אור ברסלב

תפארת יעקב חושן משפט חלק א· רבי יעקב גזונדהייט

על חו"מ סימן מה

על חו"מ סימן מד

א ולא מן הצדדין פי' אפילו גגו כלפי הכתב דליכא למיחש שהיה כתוב עליו שטר אחר והוא חתם עליו כן מוכח להדיא בש"ס פרק המגרש דפ"ח ע"א דפריך והא רב חתם מן הצד ומשני בגגו כלפי הכתב ופריך עלה ומסיק דרב בדיסקי חתם ופירש"י אבל בגיטין ושטרות לא. ולפי זה מבואר דאפי' בלי זיוף פסול דלא כהסמ"ע ס"ק ב' והרב הש"ך הקשה עליו מדברי התוס' ריש פרק גט פשוט ובאמת מבואר כן להדיא בש"ס כמו שהוכחתי אך באמת יש לתמוה בתוס' שם לפי מה שכתבו התוס' ריש פרק גט פשוט בד"ה פשוט וז"ל ואין לומר דהתם היינו טעמא דחיישינן שמא תוסיף על הגט מה שתרצה הא ליכא למימר שהרי לא משווינן חילוק אלא אפי' כתיב שריר וקיים וכו' ע"ש. ומעתה יש לתמוה בסוגיא דגיטין הנ"ל דהא פשיטא דבס"ד דמשני בגגו כלפי הכתב סבירא ליה דדוקא במקום חשש זיוף פסלינן במתניתין אבל היכי דליכא חשש זיוף לא ולא גזרינן דאל"כ מאי משני' הא מ"מ גזרינן וליכא למימר אם באותו ציור בעצמו יש חשש זיוף ממילא לא גזרו באותו הציור אפי' יתקן הזיוף מצד אחר אבל אם בציור אחר לא גזרו הא ליתא דהא בזה ג"כ יש חשש זיוף בלי שריר וקיים שתוסיף על הגט והשתא אם כתב שריר וקיים יש לגזור וע"כ דבס"ד סבירא ליה דלא גזרינן רק היכי דיש לחוש לזיוף גזרינן ואי לא לא והשתא עכצ"ל דלמאי דמשני בגגו כלפי הכתב הכוונה גם בשריר וקיים או באידך גוונא שכתבו התוס' פרק גט פשוט דליכא חשש זיוף דשמא תוסיף ג"כ והשתא מאי פריך על זה מהא דהקיף ראשו של זה בצד ראשו של זה והעדים באמצע דפסול ואמאי אותו שגגו כנגד הכתב יהא כשר וקשה מאי קושיא הא מיירי בלי שריר וקיים דאיכא למיחש שמא תוסיף ורב חתם היכי דליכא למיחש כנ"ל והא ליכא למימר משום לא פלוג דהא השתא לא ס"ד זה רק מתניתין דוקא היכי דאיכא למיחש לזיוף מיירי וצ"ע לכאורה: ובאמת גם בדברי התוס' גופא יש לתמוה דהם דייקי דאין הטעם שמא תוסיף מדלא שוינן חילוק בשריר וקיים וקשה במה נפשך אי סבירי להו דמאי דמשני בגגו כלפי הכתב היינו דליכא למיחש לזיוף כלל ואהא פריך מסיפא ומכריח דאפי' אי ליכא למיחש לזיוף פסול א"כ מה זה שהוכיחו מדלא משוינן חילוק אדרבא היה להם להוכיח דבהדיא איתא דאפי' אי ליכא למיחש לזיוף פסול ואי ס"ל דהתם נמי אפי' בגגו כלפי הכתב איכא למיחש לזיוף דשמא תוסיף דלא מיירי בשריר וקיים א"כ תקשי מה זה שתירצו מעיקרא לרב בגגו כלפי הכתב הא אכתי איכא למיחש לזיוף דשמא תוסיף ואי דבהא גופא מחולקין דבס"ד היה סובר דלא חיישינן שמא תוסיף ועל זה מקשה ומכריח דע"כ דחיישינן דאל"כ תקשי סיפא היקף ראשו של זה וכו' א"כ מה זה שהוכיחו התוס' מדלא משוינן חילוק אדרבא הא חזינן דכל כמה דהמקשה היה יכול לתרץ מילתא דרב בלי דיסקי משני ולא חש במאי דמתניתין סתמא קתני רק ס"ד דאי ליכא למיחש לזיוף כשר רק דדחי ליה דע"כ דבהא חיישינן אבל בשריר וקיים וכדומה דבאמת לא חיישינן לא מיירי המשנה מזה כדקס"ד דתרצן ומנין להו לתוס' דלפי האמת סובר דמתניתין בכל גוונא מיירי אדרבא א"כ לא הוי משני מעיקרא מידי ומזה היה מבואר לכאורה כשיטת הסמ"ע דכל היכי דליכא זיוף לא חיישינן וכן מוכח לכאורה מהך דלעיל סי' מ"ד דאין למידין משיטה אחרונה ואיכא מ"ד דפסול ומ"מ היכי דכתב שריר וקיים למידין והיינו משום דליכא חשש זיוף וכמו בלא הניחו חלק הכא הדין הוא דכשר למ"ד סי' מ"ד דלא גמרינן הרחיקו אטו לא וא"כ מ"ש הכא שגזרו אבל באמת הא ליתא דוודאי אפי' לשיטת הסמ"ע קשה קושיא הנ"ל דאכתי לוקמא הך דרב כשריר וקיים ומתניתן בלי שריר וקיים דחיישינן שמא תוסיף בגט לכך תרווייהו פסולין אפי' אותו שגגו כנגד הכתב לכן נראה ברור דכוונת התוס' דהתם כך דאין לפרש דהתם בגיטין הטעם שמא תוסיף והיינו דעיקר התקנה מעיקרא מחשש זיוף היה הא ליתא כמבואר להדיא בש"ס הנ"ל דלא חילקו בהכי בין הך דרב למתניתן כנ"ל רק מעיקרא עיקר התקנה. היתה לפי שאין החתימה נראית כחתימה על הגט רק בחתם למטה והחתימה נקראת עם הגט ולא בצדדין ולמעלה אינה נראית כלל כחתימה על הגט אבל אין לפרש משום זייוף דא"כ בשריר וקיים כשר או בלא הניחו חלק והיאך פסיק במשנה סתמא ולא חילקו כלל והא לא משמע ליה דגזרינן כמו דלא גזרינן בשיטה אחרונה הרחיקו אטו לא הרחיקו וע"כ דאין הטעם שמא זייף רק שאין החתימה נקראת עם הגט ובזה ס"ד דהיינו דוקא באין גגו כלפי הכתב דאז אינו נר' כחתימ' על הגט שיכול להיות לפי הנראה ששטר אחר היה וחתם עליו כמו שפירש"י ואין הענין מוכיח בעצמותו שהוא על הגט [אבל לא חשש זיוף] אבל בגגו כלפי הכתב אז הענין מוכיח בעצמותו שהוא על הגט ואהא מקשה ליה ומכריח דכל שאין החתימה נקראת עם הגט אין החתימה נראית כחתימה על הגט ולכך בעינן דוקא למטה ולפי זה מבוא' דלא כסמ"ע כיון דאין הטעם מחשש זייוף כלל רק לפי שאין החתימה נקראת עם השטר או הגט ואין חילוק בין שטר לגט מדלא מוקי הך דרב בשטר] וכל שאינו למטה לא הוי חתימה א"כ ממילא אפי' גגו כלפי הכתב וכ' שריר וקיים וכדומה דליכא למיחש לזיוף כלל פסול וכן מבואר בלשון התוס' פרק גט פשוט כדפסלינן בהמגרש בכמה ענינים אפי' מצד הכתב כיון שאין נקראין העדים עם הגט ואין לומר וכו' עכ"ל מבואר דכוונתם דעיקר התקנה ג"כ לאו משום חשש זייוף היתה רק לפי שאין נקראין עם הגט:

ובתומים כתב ליישב שיטת הסמ"ע דכוונתו על עיקר התקנה דהיתה משום זיוף ולפי מה שכתבתי הא ליתא חדא מש"ס הנ"ל ועוד דמ"ש מהך דשיטה אחרונה למ"ד דלא גזרינן הרחיקו אטו לא הרחיקו וכמו שכתבתי ודו"ק היטב:

ב וי"א דשנים. כ"כ הטור והוא מהרא"ש פ"ב דגיטין ויש להסתפק דמבואר ברא"ש שם דמעיקרא פסק כרב גמדא דאין הלכה כרשב"ג ולפי זה פליגי רבנן ורשב"ג בשנים קורין ואין קושיא משטרי פרסאה דר"פ דפוסל כרבנן דכן הלכה כרב גמדא ולפי זה לר' שמעון בן גמליאל בשנים קורין פסול אחר כך כתב דרב אלפס פסק כרשב"ג א"כ ע"כ דבשנים קורין מודה רשב"ג דהא פסק גם כר"פ כן הוא ביאור דברי הרא"ש ודו"ק] ולפי זה בין להרא"ש בין להרי"ף בשנים קורין כשר ולפי זה יש ספק אי כוונת הטור לפסק ראשון של הרא"ש או לפי פסק הרי"ף כיון דמביאו באחרונה ונפקא מינה לפי מה שאבאר לקמן בס"ד דלא היה כוונת הרי"ף כן א"כ אין מקום לדברי הי"א אלו או דכוונת הטור דהרא"ש פוסק כרב גמדא א"כ בשנים קורין כשר אפי' אם נדחה דברי הרא"ש בכוונת הרי"ף ונראה ברור דהיש אומרים כוונתם דוקא לשיטת הרי"ף [ולכך השמיט המחבר הי"א אלו כיון שכתב בב"י דדעת הרי"ף והרמב"ם דבשנים קורין לא מהני ולא קשיא משטרי פרסאה) ולא לפסק ראשון של הרא"ש תדע דאל"כ באמת פליגי רבנן ורשב"ג בשנים קורין א"כ אפי' בגיטין כך הדין דאינו כשר רק בשנים קורין והיאך פסק הטור באה"ע סי' ק"ל בגיטין אפילו אחד קורא וכן מבואר להדיא בפסקי הרא"ש בגיטין אפילו אחד קורא שמע מיניה דכיון דהביא הרא"ש דברי הרי"ף באחרונה משמע ליה להטור דהכא סבירא ליה דהלכה כרשב"ג ומכח ההכרח דשטרי פרסאה כמבואר דפלוגתייהו באחד קורא וא"כ בגיטין אפי' אחד קורא כשר והנה בדעת הרמב"ם כתב הב"י דנראה דסובר שנים קורין לא מהני ומ"מ הא וודאי דפוסק כרשב"ג אפי' אי נימא דסובר בשנים כשר כמבואר להדיא פ"א מהלכות גירושין דמכשיר בגט רק משום עגונות כרשב"ג ותימה גדולה על ה"ה פכ"ד מהלכות מלוה שהקשה על הרמב"ם מהך דרב גמדא דמוקמינן בקריאה ותירץ דזהו הכל בראש ב"ד ע"ש. והוא תמוה מאד דהא ראש ב"ד אפי' לרשב"ג כשר כדמוכח להדיא מדברי הרי"ף דפוסק כרשב"ג ומביא הך דר"נ וקושיתו לק"מ דהרמב"ם בשיטת הרי"ף דפוסק כרשב"ג דלא כרב גמדא וכן מוכח להדיא מדברי ה"ה גופא פ"א מהלכות גירושין דהרמב"ם כרשב"ג סובר אפי' בקריאה ע"ש וצ"ע ואין להקשות להרי"ף ורמב"ם דפסקו כרשב"ג דהא בש"ס קאמר מעיקרא משמיה דרבא הלכה כרשב"ג ואח"כ קאמר רב גמדא משמי' דרבא אין הלכה כרשב"ג ופריך מרב כהנא ומשני בקריאה והשתא לפי מה דמשני בקריאה למה נעשה פלוגתא בחנם שיהיו שתי השמועות משמי' דרבא סותרות זו את זו נימא דלפי המסקנא מה שאמרו הלכה היינו בחתימה אבל לא בקריאה ובאמת לק"מ ואדרבא כיון דאח"כ מחמת הקושיא מרב כהנא הוא דמסיק אקריאה ולמה לא קאמר כן מעיקרא כדי ליישב הסתירה וע"כ דבאמת ידעו דהלכה אפי' בקריאה ודו"ק ולענין הדין יבואר לקמן ס"ק ד' בס"ד על נכון: (ג) יתרגמו להן הקוראין עש"ך שתמה על הב"י דבאה"ע סימן ק"ל פסק כהרמב"ם דתורגמן לא מהני והאריך להשיג על הב"י שם וסתר הראיה מירושלמי פרק המגרש ותורף דבריו דירושלמי מיירי בשאר שטרות ופוסק כרשב"ג ופריך ממתניתין דקתני גט סתם משמע אפילו שאר שטרות והכריח זה דע"כ דמיירי בשאר שטרות דאי בגט דלא כמאן דבין לרבנן בין לרשב"ג בגט כשר עכ"ד ודבריו תמוהין כי מה שהקשה אי בגט רב דלא כמאן לא ידענא מאי קאמר דע"כ לא הכשיר רשב"ג בגט רק אם מבינים עכ"פ לשון הגט אם קוראין להם אף שאין יודעין לקרות אבל כשאין מבינים לשון הגט רק ע"י תורגמן אף בגיטין פסול ואפילו לת"ק דרשב"ג לא פליגי רק בשאר שטרות ולא בגט וכן הוא ברמב"ם להדיא דפוסק כרשב"ג וכתב ובלבד שיכירו לשון הגט לפי הבנת הב"י וא"כ רב אליבא דכ"ע קאמר ואפילו אם נדחוק דכוונת הש"ך בזה דמ"מ כיון דבברייתא ע"כ הפי' אין יודעין לקרות אבל מבינים הלשון א"כ במשנה גם כן הפי' אין יודעין לחתום אבל מבינים לשון הגט מלבד דקס"ד שם דאין יודעין יונית כלל כמו שפי' המפרש שם אבל בלא"ה פשיטא דכיון דלא ידע מקשה טפי ממתניתין ולפי מה דמשני גם מברייתא לק"מ וזה ברור:

ומה שפירש הש"ך דהירושלמי מיירי בשאר שטרות הוא תמוה מאד דא"כ מאי פריך לרב ממתניתין דגט שכתבו עברית דהא בלי רב תקשי ליה מברייתא דרשב"ג וע"כ דבאמת המשנה כרבנן ולא כרשב"ג או דמיירי בגט ואליבא דכ"ע א"כ מאי קושיא לרב כיון דפוסק כרשב"ג וברור דרב בגט מיירי ודינו של המחבר מוכרח אך קשה על הרב ב"י מה שהקשה המפרש שם דהא בדיינים חותמין אף שלא קראו לפניהם דהם אינם חותמין רק על הקייום כמבואר לקמן סי' מ"ו וא"כ שפיר יש לומר דרב מיירי בלא קראו לפניהם ולכך מכשיר בדינים ופוסל בעדים אבל בקראו על ידי תורגמן מהני. אבל באמת אני תמה על הב"י שם דבלאו הכי מבואר להדיא בירושלמי דרב בקראו לפניהם מיירי ומ"מ פוסל דאם לא כן רק בלי קריאה כלל היאך יעלה על הדעת שיהא כשר דהא יכול להיות שכתבו שקר והיאך יחתמו אם לא ידעו מה כתוב בו הגם דמקשה על רב ממשנה דגט שכתבו עברית ועדיו יונית וקשה מאי קושיא וכי בשביל שלא ידעו עברית מ"מ מנין לנו דלא מיירי שתרגמו להם בלשון יונית באותו לשון שהם מבינים ובהא מודה רב ודוקא השתא פריך שפיר כיון שאינן יודעין לחתום ס"ד שאין מבינים אותו לשון וא"כ אפילו יתרגמו יונית לא מהני לרב כיון שאינן מבינים לשון הגט אבל אי נימא דרב מודה בתורגמן אין כאן קושיא כלל דהא לא נשמע ממתניתין רק דיונית אינן יודעין או עברית אבל פשיטא דמצי מיירי שתרגמו להם בלשון שיודעין גם מה זה דמשני ביודעין לקרות נימא באינן יודעין רק שתרגמו להם. וברור דלרב אפילו בכהאי גוונא מהני ושפיר פריך ודברי הב"י מוכרחין וזה ברור. גם מלשון רב גופא דקאמר אין חותמין רק ביודעין מבואר דתורגמן לא ומהא גופא דייק המקשה שם להקשות לרב ובעיקר הקושיא שהקשה הש"ך על הרב ב"י שהוא סותר עצמו מגט לכאן נלפע"ד ליישב בפשיטות דלא דמי גט לשטר כלל דשטר עיקר העדות הוא מה שראו בעל פה שלוה וקנו מידו או ציוה לכתוב שטר דמהאי טעמא לא הוי עד מפי עד כמו שכתב הסמ"ע ס"ק ג' אבל בגט דאין כאן שום עדות חוץ עצם הגט רק הכתוב בגט זהו עיקר המעשה והוא הדבר הכורת בינו לבינה א"כ צריכין שישמעו עכ"פ לשון הגט בעצמותו מאמרים כיון שזהו הדבר הכורת לא שישמעו לשון אחר שאינו כתוב בגט כלל ודו"ק ולפי זה אני חוכך בשטר ג"כ אם הוא שטר חייוב שהוא מחייב עצמו בזה השטר לכ"ע לא מהני שנים קורין דהוי עד מפי עד ואפי' ראש ב"ד וסופר שלו כיון שאין כאן שום מעשה חוץ מגוף החתימה דבזה משתעבד מכח הכתוב בשטר וכיון שאינן יודעין רק מפי אחרים הוי עד מפי עד גם צ"ע להפוסקים כאביי דעבחז"ל א"כ כותבין שטר ללוה בלא מלוה אפילו לא ראו שום הלואה ואפי' בלי קנין א"כ בכהאי גוונא נראה דאם אין יודעין לקרות השטר לא מהני לכ"ע וצ"ע בזה:

ד וכן נראה לי עיקר. עש"ך שהאריך להשיג על זה ואמת שכן נראה מדברי המחבר שהשמיט הי"א אלו והיינו דהי"א אין הטעם דפסקו כרבנן ולא כרשב"ג כמו שהוכחתי לעיל ס"ק ב' בראיות ברורות מדברי הטור ופסקי הרא"ש דפוסק כרשב"ג רק טעמו של הטור לפי מה שכתב הרא"ש לדעת הרי"ף דכל המחלוקת בחד ולפי מה שכתב ב"י שאין זה הפי' ברי"ף ורמב"ם ולק"מ בשטרי פרסאי א"כ אין מקום לדעה זו כיון דלכ"ע הלכה כרשב"ג אך מה שהשיג הש"ך על הראיה. מדברי התוס' דהתוס' לא כתבו כן רק לרבנן א"כ אי נימא דסבירי להו לתוס' כרשב"ג מבואר להדיא להיפך דלרשב"ג אפי' שנים קורין לא מהני ואי סבירי להו כרבנן עכ"פ מבואר דלדידן דקיימא לן כרשב"ג לא מהני ב' קורין עכ"ד. ודבריו תמוהין מאד דהא התוס' כתבו שם להדיא וז"ל ובעי שנים קורין או אפילו יחיד כגון וכו' דאית ליה אימתא עכ"ל. והשתא בין אם נאמר דהתוספות סבירי להו כרבנן או כרשב"ג סוף סוף מבואר מדברי התוס' להדיא דשנים קורין עדיפי מיחיד קורא אפי' ראש ב"ד שהרי כתבו לא מבעי שנים אלא אפילו יחיד וראש ב"ד והשתא לדעת הרי"ף יהא ממש להיפך דשנים קורין לא מהני ויחיד וראש ב"ד קורא אפי' לרשב"ג שהרי פוסק כרשב"ג ומביא הך דר"נ וסופר שלו דאית ליה אימתא והיאך יחלקו הרי"ף ותוס' בסברות הפוכות ונהי דפליגי בדינא הלכה כמאן אבל בהך דלהתוספות שנים עדיפי מיחיד לא יחלוק הרי"ף ויסבור להיפך וע"כ דהתוס' אליבא דרשב"ג קאמרי וסבירי להו דביחיד פליגי ובשנים מודה וה"ה ביחיד ואית ליה אימתא א"כ הרי"ף נמי דסובר כרשב"ג מודה בשנים מכ"ש מיחיד ואפילו אי נימא דהתוס' כרבנן סבירי להו וסברי דפליגי בשנים קורין עכ"פ להרי"ף דפוסק כרשב"ג מבואר דב' קורין מכ"ש יחיד כדמוכח להדיא מדברי התוס' דזה עדיף לרבנן וה"ה לרשב"ג דהא בזו לא נחלקו הי מנייהו עדיף ובסברות הפוכות וזה ברור:

אך באמת בוודאי אי אפשר לומר שיהיה דעת הרי"ף דשנים קורין מהני לגמרי אפי' אינן יודעין לקרות דהא בברייתא קתני להדיא אם יודעין לקרות חותמין ואם לאו אין חותמין משמע דלא משכחת לה שיחתמו רק ביודעין לקרות והיאך נאמר דבשנים קורין מהני בפרט דבמלתא דרבנן נזכר קורין לפניהם משמע שנים. לכן נראה לפע"ד ליישב כל הנ"ל בפשיטות והוא דוודאי יש לתמוה במה שכתב רבינו ירוחם ז"ל וז"ל ורב אלפס פסק כרשב"ג וכ"כ הרמב"ם ז"ל כי לא סמכינן על אחרים או על אחד שירא ממנו כמו שכתבתי בדיני דיינים אלא כשיודע לקרותו עכ"ל והדבר תמוה דבהדיא מבואר ברי"ף ורמב"ם דאפילו אי הלכה כרשב"ג מ"מ באחד שירא ממנו סגי כר"נ [ואמת שגם ה"ה פרק כ"ז מהלכות מלוה כתב דזהו לרבנן וכבר השגתי עליו לעיל ס"ק ב ע"ש]. גם יש לתמוה במה שכתב אלא ביודע לקרותו ומקמש"ל דהא כך כל שטר דעלמא שיודע לקרותו וקורא ומה יש עוד עד שהוצרך לו' דבזה כשר הגם דמשמע מלשונו דזה קאי על אחרים או אחד שירא ממנו דלא מהני רק ביודע ובאמת ביודע אפי' אינש דעלמא מותר ככל השטרות וכמו כן יש לתמוה במילתא דרשב"ג גופא דקאמר אם יודעין לקרות חותמין ומקמש"ל בזה לא הוי ליה לומר רק באינן יודעין לא ומה לו להזכיר ביודעין לכן נראה דסבירא ליה להרי"ף דוודאי עיקר פלוגתייהו דרבנן ורשב"ג באין יודעין דבזה לרבנן מהני ולרשב"ג לא מהני אבל ביודעין לקרותו מודה רשב"ג דאפילו אחד קורא לפניהם כגון יחיד ואית ליה אימתא ושנים אפי' לית להו אימתא מותר ולכך לא הזכיר הרי"ף רק הך דר"ג דמותר אפי' ביחיד וכ"ש שנים כמו שהוכחתי מדברי התוס' דזה עדיף מיחיד כר"נ דשנים וודאי לא חשידי דמשקרי במילתא דעבידי לגלויי אבל באינן יודעין לאו בני חתימה נינהו כלל כיון שאין ראויין כלל לידע מה שכתוב בשטר וזה שאמר רשב"ג אם יודעין לקרות אז חותמין והיינו אפי' קורין לפניהם כדברי הת"ק אבל באין יודעין לא מהני קריאה לפניהם ואין חותמין כלל גם נראה בפשיטות דכל שאין יודעין לקרותו לא שייך מילתא דעבידי לגלויי דכיון שהם חותמין וסומכין על קריאתם א"כ אח"כ מה בכך דיתברר שלא היה כתוב כך בשטר הם יאמרו שבאמת כך אמרו כמו שכתוב ומי יכחישם משא"כ כשהוא עצמו יודע לקרות בשעת חתימה יוכל לראות מה שכתב ויראה שקרם ולא יחתום וממילא הם אומרים האמת] ודוקא בראוין לקרותו מהני כל שאין לחוש דמשקרי אבל לא באינן ראויין לקרותו כלל והוי כמו אילם שאינו יכול להגיד כיון שאינו ראוי להגדה אין מקבלין מפי הכתב אבל מי שיכול להגיד שולח עדותו בכתב כדלעיל סי' כ"ח ע"ש] והשתא אתי שפיר דברי רבינו ירוחם ולק"מ מה שהקשה עליו הש"ך וכך כוונתו באין יודעין לא מהני שנים ולא יחיד דאית ליה אימתא רק ביודע לקרותו פי' אז מהני שנים ויחיד וכן הרי"ף ורמב"ם לא הזכיר רק ראש ב"ד דבאמת יודע לקרות ואז כיון דליכא למיחש לשקר מהני והשתא דברי הרי"ף והתוס' עולין כאחד דוודאי שנים עדיפי מיחיד ואית ליה אימתא ואי' נימא דהתוס' פסקו כרבנן א"כ לרשב"ג לא מהני שנים קורין וכ"ש יחיד דאית ליה אימתא באינן יודעין אבל ביודעין בוודאי מהני כמוזכר להדיא במילתא דרשב"ג כנ"ל ואי סבירי להו כרשב"ג הוי ממש כדעת הרי"ף ואין כאן מחלוקת כלל וכן מבואר מדברי הרמב"ם פ"א מהלכות גירושין שכתב דהעדים החותמין על הגט צריכין להיות יודעין לקרותו ואם אין יודעין קוראין לפניהם ויש להבין דלפי זה מאי דקאמר מעיקרא שצריכין להיות יודעין היינו באין קורין לפניהם א"כ על מה יחתמו כיון שאינן יודעין מה כתוב בגט וצריך לומר דוודאי אף דבגט מותר לכתחילה היינו משום תקנת עגונות אבל כל כמה דיכול למצוא עדים דיודעין לקרות יש לחזור אחריהם רק אם אין כאן רק אינן יודעין אז יש לסמוך שיקראו לפניהם ויש להבין למה כתב שצריכין להיות יודעין ומה זה לשון יודעין ודוקא בחתימה שייך לשון זה דאפי' באינן יודעין יכולין לחתום ע"י קרעים אבל כאן כיון שהצריך הרמב"ם לכתחילה שיקראו הם מה זה לשון יודעין בוודאי אי אין יודעין האיך יקראו והוי ליה לומר העדים צריכין לקרותו ולפי הנ"ל ניחא דוודאי אין כוונת הרמב"ם להצריך שיקראו הם בדוקא רק שיודעין לקרותו. ואז בלי טעם דתקנת עגונות מותר כמו בשאר שטרות כמו שאמר רשב"ג אם יודעין לקרותו חותמין וע"כ שלא היה כוונתו שיקראו הם דהא פשיטא וע"כ אפי' קורין לפניהם דאמילתא דת"ק קאי רק באינן יודעין בגט אם לא נמצא רק הם מותר לכתחילה משום תקנת עגונות אבל יש לחזור אמר עדים שיודעין ואז מותר אפי' קורין לפניה' מן הדין כנ"ל לפע"ד ברור לדינא דביודעין לקרותו מהני אפי' שנים קורין ויחיד ואית ליה אימתא אפילו לרשב"ג אבל באין יודעין לא מהני אפי' שנים וכ"ש יחיד וראש ב"ד לרשב"ג דקיימא לן כוותיה ודו"ק היטב:

והנה הש"ך האריך להכריע דבדיעבד כשר לכ"ע והיינו כיון דאמרו בש"ס תרגמה אקריאה א"כ ה"ה לרשב"ג בקריאה עדיף ולהיש מכשירי' לקמן כ"ש הכא ובאמ' אין זה מוכרח דהא הטור פסק לקמן כהיש מכשירי' וכאן פוסל אפי' בדיעבד וליכא למימר דהטור אזיל בשיטת הרא"ש דהלכה כרבנן וסובר דפלוגתייהו בשנים א"כ ביחיד פסול לכ"ע וגרע מחתימ' ולא אמרו בש"ס תרגמה אקריאה דקריאה עדיף בשני' ולא בחד הא וודאי ליתא דהא הטור ע"כ אזיל בשיטת הרי"ף ופלוגתייהו בחד שהרי פסק בגט אפי' ביחיד מותר וכן הוא בפסקי הרא"ש להדיא וכן פי' ב"י באה"ע סי' ק"ל להדיא א"כ מה שאמרו תרגמה אקריאה היינו אפי' ביחיד עדיף קריאה ומ"מ פוסל הטור בקריאה ומכשיר דיעבד גבי חתימה א"כ ה"ה אי נימא דפלוגתייהו בשנים אפילו להיש מכשירין לקמן הכא פסול ואין כאן הכרת וזה ברור:

ועוד אבאר בזה בסמוך בס"ד:

ה הודאה בחתם ידו וכו' מ"מ מתחייב הטעם לפי שהאמינו עסמ"ע. ונראה דהיינו דוקא בהודאה בחתם ידו אבל בעדים כהאי גוונא אם הוא ציוה להם לחתום ולא היה כתוב למעלה סכום המעות רק שמות הלוה והמלוה ושאר לשון השטר וסכום המעות נשאר פנוי ומסרו ללוה כך והאמינו לא מהני להתחייב חדא דהוי מתחייב הדבר שאינו קצוב ולכ"ע לא מהני להיות מלוה בשטר שלא ידעו הלקוחות להזהר ועוד דזה לא הוי חייוב כלל ואפי' היה כתוב סכום המעות כל שלא קראוהו ודוקא בשטר חוב שלוה לא הוי עד מפי עד כמו שכתב הסמ"ע ס"ק ג' אבל בשטר שמחייב עצמו עכשיו בדבר שאינו חייב בשטר זה לא מהני רק שיקראוהו כמו שכתבתי לעיל ס"ק ג' ע"ש דהעליתי בצ"ע: (ו) ויש מכשירין השטר. טור וה"ה. תמוה לי על הטור בזה כיון שהוכחתי לעיל דע"כ דהטור אזיל בשיטת הרי"ף וכמסקנת הרא"ש ולכך מכשיר בשנים דעיקר המחלוקת ביחיד וכמו שהכריח הרא"ש א"כ תקשי הא דאמרו בש"ס תרגמה אקריאה היינו דביחיד ג"כ עדיף קריאה מחתימה א"כ היאך פסק הטור כאן דכשר דיעבד כיון דאפי' בקריאה פסק דפסול דיעבד כ"ש בחתימה ונהי דבש"ס אמרו זה למאן דפסק כרבנן מ"מ וכי פליגי רב גמדא וסתמא דש"ס בסברות הפוכות דלדידיה קריאה עדיף דכשר לכתחילה וחתימה פסול ולמאן דפוסק כרשב"ג אף בקריאה יסבור להיפך בקריאה פסול דיעבד ובחתימה כשר דיעבד והא לא נחלקו רק הלכה כמאן ולא בזה ומנין לו להטור דבזה פליגי ג"כ על רב גמדא ובסברות הפוכות והוא תמוה לכאורה. ועוד קשה לי היאך מכשיר הטור דיעבד הא לעיל סי' מ"ד גבי לא הוחזר מענינו של שטר פוסל הטור דיעבד ואף דאין לחוש לזייוף כלל א"כ כ"ש הכא כיון דלכתחילה אסור מתקנת חכמים א"כ הוי ליה שטר שנעשה שלא כתיקון חכמים דפסול ואפי' למאן דמכשר התם היינו דאינה רק עצה טובה אבל הכא פשיטא דתקנה גמור' היא וכמו כן יש לתמוה על הרשב"א והר"ן שהביאו ראיה דכשר דיעבד כיון דבגיטין מותר לכתחילה אלמא דהוי חתימה ומאי קושיא וודאי בגיטין משום תקנת עגונות מותר לכתחילה אבל בשטר כיון שאסור לכתחילה הוי ליה שטר שנעשה שלא כתיקון וממילא פסול אפי' דיעבד. ונראה ליישב קושיא זו והוא דע"כ לא אמרו שטר שלא נעשה כתיקון חכמים רק בציור השטר בעצמותו כגון שני שיטין חלק ולא החזיר ששינה בציור השטר בזה השטר פסול שאינו כציור שטר שתיקנו חכמים משא"כ אם השטר הוא ככל השטרות רק מצד החוץ נעשה שלא כדין אז שפיר יש להכשירו בדיעבד וכן מוכח מדברי הטור שכתב בעדים שאינן יודעין לקרות ויודעין על פה מה היה עיקר המעשה אם מכוונין עדותן לשטר השטר כשר ויש להבין הא מ"מ מתחילה נעשה שלא כדין ותקנת חכמים דאסור לחתום בלי קריאה וע"כ דכל שאין שינוי בגוף השטר לא מיקרי שלא כתיקון. ונידון הקושיא הראשונה נראה לפע"ד ליישב כך והוא דסבירא ליה להטור דוודאי בקריאה אין לחלק בין לכתחילה לדיעבד כיון דהטעם הוא מחשש זייוף א"כ אותו הטעם למה לא ניחוש לו בדיעבד כיון דגם דיעבד יש לחוש שמא מזוייף הוא ואין להוציא ממון והיאך שייך בזה דיעבד דשמא אין כאן שטר כלל ומזוייף הוא משא"כ בחתימה שאין כאן חשש זייוף דבאמת חתמו רק דלכתחילה אסור שאין זו חתימה כראוי אבל בדיעבד שטר כשר הוא שהרי אין בו זיוף הילכך בש"ס לרב גמדא דפוסק כרבנן היינו דסובר דלא חיישינן דמשקרי א"כ כשר אפילו לכתחילה רק בחתימה מודה דאין לעשותו לכתחילה שאין זו חתימה כראוי אבל לדידן דקיימא לן כרשב"ג ויש לחוש לשקר אם כן ממילא בקריאה אין חילוק כלל ואפי' דיעבד פסול דאין כאן דיעבד שלא התחיל מעולם להיות שטר ומזוייף מעיקרא היה אבל בחתימה כיון דאין כאן זייוף לא שייך לפסלו דיעבד הילכך הטור דפוסק כרשב"ג שפיר פוסל בקריאה דיעבד ומכשיר בחתימה ודו"ק:

לפי זה אני חוכך במה שכתב הש"ך לעיל דבקריאה כ"ע מודו דכשר דיעבד בשנים ואני אומר להיפך דאפי' היש מכשירין הכא מודו לעיל דפסול כמו שכתבתי לדעת הטור ואף דהטור אינו פוסל רק ביחיד היינו דלטעמיה אזיל דמפרש שיטת הרי"ף כהרא"ש דפליגי ביחיד אבל לפי מה שהעלה הש"ך דלכ"ע בשנים פליגי א"כ אפי' בשנים פסול דיעבד ומהש"ס אין ראיה כמו לדעת הטור ודו"ק. ומה שהביא הש"ך ראיה מדברי הרמב"ם ומחבר לעיל שכתבו ואין שאר העם רשאי לעשות כן לאו ראיה הוא דהא וודאי גם הש"ך מודה דיחיד פסול דיעבד כיון דכל המחלוקת בשנים ונהי דמכשיר רשב"ג בשנים דיעבד אבל ביחיד דאפילו לרבנן לא מהני בוודאי אפילו דיעבד פסול א"כ ע"כ דאין מהרמב"ם ומחבר ראיה דהם הזכירו ראש ב"ד דמותר וע"ז כתבו ואין שאר העם רשאי א"כ מבואר דאפילו מיירי דיעבד דפסול אך יש להוכיח מדברי הב"י שכתב ליישב קושית הרא"ש מהך דשטר פרסאה דהתם מיירי בדיעבד א"כ מבואר דסובר בדיעבד כשר ויש לתמוה שלא העתיק הש"ך ראיה זו אך באמת יש לדחות דדוקא התם כשר דיעבד דהא לכתחילה נעשה כתיקון וכדין שהם הבינו לשון השטר בשעת חתימה רק עכשיו שבא לפנינו אין אנו יודעין שפיר מכשירין דיעבד אבל הכא דלכתחילה נעשה שלא כדין ושלא כתיקון חכמים אפי' דיעבד פסול אך לפי מה שהעליתי דלא מיקרי שלא כדין ושלא כתיקון רק בציור השטר א"כ מבואר דהב"י מכשיר בדיעבד בשנים אבל מ"מ פשיטא שאין הכרח לדברי הש"ך לעיל ואדרבא מדברי הטור מבואר להיפך וכמו שביארנו ודו"ק:

ז דייקינן בסהדותייהו אי מכווני אשטר עש"ך ס"ק י"א שהשיג על הסמ"ע דאי מכווני בשטר אין צורך לשואלם כלל ואפי' אמרו דלא קראו השטר כשר ובתומים תמה דהוי מעיקרא שטר שיכול לזייף ופסול והביא ראיה מדברי בעה"ת שער ט' בסופו שכתב בשם גאון דאם אחד אומר איני יודע לקרות רק זוכר העדות בעל פה מצטרף דעד אחד בכתב ואחד בעל פה מצטרפין מבואר דלא מצטרף רק לע"פ ולא לשטר. והנה ראשית דבריו תמוה דבהדיא כתב בעה"ת דהשטר כשר דמצטרפין מבואר דמצטרפין להכשיר השטר [והוא הביא בשער יו"ד ואינו רק בשער ט'] אך מ"מ יש להקשות דמשמע דוקא משום דאחד בכתב אבל אם השני ג"כ בעל פה לא ולשיטת הש"ך הוי כשטר אבל באמת לק"מ דפשיטא דאין כוונת בעה"ת דזה הוי כע"פ דהא מעיקרא חלק בדין ע"א בע"פ ואחד בשטר דלא מצטרפי לענין משועבדים ולמה סתם כאן כדברי הגאון וברור דכוונת בעה"ת כך דוודאי אילו היה השני כמוהו זוכר העדות ומעיד לפני ב"ד א"כ יש ב' עדים המעידין לפנינו שהשטר מכווין לגוף המעשה שנעשה א"כ ממילא השטר כשר כדעת הש"ך רק הכא אותו שבכתב אינו מעיד על המעשה רק השני בלבד א"כ אין כאן רק אחד המכוון השטר ולא מהני א"כ אין כאן רק שטר בע"א דעדות השני אינו דשמא לא ראה כמו שכתוב בשטר והוא אינו נאמן לומר שכך היה המעשה בעל פה ועל זה כתב בעה"ת דהוא מעיד בעל פה על המעשה והשני אף שאינו מעיד על פה מ"מ מכח הכתב כיון שהוא היה יודע לקרות א"כ מעיד ג"כ על המעשה א"כ מצטרפין שניהם דהמעשה היה כך וממילא השטר כשר כיון דמכוון למעשה ואף שהשני אינו יודע לקרות וזה ברור ולפי זה יש מדברי בעה"ת ראיה להש"ך. ומה שהקשה משטרי פרסאה לק"מ דמנא ליה דהתם העדים החתומים לפנינו וא"כ נהי דזוכרין שמא באמת זוכרין לא כמו שכתב בשטר כיון דלא ידעו למיקרי ומה שהקשה מעדי מסירה לא ידענא מאי קאמר דהתם ע"כ שלא ראו המעשה כלל דהא לענין בנ"ח משתעי התם. ומה שהקשה דהוי שטר שיכול לזייף לק"מ דדוקא אם לאחר חתימת העדים היה עומד להזדייף פסול אף אם עכשיו אינו מזוייף כגון בהרחיקו שני שיטין וכדומה אבל הכא כיון שעכשיו נתברר שהאמת היה כתוב בו א"כ לעולם לא היה עומד להזדייף כלל ושטר שלא נעשה כתיקון לא הוי דכבר ביארנו דזה אינו רק בציור השטר ששינה צורתו מתקנת חכמים אבל בלא"ה לא וזה ברור והנה יש להבין בדברי המחבר כיון דאם לא ידעינן אם לא ידעו מוקמינן להו אחזקה שעשו כהוגן א"כ בלא ידעו נמי למה לא נימא מסתמא אקרינהו ועשו כהוגן וצריך לומר דסובר המחבר כמו שכתב הש"ך דשני' אסור לכתחילה ומותר דיעבד הילכך כיון דסוף סוף עשו שלא כדין לא שייך מוקמינן אחזקתייהו אבל על הטור צ"ע כיון דמכשיר שנים לכתחילה ובאמת דין זה מבעל העיטור והוא פוסל לכתחילה אבל להטור דמכשיר שנים לכתחילה למה צריך שיאמרו אקרינהו או לזכור העדות: (ח) ואם הרחיקו שני שיטין עש"ך ס"ק י"ב ולכאורה הוא תמוה דמ"מ נימא להיפך דאויר שיטה פסול כשיש מחק במקום שריר וקיים והרחיק שני שיטין כשר וכן הוא בתומים. אבל באמת לק"מ דאי ס"ד דכך כוונת הב"י ולכך הצריך הטעם שמא יחתוך א"כ תקשי תינח בשני שיטין אבל מחצה ושיטה דלא שייך שמא יחתוך יהא כשר בשריר וקיים ושוב לא נלמוד אחר שריר וקיים ואי משום דימחוק ויקיימנו בשיטה שלפני אחרונה לא יועיל אחר שריר וקיים ואי דימחוק השריר וקיים ויקיימנו בשיטה אחרונה הא במחק במקום שריר וקיים אינו מועיל קייום בשיטה אחרונה ואי משום דשריר וקיים הוא לבסוף שיטה הא ליתא כיון דיהא הדין מחצה ושיטה כשר ממילא לא נסמוך על קיום בשיטה אחרונה כל שיש מחק בשיטה לפני אחרונה כשיעור שריר וקיים ועיין בסמוך ושם נאריך בזה בס"ד:

ט ואפי' טייטוהו בדיו פסול פי' הסמ"ע וכן הרשב"ם דליכלך בדיו ותמהו עליו דהא בוודאי יהא פסול דשמא מחק חובתו ובתומים כתב ליישב דרשב"ם לטעמיה דחובתו ג"כ אין למידין א"כ יוכל ללכלך שיטה הראשונה ויניח חלק שיטה אחרונה א"כ אין למידין חובתו ואפילו בחלק כשיטת הסמ"ע לעיל סי' מ"ד ע"כ ואמת שגם הש"ך כתב לקמן שכן דעת רשב"ם דאפילו חובתו אין למידין וכן כתב מהרש"א שם אך אני תמה אם כוונת רשב"ם דאפילו חובתו אין למידין היאך פי' מיד אח"כ בד"ה לפי שאין למידין דהטעם לפי שאין יכולין לצמצם ויש לחוש שזייף והוסיף מאי דבעי וזהו רק לזכותו ולא חובתו לכן נראה פשוט דכוונת (רשב"ם דוודאי חובתו ליכא למיחש לזייוף אבל אם חב לאחרים הרי זה כאומר אמנה ואינו נאמן כיון שהעדים אינן יכולין לצמצם הרי זה כאלו לא נכתב בשטר ויש לחוש שהוא עצמו הוסיף לקנוניא ואינו נאמן וזהו כוונת רשב"ם דהפי' צריך שיחזור הכוונה שלא יכתבו חובתו דהוא זכות הלוה דיש לחוש שיעשה להיפך דיתן שט"ח לאחר על שמו ולא נלמוד חובתו ויגבה שלא כדין ולפי זה הכא ממילא לא מהני שילכלך בדיו דוודאי נאמר שהיה כתוב בו חובתו ומחקו ויש לומר דגם כוונת מהרש"א כך והוא דלשיטת התוס' ע"כ צריך לומר דאפילו חב לאחרים למידין דאל"כ השטר כולו פסול דנעשה שלא כתיקון דבשעת כתיבה הפסידו ללוה דיוכל לעשות קנוניא כמו שכתבו התוס' להדיא ריש פרק גט פשוט דאם לא החזיר פסול שנעשה שלא כתיקון וזהו כוונת מהרש"א דלרשב"ם דסובר בחב לאחרים אין למידין חובתו א"כ בכתוב חובתו ולא החזיר פסול דהוי שטר שנעשה שלא כתיקון וא"כ לא משכחת לה הך דינא דלחובתו למידין ולפי זה יש מקום לדברי התומים על דרך זה דע"כ דלא היה כתוב חובתו דעדים אינן רשאין לכתוב כיון דאין למידין בחב לאחרים ויגיע הפסד ללוה שלא בדין ולכך השטר כשר אך באמת בלא"ה כבר השגתי לעיל על הסמ"ע סי' מ"ד דבשיטה חלק למידין והעליתי שם דגם הרשב"ם סובר כן ובעיקר הקושיא שהקשו לפי' רשב"ם נראה לפע"ד ליישב בפשיטות דכוונת רשב"ם דיכתבו בפי' בשטר קודם הטייוט בשורה אחרונה דשני שיטות מטוייטין והעדים יסתמו אחר הטייוט כמו שמקיימין כל מחק שבשטר וע"ז אמרינן דיאמרו סהדי אטייוטא חתימי שלא יחשדו לבעל השטר והשתא לק"מ כנ"ל בכוונת הרשב"ם:

י אבל אינו יכול לטעון להד"ם. כ"כ הר"ר יונה וכתב הטעם לפי שניתן להכשיר ע"י מילוי קרובים וכתב הטור דה"ה במוקדמין נראה לי לדון כן ע"כ. ועיין מה שכתבתי לעיל סי' מ"ג ס"ק ז' ביאור דברי הר"ר יונה והיינו דקשיא ליה כיון שהשטר פסול לא הוי כמי שנחקרה ויכול לטעון להד"ם ולא מהני עדים דהוי מפי כתבם כיון שאינו שטר כלל ועל זה תירץ דה"מ אם בשעת כתיבה מיד נכתב בפיסול ואי אפשר לתקנו א"כ הוי מפי כתבם אבל הכא בשעת כתיבה על שטר גמור חתמו שהרי עומד להתכשר ע"י מילוי קרובים א"כ נהי דעכשיו דלא מלאוהו בקרובים פסול מ"מ הם בוודאי אמת אמרו בגוף המעשה דאל"כ הרי העידו שקר כיון שחתמו בשקר על שטר גמור וזה שכתב הטור דאפילו במוקדמין נראה לו לדון כן והיינו אף דמוקדמין אינו עומד להתכשר מ"מ בשעת חתימה לא נתברר הקדמתו ואם יבוא לגבות בשטר זה יגבה כשלא יתברר שהוא מוקדם א"כ העדים אם חתמו בשקר העידו שקר ממש וע"כ דאמת אמרו [רק טעו בהקדמה] א"כ עכ"פ גובה מבנ"ח ואינו יכול לטעון להד"ם. ועש"ך ס"ק י"ד ולפי מה שכתבתי אין מקום לחלק רק דהתם מטעם קנס ועיין היטב לעיל סימן מ"ג במ"ש שם:

יא בכתב ידי עדים נראה לי דהיינו דוקא לענין דיעבד אמרינן דבזה לא נפסל השטר משום דדרך סתם בני אדם בכתיבה גסה אבל לכתחילה בוודאי אפי' בזה אסור ור' שבתי בש"ס שם קאי על הברייתא דקתני הרחיק שני שיטין פסול דהיינו דיעבד אבל לא מסתבר לסמוך על זה לכתחילה וכן משמע מדברי המחבר לעיל סי' מ"ב ס"ג:

יב שאם השטר מסיים באמצע שיטה המחבר כתב זה בשם יש מי שאומר ובאמת כמעט רוב הפוסקים סוברים כן ולא נמצא מי שחולק זולת הרשב"ץ הביאו הב"י דסובר דהאבעי' במחצה ושיטה. ועיין מ"ש לעיל סי' מ"ד באריכות והוכחתי דמהש"ס משמע להדיא דאפי' במחצה ושיטה מבעיא לן ועכשיו דקדקתי עוד וראיתי ראיה ברורה לזה דאי ס"ד דבמחצה ושיטה לא קא מבעיא ליה כלל א"כ תקשי מה זה דפושט דמברייתא ודחי דמברייתא ליכא למשמע מינה דמרישא מוכח דכשר ומסיפא להיפך ויש לתמוה הא אכתי יש לפשוט והאבעי' לא סתרי אהדדי כלל והוא דהא וודאי דאפילו בשיטה ומחצה לא מבעיא ליה רק בעדים חתומים זה תחת זה אבל בחתומים זה אצל זה בוודאי פסול דהא יש לחוש שיעשה שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת כמו שכתב הטור להדיא והשתא תקשי מאי פריך רישא דקתני שני שיטין פסול וודאי בכל גוונא מיירי בין אם חתומים זה אצל זה או זה תחת זה ובכל גוונא פסול ולכך קתני שני שיטין דבשיטה ומחצה בזה תחת זה כשר וכמו כן סיפא דקתני שיטה אחת כשר בכל גוונא מיירי דבכל גוונא כשר ולכך קתני הרחיק שיטה דשיטה ומחצה בזה אצל זה פסול ואין כאן סתירה כלל והוא תמוה לכאורה וע"כ צריך לומר דהאבעי' הוא במחצה ושיטה ג"כ ובזה ליכא למיפשט מברייתא דאין חילוק כלל בין זה אחר זה או זה תחת זה וע"כ דמהא ליכא למשמע מינה כמו שכתבו התוס' שם דאי דשני שיטין ושיטה ומחצה שווין ממש לגמרי או להיפך דהוי כשיטה א"כ שיטה ומחצה ג"כ ליכא למיפשט מינה אבל לדעת המחבר וסייעתו קשה כנ"ל:

ובמה שכתבתי נתיישב לי דברי הרשב"ץ הביאו הרב ב"י ולכאורה דבריו תמוהין מאד והתימה על הב"י שלא נתעורר עליו בזה שכתב והאי דמבעיא לן בשיטה ומחצה לאו דוקא אלא ה"ה מחצה ושיטה ובספר חושן משפט כתב דבין במחצה ושיטה בין שיטה ומחצה פסול ואני תמה היאך פוסל בשיטה ומחצה הא בגמרא איפשטא דשיטה ומחצה כשר עכ"ל. ואני תמה דהא הטור כתב בהדיא בשיטה ומחצה דדוקא בזה אחר זה פסול דשמא יעשה הוא ועדיו בשיטה אחת אבל בזה תחת זה כתב בהדיא דכשר ובהא פשיט בגמרא דכשר והב"י הקשה עליו מדברי הרא"ש דכתב דאפילו בשיטה ומחצה, לא מבעיא ליה דפסול רק ברוחב השיטה והוא תמוה דאפילו אם האבעי' בשיטה ומחצה בפי' התוס' אתי שפיר כנ"ל ואמת דיש לומר דכוונת הרשב"ץ דהטור כתב דבזה תחת זה כשר אם שני עדים בשני שטרות אין מצטרפין והשתא כיון דבש"ס פושט דכשר מאי מספקא לי' לטור ואי משום דתליא בדין הנ"ל א"כ ניפשוט באמת מהך סוגיא דאין מצטרפין וע"כ דלא דמי דניכר הזייוף כמו שכתב הסמ"ע א"כ מה זה שכת' בלשון ספק אם נאמר אין מצטרפין וע"ז השיג ב"י דיש לומר האבעי' ברוחב השיטות ובאורך תליא אי אין מצטרפין אבל מ"מ מלבד דלא נזכר זה ברשב"ץ אבל בלא"ה יש לי מקום דקדוק בדברי הרשב"ץ שכתב והאי דקאמר שיטה ומחצה לאו דוקא אלא הכי קאמר מחצה ושיטה והוי ליה לומר לאו דוקא אלא ה"ה מחצה ושיטה ומזה הלשון מבואר דכוונתו דהלשון אינו מדוקדק והיה צריך לומר מחצה ושיטה וקאמר דבאמת לאו דוקא אלא הכוונה מחצה ושיטה והיינו שיטה שלימה ומחצה לפניה גם יש לדקדק בדברי הרשב"ץ דהתחיל בדין מחצה ושיטה וסיים בדין שיטה ומחצה. לכן נראה ברור דכוונת הרשב"ץ כך והוא דסובר דוודאי הך בעי' שיטה ומחצה מיפשט פשיטא ליה מהך ברייתא גופא כמו שכתבתי כיון דבזה יש חילוק בין זה תחת זה או זה אצל זה רק כוונת בעל האבעי' הכל במחצה ושיטה דבזה ליכא למיפשט מהך ברייתא גופא וע"כ דליכא למשמע מינה מהך ברייתא כמו שכתבו התוס' ועל זה כתב דבספר חושן משפט פוסל בתרווייהו בין מחצה ושיטה בין שיטה ומחצה והשתא ע"כ דסובר דבמחצה ושיטה לא קא מבעי' לן כלל רק בשיטה ומחצה ולפי זה צריך לומר דהאבעי' בכל גוונא אפי' בזה אצל זה דאל"כ אמאי לא פשיט מהך ברייתא והשתא כיון דהאבעי' בכל גוונא א"כ הפשיטות הוא דבכל גוונא כשר והיאך פוסק בשיטה ומחצה פסול בזה אצל זה ומזה דייק דע"כ דבמחצה ושיטה הוי האבעי' והשתא שפיר יש לחלק בשיטה ומחצה בין זה אצל זה לזה תחת זה אבל להעיר דפוסל במחצה ושיטה קשה היאך פוסל בשיטה ומחצה בזה אצל זה ודו"ק. ומה שהקשו התוס' שם דבמחצה ושיטה מאי קא מבעי' ליה הא יש לחוש בוודאי שיכתוב במחצה השניה מאי דבעי' ויחזיר בשיטה אחרונה ולא נלמוד משיטה אחרונה אבל ממחצה השניה נלמוד דהא כך הדין באמת בכל השטרות ע"כ:

וכבר כתבתי לעיל סימן מ"ד דלא קשה מידי דהינו דוקא כשהוחזר מענינו של שטר בשיטה אחרונה אז למידין משורה שלפניה אבל הך ברייתא ע"כ מיירי בהוחזר מעיקרא וכ"ש לשיטת התוס' דסברי בלא הוחזר פסול אפילו הניח חלק וכן דעת הטור והרא"ש א"כ ע"כ דבהחזיר מיירי והשתא כמו דבשיטה ומחצה מבעי' לן אם יהא הדין שנלמוד משיטה קודם המחצה וא"כ אם הניחו חלק פסול או שלא נלמוד גם משיטה שלימה שלפניה וכשר בחלק א"כ בהא נמי מבעי' ליה אי נימא דאם החזיר מעיקרא במחצה השיטה מענינו של שטר או שנכתב שריר וקיים שוב לא נלמוד ממה שיהא כתיב אח"כ דנאמר באמת דכאן הוא סוף השטר וסיימוהו כאן והם לא צמצמו והניחו גם חלק שיטה ודוקא שני שיטין פסול דשמא יגייז אבל מחצה ושיטה דלא שייך שמא יגייז א"כ אם יהא הדין דלא נלמוד לאחר שריר וקיים או לאחר חזרה א"כ ממילא כשר ואם נלמוד יפסול וליכא למימר דמ"מ יש לחוש דימחוק זה ויקיים בשיטה אחרונה דהא לא מהני קייום בשיטה אחרונה אם המחק בשיטה שלפניה ואם יקיים במחצה השניה ויכתוב שריר וקיים באחרונה או יחזיר מענינו ג"כ לא יועיל באמת מהאי טעמא גופא דשמא היה כתוב שריר וקיים או חזרה מענין השטר במחצה הראשונה שמחק והוא זייף והא בהא תליא ושפיר מבעי' ליה וזה ברור לפע"ד. וכן צריך לומר לרשב"ץ דסובר במחצה ושיטה הוי האבעי' שוב מצאתי להדיא במרדכי פרק גט פשוט דהביא בשם ר"י שני הפרושים באורך וברוחב אח"כ הביא בשם ראבי' דמפרש שיטה ומחצה היינו שסיימו השטר בארבע שיטה והניחו אותה שיטה חלק ועוד שלימה אחר כך והיינו כדעת הרשב"ץ שהבאתי וכתב שכתבו שריר וקיים באמצע שיטה שסיימו והיינו כדי לסלק קושית התוס' שהבאתי וה"ה בהחזיר מענינו של שטר בחצי השיטה ע"ש שהאריך וכתב עוד הראבי' שם דמוכח מכאן דשטר הבא במחצה ושיטה ובשיטה השניה העדים פסול כמו הוא ועדיו בשני שיטין דאל"כ היאך פשיט הכא דמחצה ושיטה כשר הא יש לחוש דלמא גייז ליה למחצה ושיטה עם העדים ויכתוב מאי דבעי והיינו על פי פרושו דבמחצה ושיטה הוי האבעי' והנאני מאוד שכוונתי לדעתו בזה ואני הוכחתי זה בראיות ברורות כאן ולעיל סי' מ"ד ס"ק ו' ע"ש:

והנה הש"ך ס"ק ט"ו הביאו דברי הב"ח דהיינו דוקא לדינא דש"ס אבל לדידן דכתבינן שריר וקיים אין לחוש אם סיים באמצע שיטה והש"ך השיג עליו דכיון דכתב תרי שריר וקיים כשר א"כ עדיין יש לחוש ובאמת הא לא קשיא לפי מה שכתבתי לעיל סי' מ"ד בכוונת הע"ש דהמחבר מיירי שכתב משריר וקיים הראשון עד השני שני שיטין או יותר ולכך כשר דוודאי לא הרחיקו כ"כ א"כ הכא דיכולין להרחיק מחצה ושיטה אם יכתוב שנית שריר וקיים יפסול וכמו כן לפי מה שכתבתי שם דהמחבר לא מכשיר רק עד שריר וקיים הראשון וקמ"ל דלא נפסל כל השטר א"כ הכא אין לחוש כלל אך קשה כיון שכתבו הי"א לעיל סי' מ"ד דאם המחק אינו במקום שריר וקיים וכשיעור שריר וקיים למידין מקייום בשיטה אחרונה על המחק שלפניה והשתא אם המחק בתחילת השיטה שלפניה למידין דהא שריר וקיים הוא בסוף השיטה דהוא סוף השטר וא"כ הכא נמי ימחוק שריר וקיים ראשון ויקיימנו בשיטה אחרונה ויועיל אך באמת לק"מ דאם באמת יהא כשר במחצה ושיטה ממילא יועיל הקיום והוי כל שיטה שלפניה מקום שריר וקיים וכמו שכתבתי שזו היא האבעי' לשיטת הרשב"ץ ומרדכי בשם ראבי' הצ"ל וכמו כן בהוחזר מענינו דזהו כמו שריר וקיים בימי הש"ס הוי זה הספק או שנכשיר אותו מתחילתו לא יועיל באחרונה או להיפך ודו"ק היטב בכל הנ"ל:

יג באמצע שיטה שניה פסול. עש"ך שהאריך להשיג על הב"י וד"מ דהרשב"ץ לא מיירי רק בחתומים זה אחר זה שהרי כתב הרשב"ץ שאין דרכן של עדים לחתום באמצע שיטה כדי שלא יפסל משום הנחת הגליון הרי להדיא דמיירי באופן שיפסל והיינו בזה אחר זה. אבל באמת נלפע"ד דדבריהם נכונים דהיאך אפשר דהרשב"ץ מיירי בזה אחר זה א"כ מ"ע דהרב בעל ארחות חיים דפליג עליה הא פשיטא דאסורין להניח חלק גם לשון הרשב"ץ שכתב ואין דרכן של עדים והא אסורין מן הדין, וברור דכוונת הרשב"ץ דוודאי אפי' בזה תחת זה בשיטה, ומחצה אין דרכן להניח חלק דוודאי תליא בפלוגתא אי מצטרפין או לאו אפי' אם נחלק כמ"ש הסמ"ע מ"מ העדים אין דרכן להכניס עצמן בספק וכל שיש חשש פיסול אין עושין א"כ אין לחוש שהרחיקו רק בוודאי נכתב כן ולמידין. ולפי זה ממילא אפי' בזה תחת זה אין להניח שיטה ומחצה כיון דאח"כ יהא הדין דלמידין והרשב"ץ אזיל לשיטתו כמו שהעתקתי לשונו בס"ק לפני זה דהאבעי' במחצה ושיטה וכוונת בעל האבעיא שיטה שלמה ומחצה לפניה כמו שהוכחתי מדקדוק לשונו שכתב והכי קאמר מחצה ושיטה אבל שיטה ומחצה לעולם פסול ודוקא לשיטת הטור דפוסל במחצה ושיטה קשיא ליה היאך פוסל בשיטה ומחצה דהא מבואר דכשר או דהקושיא היאך תלה הטור דין זה בספק אי מצטרפין דהא זה נפשט בגמרא אבל לשיטתו דהאבעי' במחצה ושיטה ובשיטה ומחצה פסול וזה שכתבו הב"י וד"מ דהטור והפוסקים חולקין כיון דמכשירין לכתחילה בשיטה ומחצה בזה תחת זה א"כ ע"כ דבזה אין למידין דלא כרשב"ץ ובהגה' שהעתיק דינו של הרשב"ץ כתב דוקא בזה אצל זה דבזה תחת זה לא קיימא לן כוותיה דרשב"ץ כיון דרוב הפוסקים חולקין:

יד אם יחתמו זה אחר זה. אבל זה תחת זה ליכא למיחש דשני עדים בשני שטרות אין מצטרפין כ"כ הרא"ש וטור. ותמה הש"ך דהא קיימא לן סי' נ"א איפכא דמצטרפין עכ"פ לגבות מבנ"ח וחילק הש"ך דבשיטה אחת לכ"ע אין מצטרפין וכוונת הרא"ש וטור דבזה מוכרח דכשר אבל אי מצטרפין אינו מוכרח ולכאורה יש לתמוה דאי ס"ד דמספקא ליה להרא"ש בהא דהא הרא"ש הכריח דע"כ דהאבעי' הוא ברוחב השיטה בעוביה דליכא למימר במחצה ושיטה דבהא פסול וליכא למימר בשיטה ומחצה דבהא פשיטא דכשר אי שני עדים בשני שטרות אין מצטרפין והשתא מבואר דאי מצטרפין פשיטא ליה דפסול דאי בזו יש מקום להסתפק א"כ אכתי יש לפרש האבעי' בזו ומספקא ליה אם מצטרפים גם בשיטה אחת או לא כמו שכתב הש"ך וע"כ דפשיטא ליה דפסול. אך באמת יש ליישב זה דכוונת הרא"ש כך דוודאי בש"ס גופא ע"כ ליכא ספיקא בהא לענין הצירוף דאי ס"ד דבזה נסתפקו אם כן למה ליה דמבעי' ליה בשיטה ומחצה במחצה גופא הוי ליה למבעיא אם מצטרפין בשיטה אחת או לא וע"כ דלענין צירוף לא היה הספק דאי לא מצטרפין כשר ואי מצטרפין או דפשיטא ליה דכשר או להיפך דבשיטה אחת לכ"ע אין מצטרפין אבל אי אפשר דהיה להש"ס גופא ספק בזה כמו שהוכחתי אבל הרא"ש שפיר מספקא ליה או דלכך לא שאל בזה דפשיטא ליה דפסול או כשר. אמנם בתוס' שם שכתבו בפשיטות דליכא ליפרושי מחצה ושיטה דוודאי פסול אלא שיטה ומחצה וכתבו על זה מיהו בזה פשיטא דכשר והשתא מבואר דהתוס' לא נסתפקו בזה כלל דהא הם דעתם דמצטרפין והיאך כתבו פשיטא דכשר ונהי דליכא ליפרושי בש"ס ספק זה דהוי ליה למבעיא במחצה בלבד אבל תנינן להו דפשיטא דכשר כיון דבאמת מצטרפין וע"כ דפשיטא להו בשיטה אחת אין מצטרפין ודלא כהסמ"ע וזה ברור אך לפי זה כיון דהתוס' והרא"ש חולקין היאך סתם המחבר כדעת התוס' וכתב בפשיטות דכשר. ומה שנראה לפע"ד בכוונת המחבר הוא כך והוא דהטור קודם שהביא דין מחצה ושיטה ושיטה ומחצה כתב גוף דין זה דאם הרחיק שני שיטין ברוחב פסול ואח"כ הביא הברייתא פחות מכאן כשר אח"כ זכר חלוקי דינים אלו והיינו דאזיל בתר פי' התוס' והרא"ש בסופו דהאבעי' בעובי' ובזה פושט מברייתא דפחות מכאן כשר ואח"כ זכר הדין דכאן כמו שזכרם הרא"ש דבמחצה ושיטה פסול ובשיטה ומחצה כשר בזה אחר זה אי שני עדים בשני שטרות אין מצטרפין והיינו דמספקא ליה להטור ותלה דין זה בדין הצירוף אף דבש"ס פשיט דכשר וע"כ דסובר דבזה לא היה האבעי' כלל רק בעובי' כמו שזכר קודם ולפ"ז שפיר י"ל דאי מצטרפין יש ספק ויכול להיות דפסול דיש לומר אפי' בשיטה אחת מצטרפין אבל המחבר לא הזכיר הך דינא דשיטה ומחצה בעובי' דכשר ולא הזכיר הברייתא דפחות מכאן כשר מבואר דעתו דסובר דהאבעי' היתה בשיטה ומחצה ובזה פשיט בש"ס דכשר ולכך לא הזכיר המחבר רק בשיטה ומחצה באורך השטר דכשר בזה אחר זה ולא חילק כלל בענין הצירוף דהא ע"כ דהכא אין מצטרפין לעולם דהא בש"ס איפשטא דכשר ואדרבא מהא שמעינן לה דאין מצטרפין בשיטה אחת לכ"ע והא דלא ניחא ליה להמחבר באמת דהאבעי' היתה בעובי' דהא בש"ס קאמר ר' שבתי משמיה דחזקיה שני שיטין שאמרו בכתב ידי עדים שהיא גסה לא בכתב ידי סופר משום דכל המזייף לאו לגבי ספרא אזיל מבואר בפי' דשני שיטין דוקא קאמרינן דהא כל שהוא ערך כתיבה דקה של הסופר לא חיישינן שיכתוב בדוחק אלמא דבהא ליכא ספיקא וכבר הזכיר המחבר דין זה ס"מ א"כ פשיטא דהאבעי' לאו בהכי מיירי ובאמת צ"ע על התוס' והרא"ש בזה ומה שהקשו התוס' והרא"ש דבזה פשיטא דכשר לא ידענא מאי קשיא להו דקס"ד דבאמת אין למידין מחצי שיטה אבל משלימה שלפניה נלמוד ואסור להניח שיטה ומחצה הרי דמה שאמרו צריך שיחזור לפי שאין למידין ולא אמרו שנלמוד ולא יניחו שיטה חלק משום דהעדים אינן יכולין לצמצם אבל בזו יכולין שלא להניח שיטה ומחצה ובהא מספקא לי וזו' היא דעתו של המחבר וכן נראה להדיא דעת הרשב"ץ והרמב"ן שהביא ב"י דהאבעי' היתה באורך השיטות לא ברוחב ולפי זה פשיטא דכשר אפי' אי מצטרפין ולכך סתם המחבר (ויש לדקדק על הב"י שדחה קושית הרשב"ץ על הטור שלא ראה פסקי הרא"ש ובאמת הי' לו להקשות שלא ראה שגם הטור הביא מעיקרא הברייתא ברוחב ש"מ דמפרש האבעי' בעובי' כנ"ל) בפשיטות דבזה תחת זה כשר ואף דהכא לא הזכיר רק בזה תחת זה דפסול היינו לפי שכבר הזכיר לעיל סי' מ"ד ס"ג דבשיטה ומחצה אין למידין מחצי ומן השיטה וכל השטר כשר והיינו כמו דאיפשטא בש"ס דכשר משום דאין למידין גם מן השלימה ולפי זה מה שהקשיתי לעיל ס"ק י"ב והוכחתי דהאבעי' לא הוי בשיטה ומחצה רק במחצה ושיטה כדעת הרשב"ץ היינו דוקא לשיטת המחבר דהאבעי' באורך השטר אבל להטור והרא"ש דהאבעיא בעובי' לק"מ אבל כבר הוכחתי ממימרא דר' שבתי דלא היתה האבעיא בעובי' ודברי הרשב"ץ הנ"ל מוכרחין ולפי זה בשיטה ומחצה אפי' זה תחת זה יש לפסול אם מצטרפין וכן משמע מדברי ראב"י שם והיינו כדעת הטור והרא"ש בזה ודו"ק היטב ועיין מ"ש לקמן ס"ק כ"ב עוד בזה:

טו ויש חלק משמע דלא נפסל בזה מדכתב צריך ליזהר וכ"כ בד"מ וכתב הש"ך ס"ק י"ט דהטעם בזה דהא אכתי שטר זה כשר הוא רק משום חשש פיסול הא יכול לחתכו משא"כ בשאר דבר שאם יחתכנו נפסל השטר ע"כ ולא ידענא מאי קאמר דהא בהרחיק שני שיטין ג"כ בבא לפנינו חלק בלי זייוף למה יפסל הא במילאוהו בקרובים כשר א"כ עכשיו השטר כשר וחשש ג"כ ליכא דהא יכול למלאות בקרובים וע"כ כל דמעיקרא היה חשש זייוף פסול וה"ה הכא אבל לא ידעתי למה לא העתיק דברי התוס' שם שכתבו דדוקא שטר שיכול לזייף במקום שהוא צורך השטר שאם יחסר או יחתך יפסל השטר אם עשה אותו מקום דבר שיכול לזייף פסול כל השטר אבל בדבר שאינו מצורך השטר כלל שאם יחתך השטר כשר בלעדו אין זה בגדר שטר שיכול לזייף שהרי אין השטר יכול לזייף רק מן הצד שאינו שטר כלל שאם יחתך כשר בלי דבר זה לכך אפי' הגליון יכול לזייף כל שבא לפנינו עכשיו ולא זייפו השטר כשר וחותכין הגליון וכהאי גוונא כתבתי לעיל ס"ה בדעת הטור שכתב דאי אינן יודעין לקרות דייקינן בסהדותייהו אי מכווני אשטר וקשה הא מ"מ מתחילה נעשה שלא כתיקון חכמים ולדעת הטור פסול דיעבד וצריך לומר ג"כ דהיינו דוקא אם ציור השטר בעצמותו לא נעשה כתיקון פסול שאין זה נוסח שטר משא"כ אם הציור כדין רק מן הצד מה שעשו שלא כדין שלא קראוהו כל שאין כאן זייוף כשר וה"ה שטר שיכול לזייף דוקא בציור השטר בעצמו ואף שלא זייף אבל מה שאינו בגוף השטר והצריך לו כל שלא זייף כשר וזה ברור אבל אם החלק אינו בגליון רק שהתחילו לחתום באמצע פסול דיעבד ואפי' טייוט לא מהני כיון שאינו יכול למחקו:

טז דשמא היה כתוב חובתו עש"ך מה שהקשה דמה בכך דכתיב שריר וקיים מ"מ יש לחוש לחובתו דזה למידין לעולם לכך, פי' הוא דהמחבר והרא"ש וטור סוברים כרשב"ם דאפילו חובתו אין למידין בזמן הש"ס רק האידנא דכותבין שריר וקיים למידין הכל הילכך בלי שריר וקיים יש לחוש לחובתו משא"כ אחר שריר וקיים אפי' חובתו אין למידין כמו בימי הש"ס לאחר זה ע"כ. ובתומים תמה בזה דא"כ מה צורך לטעם דשמא היה כתוב חובתו הא בלא"ה פסול דשטר שאין בו שריר וקיים פסול. ודבריו תמוהין דהא דעת הש"ך לעיל סי' מ"ד ס"ק כ"א דדוקא בחלק שיטה פסול בלי שריר וקיים אבל אם אין חלק שיטה אפילו בלי שריר וקיים השטר כשר דמסתמא לא הניחו עדים חלק בלי שריר וקיים רק אין למידין ע"ש א"כ שפיר יש לומר דהכא מיירי בלי חלק שיטה והשתא כל השטר כשר ומ"מ הכא פסול דשמא היה כתוב חובתו וחתכו. אך באמת כבר השגתי לעיל על הש"ך והעליתי בלי חלק ג"כ פסול שהיה מתחילה שטר שיכול לזייף ע"ש אבל מ"מ לק"מ דוודאי בלאו הך חששא דחובתו אין לפסלו דאדרבא כיון דבלי שריר וקיים השטר פסול אם כן מסתמא כתבו העדים שריר וקיים והיה במקום החתך רק דמ"מ פסול דשמא גם חובתו היה כתוב שם ובתר החוב שריר וקיים אך הא קשיא על הש"ך דהא דעת המחבר דתרי שריר וקיים כשר כדלעיל סי' מ"ד ס"ט א"כ אכתי יש לחוש שמא היה כתוב עוד שריר וקיים עם חובתו ומה יועיל שריר וקיים הראשון ואמת דלפי מה שכתבתי לעיל סי' מ"ד בכוונ' המחבר לדעת הע"ש או דכוונת המחבר להכשיר השטר אבל אין ללמוד בתר שריר וקיים הראשון לק"מ אבל לשיטת הש"ך שם בכוונת המחבר קשה גם בלא"ה קשה לו' שיהא דעת הרא"ש כרשב"ם והיאך סתם הרמ"א לעיל דחובתו למידין לכן נראה ברור דוודאי הרא"ש וטור סוברים כן דחובתו ג"כ אין למידין אבל לא משום דחיישינן בזה לזייוף דמה חשש זייוף יש בזה רק דהם לטעמייהו אזלי דשטר שלא נעשה כתיקון פסול ואם לא החזיר פסול כל השטר א"כ כמו כן אם כתוב חובתו דהוא זכות הלוה עשו שלא כדין וכתיקון חכמים וגרע טפי דהפסיד ללוה שאם יהא חב לאחרים לא ילמדו חובתו כדמוכח להדיא ממה שכתבו התוס' והרא"ש מתחילה דבחלק כשר בלא החזיר וקשה הא יש חשש זיוף שיכתוב חובתו ויחוב לאחרים ולא פסלו רק משום לא פלוג וע"כ דבחב לאחרים אין למידין חובתו א"כ ממילא התקנה גם בזה שלא יכתבו חובתו וכל שכתבוהו כל השטר פסול אבל לדידן דקיימא לן בלא החזיר כשר אם כן פשיטא דחובתו למידין וזה שפסק הרב לעיל סי' מ"ד בפשיטות דלמידין א"כ המחבר דמכשיר ג"כ בלא החזיר היאך יסבור דחובתו אין למידין לכן ברור דכוונת המחבר באמת כך דוודאי לשני שריר קיים לא חיישינן כי למה כתבו הראשון ואין אנו חוששין דלאחר שריר וקיים הראשון הסכימו עוד לאיזה חידוש ותנאי לזה לא חיישינן לפסול השטר אבל לחוש שיכתבו חובתו אח"כ בלי שריר וקים בוודאי אין לחוש דהא מפסידין באמת ללוה בחב לאחרים כנ"ל לכך אין לחוש ולהרא"ש וטור פשיטא דאין לחוש דהא כל השטר פסול בזה כנ"ל ברור:

יז וחתכו והיה חלק עסמ"ע ס"ק כ"ח מכאן יש ללמוד וכו' וכוונתו דהא ליכא למימר דבאמת לכתחלה מותר לכתוב שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת בגליון מלמעלה על העדו' ועל השטר דלא חיישינן שמא יחתוך דנפסלנו דהא ליתא דתינח אם ימחוק רק השטר בלבד אבל הא יש לחוש שיחתוך השטר עם הגליון למעלה דהיינו כל הגליון שעל גבי השטר אבל הגליון שעל החתימות יניח ויכתוב עליו שטר חדש וע"כ דמתחלה אסור לעשות כן מחשש זה א"כ בחתך כהך דהכא למה ניחוש שכתבו כך לפסלו ומזה דייק דאף דאסור מ"מ כיון דיש רעותא חיישינן דאירע כן. אך דבריו תמוהין דהיאך נפסלנו עכשיו מחמת הרעותא אדרבא הא יש לומר שטר גמור היה וחתכו זה כדי שלא יעשנו שטר ועדיו בשיטה אחת דאל"כ אלא שטר ועדיו בשיטה אחת היה וחתכו מי הכריחו שלא יחתוך כל הגליון שעל גבי השטר שהרי בידו היה וכי שוטה היה שיחתוך באופן זה שהוא דבר הנראה בזייוף והיאך אפשר לתלות בזה שהעדים טעו וכתבו שלא כדין והוא היה שוטה וחתך רק מקום השטר בלבד לא הגליון וברור כדעת הש"ך דאם חתך כל הגליון ניכר הזיוף לכך מתחילה מותר להניח גליון למעלה על העדים לכך עכשיו חיישינן דחתכו ולא חתך כולו דיהא ניכר וזה ברור:

יח אם יש שם עדות ברורה עש"ך דלסברא ראשונה דלעיל סי' ל"ו ס"ב מיירי הכא כשאנו יודעין שהכשר מכיר ע"כ ולפי מה שכתבתי שם והעליתי דכוונת הרי"ף דהא דקאמר דלאסהודי כל העדות בטל היינו אם ידע שהוא קרוב ומ"מ נצטרף להעיד אבל אם הצירוף היה בטעות שאילו היה יודע שהוא קרוב לא היה מצטרף מעולם אף להעיד לא מיקרי צירוף וזה שכתב הרי"ף ונאמן לומר שלא ידע בקורבתו כשם שנאמן לומר למיחזי הרי להדיא דעל הפסול קאי ולפי זה הכא לא שייך הך דינא אדרבא מסתמא אמרינן שידע בקורבתו רק אם אומר שלא ידע נאמן כמו למחזי ובפסול פשיטא דלא שייך זה כלל דהיאך לא ידע שהוא פסול ע"ש שהארכתי ומיושב בזה כל קושיות הרא"ש:

יט אע"פ שהעד החתום. עש"ך שהאריך להכריע כדעת בה"ג. והנה בגוף הדין לא אדין בדבר שנחלקו הראשונים וכבר מבואר בתוס' כל היישובים לכל הקושיות אמנם לא באתי לכתוב רק מה שיש להעיר בדברי הש"ך בלבד והנה ראשית דבריו כתב ליישב קושית הרמב"ן מפרק המביא תנין דדוקא בגט אמרינן הכי ולא בשאר שטרות שאין קייום שטרות אלא בסוף וכתב שכן דעת התוס' פרק גט פשוט והשיג על מהרש"א שם. ודבריו תמוהין מאוד דהא בהדיא כתבו התוס' אחר שזכרו דר"ת חזר בו שהקשו מגט קרח דכשר בין בתחלה בין בסוף ותירצו דשאני התם דמכל תלתא מקוימין אבל בפשוטים שאנו מקיימין למטה בתרי פסול לבסוף עכ"ל. והשתא פשיטא שאין כוונת התוס' להקשות מגט קרח אהא דכשר בתחלה ובשאר גט פסול לכתחילה חדא דמאי ענין קושיא זו לכאן וזו קשה לכל הפרושים ולא כאן רק בסוגי' דהמביא תנין וכבר הקשו התוס' שם קושיא זו ותירצו אותה ע"ש ועוד שאין תירוצם עולה יפה לקושיא זו כלל וברור דכוונת התוס' להקשות לפי מה שהעלו דר"י חזר בו משום דקיו' השטר לבסוף וה"ה גט א"כ מ"ש גט קרח דכשר לבסוף וכמו שהקשה הרמב"ן על בה"ג ועל זה תרצו דשאני מקושר דמקיימין מכל תלתא אם כן מבואר דבגט פשוט פסול לבסוף כמו בשאר שטרות וכ"כ הב"י באה"ע סי' ק"כ בשם ר"ח דלבסוף פסול בין בגיטין בין בשאר שטרות והיינו כמו שכתבתי גם מה שפירש דברי התוס' פרק המביא דמה שכתבו ואפי' מאן דמכשיר הכוונה בשאר שטרות כמו בגיטין והא דאמר אתי לאיחלופי היינו שיבואו להכשיר בשאר שטרו' למטה אפי' לשם עדות ואני תמה דוודאי ע"כ דמה שאמר אתי לאיחלופי בשאר שטרות ולא קאמר בגט גופא וע"כ כמו שכתב הר"ן דבגט ליכא למיחש כיון שתלוי בדעת הבעל ע"ש וזהו אם החשש מחמת צירוף הפסול עם כשר אבל אם החשש מחמת הקייום פשיטא דבגט גופא יש לחוש והשתא אי נימא דבגט כשר לבסוף שהקייום למעלה א"כ כמו דבשטרות פסול לבסוף לפי שהקייום למטה ואתי לקייומי בקרובים אם כן ה"ה בגט למעלה כיון שהקייום למעלה ולמה תלוי פסול הגט בשאר שטרות ואמת כי בתוס' פרק גט פשוט משמע דאפילו אי הטעם משום קייום אין החשש שיקיימו בקרובים של מטה רק מחמת שהוא במקום הקייום יחשבו שקרוב כשר וזהו לא שייך בגט כמו שכתב הר"ן אבל בתוס' גיטין הנ"ל מבואר להדיא דקושית ר"י דיש לחוש שיקיימנו בעדיו של מטה שהם פסולים ע"ש א"כ ע"כ דמה שכתבו אח"כ ומאן דמכשיר הכא הכוונה בגיטין דוקא בתחילה אבל בסוף פסול דבגט ג"כ הקייום למטה ובלא"ה אין דברי הש"ך מובנים כלל בפי' דברי התוס' אך אפי' אי נימא דכוונת התוס' למאן דמכשיר הקייום למטה ואוסר לבסוף אבל למאן דפוסל הקייום למעלה ומתיר לבסוף אבל מ"מ קושיא הנ"ל דלמה לי טעמא דשאר שטרות כיון דהקייום למעלה פסול כמו בשאר שטרות למטה כנ"ל:

גם מה שהשיג על פי' מהרש"א בתוס' פרק גט פשוט הנה מלבד מה דכבר הוכחתי דע"כ כוונת תוס' דגם בגט פסול לבסוף ופי' מהרש"א מוכרח אבל בלא"ה מה שהקשה על פי' מהרש"א דהתוס' הקשו מפ"ב דגיטין על בה"ג והיאך לא תרצו בזה כלום ואי כתירוץ מהרש"א א"כ אין כאן התחלת קושיא שהרי לא חשו להזכיר תירוץ זה אבל באמת דברי מהרש"א ברורין דוודאי מעיקרא לא סליק אדעתייהו טעם הפסול לבסוף משום קייום רק משום עדים דאז נראין טפי בעדים משא"כ מתחילה לא נראין כ"כ כעדים כמו שכתב בהגה' דלכבוד ולמילוי חתמו ולפי זה יפה הקשו מהך דהמביא תנין דהתם פוסל בתחילה וע"כ משום דעדים חותמין זה בפני זה אם כן מבואר להדיא דטפי נראין כעדים מעיקרא ממה שיחתמו לבסוף דאל"כ היאך פוסלין בתחילה משום דנראה כעדים שחותמין מעיקרא והשתא ליכא למימר דהכוונה לבסוף כ"ש דפסול דא"כ למה פסול לכתחילה דהא בזה נראה טפי למילוי ולכבוד מה שיחתמו לבסוף דנראה טפי כעדים וע"כ דלבסוף באמת לא נראה כעדים ובשר רק בתחילה נראה כעדים לפי שחותמין בפני העדים אם כן מבואר דלא כבה"ג אבל לפי מה שהקשה ר"י לר"ת מקייום למטה וחזר בו ר"ת דלבסוף פסול משום קייום למטה א"כ שפיר יש לומר דלבסוף כ"ש דפסול אבל לא משום עדים רק משום קייום א"כ גבי גט כל שחותמין קודם שפיר נראין כעדים כיון שהוא בפני הכשרי' אבל בשטר שחותמין זה בלא זה בחתימה קודם אינו נראה כעדים אבל בסוף לעולם פסול משום קייום לכך כשזכרו החזרה של ר"ת משום קייום שוב לא קשיא להו מידי מהמביא תנין והיינו כמו שכתב מהרש"א אך הא קשיא לפי' מהרש"א דיצטרך לומר לשיטת התוס' באמצע כשר ובאמת בגיטין פ"ב כתבו להדיא באמצע פסול לאחר חזרה [ובאמת נראה דמהרש"א מחלק בין שטר לגט דבגט כשר דבזה הטעם משום עדים ולא שייך בגט כמו שכתב בתומים] וצ"ע בזה אבל עכ"פ מבואר מדברי התוס' להדיא דבגט ג"כ פסול לבסוף וכדברי הב"י ודלא כש"ך:

ומה שהאריך הש"ך להביא ראיה מן הירושלמי פ"ק דגיטין ומהפך הגירסא ומכריח כדעת בה"ג קשה לי טובא לפי גירסתו דהיאך קאמר ר' אילא אתיא כמ"ד אין עדים חותמין זה בלא זה דהא ר' אבין מוקי לה בחתם ישראל לבסוף ולר' אילא אפילו חתם כותי לבסוף כשר כיון שע"כ ראה שחתם הכותי א"כ מורה לו לחתום לשמה ואי לאו דכותי חבר הוא לא היו חותם עמו עד שידע לחתום לשמה) גם קשה שהרי בש"ס דילן לא הוכיחו זה דאין עדים חותמין זה בלא זה רק משום הקושיא אי הכי בשאר שטרות נמי אבל בירושלמי לא קשיא קושיא זו כלל שהרי כתבו שם קודם לממון נחשדו לממון נפסלו לעריות לא נחשדו לא יפסלו אלמא דלממון פסולים א"כ לא מוכח כלל דאין עדים חותמין והעיקר נר' פשוט דוודאי צדקו דברי הש"ך דהך דר' אילא צריך להיות לעיל קודם שהרי סיים אפי' חתם ישראל לבסוף ומאי ענין זה להך ברייתא דמיירי בקרובים ופסולים וע"כ דהך צריך להיו' קודם ור' אבין מוקי לה כשחתם ישראל לבסוף והיינו דמיירי במכירו שהוא כותי א"כ כיון שהוא חתם אח"כ אי לאו שהיה מורה לכותי לחתום לשמה או שהיה יודע שהוא כותי חבר לא היה חותם ועל זה קאמר ר' יוסי דאתיא כמאן דאמר העדים חותמין זה בלא זה לכך בכותי לבסוף פסול דשמא חתם ישראל ולא ידע מכותי אבל ישראל לבסוף כשר דהא ידע מכותי כנ"ל ואי דשמא רווחא שביק לא חיישינן ובשאר שטרות פסול דלממון נחשדו כנ"ל ואתא ר' אילא ואמר להיפך דאתיא כמאן דאמר אין עדים חותמין זה בלא זה ולכך אפי' בחתם כותי לבסוף כשר דהא ע"כ שהישראל ידע מן הכותי ולא יחתו' רק שידע שהכותי יחתום לשמה שילמדנו או שהוא חבר אבל אי עדי' חותמין זה בלא זה אפילו חתם ישראל בסוף דחיישינן דילמא רווחא שביק כש"ס דילן ואח"כ מביא שטר שנמצא עדים ראשונים ומקשה ליהוי כהרחקת עדים ומשני דלמילוי חתמו וזה ברור בפי' הירושלמי ואין כאן ראיה כלל ואין ענין הירושלמי לכאן כלל ואמת דבש"ס דילן משמע דאפילו למאן דמסיק זאת אומרת אין עדי הגט חותמין זה בלא זה מ"מ בעינן דוקא ישראל לבסוף וכן פסק הרמב"ם פ"ו מהלכות עבדים אבל מ"מ היינו דוקא לפי דבש"ס דילן אמרינן דחשידי גם בגיטין כמו שפירש רש"י שם אבל בירושלמי מבואר דבגיטין לא חשידי ולא פסילי רק בממון ובזה לא מהני חבר כיון דנחשדו פסולים כולם אבל בגיטין דלא נחשדו רק חסרון ידיעה א"כ כל שחתם עמו ישראל בוודאי למדו לחתום לשמה או שהיה כותי חבר. וגוף דברי הש"ך בפי' הירושלמי תמוה מאד שכתב דאם הכשרים חתמו קודם ואח"כ חתמו הפסולים כיון דהראשונים הכשרים לא ידעו מפסולים השטר פסול והוא תמוה דהא לא נצטרפו כלל כיון שכבר נעשה השטר כתיקונו ומה בכך שהפסולים חתמו אח"כ וצ"ע גם מדברי הריב"ש סי' תט"ו בפירושו לדברי הר"מ בר חנוך מבואר להדיא להיפך דאם חתמו ביחד יש לפסול יותר מאם חתמו קודם שחתמו הפסולים והש"ך כתב עליו לקמן דלא מסתבר לחלק בכך ותמהני שלא הרגיש שהוא להיפך מן הירושלמי לפי פירושו גם הרמב"ן כתב להדיא דלכך נמצאו אחרונים פסולים כשר דאמרינן לבתר חתימת הכשרים אתו הנך וחתמו הרי דמהאי טעמא גופא דפוסל הש"ך מכשיר הרמב"ן לכן אין לדבריו קייום בפי' הירושלמי:

כ יכולין להעיד עסמ"ע ס"ק ל"ד והש"ך ס"ק כ"ד חולק דהכא מיירי שלא נצטרפו בשעת ראיית המעשה אבל בנצטרפו אינן יכולין עוד להעיד ולא הוצרכו לבאר זה דהא פשיטא דהוי ראיה והגדה ולפי עד"נ עיקר כהסמ"ע כמו שכתבתי לעיל סימן ל"ו דוודאי עדים שהעידו בב"ד ונמצא אחד קרוב ופסול בטלה כל העדות אבל הגע עצמך אם ישלחו לב"ד עדותם בכתב למ"ד דלא מהני ושלחו קרובים ופסולים למ"ד דבראיה לחוד לא נצטרפו פשיטא דהא לא חשיב הגדה א"כ הכא נמי שטר זה חספא בעלמא הוא ומזוייף מתוכו והיאך קאמר דהוי כמו שנחקרה בב"ד דהא הוי מפי כתבם וגרע מיניה דמזוייף מתוכו א"כ פשיטא דלא חשיב הגדה הלכך להרא"ש דבראיה לחוד לא נצטרפו יכולין הכשרים לחזור ולהעיד כנ"ל עוד האריך הש"ך בדינים אלו ועיקר מקומם לעיל סימן ל"ו ושם הארכתי ובארתי דינים אלו על נכון: (כא) ואם נראה השטר בב"ד וכו' אבל אם מילאהו למחר אפי' במצות הלוה פסול דעת הסמ"ע דהך סט"ו נמשך להך דעה דבעינן דעת הלוה אבל לדעה קמייתא אפי' ליומא אחרא כשר והש"ך חולק דבהא כ"ע מודים וכן הט"ז דעתו כהש"ך וסיים שדברי הסמ"ע תמוהין ואני אומר דברי הט"ז והש"ך תמוהין וצריך אני להעתיק לשון הר"ר יונה והרא"ש וז"ל הרא"ש פרק ג"פ כתב הר"ר יונה הא דאמר מילאהו בקרובים כשר מיירי קודם שנתנו ליד המלוה וכו' אי נמי וכו' וכגון שמילאהו במצות המוכר או הלוה אבל אם המלוה מילאהו בקרובים מדעתו לא מתכשר בהכי כיון דפסלו רבנן האי שטרא שהרחיק שני שיטין נמצא שהלוה שטר פסול נתן וכי משוי ליה מלוה שטר כשר שלא במצות הלוה לא נשתעבד הלוה ודוקא שמילאהו בקרובים ביום שנכתב ונחתם אבל אם מילאהו בקרובים וליומא אחרא אפילו במצות הלוה פסול דהא לא מתכשר להשתעבד אלא משעה שמילא בקרובים הוי ליה מוקדם ופסול דאי לא תימא הכי אלא אפילו מילא בקרובים לאחר זמן כשר משום דשט' כשר הוא אלא שהיה בו חשש זייוף וכיון שנסתלק ממנו אותו החשש הוכשר למפרע א"כ היכי משכחת לה הא דתניא הרחיק את העדים מן הכתב שני שיטין פסול הרי כשיבי' לב"ד יאמרו לו למלאותו בקרובים ולהכשירו לשעבר וי"מ דאם הביאהו לב"ד קודם שמילאהו בקרובים פסול כיון שבא לב"ד בעוד שיש בו חשש זייוף שוב אין לו תקנה ומילתא בלא טעמא הוא עכ"ל הר"ר יונה) וכתב עליו הרא"ש ונראה לי דסברא מעליותא הוא דחכמים פסלו שטר זה לעשותו מעיקרא משום חשש זייוף ואם בא לפני ב"ד ולא נעשה בו זייוף היה ראוי להכשיר אלא אלמוה חכמים לתקנתייהו ואמרו כיון דלא נעשה כתיקון חכמים חספא בעלמא הוא ומ"מ הכשירוהו אם מילאהו בקרובים ואם הובא לפני ב"ד בלא מילוי קרובים צריכין ב"ד לפסלו לחזק תקנתם אבל אם הכשיר בקרובים קודם שבא ליד ב"ד אפי' עשאו מלוה מדעתו כשר עכ"ל:

ומעתה הדבר מבואר דראיית הר"ר יונה דהשטר פסול קודם המילוי דאל"כ גם בבא לב"ד יוכשר במילוי וע"כ דפסול והוי מוקדם א"כ ליומא אחרא בלי ב"ד פסול משום מוקדם וגם באותו יום בעינן דעת הלוה כיון דמעיקרא פסול הוא לגמרי ועל זה השיג עליו הרא"ש דהא דהרחיק שני שיטין הטעם משום דאלמוה רבנן לתקנתייהו אבל לעולם השטר כשר למפרע במילוי קודם ב"ד והילכך לא בעינן דעת הלוה וא"כ מבואר ג"כ דלהרא"ש אפילו ליומא אחרא כשר כיון דכשר למפרע שהרי ראיית הר"ר יונה דפסול דאל"כ גם בב"ד יוכשר ולהרא"ש אין כאן ראיה וליכא למימר דמ"מ מודה הרא"ש בעצמו לסברת הר"ר יונה דהשטר מעיקרא פסול ומ"מ לא בעינן דעת הלוה כמו שכתב הש"ך דמעיקרא מסר לו שימלאנו בקרובים א"כ תקשי הא הרא"ש כתב דלכך לא בעינן דעת הלוה משום דבהרחיק והובא לפני ב"ד אינו פסול רק משום חיזוק התקנה ולא משום דפסול למפרע ולדברי הש"ך הא אף לפי שיטתו פסול למפרע א"כ פסול בלא"ה משום מוקדם כסברת הר"ר יונה ודעת הלוה לא בעינן משום דמסר לו למלאותו בקרובים ומדתלה הרא"ש הכשר בלי דעת הלוה בהך ראיית הר"ר יונה דלשיטתו אינה ראיה מבואר להדיא דסובר דכשר מיד רק שצריך תיקון להסיר חשש הזייוף. ונכשר למפרע וא"כ אפילו ליומא אחרא כשר ולא הוצרכתי להאריך בזה כי הדברים פשוטים רק לפי שהש"ך והט"ז לא עמדו על נכון בכוונת הרא"ש. עוד מוכח מדברי הר"ר יונה הנ"ל דלשיטתו אין חילו' כלל בין בפני ב"ד או שלא בפני ב"ד ובאותו היום אפילו בפני ב"ד כשר דהא לא ס"ל דבפני ב"ד גרע משום חיזוק התקנה דאל"כ לא היה מביא ראיה כלל רק דהטעם משום מוקדם א"כ באותו יום דליכא משום מוקדם אפי' הובא לב"ד כשר אבל להרא"ש דהוא משום חיזוק התקנה לפני ב"ד אפי' באותו יום פסול וקשה לי על המחבר שסתם מעיקרא דאם נראה בב"ד אין לו תקנה ובאמת זה תלוי בפלוגתא כמו שביארנו ואין ליישב בזה דברי הש"ך ונאמר דמה שכתב הרא"ש חיזוק התקנה להורות דאפי' באותו יום בהובא לפני ב"ד פסול אף דליכא מוקדם כלל הא ליתא דהא בהדיא מבואר בלשון הרא"ש דמכשיר שלא מדעת הלוה מהאי טעמא ובזה לא היה צריך לזה רק כיון שמסר לו מעיקרא וע"כ דהא ליתא א"כ מבואר כדברי הסמ"ע וכל זה ברור:

כב וכן אם היה השטר ב' שיטין וכו' דחיישינן שמא סיימו וכו' הש"ך הרבה להשיב על דין זה דהמרדכי בשם ראבי' לא כתב כן רק לפי שיטתו דהאבעי' הוא במחצה ושיטה וכתב שריר וקיים ואזיל לטעמיה דתרי שריר וקיים פסול משום לא פלוג אבל לדידן דמכשרינן בתרי שריר וקיים אם כן אסור להניח מחצה ושיטה אף בשריר וקיים א"כ כשבא לפנינו שטר כזה למאי ניחוש ע"כ. ועיין תומים מה שהאריך לדחוק בזה והעיקר חסר ברמ"א מלבד הדוחק שיש בדבריו ולפעד"נ דלק"מ והוא דוודאי יש להבין הא הש"ך גופא השיג על המחבר לעיל סי' מ"ד דכיון דלמידין עכשיו משיטה אחרונה' בשריר וקיים מה יועיל אם נכשיר בב' שריר וקיים הא יכול להיות שהניחו חלק והוא כתב מאי דבעי ויוסיף שריר וקיים שנית וא"כ לשיטתו יפה כתב רמ"א כאן ואי נימא דבאמת היינו דוקא בשריר וקיים הראשון בסוף שיטה שלפני אחרונה אבל באמצע שיטה מודה דכשר דאי אפשר שהוא הוסיף אחר שריר וקיים דהא אסור להניח מחצה ושיטה אם כן מאי קשיא ליה להש"ך על המחבר הא יש לומר דמיירי ג"כ דשריר וקיים הראשון באמצע שיטה שלפני אחרונה ולכך אפי' בב' כשר דליכא למיחש שהוא הוסיף דשריר וקיים הוא סוף השטר א"כ אסור לסיים באמצע ולהניח מחצה ושיטה אך באמת ברור דכוונת ראב"י בפשיטות כמבואר במרדכי דכמו דהנך דמפרשי האבעי' בשיטה ומחצה הכוונה דספיקא הוא אם נלמוד משיטה אחרונה שלפני המחצה או לא נלמוד ותחילתו תלוי בסופו ואם יפסול בסוף כשר בתחילה ואם נכשיר בסוף יש לפסלו בתחילה [והראב"י מיאן בפי' זה מטעם המבואר שם במרדכי וכמו שכתבתי לעיל סימן זה לשיטת הרשב"ץ ע"ש] ועל דרך זה מפרש הראב"י במחצה ושיטה וכתב שריר וקיים אי נימא דבאמת אם יכתוב עוד ויוסיף שריר וקיים וכדומה שוב לא נלמוד לאחר שריר וקיים הראשון וא"כ ממילא מותר להניח מחצה ושיטה או דבאמת נלמוד לאחר שריר וקיים ואסור להניח ועל זה פושט דכשר והיינו דמותר להניח ונפסלנו אח"כ ולא נלמוד שוב לאחר שריר וקיים מחשש זה שהניחו מחצה ושיטה ולא הי' כוונת הראב"י משום לא פלוג כמו שהבין הש"ך ומה שהביא הש"ך ראיה ממה שכתב הראב"י בהרחיק שני שיטין הוא תמוה דהוא כתב כן להנך דמכשרי שני שיטין בשריר וקיים א"כ לא היה יכול להקשות עליהם דיכתוב עוד כיון דשני שיטין כשר בוודאי לא נלמוד אחר שריר וקיים ועל זה הוכיח הוא דילמא גייז ואז מודה דבאמת אם כתב שריר וקיים בשיטה קודם שני השיטות כשר ללמוד ממה שכתב אח"כ דהא וודאי לא הניחו חלק מחשש שמא גייז אבל במחצה ושיטה לא שייך שמא גייז דיהא פסול כדברי הרב כאן ואם כתב שריר וקיים כשר ובאמת לא נוכל ללמוד אח"כ כיון דיכולין להניח מחצה ושיטה הילכך לעיל שפיר פוסק המחבר דמחצה ושיטה פסול ולא הגיה הרב כלום היינו בלי שריר וקיים בוודאי פסול אבל עכשיו בבא לפנינו שטר במחצה ושיטה חיישינן שמא היה כתוב שריר וקיים וגייז ליה דאז היה מותר להניח חלק ואי קשיא הא בב' שריר וקיים כשר לדידן א"כ יש לחוש הא ליתא דבלא"ה דברי המחבר תמוהין כמו שתמה שם הש"ך וע"כ דמיירי בשיטת חלק כמו שפירש הסמ"ע שם או שהיה כתוב הראשון בשיטה לפני ב' שיטות אחרונות כמו שפי' שם הע"ש או כמו שכתבתי שם דהמחבר לא מכשיר רק עד שריר וקיים הראשון ולא נפסל כל השטר אבל מודה דאין למידין מן השני כקושית הש"ך וכן פי' בתומים שם ועכ"פ לכל הפרושים כאן וודאי אין למידין כיון דבאמת יכול להניח מחצה ושיטה א"כ היאך נלמוד ואי דניחוש שימחוק הראשון ויקיימנו אח"כ הא ליתא דלא מהני קייום במקום שריר וקיים וכיון דמותר לסיים באמצע שיטה הוי הכל במקום שריר וקיים כל השיטה שלפני אחרונה וכללה הוא דנעוץ סופו בתחילתו והא בהא תליא והא דניחא ליה לרמ"א לפסוק כראב"י דתינח לשיטת ראב"י דמפרש האבעי' כך ופושט בזה דכשר א"כ מבואר דאין למידין בתר שריר וקיים הראשון בשיטה שלפני האחרונה ומותר להניח חלק ואם גייז ליה פסול אבל לדידן דמפרשינן האבעי' להיפך מנין לו כל זה שמא להיפך הא ליתא ואדרבא כיון דבשיטה ומחצה מבעי' לן על דרך זה א"כ למה לא נימא הכי גם במחצה ושיטה ואדרבא בברייתא סתמא קתני פחות מכן כשר וכן הרי"ף ורמב"ם זכרו בסתמא ש"מ דכל פחות מב' שיטין כשר ואפי' מחצה ושיטה כמו שכתב הראב"י וכבר הוכחתי לעיל סי' מ"ד וסי' זה בראיות ברורות דהפי' כדברי ראב"י דהאבעי' במחצה ושיטה ובשריר וקיים או בהחזיר מענינו של שטר וא"כ פשיטא דאין למידין בתר שריר וקיים בשיטה שלפני אחרונה ואם גייז ליה פסול כדברי הרמ"א כאן ודו"ק: (כג) נמחק בפניהם. עש"ך ס"ק ל"א דהעדים לא ירגישו בשעה שיביאו לחתום וכו' והוא מדברי התוס' שם אבל הרשב"ם פי' שם וז"ל ואם יראו מקום חתימתן משונה במחיקה מן העליון לא יחתמו עכ"ל. מבואר דסובר דסומכין על ההיכר על העדים גופייהו רק דס"ד דאין צריכין לדקדק בזה רק הב"ד קמש"ל דהעדים. צריכין לדקדק בזה בעצמן וליכא למיחש אבל אין הכוונה שצריכין לראות המחיקה דוקא וצ"ע שלא זכרו הפוסקים דעתו כלל ואולי לפי שרוב הפוסקים חולקין עליו בזה. ויש להסתפק בזה אם העדים רואין דנמחק לפניהם ב' פעמים כל השטר עם מקום החתימות אם מותרין לחתום אי נימא דאם ימחוק עוד השטר פעם שלישית בביתו יהא ניכר בין נמחק ג' פעמים לנמחק ב' פעמים או דנימא בין נמחק פעם אחת לב' יש היכר ולא בין ג' לב' וכן הדעת נוטה דאל"כ עד כמה הוא השיעור בזה דהיאך יעלה על הדעת שנאמר דלעולם יהא ניכר כל שהאחד נמחק יותר מחבירו פעם אחת ולפי זה לא יחתמו אם נמחק לפניהם ב' פעמים. והנה מדברי הרשב"ם הנ"ל מבואר להדיא דאפי' בב' כשר שהרי דעתו דאין צריכין לראות המחיקה רק שלא יהא שינוי בין שטר לעדים והשתא הא יש לחוש שמחק ב' פעמים ואי אפשר להרגיש בלי צד שכנגדו כמבואר בגמרא א"כ יחשבו שלא מחק הכל רק פעם אחת ויוכל לזייף שימחוק השטר פעם ג' אלא וודאי דסובר דכמו כן יוכלו ב"ד להבחין בין נמחק ג' לנמחק ב' אבל לדעת החולקין על רשב"ם והכי קיימא לן יש להסתפק כנ"ל. והנה מדברי התוס' בד"ה גופא ג"כ מבואר להדיא לכאורה דגם בזה יוכל להבחין דהביאו ראיה לפי' רבי דאל"כ מאי פריך דילמא שדי דיותא הא העדים יכירו וע"כ דקודם כתיבה אי אפשר להכיר וקשה מה בכך דיכירו הא יש לחוש שימחוק ב' פעמים השטר עם מקום העדים והם לא יכירו שאינה משונה כלל ואפילו ב"ד אינן מכירין בזה וע"כ דסבירי להו דהא לא איכפת לן שאם ימחוק השטר פעם ג' יכירו ב"ד אמ"כ דמקום עדים לא נמחק רק ב' אך יש לדחות דהשתא ס"ד דאפי' נמחק ב' לבד בלי צד שכנגדו מכירין ואח"כ הוא דמסיק דאין מכירין אפי' במגלתא אחריתי אבל בס"ד סובר דמכירין כמבואר בגמרא א"כ כיון דס"ד דתוס' דעדים מכירין כמו ב"ד א"כ העדים יכירו שנמחק ב' ולא יחתמו ממשש שימחוק השטר פעם ג' ועוד דמ"מ ראיית התוס' מהא דפריך דילמא שדי דיותא והוי אידי ואידי ב' פעמים וקשה הא בזה באמת אין לחוש דבזה יכירו העדים והוי ליה למימר דניחוש שמחק ושדי דיותא ב' פעמים. אך יש להוכיח מהא דפריך בש"ס וניחוש דילמא שדי דיותא והוי אידי ואידי ב' פעמים וקשה הא השתא ס"ד דבלי נמחק פעם אחת שכנגדו יכולין להכיר נמחק ב' א"כ אם יבואו לפנינו נמחק ב' פעמים נפסלנו דהא השתא נמי דמשני דעדים רואין המחיקה אין חותמין בנמחק ב' מחשש שימחוק פעם ג' ואינן ניכר בין ג' לב' א"כ השתא נמי מאי צורך לעדים לראות המחיקה כשיבוא לפנינו נמחק ב' פעמים נפסלנו דהוי שטר שיכול לזייף שימחוק שלישית ולא נכיר וע"כ צריך לומר דבאמת בנמחק ב' ג"כ כל שאין הפרש כשר שאם ימחוק שלישית נכיר בין ג' לב' ושפיר פריך והוצרך לומר דעדים רואין המחיקה ואין להקשות מ"מ מאי פריך וניחוש לישני דהא דעדים על המחק עם השטר כשר היינו דוקא בנמחק פעם אחת ולא בב' פעמים א"כ ליכא למיחש למידי הא ליתא דנימא ליה טפי לישנוי בעדים רואין דמשמע ליה דכל שאין שינוי כשר א"כ דין הנ"ל מוכרח וצ"ע ואפשר דתליא בהנך ב' גירסות שם דמי שגורס בקושיא שם ולישהיה אלמא דסובר דדוקא נמחק בן יומו לב' ניכר ולא יותר וה"ה בזה ולדידן דלא גרסינן לה כמו שכתבו התוס' שם אם כן ה"ה הכא וכן נראה מסתימת המחברים:

תוכן העניינים

תפארת יעקב חושן משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה