מקודם:
ח מקיימין השטר אפי' שלא בפני בע"ד ואפי' עומד וצווח עיין פ"י שם ב"ק ביאור זה] והטעם כתב ב"י בשם הרשב"א דהמקיימין לא על מנה שבשטר הם מעידין רק על חתימת עדים והקשה בתומים דא"כ בעדים אומרים על כתב ידם דאז על מנה שבשטר מעידין ניבעי בפניו וחילוק זה לא נזכר בשום פוסק וכתב ליישב דהרשב"א סובר באומרים לא חתמנו הקייום דאורייתא ע"ש. ולפעד"נ דלק"מ דפשיטא היכי דעדים בעצמן מעידין על כתב ידם לא בעי קייום מצד אחר דעדים החתומים כמו שנחקרה בב"ד כבר א"כ כבר העידו אותן העדים על כתב ידם בשעה שחתמו ואז היה בפני בעל דין רק דקשיא ליה תינח בעדים עצמן דכבר העידו כנ"ל משא"כ אם עדים אחרים מעידין שמכירין החיתמות וזהו עדות מחדש שהרי לא העידו אותן העדים בשום פנים שמכירין החתימות רק עכשיו ליבעי בפניו וע"ז נתן הרשב"א טעם כיון דלאו אגופא דמילתא קא מסהדי לא קרינן בהו והועד בבעליו ובזה מדוייק לשון הרשב"א בחידושיו בב"ק שכתב וז"ל והטעם משום דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד ועדי קייום לא על מנה שבשטר הם מעידין אלא על כתב ידם של העדים וא"כ מאי והועד בבעליו שייך גבי קייום עכ"ל. הרי להדיא דבעדים החתומים נתן טעם כמו שנחקרה בב"ד ובעדי קייום נתן טעם דלא על מנה שבשטר הם מעידין וזה ברור:
ט שיחתמו העדים בפניהם. עסמ"ע שהקשה הא הוי זו ואצ"ל זו ומזה דייק דקמש"ל אף שהיה בלילה דאז לא שייך לא תהא שמיעה גדולה מראיה וס"ד דאין עד נעשה דיין קמש"ל בקייום שטרות דרבנן הקילו ואני אומר אי משום הא לא איריא דבלא"ה לק"מ דהא וודאי אין להקשות שלא היה לו להרמב"ם ומחבר להזכיר שיחתמו העדים שנלמוד מכ"ש מקודם דהא וודאי ליתא שהרי הרמב"ם מונה במספר דרכי הקייום הרי שהזכיר עדים בעצמן מעידין על כתב ידם ואח"כ הזכיר עדים אחרים מקיימין ופשיטא דנלמוד מכ"ש מעדים אחרים ואי משום דבא לאשמועינן שצריך שיאמר אני עד בדבר הזה הא כבר ביאר זה בפי' פ"ח מהלכות עדות והמחבר לקמן ס"י וע"כ דהא ליתא שרוצה למנות כל דרכי הקייום שיש רק שיש להקשות שהיה לו למנות קודם שיחתמו העדים ולא זו אף זו ולא זו ואצ"ל זו כמו שהזכיר קודם עדים בעצמן על כתב ידם מעדים אחרים אבל באמת הא נמי לא קשיא דהא דין הראשון למדו בש"ס מברייתא שם ש"מ דיינים המכירין וכו' ומניה למד הרמב"ם מכ"ש שיחתמו העדים והש"ס דייק רבותא טפי אפי' במכירין אבל פשיטא אי לאו דיוקא דהש"ס לא הוי ידעינן שיחתמו העדים ולזה נקט הרמב"ם דין הנלמד בש"ס במכירין וע"ז כ' שמינה נלמו' במכ"ש שיחתמו העדים ואין לו להזכיר קודם דין הנלמד לדין המוזכר בש"ס בפי' שלמדו ממנו במכ"ש וזה ברור איברא בגוף הדין שהמציא הסמ"ע נלמוד מהך דלקמן דאפי' בעד המעיד דבעלמא אינו נעשה דיין כלל מ"מ גבי קייום הקילו כ"ש בג' דיינים שראו דאז בעלמא נעשו דיינים ביום כ"ש בקייום שטרות דאפי' בלילה. אך יש לדחות דשאני עד המעיד שהוא מעיד עכ"פ משא"כ ג' שאין מעידין כלל רק דנין על פי ראייתם בלילה ואז לא שייך לא תהא שמיעה גדולה מראיה ואין כאן עדות ולקמן סי' זה יתבאר עוד בזה בס"ד: (י) השלישי שיבואו העדים החתומים בו. עסמ"ע וש"ך בשם רבינו ירוחם דיש מחלוקת בתוספתא אם עדים אומרים כתב ידינו הוא ואחרים אומרים אין זה כתב ידן אם צריך קייום אחר או לא ולא איפסקא הלכתא כמאן וכתב הש"ך שראה המחלוקת:
בירושלמי פ"ב דכתובות ובאמת בירושלמי שלפנינו לא נזכר מחלוקת זה ומדברי הריטב"א גופא שהביא הש"ך מבואר דבירושלמי פשיטא דהוי תרי ותרי רק דס"ד דעדים הראשונים אין נאמנים כלל כיון שאינן מעידין כל אחד על חבירו ואין דבריו של אחד במקום שנים קמש"ל דמ"מ כיון שמעידין על הלואה הוי ג"כ כתרי אבל מעולם לא עלה על דעת מי שיאמר שהעדים הראשונים נאמנין שלא יצטרך קייום אחר ובאמת יש לתמוה על רבינו ירוחם דנהי דאין דבריו של אחד במקום שנים לא שייך כיון שגם הם מעידין על הלואה אבל תרי ותרי מיהא הוי ונראה לפרש דבלא"ה הקשה בתומים מה יועיל קייום אחר הא תרי כמאה וע"ש מה שדחק ליישב ובאמת מבואר דרב אסי שם היא מאמר רב אסי בבבלי דף כ' אין מקיימין השטר אלא משטר שקרא עליו ערעור ומילתא באפי' נפשיה הוא לפרש כתב ידן יוצא ממקום אחר וכן מורה הלשון ונתקיים בב"ד ולדברי התומים הוי ליה לומר יתקיים בב"ד גם למה הזכיר שטר שקרא עליו ערעור שהרי כבר הזכיר ר' מנא קודם נעשה כשטר שקרא עליו ערעור אלא ברור דרב אסי מילתא באפיה נפשיה הוא לכן נראה דהך תוספתא שהביא רבינו ירוחם לאו היינו הך דירושלמי שהביא הריטב"א דהירושלמי מיירי לפי פי' הריטב"א שהעדים מעידי' ומכחישין אותו בפי' שלא חתמו בוודאי לכך הוי תרי ותרי ולא מהני שום קייום וליכא פלוגתא כלל רק דבתוספתא מיירי שהעדי' האחרוני' מכחישין בטביעת עין שאין זה כתב ידן ופשיטא דהא משכחת לה בכמה אופנים לברר שזה שקר ואחד מהם שיחתמו עכשיו לפנינו ונראה שהוא דומה ממש ובהא פליגי דמ"ד צריך קייום סובר כיון דאלו מכחישין צריך קייום אחר להראות שטעו או שהעידו שקר כנ"ל ומ"ד לא צריך קייום סובר כיון דאלו מעידין בפי' שחתמו ואלו אין מכחישין רק בט"ע אין משגיחין על דבריהם כלל והעדים הראשונים נאמנים וזה ברור:
ועוד נראה דסבירא ליה לרבינו ירוחם דוודאי אילו היה העדים מעידין כל אחד על כתב ידו וכתב יד חבירו הם נאמנים דהעדים האחרים כל אחד יודע שאין זה כתב ידם אבל אין כל אחד יודע אם חבירו ג"כ יודע שאין זה כתב ידם א"כ כל חד יש כנגדו תרי שאינו יודע שאין זה כתב ידן [כיון שיודע שחתם] ואף אם עדות מיוחדת כשרה בד"מ מ"מ אם יבואו שנים ויעידו שלא ראה מחלונו כלום וכן לשני פשיטא דאין דבריו של אחד במקום שנים וה"ה הכא רק המחלוקת היא כיון דהם נמי אינן מעידין כל אחד על כתב ידו של חבירו א"כ אין כאן רק חד לגבי חד ולפי זה אם יתקיים עוד על פי עדים פשיטא דאין דבריו של אחד במקום שנים שהרי עכשיו יש שני עדים על כל כתב אבל מ"מ הראשון נראה עיקר ובאמת בלא"ה מהו זה החרדה וכי לא משכחת לה קייום שיבואו עדים ויפסלו להנך בגזלנותא או בהזמה אבל אין צורך לזה כמו שבארנו:
עוד הביא הש"ך בשם הריטב"א ירושלמי בעדים אמרים אין זה כתב ידם ואחרים אומרים כתב ידן הוא תני ר"ת לא מעלין ולא מורידין אמר ר"י מתניתין אמרה כן אם יש עדים שהוא כתב ידן או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנין ופי' הריטב"א דמיירי באין אחד מעיד על חבירו דאין דבריו של אחד במקום שנים והראיה ממתניתין דאל"כ אכתי הוי הפה שאסר במיגו דאין זה כתב ידינו אבל מיגו דאין זה כתב ידי וכתב יד חבירו הוי שפיר מיגו דבי תרי אבל אם אומר רק על עצמו לא הוי מיגו דבי תרי אף דלא הוי מיגו דשתקי מ"מ כל שמסלקין עצמן מן העדות ואינו מוסיף בעדותו לא הוי מיגו דבי תרי ודו"ק. וקשה לי על פירושו דהא בהדיא מבואר בתוס' כתובות י"ח ע"ב בד"ה הרי אלו דאפי' ברישא דאיכא מיגו הוי מיגו במקום עדים דאנן סהדי דלא היו אנוסים כמבואר שם בברייתא דף י"ט ע"ב רק משום דרבנן אצריכו קייום הא לא חשיב כלל קייום כמו שתרצו התוס' שם אבל בסיפא דלא שייך האי טעמא הא הוי מיגו במקום עדים גמור כדמוכח להדיא בברייתא הנ"ל וכן כתבו התוס' שם בד"ה אין נאמנים דמהאי טעמא גופא לא מהימני בסיפא במיגו דפרוע ועוד כיון שאומרים כתב ידינו אין יכולין לחזור ולהגיד כמו שכתבו התוס' שם בתירוץ שני ואין לומר דסובר הריטב"א בפי' הירושלמי כתירוץ שלישי של תוס' בד"ה אין נאמנים דלכך לא מהימני בסיפא במיגו דפרוע דהוי מיגו דבי תרי א"כ הנ"ל דלא הוי מיגו דבי תרי נאמני' הא וודאי ליתא דבלא"ה יש להבין בתוס' דבד"ה הרי אלו הוי פשיטא להו כ"כ דהוי מיגו במקום עדים עד שהוקשה להם למה נאמנים והא מיגו במקום עדים הוא ואח"כ בסיפא הקשו להיפך דליהמני במיגו דפרוע אדרבא כיון דבסיפא לא שייך התירוץ שתרצו בד"ה הרי אלו א"כ אי הוי נקט נאמני' היה מקום להקשות למה נאמנים כמו שהקשו קודם ועכשיו דקתני אין נאמנין הקשו להיפך אבל באמת המעיין בתוס' יראה דאח"כ בד"ה מחמת נפשות הקשו בדרך וא"ת להימני במיגו אף שתרצו ג"כ מיגו בי תרי וכאן כתבו הכא ליכא לאקשויי וכו' גם בד"ה מחמת נפשות לא תרצו כלל הנך ב' תירוצים דכאן רק תירוץ ג' וברור דשיעור דבריהם כך הכא במשנה ליכא לאקשויי כלל להימני במיגו דאי בעי אמר פרוע כיון דבאמת הפי' כלישנא בתרא דרמב"ח א"כ פשיטא דהוי מיגו במקום עדים וחוזר ומגיד משא"כ ללישנא קמא דרמב"ח פשיטא דלא שייך הנך ב' תירוצים ועל זה תרצו עוד דמיגו בי תרי לא אמרינן ואתי שפיר לכ"ע ולזה לקמן דהקושיא רק ללישנא קמא לא תרצו הנך ב' תירוצים מיגו במקום עדים וחוזר ומגיד ולפי זה לדידן דקיימא לן כלישנא בתרא פשיטא דהוי מיגו במקום עדים וחוזר ומגיד ואין כאן ספק בזה אף גם דבלא"ה אין מקום להוכיח מהמשנה דיש לדחות דמיגו במקום עדים לא אמרינן כנ"ל ועוד קשה לי היאך דייק ממשנה הא שפיר יש לומר דוודאי באומרים אין זה כתב ידינו נאמנין רק לא הכל נאמנין דהא אלו מכחישין דכתב ידן הוא רק דתרי ותרי הוי ולפי זה באומרים אנוסים כיון שהם חשבו שיהיו נאמנים אין כאן מיגו דאומרים דאין זה כתב ידינו דאז עדים מכחישין ולא ימלט מתרי ותרי משא"כ באנוסים דאין מכחישין סליק אדעתייהו שיהיו נאמנים לגמרי וליכא מיגו דבהא איכא נפקותא טובא כמבואר שם ד"כ והנה לכאורה היה מקום לומר דאין כוונת הירושלמי להביא ראיה בגוף הדבר שאין נאמנים לומר אין זה כתב ידינו דפשיטא כיון שכל אחד אינו מעיד על חבירו אין דבריו של א' במקום שנים רק דס"ד דלהימני דאי בעי היו מעידין כל אחד על חבירו ועל זה אמר מתניתא אמרה כן דקתני בכתב יד יוצא ממקום אחר אין נאמנים וקשה להימניה במיגו דאין זה כתב ידי ולא כתב יד חבירי וע"כ או דמיגו במקום עדים לא אמרינן או דאינו חוזר ומגיד או דמיגו דבי תרי לא אמרינן א"כ ממילא הכא נמי. אמנם מלבד מה דקשה לכוון דבר זה בלשון הריטב"א בלא"ה אי אפשר לפרש כן בירושלמי חדא דאכתי קשה קושיא ב' דבשלמא במשנה ליכא מיגו דעכשיו חושבין שיהיו נאמנים לגמרי משא"כ הכא בין כך ובין לא יהא אלא תרי ותרי ושפיר איכא מיגו ועוד דאין זה דומה למתניתין דאלו במשנה יש מקום לומר מיגו כיון שהם ג"כ תרי שאומרים אנוסים ולזה ס"ד דלא הוי מיגו במקום עדים אבל כאן דאין דבריו של אחד במקום שנים היאך ס"ד דמהני מיגו גבי חד להכחיש שנים ומה צורך לסייע ממשנה לכן נראה לפע"ד דמהירושלמי הזה יש ראיה לדעת הרמב"ם ומחבר לקמן ס"י דאם אינן מעידין על הלואה אסור להעיד דמפיהם ולא מפי כתבם וזהו דקאמר ר"ח לא מעלין ולא מורידין שאין הראשונים נאמנים ואין כוונת ר"י להביא ראיה לזה דפשיטא דאין דבריו של אחד במקום שנים רק דהראיה הוא דלא נימא כיון שהם אומרים אין זה כתב ידן אם כן פשיטא דאינן מעידין בהלואה והאחרים המעידין על כתב ידם אינן יודעין הלואה ועל זה אמר מתניתין אמרה כן דקתני אם יש עדים שהוא כתב ידם אינן נאמנים וקשה מה בכך הא אינן מעידין על הלואה והראשונים כיון שאומרים אנוסים ג"כ אינן מעידין על הלואה וע"כ דעד כאן לא בעינן שיעיד על הלואה באם אין כתב ידם יוצא ממקום אחר אבל אם כייח"א לא בעינן שיעיד על הלואה כמו שכתב המחבר לקמן ס"י והטעם יתבאר שם בס"ד כנ"ל פי' הירושלמי. ובתומים תמה אפי' במעידין כל אחד על חבירו היאך יהא תרי מול תרי דהא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד: ולפעד"נ דלק"מ דהא בעדים אומרים לא חתמנו באין כתב ידם יוצא ממקום אחר בוודאי נאמנין כמו שכתב התומים בעצמו ס"ק ד' ואפי' למ"ד מדאורייתא אין נאמנים מ"מ נראה דהיינו דוקא באם אין מעידין כל אחד על חבירו א"כ הסברא דלא חשיד אינש לזייף הוא נגד כל חד אבל אם מעידין כל אחד על חבירו פשיטא דשני עדים נאמנים לכל דבר אם יבואו שנים ויעידו שאחד זייף פשיטא שיהיו נאמנין ומ"ש דעל עצמן לא הילכך אם כיימ"א מ"מ הוי תרי ותרי דכל היכי דשנים אומרים מזוייף לא אמרינן כמי שנחקרה בב"ד ואף דאנוסים אינן נאמנים ומשמע אף במעידין כל אחד על חבירו הא ליתא דאף אם שנים אחרים מעידין אנוסים לא מהימני רק כתרי א"כ בעדים עצמן הוי כמו שהגיד אבל במזוייף דאם אחרים אומרים מזוייף פשיטא דנאמנין לגמרי אם לא שיעידו שנים אחרים שהוא כשר הוי תרי ותרי א"כ מ"ש הן עצמן או אחרים דלענין מזוייף פשיטא שאין חילוק ודו"ק היטב:
יא מתוך כתבם. עש"ך שתמה על זה הא בנשתתק לא מהני שיעיד מפי כתבו כדלקמן סל"ו ועיין תומים שכתב לחלק דהתם במעיד בעצמו על כתב ידו דעל מנה שבשטר מעיד גרע טפי משא"כ הכא בעדים מכירין החתימות והראיה ממה שכתב הרשב"א הטעם דמקיימין שלא בפניו דעל חתימת עדים מעידים ש"מ דבעד המעיד גרע טפי. ודבריו בלתי מובנים והוא סותר עצמו דלעיל ס"ק ה' כתב בהדיא לדעת הרשב"א דבעד המעיד על כתב ידו פשיטא דמקיימין בלי בעל דין רק בעדים המכירין ועדים עצמן אומרים לא חתמנו אז בעינן קייום דאורייתא ועל זה נתן טעם דעל חתימת עדים מעידין אם כן הדרא קושיא לדוכתא דכיון דתרווייהו מקבלין בלי בעל דין א"כ מפי כתבם נמי דהא הריב"ש מדמה להו להדדי וכן מבואר בכל הפוסקים שלא חלקו בין עד המעיד על כתב ידו בין עדים אחרים מכירין דהכל מקבלין בלי בעל דין א"כ ה"ה מפי כתבם לשיטת הריב"ש והעיקר כתירוץ שני של התומים לחלק בין אילם בין שיכול להעיד. ומה שכתב בתומים דמנין לו להריב"ש זה לדמות מפי כתבם לקבלה שלא בפני בעל דין ואדרבא חזינן כמה דברים שלא הקילו ולפע"ד נראה דכוונת הריב"ש מדחזינן דלענין קייום בלילה לא הקילו רק בקבלה שלא בפני בעל דין ש"מ דכיון דעדים החתומים כמי שנחקרה בב"ד כבר נתקבל עדות זו בפני בעל דין א"כ ממילא מפי כתבם נמי כיון דלא מיחשב קבלת עדות ודוקא עדות לא מהני אלא מפיהם משא"כ קייום דלא הוי רק גילוי מילתא דמהאי טעמא שלא בפניו כנ"ל בטעמו של הריב"ש (יב) משני שטרות עש"ך בשם הרמ"ה שצריך להיות משני לוקחין והש"ך השיג עליו דאפי' בלוקח אחד סגי ולפע"ד נראה דדין זה תלוי בפלוגתא דר"ת ורש"י והרמב"ם לקמן סעיף זה כמו שאבאר דוודאי לדעת ר"ת דחיישינן לזייף מתוכו א"כ שפיר י"ל דהטעם הוא דבעינן ב' שטרות הוא משום דבשטר א' חיישינן שמא מזוייף הוא ונזדמן כך שהניחו לאכול בלי מחאה כמ"ש הסמ"ע ס"ק י"ח אבל בשני שטרות לא חיישינן דילמא איקרי ששניה' הניחו לאכול משלהם אבל תחת ידי עצמו נהי דבב' פשיטא דלא חיישינן שמא מזוייפים הם שהרי אי אפשר שנזדמן ששניהם הניחו לאכול מ"מ חיישינן דבאמת כשרים הן רק כיון שהן אצלו זייף מתוכן ולפי זה אם יש שני שטרות משני מוכרים אפילו גבי לוקח אחד כיון דוודאי כשרים הם והשתא לא חיישינן לזייוף מתוכן דלאזיל וחזאי לא חיישינן דלא מצי מכוון כדאמרינן בגמרא אבל לשיטת הרמב"ם דלא חיישינן לזייוף מתוכן רק החשש שמא זייף הכל ולפי זה צריך לומר כששני השטרות בידו אמרינן ג"כ דנזדמן כך שהניחו לאכול דאם לא כן כיון דכשרים הן שוב לא חיישינן לזייוף מתוכו לדעה הנ"ל וע"כ דכל המעלה בב' שטרות משום דבב' לא חיישינן שמא זייפו כולם א"כ בלוקח אחד כיון דבשטר אחד חיישינן שמא זייף ה"ה בשני שטרות כמו דחיישינן גבי עצמו בשני שטרות וזה ברור וליכא למימר דביוצאין מתחת ידו חיישינן שמא זייף הכל הוא בעצמו משא"כ גבי אחר נצטרך לומר דהוא זייף וגם הלוקח זייף וכיון ששני שטרות דומין לשטר זה היאך איקרי ששניהן זייפו ממש זה כזה ואם אתה באת לחוש כך בטלת כל קייום שמא זייף ממש חתימת העדים הא וודאי ליתא דא"כ תקשי בשטר אחד בלוקח אחד ליסגי ג"כ מטעם הנ"ל דהיאך אירע דהלוקח זייף ממש כמו שטר הלואה של זה וע"כ דחיישינן שמא זייף הוא גם שטרו של לוקח כדי שיתקיים אחד מחבירו א"כ אם שניהם ביד הלוקח פשיטא דאיכא למיחש ג"כ שמא הוא זייף הכל ואדרבא לפי זה יש הוכחה לשיטת הרמ"ה כיון דבשטר אחד ג"כ החשש דהוא זייף הכל כנ"ל וכיון דאם שני שטרות בידו חיישינן שמא זייף הכל א"כ אם אותן השנים ביד הלוקח למה לא ניחוש ג"כ שמא הוא זייף הכל כמו שאתה חושש שהוא זייף שטר אחד שביד הלוקח וע"כ דבעינן דוקא ב' לוקחין דאז המעלה דלא חיישינן לזייוף מג' בני אדם שיעשו קנוניא בשטרות בפרט שיש ראיה שאכלו אכילה גלויה ונכונה וזה ברור ודו"ק. ואמת כי לכאורה יש מקום לומר דוודאי אפי' להרמב"ם דהחשש הוא שמא זייף הכל מ"מ כשיש תחת ידו שני שטרות של שדות אין החשש דפסולין הם ומעולם לא לקח השדה דהא וודאי ראיה ברורה הוא כיון דב' בני אדם הניחוהו לאכול ולא מיחו בידו רק החשש הוא דבאמת כשרים הם רק הוא היה רוצה לזייף שטר הלואה הזה לכך זייף שטרי מכר אחרים ומהם זייף שטר מלוה כדי שיתקיים מהם והשתא אין ראיה ממה שלא מיחו המוכרים שהשטרות הללו שאנו רוצין לקיים מהם כשרים לכך חיישינן דהן מזוייפים אבל ביוצא מתחת ידי אחר אפי' מלוקח אחד מדלא מיחו המוכרים מבואר דהמכירה אמת ולזייוף לא חיישינן לגבי לוקח דלאיזה צורך יזייף כיון דבאמת יש לו שטרות כשרים ולקנוניא לא חיישינן רק היכי דיש לחוש דהמכירה אינה אמת אבל אם המכירה אמת אין לחוש לקנוניא דא"כ אפילו משטר מקויים היאך מקיימין דילמא עשו קנוניא ולקחו מאתו וזייף מתוכו לשיטת ר"ת וע"כ דשטר שני אמת ושוב אין לחוש. אבל באמת הא נמי ליתא חדא דגם בלוקח יש לחוש שמא נאבדו כמו שחיישינן בב' כתובות ולא סגי באחת אף שאסור לשהות בלי כתובה וע"כ דחיישינן שמא נאבדה וזייפו כתובה אחרת. ועוד דאכתי יש לחוש כמו דבשטר אחד חיישינן שמא מזוייף ונזדמן שהניחו לאכול כן יש לחוש בשני שטרות דאחד וודאי אמת והשני נזדמן שהניחו לאכול והוא זייף שני שטרות אחרים דומין זה לזה כמו שאתה חושש למלוה הנ"ל כדי שיתקיימו שניהם כיון דידוע דאחד אמת. לכן נראה לפע"ד ברור דלהרמב"ם הנ"ל אין שום מקום לומר שלא יצטרך ב' לוקחין דוקא כשיטת הרמ"ה הנ"ל ולקמן ס"ק י"ב יתבאר בס"ד בענין מחלוקת ר"ת והרמב"ם ז"ל. והנה הטור הבין כוונת הרמ"ה דמה שהוצרך הוא ב' שטרות היינו משום דבאחד חיישינן דילמא אזיל וחזי משא"כ בשנים לא חיישינן שיהא רגיל בשנים [ולקמן ס"ל י"ג יתבאר ענין זה] ולכך פסק בב' בלוקח אחד חיישינן ג"כ כיון שיש לומר שהוא רגיל אצלו ועל זה השיג עליו הטור דאפילו בלוקח אחד לא חיישינן לאזיל וחזי כדמוכח בגמרא רק הטעם דבשטר אחד חיישינן טפי לזייוף מב' ולפי זה אפילו שניהם ביד לוקח אחד מהני ולפי הנ"ל לא היה זאת דעת הרמ"ה רק דסבירא ליה גם כן כהרמב"ם הנ"ל דהחשש הוא שמא זייף הכל א"כ פשיטא דבעינן ב' לוקחין כמו שבארנו ולק"מ מהשגת הטור:
יג שמא זייף הכל ואפילו שני השטרות מקויימין. דין זה צריך בירור היטב ואבאר מה שנלפע"ד בזה גרסינן בכתובות דף כ' נהרדעי אמרי אין מקיימין השטר אלא משני שדות ומשני כתובות ושאכלו בעליהן ג' שנים ובשופי אמר ר' שימי בר אשי והוא ביוצא מתחת ידי אחר אבל מתחת ידי עצמו לא מ"ש מתחת ידי עצמו דלא דילמא זייופי זייף מתחת ידי אחר נמי דילמא אזיל וחזי אזיל וזייף כ"ה לא מצי מכוון ופירש"י ור"ת ז"ל דתחת ידי עצמו חיישינן שמא זייף מתוכו משא"כ תחת ידי אחר כיון שאינם אצלו לעיין בהם כל שעה לא מצי מכוון וכתב עוד ר"ת דדוקא כשמכירין על ידי דימוי אבל בטביעת עין אפי' יש תחת ידו חתימה לא חיישינן שמא זייף מוכח מדבריו דאפי' ביוצא מתחת ידי אחר כל שיש חתימה תחת ידו אין מקיימין על ידי דימוי רק בטביעת עין וכ"כ הרא"ש ויש להקשות על פירושו לפי זה מה זה דקאמר ר' שימי בר אשי אמילתא דנהרדעי הא בכל קיום דעלמא צריך שלא יהא תחת ידו חתימה דאז לא מהני קייום רק טביעת עין ותו דקאמר והוא ביוצא מתחת ידי אחר משמע דעיקר הקפידה שתהא יוצא מתחת ידי אחר ולפירש"י ור"ת עיקר הקפידה שלא יהא תחת ידו חתימה אף ביוצא מתחת ידי אחר שטרות הרבה ודו"ק והנה לפירש"י יש מקום ליישב שתי קושית הנ"ל לפי מה שכתב הרמב"ן בתשובה סי' ק' לחלק בין שטר שיש בו מחק מתוכו לשטר שיש בו מחק ביני שיטי או מאחוריו דשטר שיש בו מחק מתוכו פסול שהרי כל כחו אינו אלא מכח שטר זה וממקום שבאת שם הריעותא בצדו שיש בו מחק משא"כ ביני שיטי גוף השטר כשר רק שאתה בא לפוסלו מצד אחר אין ראוי לפוסלו מספק ע"ש והכא נמי דכוותי' אם אנו רוצין לסייע מאותו החתימה שתחת ידו לקיים השטר על ידה אז אמרינן שאין לקיימו דממקום שבאת שם יש לומר שממנו זייף כיון שהוא תחת ידו אם כן אין להביא ראיה משטר שתחת ידו משא"כ אם אין אנו דנין משטר זה כלל רק ממקום אחר אינו בדין שבשביל שיש לו ג"כ חתימה מקויימת מאותן העדים יגרע כחו כיון שמצד אחר הוא מקויים אין ראיה לפסלו מחשש זה ולגרוע כח הקייום האחר משא"כ אם אנו רוצין לקיים מן החתימה שתחת ידו אין ראוי שיסייע לו שטר הזה אחר שיש לומר שממנו זייף והוי כמאן דליתא וממילא אין השטר מקויים ודו"ק. והשתא ניחא דר"ש ב"א לא הקפיד רק שיצא מתחת ידי אחר ואז לא איכפת לן במה שיצא מתחת ידו ג"כ משא"כ כשאינו יוצא מתחת ידי אחר אז לא מהני ביוצא מתחת ידו כנ"ל ולק"מ ולפי זה ניחא נמי מה שהקשה בהגהת מיימוני בשם ספר המצות על ר"ח דאפי' בטביעת עין נמי ניחוש דהא מצינו ברבא שטעה בט"ע בב"ב [והנה הב"י סי' זה כתב דמ"מ לא שכיח הוא ולא חיישינן ובאמת אין כאן מעלה ארוכה לקושיא זו דאכתי תקשי כיון דהא נמי לא שכיח שיזייף אדם ממש חתימת עדים ומ"מ ביוצא מתחת ידו חייש ר"ת לפי פירושו אם כן ה"ה בט"ע כיון דמצינו דרבא טעה בט"ע ומנין לנו דלזה לא חיישינן לחלק כ"כ בין הנושא. ובאמת בהגהת מיימוני משמע דלר"ת מיפשט פשיטא מסברא דבט"ע א"א שלא יהא ניכר כחוט השערה ולזה הקשה הסמ"ק דמצינו שטעה רבא בט"ע] ולפי הנ"ל לק"מ כיון שאנו מקיימין בט"ע ואין אנו דנין מתוך חתימתו לא הורע כחו בשביל החתימה וכמו כן לק"מ מה שהקשה הרא"ש דאכתי ניחוש שמא מתוך ספרו זייף ולפי הנ"ל ניחא כיון שאין אנו מקיימין מן הספר הזה אין לחוש שמא זייף ממנו כנ"ל: