אור ברסלב

תפארת יעקב חושן משפט חלק א· רבי יעקב גזונדהייט

על חו"מ סימן מג

על חו"מ סימן מב

א אבל אינו יכול לטרוף. עסמ"ע דאפילו כבנ"ח יש נפקא מינה בבעל חוב אחר שיש לו שטר בזמן ואין לו רק כדי חוב אחד. והב"ח כתב ליישב לפי שמסתמא אין אדם מלוה לחבירו אלא אם כן יש לו קרקע כדי חובו ותמה הש"ך ס"ק א' על דבריו בתרתי ע"ש. ובאמת דברי הב"ח נכונים כמו שאבאר והוא דוודאי אף שאין בשטרו זמן מ"מ אם בשעת הלואה היה לו קרקע היה בטוח דשום אדם לא ילוה ממנו עוד דבאמת גם שטר זה יש לו קול רק מצד שאין אנו יודעין אימת נכתב כדמוכח מהיש מי שאומר שהביא המחבר א"כ כל מי שיודע מהלוואתו לא ילוה רק אם היה כדי חובו ג"כ דיר' שמא יהא לו עדי' שראו השטר או עידי השטר בעצמן והשתא במה נפשך אם הלואתו של זה שאין בו זמן קודם א"כ ע"כ שהיה לו גם קרקע כדי חובו של השני דהא אית ליה קלא ולא היה השני שדי זוזי בכדי ואי זה שיש בו זמן קדם פשיטא דזה שאין בו זמן לא היה מלוה דלא שדי זוזי בכדי א"כ ע"כ דכמו שיש ב"ח כמו כן יש לו קרקעות כדי חובם וא"כ ליכא נפקותא בעל פה כלל וע"כ דנ"מ ללקוחות וגבי לקוחות לא שייך לא שדי זוזי בכדי דעביד אינש דזבין ארעא ליומא דמהאי טעמא אחריות לאו ט"ס במוכר א"כ שפיר כתב הטור דנ"מ בלקוחות אבל לא שייך לומר לא שדי זוזי בכדי לפי שאין בו זמן דלא הוי גריעותא לענין זה דבשביל זה יקח השדה דהא יש לו קול ג"כ ושמא יביא עדים כנ"ל הלכך לא שייך שדי זוזי בכדי דמ"מ אינו חושש שמא יקח השדה כיון שיש לו קול ואי דיהא נפקותא לענין ב"ח וכשמכר שדה אחת א"כ הנפקותא בלוקח ומה צורך עוד לב"ח וקרקע אחרת כיון דלא ימלט הנפקותא רק אם יהא הדין דלא יגבה מלוקח [ועוד דעל זה אנו דנין דיכתוב זמן דאל"כ לא יגבה מלקוחות כשימכור ובזה יכול להיות דעביד דזבין ליומא ודו"ק:

ב ויש מי שאומר. עש"ך שהסכים לדעה זו והביא ראיות להיפך וטרם שאבוא להשיג על דבריו נאמר דעל המחבר יש לתמוה שכתב זה בשם יש מי שאומר והוא המישרים שהביא בב"י ובאמת מוכח כן להדיא בטור ובלשון המחבר גופא קודם שכתב ואם לא כתב בו זמן כשר לגבות ממנו אבל אינו יכול לטרוף מלקוחות שיכולים לומר קנינינו קודם להלואתך והשתא אי ס"ד דאפילו ידוע שהיה השטר קודם למכירה מ"מ אינו גובה א"כ למה נתן טעם משום שקנו קודם אפילו ידוע שקנו אח"כ אינו גובה ובשלמא ברישא דהתחיל וכתב כותבין זמן כדי שנדע יש לומר דבאמת עיקר התקנה היה בשביל זה אבל עכשיו בלא"ה אינו גובה אבל בסיפא דכתב הדין עכשיו בבוא לפנינו שטר שאין בו זמן מה דינו והיאך כתב דאינו גובה לפי שקנו קודם וברור דסובר כדעת רבינו ירוחם דאם ידוע שקנו אח"כ גובה מהם ולפי זה ליתא למה שכתב בתומים סוף ס"ק י"א דלכך כתב הטור נפקותא בלקוחות ולא בבנ"ח משום דבלקוחות לא מהני מה שהראה השטר לפני עדים והב"ד ולפי הנ"ל ליתא ופשיטא דהטור סובר כדעת ר"י וזה ברור:

ומעתה כיון שנתברר שגם דעת הטור כן אשיב ידי על כל ראיות התומים כמו שאבאר ראשונה מה שטען על ראיות הש"ך מהך דגט אשה ושיחרור דהתם שאני שהיא מוציאה הפירות שלה שמכר בעלה ולא מטעם שיעבוד. תמהני עליו האיך נעלם ממנו סוגית הש"ס במקומה דפריך אלא הא דתנן מצא שטר חוב לא יחזיר נימא לי' אייתי ראיה וקשה מה יועיל ראיה כיון דהזמן אינו מועיל אף ראיה אינו מועיל וע"כ כרבינו ירוחם דעדים מועילין. ומה שתמה על ראייתו מפרק ב' דגיטין ג"כ נראה דלק"מ וראייתו ממה שכתבו התוס' שם בד"ה עד שעת נתינה דצריכה להביא ראיה אימת ניתן בידה וכתבו אע"ג דבשט"ח אינו צריך להביא ראיה אימת מטי לידיה וכתבו לחלק עכ"פ מבואר דאילו היה בשט"ח הדין דצריך להביא ראיה היה מועיל וקשה כיון דאין הזמן שבשטר מועיל אף ראיה אינו מועיל וזה ברור. אך מה שהקשה דמה זו ראיה מפ"ק דמציעא דהתם שאני שיש בו זמן רק שנפל א"כ אם מביא ראיה הרי יש בו זמן משא"כ כשלא נכתב זמן לית ליה קלא ואינו טורף כלל ובאמת הא נמי לא קשיא דוודאי הכא נמי ע"כ הטעם דכמו דבאחריות אמרינן ט"ס כמו כן באין בו זמן אמרינן דטעו ומ"מ אינו גובה מלקוחות דהא לא ידעינן מאימת יגבה אבל כל שנודע מאימת יגבה הרי הוי כיש בו זמן דלא שדי זוזי בכדי רק דנימא דמ"מ כיון דאינו מועיל בלי עדים אף עדים לא מהני א"כ התם נמי הא אינו מועיל בלי עדים ואי התם מהני ה"ה הכא דהוי נמי כיש בו זמן דט"ס הוא ולפ"ז ממילא נסתלקו ראייתו מהך דשני שטרות ושטר שכתוב בו שנה דהתם שאני כיון שיש בו זמן לא שייך ט"ס דהא לא שדי זוזי בכדי כלל משא"כ כשאין בו זמן כלל ומעתה לא נשאר לנו רק הראיה מירושלמי פרק המגרש והירושלמי) הזה הוא ג"כ ביבמות פרק ד' אחין ושם מוכח לכאורה להדיא דלא כרבינו ירוחם ואמת כי לפי גירסת המפרש שם שלוה הזקן ושיעבד הנכרי לוה הזקן ושיעבד הבן והכוונה דהאב הלוה מכר נכסיו לבנו דלא שייך קנוניא שאין אדם עושה קנוניא על בנו ולפי זה פשיטא שאינו ענין לדינו של רבינו ירוחם אך באמת דברי המפרש תמוהין דהיאך יעלה על הדעת שהאב יהא נאמן נגד בנו בדבר שאינו נאמן נגד אחר שהוא חב לאחרים והגע עצמך האומר שטר אמנה וחייב לבנו יהא נאמן ישתקע הדבר ולא יאמר ובאמת המפרש טעה בזה ונטה מפי' האמת דהכוונה שהאב מת והבן מכר נכסים דאז לא שייך קנוניא ולפי זה מבואר דלא כרבינו ירוחם:

אך באמת כאשר עיינתי היטב בירושלמי יבמות ראיתי דלא זו הדרך בירושלמי כמו שהבין הוא וצריך אני להעתיק לשון הירושלמי שם והכי איתא התם תני ג' שטרות הללו גובה מבנ"ח ואינו גובה ממשועבדים אמר ר' בא הדא דתימא בשלא הוחזק השטר ביד המלוה אבל הוחזק השטר ביד המלוה ר' יוסא בעי אם שלא הוחזק השטר ביד המלוה אפילו מבנ"ח לא יגבה אלא כן אנן קיימין בשהוחזק השטר ביד המלוה ולמה אינו גובה אמר ר' ביסנא משום קנוניא ר' אבין אמר מפני שהוא פסול עד כדון בשלוה הזקן ושיעבד הזקן לוה הזקן ושעבד הבן אית לך מימר מפני קנוניא אלא מפני שהוא פסול אמר ר' אבין והא תני אף בגיטין כן וכו' ע"ש ומעתה הדבר ברור דאי אפשר לפרש דהירושלמי קאי על שטר שאין בו זמן. ולפי זה יהא הפי' הדא דתימר בשלא הוחזק היינו שנתחזק השטר ביד הלוה קודם שמכר ואז גובה משועבדים א"כ מאי מקשה ר' יוסא שלא הוחזק אף בנ"ח לא יגבה למה לא יגבה הא שטר גמור הוא רק שאין בו זמן וכ"ע מודו דגובה בנ"ח וברור דכוונת הירושלמי ממש כהך סוגיא דפרק גט פשוט דף קע"ו ע"א דגרסינן התם על המשנה הוציא עליו כת"י שהוא חייב לו גובה מנב"ח הוחזק כתב ידו בב"ד מהו ומסיק דמ"מ אינו גובה רק בנ"ח דבשעת כתיבה לא נכתב רק לבנ"ח ואינו מועיל קייום ב"ד אח"כ לעשותו מלוה בשטר כמו שתי' רשב"ם שם [והיינו כהך מ"ד בירושלמי דפסול וזהו הפי' בירושלמי דס"ד דוקא בלא הוחזק כת"י קודם אבל אם הוחזק יגבה משועבדים ודייק ר' יוסא דע"כ אפי' הוחזק לא גבי רק בנ"ח דאל"כ רק המשנה בלא הוחזק פי' שלא נתקיים כלל א"כ אף בנ"ח לא יגבה [ואי דמודה נאמן פרעתי במיגו דמזוייף והיאך פסיק ותני גובה מבנ"ח וס"ל לירושלמי דמשנה גובה בנ"ח משמע דלבנ"ח אין לו להנצל וכמ"ד דאינו נאמן פרעתי על כת"י] ועל זה פריך ולמה לא יגבה משועבדים כיון דע"כ בהוחזק ועל זה פליגי מר אמר משום קנוניא דכתב מקודם לטרוף שלא כדין אבל עדים אין חותמין על מוקדם הילכך לא מהני הוחזק ומר אמר לפי שהוא פסול הכוונה דמתחילה כיון שהוא רק כת"י ולא היה עדים לא נשתעבד כלל א"כ אין כח ביד ב"ד לעשות אח"כ מלוה בשטר בלי רצונו כסוגיא דש"ס דילן ואהא מביא ראיה למ"ד דפסול והוא דאי הטעם משום קנוניא תינח דמכר האב מכר הבן יגבה דהא פשיטא דהיה כתב יד האב קודם למכירת הבן וע"כ דכל שנכתב מתחילה בלי עדים אין לו דין מלוה בשטר לעולם והכי מסקינן בש"ס דילן פרק גט פשוט ובהא לית מאן דפליג אבל בשטר שאין בו זמן ויש עליו עדים דזה שטר כשר גמור הוא ועיקר הזמן נתקן כדי שנדע מאימת נטרוף וכיון שידוע אימת נכתב למה לא יגבה ובזה שפיר כתב ר"י דאם מביא עדים מהני אבל בכת"י מודה דלא מהני דמעיקרא לא לשיעבוד נכתב כמסקנת הש"ס וירושלמי הנ"ל ואין כאן ראיה כלל ואין להקשות דמ"מ יש ראיה דנהי דירושלמי לא מיירי בהכי מ"מ כמו דהירושלמי דייק בהך דכת"י משום דסתמא קתני ואפי' מכר הבן א"כ ה"ה באין בו זמן נאמר הך ראיה דסתמא קתני ואפי' מכר הבן אינו גובה וזהו דלא כרבינו ירוחם הא ליתא דדוקא בהך כתב בכתב ידו שפיר איכא למידק דסתמא קתני כל שהוא כתב ידו אינו גובה ובאמת משכחת לה שיגבה אבל באין בו זמן זה הלשון מורה בבירור דהכוונה שלא נודע אימת נכתב וא"כ במכר הבן הרי יש בו זמן ושם האב הכתוב בשטר הוא הזמן דעכ"פ בחיי האב נכתב והוי כמו זמן באותו שמיטה דגובה עכ"פ בסוף שמיטה והכא הרי הזמן בחיי ראובן ויגבה מה שמכר הבן כיון דהיה בחיי האב וזהו ראיה ג"כ דלא היה כוונת הירושלמי על זה דא"כ לא מוכח מידי ועוד דהא בהדיא כתב הטור דעיקר הזמן נתקן כדי שנדע אימת יגבה א"כ הך שאין בו זמן פשיטא כיון דאליבא דכ"ע משום שלא נודע הוא כשנודע גובה אבל הך דכת"י מעיקרא הטעם שלא נשתעבד כלל ומל' הטור גופא מבואר גם כן דבנודע מהני כמו שבארנו קודם אם כן הכי נקטינן:

ג ולא כתב לבריאת עולם. כתב ב"י דדין זה הוא מדברי התוס' והרא"ש ומשמע מדבריו להדיא דאין כאן מחלוקת כלל ולפעד"נ ברור דהתוס' והרא"ש פליגי בזה לדינא והוא דהרא"ש כתב בשם ר"י אהא דקאמר ר"נ ספרא דוקנא כתבו וז"ל מכאן הכשיר ר"י שטר שהיה כתוב בו המאות והפרט כדינו רק שטעה הסופר ודילג לבריאת עולם אין לפסלו ולומר שהוא מאוחר ולא יגבה עד כמה שנין דהא הכא מכשרינן בהאי שטרא אף שמשונה משאר שטרות ואנו תולין דספרא דוקנא כתבו משום דאין דרך אדם למחול שיעבודו כ"ש סופר זה שלא שינה משאר שטרות שיש לנו לתלות בדילוגו וכו' עכ"ל. מבואר דעתו דכמו בהך שטר דהוי ביה שית שנין יתירתא אמרינן מספיקא לא שווינן ליה מאוחר משום דאין דרך לעשות מאוחר כמו כן בדילג לבריאת עולם לא אמרינן מנין אחר הוא ומאוחר הוא דמספיקא אין דנין אותו למאוחר ולפי זה נראה פשוט אם הוא באמת מאוחר אף עכשיו לפי בריאת עולם רק במנין אחר יהיה יותר מאוחר בהא פשיטא דלא שייך הך סברא דוודאי אין לחלק בין מאוחר לה' או לוא"ו א"כ בזה שפיר חיישינן מנין אחר הוא ולא מוכח כלל מהך דר"נ וזה ברור וכ"ש אם לפי מנין אחר אינו מאוחר כלל ולפי בריאת עולם הוי מאוחר פשיטא דאין אומרים לבריאת עולם כיון ומאוחר הוא לדעת הרא"ש בשם ר"י הנ"ל:

אמנם בתוס' שם אי אפשר לומר כן דהם הוכיחו דע"כ לא כתב בשטר למלכי יונים:

(דע לך קורא משכיל, כי מלת יון נמשכת לעם יון [דיא אלטעס גריכען] אשר ממשלתו היו קודם החורבן הבית.):

דאי היה כתוב בו בפי' היאך פריך דילמא ליציאת מצרים מנינין דהא בפי' לכתב למלכי יונים ומזה דייקי דה"ה לבריאת עולם כמו דהכא אף דלא כתב למלכי יונים כיון דבגולה למלכי יונים מנינן דוקא בסתם לא חיישינן למנין אחר ה"ה כאן כיון דלא מנינן רק לבריאת עולם אין לחוש למנין אחר והשתא פשיטא דליכא למימר דכוונת התוס' היכי דלפי מנין אחר הוי מאוחר ולפי בריאת עולם לא הוי מאוחר א"כ תקשי חדא מה זה שהכריחו מתחילה דלא נכתב למלכי יונים הא אפי' היה כתוב בפי' למלכי יונים מ"מ מוכח דהא אכתי יש ספק אם משפשטה מלכות יון בכל העולם היה כוונתו או מתחילה כשמלכו במדינת עילם בלבד וע"כ דכל שיש ספק אנו תופסין זה הצד שאינו מאוחר משום דאין אדם מוחל א"כ ה"ה בעלמא כשלא כתב לבריאת עולם ויש ספק אם לבריאת עולם ואינו מאוחר או לשאר מנין והוא מאוחר פשיטא דיש לומר לבריאת עולם וכ"ש הוא דהכא הכל כותבין לבריאת עולם ולמה טרחי בחנם לבאר דלא נכתב למלכי יונים. ועוד קשה מה שכתבו טעם משום דאין מונין רק לבריאת עולם הא בלא"ה פשיטא דכשר דהא הכא חזינן דרוב ספרי כותבין משפשטה מלכות יון בכל העולם מ"מ אנו תולין שזה מספרא דוקנא ומנה משהתחילו בעילם כדי שלא לעשותו מאוחר כ"ש השתא דיש לתלות בבריאת עולם וכן הוכיח ר"י באמת ולא זכר ר"י כלל הך דמלכי יונים ובגולה אין מונין רק למלכי יונים כי הכל מיותר ומהך דלעיל גופא מוכח בפשיטות מכ"ש דספרא דוקנא והוא תמוה לכאורה:

לכן נראה ברור דכוונת התוס' באמת להוכיח דאפילו היכי דהשתא נמי לפי בריאת עולם הוי מאוחר רק לפי מנין אחר יהא מאוחר יותר מ"מ אמרינן דלבריאת עולם היה הכוונה וראייתם דהא הכא פריך ודילמא ליציאת מצרים מנינן מבואר דאם היה מקום שנאמר דלמנין אחר כיוון לא הוי מהני מה שהוא ספק מאוחר כיון דאיכא תרתי חדא שנאמר דלא ליציאת מצרים מנה רק למלכי יונים ובמלכי יונים גופא נאמר דספרא דוקנא כתבו משהתחילו בעילם כ"כ לא סמכינן על הך סברא דאין אדם עושה מאוחר ולזה מוכרח ר"נ לתרץ לו דבגולה אין מונין רק למלכי יונים וא"כ אין כאן חשש זה דמנין אחר רק חשש דספרא דוקנא ובזה שפיר מספיקא סמכינן דלא הי' כתוב בפי' למלכי יונים ומ"מ סמך ר"נ על זה דלא היה בוודאי מנין אחר לפי שאין מונין א"כ ה"ה אם דילג לבריאות עולם כיון דעכשיו אין מונין מנין אחר אף היכי דליכא נפקותא דמאוחר דסוף סוף מאוחר הוא או שהוא להיפך מ"מ סמכינן על זה כיון דאנן אין מונין מנין אחר רק לבריאות עולם וודאי לא למנין אחר נתכוין והראיה מר"נ דליכא למימר שאני ר"נ דהיה ספק מאוחר ועל זה סמך הא ליתא דהא בהך דר"נ היה ספק אחר דספרא דיקנא ואם היה גם בזה ספק שמא מנין אחר לא הוי מהני כדפריך ליה ולזה הוכרח לתרץ לו דבגולה אין מונין רק למלכי יוונים א"כ בזה אין ספק כלל א"כ אף בלי סייעתא דמאוחר אפילו להיפך מ"מ סמכינן על בריאת עולם דאין בזה ספק רק וודאי ור"נ לא הוצרך להך סברא דאין אדם מוחל רק משום ספק דספרא דוקנא ולא הך ספק דמנין אחר דבזה אין ספק ולפי זה מבואר מדברי התוס' דלא כרא"ש בשם ר"י הנ"ל רק אפילו הוא עכשיו מאוחר לפי בריאת עולם מ"מ אנו דנין לבריאת עולם ולא עוד אלא אפי' לפי מנין אחר אינו מאוחר כלל מ"מ אנו עושין אותו מאוחר לפי מנין בריאת עולם וזה ברור לפע"ד. ויש לתמוה על הפוסקים שלא נתעוררו בזה כלל כי לדעת התוס' וודאי כך הדין כיון דאין כאן ספק בזה כלל כמו שבארנו:

אך באמת אף דדעת התוס' כן מ"מ בגוף ראיית התוס' נלפע"ד דלאו ראיה היא כלל מתרי טעמא חדא דאפי' אם נניח כסברתם דלא הי' כתוב בו למלכי יונים מ"מ אין כאן ראיה לפע"ד דוודאי לא שייך לומר דהקושיא דילמא מיציאת מצרים מנינן משום דמספיקא היה לנו לחוש למאוחר כיון דמלבד זה יש חשש שמא אינו ספרא דוקנא דהא וודאי ליתא דמ"מ כיון דאנן אמרינן מסתמא אין אדם עושה מאוחר א"כ ממילא כל חשש שיש לחוש אין אנו חוששין לעשותו מאוחר ומה נפקא מינה חדא חששא או תרי רק דהמקשה ס"ד דיש לומר דוודאי ליציאת מצרים נתכוין דמהיכי תיתי נימא דלמלכי יונים כיוון וטפי יש לומר ליציאת מצרים [ומהך גופא אין ראיה דשאני הכא דהוא כדי שנאמר ובהעה"ת משא"כ להיפך להוציא לא מהני ודו"ק] הילכך שפיר מקשה דאין לנו לומר כלל דלמלכי יונים כיוון ועל זה השיב לו ר"נ דבגולה אין מונין רק למלכי יונים ובאמת אפי' אם היו מונים גם ליציאת מצרים וליונים היה מגבה שפיר בשטר זה דמשום ספק לא שוינן ליה מאוחר רק ר"נ משני ליה האמת דאין מונים רק למלכי יונים ואדרבא לפי זה אתי שפיר טפי מה שאמר סבר דחיו' קא מדחיה ליה נפק דק ואשכח וקשה היאך ס"ד דמדחי ליה ופסק שלא כדין וע"כ דבאמת אף אם מונים ליציאת מצרים ג"כ לק"מ דשפיר יש לומר למלכי יונים כדי שלא לעשותו מאוחר משנאמר ליציאת מצרים ועל זה סליק אדעתי' דמה שהשיב לו דאין מונין רק למלכי יונים הוא דרך דחי' ועל זה נפק דק ואשכח דבאמת כן הדין ור"נ השיב לו האמת. ועכ"פ לפי זה אין כאן ראיה דאם דילג לבריאת עולם בלי חשש מאוחר דאף בזה סמכינן דהיה המנין לבריאת עולם ושאני הך דר"נ דמשום ספק לא שוינן ליה מאוחר אבל מ"מ כיון דלא כתיב בהדיא למלכי יונים יש לחוש למנין אחר כל היכי דליכא לצדד משום דלא נישוויה מאוחר ונראה שזאת היתה כוונת ר"י שהביא הרא"ש דהביא ראיה בפשיטות מהך דר"נ דלעיל בספרא דוקנא והיינו בהך גוונא כנ"ל:

ועוד נראה לפע"ד דעיקר ההכרח שהכריחו התוס' דהכא מיירי דלא נכתב בפי' למלכי יונים נראה לפע"ד דאין כאן הכרח כלל ואדרבא ההיפך מבואר כמו שאבאר והוא דוודאי קשה כמו דעכשיו אף דאירע דדילג לבריאת עולם מ"מ פשיטא דבכל שטרות נכתב לבריאת עולם אם כן מה זה שהביאו התוספת ראיה דלא כתב למלכי יונים דא"כ היאך מקשה דילמא ליציאת מצרי' הא מ"מ תקשי נהי דבשטר זה לא נכתב מ"מ בשאר שטרות בוודאי נכתב כיון דבאמת למלכי יונים מנינן והיאך לא ידע מה שכתוב בכל שטרות ואי דהכוונה נהי דבכל שטרות כתוב למלכי יונים מ"מ בשטר זה דלא נכתב שמא ליציאת מצרים מנה דא"כ היאך קאמר וממאי דלמלכי יונים מנינן דילמא ליציאת מצרים מנינן דהא פשיטא דאנן מנינן למלכי יונים דכך כתיב בשטרות רק על זה השטר בעצמו היתה השאלה גם קשה למה שאל על עיקר המנין דילמא כלנו ליציאת מצרים מנינן הוי ליה להקשות בפשיטות שמא בזה השטר ליציאת מצרים כיוון למנות וברור דבפשיטות לא הוי מצי להקשות דוודאי כיון שיש להסתפק באיזה מנין מנה בוודאי יש לתלות באותו המנין שלא לעשות מאוחר רק כוונתו להקשות כך דר"נ קאמר דהוא מספרא דוקנא ופירש"י ומדקדק בחשבון טפי וחשיב מימות שהתחילו למנות בעילם ועל זה מקשי ליה מנין לך דמה שאנו מונין למלכי יונים באמת כיונתינו למנות מהם ואין אנו מדקדקין בחשבון ומתחילין מימות שפשטו בכל העולם שמא באמת המנין הוא ליציאת מצרים ולכך לא התחילו מיום שמלכו בעילם דאז לא היה המנין מכיוון ליציאת מצרים כי אלף וש"פ הוא מיציאת מצרים עד החורבן ומימות שמלכו בעילם הוא שפ"ו קודם החורבן כמו שפירש"י שם והשתא אם נחשוב מיום שמלכו בכל העולם הוא ממש המנין דיציאת מצרים דש"פ קודם החורבן מלכו בכל העולם וא"כ זה החשבון ש"פ הוא למלכי יונים וליציאת מצרים בדילוג האלף דזה לא איכפת לן [כמבואר בטור ומחבר סי' זה] ובאמת הוצרכו למנות למלכי יונים משום שלום מלכות וכדומה אבל לכך התחילו ש"פ קודם החורבן כדי שיהא המנין מכוון ליציאת מצרים והשתא מאחר שכל הכוונה ליציאת מצרים היאך נאמר שזה מספרא דוקנא ודיקדק שפיר הא אדרבא טעה דלפי מניינו אינו ליציאת מצרים כלל כי דילג פחות מאלף ואינו זה החשבון כלל ואנו עיקר כוונתינו ליציאת מצרים ועל זה משני ר"נ דאין מונין רק למלכי יונים ולא ליציאת מצרים דליציאת מצרים מניסן מנינן וליונים מתשרי מנינן וא"כ אינו עולה מכוון ליציאת מצרים כלל א"כ זה הסופר חשב ודיקדק שפיר לחשוש שפ"ו קודם החורבן מיום שמלכו בעילם ולפי זה פשיטא דיש לומר דבאמת הוה כתוב למלכי יונים רק הקושיא היתה דהחשבון ש"פ הוא מכוון ליציאת מצרים והיאך יחשוב הסופר שפ"ו כנ"ל וכן צריך לומר בהכרח דהא בשאר שטרות היה כתוב למלכי יונים ולפי זה לא מוכח דינו של התוס' אבל דינו של הרא"ש בשם ר"י בלא"ה מוכח שפיר כנ"ל. לכן נראה עיקר לפע"ד כדעת הרא"ש בשם ר"י דדוקא אם לבריאת עולם לא הוי מאוחר רק לפי' מנין אחר הוי מאוחר אז אמרינן לבריאת עולם נתכוון אבל בלא"ה לא ועכ"פ הוי ספיקא דדינא בזה כנלפע"ד ודו"ק היטב:

ד ודילג המאות זהו דעת מהרא"י הביאו הרב ב"י והש"ך האריך לדחות כל ראיותיו ולפע"ד נראה דדברי מהרא"י נכונים כמו שאבאר. ומתחילה נאמר בהך ראיה מהמרדכי ריש פ"ק דע"ז וטען הש"ך על ראיה זו דוודאי אלפיים דלא משמע כלל רק שני אלפים אז פסול אבל אלפים דמשמע הכי ומשמע הכי אז אנו מפרשין כראוי. ודבריו תמוהין דהוא הבין ראיית מהרא"י דא"כ אף אלפים יוכשר דמסתמא לא נעשה לפני כמה אלפים והא ליתא רק כוונתו להביא ראיה מאלפים דמכשיר המרדכי מטעם דאין לומר דהיה הכוונה שני אלפים דא"כ הוי ליה לכתוב אלפיים וקשה למה לו האי טעמא תיפוק ליה דאפי' היה אפשר לומר דהיה כוונתו שנים ולא היה קשה לנו דהי' לו לכתוב אלפיים מ"מ כיון דמסתמא לא נעשה לפני כמה אלפים יש לנו לומר דוודאי לארבע אלפים היתה כוונתו וכ"כ הסמ"ע סק"ו להדיא וז"ל הטעם דאין לומר דאלפים ר"ל שני אלפים דרוב מיעוט שנים דא"כ אלפיים בשני יודי"ן הוי ליה לכתוב הרי להדיא דעיקר הטעם דע"כ לא היה כוונתו לשנים מכח שני יודי"ן ואי כשיטת הש"ך בלא"ה באלפים כשר דמסתמא לא נכתב לפני כמה אלפים וכן מבואר להדיא במרדכי כמו שהעתיק הסמ"ע וכן דייק מהרא"י הא קמן דאילו היינו יכולין וכו' הרי' להדיא כנ"ל אך באמת בזה יש מקום ליישב דברי הש"ך ואדרבא דברי הסמ"ע תמוהין מאד דהיאך אפשר דטעמו של המרדכי מכח הכרח דאין לפרש שנים דא"כ אלפיים בשני יודי"ן הוי ליה למיכתב דהא פשיטא דהאי לאו הכרח היא והגע עצמך אם כתוב בסכום המעות שהלוה אלפים סתם יגבה ג' אלפים משום דלא היה כוונתו לב' שלא כתב שני יודין והא וודאי ליתא ופשיטא דאינו גובה רק ב' דמיעוט אלפים שנים וא"כ הכא נמי מה הכרח יש וע"כ דכוונת המרדכי דוודאי אילו לא הקשה לנו שלא כתב שני יודין היה בהכרח הכוונה שנים דמיעוט אלפים שנים רק לפי שהיה לו לכתוב שני יודי"ן מידי ספיקא לא נפקא ויש לנו לפרש כראוי ולפי זה נסתר ראיית מהרא"י ודו"ק. אך באמת אפי' יהא כן דברי מהרא"י נכונים והוא דמ"מ מה לו להמרדכי להכשיר מטעם שהיה לו לכתוב שני יודי"ן והוי ספק הא אפי' לא היה שום ספק בזה ובוודאי הפי' שנים מ"מ יש להכשיר דוודאי אילו היה כוונתו באמת לכתוב אלפים בלבד היה הכוונה בוודאי שנים אבל אם היה כתוב ארבעת אלפים פשיטא דלישנא מעליא הוא וכך יש לכתוב א"כ אנן אמרינן דבאמת היה רוצה לכתוב ארבעת אלפים רק שדילג ושכח לכתוב ארבעת ואמרינן כן משום הך סברא דמסתמא לא נכתב לפני כמה אלפים וע"כ דהיה כוונתו לכתוב ארבעת ודילג ושכחו וכן כתב מה"ר משה מינץ באמת בהשיגו על מהרא"י וז"ל מה לו להקדים כ"כ יש לדונו דשוכח עכ"ל. וזו היא כוונת מהרא"י דע"כ דלא אמרינן כן דא"כ היה לו להמרדכי להכשיר בפשיטות דאפי' אי אלפים בוודאי שנים מ"מ ה"מ בלי ארבעת אבל עכשיו מחמת שבוודאי לא נעשה לפני כמה אלפים אנו דנין ששכח ארבעת ומדכתב המרדכי שהיה לו לכתוב אלפיים ש"מ דהך סברא לא מהני תדע דהא כתב המחבר ס"ד דאם כתב ברביעי עשרים יום לחודש אמרינן דדילג בשבת והא הכא פשיטא דבלי בשבת אין מקום כלל לפרש הך ברביעי רק דאמרינן כיון דמוכח מתוכו דדילג בשבת ושכחו וה"ה כאן אי נימא דהך סברא אלים שנאמר דדילג אף כאן באלפים נאמר שדילג ארבעת ואז פשיטא דאין כוונתו שנים וזה ברור ודו"ק היטב גם ממה שטען הש"ך על ראיית מהרא"י מן הרא"ש פ"ק דע"ז דכוונת הרא"ש דניחוש שכיון למנין אחר ובזה לא שייך ליישב דמסתמא לא נכתב לפני כמה אלפים קודם ע"כ ובאמת בלא"ה יש להבין דברי מהרא"י בזה במה נפשך אם היה כוונתו דהרא"ש מביא ראיה דלא נימא לפני כמה אלפים נכתב א"כ באמת לפי הראיה ממה דקאמר ושביק אלפא קמא מבואר דלא אמרינן דנכתב קודם או הקדימו לאותו הזמן ואי ראיית הרא"ש למנין אחר פשיטא דלא מוכחא ידי ועוד דהא בש"ס באמת מוכח דלא חיישינן שהיה באלפא קמא והיינו דלא כמהרא"י וברור דכוונת מהרא"י דהיכי דדילג מעיקרא בוודאי והיינו בהך דש"ס דדילג למלכי יונים וכן אם דילג לבריאת עולם אז שפיר אמרינן דאם דילג אלפים ג"כ דלא אמרינן דהיה קודם כיון דבלא"ה ע"כ דילג אף בזה אמרינן דדילג אבל היכי דהזמן מבואר בלי דילוג כלל רק שנאמר הדילוג משום דמסתמא לא נעשה לפני כמה אלפים זה לא אמרינן וכן היה בעובדא דמהרא"י דאלפים לא דילג רק המאות א"כ שפיר פסלו מהרא"י ולפי זה אתי שפיר ג"כ הראיה מהרא"ש דוודאי היה כוונת הרא"ש להביא ראיה דלא נימא דהי' קודם דליכא למימר דכוונתו למנין אחר דהא כבר כתב דמספק לא חיישינן למאוחר רק הספק עכשיו דהיה קודם ושפיר דייק מהרא"י דבלי דילוג לא אמרינן כן דאי גם בלי דילג מה צורך לראיה נאמר דוודאי ע"כ דילג עכשיו דמסתמא לא נעשה קודם וע"כ דאם בלא זה לא דילג כלל לא אמרינן כן ולפי זה לשיטת מהרא"י אם לא דילג לבריאת עולם ודילג אלפים פסול:

ה ברביעי בשבת כ"ב לתשרי וכו' אפ"ה כשר עסמ"ע ס"ק ח' ונראה מדבריו דדעת המרדכי להכשיר מיום כ"ד. והוא תמוה דהא פשיטא דכוונת המרדכי להכשיר באמת מכ"ב תשרי שהרי הביא ראיה מהך דשטר שזמנו בי' בתשרי דאמרינן מאוחר הוא וגובה מי' תשרי ואינך והכא נמי אף שכ"ב חל שמיני עצרת מ"מ כשר דמאוחר הוא אח"כ כתב ואי משום דרביעי בשבת לאו היינו כ"ב תשרי רק כ"ד תשרי יש לומר דהסופר טעה שלא היה בקי בעיבורו של חודש ע"ש והשתא מבואר להדיא דכוונת המרדכי שהשטר באמת נכתב קודם כ"ב ויתאחר לכ"ב והשתא פשיטא דגובה באמת מיום כ"ב ומה שהוצרך המרדכי להך שנתאחר משום דבטעות לבד אכתי קשיא הא יודעין כ"ב הוא שמיני עצרת א"כ איך טעו שהיום כ"ב וע"כ דמקודם ונתאחר ודו"ק] רק דהעדים טעו וחשבו דכ"ב ביום ד' ובאמת הוא ביום ב' ומעתה יש לתמוה על הסמ"ע דכתב דלא קפדינן על מה שהוא לאחר רובו של חודש לפי שהוא בכתב ולפי הנ"ל לק"מ דהא באמת נכתב קודם רובו של חודש וא"כ אז שפיר טעו וכן מבואר להדיא במרדכי דלא הקשה רק בשני עיבורים לא טעו אבל מרובו של חודש לא קשיא כלל דקודם רוב נכתב ומ"מ בשני עיבורים יפה הקשה דמ"מ לא שכיח דטעו בתרתי דהיה שניהם מלאים או חסרים ובתומים תמה על הגאון בעל שב יעקב דכתב דהך דשני עיבורים אכתי קשה דהא יש לומר דנכתב לפני ב' חדשים ונעלם ממנו דברי המרדכי הנ"ל דכתב להדיא דנתאחר ונכתב קודם ולכך לא הקשה מרובו של חודש ומ"מ הקשה משני עיבורים) ומעתה ליתא ג"כ למה שכתב הש"ך דלכך חולק ר"ת דסובר דלאחר רוב לא טעו דהא אנן אמרינן דבאמת גובה מכ"ב ונכתב קודם ונתאחר לכ"ב. לכן נראה לפע"ד דטעם מחלוקתם כך. והוא דוודאי יש לתמוה נהי דאמרינן דעדים טעו מ"מ תינח אם הלוה ציוה לכתוב האיחור שיתחיל השיעבוד מכ"ב תשרי א"כ גובה כדין מכ"ב תשרי מיום ב' ויום ד' הוא טעות שחשבו יום כ"ב ביום ד' מחמת העיבור אבל אם הלוה צוה שיתחיל השיעבוד ד' שבועות מזמן הכתיבה ולפי החשבון האמת הוא יום ד' כ"ד תשרי והם טעו וחשבו שיום ד' לאחר ארבע שבועות הוא כ"ב תשרי ובאמת כ"ב הוא ביום ב' א"כ מוקדם גמור הוא ואף שהוא מוקדם בטעות מ"מ פסול [וכ"ש שלא יגבה רק מכ"ד] וא"כ הכא ע"כ היה טעות א"כ דוקא בעלמא לא חיישינן למוקדם שנעשה שלא כדין אבל הכא ע"כ דהיה טעות וכמו כן דיש לומר דאינו מוקדם כמו כן יש לומר דהוא מוקדם ויד בעל השטר על התחתונה ופסול הרי דבעל התרומות גופא מקשה בשטר שזמנו בשבת דנימא מוקדם ויד בעל השטר על התחתונה ותירץ דהכי דבטל כל השטר לא אמרינן ידו על התחתונה ולפי זה היינו דוקא היכי דליכא למיתלי בטעות אבל היכי דאיכא למיתלי בטעות מבואר להדיא בדברי הרב בהגה' לעיל סימן מ"ב ס"ט דאמרינן ידו על התחתונה אף היכי דבטל לגמרי וכ"ש הכא דע"כ צריך לומר דהיה טעות והוי שפיר מוקדם ובזה שפיר יש לחוש דיגבה שלא כדין מיום כ"ב דהיינו ביום ב' כמו שבאמת סובר המרדכי ונראה ברור דהיינו טעמא דר"ת דפסול שטר זה משום ספק מוקדם וכל היכי דאיכא למיתלי בטעות וכ"ש כשהוא בהכרח טעות אמרינן ידו על התחתונה אפילו בטל לגמרי והמרדכי נראה דסובר כמו שכתבתי לעיל סימן מ"ב שם יישוב על קושית הש"ך ס"ק כ"א על הב"ח שם שכתב דיש חולקין בהך דינא ואפילו בטעות לא אמרינן ידו על התחתונה אי בטל לגמרי וע"ש שהבאתי ראיה לזה מבעה"ת ולפי זה יש לומר דגם המרדכי מן החולקים הוא אך על המחבר יש לתמוה היאך סתם בכאן כדברי המרדכי ונהי דבאמת יש לומר דהמחבר לא מחלק בין טעות כלל דלעיל סימן מ"ב ג"כ לא כתב חילוק זה אך הרב שהביא שם החילוק בין טעות א"כ כ"ש כאן וצ"ע ועיין היטב במרדכי ותמצא מבואר דעתו דבאמת גובה מכ"ב תשרי ודלא כמו שהבין הסמ"ע והש"ך ודו"ק: (ו) כתב ידו אין צריך שיכתוב בו זמן. עש"ך דאפילו לענין קדימה אין נ"מ דאפילו יש בו זמן אינו גובה דחיישינן לקנוניא ובתשובת מהר"ם לובלין חולק בזה דלא חיישי' לקנוניא כל שלא נפל והש"ך הביא ראיה מתשובת הרשב"א שהביא ב"י לקמן סימן מ"ז. ולכאורה דבריו תמוהין דהיאך דייק מהכא מדלא כתבינן זמן בכתב ידו אכתי תקשי דהא הרשב"א כתב שם להדיא דבמטלטלין יש דין קדימה ולא חיישינן לקנוניא אם כן אכתי צריך לכתוב זמן לענין מטלטלין אבל באמת נק"מ דכוונת הש"ך כך דוודאי טעמו של הרשב"א במטלטלין משום מיגו א"כ פשיטא דאפי' בלי זמן כלל נאמן הלוה לומר שהיה קודם במיגו שיכול ליתנו לו במתנה וכדומה וא"כ אכתי אין צריך לזמן כלל ולפי זה לק"מ מה שהקשה בתומים על הש"ך דהא במלוה ע"פ מאוחר פשיטא דלא שייך קנוניא דהא יכול להבריחו ולמכרו וליתנו במתנה א"כ בזה וודאי מהני זמן ולהש"ך ע"כ גם בזה לא מהני דאל"כ אכתי צריך זמן לזה ולפי הנ"ל לק"מ ואדרבא כל היכי דאיכא מיגו אף זמן אין צריך דבלא"ה נאמן במיגו שזמנו קודם כנ"ל ואין לומר דאכתי צריך זמן דבני זמן שמא באמת יכפור הלוה שלא קדם זמנו משא"כ בזמן אם יכפור לא יהא נאמן ולקנוניא אין לחוש ושפיר יגבה קודם הא ניחא דאם יחוש שיכפור בזמן הלא יוכל ליתנו לשני במתנה ולהבריח ואכתי אין צריך זמן כלל וזה ברור ובספר נ"מ דחה דברי התומים דאינו נאמן במיגו דהברחה דיהא מוחזק לרשע שיבריח בפני הב"ח והביא ראיה מדברי הש"ך לקמן סי' צ"ט וכתב לחלק בין הוחזק קודם ללא הוחזק ומדבריו למדנו ג"כ דאפי' בלי זמן כל היכי דיש מיגו דהברחה נאמן דאל"כ גם לדבריו אכתי צריך זמן ודו"ק] ובאמת לא דמי דהיאך שייך לוה רשע כשחבירו מוציא כתב ידו בזמן קודם ואנו אין מאמינים לו דחיישינן לקנוניא אם כן אדרבא עכשיו אנו מחזיקין אותו לרשע מה שאין כן אם יתן במתנה הוא איש אמת והכתב יד אמת בלי זייוף לכך נתן לי במתנה כדי לשלם לו חובי ולא יהא לוה רשע כיון דבאמת לא זייף וזה ברור ואף שהר"ן פ"ב דכתובות כתב כעין סברא זו בקושית התוס' שם במיגו דאי בעי מחיל היינו משום דאמנה באמת טענה גרועה הוא לכך לא יוכל לומר אמנה הוא ולדבריכם מחול הוא דמיכסף ממלוה שלו משא"כ הכא מהיכי תיתי לא יוכל לומר דהאמת עם כתב ידו ולא עשה קנוניא ואדרבא עכשיו אנו מחזיקין אותו רשע]:

ובעיקר דין זה נלפע"ד ראיה ברורה מירושלמי יבמות פרק ד' אחין הבאתיו לעיל ס"ק ב' כמו שפרשתי שם ומבואר התם בפי, דחיישינן לקנוניא בכתב ידו ואפי' מאן דפליג התם היינו דפוסל אפי' בלי קנוניא מלקוחות אבל מודה דחיישינן לקנוניא וזה ברור. ומה שהקשה בתומים משטר שאין בו אחריות וכתב דלשיטת מהר"ם ניחא ובאמת גם למהר"ם קשה דתינח אם ניחוש לקנוניא אבל אנן אמרינן דלא היה כוונתו לקנוניא רק לפשיטא דספרי כמו שכתבו התוס' שם בד"ה שמא כתב דעתה רוצה ללות כדי להרויח פשיטא דספרי ע"ש ואף דבאמת יש לדחות ראיית התוס' שם אבל בלא"ה ע"כ צריך לומר כן דהא ע"כ דלא אסיק אדעתיה התם קנוניא דהא פריך אי כשחייב מודה ביש בהן אחריות נכסים אמאי לא יחזיר א"כ גם למהר"ם קשה וע"כ כמו שכתב בש"מ בשם הריטב"א הביאו בספר נ"מ הנ"ל] דלא חשו רק לטריפת לקוחות לא למניעת טירפא. גם בעיקר דבריו נראה פשוט דרב אסי לא סבירא ליה כלל חששא דקנוניא וא"כ בלא"ה מקנוניא לא קשיא ע"ש ודו"ק:

ז אלא מבנ"ח. עסמ"ע ס"ק ו' דאפי' יכתבו על גביו שלא יגבה רק מזמן שני אינו מועיל דקנס הוא כיון שנכתב מתחילה לגבות מזמן ראשון והש"ך ס"ק י"א כתב דבש"ס ופוסקים לא מוכח מידי רק דהטעם לפי שנראה פיסולו בב"ד שוב אין לו תקנה כדלקמן סי' מ"ה הילכך אם המלוה כתב עליו מתחילה קודם שבא לב"ד כשר לגבות מזמן שני ובאמת אין טעמו נכון דדוקא לקמן אם נראה לב"ד לא מהני דהשטר בעצמותו פסול הוא שהרי לכ"ע אינו גובה מבנ"ח אבל הכא להמחבר וסייעתו דגובה מבנ"ח אלמא דשטר גמור הוא לענין בנ"ח רק לפי שנתברר מבחוץ שהוא מוקדם פסלוהו מזמן שני משום גזירה א"כ קשה למה פסלוהו היה להם להכשירו ולכתוב על גבו היכי שיכולין לכתוב על גבו ומעיקרא למה פסלוהו אף מזמן שני ושאני התם שבא לפנינו ופיסולו בתוכו שלא נעשה כתיקון שטר ועוד דמה שכתב הש"ך דיש לומר דמיירי דאין יכולין לכתוב על גבו הוא תמוה לפע"ד דהא בלא"ה כל טירפא דלא כתוב בה קרענא לשטרא לאו טירפא הוא א"כ הכא נמי יקרעו השטר ויכתבו על הטירפא לגבות מזמן הלואה לא מזמן ראשון וע"כ כמו שכתב הסמ"ע דקנס הוא לפי שנעשה מעיקרא לגבות בו מזמן ראשון ולא היה יכול לגבות בו אם לא היה נתברר א"כ ממילא בכתב מעצמו על גביו שייך למיקנסיה דמ"מ היה יכול לגבות בו מזמן ראשון מעיקרא וזה ברור [וכ"ש לפי מה שאבאר לקמן בשיטת הרמ"ה פשיטא דאפי' בכהאי גוונא לא גבי]. ובתומים הביא ראיה מדברי הטור לקמן סי' מ"ה שכתב דהר"ר יונה כתב דאינו יכול לטעון להד"ם לפי שניתן להכשיר כשימלא אותו בקרובים וכתב הטור על זה דאפילו במוקדמים נ"ל כן מבואר דגם במוקדמים יכול להתכשר על ידי שיכתוב מקודם על גביו [ומה שהקשה מהא דפריך ותיפוק ליה מוקדם לק"מ דאי משום תקנה דכתיבה על גביו גם בנמחל יש תקנה דימסור לפני עדי מסירה או בקנין כמו שכתב הש"ך לקמן ס"ק ט"ו וע"כ דלא מיירי רק בפשיטות א"כ מוקדם נמי הוי] ואין ראיה זו כלום ולא היה כוונת הר"ר יונה והטור כמו שהבין הוא רק כוונת הר"ר יונה דלא נימא כיון שהשטר פסול לגמרי אפי' לבנ"ח אלמא דאין עליו שם שטר כלל א"כ ממילא אין עדות העדים כלום דהוי מפי כתבם כיון שאינם לפנינו ושטר זה שטר פסול הוא ולא הוי כמי שנחקר בב"ד כלל ועל זה כתב הר"ר יונה דמ"מ כיון שהיה עומד להתכשר ע"י שימלא בקרובים קודם שיבוא לב"ד א"כ בשעה שחתמו על שטר גמור חתמו ועדות גמורה היא רק אח"כ כשלא מילא בקרובים נפסל א"כ על עדות העדים יש לסמוך עכ"פ בגוף המעשה שהיה אמת דאם שקר הרי חתמו שקר והעידו שקר דבשעת חתימה היה עומד להיות שטר גמור ולא חשידי עדים להעיד שקר. ולפי זה הכא גבי מוקדמים נהי דלא מתכשר מ"מ הכא בלא"ה ע"כ בשעת חתימה המעשה היה אמת רק טעו דאל"כ פשיטא דעדים שקרים הם ופסולים דהא אין שום ריעותא בגוף השטר ועומד לגבות בו אם לא יתברר הקדמתו א"כ עדים שחתמו עליו בכוונה וכ"ש בלי הלואה פשיטא דפסולין א"כ ממילא ע"כ דההעשה אמת והם טעו בהקדמתו לכך אינו יכול לטעון להד"ם דלא חשידי עדים להעיד שקר ובזה מדוקדק דברי הטור שכתב ואפי' במוקדם ומאי אפי' ולפי הנ"ל ניחא דאפי' במוקדם דלא שייך הך סברא דהא לא היה עומד להתכשר מ"מ אינו יכול לכפור דשם בלא"ה ע"כ העדים אמת העידו זזה ברור. [אך מ"מ יש לדון בזה לפי שעכשיו אינו שטר גזירת הכתוב דאין מקבלין מפי כתבם אבל באמת הא נמי ליתא וזו הוא באמת שיטת התוס' אבל לקמן כתבתי טעם נכון בסתירת דבר זה]:

ח ואם יטעון הלוה פרעתי וכו'. נראה דלדעה זו כמו דלגבי לקוחות אמרינן משום גזירה שמא יגבה מזמן ראשון לא גבי אפי' מזמן שני א"כ ה"ה לענין בנ"ח אם יש ב"ח אחרים לא יגבה הוא קודם אפי' מזמן שני משום הך גזירה גופא שמא יגבה מזמן ראשון דמ"ש ואפי' לפי מה שכתב הריטב"א פ"ק דמציעא הבאתיו לעיל סי' זה דלא חששו רק ללקוחות לא למניעת טירפא מ"מ שאני התם דהוא רק בשטר שנפל דאין כאן שום שקר וערמה לפנינו רק ריעותא דנפילה אבל הכא דיש ערמה ושקר לפנינו ונתברר דהוא מוקדם בוודאי יש לחוש ולא יגבה קודם לב"ח מאוחר אפי' מזמן שני אבל מ"מ היינו דוקא לפי מה שפירש"י הגזירה אבל לפי מה שאבאר לקמן בס"ד לשיטת הרמ"ה והרמב"ם א"כ לב"ח מאוחר לא שייך הגזירה כלל. שוב ראיתי בתשובת הרשב"א חלק שלישי סי' ח' כתב להדיא דאם יש ב"ח מאוחר אינו גובה אפי' מזמן שני כמו שכתבתי וראיתי בפרישה שכתב היפך זה ולא ראה דברי הרשב"א הנ"ל:

והנה הך דינא דבטוען פרעתי כתב הב"י דהוא דעת הרי"ף ורמב"ם ובאמת לא ידעתי מאין יצא לו מדברי הרי"ף כן ואדרבא המעיין ברי"ף יראה שכתב והוי כמלוה ע"פ ולא גבי משעבדי ואי ס"ד דלא הורע כח שטר זה רק לענין משעבדי בלבד למה לו להזכיר מלוה ע"פ ואדרבא הא שטר זה עדיף מכתב יד לשיטת הרי"ף דיכול לומר פרעתי וכאן לא אלמא דהוי שטר גמור לדעתו רק משועבדים לא גבי משום גזירה א"כ היה לומר דלא גבי משעבדי ומה זה שכתב דהוי מלוה ע"פ וברור דכוונת הרי"ף דבאמת יכול לטעון פרעתי כמו מלוה ע"פ והטעם כיון דלא גבי משעבדי ולכך הזכיר ג"כ דלא גבי משעבדי דמהאי טעמא דינו כמלוה ע"פ דלא עדיף מכת"י לשיטת הרי"ף גם נראה דעיקר כוונת הרי"ף דלא נימא כדעת ר"ל דמוקי למשנה כר"ח ואינו גובה כלל ואפי' מבנ"ח ואפי' נתברר בעדים או על פי עצמו כמו שכתבו התוס' שם ועל זה כתב דהלכה כר"י דמשום גזירה הוא והוי מלוה ע"פ וגובה מבנ"ח ולא קנסוהו בעיקר החוב אבל מהכחשה לא קא מיירי וכן נראה ברא"ש דמעיקרא כתב לשון הרי"ף דהוי כמלוה ע"פ ולא גבי משעבדי אח"כ הקשה דעדים פסולים ותירץ ובתר הכי כתב והתוס' כתבו וכו' ואם היה דעתו דהתוס' חולקים בוודאי היה לו לומר אבל התוס' כתבו כדרכו בכל מקום גם למה הפסיק בקושיא בעדים פסולים דליכא למימר דהך קושיא רק אם גובה בנ"ח אבל אי אינו גובה לא קשיא דיש לומר באמת לפי שהם פסולים אינו גובה הא ליתא דמ"מ קשה מאי פריך ניגבי מזמן שני ומאי משני גזירה שמא יגבה מזמן ראשון הא העדים פסולים כמו שהקשו התוס' גופא וע"כ דמה שכתב מתחילה בשם הרי"ף לא פליגי התוס' כלל על הרי"ף רק הוא הקשה מעיקרא לפי דעתו דגובה בנ"ח דהעדים פסולין אח"כ כתב דהתוס' כתבו דלא גבי בנ"ח אבל לא על הרי"ף מחלוקותם גם מדברי הרמב"ם אין הכרע כלל ולא בא לאשמועינן רק דגובה חובו ולא קנסוהו כנ"ל ולקמן יתבאר בעיקר דין זה על נכון:

ט ואם טען להד"ם הוחזק כפרן. הרמב"ם בפי' המשנה שבועות כתב בסוף פירושו שם דאם המלוה מודה בעצמו שהוא מוקדם והלוה טוען להד"ם אינו נאמן במיגו דאינו מוקדם דלא אמרינן מיגו רק לפטור עצמו ולא להוציא מחבירו עכ"ד ולכאורה יש לתמוה כיון דדעתו כאן לדעת המחבר דאפי' בעדים מעידין שהוא מוקדם אינו נאמן לטעון להד"ם א"כ כ"ש כשהוא מודה ויש לו מיגו וצריך לומר דמיירי שהוא מודה שהוא מוקדם והעדים רשעים ולא טעו ואז לולי המיגו פשיטא דשטרא חספא בעלמא הוא כמו שכתב המחבר אח"כ קמש"ל הרמב"ם דאפי' מודה על דרך זה אינו נאמן במיגו אך עדיין יש לדקדק בדבריו שם שאמר דיש לו מיגו דמאוחר הוא וקשה הא בלא"ה יש לו מיגו דשטר כשר הוא ככל שטרות בלי איחור ג"כ וצריך לומר דסובר דאם היה המיגו על דרך זה היה נאמן דהוי מיגו דאי בעי שתק רק מיירי באופן דוודאי מוקדם הוא או מאוחר ואז לא מהני להוציא וצ"ע כי בלא"ה בהך דינא גופא יש לפקפק כיון דשטר כשר והוא מוחל בהודאתו אבל החוב לא נמחל ודו"ק וצריך עיון בזה:

י וי"א דפסול לגמרי דעת הסמ"ע דלכ"ע אינו יכול לטעון להד"ם רק בפרעתי פליגי והש"ך השיגו ובאמת הדבר מוכרח לכאורה כהסמ"ע דהא בש"ס קאמר להדיא טעמא משום גזירה שמא יגבה מזמן ראשון והיאך שייך הך גזירה לענין להד"ם ודוקא לענין פרעתי שייך לומר כיון דרבנן פסלוהו לענין משעבדי לא חשש להניח שטר כזה בידו כמו בכתב יד להפוסקים דיכול לטעון פרעתי [ושטר שאין בו אחריות] אבל להד"ם מאיזה צד יוכל לטעון כיון דהעדים כשרים ועוד דהא התוספות דייקי דינם מדנקט פסולים והשתא כיון דיכול לטעון פרעתי ואינו גובה משעבדי אין לך פסול גמור כזה דהא עיקר השטר להכי קאי ונפסל לזה והוי כמלוה ע"פ גמור בעדים אבל הך דלא יוכל לטעון להד"ם דיהא גרע ממלוה ע"פ בעדים לא שמענו. אבל באמת חדא בחברתה מיושב כי כוונת התוספות כך מדנקט פסולים מבואר דגוף השטר בעצם פסול והיינו דיכול לטעון פרעתי ואינו גובה משעבדי והשתא כיון דגוף השטר פסול ממילא אין עליו שם שטר כלל וכן כשאין עדים לפנינו הוי מפי כתבם וגזירת הכתוב הוא שאין דנין על עדות שבשטר זה דאינו כמו שנחקרה עדותן בב"ד כיון דאינו שטר כלל ונפסל מתורת שטר לגמרי כדמוכח מלשון פסולים והא דפריך ניגבי מזמן שני היינו בס"ד דלא ידע הגזירה הוי קשיא ליה למה פסלוהו לגמרי אבל כיון דמשום גזירה פסלוהו ויכול לטעון פרעתי הרי אין עליו שם שטר כלל והוי מפי כתבם וממילא יכול לטעון להד"ם כן יש לומר לדעת הש"ך אך מה שהביא הש"ך ראיה מדברי הריב"ש סימן שפ"ב דדייק כדעת התוספות מהא דפריך פ"ק דמציעא ותיפוק ליה דהוי ליה מוקדם וקשה הא אכתי קשה הא נ"מ לענין נמחל שיעבודו בטענת להד"ם ע"כ. ובאמת לאו ראיה הוא כלל דוודאי אם היה ר' יוחנן אומר לענין הדין כשלוה בשטר שנמחל שיעבודו שפיר היה מקום לומר דנ"מ לענין טענת להד"ם אבל ר' יוחנן לא היה כוונתו לזה שהרי לא אמר שטר שלוה בו ופרעו וחזר ולוה בו אינו גובה בו וכו' רק אמר אינו חוזר ולוה בו והיינו אעיקרא דמילתא בתחלת הלוואה והשתא מה נפקא מינה אם יש לטעון עוד טענת להד"ם או טענת פרעתי לחוד סוף סוף אינו חוזר ולוה בו שמא יטעון פרעתי כיון דבהכחשה אמרינן סוף סוף יוכל להכחיש ולכפור ואדרבא מסתמא יטעון פרעתי ולא להד"ם דמיחזי כשיקרא ושפיר פריך וזה ברור. אבל מ"מ ברור דאפילו לדעת הש"ך פשיטא דאי אפשר ליתן טעם לדין זה רק לפי שהשטר פסול והוי מפי כתבם כחו שביארנו ולפי זה לענין דינא נראה ברור דלהד"ם אינו יכול לטעון ואי קשיא דהוי מפי כתבם לק"מ לפע"ד דוודאי אף דמפי כתבם גזירת הכתוב הוא אבל פשיטא דדוקא בד"נ שייך לומר אף דוודאי אומרים אמת מ"מ בעינן עדות גמורה וזה גזירת הכתוב הוא דלא עדות הוא אבל בד"מ דמוציאין ממון במיגו וחזקה דת"ו וכדומה א"כ כשידוע לנו ברור שאומרים אמת פשיטא דבדין הוא דיגבה רק מה שפסלה תורה גם בד"מ הוא שלא האמינה תורה שני עדים רק אם הם מעידין בתורת עדות ובדבר שהם נאמנים בתורת עדות דלא חשידי להעיד שקר אבל כל שביטלה תורה עדות מפי הכתב מגזירת הכתוב ממילא אפילו עדים כשרים חשודין לשקר כיון דלאו עדות הוא כלל דאינו בכלל לא יגיד ולא תענה ולפי זה הכא בשטר מוקדם פשיטא דעדים שחתמו בשקר על מוקדם פסולין לעדות ואף שאח"כ נתברר הקדמתו כיון שבשעת מעשה חתמו בשקר והעידו שקר א"כ ממילא היכי שלא חתמו בשקר רק טעו א"כ אחר כך דנפסל השטר מ"מ פשיטא דע"כ דאמת חתמו דהא עדים לא חשידי דמשקרי ובשעת חתימה אם היה בשקר הרי עדים פסולים הם א"כ נהי דעכשיו הוי מפי כתבם מ"מ מעיקרא פשיטא דבאמת העידו עכ"פ שלוה דהיה עדות גמור ולפי זה אין מקום כלל להאמינו בטוען להד"ם כיון דלא שייך גזירה ולא מפי כתבם אבל לענין טענת פרעתי כיון שכבר הוכחתי שאין מדברי הרי"ף ראיה כלל דחולק בזה א"כ עכ"פ ספיקא דדינא הוי ואף דעיקר ראיית הריב"ש ספ"ק דמציעא אינה ראיה כלל דהא פשיטא דאין כוונת ר' יוחנן שם דרך עצה טובה שלא יחזור וילוה שלא יפסיד חדא דהיאך קאמר אין חוזר ולוה בו דלשון זה מורה בבירור דהכוונה שאינו יכול לעשות כן שיגבה שלא כדין ועוד דמאי עצה טובה שייך בזה הא אם באמת לא יתברר וילוה לו בינו לבין עצמו יגבה מזמן ראשון והלוה לא יאומן שהוא שטר שנמחל שיעבודו וע"כ דר"י באחת דינא קמש"ל דאינו יכול ללות לו על אותו שטר ואם עושה כן שלא כדין עושה כי נמחל שיעבודו ולפי זה פשיטא דע"כ כוונת ר"י לענין טריפת לקוחות דלגבי בנ"ח היאך שייך אינו חוזר ולוה בו במה נפשך אם באמת לא יודע מ"מ באמת כדין גובה ממנו דהא הלוהו וכי בשביל שיכול לכפור יגבה שלא כדין כשלא יתברר שנמחל הרי כדין גובה שהרי' הלוהו ואם יתברר ויכפור לא יגבה ומה יש לחוש והיאך שייך אינו חוזר ולוה בו וע"כ דכוונתו לענין לקוחות כי אף שילוה יגבה שלא כדין שאין לו דין שטר א"כ שפיר פריך תיפוק ליה דהוי ליה מוקדם ואין כאן ראיה כלל אבל מ"מ כיון דמדברי הרי"ף אין כאן ראיה ואדרבא משמע כדעת ר"י כמו שכתבתי לעיל ס"ק ח' הוי ספיקא דדינא אבל להד"ם נראה ברור דאינו יכול לטעון כמו שביארנו. ובגוף דברי הש"ך יש להבין כיון דלא משכחת הך דינא דלהד"ם רק באין עדים על הלואה א"כ ע"כ כמו שתירץ הנ"י והר"ן דעדים טעו וכתבו שטר ללוה בלי מלוה בלי הקנאה והשתא אי ס"ד דכוונת התוספות ללהד"ם קשה מה זה שהקשו אח"כ דעדים פסולים ותירצו דעדים מעידין עליהם שהיו אנוסים או אומרים טעינו ובזה פשיטא דיש עדים על הלואה והיאך לא זכרו זה התירוץ דאיירי בהו מעיקרא בטענת להד"ם והיינו כמו שכתב הנ"י דבזה ליכא למימר אנוסים וטעינו דא"כ יש עדים על הלואה ודו"ק וע"כ דלא היה כוונת התוס' ללהד"ם כלל כיון דלא זכרו תירוץ הנ"י. ויש ליישב דמה שתירצו התוס' אח"כ אנוסים וטעינו אין הכוונה דוקא שהם בעצמם או אחרים אומרים עליהם רק הכוונה להמציא מציאות מוקדם והעדים כשרים ואז יש לומר בפשיטות דהמלוה מודה דהיה מוקדם רק העדים כשרים באופן זה ומ"מ אינו נאמן במיגו כיון דהשטר פסול לפי הודאתו הוי מיגו להוציא כמו שכתבתי לעיל ס"ק ט' בשם הרמב"ם בפי' המשנה ולפי זה שפיר משכחת לה טענת להד"ם דהמלוה מודה דהיה מוקדם והעדים טעו ונאמן דהוי מפי כתבם כנ"ל ומזה ראיה ברורה ג"כ דטעמייהו משום מפי כתבם כנ"ל]. והא דלא תרצו בפשיטות דהלוה מודה דהוא מוקדם ועדים רשעים הא ליתא דא"כ מאי פריך ניגבי מזמן שני גם מה זה שתירץ גזירה שמא יגבה מזמן ראשון הא בלא"ה כיון דמודה דהשטר פסול הוי חספא בעלמא ולא מהני מיגו כדברי הרמב"ם הנ"ל לכך הוצרכו להמציא מציאות דעדים יהיו כשרים ואז לולא גזירה אם המלוה מודה נאמן עכ"פ מזמן שני דהא אין השטר פסול דיהא מפי כתבם אבל לאחר גזירה דהשטר פסול לגמרי אפילו מודה באופן שהם כשרים אינו גובה כלום משום מפי כתבם ודו"ק היטב:

יא במה דברים אמורים וכו'. עש"ך מה שהאריך להשיג על שיטת הרמ"ה שהביא הטור וטרם שנבוא ליישב קושיותיו נאמר כל הצורך בביאור דברי הרמ"ה וליישב מה שהקשה עליו הטור וממילא גם קושיותיו של הרב הש"ך יפלו לגמרי כמו שאבאר. והנה הטור כתב בשם הרמ"ה דאם כתבו ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי אפי' בלי הקנאה טורף מזמן שני כיון דניתן לכתוב. ותמה הטור דמה בכך דניתן לכתוב מ"מ יש לחוש גזירה שמא יגבה מזמן ראשון ולפעד"נ דדברי הרמ"ה נכונים וברורים והוא דקשיא ליה להרמ"ה בהא דאמרינן גזירה שמא יגבה מזמן ראשון ופירש"י דהלקוחות לא ידעו שהוא מוקדם וכוונתו דהשתא לאחר שנודע שהוא מוקדם חיישינן שלא יגבה מזמן ראשון וכן מבואר מדברי הש"ך לעיל ס"ק י' דכתב דאינו גובה מן בנ"ח רק מיד פוסקין לו הב"ד כן אבל אין מחזירין לו השטר דשמא יטרוף מזמן ראשון כמו שאמרו בש"ס ובאמת פי' זה תמוה דאי מחשש שמא יגבה עכשיו הא בלא"ה כל טירפא דלא כתיב בה וקרענא לשטרא לאו טירפא היא א"כ הכא נמי יקרעו השטר ויכתבו לו טירפא מזמן שני והסמ"ע ס"ק י' כתב משום קנס דהיה ראוי מתחילה לגבות מזמן ראשון. ואין דבריו מובנים דהא בש"ס אמרו להדיא דר"מ הוא דקניס אבל רבנן לא קנסו כלל רק גזרינן שלא יבוא הפסד שלא כדין ובזה חולק ר"י על ר"ל שם דמוקי לה כר"מ ע"ש. לכן פי' הרמ"ה דכוונת הש"ס אינו עכשיו לאחר שנתברר שהוא מוקדם דהשתא פשיטא שיש לעשות באופן שלא יוכל לגבות מזמן ראשון רק דהגזירה הוא שיגבה מזמן ראשון קודם שיתברר שהוא מוקדם ואי קשיא השתא נמי מאי הועילו הא יגבה קודם שיתברר הא ליתא דעכשיו דאמרו מוקדם לא, גבי כלל אפי' מזמן שני ממילא לא ירצה המלוה לעשות מוקדם שירא שמא יתברר ולא יגבה אפי' מזמן שני וכן כתבו התוס' בהדיא בסוגיא דמצא שטר חוב דלכך לא חיישינן שמא פרעו ורוצה ללות שנית עכשיו דהמלוה לא ירצה ללות שמא יפסיד כשיתברר אפי' מזמן שני וברור דמהאי טעמא פי' הרמב"ם בפי' המשנה דהפי' מוקדמין הוא שטר שפרעו ונמחל שיעבודו והיינו בקנין דאל"כ בלי גזירה לא גבי מזמן שני] וקשה למה לא פי' בפשיטות כמו שפירשו כל המפרשים ולפי הנ"ל ניחא דבזה עיקר הגזירה שלא יגבה מזמן ראשון שאם אתה אומר שיגבה מזמן שני אף בנודע הקדמתו א"כ לעולם יעשה כן וילוה אחר שנפרע ואם לא יתברר יגבה מזמן ראשון ואם יתברר יגבה עכ"פ מזמן שני ומאי הפסיד לזה פסלוהו חכמים אף מזמן שני ואז ירא לעשותו שלא יפסיד כל השטר אפי' מזמן שני וכמו שכתבו התוס' הנ"ל אבל בשאר מוקדמין סבירא ליה שם דלא שייך הך גזירה דהא עדים לא ירצו לעשות אותו ולא חיישינן דטעו ולפי זה יפה כתב הרמ"ה דהיינו דוקא אם לא ניתן לכתב בשעת כתיבתו שיגבה מזמן ראשון ואין כאן עצה רק לטרוף שלא כדין אז שייך גזירה אבל בהך דכתבו שטר ללוה בלי אקנייתא ולוה לאחר זמן בזו לא שייך גזירה דהא ניתן לכתוב באופן המועיל שיגבה כדין מזמן ראשון דהיינו בקנין ואם ירצה לגבות מזמן ראשון מה לו לעשות שלא כדין ולא שביק התירא הא בקנין יגבה כדין ודוקא בנמחל שיעבודו דאי אפשר לעשות שיגבה כדין מזמן ראשון דאפי' בקנין לא יגבה רק מזמן שני ולא מזמן ראשון לכך חששו שאם נפסלנו מזמן שני לא יפסיד כלום ויעשה מוקדם משא"כ היכי דניתן לכתוב בקנין לא שייך זה דלמה יעשה שלא כדין במה דניתן לכתוב כדין וזה ברור בכוונת הרמ"ה ולפי זה מה שחידש הש"ך לעיל ס"ק י' דאין מחזירין השטר למלוה לגבות בנ"ח משום שמא יגבה מזמן ראשון ולפי שיטת הרמ"ה אין זה מוכרח דאין הכוונה כלל דחיישינן עכשיו לאחר שנודע הקדמתו ודו"ק גם נעלם מעיני הש"ך ס"ק י' דברי הרשב"א בתשובה חלק שלישי פי' ז' ח' שכתב כדברי הש"ך ומ"מ מסיק בצ"ע וסיים שתקנתו לא נתפרשה ע"ש] וברור שגם בהלכות כיוון לזה הפי' שכתב לפיכך קנסו אותו חכמים וכו' גזירה שמא יגבה מזמן ראשון ולכאורה לשונו תמוה דהא בלי קנס אינו גובה משום גזירה ור"מ הוא דקניס ורבנן לא קנסו רק משום גזירה ולאיזה צורך הרכיב הקנס והגזירה בהדדי וברור דכוונת הרמב"ם דאין הגזירה עכשיו דחיישינן שמא יגבה דעכשיו אין כאן חשש כלל כנ"ל רק קנס קנסו דלא יגבה במוקדם משעבדי אפי' מזמן שני כדי שלא יבוא לידי שיטרוף מזמן ראשון ואין קנס זה כקנס דר"מ דהוא קניס בשביל שעשה איסור אבל רבנן לא קנסו רק להציל הלקוחות מהפסד שלא כדין לכן לא קנסו רק משעבדי אבל לר"מ דקניס בשביל האיסור קנס לגמרי אפילו בנ"ח ע"ש בתוס'. וכן נראה לכאורה מדברי התוס' שהקשו הא עדים פסולים ותירצו דעדים מעידין עליהם] אנוסים מחמת נפשות אבל הם בעצמן אין נאמנים אף דהם עדים כשרים כיון דכתב ידן יוצא ממקום אחר כמו שכתב הטור בהדיא לדעתם. ולפי זה יש לתמוה כיון דהם בעצמן אינן נאמנים אף דהם כשרים א"כ מה בכך דעדים אחרים מעידין עליהם הא הוי תרי ותרי ולא קרעינן ולא מגבינן כמבואר להדיא פ"ב דכתובות א"כ הא כל מה שפסלוהו לטרוף מזמן שני הוא גזירה שמא יטרוף מזמן ראשון והשתא אם הכוונה כמו שפירש"י דחיישינן עכשיו א"כ אי אפשר להנצל מזה רק בקריעת השטר כמו שכתב הש"ך ס"ק י' והשתא היכי דהוי תרי ותרי אי אפשר לקרוע השטר דהא מספיקא לא קרעינן ליה א"כ אכתי לא נמלטנו מחשש דיגבה מזמן ראשון דהא שטר בידו וע"כ דסבירי להו לתוס' כשיטת הרמ"ה א"כ עיקר הגזירה כדי שלא יעשה מוקדם מעיקרא ואתי שפיר ודו"ק [ומ"מ אבאר לקמן בס"ד דלא זו כוונת התוס' כמו שהבין הטור רק על דרך אחר ע"ש]:

ומעתה כל מה שהקשה הרב הש"ך לק"מ ראשונה מה שהקשה מהש"ס פ"ק דמציעא דפריך ותיפוק ליה דהוי ליה מוקדם וקשה לשיטת הרמ"ה הא משום מוקדם היה גובה מזמן שני דהא שם ניתן לכתוב מזמן ראשון משא"כ משום נמחל שיעבודו אפי' מזמן שני לא גבי ולפי הנ"ל לק"מ דלא זו כוונת הרמ"ה כמו שהבין הוא רק ניתן לכתוב הכוונה שיש לעשותו באופן המועיל שיגבה כדין מזמן ראשון א"כ שם בנמחל שיעבודו לא שייך זה דהא אי אפשר לו לעשותו כדין שיגבה מזמן הלואה ראשונה ואדרבא עיקר מוקדם הוא בזה דיש ביד המלוה לעשותו תמיד אם לא היה מפקיעין שיעבודו אפי' מזמן שני כמו שכתב הרמב"ם בפי' המשנה להדיא וכמו שהוכחתי מדברי התוס' פ"ק דמציעא ומה שהביא ראיה מדברי רש"י פ"ק דמציעא דמשמע דלרב אסי משכחת לה מוקדם בכהאי גוונא אינה ראיה כלל דרש"י יפה פירש לשיטתו דמפרש כאן הגזירה עכשיו א"כ התם נמי יש לגזור אבל לפי' הרמ"ה דהגזירה מעיקרא א"כ בזה ליכא למיגזר כלל:

ומה שהביא ראיה מדברי הרמב"ם בפי' המשנה תמהני מאד דאדרבא מדברי הרמב"ם מוכח להדיא כדעת הרמ"ה וז"ל שם זהו פי' מוקדמין ומאוחרין ויש לך להתבונן בו לפי שרבים כשלו בו וחשבו שכל מי שיכתוב שט"ח ואח"כ לקח הממון ההוא בשטר לאחר זמן ארוך שזה הוא שטר חוב מוקדמין וזה אינו אמת ויתבאר ביטולו מן הגמרא שכל זמן שיהיה שטר בקנין טורף משעת כתיבה ואף על פי שנתן הממון אח"כ עכ"ל. ובוודאי יש לתמוה בדברי הרמב"ם הללו אם כוונתו שהם נכשלו שפרשו בלי קנין הוי מוקדם א"כ מה זה שהקשה עליהם מקנין ואי גם הם פרשו בקנין א"כ כיון דבלי קנין הפי' שלהם נכון למה הרחיק פירושם ופי' בנמחל שיעבודו וכתב זהו פי' מוקדמין והביא דרבים כשלו ולא הזכיר בפירושם קנין שזהו עיקר המכשול שלהם גם למה לא פי' הוא בלי קנין וברור דכוונת הרמב"ם דעיקר הגזירה הוא שלא יעשה מוקדם כיון שלא יפסיד כשיתברר ולכך זכר הפי' מעיקרא בשטר שנמחל שיעבודו דבזה שייך הגזירה כמו שכתבתי מקודם ועל זה כתב דרבים נכשלו ופירשו דמוקדמים היינו שכתב שטר קודם ולוה לזמן ארוך אח"כ ועל זה כתב דזה אינו דכיון דאם לוה בקנין גובה כדין מזמן ראשון היאך שייך בזה גזירה כיון דניתן לכתוב כדין והיינו כשיטת הרמ"ה וכמו שדקדקתי לעיל מדברי הרמב"ם בהלכות ואף דבהלכות שמיטה נראה מדברי הרמב"ם דפוסל פרוזבול מאוחר אף דלא שייך גזירה שיכול לעשות כדין מ"מ התם שאני כיון דבשעת כתיבה לא נכתב כראוי אין זה פרוזבול שתקנו חכמים ונשאר האיסור במקומו משא"כ כאן ודו"ק ואפילו אם נאמר דהרמב"ם בהלכות לא סבירא ליה כן מטעם הנ"ל מ"מ פשיטא דבפי' המשנה סובר כהרמ"ה כמו שהוכחתי והתם פי' באמת פרוזבול המוקדם בהיפך ממה שכתב בהלכות ע"ש ודו"ק ולא קשה שם כנ"ל. ולפי זה ממילא ליתא לדינו של הנ"י והר"ן דכתבו לפרש הך דמוקדמין באופן זה דלשיטת הרמ"ה גובה בזה מזמן שני וכן דינו של הש"ך לעיל ס"ק י צ"ע לשיטת הרמ"ה כיון דעכשיו לא שמענו דגזרינן כלל ולפי זה לשיטת הרמ"ה דוקא לענין משעבדי שייך גזירה אבל לענין ב"ח מוקדמין לא גזרינן וגובה קודם לב"ח מאוחר מזמן שני משא"כ לפירש"י כמו שכתבתי לעיל ס"ק ח' ע"ש וכל מה שכתבתי ברור ונכון עד שכמעט נראה להכריע העיקר כהרמ"ה אבל מ"מ כיון דהרבה פוסקים חולקין עכ"פ הוי ספיקא דדינא ודו"ק היטב:

יב כשלא הקדימו העדים זמנו בכוונה. עש"ך ס"ק ט"ז דהיינו באופן שכתבו שטר ללוה בלי מלוה בלי הקנאה וכבר נתבאר בסמוך דהרמ"ה חולק בזה דגובה מזמן שני] ונאמנין העדים עצמן בזה אפי' כת"י יוצא ממקום אחר ולהנ"י באין כתב ידן וכו' ולפעד"נ דלית מאן דפליג דאין העדים עצמן נאמנים בזה אפילו אין כתב ידן יוצא ממקום אחר כמו שאבאר דוודאי יש לתמוה דהא הר"ן פ"ב דכתובות גבי עדים שאמרו אמנה היה דברינו הקשה תיפוק ליה דאין נאמנים דהוי ליה מוקדם דאין כותבין שטר ללוה בלי מלוה רק בשטרי אקנייתא ודיקדק הר"ן מזה דעכשיו כותבין אפילו בלי הקנאה והביאו הרב לעיל סימן ל"ט וסיים הר"ן דמכאן למדנו דין זה ויש לתמוה במה נפשך אי דגם אמנה לא הוי רשיעי דיש לומר דלא ידעו א"כ למה לא יהיו נאמנים וע"כ דאמנה כ"ע ידעו והשתא מאי קשיא ליה להר"ן דאין כותבין רק באקנייתא דהא משום הא היו העדים נאמנים דאטו מאן דלא ידע דרב אסי מיפסל והוא תמוה לכאורה וברור דאין כוונת הר"ן דבמוקדם כהאי גוונא לא הוי רשיעי כלל רק רשע גמור לא הוי למיפסל לעדות וכן דיקדק הנ"י בהדיא וכן העתיק ב"י לשון הנ"י דלא הוי רשע גמור אבל פשיטא דרשיעי הוי ושלא כהוגן עשו דהיה להם לישאל לב"ד אם יכולין לעשות כן הילכך התם שפיר תירץ הר"ן ז"ל דמשכחת לה שהעדים אינם פסולין כגון שכתבו בלי הקנאה ולא מיפסל לעדות בזה אבל לא מיירי דהם בעצמן אומרים כן דהם אינן נאמנים על עצמן אפילו בדבר שאין נפסלין שעשו שלא כהוגן כדמוכח להדיא פ"ב דכתובות גבי הא דאמר טעמא דר"מ עדים שחתמו שקר דבזה אין נפסלין ומ"מ כיון שעשו שלא כהוגן אינן נאמנין על עצמן לומר שעשו כן וכן מבואר בתשובת הרשב"א סימן אלף רל"ד דאפילו לא נפסל לעדות אינו נאמן על עצמו ברשעות כל דהו וכמו שהארכתי בזה לעיל סימן ל"ד ולקמן סימן מ"ו בס"ד וזהו כוונת הר"ן דהתם דמיירי דעדים בעצמן אומרים כן יפה הקשה תיפוק ליה משום מוקדם ועל זה תירץ במעכשיו ולפי זה הכא נמי מה שכתב ה"ה דבזה אין נפסלין כל הכוונה רק אם עדים אחרים מעידין עליהם אבל הם בעצמם אינם נאמנים לומר שעשו שלא כדין וכן מה שכתב הנ"י שם הכל בעדים אחרים ומה שהביא אח"כ דברי הרמב"ן הכוונה דמה שאמרו בירושלמי דיכולין לומר על זה לא חתמנו ולא הרגשנו במוקדם הכל באין כתב יד יוצא ממקום אחר אבל בכתב יד יוצא ממקום אחר לא אבל בהך דעשו שלא כדין בכוונה רק דס"ד דהלכה כאביי בזו אין העדים עצמן נאמנים אפילו אין כתב יד יוצא ממקום אחר דמשוי נפשייהו רשיעי אף דלא מיפסלי לעדות כמו שהוכחתי מדברי הר"ן הנ"ל וכבר הביא הרב לעיל סימן ל"ט דברי הר"ן בלי חולק א"כ הכא נמי הדין כן וצ"ע בזה ועיין בסמוך ס"ק י"ד. ובעיקר דברי הש"ך מה שכתב דלהרמב"ן ג"כ נאמנים אפילו אין כת"י יוצא ממקום אחר בדבר המצוי לטעות יש להבין דא"כ לאיזה צורך פי' הרמב"ן הך דירושלמי באין כתב ידם וכו' ואליבא דר"ח הא שפיר מצי לפרושי בפשיטות לרבנן ובדבר המצוי לטעות ונראה דוודאי הירושלמי ע"כ לא מתפרש רק אליבא דר"מ דאל"כ תקשי מאי מקשה הא אמר ר"ל עשו עדים החתומים כמו שנחקרה בב"ד התם בכת"י יוצא ממקום אחר והכא באין כתב יד יוצא ממקום אחר וע"כ דקושית ירושלמי לר"מ דאפילו באין כת"י יוצא ממקום אחר סובר דאין נאמנין דהוי כמי שנחקרה בב"ד וזהו כוונת הרמב"ן להשיג על הרז"ה דראייתו מן ירושלמי אינו דהירושלמי ע"כ באין כתב יד יוצא ממקום אחר משתעי ואליבא דר"מ אבל מ"מ דינו אמת מבחוץ דכל טעות דמצוי לטעות נאמנין כנ"ל ועיין בסמוך ס"ק י"ד:

יג וי"א,. עש"ך ס"ק י"ז מה שהשיג על הסמ"ע ס"ק י"ג בהג"ה בשם הריב"ש וכתב דט"ס הוא וצריך לכתוב ק"ד וקמש"ל כאן דאפילו העדים לפנינו ואומרים שטעו אין נאמנים ובתומים השיגו דזה לא נשמע מריב"ש ופי' הוא דהכא קמ"ל דאפילו בנ"ת לא גבי דפסול לגמרי וכן הוא בריב"ש. והנה לפי דבריו גם דברי הש"ך נכונים דממילא מוכח מריב"ש דהעדים אין נאמנים דאי נאמנים דהיינו דלא הוי רשיעי שטעו א"כ למה נפסל לגמרי באינם לפנינו ונראה שהוא הבין כוונת הש"ך דנודע מבחוץ דהוא קל"ד רק קמ"ל דאפילו עדים לפנינו ומפרשין דבריהם שטעו פסולין הם ובאמת כוונת הש"ך היכי דלא נודע רק על פיהם נשמע מהריב"ש דאין נאמנים לישווי' נפשייהו רשיעי והשטר כשר וזה באמת מוכח מריב"ש דפסלו לגמרי ש"מ דהעדים פסולים. אבל באמת על כולם אני תמה דפשיטא דלא מוכח מריב"ש מידי דוודאי סובר כדעת הר"ן דאין העדים פסולים כמו שכתב בתומים בשמו רק הוא לשטתו דסובר כדעת ר"י דאפי' במוקדם ועדים טעו פסול לגבות אפילו מבנ"ח והביא ראיה מפ"ק דמציעא דפריך ותיפוק ליה דהוי ליה מוקדם א"כ שפיר פוסל שם השטר לגמרי אבל מודה דעדים כשרים דטעו א"כ לדידן דקיימא לן דגובה בנ"ח כרמב"ם א"כ ממילא הך דינא ליתא וגובה בנ"ח דהעדים כשרים וכן אם לא נודע מבחוץ דהיה קל"ד נפסל כל השטר על פי עדים עצמן דנאמנין דטעו ולא משוי נפשייהו רשיעי אבל בנ"ח גובה לדידן כנ"ל ברור. (יד) ויש חולקין. עש"ך דהאריך להשיג על הרב דהיכי דהוי טעות המצוי לטעות לית מאן דפליג דנאמנין ועיין תומים שהשיגו והביא דברי הר"ש די ווידאש דכתב דרמב"ן חולק אפילו בטעות המצוי לטעות ואני תמה כי אם ראה דברי הר"ש הללו היאך לא ראה דכתב בהדיא כדעת הש"ך וז"ל שם ואשר הביאו אל הרמב"ן והתופסים דרכו לאוקמא כשאין כתב וכו' הנה הוא שחשבו שהנאמנות הוא ביותר מן השיעור שהסכימו בו הני רבנן שאמנם הוא בדבר שאפשר לטעות בו אבל כששטרו מה שנזכר בגט פשוט וכו' שלא האמינו העדים אל בדבר שאפשר לטעות בו בלבד לא יהיה קשה בעיניהם לאוקמא אפי' ביוצא עכ"ל הרי להדיא דלא פליג הרמב"ן רק לפי שהבין דלהחולקים העדים נאמנים לגמרי מכח זה הירושלמי לזה פי' הירושלמי באין כתב יד יוצא ממקום אחר אבל באמת גם החולקין לא הכשירו רק בטעות האפשר לטעות ואם הי' חושב הרמב"ן ג"כ לדעתם לא היה קשה בעיניו לאוקמא הירושלמי אפילו בכתב יד יוצא ממקום אחר דבזה גם הרמב"ן מודה דנאמנין וכן מבואר להדיא ממה שכתב ביותר מן השיעור שהסכימו בו הני רבנן שאמנם הוא דבר שאפשר לטעות בו וכוונתו דהרמב"ן וסייעתו לא הסכימו רק בשיעור זה לא יותר והרי זה ממש כדעת הש"ך אך מה שהביא הש"ך מדברי הר"ן ר"ה לא כן משמע בר"ן שהרי הרז"ה כתב וכן כל דבר המצוי לטעות והר"ן כתב על זה דהרמב"ן מוקי הירושלמי באין כתב יד יוצא ממקום אחר ומשום הכי נאמנין אלמא דבכתב יד יוצא ממקום אחר אפילו בכהאי גוונא אין נאמנין ומה שסיים הר"ן אבל וודאי וכו' הוא לשון הר"ן בעצמו דמסכים להרז"ה מהך דפרק גט פשוט אף שאין דעת הרמב"ן כן ובאמת הרמב"ן לא כתב זה על דברי הרז"ה רק כמו שכתב הר"ש הנ"ל שהוא הבין דהחולקין דייקי מירושלמי אפילו באינו מצוי לטעות ועל זה לא רצה הוא לפרש כן לפי שאין דעתו כן לכך פירשו באין כתב ידן יוצא ממקום אחר ואי קשיא לפי' הר"ש למה פי' הרמב"ן הירושלמי באין כת"י יוצא ממקום אחר כיון דגם הוא מודה במצוי לטעות נאמנין יש לומר דהרמב"ן היה סובר דהם לפי מה שפירשו בכתב ידן יוצא וכו' היה מוכרח להם הירושלמי אפי' באינו מצוי לטעות דאל"כ מאי קושיא מר"ל שאני התם דאינו מצוי לטעות משא"כ הכא מיירי במצוי לטעות וע"כ דלא סבירא ליה להירושלמי לחלק בזה א"כ מוכח אפי' באינו מצוי כשרים וזו היא סברת החולקים לפי הבנת הרמב"ן ולכך השיג עליהם ופירש באין כתב ידן יוצא וכו' ועל זה כתב הר"ש דגם החולקין מודו באינו מצוי א"כ שפיר יכול הרמב"ן להודות דהירושלמי בכתב ידן יוצא מיירי ובאמת בזה אין דברי הר"ש נכונים כמו שכתבתי דהוי ליה לירושלמי לחלק בזה בין מצוי וע"כ דאפי' באינו מצוי כשרים או דמיירי באין כתב ידם יוצא כרמב"ן אבל עכ"פ מבואר דרמב"ן מודה במצוי לטעות וזה ברור בכוונת הר"ש והיינו כדעת הש"ך:

ומה שדחה בתומים ראיית הש"ך מדברי ה"ה ספ"ג מהלכות מלוה והוא הבין ראיית הש"ך מדנקט ה"ה סתמא משמע אפי' בכתב ידן יוצא ועל זה השיגו דה"ה לא מיירי מהך קושיא דמי מודיע רק מהך קושיא דעדים פסולים והיאך יגבה בנ"ח אבל הקדמתו נתברר מבחוץ ועל זה תירץ אופנים דעדים כשרים אבל לא על פיהם ובאמת כוונת הש"ך בפשיטות דשם תירץ ה"ה דטעו דלא ידעו דרב אסי או טעו בעיבורו של חודש אח"כ כתב אי נמי דהיו אנוסים מחמת נפשות ונודע על פי אחרים או על פיהם באין כתב ידן יוצא הרי דבהך תירוץ דאנוסים ביאר ה"ה דנודע על פי אחרים או על פיהם באין כתב ידן יוצא ולמה לא ביאר בשני התירוצים הקודמים דנודע על פי אחרים או על פיהם באין כתב ידן יוצא וע"כ דמעיקרא כיון דמצוי לטעות בכל גוונא נאמנין רק אח"כ באנוסים הוצרך להמציא מציאות בעדים אחרים או באין כתב ידן וכו' וליכא למימר דכוונת ה"ה במה שכתב ונודע אכלהו קאי ולפי זה הוא להדיא כש"ך הא ליתא דהא בשני תירוצים דטעות לא שייך עדים אחרים דמי יודע תרמית לבבם כמו שכתב הב"ח להדיא וע"כ דלא קאי רק על אנוסים ולמה לא לא פי' מעיקרא וע"כ כדעת הש"ך וזה ברור וראיה נכונה היא:

אך בעיקר הדין אפי' אי נימא כדעת הש"ך דהיש חולקין פליגי באנוסים ובטעות בשנת המלך וכדומה דלא מצי לטעות מ"מ לא ידעתי מנין לו להטור דהתוס' פליגי אפי' בכהאי גוונא ובשלמא אם אומרים לא חתמנו רק על זה דייק שפיר דא"כ לא הוי להו להמציא מציאות דאתי שפיר בפשיטות שאמרו על זה לא נתננו לב לחתום כמו שכתב הש"ך אבל באנוסים וטעות בשנת המלך מנין דהתוס' פליגי ובאמת מדברי הטור מבואר להדיא דראייתו הוא ממה שתרצו התוס' באנוסים דעדים אחרים מעידין עליהם ולא הם בעצמם ש"מ דהם אינם נאמנים בכ"י ימ"א ולפי זה גם טעינו בשנת המלך הכוונה באין כתב ידן יוצא דבכתב ידן יוצא הם בעצמם אין נאמנים כמו אנוסים כיון דלא עבידי למיטעי אבל תמהני מאד על הטור דאי בעדים אחרים אכתי תקשי כיון דהם בעצמן אין נאמנים וע"כ משום כיון שהגיד א"כ ממילא עדים אחרים הוי תרי ותרי כמבואר פ"ב דכתובות להדיא דלא קרעינן ולא מגבינן והשתא תקשי יגבה מזמן שני עכ"פ דהא לא שייך גזירה דהא ע"כ לא קרעינן לשטרו ובלא"ה יגבה מזמן ראשון ופשיטא דבכהאי גוונא לא קרעינן משום גזירה דהא אפי' תרי ותרי בגוף הלואה לא קרעינן כ"ש בזמן ובתומים סיים דבאמת הוי תרי ותרי והוא תמוה דא"כ יגבה מזמן שני ונהי דבטור באמת יש לומר דגובה בזה מזמן שני אבל בתוס' אי אפשר לומר כן דהם הקשו היאך משכחת לה הא עדים פסולים ותרצו בעדים אחרים אומרים אנוסים והשתא תקשי אי ס"ד דבהכי מיירי יגבה מזמן שני כיון דהוי תרי ותרי ואפי' אי נימא דסבירי להו לתוס' כשיטת הרמ"ה שהבאתי לעיל דהפי' גזירה על מעיקרא מ"מ פשיטא דלא שייך לגזור היכי דלא משכחת לה רק בתרי ותרי דשמא יארע פעם אחת תרי ותרי וכ"ש אם יגבה כדין יגבה דהוא ספק והיאך שייך לגזור בזה וכ"ש להטור דחולק על הרמ"ה ולדעתו קורעין השטר כמו שכתב הש"ך ס"ק י' להדיא א"כ פשיטא דבתרי ותרי גובה מזמן שני עכ"פ ותימה על התומים שנעלם ממנו דבר זה:

לכן נראה לפע"ד ברור דאין כוונת התוספות במה שכתבו דעדים אחרים מעידין עליהם היינו משום דהם בעצמן אין נאמנין משום כיון שהגיד חדא דקשה כנ"ל דהשתא נמי הוי תרי ותרי ועוד דמ"מ הוי להו לאוקמא באין כתב ידן יוצא ממקום והם בעצמן אומרים אנוסים ואין לומר דאכתי תקשי לר"מ דהתוספות זכרו בקושיא לר"מ ג"כ הא ליתא דא"כ פשיטא דלא מוכח מתוס' מידי דיש לומר דהתוס' לר"מ קאי אבל לדידן לעולם אפי' הם בעצמן נאמנין וע"כ דלר"מ פשיטא דג"כ אין צורך לעדים אחרים דבאין כתב ידן פשיטא דחילוק הירושלמי קאי דהכא שאני דלא עקרו לשטרא לגמרי משא"כ התם רק החולקין סוברים אפילו בכתב ידן וכו' אבל באין כתב ידן פשיטא כמו שכתב הנ"י בשם הרמב"ן להדיא. אמנם כוונת התוספות דנהי דלמסקנא דמסיק לר"מ משום מודה בשטר שכתבו וסובר דאפי' באין כתב ידן הוי כיון שהגיד א"כ פשיטא דלא קשיא במוקדמין דלא עקרו לשטרא אבל לתירוץ רב חסדא פרק ב' דכתובות דקסבר ר"מ עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר וקשה אי באומרים אנוסים מ"מ תקשי לר"מ הך משנה דהא עדים אינן נאמנין לישווי' נפשייהו רשיעי והתוספות זכרו שם בקושיא בהדיא לר"מ ג"כ ולזה הוצרכו התוס' כאשר רצו להמציא המציאות באנוסים דאחרים מעידין עליהם ואז אינן פסולין אף אי נימא דחייבים למסור עצמם למיתה כמו שכתבו הרא"ש והריב"ש בתשובותיהם דאנוסים דעברו על דת בדבר שחייבים למסור עצמם אף דעשו מעשה רשע לא נפסלו לעדות אבל הם בעצמם אין נאמנים לומר שעשו דבר שלא כהוגן אפי' לא נפסלו כמבואר פ"ב דכתובות בסוגיא הנ"ל א"כ שפיר כתבו התוס' עדים אחרים ולא קשה מידי אפי' לר"מ לטעמו של ר"ח הנ"ל. והשתא לא הוי תרי ותרי דהא לא כתבו התוס' זה רק לס"ד דאין טעמו של ר"ח משום כיון שהגיד רק משום רשעות א"כ בעדים אחרים באין כתב ידן יוצא אפי' לר"מ לא הוי תרי ותרי כלל ולפי המסקנא דטעמו משום כיון שהגיד הוי תרי ותרי אבל אז אין צורך לתירוץ זה רק בעצמם אומרים ולא שייך כיון שהגיד כסברת הירושלמי ולפי זה יש לומר דמודים התוס' דבטעות בשנת המלך נאמנין אפי' בכתב ידן יוצא ולא זכרו מתחילה עדים אחרים רק מהטעם שכתבתי ודברי הטור שהבין כוונת התוס' בפשיטות צ"ע גם בדין הנ"ל דבעדים אחרים גובה עכ"פ מזמן שני נראה לפע"ד ברור לדינא וכ"ש להטור דחולק על הרמ"ה [אבל לשיטת הרמ"ה אינו ברור כ"כ ודו"ק ומה שהאריך בתומים לבאר דבכתבו בלי אקנייתא אין נאמנין בעצמן דלא כש"ך כבר הבאתי ראיה ברורה שאין להשיב עליה מדברי הר"ן פ"ב דכתובות לעיל ס"ק י"ב ע"ש אבל מ"מ אני תמה על התומים דהוא דעתו לעיל סי' ל"ד בכמה מקומות דאין אדם משים עצמו רשע הוא דוקא בדבר הנפסל לעדות א"כ הכא למה לא יהיו נאמנין כיון דלא נפסל לעדות אבל באמת כבר השגתי עליו בכל המקומות ההם ע"ש ולקמן סי' מ"ז ומדברי התוס' גופא שהבאתי מקודם מוכח כן שהרי הקשו בעדים פסולים ותרצו בעדים אחרים וקשה לס"ד דבנפשות פסולין וע"כ דסברי דכשרים כהריב"ש והרא"ש א"כ היאך קאמר טעמא דר"מ הא אפילו כשרים לעדות וע"כ דזה לא תלוי כלל בפסול לעדות כמו שכתבתי ס"ק י"ב ובאמנה גופא נראה פשוט מדברי הר"ן פ"ב דכתובו' דלא נפסלו לעדות ומ"מ אין נאמנים לומר שעשו שלא כהוגן על עצמם וזה ברור:

טו אין כל זה מציל. עיין תומים שהקשה לדעת המחבר דמוקדם פסול למשעבדי אבל בנ"ח גבי א"כ הכא המתנה קיימת' עכ"פ ומפני קושיא זו המציא דין חדש מלבו דהיכי דיש חשש בבנ"ח ג"כ גם בנ"ת לא גבי משום גזירה ע"ש ודבריו תמוהין וגרם לו זה שלא ראה תשובת הרשב"א במקומו חלק ג' סימן ד' שהשואל שם רצה באמת להכשיר המתנה בעצמותה מטעם זה ועל זה השיב הוא וז"ל ואומר אני כי מה שכתבת במתניתין דשטרי חוב המוקדמין פסולין לאו פסולין לגמרי קאמר לגבות משעבדי אבל בנ"ח מיגבי גבי כן אמת וכן מסור בידינו ומצד הראיות שכתבת אלא שחוזרין לדקדק שהשטר זה יש לפסלו לגמרי שהעדים שהקדימוהו נפסלין וכמו שאין כאן עדים אלא שטר בלא עדים ואנו רגילין לתרץ בשטרי דלאו אקנייתא וכו' אי נמי באנוסים וכו' א"כ שטר זה הנידון לפנינו פסול הוא לגמרי ולא שהיו אנוסים מחמת נפשות להקדימו ונפסלו בהקדמתו ואפי' תמצא לומר שהרב שנודע בחסידות וכו' שחסידותו מעידה על טעותו מה נעשה לעד השני וכו' עכ"ל. הרי להדיא דהכא היתה המתנה קיימת רק משום דהעדים נפסלו דאין כאן שום תירוץ לתרץ ההקדמה כמו שתירצו המחברים במשנה דמוקדמין וזה ברור איברא בגוף דברי הרשב"א צ"ע דשם אח"כ כתב וז"ל מ"מ ראובן הקונה נאמן במיגו דאי בעי אמר אין וודאי שטרא מעליא הוא ובשנת שבע קנו מידו כמו שכתוב בשטר ואעפ"י שהעדים אומרים מעכשיו שלא קנו ממנו אלא בשמינית אינן נאמנים דכיון שהגידו אין חוזרין ומגידין ועוד דמשימין עצמן רשעים ואע"פ שאומרים טעות היה ואין משימין עצמן רשעים מ"מ כיון שכתב ידן יוצא ממקום אחר אפילו אומרים כתב ידינו הוא זה ואנוסים מחמת נפשות אין נאמנים וכו' ומעתה לכאורה דברי הרשב"א סותרין זה את זה דהכא משמע דבזה לא הוו רשעים כיון שאומרים טעות היה אף דלא שכיח ולא כתב רק משום כיון שהגיד ולמה דחה מקודם דברי השואל משום דהכא עדים פסולים דהא אינן פסולין כלל כיון דלא משוי נפשייהו רשיעי ובאמת לק"מ דוודאי אם באנו שלא להאמינם מצד אין אדם משים עצמו רשע א"כ שפיר יש לומר דהא הוא אינו משים עצמו רשע כלל שהרי אומר טעה ואינו אומר שעשה שלא כדין ונאמן בזה מאוחר שאין עליו עדים שלא טעה ועשה שלא כדין בכוונה ולכך הוכרח לומר משום כיון שהגיד אבל הכא אם אנו באין לפוסלם אינן יכולין להציל עצמן בזה שטעו ולפי זה באין כתב ידן יוצא ממקום אחר באמת הם בעצמן נאמנין לומר בשנת נ"ח כתבנו וטעינו ואין בזה משום כיון שהגיד ולא משום רשעות כיון שהוא בעצמו אומר כן והוא אינו משים עצמו רשע שהרי אומר שטעה ונאמן ודו"ק ועיין בסמוך: (טז) ומ"מ אם העדים קיימים. עש"ך ס"ק כ"א שפירש דזהו פי' כיצד נפסל ומפרש דבאם אין כתב ידן יוצא ממקום אחר אז נאמנין לפסול השטר ויכתבו מזמן שני אבל אם כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנים לפסלו ע"כ. וכל זה גרם לו שלא עיין בתשובת הרשב"א הנ"ל דמתחלה השיב לשואלו נראה לי שהמתנה קיימת רק לא מטעמיה ודחה שם טענת השואל וכתב אח"כ וז"ל הנה דנתי לפניכם על הראיות שהראיתם על הנידון שלפניכם אבל לענין גוף המתנה וקייומה אני אומר אילו היו העדים קיימין ואין כתב ידן יוצא ממקום אחר יכולין לחתום שטר אחר מזמן שני לפי שכל שאין כתב ידן יוצא וכו' לא נעשית עדותן כמי שנחקרה בב"ד הרי להדיא דכוונת הרשב"א להקל בזה לטובת המקבל המתנה שאף שסתר דברי השואל מ"מ באופן זה קיימת ואח"כ כתב ג"כ ואם כתב ידן יוצא ממקום אחר והוחזק השטר כבר בב"ד שוב אינן נאמנין מ"מ ראובן הקונה נאמן וכו' הרי להדיא דבזה אין יכולים לחתום אפילו מזמן שני והטעם כמו שכתב בתחלת התשובה הבאתי לשונו בס"ק לפני זה דהעדים פסולים דאינן יכולין לתרץ עצמן כמו מוקדמין דמשנתינו וזה ברור איברא בגוף דברי הרשב"א יש להבין קצת דאפילו באין כתב ידן וכו' מאי מיגו איכא הא המקבל עומד תמיד ומודה דנכתב בשנת נ"ח בחתימת אותן העדים א"כ לפי דבריו העדים פסולים והיאך יכתבו לו שטר אחר ומאי מיגו יש לעדים דאי להכשיר עצמן הא בלא"ה כשרים דמאיזה צד יפסלו על פיהם לא נפסלו ועל פי המקבל היאך יוכל הוא לפסול עדים רק כיון דמודה לחובתו נפסלו א"כ מאי מהני מיגו דאין זה כתב ידינו הא המקבל מודה דכתב ידם הוא והקדימו ולחובתו פסולין אם לא שנאמין המקבל במיגו דהיה אומר שנת נ"ז א"כ הרי זה מה שכתב הרשב"א אח"כ ומעיקרא לא איירי בזה רק כשהמקבל אינו יודע אם טעו ע"ש וצ"ל כמ"ש בס"ק לפני זה דוודאי אם אין כ"י ימ"א והם בעצמן אומרים שנתנ"ח לא שייך שלא להאמינם מצד אין אדם משים עצמו רשע שהרי אינו משי' עצמו רשע שטעה א"כ אין כאן רק משום כיון שהגיד פי' דחשבינן החתימה להגדה דהיה בשנת נ"ז כהרי כך חתמו ועכשיו חוזר בשנת נ"ח וכיון דאין כ"י ימ"א לא הוי החתימה דמעיקרא הגדה כלל ויכולין לומר טעינו ובשנת נ"ח היה דכל שלא נחקרה בב"ד לא הוי הגדה ויכולין לחזור בהם ואף דבפ"ב דכתובות משמע דאפי' באינו מקוים לא מיהמני רק במיגו לחזור בהם ולא בלא מיגו וכאן ליכא מיגו הא ליתא דשאני התם שרוצין לעקור כל העדות אבל לא טעינו בשנה אחת וחילוק זה מבואר להדיא בירושלמי הביאו שם הרשב"א בעצמו ופירשו באין כ"י ימ"א ואליבא דר"מ כמו שפירש הרמב"ן אלמא אף דלר"מ לא מהני מיגו בעלמא הכא נאמנין שלא עקרו לשטרא לגמרי א"כ הכא נאמנין שטעו רק בכתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין דחשבינן כהגדה מעליא דהיה שנת נ"ז והיאך יאמרו שנת נ"ח היה א"כ אם הלוה אומר שנת נ"ח משוי להו רשיעי ונאמנין לחובתו שאין יכולין לכתוב אפי' מזמן שני וזה ברור ונכון אי בזה ספק ובחנם טרחו האחרונים בזה לפי שלא ראו גוף התשובה הנ"ל כמו שתראה עוד בסמוך:

יז יכולין לחתום שטר אחר. עש"ך שהאריך לתמוה דהא בלאו האי טעמא דאכתי לא עשו שליחותן יכולין לכתוב שטר אחר לפי שכותבין עשרה שטרות על שדה אחת וראיה שהרי הכשיר הרשב"א לעדים אחרים לכתוב כשראו הקנין ועוד הקשה למה כתב עדים אחרים הא הם בעצמן יכולין לכתוב ג"כ וכל האחרונים נמשכו אחריו בישובים דחוקים ומה אעשה שלא היה לפניהם ספר תשובת הרשב"א לעיין בו וז"ל בתשובה הנ"ל ולא אמרינן בכי הא כיון שעשו שליחותן אין חוזרין ועושין שליחותן חדא דהא קיימא לן כי הא דאמר ר"י אמר רב כותבין עשרה שטרות בשטר מתנה או אפי' בשטרי מקח וממכר שאין בו אחריות ועוד דאלו לא עשו שליחותן דהוא אמר להם לכתוב בשמנה והם כתבו בשבע וכו' כענין נפאתא וטפאתא הרי להדיא שהרשב"א גופא באמת נתן גם טעם זה כמו שהקשה הש"ך רק הב"י השמיטו מהעתקה וסגי ליה בהך דלא מיקרי עשו שליחותן ולק"מ ומה שהקשה דלמה קאמר אח"כ דאם עדים אחרים ראו הקנין יכתבו האחרים יכתבו הם בעצמן. לק"מ ג"כ למעיין שם שהרי בכתב ידן יוצא ממקום אחר פוסל שם הרשב"א השטר לגמרי דהעדים פסולים מחמת ההקדמה שאין כאן תירוץ כנ"ל ועל זה כתב הרשב"א דהלוה נאמן לומר דטעו עדים במיגו דהיה אומר דהיה באמת הכל בשנת נ"ז והעדים לא יהיו נאמנים להכחישו דכיון שהגיד אח"כ כתב דאפי' עדים מעידין שנכתב ונחתם בשנת נ"ח א"כ שוב אין לו מיגו מ"מ נאמן במיגו דהקנין היה בשנת נ"ז ואם יש עדים המעידין גם על הקנין שהיה בשנת נ"ח אז אותן העדים יכולין לכתוב לו שטר אחר משנת נ"ח פי' דאף דאותן עדי השטר נפסלו כמו שכתב שם קודם להדיא ומיגו נמי לית ליה לאכשרינהו מ"מ האחרים יכולין לכתוב לו וזה ברור ותמיה שלא ראה שום אחד מהם הרשב"א בעצמו והנה הש"ך ביקש ליישב [לפי שלא ראה הרשב"א דמיירי באחריות ועל זה הקשה דא"כ היאך יכתבו לו מזמן שני הא מוקדם פסול אף מזמן שני רק שלא באחריות דליכא חשש לקוחות משא"כ באחריות. ובתומים תמה עליו דהרכיב המילות ע"ש שהאריך. ואני תמה דהא בסוף סיים הש"ך דמיירי באמת שעומד בשנת נ"ח עכשיו אבל מעיקרא מיירי שעומד בשנת ס' א"כ יפה הקשה כמו דהכא אף שעומד בשנת ס' כותבין משנת נ"ח שהוא זמן שני במוקדמין נמי יכתבו לו מזמן שני אמנם לשון התומים מגומגם ובפשיטות היה לו להקשות דהתם מיירי בלי קנין ובאמת בקנין כותבין והכא מיירי בקנין כמבואר ברשב"א לכך כותבין לו מזמן שני. אבל לפעד"נ דגם בזה צדקו דברי הש"ך ולא ידעתי מאין פשיטא להו דמוקדמין בקנין כותבין לו שטר מזמן שני ואדרבא מדברי הסמ"ע מבואר להדיא להיפך שכתב ריש סי' זה דלכך אין כותבין על גביו לפי שקנס שקנסוהו חכמים לפי שהיה ראוי מתחילה לגבות מזמן ראשון א"כ בקנין נמי שייך קנס זה דהא הקנין אינו מועיל רק לזמן שני א"כ עדיין יש לקונסו שהיה עומד לגבות מזמן ראשון ולא ידעתי שום הבדל כלל לדברי הסמ"ע הללו וא"כ הכא נמי יש לקונסו ואף דהכא לא שייך שהיה ראוי לפי שלא היה חתנו בשנת נ"ז כבר כתב הרשב"א דהא ליתא ולאירוס ומשודך נמי חתנו קרי ליה ע"ש וא"כ הכא נמי יש לו לקונסו שהיה עומד לגבות מזמן ראשון וע"כ משום דבלי אחריות מיירי וזה ברור וכן משמע להדיא מדברי הרמב"ם בפי' המשנה שפי' מוקדמין בשטר שלוה ופרעו ויש להבין תיפוק ליה דנמחל שיעבודו וצריך לומר בקנין כמו שפי' הש"ך לעיל ס"ק ט"ו א"כ מבואר דאפי' בקנין לא גבי כלל אפי' מזמן שני וכ"ש לפי מה שכתבתי לעיל לשיטת הרמ"ה דעיקר הגזירה הוא כדי שלא יעשה מוקדם בשטר שנמחל ובקנין א"כ פשיטא דאפי', יכתבו לו שטר אחר לא מהני דמ"מ יש לגזור שיעשה מוקדם ואם יתברר יגבה עכ"פ מזמן שני שיכתבו לו שטר אחר גם מה שכתב בתומים דהתם מיירי לענין אם הלכו עדים לא כן כתבו התוספות ופוסקים שכתבו ליישב דעדים לפנינו ואומרים טעינו א"כ יכתבו שטר אחר מזמן שני ועל זה אנו דנין וע"כ דאפי' בקנין אין כותבין כן נראה לי וכן משמע מסתימת כל הפוסקים וכ"ש לשיטת הסמ"ע הנ"ל. ועיין היטב בתשובת הרשב"א גופא שם בסופו מה שהקשה מגחין לחיש ליה לרבה וכוונתו דהוי מיגו להוציא כיון דמודה דהוא מוקדם ועל זה תירץ דהכא שאני דניתן לכתוב שהוא אומר דטעו א"כ לא הוי להוציא] ועיין עוד בתשובת הרשב"א שם סימן ז' ח' האריך עוד בענין זה בדינו של המחבר כאן ושם מבואר ג"כ דלכך יכולין לכתוב משום דכותבין על שדה אחת עשרה שטרות רק שכתב שם דאם היה הקדמה באופן דלא נפסלו העדים אפי' כתב ידן יוצא ממ"א יש להם לעשות כן ועוד שם הרבה דינים במוקדמין לא זכרום האחרונים בעבור שהיתה התשובה נעלם מהם ודברי הש"ך לעיל ס"ק י' ג"כ מוזכרין שם אך הניח שם בצ"ע וסיים שתקנתו לא נתפרשה וכבר נתבאר זה לעיל ביישוב דברי הרמ"ה ע"ש: (יח) המאוחרים עש"ך שתמה על מהר"א ששון דנסתפק באיחרוהו שלא מדעת המלוה דהיאך יעלה על הדעת לפסול שטר שנכתב למלוה לפי שאיחרו וגרעו כחו ולפעד"נ דיש מקום גדול להסתפק בזה דמ"מ כמו בעדים שחתמו על מוקדם פסולים לפי שהפסידו ללקוחות שלא כדין א"כ אף כאן אם צוה הלוה באמת לכתבו מזמן ראשון והמלוה לא רצה ללות רק באופן הזה א"כ אף הם הפסידוהו שלא כדין ופסולין א"כ אח"כ שהמלוה אומר דעכשיו מתרצה ורוצה עכ"פ לגבות מזמן שני מ"מ לא משגחינן בי' כיון דעדים פסולים דחתמו בשקר דהוא נשתעבד לו קודם והם איחרו והפסידוהו ובאמת איני רואה מקום להכשירו אם לא דנימא דוקא במוקדם גוף השטר שקר דלפי השטר משועבד מזמן ראשון ובאמת לא נשתעבד ועדים החתומים בשטר כמו שהגידו בב"ד דמי והרי העידו שקר בב"ד אבל במאוחר אף דהמלוה ולוה נתרצו מזמן ראשון מ"מ בלי שטר ליכא שיעבוד א"כ אף הם שעשו שלא כהוגן מ"מ לא העיד שקר בב"ד דבאמת ליכא שיעבוד רק מזמן שני דאין שיעבוד רק בשטר ואין כאן שקר בשטר בעצמותו א"כ לא שייך לפסלם שחתמו בשקר והעידו שקר בב"ד ובזו נסתפק מהר"א ששון ועיין תומים שהקשה היאך מאוחר כשר הא נפיק חורבא בשנים שהוציאו שט"ח שהוא ילוה ממנו בתוך זמן ולפי האיחור יהא לאחר זמן ואין כאן קושיא כלל דפשיטא שאין יכולין לעשות מאוחר בע"כ של לוה דהם שלוחיו והיאך יעשו בלתי רצונו והלוה כשהוא תובע גם ממנו בוודאי לא ילוה ממנו בשטר מאוחר וכבר אמרו בטענת למשכנו דאיבעי למסור מודעה שלא יהא עליו טענה כ"ש בזה דהיה לו לראות שלא יהא מאוחר ונראה עוד דהעדים לעולם אין להם לכתוב מאוחר בלי רצון הלוה שיצוה להם לעשות כן דשמא מגיע לו איזה הפסד וליכא למימר דאכתי יש לחוש לגבי לקוחות הא ליתא דבלא"ה יוכל לכבוש שטרו ודו"ק:

תוכן העניינים

תפארת יעקב חושן משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה