תפארת יעקב חושן משפט חלק א· רבי יעקב גזונדהייט
על חו"מ סימן מ
א המחייב. כתב הש"ך דוקא שיודע שאינו חייב לו ומחייב עצמו אבל מי שמודה לחבירו בחזקת שהוא חייב לו ואח"כ נודע שטעה ונתברר בעדים או שהודה לו מלוה שאינו חייב לו הרי זה הודאה בטעות ואינה כלום ועיין תומים שצריך שיודה המלוה שהלוה טעה דאל"כ למ"ד שיוכל להתחייב אף שאינו חייב כלל ולאו כל כמיניה לומר טעיתי כדלקמן סימן פ"א ע"כ: ולא נהירא כלל דמלבד מה דבלא"ה לא דמי לדלקמן סימן פ"א אבל תמהני שלא דיקדק בש"ך ובטור שכתבו להדיא המודה בחזקת שהוא חייב וכוונתם שהודה בפי' באופן שהוא חייב מכבר לא שהתחייב עצמו עכשיו אם כן כשנתברר שאינו חייב לו או שהודה המלוה הרי נתברר ממילא שטעה שהרי בפירוש הודה על חייוב מכבר ובדרישה כתב על דברי הטור דהטור לטעמיה אזיל לשיטת רש"י לכך כתב שהודה המלוה שאינו חייב לו מהני אבל בעה"ת אזיל בשיטת ר"ת כתב דבהודה שאינו חייב לו חייב ותמה עליו בתומים במה נפשך אי בלא הודה שטעה גם בעדים חייב ואי בטעה גם במלוה פטור ובאמת כוונת הדרישה בפשיטות דוודאי אין כוונת הטור דנקט בעדים ומלוה בחד גוונא דכיון דנקט עדים ה"ה מלוה דמ"ש ומה צורך לתרווייהו רק כוונת הטור להשמיענו בתרתי דבעדים אשמעינן כל שמעידין שידעו שהודאה זו בטעות היתה אף שאינן יודעין אם לא היה חייב לו מעות שהם לא ידעו מזה מ"מ כיון שהודאה זו בטעות היתה פטור ועוד ביקש להשמיעני אפילו הודה שאינו חייב לו ולא ידע מטעות מ"מ פטור וזה האופן השני לא שייך בעדים שהם יצטרכו להעיד דמעולם לא זזה ידם מידו לכך נקט לה דמלוה מודה שאינו חייב לו אף שלא ידע מטעות ואפשר שהתחייב במה שאינו חייב וזהו כוונתו דהטור דאזיל עכשיו בשיטת רש"י נקט שפיר תרי גוונא או שנודע שטעה ולא נודע שאינו חייב או שהמלוה מודה שאינו חייב בלי טעות כלל אבל בעה"ת דסובר כר"ת לא מצי למינקט רק גוונא דנודע שטעה אף שלא נודע שאינו חייב והיינו בעדים אבל הך גוונא במלוה מודה שאינו חייב ואינו יודע מטעות כלל לא נפטר לשיטת ר"ת וזה ברור אך לפי מה שכתבתי דהטור מיירי שפירש בהודאה לא שהוא מחייב עצמו רק מודה שהוא חייב לו מכבר שבאמת נתחייב לו ואחר כך כשנודע שאינו חייב הרי ממילא נודע שטעה ופטור גם בלא"ה יפה עשה הש"ך שכתב סתם שהודה שאינו חייב כיון דרבו הפוסקים החולקין דבאמירה לבד לא נתחייב אפילו באתם עדי וכמו שיתבאר לקמן בס"ד. ומה שהאריך עוד בתומים בדעת רש"י יתבאר בסמוך בס"ד:
ב כיצד האומר לעדים עסמ"ע ס"ק א והש"ך ס"ק ב' הביא ראיות דאפילו בחייב אני לך מנה בשטר פליגי ואני תמה דהא פשיטא דמ"ד באתם עדי לא מהני כ"ש דלא מהני באומר חייב אני לך מנה בשטר דהא הרמב"ם דמחייב באתם עדי הוא משום דמפרש הסוגיא כפשטא דקאמר אי דאמר אתם עדי מ"ט דר"ל דקא פטר ועל זה משני באומר חייב אני לך מנה בשטר ור"י סובר אלים מילתא דשטרא פי' מה שהזכיר שטר כמו אתם עדי ור"ל סובר לא אלים אלמא דאתם עדי עדיף משהזכיר שטר דר"ל דפליג בזה מודה באתם עדי, א"כ הנך דפליגי באתם עדי כל שכן דפליגי בזה:
ג הוו עלי עדים או שכתב בשטר. זהו פי' הרמב"ם שמפרש הש"ס מתחלה ג"כ בחייוב חדש ודעת הרי"ף נחלקו בו דעת הרמב"ן והרשב"א לדעתו דסובר כשיטת ר"ת ומה שכתב דהוי כאומר אתם עדי היינו כמו אתם עדי במודה ולא הבנתי דבריהם דנהי דבזה יש לפרש כן אבל מה יעשו במה שכתב מקודם אלימא מילתא דשטרא אפי' לא אמר אתם עדי כאומר אתם עדי והא לשיטת ר"ת אתם עדי אינו ענין כלל לחייוב חדש ולא מעלה ולא מוריד והיאך שייך אפי' לא אמר מאי רבותא יש בזה ולר"ל אפילו אתם עדי לא מהני בזה ונהי דבמה דמסיים כאומר יש לדחוק כהרמב"ן אבל בהך רבותא אי אפשר לומר כן הגם שלא הזכיר הרי"ף כלל דכתב בשטר רק דאמר ואי כר"ת פשיטא דהוי ליה ליפרוש' וברור דדעת הרי"ף כדעת הרמב"ם בזה דאתם עדי מהני לכ"ע אפילו לר"ל רק באמר חייב אני בשטר נחלקו אי חשיב כאתם עדי לפי שהזכיר שטר או לא ור"ל סובר דבעינן דוקא אתם עדי ולר"י אפילו לא אמר אתם עדי כאומר דמי אך קשה לי בחלוקה השלישית שכתב הרמב"ם או שכתב לו בשטר וכתב ה"ה דזה כ"ש מבבא שלישית כיון דכשהזכיר שטר מהני כ"ש בכתב לו שטר ובאמת שכן מוכרח מהך דכתב לכהן ודו"ק אבל קשה דמאי פריך מהך דכתב לכהן שאני התם דכתב בתי' בשטר אבל מנין לנו כשהזכיר שטר וכל מחלוקתן בשהזכיר שטר וכמו כן מאי פריך ממשנה דהנושא הא מצי לאוקמא כשכתב לה בשטר ופשיטא דלא מצינן למימר דלכך ליכא לאוקמא בהכי דקשיא פשיטא ומה קמ"ל א"כ פשיטא דקשה דפריך מהך דכתב לכהן ולר"י מי ניחא קשה פשיטא וע"כ דמשמע ליה דבהא נמי פליגי וקשה מנא ליה למקשה להקשות כיון דהך עדיפא כמו שכתב ה"ה להדיא אם כן יש לומר דמודה ר"ל דחייב גם תמוה מאוד נהי שנאמר איזה דוחק ליישב מה דמוכח בהרבה מקומות דבאתם עדי לבד לא נתחייב אבל היאך שייך להקשות מעיקרא מ"ט דר"ל הא פשיטא דיש לומר דר"ל פליג. לכן נראה ברור דבהא פשיטא דהעיקר כרוב הפוסקים דבכהאי גוונא לא מהני חייוב בפרט שלדעת הרמב"ן והרשב"א גם הרי"ף סובר כן וכבר בארנו שאי אפשר לקיים פי' זה בש"ס וכן מהך דערב לא קשיא מידי להרמב"ם דשאני התם דכתב בשטר אבל לענין פי' ר"ת ופירש"י בהא וודאי צל"ע. וטרם שנבוא אל ביאור דבריהם נאמר דלר"ת דפליג על רש"י ומוקי פלוגתייהו בחייוב חדש א"כ נראה ברור דלשיטתו בכהאי גוונא אם הודה לו תביעה מכבר וכתב לו בשטר לא שטר גמור ולא כתב ידו רק כמו שפירש"י עכשיו לפי שיטתו נראה פשוט דלר"ת לא הוי הודאה ויכול לומר משטה הייתי בך או שלא להשביע כיון דלרש"י ג"כ לר"ל לא הוי הודאה א"כ לפיר"ת דגם ר"י לא מיירי בהכי א"כ מנין לו לחדש דין זה שיהא שטר זה מועיל בלא אתם עדי [אלא שראיתי להש"ך לקמן סימן פ"א ס"ק מ"ט בשם הריטב"א דדינו של רש"י אמת לכ"ע וצ"ע בזה]: אמנם בוודאי פיר"ת גופא תמוה לכאורה דהא בש"ס משמע להדיא דכאומר אתם עדי דמי מבואר דבאתם עדי מהני ולשיטתו אין ענין זה לאתם עדי כלל מאחר דמיירי בחייוב חדש ואמת דמהא דמשני בש"ס התם לר"ל התם שייך לי' לשיעבודא הכא לא שייך ליה לשיעבודא דאורייתא מבואר לכאורה כפיר"ת דלפירש"י הוא תמוה מאד דלענין הודאה מאי הפרש יש בזה גם אינו מובן כלל זה השיעבוד הא גם בהלואה ש"ד אפילו במלוה ע"פ בין לר"י ובין לר"ל כמבואר סוף ב"ב ואי משום דעדיין לא נתברר באמת דלוה ואנו דנין על גוף המעשה אם לוה א"כ בערב נמי מה בכך דכתיב אנכי אערבנו הלא עכשיו אנו דנין אם היה ערב שזו ההודאה אינה כלום ואי אפשר לחלק בהודאה בין זה לזה כלל וזו היא ראיה ברורה לכאורה לפיר"ת וקושיא גדולה לפירש"י ותמהני מהפוסקים שלא הרגישו בזה אבל לשיטת ר"ת אתי שפיר דהכוונה לחלק דערב מאחר שעיקר חייובו הוא בדבר שאינו חייב בו מצינו שיעבודו מן התורה אף שאינו חייב הילכך גם לאחר מתן מעות יכול לחייב עצמו בשטר אבל בהלואה כיון דלא מצינו חייוב זה בתורה כלל שישתעבד אף שלא לוה לכך אינו יכול לחייב עצמו בלא הלואה אפילו בשטר ור"י פליג דכמו שישתעבד הערב כמו כן משתעבד המלוה וזו היא ראיה מוכרחת לכאורה:
אך. באמת נלפע"ד ליישב פירש"י ויתיישבו ג"כ קושיות התוס' שם והוא דהתוס' הקשו שם דרבא פשיט בגיטין מהך דערב בעי' דרמב"ח בכתב על טבלא שהוא שלה אם אמרינן דאקני ליה והדר מסר לה דהכא נמי הוי שטר של מלוה ובעינן ספר מקנה והשתא הכא הטעם מטעם הודאה ולא בעינן ספר מקנה וזו היא קושיא עצומה לפי' רש"י ולפיר"ת לק"מ ומה שתרצו התוס' שם דמ"מ כיון דחייוב לא מהני ה"ה הודאה אינו מובן כלל דהא ר"י סובר דחייוב לא, מהני בעלמא ומ"מ הודאה מהני א"כ הכא נמי נימא כן ואמת דלכאורה יש לומר בקושית התוס' בפשיטות והוא דרבא פשיט התם לפי המסקנא דהכא דמסיק דלא הוי כתנאי ויפרש רש"י מה דמשני ר"ל לחלק בין ערב לדעלמא אין כוונתו לחלק בהודאה דוודאי בהודאה אין מקום לחלק בזה כמו שכתבתי מקודם רק דר"ל סובר דהתם מטעם חייוב אתינן עלה ועיקר הקושיא מעיקרא היתה דליכא ליפרושי מטעם חייוב דהא אין אדם יכול לחייב עצמו במה שאינו חייב אם לא בקנין [דכך הדין לשיטת רש"י כמו שכתב הש"ך ס"ק ב' וכמו שאבאר לקמן] וע"כ מטעם הודאה וקשיא לר"ל ואהא משני דר"ל מוקי לה בחייוב ואי דבעלמא לא מהני חייוב שאני הכא דשיעבודא דאורייתא שייך ביה משא"כ בעלמא כנ"ל לפיר"ת ואתי שפיר קושיא הנ"ל. וגם קושית התוס' לק"מ דכיון דלפי המסקנא לר"ל ע"כ דאמרינן דהקנה לו והדר מסר לו ובהא לא שמעינן דפליג ר"י ועוד דגם ר"י ע"כ סובר כן דאל"כ אכתי תקשי ר"י כתנאי דהא בן ננס ע"כ לא סבר כוותיה רק ר' ישמעאל וע"כ דמ"מ לא מצי למימר הלכה כר' ישמעאל דלא פסיקא דאיכא ליפרוש' בחייוב כר"ל לכך נקט בפי' הודאה וא"כ מוכרח דסובר כרמב"ח דאל"כ הא בעינן ספר מקנה:
אמנם המעיין בתוס' יראה דהם לשיטתם הקשו שפיר דאח"כ הקשו ר' יוחנן דהא בסוף בתרא קאמר חלוק היה ר' ישמעאל אף בחונק אלמא דסובר דלר' ישמעאל אפילו בלי הודאה חייב מטעם חייוב א"כ מנא ליה דמעיקרא טעמו מטעם הודאה הא יש לומר ג"כ מטעם חייוב כמו בחונק ותרצו דדייק מדלא קתני בפשיטות ערב לאחר מתן מעות ע"ש. ולפי זה מבואר דלר"י מחייב בערב גם מטעם חייוב וקשה הא לשיטת רש"י בעלמא בהלואה לא נתחייב מטעם חייוב [כמו שכתב הש"ך וכן מוכרח בתוס' כמו שאבאר בסמוך] וע"כ דסובר ר"י ג"כ לחלק בין ערב לעלמא א"כ מבואר דמה שתירץ ר"ל אח"כ לחלק היינו לחלק בהודאה ג"כ בין ערב לעלמא דאי לחלק בחייוב ומוקי לה בחייוב א"כ מאי קאמר אמר לך ר"ל שאני ערב הא ר"י ג"כ מודה בזה דשאני ערב לענין חייוב רק דהקושיא דמוכח מדנקט כך ולא נקט סתם ערב לאחר מתן מעות דמיירי בהודאה ג"כ וזו היא עיקר הקושיא ועל זה לא תירץ ר"ל כלום וע"כ דר"ל בא ליישב דמיירי בהודאה ומ"מ גם בהודאה שאני ערב מבעלמא א"כ שפיר הקשו התוס' לעיל, דמנא ליה לרבא בגיטין למיפשט בעי' דרמב"ח הא יש לומר דמטע' הודאה אתינן עלה כיון דגם לר"ל הכא מהני הודאה ודו"ק היטב:
אבל מ"מ נלפע"ד דלק"מ לפירש"י דעיקר קושית התוס' שהקשו דלר"י מנא ליה בהודאה כיון דפליג אף בחונק נראה לפע"ד ליישב בפשיטות והוא דוודאי בחונק עיקר טעמיה דבן ננס דשלא על אמונתו הלוהו אבל ר"י פליג עליה וסובר כמו דערב בשעת מתן מעות נשתעבד בההיא הנאה דמהימן ליה גמר ומקנה כמו כן בחונק את חבירו פי' שרוצה להוציא ממנו מעותיו שהלוהו ובא חבירו וערב בעדו להניחו ומכח ערבתו של זה הניחו א"כ הוי כמו שעת מתן מעות שהרי בשבילו עזב אותו ולא הוציא ממנו מעותיו שהלוהו שהיה יכול להוציאם ממנו א"כ בההיא הנאה גמר ומקנה וכהאי גוונא כתב רשב"ם שם ע"ש] הילכך לא דמי לדעלמא שבא מעצמו וחייב לחבירו בדבר שאינו חייב וכל זה בחונק אבל בערב היוצא לאחר חיתום שזה חייב מעצמו לא בשביל לעזוב חבירו להניחו א"כ פשיטא דדמי למחייב עצמו בעלמא לכך סובר ר' יוחנן דב"נ ור' ישמעאל פליגי בתרתי חדא בערב לאחר חיתום דלא שייך חייוב רק הודאה ולר"י הוי הודאה וחדא בחונק דליכא הודאה רק חייוב ור' ישמעאל הוי על אמונתו כמו בשעת מתן מעות וב"נ סובר כיון דעיקר הלואה מעיקרא לא היתה על אמונתו לא גמר ומקנה. ולפי זה ה"מ שיש חילוק בין ערב לעלמא בחונק אבל לא לאחר חיתום ואהא משני דר"ל סובר דוודאי בערב לאחר חיתום ג"כ הטעם מכח חייוב ומ"מ שאני מעלמא דשייך בש"ד כמו שכתבתי לעיל. ולפי זה לק"מ קושית התוס' ג"כ מהך דגיטין דשפיר פשיט רבא למסקנא לר"ל וה"ה לר' יוחנן כנ"ל ואתי שפיר ג"כ החילוק לרש"י כמו לר"ת ודו"ק היטב ואדרבא לפיר"ת קשה לי דהא התוס' הקשו שם לפירש"י דהא ר"י גופא קאמר חלוק היה ר"י אף בחונק וע"כ משום דערב לאחר מתן מעות נשתעבד א"כ מנין לו דפליג גם בהודאה דילמא דוקא בחונק פליג ורישא נמי טעמא דהוי ערב ומשתעבד אפילו לאחר מתן מעות לר"י ותירצו דדייק מדנקט ערב היוצא לאחר חיתום ולא קאמר ערב לאחר מתן מעות משתעבד ש"מ דבהודאה נמי פליגי. והנה יש להבין כיון דמודה ר"י דלר' ישמעאל ערב לאחר מתן מעות משתעבד אף דבעלמא אינו חייב לחייב עצמו בדבר שאינו חייב א"כ מאי משני ליה לר"ל אמר לך שאני ערב הא ר' יוחנן ג"כ ע"כ מחלק בכך דהא מודה ר"י דר' ישמעאל פליג בחונק דליכא הודאה וצריך לומר דר"י לא מחלק רק לענין חייוב ולא לענין הודאה אבל ר"ל קאמר דגם לענין הודאה יש חילוק ולפי זה קשה תינח לרש"י אבל לפיר"ת דהכל מיירי בחייוב קשה קושית תוס' הא בחונק מודה וע"כ משום דערב משתעבד אף היכי דליכא שטר א"כ היאך דייק ברישא דאלימי מילתא דשטרא וכו' ואי משום דדייק דלא נקט ערב לאחר מתן מעות כמו לרש"י הא ליתא דא"כ תקשי מאי משני ר"ל הא גם ר"י מחלק בזה רק מרישא דייק ואהא לא משני ר"ל כלום ולדידיה ליכא ליפרוש' החילוק לר"ל בהודאה דלא פליגי בהודאה כלל וזו היא ראיה ברורה לפירש"י ודו"ק. אך באמת עיינתי בתוס' סוף בתרא וראיתי שהקשו שם דהיאך דייק ר"י אלימ' מילתא דשטרא כיון דגם בחונק פליג ותירצו דסיפא דחונק מוקי ג"כ בשטר ומטעם אלימ' מילתא דשטרא ע"ש וברור דכוונתם כנ"ל דליכא ליתרוצי כמו שתרצו כאן דתינח לרש"י לפיר"ת מאי איכא למימר ועל זה תירצו סיפא נמי בשטר וזהו רק לר"ת אבל לרש"י אין זה מועיל כיון דליכא הודאה רק לרש"י התירוץ בכתובות עולה יפה אך קשה לי לפי תירוץ זה כיון דסיפא נמי בשטר א"כ מאי מבעי לן התם חלוק היה אף בחונק או לא דמ"ש כיון דמיירי בשטר למה יגרע ובשלמא אי מוקמת לה בלי שטר אתי שפיר דמבעי ליה אי סיפא מודה דליכא שטרא או משום דערב משתעבד לעולם ומשני דערב משתעבד לעולם אבל לר"ת דע"כ סיפא בשטר קשה ואמת דלפי מה שכתב רשב"ם שם דמבעי ליה אי משום צערא דחונק גמר ומקנה או משום מצוה קא עביד ע"ש א"כ אתי שפיר אבל קשה דלפי' רשב"ם אמנם אין כאן מקום קושיא דשאני סיפא דמשום צער' גמר ומקנה ומה צורך לאוקמא בשטר אם לא שנאמר דלא סבירי להו בהא כרשב"ם רק בהך דמשום מצוה ודו"ק וצ"ע בזה: ומעתה כיון שביארנו ששיטת רש"י נכונה היא טפי ולק"מ קושית התוס' גם כל הסוגיא מתיישבת שפיר לפירושו ודברי ר"ת דחוקין מאד כמו שכתבו התוס' גופא וגם ר"י אור זרוע מסכים לפירש"י א"כ נראה דעכ"פ הוי ספיקא דדינא הילכך באתם עדי או אמר חייב אני בשטר בוודאי אינו חייב כיון דרוב הפוסקים שפירשו הסוגיא בחייוב חדש מודים בזה דלא מהני רק בשטר גמור וכמו שבארנו לעיל שדבריהם עיקר אבל כשמסר לו בשטר בלא קנין בחייוב חדש או שכתב לו אני חייב לך מנה ולא חתם בהודאה הוי ספיקא דדינא כנ"ל. ובתומים ס"ק א' האריך ודעתו דגם רש"י מודה לר"ת דבמסר שטר גמור בעדים יכול לחייב עצמו בחייוב חדש וע"ש שהאריך להקשות דאל"כ לאביי דאמר עבחז"ל היאך יכול לשעבד עצמו אף שילוה אח"כ דהא מתחייב עצמו בדבר שאינו חייב שהרי חייובו אינו רק משעת הלואה ע"כ [והנה מלבד מה דבלא"ה לק"מ דפשיטא דאביי סובר דעדיו בחתומיו הוי כמו קנין דעל מה דמשני ר"א בשטרי הקנאה מתרץ הוא עבחז"ל אלמא דלדידיה עדיו בחתומיו הוי כמו קנין וכן מבואר בש"מ בשם המפרשים שם א"כ לדידי' וודאי יכול לחייב עצמו בשטר גמור בעדים כמו שיכול לחייב עצמו בקנין אבל לדידן דקיימא לן כר"א בשטרי הקנאה דוקא א"כ אינו יכול לחייב עצמו בשטר רק בקנין לשיטת רש"י. ומה שהקשה דרש"י פי' בין ילוה בין לא ילוה ולא כתב קנין אפילו לרב אסי כבר השגתי עליו לעיל סי' ל"ט דפשיטא דרש"י בקנין מיירי וכן כתב אקנייתא שמקנה לו נכסיו בין ילוה וכו' ע"ש. וכן מבואר בש"מ שם דכוונת רש"י בקנין לאביי לא קשיא כנ"ל. והשתא נמי לא קשיא מהא דפריך לאביי שטר שנפל למה לא יחזיר דלאביי עדיו בחתומיו כקנין ויכול לחייב עצמו אף שאינו חייב אבל בלא"ה לק"מ כמו שאבאר ובאמת לק"מ דוודאי הא ליכא למיחש שמא ימסור הלוה ולא ילוה דמה נפשך אם ימסרנו לפני עדים ויפרש שהוא מחייב עצמו בשטר זה אף שלא ילוה בדבר שאינו חייב כלל א"כ היינו הך דלא משתעבד ואי דימסרנו שלא בעדים ולא ילוה ואח"כ יתבענו המלוה ולא יודה ויטעון שלוה נראה פשוט דפשיטא דבכהאי גוונא שוודאי משתעבד כיון שמיד כשמסרו היה ביד המלוה לטעון שלוה א"כ גמר ומקנה ודוקא במסרו בפי' לפני עדים ופי' שהוא מחייב עצמו בדבר שאינו חייב דאז אמרי' דבלא קנין לא גמר ומקנה אבל אם מסרו ביד המלוה בלי עדים פשיטא דגמר ומקנה שיוכל לגבות ממנו מאחר שלא יהא נאמן לומר שלא לוה ואי קשיא אכתי במה שהוא משעבד עצמו לפני עדים מעכשיו הוי בדבר שאינו חייב מאחר שעדיין לא לוה הא ליתא ג"כ ודוקא במחייב עצמו בדבר שאינו חייב בלי הכרח אז אינו מחוייב רק בקנין אבל אם חבירו מלוהו מעות אח"כ אין זה בגדר מתחייב בדבר שאינו חייב שהרי על דעת כן הלוה לו שימסר לו שטר ויזכהו נכסיו מקודם ובלא"ה אינו רוצה א"כ כיון שהוא מקבל טובה בעד חייוב זה אין זה בדבר שאינו חייב ודו"ק. ובוודאי נראה ברור דדעת רש"י דאפילו בשטר גמור לא נשתעבד וכן מוכרח לומר דלדבריו מה דפריך מעיקרא ממשנה דהנושא ע"כ הכוונה כך דליכא לאוקמא בשטר גמור ובקנין א"כ קשה פשיטא וע"כ דקמש"ל דעכשיו אינו ידוע שקיבל על עצמו בקנין כך רק ע"י שמסר לה שטר כמו הך דר"י ור"ל דאי שטר גמור פשיטא א"כ מוכח כר"י ואהא משני לעולם דעכשיו יש בידה לראיה שטר גמור וקמש"ל בעיקר החייוב מעיקרא דמהני באמירה בלי קנין כרב גידל וקשה אכתי מאי מקשה אפי' בלי ר"ג נימא דרבותא דמתניתין בעיקר החייוב ומיירי בלי קנין רק שמסר לה שטר גמור והא גופא קמש"ל דבהא מהני בלי קנין ובהא וודאי אין להקשות פשיטא מאחר דלר"ת בהא פליגי וע"כ צריך לומר דלרש"י בהכי לא מהני בלי קנין ודוקא הודאה מהני ולא חייוב חדש ובהכי ניחא לשיטת רש"י הירושלמי דמייתי אמתניתין במה הוא מתחייב לא כן אמר ר"י ור"ל הכותב שטר בחזקת שהוא חייב ונמצא שאינו חייב ומשני נמי כדרב גידל וקשה מאי קושיא מתניתין בשטר גמור וע"כ משום דר"י ור"ל סתמא קאמרי אפילו בשטר גמור אינו מתחייב והא דלא משני בירושלמי דקמש"ל דאח"כ מהני כשמסר לה והוי הודאה דא"כ תקשי לר"ל דהכא לכך משני כדרב גידל והיינו ממש כסוגיא דהכא:
ועוד ראיה מהא דפריך מהך דכתב לכהן ולשיטת רש"י צריך לפרש הקושיא דליכא ליפרושי בשטר גמור לכך הוי הודאה דא"כ קשה פשיטא וע"כ במסר לו שטר שאינו גמור כהך דר"י ומ"מ חייב ומשני שאני התם דשיעבודא דכהן עליה. ויש להבין אי הטעם משום הודאה מה נפקא מינה אם בלא"ה לא הוי הודאה כיון שאינו שטר גמור מאי איריא משום דשיעבודא דכהן עליה הא אנן מתורת הודאה בחוב מכבר אתינן עלה וע"כ צריך לומר דהתירוץ הוא לעולם דמיירי בחייוב מהשתא ומאי דקשיא לך מעיקרא דלא מצית לאוקמא בחייוב מהשתא דהא לר"י ור"ל אינו יכול לחייב עצמו מחדש בדבר שאינו חייב שאני הכא דשיעבודא דכהן עליה לכך אפילו בלי קנין יכול להשתעבד עצמו לזה דוקא ולפי זה מוכרח לומר דמיירי בשטר גמור השתא ומ"מ בעינן דוקא שיעבודא דכהן עליה אבל בלא"ה לא נשתעבד דאל"כ דבשטר גמור בלי שיעבודא דכהן נשתעבד מאי קושיא לוקמא בשטר גמור ומשום חייוב וע"כ דלא מהני לולא שיעבוד כהן וליכא למימר משום דקשיא פשיטא מלבד מה דלשיטת ר"ת בהא פליגי ולר"ל לא מתחייב ולהירושלמי לתרווייהו לא מתחייב א"כ היאך אפשר לומר בזה פשיטא ועוד דא"כ השתא נמי תיקשי פשיטא דמיירי נמי בשטר גמור דאל"כ אלא כהך דלעיל לר"י ור"ל פשיטא דהוי כאמירה לענין חייוב ודוקא לענין הודאה עדיפא דהוי כאתם עדי אבל לענין חייוב דאתם עדי לא מהני היאך מהני שטר זה וע"כ בשטר גמור ומ"מ בעינן שיעבוד כהן וכן כתבו התוס' בהדיא שם דהוי מצי לישנוי דלכך כתב כדי שלא יוכל לטעון פרעתי כיון דמיירי בשטר גמור וכוונתם כמו שכתבתי עכ"פ מוכח מדברי התוספות דאפילו בשטר גמור שלא יוכל לטעון פרעתי לא נתחייב רק משום שיעבוד כהן ואפילו אי נימא דכל זה בשטר גמור דלא כשטר דמיירי בי' ר"י ור"ל אבל שטר חתום בעדים עדיף דלכ"ע מהני אפילו בלא שיעבוד כהן מ"מ קשה לוקמא מתניתין בהכי וכן הך דכתב לכהן ולא שייך להקשות בזה פשיטא הגם כיון שכתבו התוס' שאינו יכול לומר פרעתי מבואר דמיירי בשטר בעדים דבכתב יד יכול לומר פרעתי לכן נראה עיקר דלרש"י לא מהני רק בקנין כמו שכתבתי ודו"ק:
ד שאני חייב וכו' או שאמר לו בפני עדים. כתב הש"ך דבזה וכן בחילוק הג' לא גבי משעבדי רק בחילוק האמצעי בכתב לו בשטר אם מסר בפני עדים גובה משעבדי למ"ד ע"מ כרתי ואי לא מסר בפני עדים גובה בנ"ח. והקשה בתומים ובגי"ת דא"כ הא דפריך בש"ס ממשנה דהנושא ודייק מינה כר"י וקשה לר"י מי ניחא ליה גבי משעבדי ואי דמיירי דכתב לו בשטר לא קשיא לר"ל ולק"מ דלדבריהם תקשי הא בכתב לכהן קתני בהדיא דכתב ומאי קושיא לר"ל וע"כ משום דמשמע ליה דכתב ואמר שווין לענין חייוב כל שאמר בשטר א"כ שפיר דייק כיון דהתם במסר בפני עדים גובה משועבדים ה"ה הכא באמר גובה בנ"ח גם בלא"ה לק"מ דהא דהא לפירש"י נמי דמשני כדרב גידל ע"כ צריך לומר דהכוונה דקמש"ל אף בלי קנין ניקנין באמירה וקשה היאך גובין ממשועבדים הא לא ניתנו לכתוב וע"כ דאינו גובה רק בנ"ח ולקמן דקתני ניזונית משועבדים מיירי באמת שקנו מידו וה"ה להרמב"ם: (ה) בשטר הריני חייב לך מנה וכו' עש"ך בשם הב"ח דדוקא כתב בכתב ידו אבל אם לא כתב בכת"י ולא חתם תחתיו כלל מצי למימר משטה ועש"ך שהשיג עליו והנה בוודאי מש"כ הב"ח דיכול לטעון משטה וודאי ליתא דאף דהמרדכי והג"א הקשו כן על רש"י היינו לפי שיטת רש"י דבמודה מיירי א"כ שייך משטה אבל במחייב עצמו בלי תביעת חבירו לא שייך משטה כלל ושלא להשביע פשיטא דלא שייך דדוקא במודה שייך שיחשבו העולם שיש לו נושים אבל כשהוא מחייב עצמו בפי' במה שאינו חייב אדרבא יוחזק לעשיר בשביל זה אבל מ"מ נראה לפע"ד ברור דלא מבעיא אם כתב סתם אני חייב לך ולא נזכר שם המחייב בוודאי לא מהני דהא רש"י מוקי למתניתין לפי שיטתו בכהאי גוונא ופליגי בהודאה א"כ אי ס"ד דסובר ר"ת והמרדכי והג"א הנ"ל דיכול להתחייב בדבר שאינו חייב בכהאי גוונא למה נאדו מפירש"י לא הוי להו לחדש רק לא בהודאה רק בחייוב חדש ור"ת דקדק בשטר גמור וחתמו היטב ולאיזה צורך כתב כן כן ואי משום דבלי עדי מסירה אינו גובה רק מבנ"ח לוקמא בעדי מסירה ואדרבא בש"ס משמע להדיא שהיה במעמד עדים כדאמר ואמר להו ופירש"י לשומעין ע"ש וא"כ לוקמא בשטר שכתב בו אני חייב לך מנה כפירש"י ומסרו לפני עדים ומהני וברור דסובר ר"ת דעדי מסירה לא מעלין ולא מורידין בזה כלל דדוקא אם הוא מחייב עצמו במה שיוכל להתחייב מהני עדי מסירה להיות עדים על חייוב זה לגבות משעבדי אבל מה יועילו עדים השומעין ורואין המסירה שעל זה יוכל להתחייב עצמו ואפי' לפירש"י לא מהני רק כיון שרואין המסירה חשיב כאתם עדי אבל לר"ת דאתם עדי אינו מועיל כלל להתחייב רק בעינן שטר א"כ בעינן חייב מלבד עדי מסירה והיינו בשטר גמור או כתב ידו ממש ובתומים כתב דזה מוכח ממה שכתבו התוס' שם דהקשו למה לא יועיל עדי מסירה ותירצו דהוי לשון גרוע ש"מ דלר"י מהני עדי מסירה אפי' בלשון גרוע ע"ש ולא דק ואדרבא מדברי התוס' מוכח להיפך דוודאי יש לתמוה חדא למה לא הקשו לעיל קושיא זה בגוף מילתא דר"ל ועוד תקשי אי ס"ד דלר"י חשיב כעדי מסירה ממש א"כ תקשי לפירש"י דהא הך משנה דערב פשיטא דמתוקמא ג"כ בשטר גרוע ועדי מסירה דאי לאו הכי מאי קאמר כתנאי וע"כ דמיירי בעדי מסירה א"כ נהי דלר"ל נימא דהוי לשון גרוע אבל לר"י תקשי למה לא יגבה משועבדים כיון דעדי מסירה מפקי לקלא וברור דכוונת התוספ' בהיפך דוודאי לר"ל לא קשיא דאיהו סובר לא אלים מילתא דשטרא ולא חשיב כאתם עדי א"כ על מה הם עדים כיון דאין כאן הודאה ולא היה חיוב כלל ואין עדי מסירה מועילין רק אם יש חייוב נכון הם עדים שיחשב כשטר אבל לר"י דסובר דהכא הוי הודאה נכונה א"כ תקשי הא בעדי מסירה גובין משועבדים א"כ הכא נמי יגבה משועבדים ולמה קתני ערב גובה מבנ"ח והשתא ניחא דלא הקשו הך קושיא לעיל דלא מצינו במילתא דר"י דאינו גובה רק בנ"ח אבל בערב דקתני בהדיא דגובה בנ"מ שפיר הקשו לר"י יגבה משועבדים וע"ז תירצו כיון דהוי לשון גרוע לא מהני עדי מסירה לגבות משועבדים וזה ברור עכ"פ מבואר דכל שאין חיוב גמור לא מהני עדי מסירה לכ"ע ובהודאה אפילו אי הוי חייב כיון דהוי לשון גרוע לא מהני א"כ לר"ת דאינו יכול לחייב עצמו רק בשטר כיון שכותב שטר גרוע ולא כתב ידו ולא חתם לא מהני עדי מסירה כלל שהרי התם אינן יכולין לחייבו מחדש רק להעיד על מה שנתחייב והרי בשטר זה אי אפשר להתחייב וזה שהכריח ר"ת בשטר שאינו גמור אי אפשר להתחייב דאל"כ לא קשיא מערב שאני ערב דהוי שטר גמור ומזה דייק דבלי שטר גמור אף לר"י לא מהני וכל המחלוקת בשטר גמור א"כ שפיר מקשה מערב וכן נראה לי ברור דלר"ת והמרדכי והג"א אי אפשר להתחייב רק בשטר גמור אפילו לענין בנ"ח ובלא"ה דעת רש"י ור"י א"ז דלא מהני לעולם רק בקנין [כמו שכתבתי לעיל ודו"ק] א"כ הבו דלא לוסיף דלר"ת עכ"פ דוקא בשטר גמור ולא בלא"ה ולפי הנ"ל כל מה שהביא הש"ך מהך דלקמן ס"ב אין כאן ראיה כלל דוודאי כל שהוא מחוייב באמת ועדים רואין מסירה הרי הוא כשטר גמור כיון דעדי מסירה כרתי אבל אם אנו דנין על החייוב ואינו מועיל רק בשטר גמור מה יועילו עדי מסירה כנ"ל וכמו שהוכחתי מדברי התוספות ונראה פשוט דגם הש"ך מודה בהך גוונא שכתב רש"י שלא זכר שם הלוה כלל רק כתב אני חייב לך מנה ומסרו בפני עדים דלא מהני כנ"ל דהא כל ראיותיו שהביא אינם כלל על דרך זה רק כוונתו לדחות דברי הב"ח שדעתו אפילו כתב בו פלוני לוה מפלוני בעדי מסירה לא מהני ועל זה חולק דהוי כשטר גמור אבל בהנ"ל נראה דמודה ומ"מ גם בהך גוונא דהב"ח נראה ברור כמו שכתבתי דלא מהני לר"ת רק בשטר גמור ולא מטעם משטה כלל ומה שכתב הש"ך ליישב קושית התוספות דהתם לא מיירי במסירה לפני עדים נראה לפע"ד פשוט דמה שכתבו התוספות כשמסר לו בפני עדים קאי אלמטה והקושיא דבמתניתין נקט סתמא ערב גובה בנ"ח ולר"ת כשמסר לו היה בדין לגבות משועבדים כיון דמיירי בשטר גמור וכמו דמהני לחייוב כמו כן לענין משועבדים והיאך פסק ותני גובה בנ"ת ובתומים האריך ליישב דברי התוספות דהיה להם הכרח דמיירי בעדי מסירה דאל"כ תקשי לב"נ הא אסור לכתוב שטר בלתי מסירה למלוה מיד כיון שאינו יכול להתחייב עצמו במה שאינו חייב לדעתו וע"כ בעדי מסירה א"כ לר"י דיכול להתחייב יגבה משועבדים זהו תורף דבריו ודבריו תמוהין דפשיטא דמהני בקנין דאל"כ מתניתין דהנושא תקשי מאי כדרב גידל כיון דקנין לא מהני הא וודאי לא מהני וכן התם פשיטא דמיירי הכל בקנין כדברי ר"א בשטרי הקנאה ופירשו המפרשים שטר שיש בו קנין ודו"ק והעיקר כמו שכתבתי מקודם:
ו או שאמר לו בפני עדים הריני חייב לך מנה בשטר. הטור ריש סימן זה הביא פירש"י וכתב או שכתב חייב אני לך מנה או פלוני חייב לפלוני מנה כך הוא גירסת ב"י וכתב הב"ח דהאי חייב אני לך מנה הוא טעות לגמרי דא"כ אמאי קאמר הטור ואינו כתב ידו אפי' הוא כתב ידו לא הוי הודאה בלא עדים כדכתב הטור להדיא סימן נ' ע"כ ודבריו תמוהין דלא כתב הטור בסימן נ' רק כשמוציא שטר על חבירו והוא טוען שהוא מסרו לאחר ונפל ממנו והוא מצאו נאמן במיגו דפרעתי והכא כיון שמודה שמסרו לו אי אפשר שיאמר להד"ם א"כ פשיטא דתהני וליכא למימר דכוונתו דהכא נמי נהימניה משטה אני בך במיגו דפרעתי דהא אנן עכשיו מיד בשעת מסירה אנו דנין אם נתחייב בהודאה זו ומאי פרעתי שייך לטעון שהרי עכשיו נתחייב ועוד דפשיטא דבמקום דאינו יכול לטעון משטה כגון באתם עדי אינו נאמן במיגו דפרעתי כמבואר לקמן סימן פ"א וא"כ הכא מה שמסר לו כתב ידו הוי כאתם עדי ולא מהני מיגו באופן שדברי הב"ח תמוהין מאוד. ומ"מ גם להב"י דוקא בחתם תחתיו דזהו מיקרי כתב ידו לא בעינן מסירה לפני עדים וכן מבואר ברש"י להדיא ודו"ק שוב ראיתי בש"ך לקמן סימן פ"א שכתב שדברי הב"ח הללו תמוהין ולא פי' למה וכוונתו כמו שכתבתי: