אור ברסלב

תפארת יעקב חושן משפט חלק א· רבי יעקב גזונדהייט

על חו"מ סימן כט

על חו"מ סימן כח

אחר שהעיד. אבל ברמב"ם וטור נאמר כל עד שנחקרה והמחבר שינה לשונו לפי שהביא בנ"י דברי הר"ן שנחקרה לאו דוקא רק כל שנגמר עדותו וא"כ בדיני ממונות דלא בעינן דרישה וחקירה כל שגמר להעיד לאחר כדי דיבור אינו יכול לחזור בו, ואפשר דגם כוונת הרמב"ם וטור למה ששואלין אותו האיך אתה יודע שזה חייב לזה עד שיאמר בפנינו הודה ובד"מ היינו חקירה ודרישה דידהו וכל שלא שאלו יכולין לחזור אפילו לאחר כדי דיבור. ולפי זה נראה דבדין מרומה דצריך חקירה ודרישה בד"מ ממש כמו בדיני נפשות א"כ יכולין לחזור כל כמה שלא נחקרו ונדרשו. אמנם בתומים הביא ראיה מדברי התוספות דאפילו במקום דצריך דרישה וחקירה אין יכולין לחזור אפילו קודם גמר החקירות שכתבו שם דאם מכחישין את עצמן בחודש אי לאו דאזלינן בתר רוב' דאינשי דלא בקיאי בעיבורא דירחא לא הוי מהני מה שמכוונין לימי השבת דכיון שהגיד וכו' ש"מ דאף באמצע החקירות אין יכולין לחזור אפילו בדיני נפשות וא"כ כ"ש בדיני ממונות בדין מרומה. אך באמת דברי התומים תמוהין דמלבד מה שיש לומר דדוקא בעיקר העדות יכולין לחזור בתוך החקירות לפי שהעדות תלוי בחקירות משא"כ בכל חקירה בפני עצמה כל שגמרו אותה חקירה שוב אינו יכולין לחזור מאותו חקירה אבל בעיקר העדות יכולין לחזור לפי שכל החקירות על עיקר העדות באין וזה ברור. אבל בלא"ה אני תמה על מעיין מובהק כמוהו יהא נעלם ממנו חילוק פשוט ונכון והוא דוודאי עדים שהעידו פלוני הרג פלוני כל שלא נחקרו ונדרשו כראוי עדיין לא נגמרה עדותן שהרי עדיין מחוסרין חקירה ודריש' לכך יכולין לחזור שלא הרגו שלא נחייבנו מיתה כיון שהב"ד לא היה מחייבין רק אחר החקירה ודרישה א"כ עדיין לא נגמרה עדותן. אמנם הגע עצמך עד שבא לב"ד ואמר שאינו יודע משום עדות ולא ראה ולא ידע שפלוני הרג פלוני הכי יוכל לחזור בו לאחר כדי דיבור ולומר שהוא עד שפלוני הרג פלוני הא וודאי ליתא ומה בכך דבעינן דרישה וחקירה הלא הדרישה וחקירה הוא לחזק העדות אבל לא אם אומר שאינו עד שוב נגמרו דבריו האיך שייך בו דרישה וחקירה הלא מיד נסתלק והולך והן הן גמר דבריו וא"כ ה"ה כשהוכחשו בחקירות נמצא שאין כאן עדות ושוב בטלו כל החקירות ודרישות מכאן ואילך והן נסתלקו מתורת עדות מכאן והרי זה גמר דבריהם ומיד נפטר הרוצח א"כ לאחר כדי דיבור פשיטא שאין יכולין לחזור בו ולהשוות עצמן במה שהוכחשו שיחזרו להיות עדים אם לא דאזלינן בתר רובא דאין בקיאין וזה פשוט ונכון ולפי זה גם התוספות מודים דבכל מקום דבעינן דרישה וחקירה יכולין לחזור מאותו עדות שעלי' חוקרין ודורשין שכל כמה שלא היה דו"ח לא נגמר העדות ולפי זה בדין מרומה למ"ד דצריך דרישה וחקירה כמו בדיני נפשות יכולין לחזור בו קודם דרישה וחקירה אפילו לאחר כדי דיבור ואפילו בדיני ממונות ודו"ק: (ב) וי"א דיכול להוסיף בתנאי עש"ך ס"ק ב' שתמה על זה כי מאין הוציא הטור כן מדברי הרא"ש דבכמה מקומות סתם הרא"ש וסובר כפירש"י ולקמן סימן מ"ו ס"ק מ"מ הבאתי ראיה ברורה מדברי הרא"ש דאפילו בכתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין חדא דלמה הביא הרא"ש הך בעי' דעד אחד אומר תנאי דהא לא מבעי לן רק אליבא דר"נ כמו דמבעי לן בשנים אומרים תנאי אבל למר בר רב אשי דאפילו עקר ליה לשטרא נאמנין א"כ למה לא יהא עד אחד נאמן בתנאי הלא הלוה בעצמו נאמן במיגו כיון דלא סבירא ליה דלא אתי על פה ומרע ליה לשטרא במיגו. וכן הרא"ש כתב בהדיא משום דתנאי מילתא אחריתי הוא וזה לא נצרך רק לר"נ כמבואר בגמרא אלא ברור דהרא"ש קמ"ל אפי' בכתב ידן יוצא ממקום אחר ועוד גבי שנים אומרים תנאי אחר שהביא דנאמנין הביא לישנא דר"נ דכי אתי קמן לדינא אמרינן להו זיילי קיימו תנאייכו וחותו לדינא וקשה למה הביא זה כיון דכל כוונתו דלא נימא תנאי דמי לאמנה וכיון שהביא דנאמנין סגי בהכי אלא וודאי דהרא"ש דייק מלישנא דלעיל קאמר זיל קיימו שטרייכו וחותי לדינא ולא קאמר קיימו תנאייכו אלא וודאי דהכא לא מהני בקייום השטר דאפילו כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין ולא מהני רק בקייום התנאי וזו היא באמת ראי' ברורה להפוסקי' דאפילו כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין גבי תנאי ולראי' זו נתכוין הרא"ש והבי' הך דר"נ ע"ש שהארכתי וגם דחיתי ראיי' הגי"ת שם על נכון:

ג אבל בדבר שמוכיחו שטעה וכו'. זה לשון הטור ואם יאמר טעיתי או שגגתי אין שומעין לו ואפי' נתן טעם לדבריו אבל בדבר שמוכיח שטעה כגון שמביא עד ומעיד חובתו שומעין לו דמסתמא אין אדם מביא עד להעיד חובתו. מבואר מדבריו דאפי' היה שוגג ומוטעה ונותן טעם לדבריו אינו נאמן וכן אם היה דבר שמוכיח שטעה נאמן אפילו בכהאי גוונא ולדעתי צ"ע בזה דבדין הראשון נלמד מהא דפרק נגמר הדין והתם מבואר דמיירי שהעידו שקר ממש מקודם רק שאמרו אח"כ שעשו כן מחמת שנאה וזה אינן נאמנין שהרי אין כאן שום תירוץ לעדותן הראשונה ומשווין נפשייהו רשעים גמורים לכך אינן יכולין לחזור ולהגיד אבל באומר שהיה שוגג ומוטעה ומראה טעם לדבריו ודבריו נראין שפיר יש לומר דנאמנין וכמו כן בדין השני בדבר שמוכיח שטעה. המעיין בסוגיא התם יראה דהיינו דוקא שאומר שאף מקודם היה כוונתו כך ואין סותר עכשיו עדותן הראשונה רק היה חושב ששאלוהו אם יודעין שאינו רמאי ועל זה השיב הן ובאמת, היה מקום לטעות בזה כמו שפירש"י שם להדיא שכך היה להם לשאול שהרי הוא היה מביא אותם שאינו רמאי ומה להם לב"ד לשאול אם יודעין שהוא רמאי ומזה בא להם הטעות שהשאלה היתה בהיפך והשיבו הן אבל אין בזה סתירה לעדותן האחרונה כלל שהרי גם בראשונה היו אומרים הן שאינו רמאי ועל זה קאמר דמסתברא שאין אדם מביא חובתו לנפשיה לכך נאמנין אבל כל שסותר עדותן הראשונה כגון שאומר שוגג ומוטעה שחשבתי שכך היה ועכשיו אני רואה שלא היה כך אף בכהאי גוונא שהביא אותם בעל דין בעצמו אינן יכולין לחזור ולהגיד. וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב בפשיטות כללו של דבר כל דבר שיאמר ביטול וסתירה לעדות הראשונה אינו נאמן אפי' מראה טעם לדבריו ולא חילק בין הביא אותם בעל דין או שכנגדו ש"מ דלא סבירא ליה לחלק רק דוקא בכהאי גוונא ממש שאומר שבאמת היה כוונתו כן ודמי למה שכתב הב"י בשם הר"ן דאפי' סובל עדותן במאמר רחוק יש לנו לפרש שלא יסתור דבריו וכ"ש בזה אבל אם סותר בוודאי לא מהני טעם כלל ונראה שלזה כוון הב"י שהזכיר בפי' הך עובדא דאבוה דר"פ אף שהטור לא הזכירו והיינו להורות דאין לנו רק בכהאי גוונא שהוא אומר שאינו סותר כלל ויש לנו הוכחה לדבריו כזה אבל אם סותר בוודאי לא מהני כלל:

והנה הב"י בב"ה הביא בשם הריטב"א שהקשה הא בלאו הכי יכולין לחזור תכ"ד ותירץ דס"ד דאין יכולין לחזור שאינן חוזרין רק מאימתו ע"ש ויש לתמוה האיך הביא דברי הריטב"א אלו דהא מדברי הטור ומחבר מבואר אפי' לאחר כדי דיבור מהני זה ולהריטב"א לא מהני רק תכ"ד אבל לאחר כדי דיבור לא שמענו. ובתומים הביא ראיה דע"כ לאחר כ"ד מיירי דאל"כ קודם שהעיד העד השני היה לו לומר אנא רמאי ואי אמר האיך העיד השני וע"כ שהיה שלא בפני בעל דין וא"כ הוי לאחר כדי דיבור כשבא לב"ד ע"כ ובאמת המעיין התם יראה דוודאי היה לפני בעל דין שהוא הביאם לב"ד רק הב"ד שאלו אותם אם יודעין שהוא רמאי והשיב האחד הן ומיד השני הן ושפיר הוי תכ"ד. ואדרבא נראה לפע"ד דגם הרמב"ם מפרש כהריטב"א דכבר תמה הלח"מ שלא הזכיר הרמב"ם ז"ל הך דלא מייתי אדם חובתיה לנפשיה וכפי הנראה הוא הלכה פסוקה מבלי חולק לכן נראה דסובר הרמב"ם דוודאי הך עובדא היה תוך כדי דיבור דלאחר כ"ד לא היה מועיל חדא דהוא היה לו לשאול להם מיד שאמרו הן והם היה להם להשיב ומדנטרו עד לאחר כ"ד חזרה הוי ואין נאמנין גם התם נראה באמת דהוא היה צווח מיד אנא רמאי והם השיבו שהם ג"כ היה כוונתם שאינו רמאי והכל היה תכ"ד ומעתה צריך לומר דעיקר הרבותא כמו שכתב הריטב"א ולפי זה כיון דקיימא לן סוף נדרים ובשאר דוכתא דהלכתא בכל מקום תכ"ד כדיבור דמי חוץ ממגדף ומקדש מבואר דבכל מקום תכ"ד כדיבור וא"א דבעדות ג"כ בכהאי גוונא לאו כדיבור דמי לא הוי למימר חוץ ממגדף ומקדש ש"מ דכלל' הוא רק בזה ולא במקום אחר וכיון שכבר זכר הרמב"ם ז"ל כלל זה דלא אמרינן לאו כדיבור רק במגדף שוב אין צורך לו להזכיר דין זה אף גם לפי מה שנתן הר"ן ז"ל סוף נדרים טעם החילוק בזה לפי שכל שאינו חמור כ"כ לא גמר בדעתו שיהא דיבורו חשוב רק לאחר כדי דיבור א"כ ממילא בהא נמי מה בכך דיש לומר דמחמת אימה אמרו כן מ"מ הרי לא החזיקו דיבורם עד לאחר כ"ד וממילא אי אפשר לסמוך על עדותם הראשונה שכל שלא חזרו עד לאחר כדי דיבור לא שמענו שגמרו בלבם דיבור ראשון ולכך השמיטו הרמב"ם ולפי זה דין הנ"ל צל"ע. גם בלא"ה יש לומר דדוקא התם דמדאורייתא לא בעי עדות כלל ומחזירין בסימנים ואפי' ידוע שהוא רמאי איכא מ"ד דמדאורייתא מהני סימנים רק רבנן אצרכו העדים לפי שרבו הרמאים א"כ כל שנראה לב"ד באומדנא מוכחת שאינו רמאי סגי בהכי אבל היכי דבעינן עדות מדאורייתא דגזירת הכתוב הוא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אפשר דאפי' בכהאי גוונא לא מהני:

ד ולא אמרו אין אנו יודעים. עסמ"ע ס"ק ח' דאם אמר סתם איני זוכר אינו יכול לחזור משא"כ כשאמר איני זוכר עתה ובתומים השיגו דכוונת הרא"ש לחלק באם אומר לא נתתי אל לבי אז אינו נאמן מה שאין כן כשאומר איני זוכר יכול לחזור ולו' נזכרתי והקשה בתומים על זה מהא דאיתא בשבועות השביע עליהן חמשה פעמים אין חייבין אלא אחת ולפי הנ"ל משכחת לה באומרין אין אנו זוכרין חייבין על כל אחת ואחת ע"ש שהכריח דאי אפשר לומר כן מהא דפריך הש"ס שם היכי משכחת לה ולפע"ד נר' דלק"מ דמה נפשך אם אומרים באמת שלא היו זוכרים אז אין כאן קרבן שבועה דמקודם לא היו זוכרים ועכשיו נזכרו וע"כ דבאמת היו זוכרים גם אז בשעה שאמרו אינן זוכרין א"כ האיך שייך שהיו יכולין לחזור ולהודות שהרי לא היו יכולין רק אם יאמרו שקר שלא היו זוכרין או אבל אם יאמרו האמת שהיו זוכרין רק שהיו משקרין פשיטא דלא הוי מהני הילכך אין כאן קרבן שבועה במה שהיו יכולין לשקר וכן מוכח ממה שכתב הב"י להוכיח מהר"ן דאם אמרו אין אנו יודעין יכולין לחזור אפי' בלי אמתלא ויש להבין מנין לו זה בר"ן ואי משום דסתם הלא גם התוס' סתמו ומ"מ דעתו דמחלקין וע"כ משום דאם לא כן תקשי למה נתן טעם משום דמשוי נפשייהו רשיעי הא בלא"ה כיון דלא מהני בלי אמתלא והם אין להם באמת אמתלא כלל א"כ אין יכולין לחזור ולהודות ואי שיתנו אמתלא בשקר זה אינו בכלל לחייב קרבן שבועה במה שהיו יכולין לשקר כנ"ל וזה ברור ולק"מ ועיין מ"ש בסמוך: (ה) ונתנו אמתלא. זהו מה שכתב הב"י ודיקדק מדברי הרמב"ם דדוקא כשהעיד כך אינו יכול לחזור ולהעיד אפי' נותן טעם לדבריו אבל לא כשאמר איני יודע ולפע"ד דבריו צ"ע וכל ראיותיו יש לדחותם ואדרבא נראה לפע"ד להביא ראיה להיפך כמו שאבאר ראשונה מה שהביא ראיה מפרק המפקיד מעובדא דמרי בר איסק תמהני דאדרבא מהתם יש להוכיח להדיא להיפך דלדבריו למה קאמר חדא עבדי תרתי לא עבדי ופירש"י חדא שלא יאמרו האמת ועוד שיעידו שקר ומה צורך לו לזה הא בפשיטות היה יכול לומר דהא אחיו של מרי היה אומר שהעדים יראים ממרי להעיד ועל זה הוצרך מרי שיביאם הוא שיעידו שאינו אחיו ועל זה שאל לו הא יעידו שקר ג"כ א"כ היה לו לחלק שלא יעידו יעשו ולא שיעידו שקר ואדרבא בזה הוי אתי שפיר טפי דאילו השתא יש מקום להקשות לפירש"י שהיה מצריכו להביא עדים שאינו אחיו ואם הם אינן יודעין יביא עדים אחרים א"כ קשה נהי דאם היה מביא אותן העדים אם באמת יודעין לא שייך שום חשש דאז הוי תרתי משא"כ אם יביא עדים אחרים דבאמת אין יודעין אין כאן רק חדא מה שיעידו שקר והוי ליה לחלק בפשיטות דלהעיד שקר לא חיישינן לגברא אלמא רק שלא להעיד כלל ומדקאמר תרתי לא עבדי ש"מ דאין חילוק בין עדים שיודעין ואינן רוצין להעיד או שמעידין שקר רק תרתי לא עבדי [ולפי זה צריך לומר דלשאר עדים לא חיישינן לגברא אלמא רק בהו שיש רגלים לדבר ועיין מ"ש לעיל סי' כ"ח בזה]. ועוד קשה הא התוס' פירשו התם בהדיא דהוצרכו להביא אותן עדים שאינן יודעין ואהא קאמר תרתי לא עבדי ש"מ דאפי' באין אנו יודעין לא חיישינן דקא עברו על אם לא יגיד ואנן קיימא לן כדברי התוס' כמבואר לעיל סי' כ"ח א"כ ממילא בהא נמי העיקר דגם באין אנו יודעין אינן יכולין לחזור אפי' באמתלא דהתם נמי איכא אמתלא דגברא אלמא גם מדברי התוס' ב"ק ריש פרק הכונס מבואר להדיא דבב"ד בכל ענין אין יכולין לחזור דעיקר קרא אם לא יגיד להכי אתא א"כ כיון דשמעינן דהך בכלל אם לא יגיד ועיקר בהכי איירי כדפריך התם אילימא בתרי פשיטא אם לא יגיד א"כ כיון דמבואר להדיא פרק נגמר הדין דקאמר לא צריכא אפי' נותנין טעמא למילתייהו ש"מ דהך אם לא יגיד אפי' בנותנין אמתלא א"כ פשיטא דה"ה באין אנו יודעין כיון דעיקר קרא אם לא יגיד בהכי איירי ומה שהביא ראיה מדברי הר"ן המעיין בר"ן יראה שמתחילה רצה לומר דליכא אם לא יגיד רק בשבועה ואח"כ כתב דאין אנו יודעין לא מיקרי הגדה כלל כמו שהודה הב"י בעצמו דהר"ן אין דעתו לחלק באמתלא כלל וא"כ כיון דדברי הר"ן בוודאי ליתא דהא בש"ס ריש פרק הכונס מבואר להדיא דאפי' בלי שבועה ובאין אנו יודעין איכא אם לא יגיד ושמעה קול אלה לא קאי על אם לא יגיד ע"ש בתוס' ולעיל סי' כ"ח בסמ"ע ובב"י ובהא מודה הר"ן דאם שייך באין אנו יודעין אם לא יגיד אין לחלק בין אמתלא לאינו נותן אמתלא כיון דהוא בכלל אם לא יגיד ובהא מבואר פרק נגמר הדין דלא מהני אמתלא כלל ומה שהביא ראיה מהא דקתני השביע עליהן חמשה פעמים בב"ד אינו חייב אלא אחת ולמה לא קאמר בכפר מתחילה ואח"כ השביען דאינן חייבין כלום כי מיד שכפרו אינן יכולין לחזור ולהודות ולפעד"נ דלא מוכח מידי דלפי דבריו נמי תקשי הא בלי אמתלא לא מהני בוודאי א"כ התם ע"כ ליכא אמתלא ובאמת כפרו במה שהיו יכולין אז להעיד שהרי על ידי זה הם חייבין קרבן שבועה א"כ אכתי הוי מצי למינקט בכהאי גוונא ושפיר מיקרי אינן יכולין לחזור ולהודות כיון שבאמת אין להם שום אמתלא וכי בשביל שיש בידם לומר שקר לפני ב"ד שלא היו יכולין מקודם להעיד שלא היו זוכרין וכהאי גוונא מה שבאמת לא היה כן יתחייבו קרבן שבועה הא וודאי ליתא וכן מוכרח לומר בב"י דאל"כ לא מוכח בהר"ן דלא מחלק בזה כמו שכתבתי בס"ק לפני זה וע"כ צ"ל דאיידי דקתני רישא בהשביען חוץ לב"ד דחייב על כל אחת ואחת קתני סיפא נמי בכהאי גוונא דאינו חייב רק אחת ולק"מ. עכ"פ נראה לפע"ד דדין זה צל"ע ועיין תומים מה שתמה על הרב דבשבועה וחרם לא דיבר הב"י שיכולין ליתן אמתלא דאל"כ תקשי השתא נמי שהשביען קודם תהני אמתלא והרי יכולין לחזור ולהודות. אבל באמת לק"מ דוודאי גם בשבועה יכולין לדעתו רק אם באמת נותנין אבל אם אינן נותנין דבאמת לא היה שום אמתלא פשיטא שאין מחייבין קרבן שבועה לפי שהיו יכולין לשקר ולהודות והתם מיירי שאין נותנין אמתלא דאל"כ ליכא קרבן שבועה כלל כמו שכתבתי מקודם ויפה כתב הרב אך מ"מ כבר העליתי דבלא"ה עיקר דין זה של הב"י צ"ע לדינא:

תוכן העניינים

תפארת יעקב חושן משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה