אור ברסלב

תפארת יעקב חושן משפט חלק א· רבי יעקב גזונדהייט

על חו"מ סימן מב

על חו"מ סימן מא

א פסול אפילו לגבות בו לאלתר. הטור הביא בשם ר"ח דכשר לאלתר וכתב עליו ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל והש"ך ס"ק ח' האריך לתמוה דלפי מה דמסיק הרא"ש ועוד יש לומר א"כ שפיר יש לומר דסובר כר"ח והא דפריך והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף היינו לר"י דלזמן מרובה מודה דפסול וליכא למימר דאכתי לא נתיישב הקושיא מדיפתרא דהא ע"כ צריך לומר דהרא"ש מיישב גם קושיא זו דאל"כ מה בכך דהך מתיישב כיון דקשה מדיפתרא וע"כ דהתם נמי כיון דסתם שטר אינו לגבות בו מיד רק לאחר זמן לכך נאמר דאגיטי נשים קאי ע"כ תורף כל דבריו ובאמת דברי הטור נכונים וברור דהרא"ש חולק על ר"ת גם לפי מסקנתו כמו שאבאר והוא דהתוס' כתבו שם דרש"י פי' טעמא דר"א דלא הכשיר בשטרות דחיישינן שמא יבואו לסמוך על עדי חתימה ועדי מסירה ישכחו ודחו פירושו וכתבו בשם ר"י דהטעם דכך גזירת הכתוב דבעינן שיהא ראוי לעמוד ימים רבים וכתבו והא דפריך לר"י וכוונתם כיון דר"י סובר עד עשרה ימים א"א דהוי בי' תנאי מידכר דכירי א"כ הרי ראוי לעמוד ימים רבים ותרצו דהקושיא הוא דע"כ כוונת הכתוב למעט שטרות דאל"כ למאי אתא עוד תירצו לחלק בין לאלתר לזמן מרובה לר"י בשטרות. והשתא הקושיא שפיר לר"י מלמען יעמדו דהא אינו ראוי לעמוד ימים רבים כיון דלזמן מרובה לא דכירי והנה יש להבין דהא ע"כ מיירי הכל דעדי מסירה לפנינו א"כ מאי מקום קושיא דמאי מקשה לר"י מלמען יעמדו הא לדידיה דכירי ע"כ לא קאמר ר"י רק אם הם לפנינו ואומרים שלא היה בו שום שינוי מכמות שהיה אז לא אמרינן דהיה תנאי והם שכחו דאפילו לאחר זמן כל שאומרים שלא היה תנאי דכירי אבל אם באמת לא יזכרו אם היה תנאי או לא פשיטא דמודה ר"י דלא מהני דחיישינן שמא זייפה א"כ אכתי תקשי קרא דלמען יעמדו דמ"מ אינו ראוי לעמוד ימים רבים דשמא ישכחו עדים ולא יזכרו ענין שטר וחיישינן שמא זייף הרי דלרש"י לא קשיא להו מהאי טעמא כיון דחיישינן שמא יסמכו על עדי חתימה א"כ מה בכך דלר"י דכירי מ"מ פשיטא דלאחר זמן יכול להיות שישכחו א"כ חיישינן דלאחר זמן יסמכו על עדי חתימה אבל לפי' ר"י קשיא להו שפיר כיון דכל קפידא הוא שיוכל לעמוד ימים רבים אם כן כיון דלר"י דכירי יכול לעמוד ימים רבים ולפי הנ"ל גם לפיר"י לא קשיא דלר' יוחנן לא דכירי רק אם בפי' שלא היה תנאי. [ובאמת צ"ע בתוס' בלא"ה דנהי דלרש"י לא קשיא הך קושיא דקשה לפיר"י אבל מ"מ פשיטא דלרש"י ג"כ ע"כ הקושיא משום דלמעוטי מאי כמו לפיר"י דאל"כ מאי קושיא מנא לן דר"י חייש שיטעו לסמוך על עדי חתימה הרי דבאמת ע"כ לא חייש וע"כ דהקושיא דאל"כ קרא למאי ואדרבא לרש"י ע"כ צ"ל כן ולא סגי במה שכתבו התוס' לחלק בין לאלתר לזמן מרובה בשטרות אבל לר"י יש לחלק כן וצ"ע] וליכא למימר דכוונת התוס' דמ"מ לא קשיא לר"י דשפיר יש לומר אפילו אינם לפנינו ומעידין מסתמא נמי דכירי ולא חיישינן שישכחו ובזה יש לומר טפי דמהאי טעמא לרש"י לא קשיא להו דמ"מ חיישינן דלאחר זמן ישכחו והא פשיטא דליכא למימר דלר"י דכירי בוודאי לעולם אבל לר"י כיון דזמן ארוך דכירי הוי שפיר ראוי לעמוד ימים רבים הא וודאי ליתא דא"כ מה זה שתרצו ועוד יש לומר דמ"מ מנא לן להקשות דלמא סובר ר"י דבשאר שטרות נמי דכירי וע"כ דכל כמה דלא נשמע מדברי ר"י דבהא דכירי שפיר מצי להקשות והתרצן משני ליה האמת עצה טובה א"כ אכתי קשה כנ"ל דבלא"ה לק"מ. וברור דכוונת התוס' דוודאי אם עדים אומרים בבירור שלא היה שום תנאי יותר ממה שכתוב בשטר לא יחלוק ר"א דבכהאי גוונא וודאי מהני דהיאך יעלה על הדעת שנאמר דלא נסמוך על עדים דשמא שכחו דא"כ בטלת כל עדות שבעולם וע"כ דפלוגתייהו הוא בסתם דר' יוחנן סובר מסתמא זוכרין ור"א סובר כל שאינם מעידין בבירור שלא היה תנאי חיישינן שמא שכחו או דר"י סובר דאפילו אינן יודעין אמרינן בשביל שלא היה באמת שום תנאי אבל אלו היה תנאי הוי דכירי ולפי זה מה שכתבו התוס' לחלק בין לאלתר לזמן מרובה בין גט לשטר לר' יוחנן היינו דוקא כל שאין העדים מעידין בבירור שלא היה תנאי אבל בלא"ה פשיטא דמהני ולפי זה יפה דייק הטור מדברי הרא"ש דע"כ דחולק על ר"ח גם במסקנתו דאל"כ תקשי הך דדיפתרא דליכא למימר משום דמסתמא מיירי בשטר הנגבה לאחר זמן מ"מ אכתי תקשי דהא מ"מ כשיבואו עדים ויעידו שלא היה תנאי וע"כ דסוגיא כר"א דסובר בשאר שטרות פסול משום גזירת הכתוב דבעינן למען יעמדו א"כ פשיטא דפסול אפי' בכהאי גוונא דמ"מ אינו ראוי לעמוד ימים רבים וזה ברור אמנם הא וודאי יש להבין ברא"ש כיון דאכתי לא מיתרצא הך דדיפתרא מאי נפקא מינה אם הך מיושב ואי דאינו מקפיד רק על זה א"כ יכול להיות דסובר כר"ח אבל באמת נראה לפע"ד דמעולם לא עלה על דעת הרא"ש ליישב כדי דלא תקשי לפיר"ח דבהא פשיטא דעדיין לא הועיל כנ"ל. ועוד מאי ועוד יש לומר דקאמר דהא אכתי לא כתב ליישב מידי לפני זה וכך הוי ליה למימר אך יש ליישב וברור דכוונתו כמו שכתבו התוס' אחר שכתב פיר"י מטעם גזירת הכתוב קשיא להו דמאי פריך מלמען יעמדו הא לר"י דכירי וראוי לעמוד ימים רבים ותרצו דהקושיא דאל"כ קרא למאי אתא וכתבו על זה ועוד יש לומר דר"י מודה בשטרות לזמן מרובה דלא דכירי והשתא הוי שפיר הקושיא מלמען יעמדו דהא מודה ר"י בשטר דלא דכירי וזהו כוונת הרא"ש דמעיקרא כתב ג"כ דהקושיא קרא למאי אתא ועל זה כתב עוד יש לומר א"כ אתי שפיר הקושיא דמודה דלא דכירי בשטר ואין צורך לומר משום קרא למאי אתא אבל לענין הלכה אין נ"מ בזה דסוף סוף קיימא לן כר"א דלאלתר נמי פסול מכח ההיא דדיפתרא ומה שסיים ואתיא שפיר היינו משום דלדידיה נמי קשיא ליה מעיקרא דמ"מ כיון דלא קאי לר"י הוי ליה למימר הניחא וכהאי גוונא קאמר בש"ס בכמה מקומות גם התוס' הקשו במקומו' דלא נזכר זה ועל זה כתב הרא"ש דהשתא הקושיא לכ"ע ואתי שפיר טפי אבל מדינו של ר"ח לא קא מיירי כלל וכבר כתב עליו דלא מסתבר מההיא דדיפתרא והיאך יחזיק הוא דבריו במסקנתו וע"כ כמו שכתבתי וזה ברור. נמצא דדעת הרא"ש בוודאי דלא כר"ח כמו שבארנו אמנם בלאו הכי הרבה לפוסקים פסקו כר"ח. אך לפי מה שביארנו נהי דוודאי כר"ח צריך לומר דיש חילוק בין לאלתר לזמן מרובה בשטרות אבל מכל מקום כיון דלית ליה גזירת הכתוב אם מעידין בפי' שלא היה תנאי אין חוששין שמא שכחו ואפילו לזמן מרובה נאמנין כמו שבארנו:

ב אבל שטר אקנייתא כשר. עש"ך ס"ק ב מה שהשיג על הב"ח סי' קצ"ח ודעתו דבמודה שנמסר מהני אפילו לא היו עדי מסירה כלל וכתב עוד דאפילו אינו מודה רק אומר להד"ם מהני ועיין תומים מה שתמה עליו וסיים ישתקע הדבר ולא יאמר ובאמת לא ידענא מאי קשיא ליה דבהא פשיטא דמודה הש"ך דאם טוען שמסרו לו רק שלא היה הכתוב עליו שטר מכר כלל רק דבר אחר שהיה עוסק עמו והוא זייף וכתב שטר מכר פשיטא דנאמן דמ"ש אם אומר שהיה בו תנאי ומחקו או שאומר שהיה כתוב בו דבר אחר רק דהש"ך מיירי שאומר שבאמת כתב שטר מכר זה וחתם תחתיו או עדים חתמו רק שלא מסרו לידו מעולם א"כ בוודאי אינו נאמן דא"כ בכל שטר ניחוש להכי שמא מן המוכר נפל ושטר זה לא נגרע רק לפי שיכול להזדייף וכל שאינו טוען שזייף פשיטא שאינו נאמן שנפל כמו כל שטר אבל אם טוען שהיה כתוב בו ענין אחר ומסרו לו והוא כתב בו שטר מכר ע"י מחק פשיטא דנאמן כמו בטוען שמחק התנאים. אך לכאורה קשה לפי מה שפסקו הטור ומחבר לקמן סי' ס"ט דנאמן לטעון כל הטענות במיגו דפרעתי א"כ הכא נמי למה לא יאומן ממני נפל במיגו דמחק וכתב מאי דבעי. לכן נראה דכוונת הש"ך הוא באומר שהוא לא מסרו כלל דהיינו שאין שטר זה בא מכחו כלל ולא היה בידו מעולם ועל זה כתב הש"ך כיון דידוע דהוא כתבו מכח חתימתו או מכח חתימת העדים ואומרים שחתמוהו בציווי המוכר כל שהשטר בידו של זה הרי אנו רואין שנמסר לידו והוא אינו טוען ממני נפל כלל [ובעדים חתומים אפילו טוען ממני נפל אינו נאמן דלית ליה מיגו כיון דעדים חתמו בציווי שלו על שטר זה] רק שאינו שלו כלל ואי קשיא מאי שתירץ הש"ך על קושית מהראנ"ח בהך דכתובות והא התם באמת לא כתב שטר מכר על שטר זה כלל א"כ יאמר האמת ממני נפל ויאומן במיגו דהיה בו תנאים ומחקם וכדומה. ובאמת לק"מ דבלא"ה קשה על הטור סימן ס"ט דמאי חשש יש הא יכול לטעון פרעתי ושכחתי וכדומה וע"כ כמו שכתבתי שם סי' ס"ט ס"ק ט' דהתם החשש דישכח ויאמר שלא חתם כלל ואז יתחייב כמו שכתב הש"ך וה"ה בשטר מכר ומתנה יהא המכר קיים אפילו אחספא ודו"ק היטב ומה שכתב בתומים ליישב הקושיא דהא ליכא עדי מסירה דחיישינן שמא ימצאנו אחד שהוא חייב לו מכבר בעדי מסירה על חרס ויתבענו מתחילה בזה ויפרענו ואח"כ יפרענו שנית בעדי מסירה ואין זה נכון כלל דהיאך שייך דניחוש שמא ימצאנו זה ולנפילה דיחיד לא חיישינן בשום מקום לכ"ע הגם דמי שיודע שלא לוה על חרס יוכל לכתוב ובגמרא סתמא נאמר בפרט דניחוש שמא יפרענו על חרס מזוייף כיון דיודע דכתב חתימתו על חרס לא יפרע שוב בלי עדי מסירה לכן אין לדבריו קיום [ומקושיא זו ג"כ ראיה לשיטת הש"ך דבזה לא בעינן עדי מסירה כיון שיטעון להד"ם ובזה לא שייך תירוץ ראשון של התומים מה שכתב בקושית מהרש"א ויש לתמוה על הש"ך שהיה לו להכריח דינו מכח קושיא זו]:

אך בגוף דינו של הש"ך גם בדין הראשון במה שהשיג על הב"ח דלא בעינן עדי מסירה רק במודה סגי בשאר שטרות ודוקא בגט משום דבר שבערוה והביא ראיה מדברי התוס' גיטין דף ד' ודף ו'. ובאמת מדברי התוס' גופא התם מוכח דלא ברירא להו דין זה ולפעד"נ ברור דהך תוס' דגטין כ"ב בד"ה אבל והתוס' בחזקת שחדשו הך דינא דשטר קנין לא בעינן למען יעמדו וכן הר"ן פ"ב דגיטין שממנו הוציא הרב דין זה ברור דסבירי להו כסברא קיימתא בתוס' גיטין ד"ד הנ"ל דאפילו בשאר שטרות לא מהני הודאה ועדי חתימה רק בעדי מסירה כמו שאבאר [אבל אם מודה שהיו עדי מסירה בוודאי מהני אפילו להב"ח רק אם ידוע שלא היו עדי מסירה בזה לא מהני] והוא דהתוס' והר"ן שם הביאו מתחילה פירש"י שפי' דמ"ד בשאר שטרות לא דחיישינן שמא שכחו ע"מ הענין ויבואו לסמוך על ע"ח וכיון שיכול להזדייף שמא זייף והקשו עליו התוס' והר"ן כיון שהוא יכול להזדייף למה ניחוש שיסמוך על ע"ח ומתוך כך פירשו כפי' ר"י משום גזירת הכתוב שיהא ראוי לעמוד ימים רבים והנה יש להבין דמעיקרא התם בד"ה מאן חכמים כתבו דמה שפירש"י דלר"א צריכה להביא ע"מ להנשא היינו דוקא בדבר שיכול להזדייף אבל באין יכול להזדייף יכולה להנשא אפי' לר"א בע"ח כדאמרינן אין עדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם והיינו שמא ימותו ע"מ אבל מה שפירש"י דלר"מ יכולה להנשא אפי' בדבר שיכול להזדייף בע"מ קשה דלר"מ בעינן מוכח מתוכו וכו' ע"ש. ויש להבין כיון דס"ל דלהא ל"ח שמא יטעו ב"ד ויסמוך על ע"ח א"כ בלא"ה ק' לר"מ נמי יהא מותר לכתו' בדבר שיכול לזייף דהא וודאי לא יסמוך על ע"ח כיון שהוא יכול לזייף ושמא זייפו ולב"ד טועין לא חיישינן לשיטת התוס' ולמה נטרו להקשות על רש"י כאן ולא מעיקרא וכמו כן קשה על הר"ן וע"כ צריך לומר דוודאי מודים התוס' דלר"מ דסובר בעלמא ע"ח לבד סגי א"כ שפיר יש לחוש דאף בדבר שיכול לזייף יטעו לסמוך בע"ח אבל לר"א דבעלמא לא סגי רק מפני תיקון עולם שמא ימותו ע"מ א"כ אין ע"ח עיקר לכך קשיא להו דאין לחוש שיטעו לסמוך בדבר שיכול לזייף וכן צ"ל במהרש"א דכתב על דברי תוס' דהיינו לר"א אבל לר"מ שפיר חיישינן לטעות ע"ש ולכאורה נראה דכוונתו דאל"כ לר"מ נמי יהא מותר לכתוב דהא לא חיישינן לטעות ולא יסמכו רק בע"מ כיון שיכול לזייף אך הוא תמוה דלשיטת התוס' דלר"מ בעינן מוכח מתוכו א"כ בלא"ה פסול לר"מ כיון שאינו מוכח מתוכו וברור דכוונתו להך תוס' הקודם דהקשו על רש"י דבעינן מוכח מתוכו ולא הקשו דלא חיישינן לטעות ש"מ דלר"מ חיישינן גם לשיטת התוס' וזה ברור ולפי זה מבואר דשיטת התוס' והר"ן כדעת הב"ח דאפי' בשאר שטרות לא סגי בע"ח לר"א דאל"כ לק"מ על רש"י דהא שפיר קאמר אבל שאר שטרות לא דבשאר שטרו' יש לטעו' לר"א כמו לר"מ דהא סובר דלא בעינן ע"מ כלל בדבר שאינו יכול לזייף כמו לר"מ בגט א"כ גם ביכול לזייף יטעו לסמוך על ע"ח כמו דחיישינן לר"מ בגט גם לשיטת התוס' ובאמת ברש"י גופא אין מקום לומר כן דא"כ למה לו לחלק בין גט לשטר שהוא נגמר מיד משא"כ שטר שעומד לאחר זמן הא בלא"ה בגט לא חיישינן לר"א דע"מ עיקר רק בשטר חיישינן דסגי בע"ח וע"כ דגם בגט חייש אבל הא קשיא אי סבירי להו לתוס' כנ"ל למה נאדי מפירש"י הא בשטר שפיר יש לחוש וע"כ דסבירי להו להתוס' והר"ן דבאמת גם בשטר בעינן ע"מ דוקא א"כ גם בשטר אין לחוש ושפיר הקשו ולפי זה מבואר דגם מה שחדשו התוס' והר"ן לחלק דבשטר קנין לא בעינן למען יעמדו הוא גם כן רק לשיטה זו דגם בשטר בעינן עדי מסירה דהא לפירוש רש"י דפירש דהטעם בשאר שטרות לא משום חשש טעות שיבואו לסמוך על ע"ח ולפי זה ה"מ היכי דאיכא ע"ח אבל היכי דליכא ע"ח פשיטא דלא חיישינן שיכשירו אם עדי מסירה ישכחו ולפי זה פשיטא דלא קשה קושית התוס' מהך דכתב לה על החרס דהתם דליכא ע"ח רק עדי מסירה א"כ אם ישכחו לא יכשירוהו בשום פנים ולא חיישינן לטעות כלל ודאל"כ למה פירש"י שיסמכו על ע"ח] וכמו כן הך קושיא מהך דאין עליו עדים ונדחקו לחלק דעדים יכירו צורת השטר וכן כתב הר"ן ולפירש"י לק"מ כיון דליכא ע"ח וברור דכל קושית התוספות והר"ן הוא רק לפירוש ר"י משום גזירת הכתוב וכבר ביארנו שאי אפשר לדחו' פירש"י רק אי נימא דבשטר בעינן ג"כ ע"מ א"כ כיון דקיימא לן הך חילוק בין שטר הקנאה לשטר ראיה א"כ פשיטא דע"כ דבשטר בעינן ג"כ ע"מ כשיטת הב"ח וכן דעת התוספות והר"ן ומדכתב הר"ן לדתות הפי' לא אמר ר"א רק בגיטין היינו כל הדין דע"מ כרתי דהא קאמר אין עליו עדים גובה משועבדים והיינו שט"ח א"כ בהך דע"ח ג"כ מספיק לא מוכח מהתם א"כ יש להוכיח להיפך ובאמת אין ראיה דסובר כיון דשמעינן דהך ע"מ גם בשטרות א"כ ממילא דגם ע"מ עיקר] כמו שבארנו לכן דינו של הש"ך צ"ע ודו"ק היטב:

ג ולכן אם עשה בזמן הזה שטר מקושר פסול. עש"ך שהאריך להשיג על זה ובתומים כתב עליו שלא דיבר נכונה בעבד ה' ותורף דבריו דהרב מיירי שיש עדים בתוכו וגם מאחוריו דזה שפיר תלוי בפלוגתא כיון דכל התקנה משום קפידא דלוה ועכשיו לא שייך קפידא ובזה חולק הנ"י עם הרשב"ם ע"כ. ואין דבריו נכונים כלל דמלבד מה דקשה מנין לו להרב דהנ"י חולק בזה הוא לא מיירי כלל בהך גוונא דוודאי מעיקרא מייתי פי' הרמב"ן דמשנה מיירי שיש עדים בתוכו וגם מאחוריו ומ"מ פסול משום קפידא ובזה בזמן הזה בוודאי כשר כיון דלא שייך קפידא רק אם עשה בזמן הזה מקושר בזה כתב דמשום קפידא היה בדין שיהא כשר דלא שייך קפידא וא"כ אף שאין אנו יודעין עכשיו לעשות מקושר מ"מ הוא לא הקפיד בוודאי שיהא מקושר בדוקא כיון דלא ידעינן לי' ועל זה כתב דמ"מ פסול לטעמו של רשב"ם דמוקי משנה בפשיטות שחתם מאחוריו לבד ופוסל משום תקנת חכמים [וגם הרמב"ן מודה בזה רק דעדיפא קאמר דאפילו חתומים מאחוריו ומתוכו פסול משום קפידא כמבואר ברמב"ן א"כ השתא נמי נהי דמשום קפידא ליכא מ"מ משום תקנת חכמים איכא הילכך אם עשה מקושר כיון דעכשיו לא ידעינן הוי כמו פשוט מאחוריו דפסול מתקנת חכמים אבל אם חתומים מתוכו ומאמוריו מאן שמעת לי' דפסול לדעת הנ"י ועוד דהיאך אפשר דהנ"י מיירי בכהאי גוונא א"כ היאך פסק אח"כ בפי' כהרמב"ן דאם לא החזיר בשיטה אחרונה כשר דהכא נמי לא היה התקנה רק משום קפידא ועכשיו ליכא קפידא ומ"מ פסול א"כ התם נמי ואי נימא דמ"מ לא דמי א"כ מנין לו להרב דיש חולקין דמהך דלקמן סימן מ"ד אין ראיה כלל דהא ע"כ שיש חילוק ביניהם ועוד אי ס"ד דכוונת הנ"י כך מנין לו דהרמב"ם סובר כן הא הרשב"ם לא פי' כלל בחתומים תרווייהו ומשום קפידא כמבואר ברמב"ן וברור דכוונת הנ"י כמו שכתבתי דחתומים רק מאחוריו וס"ד כיון דנא שייך קפידא גם זה יוכשר קמ"ל דע"כ לא בעינן לטעמא דקפידא רק בחתומים תרווייהו אבל מאחוריו בלבד בלא"ה פסול כפי' רשב"ם וגם הרמב"ן מודה לו והיינו כדעת הש"ך וזה ברור:

ד וכל דבר שנוכל לתלות במחק תלינן. כתב הסמ"ע פי' והשטר פסול עכ"ל וכן כתב הט"ז וז"ל פי' שיש לתלות שהיה שם איזה דבר כתוב לחובתו עכ"ל. ולפע"ד צ"ע בדין זה כי נלמד ממה שכתב הנ"י גבי ההוא דכפתיה ואודי וז"ל ש"מ דאי לא אודי לא פסלינן השטר ואומר מורי הרב דמיירי שלא היה המחק ניכר דאי לא כל מה שאתה יכול לתלות במחק תלה וכו' עכ"ל. והביאו הב"י וברור דהנ"י לטעמיה אזיל שכתב ריש פרק גט פשוט וז"ל אמר המחבר אמרו בירושלמי כל מה שאתה יכול לתלות במחק תלה וכו' אבל במחקים או גרדין שאינן מקויימין כל השטר נפסל דחיישינן שמא היה שם איזה תנאי ותלינן כל מה שאפשר לתלות בו ומעתה ברור דלהפוסקים החולקין על הנ"י כמו שכתב המחבר להדיא לקמן סימן מ"ד דאין למידין מן המחק אבל אינו פוסל גוף השטר רק אם יש ריעותא בגוף השטר דהיינו במעות ושם הלוה דאז כיון שאין למידין ממילא בטל השטר א"כ הכא נמי אף אם יש מחק ניכר מ"מ די שנבדק הדבר היטב ולא פסלינן השטר לגמרי מחמת המחק ומעתה יש לתמוה על הרב האיך הביא בכאן דעת הנ"י בסתם הא פשיטא דהרבה פוסקים חולקים והנ"י גופא לטעמיה אזיל כנ"ל גם עיקר דברי הנ"י דהביא ראיה מן הירושלמי פרק גט פשוט עיינתי שם בירושלמי וראיתי שאין כאן ראיה כלל ובהיפך מבואר דאיתא התם כל מה שיש לתלות במחק תנינן ופריך מהו מה שיש לתלות תלינן ומפרש כגון בשטר קידושין למעלה כתב תנאי ולמטה כתב תנאי זה על המחק אז אמרינן דחזרה היה וחזרו ורצו שיהא קידושין בלי תנאי ע"ש וא"כ מבואר שאין ענין זה לדעת הנ"י ואין כאן ראיה כלל ואדרבא מבואר דהקידושין קיימין והמחק אינו פוסל כל השטר רק דקמ"ל דתולין במחק חזרה כנ"ל ואולי היה להנ"י גירסא אחרת בירושלמי שם אבל לפי מה שהוא לפנינו מבואר בהיפך ועכ"פ לא היה לו להרב להביא דעת הנ"י בסתם ואולי היה הרב מפרש דעת הנ"י בהיפך דאם ניכר מחק אז אין צריך לבדוק דאמרינן דלכך הרחיק הסופר יותר מדאי שלא רצה לכתוב על מחק כיון שאין למידין ממנו אך מ"מ כיון דיש פוסקים דמחק פוסל א"כ הכא פסול גם ל' הנ"י מורה בבירור דהיינו הך שכתב ריש פרק שם לכן דין זה במחלוקת שנוי' כמו שכתבתי עש"ך לקמן סימן מ"ד ס"ק י"א. (ה) ואם נזדמן לו בסוף שיטה כתב הש"ך בשם הב"ח דאפילו כבר נזכר למעלה שלש אין נכתוב בסוף שיטה שלש שמא יף שלשים והכל הולך אחר התחתון וכתב הש"ך ואינו מוכרח ולא נתברר טעמו ולכאורה דברי הב"ח מוכרחין ואולי כוונתו דע"כ לא אמרינן הולך אחר התחתון רק אם התחתון באמצע שיטה שאין כאן חשש זייוף אבל אם כתב באמצע שלש ולמטה בסוף שיטה שלשים אין הולכין אחר התחתון ואמרינן דהיה כתוב ג"כ שלש וזייף שלשים כיון דהדין יהא באמת דיכולין לכתוב בסוף שיטה שלש כיון שכבר הזכירו שלשה בגוף השטר למעלה א"כ אם כתוב שלשים ולמעלה שלש אין הולכין אחר התחתון כשכתוב בסוף שיטה ונראה עוד דאפילו אי נימא כשיטת הב"ח דגם בזה אין לכתוב שלש מ"מ נראה דאם בא לפנינו שלשים בסוף שיטה ולמעלה שלש אין למידין דנהי דלא חיישינן שעשו שלא כדין אבל בזה כיון דכבר כתבו למעלה שלשה לא חששו לכתוב בכאן א"כ פשיטא דאין דברי הב"ח מוכרחין כנ"ל בכוונת הש"ך. אך יש להוכיח דינו של הב"ח מדברי המחבר גופא שכתב מחזיר פעמים רבות מבואר דאפילו אם בפעם שניה הגיע לסוף שיטה מחזיר עוד כמו שכתב הסמ"ע ולכאורה קשה דהא אין לחוש שמא יזייף ויכתוב שלשים דא"כ יהא ניכר הזייוף דנראה שלשים מעיקרא בסוף שיטה והשטר הוחזר עוד פעם אחרת א"כ מבואר דהוחזר מחמת שהיה כתוב שלש בסוף שיטה דאל"כ למה הוחזר פעם שנית ובע"כ צריך לומר דהחשש דבאמת לא יזייף בפעם ראשון רק יניח כמות שהוא שלש רק בפעם שני יזייף והכל הולך אחר התחתון ולכך הוחזר פעם שנית דהיה חזרה ויגבה שלשים לכך צריך להחזיר עוד הפעם א"כ כ"ש אם מעיקרא כתוב שלש באמצע שיטה דיגבה שלשים כמו בתחתון ודברי הב"ח מוכרחין:

ו ואפשר לקיימם כתב הסמ"ע דאפילו הקייום בדוחק מקיימין דאין דרך הבריות לחזור תכ"ד והש"ך כתב דכוונת הד"מ שהם מרוחקים היינו שהם רחוקים זה מזה בשטר אבל בדוחק מי שמעת לי' ובתומי' תמה דאדרבא ההיפך מבואר דלא כסמ"ע דלפי דבריו אפי' השינוי מלמעלה למטה נקיי' בדוחק כמו שכתב רשב"ם בפי' המשנה ועוד הביא ראיה מן הש"ס פ' השואל גבי איסתרא מאה מעי דפירש"י פירושא קא מפרש היינו פרוטות גרועות או איסתרא טוב וקאמר באמת דלא רק חזרה הוי ע"ש ואין דבריו נכונים כלל דקושיא ראשונה פשיטא דלק"מ דע"כ לא פי' רשב"ם במשנה דמפרשינן זוזי גריעי היינו אם כתב דאינון דזהו מורה דהוא פי' לדבריו הראשונים אבל אם לא הזכיר דאינון וכ"ש כשהם מרוחקים ויש הפסק ביניהם פשיטא דלא אמרינן דהאחרון הוא פי' לראשון או להיפך שהרי לא הזכיר הפי' מיד ואם היה דעתו כך היאך לא פי' מיד וכהאי גוונא מודה רשב"ם דאפי' פי' דוחק לא הוי. ולפי זה היה מקום ליישב ג"כ הך דהמקבל דמהאי טעמ' באמת לא אמרינן פירושא קא מפרש כיון דלא הזכיר דאינון וכן יש להוכיח מדברי התוס' שם דהקשו לרש"י דהא פרק גט פשוט מבואר דלא מפרשינן רק פחות שבלשונות ובאמת הא לאו קושיא היא דשאני התם משום דיד בעל השטר על התחתונה אבל הכא שפיר מפרשינן גם על היותר דאין יכולין להוציא ממנו המקח בפחות ודוקא במאה מעי איסתרא אין לפרש מאה מעי טובים כאיסתרא ביוקר דא"כ למה אמר איסתרא כיון שהזכיר מאה מעי אבל להיפך ביוקר נמי מפרשינן כל היכי דלא שייך יד בעל השטר וכו' [ואולי כוונת התוס' להקשות על רש"י דהכא משמע דבהיפך נמי כשאמר זוזי מאה דאינון תלתין נמי מפרשינן זוזים דעלמא כתלתין גריעי וא"כ תקשי נמי למה הזכיר סלעים א"כ התם נמי נפרש כן וצ"ע] ולמה לא הקשו התוס' בפשיטות דהיאך ס"ד פירושא קא מפרש דהתם מבואר דבלמעלה למטה לא מפרשינן והיינו כיון דיש לומר חזרה וא"כ התם נמי הא יש לומר חזרה ולא מפרשינן וע"כ דלא דמי דדוקא בריחוק לא מפרשינן אבל בקירוב מפרשינן ואהא קאמר קמש"ל דאפי' בקירוב כל שלא אמר דאינון לא מפרשינן וא"כ גם קושייתו לק"מ אך באמת בלא"ה לא ידעתי מאי קשיא ליה מהך דהתם בוודאי כל שהחזרה סותרת לפי' בוודאי מפרשינן פי' דוחק ולא נאמר חזרה והתם בהך דרב בין אם נאמר הפי' בין אם נאמר חזרה הדין בשוה דלשון שני עיקר רק דהמקשה מקשה כיון דכבר אמר רב הך דאיסתרא למה קאמר התם הך דשוכר מרחץ ועל זה משני דמהך דאיסתרא לא שמענו רק דמשום הפי' כך הדין אבל לולא הפי' אם לא היה מקום לפרש כלל והיה בהכרח לומר חזרה לא נאמר תפיס לשון ראשון קמש"ל הך דמרחץ אף דוודאי חזרה הוא דליכא ליפרושי כלל מ"מ בלי פי' תפיס לשון אחרון אבל היכי דהפי' מתנגד לחזרה יש מקום לפרש אפילו בדוחק לא אמרינן דחזרה הוא ואם לפי הפי' לשון ראשון עיקר מוד' דסמכינן על לשון ראשון ואף דבהך דמרחץ ג"כ איכא ליפרושי כמו שכתבו התוס' הא ליתא דהא רש"י פשיטא דלא סבירא ליה כן ודו"ק גם בלא"ה פשיטא דלא דמי חזרה דמקח וממכר לחזרה דשטר דידוע דדרך בני אדם במקח וממכר לחזור תכ"ד כמה פעמים כי חבירו אינו רוצה ליקח בכך מניח לו בזול ואפילו אמר בפי' ארבעה אמרינן בפרק ד' דנדרים דאפילו בקונם מ"מ בלבו לשלשה וכ"ש שיחזור בפיו וכמו כן להיפך כשרואה שחבירו רוצה מיד ליתן לו מה שרצה הוא חוזר ורוצה יותר משא"כ הכא לכן אין לדבריו קיום:

ז שאם למעלה היה פורט כתב הב"ח וז"ל ואינו דומה לק' זוזי דאינון עשרים סלעים דהולכין אחר הפחות שבשניהם דהתם וודאי כיון דאמר דאינון אחד תלוי בחבירו המע"ה אבל כאן אין הפרט תלוי בסכום הכל עכ"ל נראה מדבריו דכוונתו דהתם כיון שאחד תלוי בחבירו א"כ כמו דיש לומר דטעה לזכותו כמו כן יש לומר להיפך כיון שזה תלוי בזה והמע"ה אבל הכא אין הפרט תלוי בכולל א"כ למה נאמר דטעה בפרט. ובאמת הא ליתא דוודאי אם נאמר דהתם יש מקום לומר דטעה רק משום המע"ה א"כ פשיטא דהיה לנו לומר בק' זוזי דאינון עשרים שיטול ק' דהא וודאי ההלואה היתה זהובים כיון שכתב זוזין מאה דאינון סלעים א"כ לא שייך לומר דטעו על שמונים ק' וע"כ דהטעות היה שחשבו כי ק' זהובים עולים עשרים סלעים וא"כ חייב מנה ומהאי טעמא פי' רשב"ם שם ברישא דמפרשינן דהיו זוזים גרועים וחסרים כמו שאבאר בסמוך רק טעמו של הר"ר ישעיה דדוקא התם לא אמרינן דטעו דשניהם הם סכום כולל ואפילו לא היו תלויין זה בזה כיון דשניהם אינם פרטים ולא חיישינן לטעות משא"כ הכא דראשון הוא פרט הוא דבר הנראה דבחשבון הכולל טעה ועיין בסמוך:

ח מאה שהם מאתים. עסמ"ע ס"ק ט"ו דזהו ממש הך דינא ק' זוזי דאינון סלעים ויש להבין לפי מה שפירש רשב"ם במשנה דלכך אין לו רק פ' זהובים דמפרשינן זוזים גרועים וחסרים דהם סלעים כ' מבוא' דאי לאו הכי יש לו ק' א"כ הכא במנה ומאתים פשיטא דאין לפרש מאתים גרועים שהם ק' דעלמא ודוקא במטבעו' מחולקין שייך לומר כן ולא במטבע אחת ובלא"ה כתבו התוס' פרק השואל ובקשו לומר לדעת רש"י דאפילו בהך אין לפרש שהוא הפרש רב וכ"כ לא גריעי רק דהכריחו דע"כ דמפ' ועד ק' יכול להיות דגריעי אבל בהך דמאה ור' ובמטבע אחת פשיטא דאין מקום לפרש כנ"ל. אמנם באמת דברי הרמב"ם נכונים דוודאי יש להבין ברשב"ם גופא מה צורך לומר פ' הא בלא"ה כיון דיש כאן סתירה לפנינו על איזה צד נסמוך ויהי' איך שיהיה סוף סוף יכול להיות ק' כמו פ' והמע"ה וע"כ דקשיא לי' לרשב"ם דס"ד דאמרינן דהטעם דחיישינן שהיה איזה טעות ואין אנו יודעין כיצד לכך המע"ה ואהא קשיא ליה לרשב"ם דהא וודאי זהובים הלוה כיון שכתב זוזין ואח"כ סלעין א"כ פשיטא דהטעות היה בחשבון זהו' על סלעים א"כ היאך שייך לומר דטעו על הלואה פ' מאה או להיפך וא"כ נהי דבסיפא אתי שפיר דאין לו רק ק' אבל ברישא קשה ועל זה פי' רשב"ם לא דאמרינן דיש טעות רק פירושא מפרשינן ולא היה רק פ' ולכך פי' בסיפא ג"כ כיון דלא אמרינן טעות א"כ בהא נמי הפי' דהיו גרועים וחסרים וזהו דוקא בשני מטבעות דהטעות בחשבון א"כ הטעות רק על השניה אבל במטבע אחת דהיינו מנה ומאתים א"כ מה בכך דליכא פי' מ"מ אף אם היה איזה טעות כמו כן יש לומר דהיה מנה כמו מאתים ויד בעל השטר על התחתונה ומודה רשב"ם ולפי זה הך דינא אינו דומה לדלקמן בשני מטבעות דהתם הטעם משום דמפרשינן גרועים וחסרים כרשב"ם ודו"ק:

ט דיד בעל השטר על התחתונה. עש"ך מה שהקשה על הד"מ בשם מהרא"י דכל היכי דבטל לגמרי לא אמרינן דיד בעל השטר על התחתונה כמו שכתב המחבר לקמן והגאון הח"ץ האריך לתמוה דהפי' במהרא"י להיפך דהיה כתוב קנין סתם ושם לא היה מועיל חליפין רק קנין אחר וקאמר מהרא"י דיד בעל השטר על התחתונה וקנין חליפין היה וסיים דהשתא לק"מ קושית הש"ך ולא ידענא מאי קאמר דהא פשיטא דליכא למימר דלכך התם אף דהשטר בטל לגמרי אמרינן ידו על התחתונה משום דסתם קנין בחליפין מסייע ליה דהיה חליפין דהא ליתא דהא כתב מהרא"י בהדיא דכמו כן יש סברא להיפך כיון דבכל קנין חליפין כותבין במנא דכשר למיקנייא בי' וכאן כתב סתם וגם כתב בקנין גמור מבואר דהיה קנין אחר כגון חזקה וכמו שכתב ריצב"א להדיא רק דמהרא"י כתב כיון דיש לומר לכאן ולכאן יד בעל השטר על התחתונה ואדרבא מבואר דהך דריצב"א עדיפא ליה לולי הך דידו על התחתונה א"כ אכתי תקשי כיון דבטל לגמרי לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה ואם כוונת הח"ץ משום דלא כ"ע מודו בהך דשם לא מהני קנין חליפין ולכך לא איכפת לן במה שהשטר בטל א"כ היינו הך תירוץ הש"ך דכתב דשם מיירי דהסופר טעה וחשב דהקנין מועיל ואינו מועיל. ועיין תומים דהקשה על מהר"י מינץ ביש ספק בשבועה דהא ספק איסור להחמיר ובאמת לא ידעתי מאי קושיא דוודאי הוא בעצמו צריך לקיים השבועה אבל אין בעל השטר יכול לכופו כי מצידו ידו על התחתונה וכמו כן מלקוחות לא מצי גבי והתם נמי בנשבע לפרוע בר"ח החייוב עליו ולא מצד בעל השטר: (י) אם נמחק. עש"ך ס"ק י"ב מה שכתב ליישב קושית הת"מ דהא חנן כותבין בנ' פשוטה דקמש"ל דלא הוי כנמחק ב' אותיות ובתומים כתב שנעלם ממנו דברי הרשב"א במגילה דכתב להדיא דבימיהם היו נוהגין בכתב ליבונאי ולא היו כותבין אותיות מנצפ"ך כלל ואין זה נכון דעדיין אנו מוכרחין לתירוץ הש"ך דמ"מ תקשי על הרמב"ם וטור ומחבר איך כתבו הך דינא בחנן וחנני כיון דעכשיו כותבין בנ' פשוטה וגם לתירוץ הש"ך יש לתמוה האיך זכרו בחנן דמ"מ איכא למיטעי דבזה ינתן לחנני והא וודאי ליתא כיון דנכתב בנ' פשוטה וע"כ צריך לפרש לדעת הש"ך דהמחבר מיירי דכתב חננ בנ' כפופה וא"כ פשיטא דהיה לו לבאר והאיך סתם בנ' פשוטה ועוד קשה הא בסיפא כתב ואם היה חסרון בלא מחק וכו' וינתן לחן א"כ ע"כ דהיה כתוב בנ' פשוטה דאל"כ היאך ינתן לחן וא"כ מה הפרש יש בין חסרון למחק כיון [דגם במחק או] דאפילו באות אחת אם כתב בנ' פשוטה ינתן לאחרון וצ"ע: (יא) וידוע שנמחק. כתב הסמ"ע אבל כשהשטר כיד חנני אותו שהשטר בידו גובה בו בין בחסרון בין בנמחק עכ"ל. והש"ך השיגו דהב"י לא כ"כ רק הד"מ. ובתומים תמה דגם הד"מ לא כתב רק שאין מוציאין השטר מיד חנני אבל אין גובה בו ודבר זה צריך ביאור וז"ל הב"י ומ"ש רבינו וודאי חזרה הוא וינתן לחן נראה דהב"ע במי שנתחייב במתנה או בהלואה או במכר ונתן השטר ליד שליש וכו'. וכתב הד"מ על זה וז"ל ומשמע אבל אם המלוה הוא חנני והשטר בידו אע"ג דלמטה כתוב שהמלוה חן אין מוציאין מידו השטר מחנני עכ"ל וברור דכוונת הד"מ דהבין דברי הב"י דקשיא ליה מאי עדיפותא יש לו לחן מחנן הא גם חנן אלו היה השטר בידו היה גובה בו אף דהחזרה מתנגדת לו ועל זה תירץ דהוא ביד שליש א"כ בזה יפה כח חן מחנן דבשביל החזרה נותנו לחן ולא לחנן וא"כ יפה דייק הד"מ דסובר הב"י דחנני גובה בשטר שבידו דאל"כ בלא"ה יש מעלה יתירה לחן שהוא גובה בשטר שבידו משא"כ חנני. ולפי זה ממילא מבואר דדעת הד"מ שגובה בשטרו גם חנני דאל"כ אלא שאין מוציאין עדיין אין אנו צריכין לשליש דהא יפה כח חן דגובה משא"כ חנן אין מוציאין אבל מיגבי לא גבי וע"כ דסובר דחנני גובה וזו הוא כוונת הסמ"ע דהב"י וד"מ סוברין כך. וליכא למימר דבאמת לא היה כוונת הד"מ על דרך זה רק דהבין כוונת הב"י דקשיא ליה היאך כתב הטור ויתן לחן הא עכשיו היא ביד חן ועל זה תירץ שהוא ביד שליש ומזה דייק הד"מ דאם הוא ביד חנני אין מוציאין דאי מוציאין הא מצי מיירי שהוא ביד חנני ומוציאין ממנו וינתן לחן וע"כ דאין מוציאין מחנני אבל מודה דלא גבי כדברי התומים הא וודאי ליתא דא"כ אכתי לא מוכח מידי דלעולם דמוציאין ומ"מ הוכרח הב"י לאוקמא בשליש דאי ס"ד ביוצא מתחת ידי חנני א"כ נהי דמוציאין מחנני משום דהשטר אינו על שמו כלל מ"מ היאך ינתן לחן מנא לן דמיד חן נפל ובא לחנני הא יש לומר מן הלוה נפל דכותבין לו שטר בני מלוה ועדיין לא מסרו כלל וכ"ש כשאין הלוה לפנינו דאי אפשר לגבות בשטר זה כלל כמו כל שטר שנפל ויוצא מתחת יד אחר כיון דלאו ביד חן הוא וע"כ הוצרך הב"י לאוקמא בשליש ואינו יודע היאך בא לידו [אבל יודע שלא מצאו כדלעיל סוף סי' מ"א ובוודאי מן מלוה בא לידו ואין כאן ראיה כלל וברור דכוונת הד"מ דוודאי הך לא קשיא ליה להב"י דיש לומר המעות ינתן לחן רק הקושיא כנ"ל במה יפה כח חן מכח חנן כיון דמתחת ידו היה גובה כמו חן וא"כ דברי הסמ"ע מוכרחין בב"י וד"מ ודלא כהתומים. אך מ"מ נהי דוודאי כוונת הד"מ כן כמו שבארנו אבל יש לתמוה דאי ס"ד דכך כוונת הב"י למה כתב דהב"ע במי שנתחייב במתנה או בהלואה ובמכר והיה ביד שליש הא עיקר התירוץ על זה שהיה ביד שליש א"כ למה פורט והולך במאי מיירי ומאי נפקא מינה סוף סוף ע"כ שהוא ביד שליש א"כ בפשיטות היה לו לתרץ ביד שליש ויהיה באיזה ענין שיהיה וברור דכוונת הב"י באמת דקשיא ליה היאך קאמר וינתן לחן דמשמע דאשטר קאי והלא השטר הוא ביד חן דאי ביד חנני היאך יגבה בו חן כיון דנפל ולא נמסר לידו או נפרע כנ"ל ואם היה כוונת הטור על התשלומין היה לו לו' וישלם לחן ועל זה כתב הב"י או דמיירי במתנה וא"כ אתי שפיר וינתן לחן הכוונה על המתנה דבזה שייך לשון נתינה והשטר הוא ביד חן או דמיירי בהלואה ובמכר רק דהיא ביד שליש ושפיר קאמר וינתן לחן על השטר. ולפי זה לא מוכח מדברי הב"י מידי ואם השטר יוצא מיד חנני יכול להיות דסובר דמוציאין ממנו ג"כ רק לא ינתן לחן מטעם הנ"ל וזה ברור ודברי הד"מ צ"ע כמו שבארנוה:

יב ואם היה חסרון בלא מחק וכו' וינתן לחן דין זה צריך בירור ודיקדוק היטב ותמהני על האחרונים ז"ל שלא נתעוררו בזה כמו שאבאר והוא דהרב ב"י כשהביא פי' התוס' והרשב"ם והג"א כתב ונראה דלענין דינא לא פליגי דבנמחק מודה רשב"ם וכן להיפך ולפע"ד נראה ברור דהא ליתא והם רחוקים זה מזה הרבה ואיכא נפקותא טובא לדינא כמו שיתבאר והוא דרשב"ם פי' המשנה בלי נמחק כלל רק בחסרון בלא מחק ועל זה קאי הברייתא ג"כ ועל זה קא מתמה בש"ס מ"ש שני אותיות דחיישינן לשם בן ד' אותיות והוי פלגא דשמא אות אמת נמי ניחוש דילמא מיתרמי שם בן שתי אותיות והוי פלגא דשמא ומשני דחיישינן לשם בן שלש אותיות והוי רוב' דשמא הילכך באות אחת ליכא למיחש ופי' רשב"ם דהוי רוב' דשמא ולא חיישינן שהשמיט הסופר שני אותיות וינתן לתחתון. ומעתה הדבר ברור דע"כ לא כתב רשב"ם דינתן לאחרון רק בשם בן ג' אותיות דאז אמרינן דוודאי הסופר לא טעה רק חזרה היה אבל בשם בן ד' וכ"ש בשם בן ה' או ו' דבהא פשיטא דלא אמרינן וודאי חזרה הוא דהא באמת באות אמת כשר אפילו בפלגא משום דליכא למיגזר א"כ בהך נמי רק משום גזירה שלא ישאר רק מיעוט דשמא והרוב יחסר א"כ האיך יעלה על הדעת דמשום גזירה דשמא מתרמי נאמר שינתן לאחרון מה שלא הלוה מעולם ואין לו עסק כאן ובוודאי יש לומר דחכמים גזרו משום גזירה דהשטר יפסל אבל לא משום גזירה ינתן לאיש שלא עמל בו ולא נתן שום ממון ישתקע הדבר ולא נאמר. וברור דמודה רשב"ם דבכהאי גוונא השטר פסול משום גזירה אבל לא שינתן לאחרון ומהאי טעמא לא פי' רשב"ם בברייתא גופא דקתני אבל לא בשתי אותיות היה לו לפרש דינתן לאחרון ולמה נטר עד אח"כ דמסיק דגזרינן משום רובא דשמא וע"כ דלעיל דבאמת הכוונה דלעולם פסול אפילו בפלגא ואפילו רוב עומד א"כ בהא פשיטא כיון דאינו רק גזירה היאך שייך שינתן לאחר שלא עמל ולא טרח וכי בשביל גזירת חכמים יאכל הלה וחדי רק אח"כ ברובה דשמא יפה פי' רשב"ם דינתן לאחרון כיון דרוב נחסר ואינו משום גזירה רק מדינא דוודאי חזרה הוי ולפי זה מה שכתבו הרמב"ם והטור דבחסרון בלא מחק ינתן לחן ולא חילקו בין שם בן ג' אותיות לשם בן ד' או ה' ואדרבא בטור כתב להדיא אפילו בשם בן ו' אותיות היינו משום דהם מפרשים הסוגי' בנמחק ואהא קאמר בש"ס דילמא מיתרמי אבל בחסרון סוברים דלא שייך כלל הך קושיא רק דאמרינן כל שני אותיות בוודאי לא השמיט הסופר ובוודאי חזרה הוי ולא משום גזירה כלל הילכך כתבו בפשיטות דכל שנחסר שתי אותיות ינתן לאחרון אבל הרשב"ם דפי' הסוגיא בחסרון ועל זה קאמרינן בשם בן ד' וה' משום גזירה א"כ פשיטא דלא ינתן לאחרון רק השטר פסול רק בנחסר רובו של שם אז ינתן לאחרון כמו שפירש רשב"ם אך על הרמב"ם יש לדקדק כי נראה מדבריו דהוא פי' בחסרון דאל"כ האיך השמיט הדין בנמחק וע"כ דבחסרון מפרש לה א"כ תקשי למה לא חילק בין שם בן ד' לנחסר רובו של שם אך באמת נראה ברור דהרמב"ם סמך עצמו על הירושלמי דמבעיא ליה למעלה כתב חנן ולמטה חנני אם נלמד תחתון מעליון ועליון מתחתון ולפי זה נראה ברור דבש"ס ירושלמי מפרשים המשנה בחסרון דאי בנמחק א"כ פשיטא דילפינן ומאי נפקא מינה הא נראה בבירור דנמחק אות ודוקא בנחסר שייך ספק אי נימא דשני שמות הם דלא שכיח שהשמיט הסופר בתיבה זו למעלה אות ולמטה אות אבל בנמחק מאי ספק יש ופשיטא דנלמד עליון מתחתון ותחתון מעליון ולפי זה צריך לומר דבאמת הירושלמי מפרש הטעם לא משום גזירה דבחסרון סבירי להו דלא שייך גזרה כלל ולכך פי' הרמב"ם ג"כ בחסרון ולא משום גזרה כלל והש"ס דילן מפרש בנמחק לכך קאמר גזרה אבל בחסרון בלא"ה אין למידן בב' אותיות ויתן לתחתון וכן דרך הרמב"ם בכל מקום דהירושלמי מפרש ברויחא טפי לפר' כהירושלמי כ"ש כאן דאין נ"מ לדינא וכל זה הוא דלא כרשב"ם דפי' ש"ס דילן בחסרון ומשום גזירה א"כ פשיטא דיש חולקין בין נחסר רובו לפלגא כנ"ל: ועוד נלפע"ד דלהפוסקים דסוברים דמיירי בנמחק נראה דסבירי להו דאפילו לא נמחק רק אות אחת דוקא בנמחק למידין מן העליון דמסתמא נמחק אותו אות שכתוב למעלה אבל בנחסר אות אחת מנין לנו שנלמוד מעליון דנהי דאפשר לומר דטעה והשמיט אות אבל מידי ספיקא לא נפקא שמא חזרה הוא ושם אחר הוא ובזה לא שמענו דנלמוד מעליון ונראה דמהאי טעמא השמיטו הפוסקים הך דירושלמי דהא כבר ביארנו דהך בעי' רק בנחסר ולא בנמחק וא"כ לדידן דמפרשינן בנמחק לא שייך הך בעי' דבנמחק פשיטא דלמידין ובנחסר בלא"ה רק אפילו אות אחת למטה או למעלה אין למידין רק השטר ספק ופסול וכן נראה מדברי הטור להדיא דאחר שכתב דין נמחק באות אחת ובב' אותיות כתב אבל בחסרון בלא מחק וודאי חזרה הוא וינתן לחן ולמה לא הזכיר דין אות אחת בנחסר דנלמד מעליון וע"כ כיון דמפרש בנמחק בחסרון לא שמענו דלמידין ונהי דלא ינתן לחן דשמא השמיט אבל מידי ספיקא לא נפקא וזה ברור לפע"ד אבל להרשב"ם פשיטא דבחסרון אות אחת נלמד מעליון והוא דין המשנה לפירושו. ויש לי ספק עוד במה דמשני בש"ס דגזרינן משום שם בן ג' אותיות דחסר רובו של שם אי נימא דבאמת ברובו של שם קיים כגון שם בן ה' אותיות בהא נלמד מעליון ולא גזרינן רוב קיים משום נחסר ודוקא בפלגא דהיינו שם בן ד' דבהא איירי ברייתא ענני וחנני אז גזרינן פלגא אטו רוב אבל לא לגזור כ"כ רוב קיים משום רוב נחסר ובלא"ה כבר תמהו בתוס' שם להפסיד זה משום גזירה וכ"ש לגזור כ"כ מה דלא שמענו בברייתא ובזה יש להבין באמת מאי ס"ד דמקשה וכי לא ידע דאיכא למיגזר משום שם בן ג' וע"כ דהמקשן סליק אדעתיה דפלגא באמת פסול א"כ ע"כ דגזרינן ברובו ג"כ אטו פלגא אבל באמת משני ליה דפלגא ג"כ כשר רק פלגא גזרינן אטו רוב נחסר אבל מעיקרא אין לומר דרוב גזרינן אטו רוב נחסר דכ"ה לא גזרינן וע"כ משום פלגא דפלגא נמי פסול ואהא משני דפלגא כשר רק פלגא גזרינן אטו רוב נחסר. אמנם בתוס' דהקשו שם תימה היאך מפסידין לזה משום גזירה ולמה לא הקשו זה מעיקרא דקאמר מ"ש שתי אותיות דילמא מיתרמי והוי להו להקשות כן וע"כ דמעיקרא לא קשיא להו משום דברוב גזרינן אטו פלגא אבל למסקנא משמע להו דברוב נמי גזרינן אטו רוב ועל זה תמהו למה לנו לגזור כ"כ להפסיד לזה ומזה מבואר דעתם דאף במסקנא גזרינן ברוב ג"כ וצריך לומר דדייקי כן דע"כ דהברייתא מיירי בכל גוונא אפילו בשם בן ה' דאל"כ למה ליה לישנויי כלל גזירה הוי ליה לומר דפלגא באמת פסול ובאות אחת מג' וד' כשר ולא מב' ולא גזרינן כלל וע"כ דמשמע להו דברייתא מיירי בכל גוונא א"כ מבואר דגזרינן רוב קיים אטו רוב נחסר וזה ברור [ומדברי התוס' הללו יש סייוע גם כן למה שכתבתי מקודם לדעת רשב"ם ודו"ק] אבל בהך דינא דלעיל מה שכתבתי לרשב"ם נראה לפע"ד ברור דבשם בן ד' וה' לא ינתן לאחרון לדעת רשב"ם וכן להחולקים בנחסר אות אחת לא נלמוד מעליון כמו שבארנו וצ"ע בכל זה מאחר שהרב ב"י השוה דעת כולם כאחד:

יג שהקפל פחות מספל עסמ"ע ס"ק כ"א מה שכתב דלהרמב"ם חיישינן אף להיפך שמא עשה זבוב מס' ק' והט"ז תמה דהא בש"ס קאמר פשיטא מלמעלה ספל ומלמטה קפל דהולכין אחר התחתון בעי ר"פ מלמעלה קפל ומלמטה ספל מאי אי חיישינן לזבוב. מבואר דמעיקר' לא חיישינן לזבוב דאל"כ היאך פשיטא ליה ואין דבריו נראין לפע"ד דוודאי בסיפא מבעיא ליה אי יש מקום לחוש לזבוב אבל פשיטא דאפילו אי נימא דחיישינן לזבוב מ"מ לא נאמר דוודאי. (זבוב מחק ובזה אין שום ספק רק הספק שמא לא חיישינן לזבוב כלל ולפי זה ברישא דקפל הוא פחות הוא מילתא דפשיטא דאפילו אי נימא דחיישינן לזבוב מ"מ פשיטא דלא אמרינן וודאי זבוב מחק ויש לומר חזרה ג"כ א"כ כיון קפל פחות אין רק קפל אבל אי למעלה קפל ולמטה ספל בזו הספק שמא לא חיישינן לזבוב כלל ויש לו ספל דהוא יותר או דחיישינן ומספק לא יקח רק קפל דלמעלה דשמא זבוב הסיר אבל פשיטא דבזה אין ספק לסמוך על זבוב דוודאי מחק ולא היה חזרה וזה ברור ולק"מ: (יד) דלא כיש חולקין. עש"ך מה שכתב לפרש דמהרי"ק אינו חולק כלל וכוונתו דמהרי"ק מיירי להדיא שזה אינו טוען שום טענה לפטור עצמו רק מכח הספק הזה דפ"ש בכלל צדקה אבל אי אין פדיון שבויים בכלל צדקה מודה דחייב באמת מן הדין והיינו דבשעת שעשו הפשרה לא נתפרש בפ"ש מה יהא א"כ אי אינו בכלל צדקה הרי מחוייב באמת משא"כ בשובר לבד הספק שיש בשובר הוא אומר שאינו חייב מצד המעשה בעצמה שעשו בעל פה שפרע או מחל לו רק בשובר הלשון סתום אבל פטורו של זה אינו מכח השובר רק מכח המעשה שנעשה ונכתב בשובר משא"כ התם לא נעשה מעשה מצד עצמה רק זהו פיטורו מה שפדיון שבויים בכלל צדקה ולק"מ מה שהקשה בתומים דהתם ג"כ היה הפשר קודם החייוב דכוונת הש"ך כנ"ל גם מה שהקשה בתומים הא אין אדם מוחל דבר שלב"ל ומכח זה פי' דהוא בא להוציא מחביריו והוא תמוה דהא בהדיא כתב מהרי"ק שם ופשיטא שאין לומר לפי שהוא מוחזק בממון אין חזקתו כלום מאחר שמכח הדין הוא מתחייב לפי ממונו הרי להדיא דחשבו הרב מהרי"ק למוחזק ובעיקר קושיתו דהוי דשלב"ל שלש תשובות בדבר א' די"ל דסובר כדעת המרדכי פרק מי שמת דאם הקנה דבר שלב"ל עם דבר שב"ל לא דמי לקנו את וחמור וקנה הכל ע"ש בהגה' דמחלק בין זה לקנו את וחמור דלא כרבינו שמחה שם ולפי זה הכא נמי כיון שכתבו צדקה סתם ג"כ וזהו דבר שבא לעולם דהא איכא עניים טובא א"כ אם פ"ש בכלל הוי כמקנה דשלב"ל עם דבר שב"ל ומהני. ועוד יש לומר דסובר כדעת המרדכי פרק מי שמת דאם הקנה לו בפי' שיקנה כשיבוא לעולם מהני והכא נמי הרי כתבו כשיגיע פ"ש מחול לו אז ועוד דהא כתב הרב בהגה' לקמן סי' ר"ט דאם תפס מהני ואם כתבו לו שטר הוי כתפס וא"כ הכא נמי כתבו לו שטר מחילה ואף שכתב הסמ"ע שם דמיירי שכתב לו שטר כשבא לעולם כבר השיגו הט"ז שם ופי' דמיירי שהשטר יהא בידו כשיבוא לעולם וה"נ קנה אך גוף דברי מהרי"ק תמוהין לפע"ד דהא התם מיירי להדיא שראשי הקהל הסכימו שכל אחד יתן לפי ממונו לפ"ש רק שאותן ג' אנשים נתפשרו פעם אחת שלדבר צדקה יתנו שוה בשוה ומעתה דרך משל דלפי שומת הקהל היה עולה משלשתן ששה מאות זהו' ויתנו כל אחד לפי ממונו וראובן היה רוצה שיתנו בשוה לפי שטר הפשר' שעשו אבל פשיטא שאין ענין הקהל לשטר שלהם והם מוציאין ממונם כפי השומא והשתא היאך שייך לומר לפי שהוא מוחזק ידו על העליונה ולא יתן רק ב' מאות הא כיון דלפי השומא חייב ג' מאות א"כ מי יתן להקהל המאה הא חבירו ג"כ מוחזק ולא עלה על חלקו רק מאה א"כ וכי בשביל שטר פשר שלהם יפסידו הקהל א"כ פשיטא דכל שיש ספק בשטר ואין הקהל יכולין להוציא כפי השטר ממילא מוציאין כפי השומא ובאמת במהרי"ק גופא היה מקום לפר' כן דאין לפטרו לפי שהוא מוחזק מאחר דלפי דין הקהל חייב ליתן לפי ממונו א"כ מאיזה צד יפטר עצמו מן הקהל כיון שהקהל אין יכולין להוציא מחביריו יותר מהשומ' לפי שיש ספק בשטר. ולפי זה פשיטא דלא מוכח מדברי מהרי"ק דחולק על דעה ראשונה בשובר דהתם שאני כמו שכתבתי אך קשה דמהרי"ק הביא ראיה מהך דהכותב והתם לא מיירי כלל על דרך זה וצ"ע:

טו אבל בדבר שהשטר בטל בו לא עי' תומים בשם כנה"ג שנסתפק אם בטל מקצת השטר אם אמרינן יבהע"ה וכתב הוא דמוכח מדברי בעה"ת בשטר שזמנו בשבת תינח בכ"א בתשרי דהוא לאחר רובו של חודש. אבל בז' תשרי דהוא קודם רובו א"כ למה לא נימא יבהע"ה דאי דנתבטל השטר הא לא בטל כולו דקודם רובו יש לומר דעדים טעו בעיבור א"כ גובה בנ"ח עכ"פ ע"כ. ודבריו תמוהין דהא בהדיא כתב הרב בהגה' דהיינו דוקא בדבר דליכא למיתלי בטעות אבל בטעות בלא"ה אפילו כל השטר בטל אמרינן ידו על התחתונה א"כ פשיטא דע"כ בעה"ת מיירי לאחר רוב שאין לחוש לטעות אבל קודם רוב בוודאי בטל דיש לומר דהעדים טעו וכן הדעת נותן דהא עיקר הטעם דהיכי דנתבטל לגמרי לא אמרינן יב"ה ע"ה משום דע"כ לא כיוון כן דאל"כ לאיזה צורך כתבו אבל אם יש מקום דטעה לא שייך זה וא"כ הכא נמי בעדים כיון דיש לומר דטעו השטר בטל והוי מוקדם וע"כ דבעל התרומות מיירי לאחר רוב וא"כ דינו של הכנה"ג ג"כ לא מוכח מידי אך יש להכריח דינו של הכנה"ג מדברי הב"ח שהביא הש"ך ס"ק כ"א שכתב דלא משמע כן בדברי ה"ה ונ"י ובעה"ת וכתב הש"ך דלא דק דהכא שאני די"ל דהנותן טעה ולפי הנ"ל לק"מ דהב"ח דייק דתינח לאחר רוב קודם רוב הא יש לומר דטעו בעיבור וע"כ דלא מהני טעות וכל היכי דבטל לא אמרינן ידו על התחתונה. ולפי זה מבואר דאפילו נתבטל מקצת לא אמרינן יב"ה עה"ת דאל"כ ע"כ דבעה"ת מיירי לאחר רוב וזה ברור בכוונת הב"ח ולק"מ קושית הש"ך אך מ"מ לא מוכח דינו של הכנה"ג דהא פשיטא דספיקא של הכנה"ג לא היה באופן שלפי הביטול יש יתר בגוף השטר רק מקצת השטר קיים א"כ הרי דינו מבואר בש"ך לעיל ס"ק י"א דהיכי דהיו ענינים שאינם בטלים רק ענין אחד בטל לא אמרינן יב"ה עה"ת והיינו כיון דעיקר הסברא דלאיזה צורך כתבו א"כ אכתי תקשי לאיזה צורך כתב ענין זה וע"כ דכל הספק שאיתו הענין מורה על שני דברים והאחד נתבטל ואחד נשאר קיים ואין כאן יתרון בשטר דהוא צריך לענין השני ולפי זה לא מוכח מהתם מידי דהתם כיון שנתבטל מתורת משועבדים פשיטא דכל השטר מיותר וכל טיבו של שטר הוא לגבות משועבדים ושלא לטעון פרעתי וכל זה בטל דבנ"ח גובה בכתב יד בעלמא או בעדים ולא מוכח מידי ודו"ק:

טז ויש אומרים וכו' לשון דלא מהני במתנה. עיין ש"ך דגם דעה הראשונה מודה בזה והביא ראיה ממהרי"ק. ואין זה נכון דהא מהרי"ק דייק להדיא לפי שלדעת הרא"ש מהני לשון הנחה ואנן מספקא לן לכך אנו חיישינן דטעה כיון דבאמת אפשר דמהני אבל היכי שהדין ברור דלא מהני לשון זה לא שמענו. ובאמת בתשובת הרשב"א שהביא הרב בהגה' דלשון דלא מהני באמת מ"מ נתבטל השטר וזה שכתב הרב וי"א דמהרי"ק חולק בזה וברור דהסמ"ע ס"ק כ"ו כיוון לזה שכתב נראה דמיירי כגון שדה זו אתננו לו ותמה עליו הש"ך ס"ק כ"ב דלמה הניח דברי מהרי"ק בלשון הנחה. ולפי הנ"ל לא קשיא מידי דמדברי מהרי"ק מבואר דוקא בספק אבל היכי דוודאי לא מהני לא ובאמת הרב כתב ויש אומרים דהיינו אפילו היכי דוודאי לא מהני מכל מקום נתבטל דיש לומר טעה לזה פי' באתננו וזה ברור בכוונת הסמ"ע:

יז ודלא כטופסי דשטרי בתומים תמה דהא המחבר פסק לקמן סימן ס' בקנין מא"ק דצריך לכתוב ודלא כטופסי' דשטרא והיינו בפי' רשב"ם שם דאי לאו הכי אינו מועיל מא"ק ודלא כרמב"ן שם אם כן היאך פסק כאן דאי כתב דלא כטופסי דשטרא ידו על העליונה וע"ש מה שהאריך ליישב ולפי עניות דעתי נראה דלא קשיא מידי דוודאי אף הרשב"ם דחולק על הרמב"ן בפי' דלא כטופסי דשטרי הוא כדי שתהא ידו על העליונה אין כוונתו דחולק בגוף הדין רק דלא ניחא ליה לפרש כן דהתם לאו בהכי איירי רק במא"ק לכך פי' דבמא"ק אינו מועיל בלי דלא כטופסי' דשטרי ולפי זה באמת בשטר כזה לא אמרינן ידו על העליונה דהא הוצרך לכתבו כדי שיועיל מא"ק אבל בשטרי דעלמא כשכותבין דלא כטופסי פשיטא דכול' עלמא מודים דנכתב כדי שתהא ידו על העליונה ובהכי איירי המחבר כאן ולא בקנין מא"ק וזה ברור:

יח נותן לו שתים ונשבע לו היסת. כ"כ הטור וכתב ב"י שיצא לו דין זה מפ"ק דמציעא דמסקינן לכ"ע שתים פטור דהוי ש"ק והיסת נשבעין על קרקעות. ויש לתמוה היאך כתב הטור דהלוה אומר ב' הא שם איתא להדיא בשלש ג"כ דפטור אליבא דר"ע והסמ"ע ס"ק ל"א כתב דשתים הוא אליבא דכ"ע. והוא תמוה דמ"מ כיון דקיימא לן כר"ע מה לו להזכיר שתים כיון שכך הדין אפי' בשלש ולשון הבריית' כך הוא בשלש ובזו נחלקו והלכה כר"ע ואם עיקר כוונת הטור ולהשמיענו להשמיענו דאין לו רק ב' לא הי' לו להזכיר דין השבועות כלל דהא כבר זכרם לקמן סי' פ"ח ונראה לפע"ד דהטור קאי אמה שכתב קודם בזוזין ונמחק דאין לו רק שתים והכא נמי בסלעים ונמחק לכך הוא לשון המשנה פרק גט פשוט בזוזין ובסלעים והשתא שפיר כתב דדוקא באומר שתים אין כאן שבועה רק היסת אבל שלש חייב לישבע דהא כל הטעם דר"ע דהוי משיב אבידה לפי שהשטר מסייעו כמו שכתבו התוס' שם וזה לא שייך בנמחק וא"כ ליכא מיגו דהוי העזה וחייב לישבע כמו כל מ"מ דאינו נאמן מיגו דכופר הכל ואף שכתבו התוס' שם בד"ה לעולם שתים פטור דמ"מ הוי מיגו מעליא רק לרשב"א אינו רוצה לטעון מה שהשטר מסייעו הא ליתא דהיינו דוקא אי הילך חייב רק פטור מטעם ש"ק אבל עכשיו דהילך פטור פשיטא דבנמחק ליכא מיגו וזהו כוונת הטור שהזכיר דין זה כאן גבי מחק וכתב דוקא בטוען שתים פטור. ולפי זה נראה לפע"ד דגם מה שכתב הטור דחייב לישבע היסת היינו נמי דוקא בנמחק דאז כיון שאין כאן סיוע מן השטר חייב לישבע היסת דמצד ש"ק לא נפטר מהיסת אבל בסתם סלעים נראה פשוט דאפילו היסת אינו צריך לישבע דהא בש"ס פ"ק דמציעא קאמר שני תירוצים חדא דלכך פטור בשתים משום דמסייע ליה שטר ועוד אין נשבעין על כפירת ש"ק אלמא דסבירי להו דהך סייוע מהני ליפטר משבועת התורה אם כן נהי דמשני עוד תירוץ אחר אבל הראשון לא נדחה כלל א"כ כיון דפטור משבועת התורה בלא"ה מטעם הילך וש"ק דין הוא עכ"פ שתועיל לו הך סייוע לפטרו משבועת היסת ואדרבא נראה דלכך אמרו שני התירוצים דבהך דש"ק בלבד היה חייב היסת וכן בהך סייוע כיון דנפטר משבועת התורה חייב היסת ולכך זכרו שניהם לפטרו עכשיו אפילו מהיסת ומהאי טעמא לא הזכיר הטור סי' פ"ח אף ששם עיקר דין השבועה שישבע היסת ואדרבא מדכתב אח"כ לפיכך פטור ואפי' משבועה דרבנן משמע בהך דמעיקרא נמי פטור אפילו מהיסת והיינו כמו שכתבתי דהתם דמסייע ליה שטרא בדין הוא שיפטרנו עכ"פ בסברא זו מהיסת ואין צורך למה שדחק הסמ"ע שם סי' פ"ח גם בלא"ה אני תמה על הסמ"ע שם כי לפי פירושו והבנתו כאן בטור היה לו להכריח דהכא מבואר להדיא דחייב היסת והא וודאי ליכא למימר דלא מספקא ליה התם רק בשלש דאם כן ערומי מערים וליכא מיגו וע"כ דגם בשתים הספק והכא הא מבואר להדיא דחייב בטור ומחבר אבל באמת לפי מה שכתבתי ליתא דהכא בנמחק ליכא סייוע משא"כ התם אך מ"מ כל זה לפי הבנת הפוסקים והתוס' לקמן סי' פ"ח דהא דמשני בש"ס שאני הכא דמסייע ליה שטרא הכוונה לפוטרו בשביל זה משבועה. אבל באמת הוכחתי לקמן סי' פ"ח דהא ליתא ואי אפשר לפרש כן. והוא דוודאי יש לתמוה לפי מה דקיימא לן כדעת הרמב"ן פרק שבועת הדיינין גבי טענו חיטין וקדם והודה בשעורין דכל היכי דקדמה הודאה לתביעה ליכא שבועה כלל מדאורייתא וכ"כ הטור ומחבר לקמן סי' פ"ח והשתא תקשי מאי פריך הש"ס לר"ח דסובר הילך חייב מהך ברייתא דסלעים דינרין וקשה ע"כ לא פליג ר"ח רק בתבעו והודה ואומר הילך דעכ"פ לא קדמה הודאה לתביעה אבל בסלעים דינרין שתים פשיטא דחייב אף קודם שתבעו שהרי יש בידו שטר עם עדים א"כ הרי קדמה הודאה לתביעה כיון שלא היה יכול לכפור בו קודם תביעתו ומה נפקא מינה אם הוא הודה קודם או עדים העידו קודם ושטר פשיטא דהוי כעדים גם בלא"ה הא עיקר ההילך הוא בשטר דנכסיו משועבדין בו א"כ זה ההילך היה מכבר ומנין לו שיחלוק ר"ח בהילך כזה והוא לא אמר רק בהילך שמודה עכשיו ואומר הילך וע"כ דקושית הש"ס היה כך דע"כ מיירי בשטר שאינו מקויים רק על פי הודאתו עכשיו דאל"כ מה ס"ד דר"ע דהוי משיב אבידה הא אינו מודה לו בשום דבר כשיאמר ב' שהרי אפי' יכפור יתחייב משא"כ בשלש מודה באחת והוי שפיר אין אדם מעיז ומזה דייק דמיירי בשטר שאינו מקויים רק על פי הודאתו א"כ שפיר הוי משיב אבידה דהא שתים מודה לו ג"כ שהיה יכול לכפור בהם ג"כ וא"כ שפיר מקשה האי שטר דקא מודה ביה הילך ומיושב הגירסא ורש"י מחק גירסא זו ולפי הנ"ל הגירסא נכונה דע"כ בשטר דקא מודה ביה עכשיו כנ"ל. והשתא משני לעולם שתים פטור משום דהודאה קדמה לתביעה והילך חייב ואי קשיא מ"ט דר"ע הא לא שייך משיב אבידה דאין אדם מעיז שאני הכא דשטר מסייע והוי שפיר משיב אבידה ולפי זה הסייוע הוא רק לסלק ההעזה אבל לא לפטרו מן השבועה ומיושב בזה קושית התוס' בד"ה לעולם כמו שכתבתי לקמן סי' פ"ח ס"ק כ"ט גם מדוקדק הלשון לעולם שתים פטור והילך חייב ושאני הכא דקא מסייע כי לפי פירושם לא היה לו להכניס ההילך חייב בין שתים פטור לסייוע כיון דמה ששתים פטור הוא בשביל הסייוע וכן אתי שפיר התירוץ דאין נשבעין ומעיקרא למה לא סגי בתירוץ זה כיון דבאמת כך הדין רק הכוונה דהכא כיון דמודה ליכא ש"ק שאינו חב לאחרים בהודאתו ועד עכשיו לא היה ש"ק רק התירוץ הוא דמכאן ואילך הוי ש"ק אם יש לו ולזה רצה ליישב בלא זה בשטר גמור ומשום דמסייע ליה לא הוי העזה כנ"ל [או דהכוונה בפשיטות דתירוץ ראשון הוא דרוצה ליישב אפילו בשטר מקויים ובש"ק לא נתיישב עדיין בשטר מקויים דאכתי תקשי לר"ע]. ובהכי ניחא מה שיש להבין דפריך התם מברייתא ולא פריך ממשנה פרק גט פשוט דקתני בהדיא אין לו רק שנים ולא נזכר שום שבועה וע"כ דהילך פטור ואפילו אי נימא דניחא ליה טפי להקשות מברייתא דמפורש טפי דליכא שבועה מ"מ לפי מה דמשני שאני הכא דמסייע ליה יקשה תינח בסתם סלעים כמו שפי' רש"י שם אבל בנמחק כמתניתין דגט פשוט היאך פסיק ותני אין לו רק שתים ולא נזכר שבועה דהא פשיטא דהמלוה תובע יותר והכא לא שייך לישניה לצדדין קתני כדמשני פרק כל הנשבעין דלא קתני המע"ה] ולפי הנ"ל ניחא דמהך דהכא לא הוי מצי להקשות דמיירי וודאי בשטר מקויים וליכא שבועה דהודאה קדמה לתביעה מכח השטר ולא מטעם הילך אבל מברייתא דהתם קשיא ליה דקתני אפי' בשלש פטור לר"ע דהוי משיב אבידה אם כן מבואר דמיירי בשטר שאינו מקויים וע"כ דהפטור מטעם הילך ועל זה משני דהתם שאני דשטר מסייע לסלק ההעזה אבל בהך דגט פשוט בלא"ה פטור כיון דלא קתני התם דינא דשלש ועיין לקמן סי' פ"ח ס"ק כ"ט שם בארתי בזה דעת הרמב"ם ויישבתי כל הקושיות ושם הארכתי בזה. ולפי זה יכול להיות דגם בלא נמחק חייב היסת כיון דלא שמענו דהך סייוע פוטרת משבועה אבל להטור ומחבר והתוס' שם נראה פשוט דאינו צריך לישבע רק בנמחק הרי דהך סברא סגי ליה אף דבעלמא מהני תפיסה הכא לא מהני ומוציאין מידו וכיון דמהני לאפוקי ממונא כ"ש דמהני לפוטרו משבועה וצ"ע בזה ועמ"ש לקמן סי' פ"ח ס"ק ל' בזה:

יט ואי תפיס לא מפקינן מיניה. עיין ש"ך בשם הגי"ת דהקשה מ"ש מהך דהמקבל במשכונ' מלוה אומר חמש בקדם מלוה ואכלינהו לפירי מהני תפיסה וכתב הש"ך דנעלם ממנו דברי הנ"י שכתב דהתם שאני כיון דהלוה לא מיחה בשלישית איתרע ליה סהדותא דשטרא ובתומים הקשה עליו דלפי מה דקיימא לן כרמב"ן דחייב היסת ליתא לדברי הנ"י וכתב הוא ליישב דהתם הוי כתופס ברשו' כסברת התוס' בכורו' דמ"ח ודבריה' תמוהין לפע"ד דברי הש"ך בתרתי ודברי התומים בתרתי. חדא דהיאך אפשר לומר כסברת הנ"י דהתם הטעם כיון ששתק ולא מיחה איתרע סייעתא דשטרא א"כ מאי פריך הא קמש"ל כר"נ קרקע בחזקת בעליה עומדת וקשה מאי קושיא התם פשיטא דאין מזה ריעותא מה שהניחו לדור חודש י"ג דהא כך השכיר לו לכל השנה רק היתה כוונתו בכל חודש דינר זהב וא"כ היה לו לדור באמת רק אח"כ רצה לתבעו השכירות כפי התנאי שיתן לו והוא אומר שכך התנה דינר זהב לחודש אבל בהך דהמקבל כיון ששלמו שני שנים הלא השדה שלו והיאך הניחו לאכול הפירות שנה שלישית ולמה ליה לישנוי משום מילתא דעבידי לגלויי וע"כ דהא ליתא רק דמיירי גם כשאין הלוה כאן א"כ קושית גי"ת נכונ' גם מה שתירוץ בתומים דהוי כתופס ברשות כיון דמעיקרא ברשות נחית והביא מדברי התוס' בכורות ובאמת המעיין בתוס' יראה דמעולם לא כתבו דבר זה דכיון דקרקע בחזקת בעלים פשיטא דכל שאוכל שלו הוי כתופס שלא ברשות משל חבירו רק כוונת התוס' דבמרחץ מה שדר במרחץ לא הוי תופס שלא ברשות כיון שבאמת הוא השכיר לכל השנה ואף שחזר אח"כ מדינר זהב לחודש פשיטא שלא חזר רק ממה שאומר שנים עשר דינר זהב לשנה וחזר ואמר דינר זהב לחודש דהיינו אם תתעבר השנה יתן לו י"ג דינרי זהב אבל פשיטא דלשנה מושכר לו ואינו יכול להשכיר לאחר א"כ הדירה שדר במרחץ הוי תופס ברשות כיון דהתביעה רק מעות אבל בהך דהמקבל כיון שדר שני שנים קרקע בחזקת בעליה עומדת א"כ מה שאכל הפירות הוי תופס שלא ברשות כי מה לו בביתו של חבירו משא"כ במרחץ וזה ברור. אך באמת בלא"ה לא ידעתי מאי מקום קושיא על הגי"ת הא פשיטא דאפי' אי נימא כהנ"י או דהתם הוי תופס ברשות מ"מ קושיתו נכונה דהם הבינו קושית גי"ת דחזינן התם מהני תפיסה ועל זה חילקו דהתם שאני ובאמת נהפוך הוא וקושית הגי"ת הוא להיפך דהא חזינן התם דבאמת לא מהני תפיסה ואילו היה הדבר בספק כגון שמתו העדים של השטר או בהך דמרחץ היו מוציאין ממנו רק מה שאין מוציאין הוא משום שמא יתברר ע"י עדים של השטר ואטרוחי ביה דינא בכדי לא מטרחינן א"כ שפיר הקשה הגי"ת דהכא נמי נהי דדין הוא דלא מהני תפיסה מ"מ משום אטרוחי ביה דינא בכדי שמא יתברר ע"י עדים של השטר לא היה לנו להוציא עד שיתברר שהדבר לעולם בספק כמו התם ופשיטא שזה אי אפשר להכחיש דהתם בלי אטרוחי היה מוציאין מידו אלמא דהדין נותן דמוציאין ומ"מ משום אטרוחי אין מוציאין וה"ה הכא וכדבריו ממש כתב מהר"ר דוד כהן בתשובותיו בית ב' חדר א' דהביא ראיה מהך דהתם דבדבר דעבידי לגלויי אין מוציאין מקודם להניחו ביד שליש והביאו הש"ך לקמן ריש סי' ע"ה וראייתו מהך דהמקבל ודייק מדברי רש"י שם דבאמת הדין נותן דלא מהני תפיסה התם ומ"מ משום טירחא דבי דינא אין מוציאין והיינו ממש כדברי הגי"ת וכן מבואר באמת ברש"י ע"ש הרי דבהך דר"נ מוציאין ואם נחלק בין הך דר"נ להך דהמקבל אין מקום לקושית הש"ס אלמא דתרווייהו הדין נותן דלא מהני ומ"מ אין מוציאין וה"ה הכא והשתא לא הועיל הש"ך כלום בסבר' הנ"י דהא חזינן התם דלא מהני תפיסה כנ"ל. וכן מה שתירץ בתומים הכל ליתא ומה שנראה בעיקר הקושיא והוא דהתם קאמר קדם מלוה ואכלינהו לפירי משמע דוק' כשאכל' ואין לו עליו רק תביעת ממון אז אמרינן דאין מוציאין רק כשיתברר שהדבר בספק לעולם אבל אם היה בידו בוודאי מוציאין כיון שהדין נותן דלא מהני תפיסה האיך יתפוס משל חבירו וכשתביא עדים אז תגבה דאל"כ למה קאמר ואכלינהו לפירי ולפי זה י"ל דהכא מיירי בפשיטות דאי תפס וישנו בידו מוציאין ולא מיירי המחבר מדין מילתא דעבידי לגלויי רק בא להשמיענו דהכא לא מהני תפיסה ואם כן מוציאין מה שתפס. ועוד נראה דהכא מיירי שמתו העדים באופן שלא יוכל להתברר ולא מהני תפיסה כלל:

כ מפקינן מיניה עש"ך דהקשה דלקמן סי' נ"ד פסק המחבר בשובר סתם מבטל כל שטר ובתומים כתב ליישב דתפסת מרובה לא תפסת. ואין זה נכון כלל דהא פשיטא דהמלוה אומר שיעור כך וכך היה כתוב בו וצריך שיאמר דבר הנרצה ויכול להיות דאל"כ פשיטא דאינו נאמן אם יטעון דבר שאינו אמוד בו וא"כ מה שיאמר שוב אינו יכול להוסיף ולמה לא יוכל לתפוס כסך הזה גם מה שכתב בכוונת התוס' דהתם במרא הוי תופס ברשות כיון שמעיקרא תפס ברשות והיינו לשיטתו בס"ק הקודם כדברי התוס' בכורות וכבר השגתי עליו בס"ק לפני זה דשאני מרחץ דגם חודש י"ג דר ברשות אבל באמת התוס' גופא כתבו שם לחלק בקרקע כיון שאינו יכול להצניעו אזלינן בחזקת מרא קמא משא"כ במטלטלין דיכול להצניעם הוי מוחזק. ולפי זה במטלטלין שתפסם עכשיו לא שייך מוחזק כיון שתפס בעדים היאך יכול להצניעם דהא חזינן דתפס עכשיו. ולפי זה הכא נמי יש לחלק בשובר הוי מוחזק כיון שתפוס ועומד משא"כ הכא בתפס לפנינו או מכבר ועדים ראו אותו עכשיו בידו לא מהני תפיסה כנ"ל. (כא) ישבע המלוה ויטול וכתב בעה"ת ולא בריר לן. ותמה ב"י דמ"ש מאומר פרעתי ותירץ הש"ך דהוי כאמנה ותמה בתומים דא"כ אף עדים לא יהיו נאמנין ולק"מ דהא במחלת לי איכא פלוגתא לקמן סי' פ"ב דדמי לאמנה והתם פשיטא דאם עדים מעידין שמחל נאמנין רק כיון דאינו טוען דבר שסוף השטר לכך אינו נאמן אך מה שהשיג על הגי"ת דהכא נמי צריך לטעון אישתבע לי ליתא כמבואר להדיא בה"ה שם דעיקר הטעם כיון דבעלמא וב"ה עה"ת דיו שנאמינוהו בשבועה ואם כן פשיטא דאפי' לא טעין ועוד דפשיטא דהך חילוק בין טעין או לא לא שייך רק בטענת פרעתי דעיקר מה שאינו נאמן הוא מחמת חזקה דוודאי לא פרע אז שייך לחלק דאי טעין יש לומר דסמך על השבועה כמו שהארכתי בזה לקמן סי' פ"ד אבל בהך דהכא דהוא מטעם דמסתמא לוה בעיר זו שמצא א"כ מה סברה יש לחלק בין טעין או לו אי הסברה אלים לפטרו משבועה מה. בכך דטעין וכי בשביל זה איתרע ודו"ק. ואמת כי לכאורה יש להביא ראיה דאפי' לא טעין דהרב גי"ת הקשה על מה שכתב הרמב"ם קודם מגבהו ממעות בבל משמע בלא שבועה ומה זה שכתב אח"כ שבועה ותירץ דמעיקרא מיירי דאמר דלוה בעיר אחרת וכאן מיירי דמודה דלוה באותו עיר רק מטבע קלה. ודבריו תמוהין דא"כ בכתוב בבל למה לא ישבע ומזה ראיה להש"ך דמעיקרא מיירי בלא טעין ואח"כ קאמר דאם טען נשבע ולק"מ קושית הגי"ת. אך באמת בלא"ה לק"מ קושית הגי"ת ומעיקרא מיירי דלא טען כלל רק בא לגבות מלקוחות ויתומים ושלא בפניו או שאינו יודע אם אזלינן בתר סתמא אבל בטען שהיה מטבע אחר נשבע אפי' לא טעין שישבע ולפי הנ"ל יש לפ"ג דברי בעה"ת דדוקא בפרעתי שייך שבוע' כיון דטוען שבוע' איתרע חזקה קצת כנ"ל אבל הכא דחזקה אינה מצד הלוה מנין לנו שיש מקום להסתפק ואדרבא אם הי' ספק למה יטול הא יד בעל השטר על התחתונה ובזו נסתפק הבעה"ת אך בלא"ה כבר כתב הר"ן דהסברא הוא דמיד נשתעבד אף למטבע כבד' א"כ אין מקום לשבועה ואתי שפיר בפשיטות דברי בעה"ת ועיין תומים מה שכתב דלכך לא הוי רבית דהוי קרוב להפסד גם כן ולזה הקשה ממאוחר. ודבריו תמוהין דהתם שאני דמה לו ללוקח מה שהמלוה היה עליו להפסד ג"כ מ"מ למה יפסיד הוא שלא כדין משא"כ הכא שניהם נתרצו שיתן לו מטבע דזמן השטר הן כבידה הן קלה ולק"מ ודו"ק:

כב איסתרא שהוא פחות. זהו פי' ר"ח ורשב"ם והתוס' פרשו להיפך וכתב ב"י דלדינא לא פליגי דנותן הפחות ולפעד"נ דבאמת יש נ"מ לדינא דהא פשיטא דמאי דמשני בש"ס אסוכי מסכי להו לאו דוקא פרוטה אלא כל מטבע חוץ מזוזי דאל"כ אכתי נימא מטבע קטנה מזוזי וע"כ דכל קטנה מזוזי הוי מסכי להו ולפ"ז לרשב"ם דאיסתרא גדולים א"כ גם איסתרא קטן בכלל דהוי מסכי לי' דמ"ש ודוקא זוזי כתבו התוס' דרגילין לכתוב ולא מטב' פחו' מזוזי הילכך אין להסתפק רק בזוזי ואיסתרא גדולי' אבל לר"ת דאיסתר' קטנים מזוזי א"כ ע"כ דגם איסתרא כותבין כמו זוזי ולא מסכי להו וא"כ נותן לו איסתר' כמש"כ המחבר מה שאין כן לרשב"ם אף אם יש איסתר' קטנים אין מסתפקין בה דהוי מסכי להו כמו פרוטה ומעה. ולפ"ז מ"ש הסמ"ע בשם הנ"י במעה וה' דינרין דנותן לו דינרין היינו לרשב"ם אבל לר"ח דנהי דמעה הוי מסכי להו אבל איסתרא לא כדמוכח בש"ס לפי פירושו א"כ י"נ איסתרא ונותן לו איסתרא ודו"ק. ואין להאריך בזה כיון דהכל תלוי בלשון ב"א וכל מקום לפי מנהגו:

כג ואפי' לא נכתב. עש"ך דתחלק בין ידע מזה או לא ויש ראיה לדבריו מדברי התוס' ב"מ ק"ד בד"ה טעמא דהקשו הא אי לא כתב נמי ככתב ותירצו דהיה לו לפרש ולכאורה יש לתמוה חדא כיון דכלהו תנאי דרשי לשון הדיוט ואפילו לא כ' מה יש לו לר"י לפרש ועוד תינח הקושיא מר"י אבל היאך קאמר טעמא דכתב הא באמת אפי' לא כ' והיה לו לומר טעמא דדריש לשון הדיוט וכו' אבל להש"ך ניחא דכוונת התוס' דהיה לו לפרש כיון דבלא ידע אינו יכול לשומטו א"כ היאך פסיק ואמר דשומטו מבניו וע"כ דאפילו לא דריש קאמר והשתא שפיר פריך טעמא דכ' אבל אי לא כ' לא והיינו בלא ידע הא מדקא' ר"י סתמא שומטו משמע אפי' לא ידע א"כ ע"כ דלא משום דדריש ל' הדיוט קאמר ודו"ק אבל באמת לק"מ דהא כתב הר"ן פ' האשה שנפלו דאי לאו דדרשינן ל' הדיוט ס"ד דלשופרא דשטרי נכתב ולא היינו דנין רק אם כתבו בפי' ואמר לנו ודוקא בתיקון חכמים לא שייך לשיפרא דשטרי ולא בלשון הדיוט ושפיר קמש"ל דדרשינן לשון הדיוט וכן וכן משמע להדיא מפירש"י שם ולפ"ז פשיטא דלק"מ קושית התוס' בד"ה טעמא וא"ש בפשיטות טעמא דכתב דבלא כתב לא דרשינן וצ"ע בזה ועמ"ש לקמן סי' ס"א ס"ק וס"ק ה' בזה.

תוכן העניינים

תפארת יעקב חושן משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה