תפארת יעקב חושן משפט חלק א· רבי יעקב גזונדהייט
על חו"מ סימן מא
א מעמיד עליו עדים. כל זה הוא לשון הרמב"ם פרק כ"ג מהלכות מלוה וכתב ה"ה וז"ל ופירושה כך מי שנמחק קרוב לימחק ומתירא שמא ימחק לגמרי וכו' ויכול הלוה לטעון להד"ם בטענת מזוייף ולראב"ד ז"ל שיטה אחרת וכו' ומתוך כך כתב בהשגות א"א איני יודע מה הן עדים ראשונים וכבר השיגו על פירושו דוודאי לב"ד טועין אין לחוש ועוד שהוא צריך לפרש שנמחק השטר ולא נמחקו העדים וזה דוחק עכ"ל שם ויש לתמוה בדברי ה"ה הללו דאדרבא נהפוך הוא דוודאי לפי' הראב"ד שפירש הכל בכת אחת רק דחיישינן לב"ד טועין שמא לא היה דרישה וחקירה א"כ יש לפרשה שנמחק לגמרי והוא מעמיד עדים שיודעין מה היה כתוב בו ומכירין חתימת העדים הלכך אם לא כתב והוזקקנו חיישינן לב"ד טועין אבל אם מביא ראיה שהיה דו"ח מהני דהא כבר נתקיים על פי עדים שהעמיד אבל לפי' ה"ה לדעת הרמב"ם דהכל הוא שיהי' השטר מקויים וגם שידעו מה היה כתוב בו א"כ אם עדים שהעמיד ידעו החתימות והכירו שוב אין צורך לכלום וע"כ דאם לא כתב והוזקקנו צריך להביא ראיה על הקייום והשתא אם נמחקו החתימות לא משכחת לה קייום שהרי אם יבואו עדים ויעידו שראו שלוה ביום פלו' וכתבו שטר לא מהני דשמא פרעו וזה מזוייף א"כ כיון שלא נתקיים פעם אחת שלא ידעו מהקייום האיך יתקיים אח"כ ועוד כיון דלב"ד טועין לא חיישינן לאיזה צורך כתבו הב"ד עדותן של עדים הראשונים כיון שלא הכירו החתימות ומה נפקא לן בזה הא אינו מועיל כלום כיון שנמחקו שוב אי אפשר לקיים ומדכתבו ב"ד ש"מ דהכירו החתימות ומה צורך לכתוב והוזקקנו וע"כ צריך לומר שנמחק השטר ולא נמחקו החתימות והשתא שפיר כתבו ב"ד עדותם שראו מה שכתוב בו שאם ימצא אח"כ לקיימו יועיל בצירוף אלו שראו מה שכתוב בו אבל לולא הם קייום בלבד אינו מועיל וא"כ היאך כתב ה"ה דפי' הראב"ד דחוק דצריך לומר דלא נמחקו החתימות והא ליתא ואדרבא הוא להיפך כמו שביארנו:
ובוודאי נראין הדברים דסובר ה"ה בכוונת הרמב"ם דוודאי מיירי שנמחק לגמרי רק העדים שהעמיד יודעין מה היה כתוב בו ומכירין החתימות ג"כ ומ"מ כל שאין השטר לפנינו דכבר נמחק לא מהני להוציא על פי עדותן שמעידין שראו שטר חתום בעדים ודוקא שטר הבא לפני ב"ד הוי כמי שנחקרה עדותו בב"ד אבל שטר שלא היה לפני ב"ד הוי ככתב בעלמא והוי כמעידין עד מפי עד וגרע מינה דהוי מפי כתב הילכך בעינן שיעידו עדים חוץ מהם על הלואה באותו זמן וסכום כך וכך ראינו שלוה ביום פלוני ונכתב שטר ואז אף דבהם בלבד לא סגי דיכול להיות שזה מזוייף מ"מ בזה מהני שפיר מה שהעמיד עדים שהעידו שראו את השטר שכך היה כתוב בו ועדותן מכוונת לעדים המעידין על גוף הלואה א"כ שפיר מהני כיון שהם אינן מעידין על גוף המעשה רק מעידין לפנינו שראו שטר זה וזה הם מעידין מפיהם אבל על הלואה הוי מפי הכתב ודו"ק והשתא שפיר כתב ה"ה ז"ל דלפי' הראב"ד צריך לומר שלא נמחקו החתימות שהרי לא מצריך שום דבר רק בעדים שהעמיד בלבד סגי כל שנדרשו ונחקרו כראוי א"כ אם נמחקו לגמרי הרי לא היה קייום כנ"ל דהוי מפי עד ומפי הכתב וע"כ שאז היו העדים מעידין על החתימות ולא נמחקו כלל רק מה שכתוב בו נמחק אבל לפי' הרמב"ם שפירש עדים ראשונים ואחרונים א"כ שפיר יש לומר שנמחקו לגמרי והם העידו על הכל ומ"מ לא מהני רק אם כתוב והוזקקנו שהיה עדותם מכוונת לאותם שהעידו על גוף הלואה אבל בלא"ה לא מהני דיש לומר שהב"ד לא כתבו רק מה שהעידו עדים שהעתיד מה היה כתוב ועל הקייום ויועיל אם יביא אח"כ עדים על הלואה ותהיה מכוונת הילכך כל שאין כתוב בו והוזקקנו צריך לאותן עדים ומ"מ בהם בלבד לא סגי דשמא כבר נפרע זה השטר ובזה מהני מה שהעידו עדים שהעמיד:
ובהכי ניחא מה שתמה הב"י על מה שכתב הנ"י דאם עדים שהעמיד מכירין החתימות סגי ותמה הב"י דמה בכך דמכירין הא אינן יודעין מה היה כתוב בו ולא משמע ליה לפרש דהנ"י מיירי שיודעין ג"כ מה היה כתוב בו דא"כ פשיטא מה נפקא מינה אם הם מכירין או אחרים ולפי הנ"ל ניחא דבא למעט דלא נימא דבעינן דוקא עדים שיעידו בפי' על הלואה שהיתה אז ומה שהעדים שהעמיד מכירין החתימות לא מהני כמו שכתבתי לשיטת ה"ה הנ"ל קמש"ל דליתא רק כל שהם מכירין החתימות ויודעין מה היה כתוב בו סגי ואין צריך עוד לעדות אחרת ולפי זה צריך לומר דהנ"י מפרש הברייתא דאינן יודעין החתימות כלל לכך צריך עדים אחרים שיעידו על החתימות ולפי זה צריך לומר לדעתו דמיירי שהחתימו' לא נמחקו דאל"כ תקשי לדידי' מה שהקשינו על ה"ה דמה ראיה שייך כאן וליכא למימר בכוונת הנ"י וה"ה הנ"ל דהראיה הוא שיביא ראיה שהעדים שהעמיד הכירו החתימות אז דכיון דלא חיישינן לב"ד טועין פשיטא א"כ פשיטא שהכירו דאל"כ לאיזה צורך כתבו כיון שנמחקו שוב לא יועיל קייום בשום פנים וע"כ דלא נמחקו החתימות וצ"ע בזה וכן מורין דברי התוס' להדיא שכתבו דמעמיד עליו עדים מועיל להיות מלוה בשטר דבעדים החתומים אח"כ לא הוי רק מלוה ע"פ ויש לתמוה היכי דמי אי דנמחק לגמרי ולא זכרו מקייום כלל א"כ מה מועיל עדים החתומים אח"כ. שמא זה היה מזוייף ומה שלוה אז יש תחת ידו או שפרעו וע"פ שהכירו החתימות ומ"מ בעינן עדים אחרים והיינו דלא כהנ"י ובתוס' ליכא למימר ג"כ דמיירי שנמחק השטר ולא החתימות ועדים אינן מכירין החתימות לכך בעינן עדים אחרים על החתימות א"כ במה נפשך אי דעדים המעידין על החתימות יודעין מה היה כתוב בו מה צורך לעדים שהעמיד ואי דאינן יודעין רק מכירין החתימות א"כ לולא עדים שהעמיד הרי זה אפילו מלוה ע"פ לא הוי דהא לא ידעינן כמה לוה ואימת לוה ויכול לטעון להד"ם ולא נתחייב רק פחות שבממון ומה זה שכתבו דמועיל להיותו מלוה בשטר הא צריך לידע כמה לוה. וברור דכוונת התוס' דעדים ראשונים מכירין החתימות ג"כ ולא מהני מטעם הנ"ל כמו שכתבתי בכוונת ה"ה רק צריך עדים החתומים שיעידו על הלואה אז ועל זה כתבו התוס' דבעדים המעידין על הלואה בלבד הוי מלוה ע"פ ויכול לטעון פרעתי ובצירוף הני הוי כמלו' בשטר ודו"ק היטב אלא דצ"ע בזה כיון שכתבו התוס' להדיא ב"ק דף צ"ח ובכתובות דעדים שאמרו ראינו שטר חתום בעדים מהני וכן כתב הש"ך לקמן ס"ק י"ג בשם רבינו ירוחם א"כ אין מקום לכל מה שכתבתי בכוונת התוס' כאן. וכן מבואר ממה שכתב הטור בשם ר"י דמעמיד עליו עדים הכוונה שמכירין החתימות ולכך צריך לכתוב והוזקקנו היינו שיהא נודע מה שהיה כתוב בו א"כ מבואר דבהכרח החתימה של עדים שהעמיד מהני כל שיודעין מה היה כתוב בו וליכא למימר דר"י לטעמיה דמפרש כשלא נמחק לגמרי ורישומו ניכר הא ליתא דאין כוונתו רק שמעידין שראו בשעה שהתחיל לימחק אבל עכשיו בשעת עדות פשיטא דנמחק לגמרי כמבואר להדיא בטור ולפי זה מוכח ג"כ דלא כה"ה הנ"ל לכן דין הנ"ל צ"ע ומ"מ פשיטא דאם לא נפרש כהנ"ל צריך לומר בכוונת הרמב"ם דנמחק השטר ולא החתימות דלא כה"ה כמו שביארנו:
ב ועדות זו שמעידין. עש"ך שהאריך לתמוה בזה ועיקר קושיתו הוא על רבינו ירוחם בשם הרשב"א דכבר כ' לקמן סקי"ג בשם רבינו ירוחם דעדי' מעידין על שטר שנשרף והכירו החתימות סגי והיינו כדעת הנ"י הנ"ל והתוס' ב"ק דף צ"ח וכתובות דף כ' והרשב"א ב"ק שם והטור בשם ר"י הנ"ל אבל לפי מה שכתבתי בכוונת ה"ה לדעת הרמב"ם דבכהאי גוונא לא מהני א"כ שפיר מהני כאן שלא בפני בעל דין דעל מנה שבשטר לא עלייהו סמכינן רק על עדי הלוואה כנ"ל אבל לשיטת הנ"י דבזה סגי א"כ הכא ע"כ דאין מכירין החתימות ולא בעינן רק עדים שמכירין החתימות א"כ אותן המעידין על מנה שבשטר הם מעידין ולא מהני שלא בפני בעל דין ובתומים ס"ק ב הביא ראיה לדעת הרב מהא דפריך בש"ס ב"ק דף צ"ח אי דאיכא סהדי דידעי מה הוי כתוב ביה ליכתבו ליה שטרא אחרינא וקשה לימא דמיירי שהעידו בפני השורף ולא בפני הלוה דהשתא שפיר הפסידו השורף ואח"כ מתו העדים ואין בדבריו ממש דא"כ אכתי תקשי מה זה שנתן טעם משום דמצי אמר ניירא קלאי ממך הא בלא"ה פשיטא דלאו כלום עביד כיון דאילו הוי הוי הדר השתא נמי לאו כלום עביד כמבואר בש"ס פרק א' ד"מ ולעיל סי' כ"ה וכ"ש כאן דבשעה ששרף לא עשה כלום ומה שמתו העדים לא מכחו בא ואיהו לאו מידי חסריה ואפי' למאן דדאין דיני גרמי פטור ומדקאמר ניירא קלאי מנך מבואר דבאמת מיד בשעת שריפה הזיקו רק שלא עשה הזיק בגוף הממון רק בגורם לממון ע"ש וזה ברור גם מה שהקשה מתשובת הרא"ש כלל צ"ד דין ה' בע"א אומר שפרע דלא יכתבו שטר אחר עד שישלחו ללוה שיפרע לשטר ומתוך תשובתו יתברר הדבר וטוב לשלוח לאלתר טרם יצא קול האבידה. וקשה כיון שאין הלוה כאן הרי אין מקבלין בלי בעל דין ע"ש שחשב זה לתשובה ניצחת ולפעד"נ דלק"מ דמלבד מה דיש לומר דהתם היה המעשה באופן שהיה מותר לקבל שלא בפני הלוה להצלת ממון כגון שהיה לילך למדה"י וכדומה ומ"מ כתב הרא"ש שאין לכתוב שמא טעין הלוה פרעתי אבל בלא"ה נראה דלק"מ דהא התם לא היה הלוה יודע כלל אם נאבד השטר והשואל היה שב דלא חיישינן כלל שמא יטעון פרעתי מאחר שאינו טוען א"כ ממילא בכהאי גוונא מקבלין בלי בעל דין דהא הוי הצלת ממון בזה שאם יקבלו בפני הלוה וידע שנאבד יש לחוש שמתוך זה ילמד לשקר הרי דמהאי טעמא צוה הרא"ש לשלוח לו טרם יצא הקול הרי שהיה חוששין שלא יודע ללוה שנאבד וילמד לשקר א"כ בכהאי גוונא דיש הפסד מקבלין כמו בעדים חולין ורדופין וכדומה ועל זה השיב הרא"ש דמ"מ אין מקבלין שמא יטעון באמת פרוע ויתחייב על פי ע"א וצוה, לו מיד טרם יצא הקול גם מה שהקשה ממה שהביא הרא"ש ראיה מהך דשטר שאבד ולא קתני שנאבד בעדים דבנאבד בעדים מהני וקשה הא התם מיירי שלא בפני הלוה ולא מהני ע"כ ולק"מ דמ"מ מייתי הרא"ש ראיה דבנאבד בעדים בפני הלוה מהני דאל"כ הוי ליה לברייתא לאשמועינן רבותא דאפילו בנאבד בעדים בפני הלוה לא מהני וע"כ דבהכי מהני ושלא בפני הלוה אין חילוק בין בעדים או לא דאין מקבלין בלי בעל דין. גם מה שהקשה ממה שכתב הש"ך ס"ק י"א ליישב שלא לכתוב בלתי ידיעת הלוה שמא ימצאנו והלוה לא ידע להזהר א"כ קשה במה נפשך או דנתקבל בפני בעל דין הרי ידע ואי בלי בעל דין אין מקבלין ולק"מ ג"כ דקמש"ל אפילו במקום דמקבלין בלי בעל דין כנ"ל מ"מ אין לכתוב בלתי ידיעתו שמא ימצאנו [גם מה שכתב וז"ל דלולא חשש דלמא טריף וכו' ומה צורך בשטר בפני בעל דין דבריו מגומגמין דשטר שנחתם בפני הלוה הוי כמי שנחקרה אבל זה שאינו ברצון הלוה רק על עדותם שנאבד וזהו שלא בפני בעל דין]. גם מה שכתב מסברא דנפשיה הואיל ורוב מתקים ואבדן שטרות הוא תלוי בקלקול הזמן ושינוי עתים תקנו לקבל שלא בפני בעל דין לא ידענא מאי קאמר דמ"מ כיון דעדים ראו ויודעין מה היה כתוב בו מה תקנה שייך ומאי פסידא איכא אם יתקבל עדותם בפני בעל דין כיון שכבר ראו וידעו לכן העיקר כדעת הש"ך: (ג) אבל עדי השטר עצמן אין כותבין לו שטר אחר כתב הרב בתשובה סי' מ"ט הביאו הש"ך ס"ק ד' וז"ל לפיכך אפילו הוא מצווה עתה לכתוב שטר אחר מן הנשאר מזמן הראשון אין להם לעשות דשליחותם הראשון כבר נפקע והוא אינו יכול לעשות עתה שליחות על שיעבוד דלמפרע שאין בידו עכ"ל וקאי שם אמי שפרע מקצת חובו ע"ש ויש לתמוה הא בהדיא מבואר בתוס' דף קע"א ע"א בד"ה אלא שהקשו דהא אם לא עשו שליחותן גרע ופשיטא דאין יכולין לכתוב מזמן הראשון ועוד הקשו שם ע"ש ומתוך כך העלו דהפי' כך דוודאי אי לא עשו פשיטא שאין יכולין רק בעשו שליחותן ס"ד דיכולין לכתוב שנית מזמן ראשון קמש"ל דחיישינן שמא יחתמו על מוקדם בעלמא ע"ש ועכ"פ מבואר דלא כתשובת הרב הנ"ל והוא תמוה לכאורה וצריך לומר דסובר הרב דוודאי יש מקום לפרש הסוגיא דהתם בפשיטות כהך סוגיא דגיטין בההוא דהוי כתוב נפאתא והיינו דמתחילה היה מצווה לכתוב בקנין והם כתבו א"כ אח"כ שפרע מקצת ורוצה לכתוב אחר א"כ לולא דכבר עשו שליחותן היו יכולין לכתוב אח"כ כמבואר לעיל סי' ל"ט רק כיון שכבר כתבו כבר עשו שליחותן ואף שהלוה מצווה עתה לכתוב אין בידו לשעבד למפרע ללקוחות והכוונה בפשיטות עדים שעשו שליחותן חוזרין ועושין בתמיה ומה שמצווה עתה אין בידו כנ"ל. אמנם התוס' לטעמייהו דסבירי להו דאפילו בקנין אין יכולין לכתוב רק בו ביום רק למסרו אח"כ ואהא קשיא להו לתוס' דאם יהא הפי' כפשוטו תקשי מה זה שאמר עשו שליחותן הא אי אי לא עשו פשיטא שאין יכולין לכתוב דהוי מוקדם אפי' בקנין ולכך הכריחו התוס' דע"כ הפי' להיפך דבעשו עדיף טפי דלא הוי מוקדם רק דמ"מ חיישינן שמא יכתבו מוקד' אחר אבל לדידן דקיימא לן בקנין יכולין לכתוב אח"כ אין צורך לזה רק הפי' כפשוטו דבעשו הוי מוקדם משא"כ בלא עשו וזהו כוונת הרב וזה ברור ולפי זה ליתא למה שכתב בתומים ליישב דברי הרא"ש בתשובה כלל ס"ח סי' ל"א דהוא מיירי בקנין ואין לחוש שמא יכתבו מוקדם אח"כ ע"ש שהאריך ולפי הנ"ל הא ליתא דלהרא"ש דסובר דבקנין יכולין לכתוב אח"כ אין צורך למה שכתבו התוס' כלל רק דהשתא נמי הוי מוקדם כיון שכבר עשו וכדברי הרב הנ"ל ועוד דפשיטא דהתוס' לא כתבו כן רק התם דהשטר הראשון ישנו עכשיו לפנינו והם רוצין לכתוב אחר א"כ שפיר ס"ל לתוס' מכח הכרח הנ"ל דהשתא ליכא חשש מוקדם והיינו שהוא יכול לצוות עתה לכתבו מזמן ראשון ואי משום דאין בידו מה בכך הא אינו חב ללקוחות כלל שהרי יש שטר זה לגבות בו מזמן ראשון ומה נפקא מינה ללקוחות אבל בנאבד שטר הראשון פשיטא דמודים התוספות דהאיך יעלה על הדעת שיוכל המלוה לחוב ללקוחות מזמן ראשון וכדברי תשובת הרב הנ"ל א"כ הרא"ש דמיירי בנאבד אכתי תקשי הא כבר עשו עדים שליחותן ועוד קשה אם כדבריו מאי פריך מרב דאמר כותבין עשרה שטרות הוא מיירי בקנין ושוב אין לחוש בשלמא לפי מה שכתבתי בשם הרב דאף בכהאי גוונא כשעשו הוי מוקדם אתי שפיר אבל אי נימא דעכשיו לא הוי מוקדם רק משום גזירה דמוקדם אחר ובקנין דלא שייך לגזור יכולין לכתוב כמו שכתב בתומים ומ"ש בתומים דלכך לא מקרי בקנין דא"כ מ"ש דנקט שדה בהלוואה נמי א"כ תקשי למ"ד דמיירי בשטר שאין בו אחריות מ"ש דנקט שדה בהלוואה נמי ליכא למיחש וליכא למימר דחיישינן דמלוה ע"פ מוקדם קודם לשטר מאוחר הא כתב בתומים דלא חיישינן שיקדימו קודם המעשה כמו במתנה ע"ש גם המעיין ברא"ש יראה להדיא דמפרש דבנאבד בעדים יכולין לכתוב ולא אמרינן עשו עדים שליחותן ואם מפרש כפי' התוס' אדרבא מה שעשו היא עדיפותא דלכך יכולין ולא גריעותא וכן מביא ראיה התם מהך דקרי לה נפאתא ולשיטת התוס' אין זה ענין לשם כמבואר בתוס' לכן ברור דלהרא"ש אתי שפיר הפי' כפשוטו כמו שכתבתי בכוונת הרב רק התוס' הכריחו לפרש כן לשיטתם:
ומה שנראה ביישוב דברי הרא"ש בפשיטות הוא דהמעיין ברא"ש שם יראה שהביא מהך סוגיא דגיטין ולכאורה מהך סוגיא דגיטין מבואר ההיפך דבנאבד אין כותבין ודוקא התם משום דקאמר מי קאמר אנתי בכיסייכו אבל הכא שכבר מסרוהו למלוה לא דכבר עשו שליחותן וצריך לומר דסובר הרא"ש דעיקר הכוונה התם דכל שלא היה שום תועלת בכתיבת השטר שציוה לכתוב יכולין לכתוב שנית דעיקר השליחות היה שיכתבו שטר לתועלת המצטרך אליו וזהו הטעם בגט מאחר שתועלת הגט שתתגרש בו כל זמן שלא נתגרשה לא נשלם שליחות שלו ויכולין לכתבו שנית עד שיושלם השליחות וה"ה והוא הטעם בשטר הלואה שנאבד אם כן הרי לא היה שום תועלת בכתיבת שטר זה שהרי קודם שבא לידי גבי' נאבד ממנו ומה תועלת היה לו והוי כמו שמונח תחת יד עדים ונאבד כיון שעיקר השליחות היה שיכתבו לו שטר לתועלת שיוכל לגבות בו וכל זמן שלא בא לידי תועלת לא נגמר השליחות. ולפי זה דוקא בכהאי גוונא אבל במי שפרע מקצת חובו הרי השטר בידו וגבה בו מקצת וגם יוכל לגבות בו הנשאר וכיון שכבר נגמר השליחות שוב אין יכולין לכתוב שנית ואהא פריך מהך דרב דקאמר כותבין עשרה שטרות על שדה אחד וש"ד דמיירי באחריות ובמכר א"כ למה יכתבו לו שנית באחריות הא כל כמה שלא נאבד היה לתועלת בידו [ומתוך כך הוצרך הלוקח לסלק מעליו כל ב"ח ומערער ודו"ק] שאם היה נלקח ממנו השדה אז היה גובה בשטרו א"כ כיון שהיה תועלת בשטר זה כשנאבד דין הוא שלא יוכלו לכתוב אחר שכבר נגמרה שליחותן משא"כ בשטר הלוואה שאינו עומד רק לגוביינא וכל שנאבד קודם לא נגמר השליחות אבל שטר מכר האחריות יש בהן תועלת בכל שעה ובכל רגע וכבר נגמר ועל זה משנה במתנה או שלא באחריות ולפי זה הכא נמי להרא"ש בנמחק יכולין לכתוב אחר בשטר הלואה אבל עדים אחרים אין יכולין לכתוב להרא"ש ג"כ דהם לא נעשו שלוחים מעולם. וזהו כוונת הטור שכתב אבל עדים ולא עצמן ודו"ק כי זה ברור לפע"ד:
ד והוזקקנו. עסמ"ע ובתומים ס"ק ד' האריך בענין זה ודעתו דלהנך דסברי דעדים המעידין על שטר ועל הקייום אף שאינו לפנינו מהני צריך לפרש דהכוונה דחיישינן שמא לא דקדקו בלשונות השטר ע"ש וצריך לומר דחיישינן בזה לב"ד טועין ובאמת כל מה דנאדי המפרשים מפי' הראב"ד הוא משום דלב"ד טועין לא חיישינן ולפי זה אתי שפיר דחיישינן על לשונות השטר שמא סתומים היו גם המעיין בנ"י יראה להדיא דסובר ג"כ דבמכירין החתימות סגי ומפרש והוזקקנו בפשיטות דלא כהנ"ל וברור דהנך סבירי להו כמו שכתבתי ס"ק א' דמיירי בנמחק השטר ולא החתימות ופי' והוזקקנו שהכירו החתימות דאל"כ צריך ראיה עכשיו על החתימות וזהו פשוט ופי' זה מוזכר להדיא בבעה"ת בשם ראבי' ע"ש ועיין לעיל ס"ק א' מ"ש בזה: (ה) שצריך לכתוב בקייום שקרעו השטר הראשון הקשה הב"ח למה יפסל הא כותבין שובר. ולפעד"נ דאי בשובר מהני אפילו קריעת השטר לא מהני דמ"מ יגבה מתחילה ע"י קריעת השטר ולא יצטרך ליתן שובר ואח"כ ילך לב"ד אחר בעדים אחרים ויקח קייום מבלי שיכתבו בו שנקרע ויאמר דמה יש לחוש באמת לא אגבה רק בשובר ויגבה בשובר שנית וע"כ דלא מהני לגבות בשובר רק כל שלא נקרע השטר פסול ולא מהני שובר דשמא כבר גבה ע"י קריעה בעדים אחרים בלי שובר אך בנשרף בזה נראה דמהני שובר ואז לא חיישינן שמא ילך לגבות בעדי שריפ' בב"ד שני דהא הלוה גם בעדי שריפ' ראשון לא יפרע באמת בלי שובר א"כ יוציא השובר כשירצה לגבות שנית ולכך לקמן מהני באחת עדים שנשרף והיינו בשובר אבל כשב"ד קורעין פשיטא דצריך לפרוע בלי שובר דמה חשש יש הא נקרע לפנינו ואי דיביא עדי קריעה בב"ד אחר הרי ידעו שנקרע בב"ד וכתבו קייום הילכך כל שלא נכתב. שנקרע ממילא לא מהני שובר כנ"ל. ומכאן קושיא גדולה לפי' התומים ס"ק א' בטור בשם ר"י דמיירי דהעדים מעידין בשעה שלא נמחק לגמרי רק רישומו ניכר דהא ע"כ דהשטר לפנינו בשעת קייום דהא צריך לכתוב שקרעוהו וכיון שהשטר לפנינו אי לא נמחק יכולין לכתוב מה שכתוב בתוכו וע"כ דעכשיו נמחק לגמרי ומ"מ מהני הכרת החתימות והיינו כדעת הנ"י בשם הרשב"א הנ"ל ס"ק א דבהכי מהני אף שאין השטר לפנינו ודו"ק. [ולענין מ"ש הש"ך בשם מהרשד"ם דבדיעבד כשר להרמ"ה ליתא דהא ראיית בכה"ת מטירפא וכן הוא בתומים ריש ס"ק ה']:
ו דאל"כ פסול. המחבר כתב דין זה בשם יש מי שאומר ואמת כי לא נזכר זה בשום פוסק זולתי בעה"ת והרמ"ה. ויש לתמוה על המחברים שלא זכרו מזה כלום כיון דמעכב אפילו בדיעבד ומה שנראה פשוט דלכך לא הזכירו הרמב"ם והוא דהא וודאי הך קריעת השטר אינו לסלק חשש מה שיש לחוש בגוף השטר אם לא יקרעוהו דהא וודאי בגוף השטר אינו יכול לעשות שום דבר שהרי נמחק רק לפי שיכול לעשות מצד אחר שיעמיד מקודם שני כתו' אנו מצריכין עכשיו לעשות איזה ענין מה שלא יוכל לעשות אותו הענין פעם שנית ובזה יסתלק כל חשש. ולפי זה יפה עשה הרמב"ם שהשמיט קריעת השטר דהא כתב בנוסח שטר הקייום פלוני הוציא ביום פלוני שטר נמחק לפנינו ולפי זה פשיטא שהב"ד ידעו בבירור שזה השטר הוא השטר הנמחק דאל"כ האיך כתבו שהוציא שטר נמחק שמא נייר אחר היה וע"כ דעדים העידו שלא זזה ידם מיום שנמחק עד עכשיו או שהיה השטר בידם וע"כ צריך לומר כן לשיטת הרמ"ה גופא דאל"כ מנא ידעו שקרעו זה השטר שמא נייר אחר מסר להם וקרעוהו וע"כ כנ"ל א"כ ממילא אין צורך לקריעה דאם יבוא לב"ד אחר אותן עדים ידעו שכבר היו לפני ב"ד ואחרים הלא לא ידעו אם זה השטר הוא הנמחק דהא לא היה בידם וגם לא שייך לא זזה ידם שהרי היה לפני ב"ד ואי גם הם היו לפני ב"ד הרי ידעו שנכתב שטר באופן שאין שום חשש לכך כתבו הפוסקים סתמא דב"ד כותבין שהשטר שנמחק היה לפניהם ושוב לא יתכן עוד לפני ב"ד אחר וזה ברור לפע"ד ועיין מ"ש לקמן ס"ק ט עוד בזה בס"ד:
ז אבל שטר מתנה. המהרי"ק שורש קט"ו הביא ראיה דאפי' הלוה עומד וצווח כותבין מהא דפריך בב"ק דף צ"ח אי דאיכא סהדי דידעו מה הוי כתוב ביה וקשה לוקמא בעומד וצווח אלא וודאי דלא מהני. ובתומים תמה דמ"מ מה בכך דמוחה הא עדים יודעין דלוה עכ"פ ויתחייב לשלם ובאמת דברי מהרי"ק נכונים דלדבריו תקשי מה זה דקאמר אי דאיכא סהדי לכתבי ליה שטרא אחרינא למה לי כתיבת השטר תיפוק ליה דחייב לשלם על פי עדים אלא ברור דאכתי הוי מצי לישנוי כגון דלית ליה ללוה או שהוא מכריח ורוצה לגבות מלקוחות וס"ד שיתחייב השורף שהוא גרם לו במה ששרף שטרו שבזה עיקר השיעבוד מלקוחות קמש"ל דיכול לומר ניירא קלאי ממך ופטור לכך מקשה שפיר דיכתבו לו שטר אחר א"כ לא הפסידו כלום והשתא שפיר מייתי מהרי"ק ראיה דאכתי הוי מצי לאוקמא כגון שהלוה מוחה ונ"מ לענין לקוחות וע"כ דגם בזה כותבין אך בגוף הראיה בוודאי בלא"ה יש לדחות דהתם הכוונה שיכתבו ב"ד ואלימי אבל עדים לא ודו"ק:
ח אבל אם היה במתנה אחריות. עיין תומים שהקשה לשיטת התוספות דחיישינן שמא יכתבו מוקדם אחר א"כ במתנה ובמכר שלא באחריות יש לחוש ג"כ למוקדם לענין שני חזקה דשלש לקוחות מצטרפין וכולן בשטר ע"ש דמסיק בצ"ע אי שלא באחריות הוי חזקה דלית לי' קלא. ולכאורה יש לתמוה דהא הדבר מוכרח בש"ס גופא דלפי פי' התוספות קשה הא דפריך אח"כ מרב דאמר כותבין שני שטרות על שדה אחת וקשה התם מאי חשש מוקדם יש דאם באנו לחוש למקום אחר שיכתבו מוקדם בזמן שלא מכר אז כלל הא פשיטא דלא חיישינן דא"כ במתנה שלא באחריות נמי שמא יקדים המתנה קודם שניתנה וע"כ דלא חיישינן לזה א"כ במכר נמי קודם שימכור לא חיישינן רק לאחר שנמכר א"כ מה מוקדם יש הא המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים בלי שטר וא"כ מה בכך דיקדימו כיון דבאמת מכר אז וע"כ דהחשש שיקדימו זמן השטר לזמן המכר ויבוא ריעותא בשני חזקה הנ"ל והשתא כיון דעיקר קושית הש"ס היתה מחשש זה ואהא משני באין בו אחריות א"כ מבואר בלי אחריות לא מהני בשני חזקה וליכא למיחש והדבר מוכרח אין בזה ספק אך יש לדחות דכוונת המקשן לשיטת התוספות הוא דוודאי אחריות ט"ס היינו אם נכתב שטר בלי אחריות אמרינן דהסופר טעה אבל אם מכר באמת שדה בסתם ולא נתפרש אחריות כלל אינו גובה משועבדים ואפילו בנ"ח לא גבי והשתא שפיר יש לחוש שמא יחתמו על מוקדם אמר והיינו שיקדימו לזמן שמכר ואותו מכירה לא נתפרש אחריות והם שכתבו עכשיו שטר על מוקדם ובאמת אחריות אין מתחילין רק מזמן שנכתב השטר כיון דמעיקרא לא קיבל אחריות כלל ועל זה משני בלי אחריות ואין כאן חשש. ובעיקר קושיתו נראה לפע"ד דלק"מ דוודאי כיון דבזה יכולין לכתוב מוקדם א"כ לא מהני שטר זה בשני חזקה רק אם יברר שנכתב השטר קודם כלות שלש שנים דהי' לו קול כנ"ל: (ט) או לכתוב בשני וכו'. אלא כדי להעמיד שדה זו דין זה צ"ע לפע"ד כי נראה שנלמד ממה שאמרו גבי שטר מכר שאבד שכותבין לו בלי אחריות שטרא דנן דלא למיגבי' בי' וכו' ובאמת הוא תמוה דהתם שאני דמיירי שהעדים מעידין על המכר והם כותבין לו שטר מקח מחדש כמו הראשון לא בקיום ב"ד על המחק הילכך באם יכתבוהו סתמא אחריות ט"ס לכך צריך לכתוב בפירוש שלא באחריות אבל הכא דמיירי בשטר שנמחק ועדים מעידין שראו מה שכתוב בו א"כ ב"ד כותבין הקייום פלוני הוציא שטר שנמחק לפנינו וא"כ כיון שכתב המחבר שצריך לקרוע השטר וצריך לכתוב בקייום שקרעוהו א"כ ממילא אם לא נכתב שקרעוהו שוב אין לחוש שיגבה ויחזור ויגבה א"כ כדי להעמיד השדה בידו סגי שלא יכתבו שקרעוהו ומה צורך לכתוב שטרא דנן ומזה היה נראה לכאורה ראיה ברורה לדעת מהרשד"ם שהביא הש"ך ס"ק ו' דדוקא לכתחלה צריך שיכתבו שקרעו אבל בדיעבד אמרינן מסתמא נקרע הילכך אם באמת לא נקרע צריך שיכתבו במתנה שטרא דנן דבדיעבד נאמר שנקרע אך קשה דאכתי הוי סגי לכתוב שלא נקרע ועוד דדוקא התם כשר משום דלב"ד טועין לא חיישינן דבשטר הלואה אם לא נקרע לאיזה צורך כתבוהו אם לא שטעו ולא חיישינן אבל במכר דמהני להעמיד השדה בידו לא מיקרי ב"ד טועין ופשיטא דלא גבי בנ"ח ומשועבדים כל שלא נכתב שנקרע וכן הרמב"ם לא הזכיר כלל בהך דהכא בנמחק שיכתבו שטרא דנן וכו' רק בשטר שאבד ועדים מעידין על המקח וכן נראה עיקר ועכ"פ בדיעבד פשיטא דכשר אם לא נכתב שטרא דנן וכו' כן נראה לי:
י ודוקא שיש עדים עיין תומים דברישומו ניכר אין צריך לראיה שנמחק באונס והביא ראיה מהנך ערבאי דקאמר דילמא רשומו ניכר וקשה הא יצטרך להביא ראיה שנמחק באונס והתם לא נמחק באונס ע"ש ודבריו תמוהין שהוא הבין דזה הדין הוא במכר ג"כ ובאמת הא ליתא ודוקא בשטר דעומד לפרעון מחשש שמא פרע אבל בשטר מכר למאי ניחוש לה ומה בכך שמחקו מדעת מ"מ הלא ידוע שלקח השדה אז והיא שלו וכן מבואר להדיא בברייתא הרי שבא ואמר אבד ומיירי בלי עדים כמבואר בתשובת הרא"ש להדיא כלל ס"ח סימן ל"א הבאתיו לעיל סימן זה וכן מבואר בכל הפוסקים דבלי אחריות כותבין לו ולא חיישינן כיון דאבד איתרע והיינו משום דמה יש לחוש בזה ואפילו באחריות אין כותבין רק משום טריף והדר טריף ולא משום חשש דאיתרע וכ"כ הסמ"ע לקמן ס"ק כ"ט בשם הריטב"א הביאו הד"מ ע"ש דהוא להדיא כנ"ל דבמכר ליתא להך דינא כלל וא"כ התם דמיירי במכר אין מקום לדבריו וזה ברור (יא) אפילו נאבד בעדים. עש"ך שהאריך להשוות דעות הפוסקים דהרא"ש מיירי שאין מודיעים ללוה שכתבו טופס לכך יש לחוש אף דכותבין שובר שמא יגבה בשטר מקודם כשימצאנו והלוה לא ידע להזהר ליקח שובר אבל הרשב"ם מיירי שמודיעים ללוה א"כ כיון שכותבין שובר אין לחוש ובאמת לא הועיל דאכתי יכול לכתוב שובר מיד בר מטופס זה ולא יוכל לגבות בשטרו כלל ובהלואה לא אמרינן שובר לגבי לקוחות ליכא כדמוכח בגמרא. לכן נראה פשוט בכוונת הרשב"ם דהמעיין בדבריו יראה שלא כתב כמו שהעתיקו הם דבריו שמא ימצאנו רק שמצאו והכוונה בפשיטות דדוקא אם יש עדים שאבד עכשיו באופן שלא נפרע בשום פנים עד עכשיו א"כ פשיטא דיכולין לכתוב טופס באופן שיתן שובר אכל שטרות לבר משטרא דנא דבהלואה מהני זה כדמוכח בש"ס [ומ"ש התוספות שם דחיישינן לנ"ד אין דבריהם מובנים כלל דהא לא יתן שובר רק על שטר הנעשה ביום פלוני בטל חוץ משטר זה שנכתב עתה וההלואה היתה ביום פלוני ודו"ק] אמנם אם יש עדים שנאבד סתם או שאבד מעצמו א"כ פשיטא דאיכא למיחש חדא שמא לא נאבד וכבר נפרע א"כ מהני עכשיו שובר כיון דכבר נפרע ואי דאיכא עדים שנאבד מ"מ יש לחוש שמא מצאו וכבר נפרע בו ואפילו מעידין שנאבד באונס לא מהני רק בנשרף משום חשש שמא מצאו וכבר נפרע בו אבל חשש דשמא ימצאנו עכשיו ליכא למיחש דעכשיו נותן שובר על כל שטרי לבר משטרי דנא וזהו כוונת הרשב"ם דמעיקרא שאומר אבד אבל אם עדים מעידין שאבד פי' שנאבד עכשיו ואינו בידו והכוונה דעדים מעידים ממש כמו שטוען הוא והוא טוען דאף עכשיו אינו בידו הילכך אם מביא עדים על זה נאמן דמה שיש לחוש שמא ימצאנו הא כותב שובר מיד כנ"ל ועל זה כתב אח"כ דאם אין עדים יש לחוש שמא לא נאבד ונפרע בו כבר ואפילו יש עדים שנאבד פעם אחת יש לחוש שמא מצאו ונפרע בו והכלל שמא מצאו חיישינן שמא ימצאנו לא חיישינן מחמת שהוא נותן עכשיו שובר והרא"ש הבין דברי רשב"ם כפשוטן דעדים מעידין שנאבד פעם אחת לכך חשש שמא מצאו ונפרע בו ולא פליגי כלל ונראה שזו היתה כוונת הטור שנתן טעם באבד שאין כותבין דשמא פרע ולמה לא נתן טעם בפשוט שמא ישנו תחת ידו ויהא נפרע בו אח"כ או שמא ימצאנו וע"כ דלשמא יפרע מכאן ולהבא ליכא למיחש שנותן שובר כל שטרות בטילין לבר משטר טופס זה כמו שהקשו בש"ס במכר ובהלואה לא שייך שמיט ואכיל פירי רק דכל כמה דלא נודע שלא נפרע עד עכשיו חיישינן שמא כבר נפרע עד עכשיו ולא מהני שובר הנ"ל. ובזה מיושב באמת קושית התוספות שהקשו כיון דבהלואה מהני שובר יכתבו לו באבד על ידי שובר ולק"מ דאכתי חיישינן שמא כבר נפרע ואם יש עדים דעכשיו נאבד ואינו בידו באמת כותבין על ידי שובר כנ"ל. ובאמת מדברי התוספות מבואר דאפילו בנאבד בעדים אין כותבין דאל"כ מעיקרא לק"מ דשמא לא נאבד כלל ונפרע וע"כ דסבירי להו דאפילו בעדים אין כותבין ואהא קשיא להו יכתוב שובר אך באמת אם מעידין שעכשיו נאבד בוודאי כותבין ע"י שובר רק דחיישינן שמא מצאו וכבר נפרע כנ"ל. כלל הדברים דלא בעינן עדים שנשרף דוקא רק עדים שנאבד עכשיו באופן שלא נפרע עד עכשיו אבל לשמא יפרע אח"כ לא חיישינן וכותבין גם בשטר הלואה ע"י שובר כל שטרות בטילין בר מטופס זה ושוב ליכא למיחש למידי:
יב עדים מעידין שנשרף. עש"ך דהיינו ע"י שובר וכותבין השטר מזמן שני דאל"כ יש לחוש שיכבוש השובר ובתומים תמה דהא בש"ס קאמר גבי מכר טעמא דשמיט ואכיל פירי תיפוק ליה דחיישינן שיכבוש השובר ובמכר לא שייך מזמן שני ובאמת אי משום הא לא אירי' דוודאי מעיקרא דלא ס"ד דחיישינן ללוקח שלא באחריות הילכך בלוקח באחריות לא חיישינן שיכבוש השובר כדי לטרוף מלקוחות והוא יתחייב להחזיר להם אח"כ הכל ונמצא מפסיד על ידי זה אבל לפי האמת דמסיק ללוקח שלא באחריות שפיר חיישינן דיכבוש השובר וא"כ כאן ג"כ חיישינן שיכבוש השובר אך באמת גוף הסברא אינו נוח לי דלא מצינו קנוניא כהאי גוונא כיון דשובר חתום בעדים ואית ליה קלא ירא שמא יתברר הדבר בעדים. ודוקא בשטר חיישינן להכי ולא שיכבוש דבר שיש לו קול ונעשה בפני עדים ומה שהקשה מהך דלעיל דצריך לקרוע כבר כתבתי לעיל ס"ק ד' דלק"מ:
יג וידוע זה בעדים אבל בלא"ה אין נותנין גוף השטר ולוה לא יהא נזהר ליקח שובר ויגבה אח"כ בהעתק אבל העתק אחר נותנין לו דהא אין גובה בהעתק רק בשובר א"כ מה יש לחוש סמ"ע ודייק כן דאל"כ לאיזה צורך מניח השטר ולוקח טופס שאם יאבד השטר בעדים יועיל ג"כ ואי שלא בעדים גם אם יאבד הטופס לא יוכל ליקח השטר וכן כתב הש"ך וכל האחרונים ולדידי צ"ע בדין זה דהא כתבו הש"ך וסמ"ע לעיל ס"ק י"א דלכך צריך לכתוב שקרעו אף דלב"ד טועין לא חיישינן מ"מ לשכחה חיישינן כמו בטירפ' דשמא שכחו לקרוע והשתא הכא נמי יש לחוש שמא יש הטפסה ראשונה תחת ידו והב"ד יכתבו לו הטפסה שניה ואח"כ ישרוף השניה בעדים ויבא לב"ד להוציא השטר בעדי שריפה שנשרף הטופס והב"ד לא יזכרו שכתבו לו הטפסה ראשונה ונאבד שלא בעדים ואח"כ יגבה תחלה בשטר והלוה לא יקח שובר ואח"כ יגבה בהטפסה והשתא התם דצריך לקרוע חיישינן לשכחה מיד כ"ש הכא דיהא זמן רב אחר הטפסה ראשונה ומי ישים אל לבו לזכור שנאבד ממנו שלא בעדים וזו היתה השניה א"כ עדיין יש לחוש ומה שהכריח הש"ך דאל"כ לאיזה צורך נוטל הטפסה לק"מ דוודאי עכשיו אין הלוה כאן אבל מ"מ אם יבא לכאן אף שיאבד הטפסה יוכל להפרע ממנו בשובר שהרי אין שום שובר תחת יד הלוה ויצטרך לפרוע משא"כ אם יאבד השטר בלי עדים יפסיד חובו לגמרי וזה ברור לכן דינו של הסמ"ע צ"ע שוב ראיתי בט"ז שכתב ג"כ דנ"מ בלקיחת טופס כמו שכתבתי א"כ מבואר ג"כ דלא סבירא לי' כהסמ"ע בזה דכותבין הטפסה אחרת דא"כ יש נ"מ בפשיטות:
יד וכל שטר שמטפיסין מעתיקין אותו אות באות וכו' עיין סמ"ע ס"ק כ"ז מה שהאריך להגיה בזה. ולפע"ד דבלא"ה אתי שפיר שפשיטא דוודאי בשטר שנמחק או שאבד וב"ד כותבין אחר שיהא במקום השטר הראשון אז צריך ב"ד דוקא ואפילו עדים עצמן אין יכולין דכבר עשו שליחותן אבל אם השטר הכשר ישנו כאן ומונח תחת ידי העדים וכותבין לו טופס מחשש שלא יאבד השטר א"כ טופס זה אינו אלא לראיה שיש תחת ידו שטר ועיקר הגבי' על פי שטר הגמור שהרי אף שנותן לו הטופס אינו מועיל רק צריך ליתן לו שובר על השטר הראשון והגע עצמך עדים המעידין לפני ב"ד שיש לזה שטר גמור בביתו מקויים ככל דיני שטר והוא רוצה להפרע מלוה וליתן שובר על אותו השטר פשיטא דנפרעין ממנו דעדים נאמנין שיש לו שטר ודוקא אם אין השטר לפנינו וכבר נשרף א"כ הם עושין לו שטר גמור אחר וזה לא מהני רק בב"ד אבל לא כשכותבין טופס וכותבין שזה העתק מגוף השטר והשטר ישנו בעולם אין זה דבר צריך ב"ד כלל שהרי הגבי' אינה בטופס רק על ידי השטר הגמור ועליו נותן שובר וזה שכתב הרב וקאי על דברי המחבר מעיקרא שהוא מניח השטר בב"ד והם כותבין לו טופס על זה כתב וכל שטר שמטפיסין מעתיקין אותו אות באות וכותבין שזה העתק שלא יהא נראה כשטר על שטר שאבד ונמחק וכתב עוד ואין צריכין ב"ד בזה מאחר שהשטר הגמור על ידו הוא גובה ולא בטופס ואינו רק לראיה שיש לו שטר מונח שם הילכך בשני עדים סגי ולפי זה נראה דשנים קרובים בוודאי לא מהני דמ"מ מוציאין שלא כדין שהרי אין כאן עדים כשרים המעידין על שטר הגמור המונח שם אבל לפי' הסמ"ע גם בזה כשר כמו שאבאר בסמוך:
טו ואפילו הן קרובים זה לזה. עש"ך שתמה על זה דאין כאן רק ע"א והט"ז הרבה להשיב אפו בזה וצוה למחקו שלא יטעו בו הדיינים. ותמהני מאוד על דבריהם דהא פשיטא דדברי הסמ"ע נכונים וברורים דמה בכך דאינו רק ע"א דאדרבא ע"א פשיטא דיכול לעשות העתקה זו דהא לא יבא לשום גבי' דע"א אינו כלום רק דהסמ"ע רבותא קאמר דאפילו שנים והם קרובים יכולין להעתיקו דמה מקום חשש יש כאן שיטעו שהם כשרים דהא הסמ"ע פי' דהרב קאי אשטר מכר ומתנה באחריות דאז לא מהני הטפסה כלל אפילו שובר לא מהני במכר ומתנה א"כ כל שנזכר שהשטר מכר קיים רק העתק זה מתוכו מה יש לחוש הא לא יבוא לידי שום גבי' א"כ לא מבעי ע"א דיכול להעתיק זה דוודאי לא יסמכו עליו אלא אפילו שנים כיון שידוע ששטר המכר קיים מה בכך שיחשבו שהם כשרים מ"מ לא יועיל כלום וזו היא כוונתו דאין זה רק גילוי מילתא ולא ענין גביה שיצטרך בו ב"ד או עדים כשרים שהרי לא מועיל כלום וזה ברור ומ"מ לפי מה שפירשתי מקודם דברי הרב דקאי אמי שרוצה להניח שטרו בכאן כדי שלא יאבד בדרך א"כ טופס זה מועיל לגבות בו שם ע"י שובר אם כן אסור לכותבו רק ב' עדים כשרים:
טז ואפילו היה החוב לזמן וכו'. והראב"ד השיג על זה שאין דין זה מחוור ומלובן והש"ך כתב לפרש דעיקר השגה לפי שהעדים קיימים ודבריו אינם מובנים דהא על הלואה אין אנו מסופקין רק בפרעון א"כ מה יתן ומה יוסיף מאמר העדים שלוה הא גם השטר מעיד על זה ועיין תומים מה שכתב ליישב ובאמת עדיין לא הועיל דהא יש לו מיגו ללוה שלקח השטר גם גוף הסברא שלו הוא מחוסר הבנה ויש להטעים דבריו כך לפי מה שכתבתי לקמן סי' ע"ח ובכמה מקומות דוודאי מודה ר"ל בסברת אביי ורבא דפעמים שאדם רוצה לפרוע ת"ז כי היכי דלא ליטרדן רק דמ"מ אנן סהדי דלא פרע בלי עדים כיון דרוב' דאינשי לא פרעי אך ה"מ אם לא היה לו על מה לסמוך אבל אם היה לו מיגו וכדומה שהיה יכול לסמוך שפיר יכול להיות דאירע דפרע אבל בלא"ה הוי כעדים ממש דלא פרע מטעם הנ"ל הילכך סובר הראב"ד דוודאי כשנפל והלוה אומר ממני נפל שפיר יש לומר דפרע וסמך על השטר שהרי לקח שטרו מידו משא"כ אם מן המלוה נפל החזקה בתוקפה דוודאי לא פרע בשום פנים דלא היה לו על מה לסמוך ובשעת פרעון לא היה יודע שנפל מן המלוה שיוכל לומר ממני נפל [אבל בפורע ת"ז על פה ידע שבוודאי לא יתבענו עד עבור הזמן ויוכל לומר שפרעו עכשיו] ולכך סובר הראב"ד דכל כמה שאין לו שום מקום ליישב הטענה הוי כעדים אך עם כל זה אינו נוח לי דהא בסיפא מבואר ברמב"ם דטוען ממני נפל ומ"מ משיג הראב"ד ואי משום שכתב הכ"מ דהא מיירי דאחר אינו יודע ממי בא לידו מ"מ קשה קושית המשנה למלך שם דהיה לו לרמב"ם לומר דהדין יהא מונח עד שיבוא אליהו כמו מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו ולמה פסק שישבע הלוה היסת ע"ש:
לכן נראה לפע"ד ליישב בפשיטות וקרוב שהרב הש"ך כיון לזה והוא דידוע מחלוקת הרמב"ן בתשובה סימן ק' עם הרא"ש בתשובה הובא לקמן סי' מ"ד בשטר שנמצא בו מחק מאחוריו או ביני שיטי דהרמב"ן מכשיר והרא"ש פוסל וכתב שם הרמב"ן לחלק דאף דשטר שיש מחק בתוכו פסול שאני התם כיון שיש בגופו פסול וריעותא אנו אומרים מאיזה צד אתה בא לגבות הרי כל כוחך אינו רק בשטר הזה וא"כ הרי יש בו ריעותא בגוף השטר ואיתרע משא"כ אם יש בו ריעותא מאחוריו או ביני שיטי הרי גוף השטר כשר רק אתה בא לפסלו מצד אחר ולכך אין ספק מוציא מידי וודאי ע"ש שהאריך ועיין לקמן סי' פ"ד שפסק המחבר בפוג' ויש גרר ביני שיטי ופרעון על הגרר דכל זמן שאינו כתב יד הלוה נידון כפוגם לכ"ע והיינו דיש ריעותא בגוף הדבר שהרי מצד הפרעון ביני שיטי הוא בא לפטור עצמו ויש ריעותא בגופו ע"ש ולפי זה הכא נמי מחלוקת הראב"ד כך הוא דוודאי בעלמא בשטר שנפל אינו גובה מ"מ בהך דאיתרע שטר זה לא נתיישבה החזקה והחזקה בתוקפה רק דאמרינן כיון דכל כחו של זה אינו רק בשטר זה ולולא השטר פשיטא דהלוה נאמן א"כ הרי יש ריעותא בגופו שזה השטר שאתה בא מכחו נפל ואיתרע אבל אם יש עדים קיימים מעידין על הלואה ועל הזמן ולפי דבריהם הוא בתוך הזמן א"כ הוא אינו בא מכח השטר כלל רק מכח העדים א"כ אף שיש ריעותא הלא אינה בגופו פי' בגוף הדבר שהוא בא מכחו שהרי מצד העדים הוא ראוי לגבות מצד החזקה דת"ז וריעותא דהשטר הוא מן הצד שהרי אינו בא מכח השטר כלל לכך כתב הראב"ד שאין דין זה מחוור ומלובן ובשבועה מיהו יטול פי' דוודאי בעלמא סובר דהיכי דיש שטר אפילו אי נימא דבעל פה צריך שבועה מ"מ בצירוף חזקה דשטר מסייע ליה ליפטר משבועה אבל כאן שאי אפשר לדון מכח השטר שהרי יש בו ריעותא רק עכ"פ בשבועה מיהו יטול כדין על פה בת"ז כנ"ל וברור שהרב הש"ך כיוון זה ולק"מ מה שהקשו עליו האחרונים: