אור ברסלב

תפארת יעקב חושן משפט חלק א· רבי יעקב גזונדהייט

על חו"מ סימן ל

על חו"מ סימן כט

א עידי ד"מ וכו' א"צ דרישה וחקירה וכו' שהדין מרומה פי' שהתובע הוא רמאי אבל אם הנתבע רמאי הדיין מסתלק מן הדין כדלעיל סי' ט"ו אבל התוס' כתבו פ' אד"מ דהתם בשאינו יודע שהוא מרומה אבל בשיודע שהוא מרומה מסתלק ממנו ולא חילקו בין תובע לנתבע וכן הוא בהג"א שם ונלפע"ד עיקר כפי' התוס' והג"א דהאיך ס"ד דהתם כשהנתבע רמאי הא כל מה דצריך חקירה ודרישה הוא כדי שיתברר שהעדים שקרנים שיכחישו עצמן או כדומה וא"כ כשהנתבע רמאי אדרבא היה מהראוי שלא להצריך חקירה ודרישה ומאי עדיפותא דנתבע שהוא רמאי ובשביל שהוא חוטא נשכר והא ליכא למימר דמיירי התם שהנתבע מביא עדים לזכותו ליפטר עצמו וכיון שהוא רמאי אין מקבלין אותם רק בחו"ד דהא התם קאמר דבר תורה צריך חקירה ודרישה רק מדרבנן לא אצרכי כדי שלא תנעול דלת ועלה קאמר ר"פ בדין מרומה לא תקנו רבנן א"כ פשיטא דמיירי בתובע דבנתבע ליכא נעילת דלת ואפי' אי נימא דלענין הדין גם בנתבע כל שאינו רמאי לא בעינן דו"ח דלא פלוג עבדי רבנן בין תובע לנתבע מ"מ הא וודאי דסוגיא דהתם בתובע מיירי שמביא עדים להוציא ומ"מ קאמר בדין מרומה ש"מ דהתם מיירי בשאינו יודע בבירור שהוא דין מרומה רק שנראה לו כן כמו שכתבו התוס' וזה ברור ועיין מה שכתבתי לעיל סי' א' ס"ק ד' בענין חקירה: ודרישה דגזילות והארכתי שם בביאור דברי הרא"ש רפ"ק דסנהדרין ע"ש: (ב) צריך דרישה וחקירה. כתב ב"י בשם הריב"ש דהיינו דוקא להוציא הדין לאמיתו אבל לא שיצטרך דו"ח כדיני נפשות ממש שאם אחד אומר איני יודע עדותן בטילה אלא דאפי' בדין מרומה עדותן קיימת ע"ש ויש לתמוה דהא ר"פ משני כאן בדין מרומה הרי דמוקי מתניתין דקתני אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדו"ח מיירי בדין מרומה מבואר הוא דהוי ממש כמו דיני נפשות תדע דהא התוס' כתבו שם דדוקא לענין זה אתקשו ממשפט אחד יהיה לכם אבל לענין חייוב וזכות לא דבדיני ממונות לא שייך זה מבואר דממשפ' אחד מקשינן אותם להדדי בכל מה דאפשר ולהריב"ש אפי' בדין מרומה לא שוי להדדי כלל גם דקא חשיב מה בין דיני ממונות ולא קא חשיב אם אמר איני יודע ואי נימא דמתניתין דאורייתא מיירי א"כ היינו הך תירוץ הש"ס מעיקרא דמתניתין דאורייתא ברייתא דרבנן וע"כ דר"פ מחדש דמתניתין לדינא דהשתא מיירי רק בדין מרומה א"כ מבואר דבדין מרומה אפי' בדרבנן דמי ממש לדיני נפשות לכל דבר חוץ מהני דקא חשיב במתניתין אך באמת לק"מ דפשיטא דר"פ נמי לא אתי לישנויי דמתניתין בדרבנן רק בדין מרומה דהא בהדיא קתני במתניתין דכתיב משפט אחד יהא לכם שמע מיניה בדאורייתא מיירי. ועוד דאי דרבנן למה לא חשיב חילוק בין דיני ממונות לנפשות בדין שאין מרומה וע"כ דמתניתין וודאי בדאורייתא מיירי רק דקשיא ליה לר"פ על הך תירוץ דמשני מעיקרא דלא ניחא ליה למימר דעכשיו ליכא שום נפקא מינה בדינא דהך משנה ועל זה אתי ר"פ לישנויי דוודאי מתניתין נמי לאחר תקנה מיירי ומ"מ נקט דינא דאורייתא משום דנ"מ לדין מרומה דבהא בעינן דרישה וחקירה גם עכשיו אבל התנא פשיטא דדינא דאורייתא קתני לכך לא קתני שום נ"מ אחריתי דבהכל שוה לדיני נפשות מקרא דמשפט אחד בר מהני דקא חשיב. אך מ"מ דברי הריב"ש גופא צריכין ביאור ולאו כל אפין שווין בזה כמו שאבאר דוודאי יש להבין תינח בדיני ממונות אף דמדאורייתא בעינן דרישה וחקירה עקרו רבנן דין תורה משום הפקר ב"ד הפקר משא"כ בעידי גיטין דסבירי להו לרוב הפוסקים דלא בעינן דו"ח דקיימא לן כר"ט משום דאיכא כתובה למישקל כמו שכתב הב"י א"כ קשה האיך אפשר דמדאורייתא אשת איש היא ואסורה לאחר ואתי רבנן ומתירין אותה להנשא הא אין כח בחכמים לעקור דבר תורה רק בשב ואל תעשה או בקום ועשה כגון באליהו בהר הכרמל לפי שעה אבל לא לדורות וכהאי גוונא הקשה הר"ן ז"ל סוף נדרים במשנה האומרת טמאה אני לך דלמשנה ראשונה היתה נאמנת ולמשנה אחרונה אינה נאמנת ומותרת לבעלה וע"ש דמסיק מתוך קושיא זו דאפי' למשנה ראשונה לא היתה נאמנת דין תורה דלאו כל כמינה להפקיע עצמה מבעלה אבל הכא דלא שייך זה דהא מדאורייתא בעינן דרישה וחקירה אפי' בדיני ממונות כ"ש באיסור ערוה דהוי כמו דיני נפשות א"כ האיך עקרו רבנן דין תורה ושווי' כפנוי' וצריך לומר דכהאי גוונא שב ואל תעשה מיקרי שהרי אמרה תורה להרוג הרוצח על פי עדים וכן לקבל עידי גיטין וקדושין רק שמצות עשה של תורה הוא כמו שאר המצות לחקור ולדרוש קודם שיהרגו או בעידי גיטין ולפי זה יש כח בחכמים מכח תקנתן לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה שלא לחקור ולדרוש ולפי זה היינו דוקא בלי חו"ד כלל אבל אם חקרו ודרשו ואמר איני יודע וכהאי גוונא באופן דמן התורה עדותן בטילה לגמרי והרי היא אשת איש גמורה א"כ האיך יעלה על הדעת דיבואו חכמים ויתירוה לינשא לאחר מה דמדאורייתא היא אשת איש גמורה וכבר בטל העדות לגמרי ודוקא כשלא. נעשה חו"ד כלל לא בטיל העדות רק דמיחסר חקירה ודרישה ואין זה רק שב ואל תעשה כנ"ל משא"כ בנתבטל העדות לגמרי מדאורייתא דהוי קום ועשה נמצא לפי זה שלא אמר הריב"ש דינו רק בד"מ ואפי' בדין מרומה אבל בעידי גיטין מודה דבדין מרומה או שחקרו ודרשו בלא"ה כל שאמר אחד איני יודע ונתבטל העדות בטל ואפי' אי נימא דסובר הריב"ש כמו שכתב הר"ן שם מעיקרא משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה מלבד מה שאינו נראה לפע"ד כלל גם הר"ן ז"ל גופא דחה שם תירוץ זה אבל בלא"ה אפילו אי נימא כן הדבר פשוט דהיינו דוקא במקום שיש תקנתא דרבנן שהיה מהצורך להם לעשות כן אבל היכי דליכא תקנתא דרבנן כגון בשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה דלכתחילה אסורה להנשא א"כ אף אם בדיעבד לא תצא מ"מ פשיטא דלא שייך בזה תקנתא דרבנן והאיך יעלה על הדעת דמדאורייתא, אותן השנים שאומרים לא נתגרשה נאמנים לגמרי ואילו שלא נעשה בהן דרישה וחקירה או שאמרו איני יודע בטיל עדותן מאי תקנה שייך כאן להפקיע הקידושין והרי נותנין אצבע בין שיניה שתלך ותנשא באיסור ופשיטא דבזה אוקמוה אדאורייתא דבעינן דרישה וחקירה ומאי איכפת להו דכמו שהיא אסורה לכתחילה כמו כן תהא אסורה בדיעבד מדין תורה וגדולה מזו כתב ב"י דארוסה כיון דלית לה כתובה אוקמוה על דין תורה וצריך דו"ח כ"ש הכא דמדינא אסורה באמת להנשא אפי' לאחר התקנה ולא שייך כאן תקנה כלל וזה ברור ולפי הנ"ל ממילא ליתא למה שכתב בתומים והביא ראי' מדברי התוספות ב"ב דף ל"ב בשנים אומרים נתגרשה ולפי הנ"ל לאו ראיה היא כלל דפשיטא דגם הריב"ש מודה בזה וכן מבואר בלשונו שכתב בהודאות והלואות ש"מ דבעידי גיטין לא מכ"ש בב' אומרים נתגרשה ושנים אומרי' לא נתגרשה דאפי' אי לאו דין מרומה בעינן בזה דו"ח דלא שייך בזה תקנתא דרבנן כנ"ל אמנם נראה לפענ"ד דבלא"ה אין מדברי התוספות הללו ראיה כלל והוא דדבר פשוט הוא דלא אמר הריב"ש דבר זה רק אם לא נתברר לב"ד אם יש בכאן רמאות או לא ובאותו חקירה שאומרין איני יודע לא נראה לב"ד שום רמאות א"כ שפיר כתב הריב"ש דכיון דתקנתא דרבנן הוא דלא בעינן דו"ח רק משום כדי. לברר אם יש כאן רמאות א"כ כל שביררו שאין כאן רמאות ובאותה חקירה אינו נראה להם שיהא בזה מה שאינן יודעין א"כ חזר הדבר לתקנתא דרבנן דלא בעינן דו"ח כלל משא"כ אם נראה לב"ד שיש בזה גופא רמאות אם כן האיך יעלה על הדעת שהרי העיקר מה שהוצרכו בזה דו"ח כדי לברר הרמאות א"כ אם בזה גופא הם יודעין שהוא רמאות ונראה להם כך א"כ פשיטא דאוקמוה אדאורייתא ועדותן בטילה תדע דאל"כ לעולם יאמרו שאינן יודעין כלל ולא הועילו חכמים בתקנתן כלל וע"כ דאם אומרים בכל החקירות אין אנו יודעין אין לך רמאות גדול מזה ומודה הריב"ש דעדותן בטילה רק אם אמרו בחקירה אחת מן החקירות אינו יודע כדרך בני אדם לשכוח ואין בזה רמאות בהא אמר הריב"ש דשוה בזה לשאר דיני ממונות ולפי זה ממילא אין מדברי התוספות ראיה דלא כהריב"ש דאם יאמרו בכל החקירות שאינן יודעין פשיטא דלא מהני ועדותן בטילה ואין לך רמאות גדולה מזו וכ"ש שעדים אחרים אומרים לא נתגרשה בפי' וע"כ שיאמרו בחקירות שיודעין וא"כ אפילו אם יחסרו אחת מהן ויאמרו אינן יודעין מ"מ איכא הזמה באינך חקירות ודברי התוספות נכונים אפי' להריב"ש וכל הנ"ל נראה לפע"ד ברור לדינא גם העיקר בזה כהריב"ש מאחר שמדברי התוספת אין ראיה כנ"ל ודו"ק היטב:

ג אם הכחישו זא"ז בחקירות זהו מה דאמרינן פרק ג' דסנהדרין עדים שהוכחשו בבדיקות כשרים בד"מ ש"מ דבחקירות לא אבל הרמב"ן בתשובה הובא בבעל התרומות חולק בזה וסובר כיון דרבנן לא' הצרכו חו"ד אפילו הוכחשו כשרין ע"כ. והנה הרב בעל שב יעקב הביא ראיה ברורה לשיטת הרמב"ן דא"כ מאי משני הש"ס מדרבנן לא בעינן דו"ח דהתם הוכחשו ומ"מ בטיל העדות כמו שפירש"י הקושיא וע"כ דלפי האמת אפילו הוכחשו כשרין ובתומים ס"ק ב' דחה ראייתו ותורף דבריו דבס"ד דבעינן דו"ח גם בדיני ממונות וע"כ משום דכל כמה דלא היה דרישה וחקירה אין עדותן קיימת ויש לחוש דמשקרי, א"כ שפיר מקשה כיון דנפל ריעותא בחקירות אינו בדין לתרץ דבריהם ואדרבא כל כמה דלא נתברר דלא משקרי לא מהני עדותן ואהא משני דרבנן אוקמינהו בחזקת כשרות ואין לחוש דמשקרי וא"כ שפיר מתרצו דבריהם אבל בעל פה דוודאי נתכחשו שפיר לא מהני ובטעות דלא עבידי למיטעי לא מתרצין זה תורף דבריו והביא ראיה דאל"ל תקשי להרמב"ן גופא דבהזמה מודה והא התם היה הזמה וע"כ משום דרבנן אוקמינהו בחזקת כשרות מתרצין דבריהם ע"כ. ואין דבריו נכונים כלל ופשיטא דראיית השב יעקב נכונה וברורה כמו שאבאר:

והוא דרש"י פי' שם שמא איחרוהו וכתבוהו היינו שהיה ההלואה מקודם באותו מקום הכתוב בשטר והוטל עליהם לכתוב שטר והם לא כתבו עד אחר זמן והיה אז במקום העדים המזימים אותם ושם כתבו השטר וכתבו מקום הלואה שהיה אז שם ואף דאסור לעשות כן לכתחילה מ"מ בדיעבד כשר ע"כ ויש לתמוה מי הכריחו לזה לפרש כן וכבר תמהו התוס' דהא בפשיטות יש לומר שכתבוהו באמת באותו מקום הכתוב בשטר רק אחרו זמנו עד אותו היום שהיה אז במקום המזימים וזה הפי' בכל מקום שטר מאוחר ומי הכריחו כאן לכל הדוחק והלחץ הזה והוא תמוה מאוד לכאורה ואמת כפי הנראה לישנא דברייתא קשיא ליה להרב ז"ל דקתני שמא איחרוהו וכתבוהו ולפי' התוס' שכתבוהו במקום הכתוב בשטר ואז היה באמת במקום המזימין ואיחרו זמנו להבא כך הוי ליה למימר שמא איחרוהו או שמא כתבוהו ואיחרוהו ואז יהא הפי' דלא משגיחין בעידי הזמה דאכתי יש לומר שכתבוהו במקום הזה רק שאיחרו זמנו כי הכתיבה קודם לאיחור ומדקתני שמא איחרוהו וכתבוהו דייק רש"י דהפי' שאיחרוהו מלכתוב עד זמן הכתוב בשטר ואז כתבוהו וכן מבואר בלשון רש"י. אך עדיין יש להבין בברייתא גופא למה אמרו כך ולא בפשיטות דיש לחוש שהיה מאוחר ככל מאוחר בש"ס לכן נראה ברור בכוונת רש"י כך דקשיא לי' באמת מאי פריך מהך ברייתא כיון דאם באו לפנינו לכתוב שטר ורוצין לאחרו הרשות בידם ושטר גמור הוא א"כ האיך יעלה על הדעת עכשיו לפסול העדים ולמה לא נימא מאוחר הוא משא"כ כשהכחישו בדו"ח שפיר יש לומר דעדותן בטילה והאיך מדמה זה לזה ואם באו להקשות מגוף הדין דמאוחר כשר א"כ משנה מפורשת היא בשביעית) ועוד קשה מאי פריך משטר שאני התם דעדים אחרים מעידין עליהם שהיו עמהם ביום פלוני ורוצים לפסלם ולהזימם ומעתה ניחזי אם היו העדים לפנינו והיו מעידין שהיו מאוחר פשיטא דהוו מהמני ולא הי' כאן הכחשה כלל ועכשיו שמעידין אחרים לפסלם תהא הכחשה הא פשיטא שיש לנו לדון עידי השטר כאילו הם לפנינו ופשיטא דלא משוי נפשייהו רשיעי והיו אומרים האמת שהוא מאוחר א"כ מאי הכחשה יש כאן אבל אם העדים בעצמם מכחישים בדו"ח פשיטא דפסולים אבל התם הם בעצמן לא הוכחשו כלל רק אחרים מכחישים אותם ופשיטא שיש לדון כאילו עידי השטר לפנינו ואומרים מאוחר הוא וכ"ש אם הם באמת לפנינו אז לא היה הכחשה כלל ובשעה שחתמו היה החו"ד על נכון דעדים החתומים כמו שנחקרה בב"ד דמי משא"כ כשהם מוכחשים בעצמם בדו"ח ודו"ק היטב ומטעם זה פירש"י דהמקשה דייק מלשון הברייתא כנ"ל דקמש"ל רבותא אפי' היכי דליכא למימר שנתאחר זמן השטר כגון שמודה הלוה שבזמנו נכתב ומ"מ השטר כשר והיינו שאנו אומרים שהשטר באמת נכתב במקום המזימים והם כתבו בשטר מקום הלואה שהיתה קודם במקום אחר. והשתא הקושיא כך דוודאי מכח אותן העדים אין לפוסלם דיש לומר דהמעשה היה כך מ"מ כיון דבעינן דרישה וחקירה בדיני ממונות ה"ה בשטר בעינן דו"ח בכתיבת השטר שלא יהא בו הכחשה והשתא העדים בעצמן מכחישים עצמם שהרי השטר באמת נכתב במקום המזימין והם כתבו מקום אחר וע"כ שאנו מתרצין דבריהם דמקום הלואה כתבו ואף דבאמת אין לעשות כן ופשיטא דלא עבידי למיטעי בהכי מ"מ אנו מתרצין דטעו בהכי וכתבו ובדיעבד כשר וא"כ בכל העדים למה לא נתרץ דבריהם דטעו אפילו במקום דלא עבידי למיטעי ולא הוי הכחשה ומזה דייק שפיר דלא בעינן דו"ח משום דאפי' מכחישין אמרינן דטעו ואפי' בדבר דלא עבידי למיטעי והשתא ממילא מבואר כדעת הרמב"ן דלפי זה דמשני אפי' בהוכחשו כשר דאל"כ אכתי תקשי הא הוכחשו בדבר דלא עבידי למיטעי כלל ונימ' דהם מוכחשין בעצמן והשטר פסול וע"כ דאפי' מוכחשין לא איכפת לן כיון דלא בעינן דו"ח כלל והשתא פשיטא דלק"מ מה שהקשה בתומים בהזמה דהתם פשיטא דלאו מתורת הזמה אתינן עלה דוודאי יש לומר שהשטר נכתב באמת במקום המזימין ואין כאן הזמה רק מכח הכחשה באנו לפוסלו דמכח זה בא הכחשה שכתבו מקום אחר שלא נכתב באותו מקום כלל ועל זה אנו דנין וכיון דלא בעינן דו"ח לא איכפת לן בזה גם בלא"ה אני תמה על קושיתו מהזמה דהא פשיטא דלק"מ דקיימא לן הזמה שלא בפניהם לא הוי אלא הכחשה והכא פשיטא דמיירי שאין עידי השטר לפנינו [וכ"ש לפי הבנתי] וא"כ חזר הדין להכחשה ולא איכפת לן לשיטת הרמב"ן וזה עכ"פ ברור דלשיטת רש"י יש כאן ראיה ברורה להרמב"ן ומ"מ לפי מה שכתבתי בס"ק לפני זה לדעת הריב"ש א"כ ממילא גם הרמב"ן ז"ל לא אמרה רק בד"מ אבל בעידי גיטין וקידושין פשיטא דאם הוכחשו בחקירות עדותן בטילה דאין כח בחכמים לעקור דבר תורה בקום ועשה כמו שבארנו שם ואף שכפי הנראה בוודאי לא נתכוין הרב בעל שב יעקב להנ"ל מ"מ הדברים בעצמותן נכונים ודברי הרמב"ן מוכרחין. ובפשיטות ג"כ יש להביא ראיה להרמב"ן דיש להבין מאי פריך משטר הא בשטר באמת לא בעינן דו"ח שהרי אנו דנין שלא על פי העדים ואפי' אינם לפנינו דהוי כמו שנחקרה אלמא אף דחשבינן להו בחזקת כשרות מ"מ פריך שאם הוכחשו אינו בדין שיהיו כשירין א"כ לפי מה דמשני ע"כ צ"ל דלא בעינן כלל ואפי' הוכחשו דאל"כ הקושיא במקומה ודוק. אך העיקר הוא כמו שכתבתי מקודם דבשטר עיקר חו"ד דידהו הוא כתיבת השטר וחתימתו וכיון שכתבו מקום אחר מה שלא נכתב באותו מקום היינו הכחשה דידהו והוי ממש הכחשה בדו"ח וזה ברור (ד) עדותן בטילה. הרב ב"י בתשובה נסתפק בג' עדים ואחד מכחיש לשנים אם העדות בטל בחקירות כמו בד"נ או לא נלפע"ד לפי מה שכתב הש"ך ס"ק ה' ולקמן סי' ל"ג ס"ק ט"ז דלכך אם הוכחשו בחקירות בד"מ פסולין משום דידעינן בבירור שאינו יכול להזימם א"כ ממילא באחד המכחיש לשנים העדות כשר בדיני ממונות כמו שאבאר והוא דוודאי יש לתמוה על הרמב"ם שכתב בדיני נפשות אם מכחיש פסול ואם אמר איני יודע כשר דהא בגמרא אמרינן לה דלא כר"ע דמקיש שלשה לשנים אבל הרמב"ם דמקיש שלשה לשנים ופסק כר"ע אין לדין זה שורש ועיין בלח"מ מה שדחק ליישב גם בתומים ס"ק ג' האריך ליישב דברי הרמב"ם ודבריו דחוקין שיהא הכוונה דלא כר"ע כר"י אליבא דר"ע מה דלא נזכר כלל בפי' דר"י פליג ועכ"פ היה לו לומר וכרבי אליבא דר"ע דכן הלכה באמת ומה לו להזכיר ר"י שאינו להלכה באמת אבל לפעד"נ פשוט דוודאי יש להבין לפירש"י דקאי אמה שנים אין נעשין זוממין עד שיזומו כולם לא היה לו להזכיר ר"ע דהא עיקר בעל מימרא זו הוא ר' שמעון כמו שהקשו התוס' שם ומטעם זה פירשו התוספ' דהנמצא אחד מהן קרוב עדותן בטילה קאי וזה לא סבירא ליה לרמב"ם דבאינו יודע לא מיקרי פסול לבטל העדות כמו שפירש"י שם וא"כ קשה באמת קושית התוספות דלא הוי לי' למימר ר"ע רק ר' שמעון לכן נראה לפע"ד דהתם יליף ר' שמעון מדכתיב על פי שנים או על פי שלשה אם על פי שנים מתקיימת העדות על פי שלשה מבעי ומזה דייק דקרא קמ"ל מה שנים בעינן שיזומו כולם כמו כן שלשה עד שיזומו כולם ור' עקיבא קאמר התם לא בא הכתוב להקל עליו אלא להחמיר ולעשות דינו כיוצא באלו ופירש"י התם וז"ל לא הוצרך ללמדנו זאת דממילא ידעינן ששנים מזימין את השלשה וכו' וממילא ידעינן שאין זוממין עד שיזומו כולם שהרי כולם כאחד נעשו עדים וקרא כתב והנה עד שקר העד ולא בא אלא להחמיר עליו שלא תאמר הואיל ובלאו הוא היתה העדות מתקיימת לא יעשו בו דין הזמה קמ"ל עכ"ל. מבואר מפירש"י דר"ע לא דייק מקרא דבעינן שיזומו כולם רק מסברא ידעינן לה כיון שכולם כאחד העידו רק ר' שמעון דייק לה מקרא דסובר דמסברא לא ידעינן לה רק מיתורא דקרא ומעתה ניחזי הנפקותא שיש בין ר"ע לר' שמעון דלר' שמעון דמסברא אינו בדין דבעינן שיזומו כולם אף שכולם עדים אם כן אם אחד אומר איני יודע בחקירות ושנים מעידין ברי לר"ש העדות כשרה שהרי כל הלימוד הוא משנים וא"כ שנים דבעינן שיזומו כולם הכוונה באפשר להזים כולם דאם אחד אומר איני יודע בלא"ה פסול שאין כאן רק ע"א וע"כ שטענו ברי בחקירות ולא הוזם רק אחד ועל זה קאמר דלא מהני ואף הוא אינו מוזם אבל מ"מ גוף העדות כשר שהרי יש בו דין הזמה כשיזומו שניהם כמו כן גבי שלשה ג"כ בוודאי לא מהני הזמה רק שיזומו כולם אבל דוקא אם יכולין להזים כולם שכולם אמרו ברי אבל אם אחד אומר איני יודע שאי אפשר להזימו לא איכפת לן והשנים הנשארים נעשו זוממין שהרי לא היה מהראוי להזים רק שנים וזה שאומר איני יודע בחקירות לא מיקרי קרוב ופסול לבטל העדות הנשאר כי איני יודע בחקירות לא מיקרי קרוב ופסול רק שאינו יכול להזימם וכיון שנשארו שנים שיכולין להזימם שוב לא איכפת לן ואי משום שאף אותן השנים לא יוכלו להזימם דבעינן שיזומו כולם על זה אמרינן כמו שכתבתי כיון דלא מוכח רק מקרא וקרא ע"כ מיירי שאותו שאינו ניזם ראוי להזים כמו שנים משא"כ אם אמר איני יודע ודו"ק. וכל זה הוא לר' שמעון דיליף לה מקרא ולא מסברא משא"כ ר"ע דקאמר דלא צריך קרא כלל רק מסברא כיון שכולם העידו שזה הרג את זה ע"כ צריך שתהא הזמה שתברר על ידה שכולם העידו שקר כל מי שהיה עד כמו שפרש"י דכתיב והנה עד שקר העד א"כ ממילא בא' אומר איני יודע כל העדות בטל במה נפשך אם אתה אומר שאיני יודע אינו בעדות כלל א"כ הוי ליה כנמצא אחד פסול וע"כ שהוא ג"כ בכלל עדות ושאינו ראוי להזימו לא אכפת לן כאן כיון שראוי להזים השנים א"כ קשה הא גם השנים אינן ראויין להזימם כיון דסברא הוא שהעדים המזימין צריכים לברר שכל מי שהעיד בכאן העיד בשקר א"כ לזה אינן יכולין לברר וכל העדות פסול מצד הסברא וזהו הפי' בש"ס דקאמר דלא כר"ע דלר"ע דמקיש שלשה לשנים מצד הסברא ראוי הוא דבאחד אומר איני יודע בטיל כל העדות ולזה הרמב"ם פוסק באמת כר"ש דמקרא ילפינן דבעינן שיזומו כולם לכך פסק כאן ג"כ דעדותן כשירה ולכך הזכירו ר"ע דוקא ולא ר"ש דלר"ש אתי שפיר ולק"מ על הרמב"ם. ובהכי ניחא דפסק הרמב"ם דאם מכחיש כל העדות בטל ועיין בכ"מ שדחק מנין לו ולפי הנ"ל ניחא דדוקא איני יודע דהפסול בא מכח הזמה על זה נאמר שהרי נוכל להזים השנים ולא בעינן שיזומו כולם בכהאי גוונא דקרא לא איירי בהכי אבל בהכחשה דאף בבדיקות פסול ואין הטעם משום הזמה א"כ מ"ש שנים או ג' כיון שהכחיש נעשה פסול ומבטל כל העדות ולפי זה ממילא בד"מ דאע"פ בהכחשה לא נפסלו רק בחקירות ולא בבדיקות וכל הטעם בין בהכחשה בין באינו יודע משום הזמה א"כ ממילא בהכחשה דינו כאומר אינו יודע בדיני נפשות דאנן דקיימא לן דהא דבעינן דיזומו כולם מקרא ילפינן כר"ש אם אחד אומר איני יודע העדות מתקיימת בב' הנשארים ודו"ק:

ה עדותן בטילה שהרי הוכחשו בדרישה. עסמ"ע סק"ח דאפילו שבועה נגד העד אינו צריך ואפי' תבעו שניהם. ובתומים תמה זה דמדברי בעה"ת בשם חכמי לוניל מבואר להדיא דשבועה. צריך נגד העד ע"כ ואין דבריו נכונים ואדרבא נראה לפע"ד ברור דמחכמי לוניל מבואר להיפך שכתבו שם וז"ל דאלו שתקו ולא אמרו באח' בתשרי הלוהו רק הכחישו ואמרו לא בא' בניסן הלוהו אי אתה מודה דע"א בהכחשה לאו כלום הוא ולא הוי דינו אפי' כע"א אפי' בשבועה לא מחייבו והשתא דאמר בתשרי הלוהו מחשב עד קמא עד [בתמיה] אלא וודאי דעד ראשון לא חשבנא ליה עד והוי דינו כע"א דאתא לשבועה ע"כ והשתא אי ס"ד דכוונת חכמי לוניל שכל א' מכחיש את חבירו ומ"מ מחייבי שבועה דמה נפשך אחד אמת כמו שהבין התומים אם כן מה זה שחילקו בין עד ראשון לשני ומה נפקא מינה בין ראשון לשני הא שניהם שווין והשבועה באה ע"י הראשון כמו ע"י השני ובע"כ דחכמי לוניל מיירי שהעד הראשון פשיטא דמעיקרא לא העיד שלא הלוה בניסן או באייר דהא עדיין לא הועד כלל שלוה אז רק הוא העיד מה שראה הוא ועל זה בא השני והכחישו שלא לוה אז רק בזמן אחר ולא חזר הראשון להכחיש השני ועל זה כתבו דראשון אינו עד שהרי הוכחש ועד אחד בהכחשה אינו כלום אבל השני שלא הוכחש מחייב שבועה:

איברא דלענין דינא נלפע"ד ברור דדין זה תלוי במה שנסתפק הש"ך לקמן ריש סימן ל"א בכת אחת של עדים המכחישין זה את זה אי נימא כמו דבשני כתות אחד מזו ואחד מזו פסולין לשאר עדות הכא נמי בכת אחת אותה הכת פסולה לשאר עדות או נימא דוקא בשני כתות אחד מזו ואחד מזו הרי יש כאן אחד המוכחש משנים בוודאי ופסול אבל כת אחת אותה הכת יכולה להעיד ג"כ שהרי אפילו זה ששיקר לא נפסל על פי שנים וכשר להעיד ע"ש. ולפי זה יש לפשוט זה וגם דין הנ"ל והוא דאי נימא דכת אחת כשירה לכל עדות ולא נפסלה רק לעדות זו והיינו כיון שלא הוכחש על פי שנים א"כ הכא אין כאן במה נפשך לחייבו שבועה דוודאי אחד אומר אמת דליתא דהראשון שאומר בניסן הלוה ובא זה ומכחישו שלא הלוה בניסן הרי אין כאן עד המחייבו שבועה על הלואת ניסן כמו שכתבו חכמי לוניל אמנם אף אם נימא שזה שיקר בהלואת ניסן לא נפסל לשאר עדות שהרי לא נפסל ע"פ שנים א"כ כשהעיד השני על הלואת תשרי יכול הוא להכחישו שהרי הוא עד כשר אף ששיקר קודם א"כ הרי אין כאן שום עד לחייבו שבועה שיש מקום לומר ששניהם משקרין ואין לומר במה נפשך אחד שאומר שקר האיך יכול הוא להכחיש וממילא השני כאלו לא הוכחש כלל ליתא דהא עדיין כשר הוא וכמו שיכול להכחיש אחר אף אם בבירור שקר העיד דהא כת זו אחד בוודאי שקר וכשרין לשאר עדות א"כ ממילא יכול להכחיש השני וזה ברור אבל אי נימא דכת אחת אינו יכולה ג"כ להעיד בעדות אחרת כיון דחד העיד שקר פסול א"כ הכא יש כאן שבועה במה נפשך אם הראשון אמת מתחייב על פי הראשון ואם הראשון משקר הרי פסול לעדות והאיך יכול הוא לחזור ולהכחיש השני א"כ במה נפשך אחד משקר ואותו שמשקר אינו יכול להכחיש והרי יש כאן אחד כשר בלי שום הכחשה רק בהכחשת עד פסול דלאו כלום הוא נמצא כיון דדעת הרמב"ם ומחבר דאין כאן שבועה ממילא מוכח דכת אחת כשרין לכל עדות כיון שלא נפסלו על פי עדים וכן מורה באמת דעת המחבר לקמן שלא כתב רק בשני כתות אבל בכת אחת לא הילכך העיקר דאפילו תובע שניהם אין כאן שבועה כדעת הסמ"ע ומחבר:

ו) וזה תובעו שניהם כו' דין זה תמוה מאוד דהיכי דמי אי בשאין מכחישין זה את זה ולכך מצריך שיהא תובע שניהם דאל"כ ממילא הוי הכחשה דהא אחד אמר שקר הא ליתא דהא בש"ס מבואר להדיא דהך דינא דנהרדעי מיירי במכחישין דהא אמר כמאן כר' יהושע בן קרחה אימר דאמר היכי דלא מכחשי היכי דמכחשי מי אמר ועלה קאמ' כרשב"א מבואר הוא דמיירי במכחישין וא"כ לאיזה צורך צריך שיהא הוא תובע שניה' ומאי הועיל בזה כיון דמ"מ הם מעידין בהלואה א' ומכחישין עצמן ומ"מ כשרין משום דאמרינן דלא דייקי א"כ ה"ה בתובע אחת והב"י כתב דהוא לפי שיטת הרמ"ה שכתב גבי מילתא דריב"ק דבעינן שיתבע שניהם הא ליתא דהתם מיירי באינן מכחישין עצמן דאי מכחישין התם פשיטא דאין מצטרפין דהוי הכחשה בחקירות ועל זה קאמר דבעינן שיקבע שניהם אבל הכא דאפי' מכחישין לא איכפת לן מה צורך שיתבע שניהם ומ"ש הסמ"ע דאל"כ העד מוכחש מפיו ולא ידענא מאי קאמר דאפי' תובע שניהם הוא מוכחש מעד עצמו וע"כ דלא איכפת לן בהכחשה זו כיון שאינה בחקירות א"כ ה"ה בבעל דין עצמו דמ"ש גם אני תמה דהא בבעל התרומות שער ס"ו מבואר להדיא בשם רבינו אפרים ז"ל הביאו הב"י גופא דאפי' אינו תובע רק אחת הדין כן לנהדרעי גם הרמב"ם לא הזכיר זה כלל מבואר דאינו מחלק כלל ומהאי טעמא השמיטו המחבר ג"כ ובתומים כתב דכוונת הטור דקשיא ליה קושית רבינו אפרים דהא הוי טענו חיטין והודה בשעורין ועל זה תירץ דתבעו שניהם דלא שייך מחילה ע"כ ואין דבריו נכונים כלל דהמעיין בבעה"ת יראה שלא הקשה רבינו אפרים רק לפי מה דסליק אדעתיה דהך עובדא דר' אמי היתה שהיה תובע שמן ממש רק ר' אמי צירף אותן לדמי ואהא קשיא ליה דהוי טענו חיטין ועל זה מסיק דאיכא דמפרש שהיה תובעו דמי והשתא לא קשיא דהאיך שייך מחילה כיון שתובעו דמים והוי ליה כדמי עבד גדול ועבד קטן דלא שייך מחילה כלל וכמו כן במנה שחור ולכן לא קשיא ליה לרבינו אפרים כלל דמה בכך דהמעות היה שחור או לבן הלא עכשיו מעות סתם תובע רק שהוא אומר שהלואה היתה מנה שחור או לבן אבל עכשיו לפרעון מעות תובע והרי זה ממש כטענו דמי רק קושית רבינו אפרים על שמן ויין לפי מה שמפרש דתובעו שמן ממש ואהא קשיא ליה למה צירפן לדמי ואהא קאמר דבאמת תובעו דמי וא"כ הטור דמפרש להדי' שתובעו דמי שמן או יין פשיטא דאין מקום לטענו חיטין כאן וזה ברור. גם מה שכתב דמה שתירץ ר"א מתחילה דהתם קאמר לא לויתי היינו לשיטת הרמ"ה דהטעם משום משטה ועל זה כתב דהטור לשיטתו משום מחילה והנ"י לשיטתו ע"ש לא דק כלל ופשיטא דלאו לטעמא דמשטה קאי דוודאי יש להבין בעיקר הקושיא שאני הכא שיש עדים וע"כ דקושיתו דבטענו חיטין פטור אפילו יש עדים וזהו אינו לטעמא דמשטה דלא שייך כלל ביש עדים וע"כ דלטעם מחילה והודאה מקשה. אמנם גוף תירוץ ר"א צריך ביאור דמה בכך דאינו אומר לא לויתי סוף סוף מחל או הודה וצריך לומר דסובר כשיטת הרמב"ם דבאומר איני יודע אם חיטין או שעורין חייב אף דסובר ג"כ טעם הודאה א"כ ה"ה בטוען להד"ם ויש עדים ודו"ק היטב. ועיין לקמן סי' פ"ח עכ"פ ברור דליתא לדברי התומים בזה ודינו של הטור צ"ע וכן נראה להלכה כיון דבעל התרומות ורבינו אפרים כתבו להדיא אפי' באינו תובע רק אחת והרמב"ם ג"כ לא הזכיר חילוק זה גם מהש"ס משמע להיפוך א"כ הכי נקטינן דאפי' תובע אחת מצטרפין. אמנם נראה לפע"ד ליישב דעת הטור בדרך אחר דוודאי יש להבין בטור בין לדעת הע"ש שהביא הסמ"ע ס"ק י"א דבמנה ומאתים צריך יותר שיתבענו שניהם בין לדעת הסמ"ע דאין חילוק עכ"פ קשה על הטור דגבי מנה שחור ולבן הזכיר שיתבענו שניהם ואח"כ גבי מנה ומאתים לא הזכיר שיתבענו שניהם וליכא למימר שסמך לו על מה שהביא קודם דהא בתר הכי הביא דין דיין ושמן הזכיר שיתבענו שניהם וזה של מנה ומאתים הזכיר באמצע שני הדינים של מנה שחור ולבן ושל יין ושמן ולא זכר שיתבע שניהם. לכן נראה בכוונת הטור לפי מה שכ' ב"י ובכ"מ דלכך פסקו הפוסקים כנהרדעי משום הך ברייתא דרשב"א דהוא כמותם גם ר' יהודה גופא פסק בב"ב כרשב"א לכך פסקו כנהרדעי ולא כרבא. והנה התוס' שם הקשו באמת לרבא דסובר דרב יהודה לא אמר במנה שחור ולבן הא ר' יהודה אית ליה ברייתא דרשב"א בב"ב וכתבו דליכא למימר דרבא סברא דנפשיה קאמר ולא לר"י דא"כ הוי ליה למימר והאלהים אמר ר"י אפי' במנה שחור ולבן כדרך האמוראים בכל הש"ס ותירצו דרבא סובר דיש חילוק בין מנה שחור ולבן למנה ומאתים ובאמת החילוק מבואר דהתם גבי מנה ומאתים באותו מנה שאנו מוציאין אין כאן שום הכחשה ושניהם שווין כמו שפירש"י שם וכ"ש לפי מה שהעליתי בס"ק לפני זה דכת אחת המכחישין זה את זה כשרין לשאר עדות א"כ אותו המנה הנוסף הוא ענין אחר ואפי' מכחישו בהכי כיון דלא מכחישו במנה הראשון מצטרפין דכשרין הן ואפשר דבהא גופא פליגי נהרדעי דהם ס"ל דפסולין לשאר עדות ומזה דייקי דאפי' מכחישו מצטרפין] משא"כ במנה שחור ולבן שהם מכחישין עצמן באותו מנה שאנו רוצין להוציא שפיר אין מצטרפין וכ"ש אם הוא אינו תובע רק אחת א"כ על המנה הנשאר אין ע"ז תורת עדות כלל ואפי' אי נימא דמפסלי לשאר עדות היינו בעדות המועלת משא"כ כשכבר הודה בעל דין שאין לו רק מנה אין על מנה הנוסף תורת עדות ואפי' מי ששיקר לא נפסל ולפי זה ממילא אין ראיה מהך ברייתא כלל. וכן ממה שפסק ר"י כהך ברייתא דרבא נמי מודה בזה וא"כ עדיין יש מקום לומר דהלכה כרבא ומר' אמי אין ראיה כיון דמברייתא אין ראיה לעולם הלכה כבתראי ורבא הוא בתרא לגבי ר' אמי ומהאי טעמא באמת פסק הטור כרבא הילכך במכחישין זה את זה לא מהני אפילו תובע רק אחת אמנם באינן מכחישין בזה גם רבא מודה דהא קיימא לן כריב"ק דהלואה אחר הלואה מצטרפין רק לפי שדעת הטור כהרמ"ה דגם בהך דריב"ק בעינן שיתבע שניהם דאל"כ בעל דין גופא מכחיש לכך הזכיר הטור שיתבע שניהם אבזהו הכל לרבא אבל לנהרדעי מודה דאפילו מכחישין ותובע אחת מצטרפין הילכך גבי מנה ומאתים לא הזכיר שיתבע שניהם משום הך ברייתא דרשב"א ור"י גופא סובר כן בב"ב וגם רבא מודה כנ"ל בכוונת הטור אבל מ"מ לדינא כיון דרוב הפוסקים פסקו כרבא ממילא אפי' מכחישין ותובע אחת מצטרפין ודו"ק היטב (ז) ראובן תבע משמעון אלף ות"ק זהו' וכו' עד ישלם ת"ש וישבע שבועת התורה על השאר וכו'. דין זה צריך בירור היטב כי לכאורה יש לתמוה הרבה חדא מה שנראה מדברי הטור כמו שכתב הסמ"ע דהעד שכבר נצטרף אינו יכול לחייבו שבועה אף במאה הנשאר שלא נצטרף כיון שנצטרף בשאר והוא תמוה דהא הוא יכול להצטרף לממון שהרי אנו מצטרפין מאה הנשאר מבעל הת"ק א"כ הא כללא הוא כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה והכא נמי אם היה לו צירוף לממון היה מחייב ממון ולמה לא יחייב שבועה (ובתומים רוצה לומר משום דאם ישבע זה ע"כ שנאמר שנשבע אמת א"כ האיך אנו מצטרפין אותו להוציא ממון כיון שהעיד שקר והקשה על זה למ"ד שיכול העד לפוסלו אח"כ בצירוף בעל דבר ובאמת הא לא קשיא ולא מידי דהתם בשעה שנשבע הבעל דבר אינו עד כלל ואפשר שאח"כ שיצטרך להעיד בתורת עדות לפוסלו לא ירצה באמת להעיד שקר ואם בא והעיד הרי זה כעדות מחדש משא"כ כאן שהוא סתירה מיד להוציא ממון ולישבע. אך באמת בלא"ה אין זה נכון כמו שיתבאר בסמוך גם לא יתיישבו שאר הקושיות ועוד קשה הא בתשובת הרא"ש שהביא המחבר סעיף ה' מבואר דבכהאי גוונא חייב לישבע מדרח"ק ועש"ך שהאריך בזה ובתומים פי' דמיירי שטוען שמא ואינו נכון דהא קתני מגלגל עליו השאר ואין מגלגלין בשמא רק בדבר הדומה כמו שכתב הטור סימן צ"ד גם הלשון ראובן שתבע מורה שטען ברי באופן שכל דברי הטור ומחבר תמוהין לכאורה גם קשה קושית הב"ח וגי"ת ע"ש:

ומה שנראה ברור ביישוב דברי הטור ולק"מ מכל הנ"ל הוא כך דוודאי יש להבין בגוף הדין דהלואה אחר הלואה מצטרפין דכיון שאין אנו מוציאין רק מנה אחת ע"כ שאין אנו סומכין רק על אחד א"כ קשה האיך מוציאין ממון על פי אחד דליכא למימר שאנו אומרים כיון שיש כאן שנים בוודאי שניהם אומרים אמת א"כ ישלם שניהם כיון שהוא תובע שניהם וע"כ שאנו חוששין שאחד משקר א"כ גם השני יש לחוש דמשקר והאיך מוציאין ממון על פי אחד. גם יש להבין מ"ש דבד"נ פסול עדות מיוחדת ובדיני ממונות כשר לכן נראה דוודאי עד אחד יש לחוש דמשקר לכך לא האמינה תורה אותו להוציא ממון רק לשבועה אמנם אם שנים מעידין אם אחד מעיד על חבירו ג"כ בידוע ששניהם אומרים אמת דאי אחד שקר הרי חבירו משקר ג"כ וזה אי אפשר ששנים משקרין אבל בהלואה אחר הלואה אז פשיטא דאחד יש לומר דמשקר אבל שנים פשיטא שאי אפשר שישקרו (כיון שמעידין בחייוב איש אחד שחייב לזה] אם כן מחייבין אותו מנה במה נפשך אם זה אומר אמת חייב לשלם על פיו ואם זה שקר ע"כ חבירו אומר אמת ושוב אין בחבירו חשש שקר וקם לממון ג"כ כיון דידוע שאינו משקר ואם זה משקר ע"כ חבירו אומר אמת עכ"פ בהלואה אחר הלואה הממון אינו יוצא רק על פי אחד ומכח הוכחה דאינו משקר כיון דחבירו משקר וזהו החילוק בין ד"נ לד"מ דבד"נ אפילו ידוע בבירור שהרג כגון שא' מסנהדרין בעצמו ראה כההיא מעשה דשמעון בן שטח מ"מ גזירת הכתוב הוא שלא יגמר דינו רק על פי שנים עדים א"כ בעדות מיוחדת הרי על אחד יש חשש דמשקר והשני אף שידוע שאינו משקר אין דנין על פי אחד בד"נ אף שידוע שאומר אמת הילכך בעינן שיראו שניהם כאחד ואז ע"כ שניהם אומרים אמת דאל"כ שניהם שקר וזה אי אפשר. ומעתה לפי זה הדבר ברור באם אחד אומר מנה ואחד מאתים א"כ כל עיקר מה שאנו מחייבין אותו מנה היינו לפי' שבעל דין מודה דבעל המאתים משקר ולזה אנו דנין דבעל המנה בהכרח אומר אמת שאי אפשר שגם הוא ישקר א"כ פשיטא שאי אפשר לחייבו שבועה על פי בעל המאתים שאם אתה תופסו בגדר אפשרי אף השני בגדר זה ולא בוודאי והאיך מוציאין ממון ישבע להכחיש זה ג"כ וכיון שאנו תופסין זה בוודאי אמת ע"כ משום דבעל דין מודה שזה בוודאי משקר או במה נפשך אם אומר אמת ושלם מאתים וע"כ שקר א"כ חבירו אמת ולפי זה אין מקום לשבועה כיון דמשלם ממון משום דוודאי משקר ודו"ק היטב ולפי זה דוקא לחייבו שבועה להכחיש העד על זה אמרינן דלא כיון דמשקר אבל לחייבו שבועה מכח דר"ת קמייתא פשיטא דחייב דזהו מתחייב על פי אותו עד שמחייב ממון שאנו תופסין אותו כמו שנים כיון דוודאי אינו משקר א"כ על ידו מתחייב שבועה על השאר כמו על פי שנים. אמנם זהו דוקא בכת אחת דליכא למימר מ"מ האיך ישבע על השאר דהא כשנשבע אתה אומר שאמת נשבע וא"כ העד המעיד ביותר שקר ואין כאן צירוף הא ליתא ואדרבא אנו תופסין כך שזה שקר ומכח זה אנו דנין דחבירו אמת בוודאי ולא איכפת לן במה שישבע על השאר מכח דר"ח קמייתא והעד ממילא הוא מוכחש אבל להכחיש העד השני שאנו תופסין לשקר זה אי אפשר ואינו צריך אבל ביש כאן ה' עדים א"כ שישבע להכחיש העד זה אי אפשר מטעם הנ"ל שזה שאתה תופסו לאינו אמת בוודאי אי אפשר להוציא ממון על פיו וע"כ שאתה מוציא ממון על פי השני ומכח הוכחה כיון שזה שקר זה אמת א"כ אין כאן שבועה להכחיש עד שקר ואם אתה תופסו בגדר האפשרי א"כ גם חבירו אינו בוודאי והאיך אתה מוציא ממון על פי חבירו וע"כ שזה שקר בוודאי ואין כאן שבועה ולפי זה יפה כתב הטור דדוקא להכחיש בעל המאה יש כאן שבועה אבל לא להכחיש אותו שכבר נצטרף לממון אמנם בכאן אפילו שבועה מדר"ח קמייתא אי אפשר להשביעו דבשלמא בכת אחת כעובדא דהרא"ש שפיר יש לומר כהנ"ל דמה בכך דחבירו שקר כך אנו דנין באמת ומוציאין ממון על פי השני משא"כ כאן שמדברי כולם חייב אלף ות"ק והוא נשבע על ח' מאות א"כ הרי נשבע להכחיש שני עדים כי לפי דבריו אי אפשר שלא יהיה שנים משקרין ואין מוסרין שבועה להכחיש שני עדים דפשיטא דשנים אינן משקרין וזו היתה כוונת הב"ח שהביא הש"ך לחלק בין כת אחת לשנים והרב הש"ך לא הבין יפה כוונתו לכך הקשה מה שהקשה דדל מהכא שאר העדות ולפי הנ"ל דבריו נכונים ולפי זה מיושבין הקושיות הנ"ל וגם קושיות הרב בעל גי"ת יש ליישב לפי הנ"ל ודו"ק היטב. עכ"פ ברור דחייוב שבועה להכחיש העד לעולם אין כאן בצירוף אבל מדרח"ק בכת אחת יש ולא בשני כתות כנ"ל ברור:

ח דנין הדבר כמכחישין להקל והמע"ה. הט"ז תמה דהא כבר כתב המחבר לעיל סימן כ"ט והרב סי' זה סוף סעיף ב' להיפך דכל מקום שיוכל ליישב דברי העדים שלא יהי' מוכחשין מיישבין אותם וזהו היפך דברי המחבר כאן ומתוך זה כתב לחלק דהיכי דהעדים מוכחשין בחקירות דנפסלים יש לדון שאינן מכחישין משא"כ כשמכחישין בבדיקות ובזה תמה על הסמ"ע שכתב לעיל ס"ק ח' ביין ושמן דאפי' בסתם דנין כמכחישין דהתם דהוי חקירות אין דנין כמכחישין ובתומים ס"ק י' האריך להקשות ואין צורך להאריך ולדחות דבריו כי כבר כתבתי לעיל סי' כ"ט דאפי' במקום דצריך דו"ח דיכולין לחזור לאחר כדי דיבור קודם דו"ח מ"מ היינו דוקא לחזור מהעדות שבאו להעיד אבל לחזור מביטול העדות פשיטא דאין יכולין כיון שנתבטל העדות כבר נגמר ואין צורך עוד דו"ח ע"ש ובזה בטלו כל דבריו שם ורוב דבריו כאן ודו"ק. אמנם בגוף דברי הט"ז מלבד מה דבלא"ה לק"מ על הסמ"ע לפי מה שבארתי לעיל ס"ק ה' לדעת הרמב"ם ומחבר דכת אחת המכחשת זה לזה אינן נפסלין אפי' להעיד ביחד לשאר עדות כיון שלא נפסל על פי שנים א"כ ממילא באחד אומר יין ואחד אומר שמן דנין כמכחישין דהא אינן נפסלין כלל ואפי' בספק משא"כ שני כתות וזה ברור ולפי זה יש לומר דהר"ן באמת לשיטתו אזיל כמו שכתב הש"ך בשמו לקמן ריש סי' ל"א דפוסל כת אמת ג"כ לכך כתב דגם כת אחת מתרצין אבל הסמ"ע קאי בשיטת הרמב"ם לכך כתב דדנין כמכחישין. אך באמת בלא"ה אין כאן מקום לקושית הט"ז גם לכל מה שהאריך התומים בזה כי החילוק בזה הוא דוודאי כל מה שאנו נוכל ליישב דברי העדים שלא יהיה כסותרין עצמן או זה את זה אנו דנין דהם מעידין בשוה אך זהו אם לא נידון כמכחישין יהא עדות שניהם עדות אחת בשוה אז יותר טוב לדון שמעידין עדות אחת משנאמר דהם מוכחשין אבל אם יש לפנינו שני דרכים האחד שהם מוכחשין והשני שאומרים עדות אחרת מחדש בזה פשיטא דבסתם אי אפשר להוציא ממון בזה שנאמר דהם מעידין עדות מחדש כל שלא נתברר אותו עדות בוודאי וזהו ביין ושמן שאם אין אתה דן כמוכחשין נצטרך להמציא עדות מחדש שהלוהו שמן בזמן אחר מה שלא נזכר בדברי העדים ומתוך זה נוציא ממון פשיטא דאין מוציאין ממון בספק משא"כ כל היכי שאנו יכולין להשוות העדים בעדות אחת שלא יהיו מוכחשין אנו עושין וסרו כל הקושיות בזה ודו"ק היטב:

ט ומשלם ק"ק. עסמ"ע ס"ק י"ט דבכאן אי אפשר לומר שכיון שנצטרף לממון לא יחייב שבועה דהכא אין כאן מיוחדת וכו'. אבל לפי מה שכתבתי לעיל ס"ק ז' אין צורך לזה דדוקא שבועה להכחיש העד לא שייך על ידי צירוף כיון שאנו דנין על הממון שכיון שזה שקר ע"כ חבירו אמת א"כ אין כאן חיוב שבועה להכחיש העד המשקר שאם אתה אומר אמת א"כ גם השני שאנו מוציאין הממון על ידו ג"כ בספק הזה דמ"ש זה מזה וישבע להכחיש השני ג"כ וע"כ משום שאנו אומרים זה אמת וזה שקר א"כ אין מקום לשבועה אבל שישבע מדר"ח קמייתא זה יכול לישבע דמה בכך שיתברר שהעד המעיד על הק"ק שקר מחמת השבועה הא זה אנו דנין שזה שקר וחבירו בוודאי אחת שאי אפשר שישקרו שניהם והשבועה באה מכח אותו עד האומר אמת דחשיב כאילו שנים היו מעידין כן וישבע על השאר וזה שדיקדק הרא"ש מדר"ת קמייתא אבל לא שבועת ע"א והיינו כמו שכתבתי אבל בדין הנזכר לעיל אף שבועה מדר"ח קמייתא אין כאן רק להכחיש בעל המאה שלא נצטרף אבל מ"מ עדיין אני חוכך בעיקר הדין בעדים הרבה כיון דעיקר טעמא דריב"ק משום דבמה נפשך אחד אומר אמת דאי אפשר ששנים משקרין א"כ היה בדין דה"ה בה' עדים שנאמר דאחד משקר וממילא ע"כ כל הארבעה אומרים אמת דמ"ש כמו דשנים אינן משקרין כ"ש ה' ויהא הדין דישלם אלף דהוא הפחות נגד בעל הת"ק ואז ישבע מדר"ח קמייתא על הת"ק הנשארים וצ"ע בזה:

י והשני אומר אחר זמן הלוהו הוא לשון הרמב"ם פ"ד מהלכות עדות ודייק בכ"מ שם דכוונתו שהוא השני שהעיד אחר הראשון אבל ההלואה היתה קודם דאילו היתה הלואה אחר הודאה לא מהני דתרווייהו לאו בחד מנה קא מסהדי ע"כ. והדברים אלו מרפסין איגרי דהא קיימא לן כנהרדעי דאפי' הלואה אחר הלואה מצטרפין דפשיטא דלאו בחד מנה מסהדי. ומה שנראה ביישוב דברי הרמב"ם והוא דהטור בשם הרמ"ה כתב דלא מהני רק שיתבע שניהם כמו שכתב המחבר ס"ז אבל הרמב"ם וכן הבעה"ת לא הזכירו דין זה של הרמ"ה וברור דאי הוי סבירי להו כן לא הוי שתקי מלכותבו. לכן נראה דהרמב"ם באמת מיירי אפי' תבע אחת ואהא קשיא ליה תינח בהלואה אחר הלואה משא"כ בהלואה אחר הודאה והמלוה לא תבע רק הלואה א"כ אין כאן צירוף שני עדים כלל דאנן אמרינן אמת אומר העד שהודה לפניו אבל באמת לא היה חייב לו שהרי המלוה אומר שהודה בדבר שאינו חייב דלא מהני כדלקמן סי' מ' ע"ש ואין כאן רק ע"א על הלואה ואפי' היו שני עדים מעידין על הודאה זו לא היה ראיה שלוה רק שהודה ומטעם זה פי' הרמב"ם דהפי' הלואה אמר הודאה לא שהיתה מוקדמת בזמן רק בשעת העדות והמדקדק בדברי הרמב"ם יראה דבכלהו נקט האחד ובבבא זו נקט הראשון והיינו דמקודם לא היה הפי' שהיה הראשון באמירה רק המעשה היה הראשון ועכשיו הוא בהיפך שכוונתו שהיה הראשון באמירה שהעיד קודם אך מ"מ עדיין צ"ע בטעם הדבר ויתבאר בסמוך בס"ק שאחר זה אבל מ"מ על המחבר קשה שהזכיר לשון זה כיון דפוסק כהרמ"ה וכנהרדעי וצ"ע:

יא כשתבע ממנו ב' מנין עיין סמ"ע דה"ה בהלואה אחר הודאה אין צריך שיתבע ממני ב' מנין דיש לומר אמאי דרצה להלות לו הודה לו ולא נזדמן שילוה עד זמן השני וכתב שכן משמע מהרא"ש וכוונתו מדלא הזכיר רק הלואה אחר הלואה. ובאמת אין ראיה דלפי דבריהם ג"כ עכ"פ היה לו להזכיר דבזה בעינן שיתבע התובע הלואה שניה דאי בתובע הלואה ראשונה קודם הודאה הרי הוא מכחיש לעד השני אלא וודאי דסמכו על מה שכתבו גבי הלואה אחר הלואה דבעינן שיהא באופן שלא יהא הכחשה גם עיקר דבריהם תמוה מאוד שאם אתה אומר כן איך יצטרף זה העד לחייבו מנה הא יש לומר באמת העיד שאז רצה ללוות ולכך הודה אבל מי יימר שלוה אח"כ ואין כאן רק אחד על הלואה וכיון שאנו מחייבין מנה ע"כ משום דלכל אחד נתחייב בזה בבירור א"כ הוי ממילא שני הלואות ואי נימא שזה שהודה אף שהיה כוונתו על הלואה שילוה מ"מ נתחייב בה בהודאה זו בדבר שאינו חייב א"כ לעולם אין כאן הכחשה כלל שלאחד נתחייב בדבר שאינו חייב וע"כ דלא מהני כיון שאין המלוה תובע ואין כאן רק ע"א על הלואה אחת ובע"כ דלא חיישינן שהודה בלי חייוב וכיון שהודה בוודאי לוה והדר הוי הכחשה ובתומים הביא ראיה לדינ' מהא דפריך בש"ס לרב מ"ש הודאה אחר הודאה קאי דקא מסהיד האי וכו' וקשה מאי קושיא דילמא רב לא בעי כלל שיעיד זה על מה שמעיד זה רק מיירי בתובע תובע אחת והוי הכחשה לכך לא מהני משא"כ בהודאה אחר הודאה דלא הוי הכחשה ובע"כ משום דהלואה אחר הודאה קשיא ליה דהא נמי לא הוי הכחשה ורב פוסל ע"כ ואין דבריו נכונים כלל ולא עיין שם כראוי כי שם אמרינן משמיה דרב הלכה כריב"ק בקרקעות ולא במטלטלין ופי' דקרקעות הם מעידין על קרקע אחת משא"כ מטלטלין וקאמר עלה דרב לטעמיה דקאמר הודאה אחר הודאה מצטרפין הלואה אחר הלואה אין מצטרפין ועלה פריך מ"ש דהא פשיטא דטעמא דרב משום דאמנה דקא מסהיד האי לא מסהיד האי וזה היה כוונת הש"ס דרב לטעמיה ואהא פריך מ"ש וזה ברור. לכן נראה ברור דהא ליתא ופשיטא דלשיטת הרמ"ה בהא נמי בעינן שיתבענו ב' מנין והיינו כמו דפריך לרב דמספיקא דנין. שכל אחד אומר על מנה אחרת א"כ הכא נמי אם התובע תובע אחת יש לומר מספיקא שהם מעידין כל אחד על מנה אחרת כדי שיהא הכחשה. והנה מלבד דגוף דברי הרמב"ן שפי' הקושיא משום דמספיקא דנין כן הוא תמוה מאוד דהמעיין ברש"י שם יראה שהרגיש בזה ופי' דהקושיא הוא דלרב גזירת הכתוב הוא דבעינן שיראו שניהם כאחד ודרשינן לה והוא עד שיהיה תרווייהו בחד והיינו שכל אחד יודע שחבירו מעיד על אותו שהוא מעיד ובלא"ה לא מהני דרב' פוסק במטלטלין כרבנן. אבל פשיטא דלדידן דמהני אפי' בזה אחר זה לא דנין שמכחישין ומעידין כל אחד על הלואה אחרת ואדרבא כיון שזה תובע אחת מהיכי תיתי נאמר שהם מעידין על שנים גם גוף הדבר לא אוכל להבין כלל האיך שייך לומר שאנו דנין כל אחד על הלואה אחרת הא אפילו שנים מעידין על כל הודאה לא היה יכול לגבות רק מנה אחת אלמא דתרווייהו בחדא חשיבי והאיך נאמר באחד שהם שנים. ועוד שאם באמת הודה לפני זה ולפני זה אפי' אם היה מודה לכל אחד הלואה אחרת פשיטא שהיה מחוייב לשלם עכ"פ מנה אחת שתובע ומה בכך שאחד מוכחש מבעל דין כיון שכך האמת שהודה ובהודאתו נתחייב לשלם וע"כ שנאמר שלא הודה כלל והאיך נאמר כל אחד על הלואה אחרת מעיד הלא אינם מעידין רק שהודה ואם לא הודה מה נאמר שלכל אחד לא הודה על הלואה אחרת זה לא שייך כלל ואליבא דרב יש לומר דבאמת הודה לכל אחד הלואה אחרת וגזירת הכתוב הוא דלא מהני בראיית שניהם אפי' ידוע שאומרים אמת משא"כ לדידן לא שייך זה כלל. וכן נראה עיקר דבהודאה אחר הודאה לכ"ע לא בעינן שיתבענו שניהם. אמנם בעיקר דינו של הרמ"ה יש לי מקום ספק אף שכל הפוסקים נגררו אחריו דהא כבר בארנו בס"ק לפני זה דהרמב"ם ובעה"ת לא סבירי להו כן מדסתמו ולא חילקו כלל ומה שפירש הלח"מ מה שכתב הרמב"ם אחר זמן היינו להורות אף שבא אח"כ. ולא ידענא מאי קאמר דהרמב"ם הזכיר דין זה אח"כ גם למה נקט זה רק כאן ולא מעיקרא גם למה נקט ראשון ודבר ברור הוא דכוונתו דלא כהרמ"ה לכך פי' כאן דהלואה היתה קודמת לא מטעמו של הרמ"ה דמכחיש לעדים רק דהעדאת העד אפי' אומר אמת אינו עד דמה בכך דהודה מ"מ לא נתחייב כמו שכתב הכ"מ דיש לומר דמחמת שהיה רוצה ללוות הודה כיון שגם בעל דין מודה לו דעד השתא מיירי בתבע אחת ועל זה הוצרך כאן לומר דהלואה היתה קודם רק עד הודאה היה ראשון להעיד ועל זה כתב כאן ראשון אך מ"מ צריך ליישב באמת קושית הרמ"ה דכיון דמלוה מכחיש לעד אחד הוי כמאן דליתא ואין כאן רק אחד. אבל באמת נלפע"ד דלק"מ דוודאי מה שמלוה אינו תובע רק אחת לא מיקרי הכחשה כלל דבאמת הלוה שניהם רק הוא אינו רוצה לתובעו רק אחת ומנה אחת מחל לו וליכא למימר כיון דמנה אחת מחל לו אין כאן רק אחד על מנה הא ליתא דניחזי אם היה תובעו ב' מנים היה בדין שיקח מנה אחת ומנה השנית לא היה יכול לגבות כיון שאין לו עדים. אמנם בוודאי היה לו באמת עליו חייוב א"כ אנן אמרינן שעל דרך זה מחל לו אותו חייוב ואינו רוצה באמת רק המנה היוצא לו על פי העדים ומנה השני מוחל לו א"כ פשיטא שלא מחל הזכות שיש לו בשני העדים בגביית מנה שהוא תובע שלא מחל ואותו המנה שאינו יכול לגבות על פי העדים מחל לו שלא יהא עליו שום חייוב. אמנם זהו בהודאה אחר הודאה והלואה אחר הלואה אבל בהלואה לאחר הודאה כיון שהוא אינו תובע ההודאה לאו כלום ואפי' הודה יותר יש לנו לומר דבאמת לא לוה והודה לפי שהיה רוצה ללוות משנאמר דלוה ומחל כיון שהוא אינו תובע ההודאה ואין כאן רק עד אחד ואין להוציא ממון מספק וכ"ש כאן דאין דנין כמכחישין כלל ואמרינן דאמת אומר רק דהודה ולא לוה לזה כתב הרמב"ם דהלואה היה קודם. ובאחת לאו דוקא דה"ה בתובע שניהם אמרינן הכי דאז ליכא למיחש למידי רק בשביל דמיירי עד השתא בתובע אחת נקיט נמי בתובע אחת רק שהיתה הלואה קודם נמצא שדברי הרמ"ה הללו במחלוקת שנויה וצ"ע לדינא. גם מהא דקאמר הלכה בקרקעות ופירש"י ששניהם מעידין על קרקע אחת מבואר דלא כהרמ"ה דהא וודאי לא מכר רק פעם אחת וכל אחד מעיד על זמן אחר דליכא למימר שכל אחד אומר בפניו הודה שמכר גם במטלטלין כן הדין וע"כ שכל אחד מעיד שמכר או נתן בזמנים מתחלפין א"כ קשה מה בכך דהם על דבר אחד הא מכחישין עצמן ובעל דין דוודאי אומר דלא לקח רק פעם אחת כדברי האחד והשני מוכחש אלא וודאי דהא לא איכפת לן לכן דין זה צ"ע ועיין בסמוך: (יב) אחד שהלוה לו באחד בשבת. עיין סמ"ע ס"ק י"ב בהגה' והש"ך ס"ק י"ג השיג על פירושו ובאמת גם כוונת הסמ"ע כן דהא מיירי בדבר שיוכל להתברר ועל זה אמר אף שהשני אומר שיברר מ"מ כל שאינו מברר הראשון נאמן כיון שהראשון רוצה לברר מיד ודייק כן דאם אינו רוצה לברר כלל פשיטא דשקורי קא משקר וע"כ שאו' שיברר לאח"ז וע"ז אמרי' כל שאינו מברר הראשון נאמן לפי שהוא רוצה לברר מיד ואינו יכול מחמת השני כההוא עובדא דגמרא קדושין דף ס"ו כנ"ל והנה הש"ך השיג על גוף דין זה דדוקא באיסורין אמרינן כן דכל כמה שאין עד מכחישו נאמן כשנים הילכך כיון שאין השני רוצה לברר הראשון נאמן להחמיר אבל בממון דאינו נאמן רק כע"א אף שיכול להתברר מ"מ לא עדיף נאמנותו שנסמוך עליו להוציא ובתומי' תמה דהא מ"מ לשבוע' נאמן כשנים לממון וכמו ע"א באיסורין וא"כ נ"מ לענין שבועה]. ואין דבריו נכונים דפשיטא דלא משכחת שבועה כהאי גוונא במקום שיכול להתברר שאין מוסרין שבועה לבטלה כמבואר בטור ומחבר סי' ע"ה וע"ב ולענין ממון דברי הש"ך נכונים גם בלא"ה לענין מה שכתב בקנין עבד במומין הא אין נשבעין על העבדים ומה שהקשה בתומים בגוף הדין דהא רבא פליג עלי' דאביי התם וקיימא לן כרבא לבר מיע"ל קג"ם לק"מ דהמעיין התם יראה דטעמא דרבא כיון דמשוה ר"ע בעל מום למקוה שחסר א"כ מיירי שאינו יכול להתברר כמו מקוה דאל"כ האיך מדמה זה לזה שאני בעל מום שיוכל להתברר משא"כ מקוה נהי דחסרונו מבורר מ"מ אינו מבורר אם נחסר עכשיו או קודם. ובאמת רש"י פי' התם במילתא דאביי וכן מקוה חסרונה מבורר וזה לא סבירא ליה לרבא דהא לא נתברר אם נחסר עכשיו או קודם ושפיר מייתי ראיה אבל בגוף הדין דשלח ואחוי פשיטא דמודה וזה ברור:

יג משתבע לי'. כתב הרא"ש אף דלכאורה אין כאן שבועה כיון דלדברי המלוה חד מינייהו מסהיד שיקרא הוי עדות מוכחשת וחשבינן תרווייהו פסולין לאותה עדות ומיהי כי דייקיית בי' שפיר וכו' כמו שכתב הסמ"ע ס"ק כ"ה. ולכאורה יש לדקדק דמשמע אם היו מכחישין זה את זה אף שבועה אין כאן ובאמת לא דמי לעדים המכחישין זה את זה זה אומר לוה וזה אומר לא לוה דוודאי אין כאן שבועה משא"כ הכא אפילו מכחישין מ"מ כיון שכל אחד מעיד על הלואה אחרת א"כ זה שאתה תופסו לשקר הרי הוא פסול להכחיש חבירו ובמה נפשך יש כאן אחד שמעיד שלוה בלי הכחשה כלל שחבירו המכחישו פסול ומזה נראה מבואר דסובר הרא"ש דכת אחת המכחשת זה לזה אפי' שניהם אינן פסולין לשאר עדות כמו שכתבתי לעיל כיון שלא נפסל על פי שנים א"כ הכא ממילא כל אחד מוכחש מחבירו ואף אותו שהעיד בשקר כשר להכחיש חבירו כיון שלא נתברר פיסולו על פי שנים ואין כאן עדות כלל לכך צריך דוקא שלא יכחישו זה לזה:

יד החזיק בקרקע. עסמ"ע ס"ק כ"ו בשם רבינו ירוחם באחד אומר בפני ובפני עד שמת נתן בניסן ואחד אומר בפני ובפני אחד שמת נתן בתשרי דהוי כשני מתנות על ענין אחד דבטל שני לראשון כדלקמן סי' ר"מ והטעם כתב בד"מ דהוי כעין מה שכתב הרמ"ה דהיכי דכל אחד מוכחש מחבירו אין מצטרפין וכאן כיון דביטל שני לראשון הוי הכחשה. והנה הרב ב"י העתיק דברי רבינו ירוחם הללו וכתב עליו וז"ל ודבריו תמוהין הם עכ"ל ולא נתברר כוונתו למה דבריו תמוהין וכבר תמה עליו הד"מ ולפעד"נ עיקר כדברי הב"י והוא דגרסינן פרק נערה שנתפתתה שני שטרות היוצאין ביום אחד ביטל שני לראשון וקאמר מאי טעמא ופליגי בה רפרם ור"א רפרם אמר דטעמא דאודויי' אודי ליה ר"א אמר דאחילי אחלי ליה לשיעבודי' מאי בינייהו איכא בינייהו לאורע' סהדי ולפירי וכו' ופירש"י לאורע' סהדי לפסול העדים שקרים שחתמו על שטר מזוייף והתוס' שם הקשו עליו דאי אפשר לפסול עדים בזה יע"ש מה שפירשו ומעתה ניחזי לא מבעי לפי' התוס' דאין העדים שקרים ולגבייהו פשיטא דאמרינן אחולי אחלי אפילו לרפרם א"כ הכא נהי דביטל שני לראשון היינו לענין שאין נקנה לו עד זמן שני אבל פשיטא שאין העדים מוכחשין דתרווייהו אומרים אמת דאחולי אחלי א"כ הכא פשיטא דבכהאי גוונא מצטרפין במה נפשך עכ"פ פעם אחת מכר או נתן דתרווייהו אי אפשר דמשקרי א"כ זוכה בו עכ"פ מזמן שני לכל הפחות דהא אין מכחיש לחבירו וליכא למימר הא לפי דברי השני מתנתו של הראשון בטילה מ"מ אין זה מכח הכחשה רק גם הראשון מודה לזה שאם מכר או נתן אח"כ בטילה ראשונה ואפילו לפירש"י שפירש שהעדים נפסלין מ"מ לר"א בוודאי אינן נפסלין רק לרפרם א"כ אף דקיימא לן כרפרם מ"מ הא כתב ה"ה להדיא פ"ה מהלכות זכיה ומתנה ושאר פוסקים דהטעם דקרקע בחזקת בעליה עומדת אבל העדים פשיטא שאין נפסלין ומהאי טעמא לא זכרו הרמב"ם והפוסקים לאורע' סהדי א"כ כיון דלענין העדים תלינן לכ"ע ששניהם אמת א"כ אין כאן הכחשה ומצטרפין כנ"ל ברור וראיה לזה דאל"כ תקשי הא בש"ס אמרינן הלכה כריב"ק בקרקעות ופירש"י דתרווייהו בחד מנה קא מסהדי דהקרקע מוטל לפנינו והם מעידין עלי' והשתא תקשי היכי דמי אם שניהם מעידין על יום אחד הרי הוא עדות גמורה וע"כ שאחד מעיד על יום זה וא' על יום אחר ומצטרפין וה"ז מבואר דלא כרבינו ירוחם וליכא למימר דהפי' הוא דמעידין שזה מעיד שאכל שלש שנים וזה מעיד שאכל שלש שנים אחרות דהא הך עדות חזקה היא והתם חשיב עדות קרקע ועדות חזקה ש"מ דעדות קרקע היינו כהנ"ל ודוחק לומר דהתם חד במכר וחד במתנה [ונראה דבכהאי גוונא וודאי אין מצטרפין וכ"ש לס"ד התם]:

טו והשני אומר בתשרי. עסמ"ע דהכא נמי בעינן שיטעון שפרע שני מנים אבל אם מודה שלא פרע רק אחת מכחיש העדים ע"כ. ועיין תומים דמ"מ נאמן במיגו דפרע שנים. וצ"ע אי מהני מיגו כזו לפי מה שכתב הנ"י ריש שנים אוחזין דלכך לא מהימן חציה שלי במיגו דכולה שלי דאדם רוצה לטעון טענה שיהא נאמן בה בכולה משיטעון יותר ולא יהא נאמן רק במחצה א"כ הכא נמי כיון שאם יטעון מאתים לא יהא נאמן רק במנה נוח לו לטעון מנה וא"כ ליכא מיגו ובפרט הכא דהוא במקום שטר ומודה במקצת מיגו דכופר הכל דלדעת ר"י לקמן סימן פ"ט אינו נאמן אף שאפשר דשאני הכא דעדים מסייעין אותו מ"מ חזקה מכחישו טפי כשפר' כולו ועכ"פ לדינא צ"ע לדעת הנ"י (טז) ואם נעשה. עסמ"ע והש"ך כתב דהב"ח השיג עליו וליתא בב"ח השגה על זה רק על מה שכתב ס"ק כ"ט דהכא בהודאה ואח"כ פרעון לא דמי להודאה ואח"כ הלואה. ובאמת לפי מה שכתבתי לעיל והשגתי על הסמ"ע דגם לעיל בעינן שיתבע שניהם בהודאה קודם הלואה להרמב"ם וטור א"כ כ"ש הכא ודלא כב"ח אך לפי מה שכתבתי שם לדעת הרמב"ם דלא בעינן לעולם שיתבענו שניהם משום דיש לומר דמחל ומ"מ הזכות מהעדים על מנה לא מחל א"כ ה"ה הכא:

יז יבא ב"ד אצל ב"ד. עסמ"ע דמקצת מב"ד זה ומקצת מזה לא מהני ונתן שני טעמים חדא שלא העיד רק אחד מהעדים בכל ב"ד גם הוי עד מפי עד וכוונתו דטעם הראשון הוא שאין כאן ב"ד שלם שכל אחד יודע מעדות שני העדים גם כיון שאין כאן ב"ד שלם הוי עד מפי עד. והנה לטעם הראשון היה נראה דמקצת מב"ד זה שיעידו לפני ב"ד השני מצטרפין דהא עכשיו ב"ד השני יודעין מקבלת שני העדים האחד שקיבלו הם והשני מה שב' מב"ד השני מעידין שקיבלו הם. אמנם לטעם השני דהוי עד מפי עד לא מהני שכל שאין ג' מעידין אף שהם בעצמן קיבלו העדות עדים מיקרי ולא דיינין וכמו כן שנים מב"ד זה ושנים מב"ד זה יעידו לפני ב"ד לא מהני דהוי עד מפי עד אף שעכשיו ב"ד השלישי יודעין מקבלת שני העדים לא מהני. אמנם מדברי מרדכי ישן שהביא הב"י משמע דבהכי מהני שכתב בשני עדים שמעידין לפני ב"ד ששמעו אחד שהעיד לפני ב"ד זה ואחד לפני ב"ד אחר לא מהני דהוי עד מפי עד משמע דאילו שנים מן הב"ד בעצמן היו מעידין על הקבלה הוי מהני דאל"כ הוי ליה למימר רבותא טפי דאפילו הב"ד בעצמן אינן יכולין להעיד על קבלתן רק כל הג' ובזה מיושב ג"כ מה שיש לתמוה על הד"מ שכתב על המרדכי הזה וז"ל ובהג"ה שם כתב דאף בתי דינין אינן מצטרפין אלא כשהעידו ב' עדים בכל ב"ד אבל אם העיד אחד בב"ד זה וא' בב"ד זה אין אחד מב"ד זה ואחד מב"ד זה מצטרפין וכן נראה מדברי הנ"י דסבירא ליה הכי ומדברי הר"ר אברהם דלעיל לא משמע כן עכ"ל וכוונתו לזה המרדכי ישן שהוא בשם הר"ר אברהם ויש לתמוה עליו האיך לא משמע כן אדרבא בהא פשיטא ליה להמרדכי ישן דלא מהני דהא אין כאן שנים על כל עד שנתקבל עדותו משא"כ בדינו של הר"ר אברהם יש כאן שני עדים על כל עד שנתקבל עדותו ואפ"ה לא מהני דהוי עד מפי עד וביותר יש לתמוה דהאיך יעלה על הדעת שיש מי שאומר דבכהאי גוונא מהני דהא כל עד מעיד שבפניו תקבל אחד ואפילו לריב"ק אינו בדין רק שנחשוב כאילו אחד נתקבל בוודאי כמו הלוואה אחר הלואה והודאה אחר הודאה אבל לא שנאמר ששניהם נתקבלו ואם נאמר כן היה בדין בהלואה אחר הלואה לשלם מאתים ובהא ליכא למ"ד דהא אין כאן שנים על המאתים ודבר ברור הוא דכוונת הד"מ כך דוודאי גם הג"א אין כוונתו אחד מב"ד זה ואחד מב"ד זה דהא לא מהני בוודאי דהא אין כאן רק אחד על כל אחד רק כוונתו מדאמרינן יבוא ב"ד אצל ב"ד מבואר דדוקא כל הב"ד בעינן אבל שנים מב"ד ג"כ לא מהני דאף שהם בעצמן קבלו עדותן מ"מ כל שאינם ג' עדים מיקרי ולא דיינים והוי עד מפי עד. ועל זה כתב דמדברי הר"ר אברהם לא משמע כן מדלא כתב דהוי עד מפי עד רק בעדים אחרים ששמעו קבלת העדות ולא בב"ד בעצמן שקיבלו והיינו כמו שכתבתי ומ"מ כיון דבהגהת אשר"י מבואר כן וגם הנ"י סובר כן [כמו שכתב הד"מ והראי' מנ"י יתבאר בסמוך] א"כ ממילא העיקר כן ואף שכפי הנראה מד"מ וב"י דעיקר ראיית הג"א מהא דמבעי' לי' דוקא בשנים שהעידו בכל בית דין דאז אפילו מקצת מכל ב"ד מצטרף והיינו כיון שכל אחד שמע וקיבל שניהם שוב אינו צריך להעיד כלל והם יושבין לדון על פי קבלתם משא"כ כשלא העיד רק אחד בכל ב"ד בעינן שיבואו כל הב"ד ולא שנים מהן ובאמת אין מזה ראיה דהאבעי' הוא לת"ק דרבי נתן ולדידי' פשיטא דבהא לא מהני כיון שלא העידו כאחד רק בהעידו ביחד רק לפני נ' ב"ד מבעי ליה אי גם הב"ד צריך שישמעו ביחד אבל לדידן דקיימא לן כר"נ בהא נמי מהני ואין ראיה אבל מ"מ לשון האבעי' מקודם יבוא ב"ד אצל ב"ד לא משמע רק שיבואו כל הב"ד ובלא"ה אין תקנה וכן עיקר ולזה כיוון הסמ"ע שנתן ג"כ טעם דהוי עד מפי עד להורות דאפילו הדיין בעצמו שקיבל העדות כל שאינם ג' הוי להו עדים ועד מפי עד וזה ברור:

יח אבל אחרים ששמעו נחלקו בזה הסמ"ע והט"ז דעת הסמ"ע דאפילו אחרים ששמעו מפי עדים שהעידו לפני ב"ד אחד לא מהני דהוי עד מפי עד ודעת הט"ז דדוקא אם שמעו כל אחד בב"ד אחר אבל שניהם בב"ד אחד מהני ע"כ. ואין דבריו נכונים לפע"ד חדא דהא כתב ב"י בשם הנ"י דשנים שמעידין ששמעו מפי העדים לא מהני אבל ג' מהני ופי' ב"י דג' היינו שהם בעצמן קיבלו העדות דאל"כ אלא ששמעו מפי העדים אין השמיעה כקבלה והוי עד מפי עד א"כ מבורר מדברי הנ"י דב' אפילו קיבלו הם לא מהני דהא ליכא למימר דכוונתו שנים שקיבלו היינו שקיבלו רק הם חדא דהא פשיטא דלא הוי קבלה דאין ב"ד פחות משלשה ועוד דא"כ למה נקט בתר הכי ג' שמעידין כיון שע"כ שקיבלו ג"כ בב' מנייהו סגי ואין כאן חילוק בין ב' לג' רק אם שנים מן השוק מעידין לא מהימני אבל שנים מב"ד מהני וע"כ דסובר דאפילו בהא לא מהני ולזה נתכוון הד"מ שהביא] ראי' מדברי הנ"י הללו להך דין הנ"ל כמו שפירשתי דבריו בס"ק לפני זה דאפילו ב"ד עצמן כל שאינן ג' לא מהני שיעידו דלא כמרדכי ישן וזו היא ראי' לפי' הנ"ל בד"מ וזו היא ראיה ג"כ דהד"מ מפרש דברי הנ"י דסובר דאפילו שנים מב"ד לא מהני והנ"י מיירי להדיא שמעידין על שני עדים שהעידו ביחד וע"כ כדעת הסמ"ע דאפילו בהכי לא מהני וכיון שאין ב"ד יכולין פשיטא דעדים לא מהני כמבואר מדברי הד"מ הנ"ל דב"ד עדיפי מעדים גם בעיקר סברת הט"ז אני תמה דהא חזינן ב"ד שנתקבל ע"א לפניהם וב"ד השני מצטרפין ולא מיקרי עד מפי עד לפי שהם דיינים דנין בעצמן על פי קבלתן ואינן צריכין להעיד לפני ב"ד השני ומ"מ כתב המרדכי דשני עדים אינן מעידין על קבלה זו והשתא אם על שני עדים ביחד יכולין להעיד והיינו משום דלא מיקרי עד מפי עד שהרי ראו עדות שנחקרה בב"ד א"כ אף בע"א הרי ראו עד שנחקר בב"ד דהא ע"א ג"כ תורת קבלה יש לו דהא ב"ד יכולין להצטרף לב"ד ולא מיקרי עדים והיינו משום שנתקבל לפניהם א"כ העדים נמי כיון שהם יכולין להעיד על קבלת שני עדים מ"ש ע"א דלא ומדכתב המרדכי ישן דע"א לא מהני ממיל' מוכח מזה דסובר דאפילו על שנים אינן יכולין דעדים הוי עד מפי עד רק שדעת המרדכי ישן דב"ד יכולין כמו שכתבתי בס"ק לפני זה אבל לית הלכתא כוותיה בהא דגם ב"ד כל שאינם ג' הוי עד מפי עד ונראה דמהאי טעמא נקט המרדכי בשני ב"ד להורות דאפ"ה דוקא עדים לא מהני אבל ב"ד מהני כמו שדיקדק הד"מ מדבריו וזה ברור:

ובתומים הקשה לשיטת הסמ"ע מ"ש בנמחק שט"ח ושורף דמהני עדים והא הוי עד מפי עד. אבל באמת לק"מ דבשלמא עדים שהעידו בעל פה מה שהעידו כבר העידו אבל עכשיו אינן מעידין אבל עדים החתומים בשטר כל כמה שהשטר לא נפרע הרי הם כאילו מעידין לפנינו דהחתימה היא העדתן הילכך כשהם מעידין שראו שטר נחתם בעדים נשרף או נאבד

חשבינן כאילו השטר לפנינו אם כן ממילא העדים בעצמן מעידין לפנינו שהשטר הוא העדים ומעיד אבל כאן אף שראו העדים נחשב כאילו הם לפנינו מ"מ אינן מעידין עכשיו רק מה שכבר העידו הוי עד מפי עד משא"כ בשטר כל

שהם מעידין שראוהו הרי הוא כאילו לפנינו ומעיד עכשיו ודו"ק: ועיין לקמן סימן מ"ו שם הארכתי בדינים אלו גבי קייום שטרות: (יט (יט) וחזרו והעידו בב"ד ג'. עסמ"ע הפי' דמעיקרא העידו בפני ב"ד והלכו שנים ואח"כ לפני ב"ד והלכו שנים וכן הג' מצטרפין השלשה הנשארים מג' ב"ד ודנין וצריך לומר דלכך בעינן ב"ד ג' דאל"כ הם יצטרכו להעיד לפני ב"ד ג' והדר הוי עד מפי עד שכל שהם צריכין להעיד אף שנתקבל בפניהם לא מהני כמו שכתבתי לעיל. אך יש לתמוה דבגמ' מבואר להדיא דבשני ב"ד היתה האבעי' ולא בג' ואם כן משמע לכאורה שהם יכולין להעיד לפני ב"ד כיון שהם בעצמן היו בשעת הקבלה וזהו דלא כמו שכתבתי לעיל רק כדעת המרדכי ישן הנ"ל וצריך לומר דהאבעי' בש"ס מיירי כגון שלא הלכו שנים מב"ד הראשון רק אחד והם העידו לפני ב"ד שני והלכו שנים מצטרפין אלו הב' עם האחד הנשאר ודלא כרשב"ם שפי' שהלכו שנים מכל ב"ד דהא ליתא כיון שלא נזכר בש"ס רק שני ב"ד והטור והמחבר מיירי לפי פי' רשב"ם כמו שכתב ב"י בשמו ולכך הוצרכו לג' ב"ד. אך אני תמה למה שינו מלשון הש"ס בב' ב"ד בפרט דהוי קצת רבותא טפי. ומה שכתב עוד המחבר אבל דיין כבר הארכתי בדינים אלו לקמן סי' מ"ו ע"ש. ודברי הסמ"ע ס"ק ל"ז לא נתברר לי דמשמע מדבריו דהדיין אף שהוא אחד שם דיין עליו ולא עד כיון שנתקבל לפניו וזהו היפך מה שהוכחתי לעיל דכל שאינם ג' הוי עד ולא דיין וכן כתב הסמ"ע ס"ק ל"ד ואין לומר דהתם מיירי בע"א דהא הוא לא מחלק בין קבלת ע"א לשנים דלא כהט"ז וכן הוכחתי מנ"י דכל שאינן ג' אינן יכולין להעיד דהוי עד מפי עד וכן משמע מדברי הסמ"ע ס"ק ל"ה שכתב וכה"ג בב"ד דמשמע דוקא כל הב"ד וכן מבואר בד"מ בשם הנ"י לכן דבריו כאן צ"ע:

כ צריך שיעיד כל אחד על דבר שלם. דין זה אין לו שייכות לכאן דהא פשיטא דאפילו למ"ד דמהני חצי דבר בהא לא מהני דהא אין כאן עדות כלל רק על שער אחד כמו בהלואה אחר הלואה דאינו גובה לכ"ע רק מנה והכא נמי אין כאן רק שער אחד ואין כאן עדות כלל וצריך לומר דהמחבר לא נקט לה רק משום דבעי' למיתני סיפא אבל אם העיד אחד בשתי שערות דזה לא שייך רק בכת אחת דבשני כתות אין צורך לזה כיון שיש כת אחת על שתי שערות סגי ואף שברמב"ם נזכר על שני כתות כבר כתב הכ"מ שהוא ט"ס ע"ש הילכך נקט רישא נמי בכת אחת דלא מהני וזה שכתב אח"כ אפילו שנים מעידין ובהא עיקר הדין דדבר ולא חצי דבר ולא בכת אחת:

לא (א) שתי כתי עדי'. עש"ך שנסתפק בכת אחת המכחשים זה את זה אם פסולין ביחד לעדות אחרת ובאמת כבר הוכחתי לעיל סימן ל' בכמה מקומות מדברי הרמב"ם והרא"ש והמחבר דאינן נפסלין וכן מבואר להדיא ברמב"ם פרק י"ב מהלכות גירושין. אך על המחבר יש לתמוה דפסק בהלכות גירושין כהר"ן דבעינן שיהיו מחולקין ספק קרוב לו ספק קרוב לה. ואולם לעיל סימן ל' דעתו באחד אומר יין ואחד שמן דלא בעי שבועה וע"כ משום דאף דאחד בוודאי פסול וא"כ יש לסמוך על עדות השני דהא אין לו מי שמכחישו רק עד פסול וא"כ במה נפשך יש שבועה וע"כ דאף אותו שאומר שקר כשר להכחיש חבירו מאחר שלא נפסל על פי שנים וזהו היפך דעתו בא"ה ואפשר לחלק דשאני הכא גבי ממון דכל עד בלי חבירו לא היה נאמן כלל א"כ כשהכחישו זה לזה אין כאן עדות כלל ונעשה כאילו לא העידו כלל משא"כ התם דזה העד שאומר נתגרשה לולא חבירו היה נאמן הכל וגם עכשיו אמרינן דזה שאומר לא נתגרשה הוי כשנים להכחישו וא"כ שפיר כתב הר"ן דהוי כאילו כל אחד מוכחש משנים מאחר שכל אחד היה נאמן כשנים בלי חבירו והוי כשני כתות ודו"ק:

ב שהרי בודאי אחד מהם שקר עיין תומים שתמה על הראב"ן דדייק באחד אומר מנה ואחד מאתים דאמרינן דטעו ולא נפסלו דאל"כ אלא שאחד פסול א"כ ה"ה בשני כתות ולא משכחת לה דינו של ב"ה דיש בכלל מאתים מנה אפילו לר"ה דהא במלוה ולוה אחד ע"כ ותמה בתומים דהא עכ"פ גובה פחות שבשטרות והכא נמי גובה מנה אבל באמת לק"מ דכוונת הראב"ן הוא דפשיטא דהם מעידין ממש על זמן אחד דאל"כ אף ב"ש מודה וע"כ דהם מעידין בזמן אחד שאי אפשר שיהיו שניהם אמיתים וא"כ המלוה פשיטא שהוא אומר כדברי האחד אם כן מודה שהשני שקר א"כ השני אינו יכול לגבות מכח הודאת בעל דין וזה שהוא תובע על פיהם אינו יכול לגבות דאנן אמרינן דמשקרין כיון שהאחרים מכחישין אותן באותה הלואה ומודה ר"ה וכמו דהתם אינו גובה רק הפחות ומ"מ הפחות גובה שאין העדים מכחישין עכשיו זה לזה והתובע תובע שני השטרות בזמנים מתחלפין באופן ששניהם אמת אבל כאן ראוי היה שלא יגבה כלום דעל כת אחת הודה ועל השני' אנו מסופקין וכן נמי מה שהקשה מהך דאבהתא לק"מ דהתם שאני דאבהתא הוא עדות בפני עצמה משא"כ הכא דהוא אותו עדות ממש ובדיבור א' נכלל ואפשר דלזו הרבות' נתכוון הב"י בשם המשרים דאף אם ההכחשה ומה שאינם מכחישין הוא בדיבור אחד מ"מ מועיל העדות במה שאין מוכחשין ודלא כראב"ן ודו"ק:

ג וישבע על השאר. והקשו על זה הא הוי ש"ק ותירץ הש"ך דלית ליה אבל באמת לפי מה שכתבתי לקמן סוף סימן פ"ח דכהאי גוונא ליכא שבועה דהודאה קודמה לתביעה דכל מה שמוכרח להודות הרי קדמה לתביע' כיון שלא היה יכול לכפור בו והוי כמו שבאו עדים קודם שתבעו ואח"כ תבעו יותר דליכא שבועה וה"ה שטר דהוי כעדים וצריך לומר בזה כסברת הסמ"ע דכיון שזה שהודה בשטר זה לא היה מבורר קודם שאפשר שזה באמת שקר ואפשר היה שורפו כדי לתבוע הגדול לא הוי בכלל הודאה קדמה לתביעה והנה בספר גי"ת שער כ"ט נסתפק בשני שטרות שזמנם וסכום שוה אם צריך לישבע על השאר כיון דאחד בוודאי שקר ע"ש. ותמה בתומים על זה דהא פשיטא דחייב דכי בשביל שיש לחוש שעדים משקרים מ"מ לא גרע ממלוה ע"פ ע"כ. ולא עיין שפיר בגי"ת שם שכתב להדיא דלפי מה שכתב בעה"ת אח"כ לחלק בהך דהכא לשובר היוצא על שני יוסף בן שמעון משום דהכא אף דכת אחת שקרים יש לומר מ"מ דלוה לא ידע שהם משקרים ועל דרך זה שפיר יש לחייבו שבועה ע"כ. הרי להדיא דעיקר ספיקא של גי"ת דדוקא בשטר אחד גדול דגובה הקטן שייך שבועה דשמא הגדול אמת אבל בשניהם שווין בזה וודאי יש לומר דאחד אף הלואה שקר דריע חזקתו דחזינן דחתם עדים שקרים בוודאי ואילו היה אמת לא היה חותם עדים שקרים ומזה ראיה ששקר בפיו ושוב ליכא חזקה אין אדם תובע וכן מבואר בגי"ת להדיא ולק"מ וכ"ש כשנכתבו בזמן אחד בסכום אחד בשעבוד אחד היה לו לחתום כת אחת ולא להעמיד ממונו בספק ומזה ראיה דשקר בפיו וזה ברור גם מה שנסתפק בתומים אם העדים יכולין לפוסלו אח"כ נלפע"ד ברור דוודאי אדם אחר יכולין לפסול דהא שני עדים יכולין לפסול למאה ולא אמרינן כמו דהעדים נאמנים ולא חיישינן דמשקרין דאוקמינן להו בחזקת כשרות אם כן למה לא נעמיד אותן האנשים בחזקת כשרות וע"כ דגזירת הכתוב הוא דבתורת עדות נאמנין יותר ממאה ויכולין ליפסול למאה. אמנם הכא כמו בשני כתות המכחישין באותה עדות אם נשבע הנתבע היסת פשיטא שאינן יכולין לפוסלו אחר כך דלאותה עדות בטילין והכא נמי כשמצטרפין כאן בשני השטרות וזה שילם השני וזה הוחזק בשקר ונשבע דלהד"ם פשיטא שאין יכולין לפסלו דלאותו עדות כבר הוכחשו וזה ברור:

ד ואם הוציא שטר א' בלבד גובה אותו וכו'. בזה כתב הרא"ש שיש להסתפק אם יש בידו להשביעו אם יש לו שטר אחר מאלו הכתות וכן פסק הטור. אבל הב"י כתב דמדברי הרמב"ם משמע דאינו יכול להשביעו ולכך סתם כאן בש"ע ואני תמה דהא בסימן ע"ה סכ"ד מבואר בדברי הטור ומחבר דבשעת שבועה יכול לומר אני יודע שיש לך שטר פרוע ואתה רוצה לגבות בו מה אתה משביעני בחנם ואח"כ תוציא השטר הפרוע דין הוא שאומרים לו בטל כל שטר ע"ש א"כ הכא נמי מה מקום יש לשבועה הא יכול לבטל קודם הפרעון כל שטר שיש לו חתומים בו משני הכתות והב"ד יכתבו לו פסק דין שפרע וכבר ביטל כל שטר א"כ מה יש לחוש עוד והוי כמו שרפו ואין לומר דאכתי יש לחוש שמא יוציאנו בב"ד אחר והלוה יאבד ממנו הפסק דין וכדומה דא"כ גם בהך דסימן ע"ה ניחוש להכי ויצטרך לישבע שאין לו שטר וע"כ דלכך לא חיישינן [כמו דצריך לשמור שוברו) א"כ הכא נמי דיו בביטול השטר השני קודם שישלם ולפי זה יש להוכיח דלא מהני שריפה בב"ד דכיון שיש לפנינו שניהם אין מגבין הגדול אף אם שורף לפנינו הקטן וכן משמע מדברי הרב בהג"ה שכתב דטוב שישרוף הקטן שלא ישביעהו וקשה הא אם ישביענו אז יכול לקרוע אותו או לשורפו ומה לו לשרוף עכשיו שמא לא ישביעני ולפי זה לא קשה קושיא הנ"ל דכיון שיש לו עכשיו אף אם יבטלנו לא מהני וגובה הקטן ושפיר שייך שבועה שאין לו שטר עוד דלא כהתומים אבל מ"מ לדינא נראה עיקר דוודאי כל ששרפו ואינו ראוי שיבואו שניהם לכלל גביה פשיטא שגובה הגדול וא"כ ממילא אין צריך שבועה אלא בביטול בעלמא סגי כנ"ל בפרט דבלא"ה דעת הרמב"ם ומחבר דלא משבעינן כנ"ל:

ה זה נשבע ונוטל וזה נשבע ונוטל. דין זה צ"ע כי אף שהפוסקים כתבו כן מ"מ קשה לי על דבריהם דהאיך אפשר דמה דקאמר בש"ס היינו מתניתין היינו לומר דנשבעין ונוטלין כמו במתניתין דקשה חדא שבועה זו מה טיבה בשלמא במתניתין דליכא עדים לחנוני ופועלים שפיר שייך שבועה אבל הכא בשלמא כשטוען פרעתי אפשר כיון דבעלמא משביעין כשטוען השבע לי הכא אפילו לא טען כיון שיש חשש דפרע ולא חשש להניח השטר משום דהיה מחזיקו לפסול כר"ח ולאו כ"ע דינא גמירי כמו שכתב בעל גי"ת דמהאי טעמא אינו גובה מלקוחות ע"ש אבל כשטוען לא היה דברים מעולם אם יש מקום לומר שעדים משקרין אף בשבועה לא יטול ואי אינן משקרין דלר"ה מעמידין אותם בחזקת כשרות א"כ מה צורך לשבועה ומי איכא מידי דעדים אינן נאמנין ובשבועה נאמן וכי עדיף שבועה מעדים וכיון שיש עדים מה צורך לשבועה. ועוד קשה אי ס"ד דכך כוונת הש"ס להשוותם לענין שבועה א"כ תקשי הא כבר הקשה בעל התרומות מ"ש משובר ביד לוה על שני יוסף ב"ש דפטור לישבעו אינהו וליטלו ותירץ דהכא שאני דיש לומר אף שהעדים פסולין מ"מ השטר אמת והוא לא ידע בהם וחתמו על השטר ע"ש והשתא תקשי מאי ראיה ממתניתין בשלמא במתניתין בעל הבית בוודאי נותן מעות בחנם שהרי בידוע שאינו חייב רק או לחנוני או לפועלים אבל לא לשניהם לכך כדי שלא להפסיד בעל הבית צריכין לישבע ושמא על ידי שבועה יפרשו דהא בבירור אחד נוטל שלא כדין משא"כ הכא יכול להיות ששני השטרות אמת וכיון דמחזקינן סהדי בחזקת כשרות ומועילין להוציא ממון מה צורך לשבועה בלי שבועה יטול. אבל באמת המעיין ברש"י יראה שדקדק לפרש דהדמיון הוא כמו במשנה לא חיישינן למה שבעל הבית נותן מעות בוודאי בחנם ומשלם לתרווייהו הכא נמי אין לחוש מה שהלוה נותן בחנם וכ"ש הוא דהכא איכא למימר דתרווייהו אמת אבל בענין השבועה הא כדאיתא והא כדאיתא דהתם כיון דליכא שטר ועדים נשבעין והכא דאיכא שטר ועדים בחזקת כשרות שאילו היה בהם חשש לא היה גובה על פיהם הרי דקיימא לן עד הצריך שבועה אינו עד והיינו דלא מיקרי עד רק מה שהוא נאמן בעדותו לבד א"כ כמו כן אם אינן נאמנים רק בצירוף שבועת בעל דבר על מה שהם מעידין ממש א"כ לא מיקרי עדים כלל וע"כ דמהני ליטול בלי שבועה כמו כל שטר כנ"ל אבל בטוען פרעתי יש מקום לומר שיצטרכו לישבע כיון דבזה אין עדים רק חזקה וצ"ע לדינא:

לב

א)

וחייב בדיני שמים. כתב הש"ך וז"ל ואינו יוצא ידי שמים עד שישלם לו ודבריו סתומי' ולא ידענא מאי בעי בזה ונראה דכוונתו דס"ד דחייב בדיני שמים כעובר עבירה ויש לו עונש ואם כן אם עשה תשובה מהני כמו כל עובר עבירה קא משמע לן דהחיוב בדיני שמים רק לשלם מה שהזיק ואם לאו לא יצא ידי' חובתו ובזה יתיישבו דברי התוס' כמו שיתבאר בסמוך: (ב) וכן אם לא שכרן. זהו מדברי התוס' שדייקי דוקא שוכר ולא אמר וראייתם מהא דתנן שלח ביד פיקח הפיק' חייב והש"ך השיג על ראי' זו דהתם כיון דפיקח משלם ליכא חייובא בד"ש כלל ובאמת אין זו דחיה דמ"מ כיון דהכא נמי אם בעל דין יש כאן ומודה בעל דין חייב וליכא חייוב בד"ש כלל ומ"מ נקט בגוונא דליתא לבעל דין או שאין לו א"כ התם נמי למה פסק ותני הפיקח חייב הוי ליה לאשמועינן דאי ליתא לפיקח המשלח חייב בד"ש. אך הא קשיא מ"מ תקשי אפי' לדעת התוס' דלדעתם יהא הדין אם שכר התם פיקח לשלוח הבערה חייב בד"ש א"כ הוי ליה למיתני דחייב בשוכר אמנם הראיה השנית שהביאו התוס' מדקתני שוכר ש"מ דאמר לא דאל"כ ליתני אומר רבותא טפי וכן דייק הרשב"א והוא הוסיף בזה דליכא למימר דקמש"ל בטור מד"א דהא פשיטא ותמה בתומים על זה דהא איכא למ"ד בקידושין דחייב משלח אפי' בדיני אדם. והנה הוא לא ראה כי גם התוס' כתבו כן וכוונתם פשוט דהא בש"ס קאמר על זה ותו ליכא הא טובא איכא ומשני הני אצטרכי ליה דס"ד אפי' בד"ש לא לחייב דדברי הרב וכו' א"כ מבואר דהך ברייתא אתי לאשמועינן דהוי ס"ד דפטור אפילו בד"ש א"כ איך נאמר דקמש"ל דס"ד דאפי' בדיני אדם יתחייב וזה ברור. ומה שהקשה הש"ך מהא דאמרינן בקידושין להדיא דאפי' אי אין שליח לדבר עבירה מ"מ מחוייב לצאת ידי שמים וזהו ממש דלא כתוס' ונלפע"ד דלק"מ דוודאי פשיטא לענין עונש שעבר עבירה אין חילוק בין אמר לשוכר דמ"מ עבד איסורא ואסור לעשות כן אבל אינו בגדר רק כעובר עבירה ויש עליו עונש או ישוב בתשובה וכדומה משא"כ לחייב לשלם שאינו יוצא ידי חובתו עד שישלם זהו לא מחייב רק בשוכר דאהני מעשיו והוי כעין גרמא אבל באמר אפי' גורם דגורם לא הוי רק עושה איסור באמירתו וזהו כמו עבירות ואיסורין דמהני תשובה וזה ברור תדע דאל"כ תקשי לשיטת התוס' בלא"ה הא התם דייק דמשלח חייב מדוד המלך שנתחייב על ידי יואב בן צרויה וקשה מאי ראיה התם הוי שוכר ועדיף מיניה דהוא מחוייב לעשות ציוי המלך ואם לאו יומת בחרב כמורד במלכות ואין לך מוכרח גדול מזה. ובתומים תירץ בזה דיואב לא הוי נוטל שכר בפרט על זה ודבריו תמוהין דהא חייב מיתה אם לא ישמע לו משא"כ במשלח אחר ואי משום דחייב למסור עצמו למיתה א"כ בשוכר במקום אחר פשיטא דאסור לו לעשות ואכתי שייך דברי הרב וברור כמו שכתבתי דלענין עונש דעבד איסורא אין חילוק כלל בזה רק עיקר החילוק בזה הוא לענין שאינו יוצא עד שישלם ובזה כתבו לחלק בין שוכר לאמר ומה שכתב הש"ך דשוכר לאו דוקא דאין אדם חוטא ולא לו ליתא דהא התם גבי בערה קתני השולח ואי משום דהתם אחד והכא שנים וכן מבואר בש"ך דתרי לא עבדי ליתא דהכא נמי משכחת לה בע"א דר"א וכהאי גוונא (ג) וכל זה בשוכר ויש להסתפק אם שכר עדים ואינו יודע אם הם שקרים ואפשר שהעידו באמת אם חייב בדיני שמים אי נימא כיון דמדינא הנוטל שכר להעיד עדותו בטל א"כ הרי גרם להוציא ממון שלא כדין או נימא דמ"מ כיון דאפשר שהעידו אמת ואינו רק קנס שקנסו חכמים שלא יהנו מעשיו וא"כ אינו חייב אפי' בדיני שמים וכן יש להוכיח מדברי התוס' ורשב"א שדיקדקו דוקא שוכר אבל אמר לא דאל"כ ליתני רבותא אפי' אמר וקשה מאי קושיא דילמא רבותא קמש"ל שוכר אפי' אינו יודע אם העידו שקר או באמת משא"כ באמר צריך דוקא שיהא נודע לו שהעידו שקר ואם לאו ליכא חייובא כלל. וע"כ דס"ל דבכהאי גוונא אפי' שוכר פטור כיון דאין פסולין מדאורייתא רק מדרבנן משום קנס. ולכאורה נראה שיש לחייבו לפי שאני מסתפק ג"כ באם נוטל שכר להעיד והעיד בשקר דאף אם גרם היזק חייב בד"ש אבל מ"מ אינו עובר על לאו לא תענה מאחר שהוא פסול לעדות זה שהרי נוטל שכר ואינו בכלל עדות כמו פסולים לעדות דפשיטא דלא עברו על לאו לא תענה א"כ לפי זה היה בדין דהשוכר חייב דאילו לא היה שוכרן לא היו מעידין כלל דקא עברו על לא תענה משא"כ עכשיו העידו בשקר דהא באמת עדותן בטילה וא"כ הוא גרם היזק ממש ובזה מייושב מה שכתב הנ"י דאם היה חייב לו פטור בדיני שמים אבל עובר על מדבר שקר תרחק. ותמה בתומים ס"ק א' דהא עבר על לאו דאוריית' לפני עור לא תתן מכשול ולפי הנ"ל ניחא דלא עברו כלל על לא תענה דאף שהם אינן יודעין מאחר שנוטלין שכר להעיד פסולין הם ואפי' באמת לא מהני ליכא לא תענה ולפני עור אבל אי נימא בכהאי גוונא עברו על לא תענה א"כ אם אינו יודע אם הם העידו שקר אין כאן גרמא כלל דבאמת העידו ואילו לא שכרן ג"כ היו מעידין ואז היו מוציאין כדין ועכשיו שלא כדין אבל מ"מ כיון דהמעשה אמת והעדות אמת ליכא גרמא וצ"ע בזה:

תוכן העניינים

תפארת יעקב חושן משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה