אור ברסלב

תפארת יעקב חושן משפט חלק א· רבי יעקב גזונדהייט

על חו"מ סימן כח

על חו"מ סימן כו

הלכות עדות:

א כל מי שיודע עדות לחבירו עסמ"ע בשם מהרי"ו דאם שום עד יאמר שאין רשאי לגלות הדבר מחמת שקיבל עליו בסוד שלא לגלות אותו בעל דין בעצמו יתיר לו ע"כ ולא נתפרש בסמ"ע אם בעל דין אינו רוצה להתיר לו מה דינו גם לא נתפרש אי מיירי בנדר או בשבועה ונראה פשוט דמהרי"ו מיירי בנדר שהוא חל על דבר מצוה כברשות ואם אינו רוצה להתיר לו נראה דתליא בפלוגתא שהביא הר"ן נדרים דף ס"ה בנדר על דעת חבירו להנאת חבירו דלמ"ד בדיעבד אם התיר שלא מדעתו מותר וילפי לה מצדקיהו שהתירו לו סנהדרין שלו בלא דעת נבוכדנצר ולפי זה צריך לומר דלדבר מצוה מותר אפילו לכתחילה כמבואר בר"ן שם דאל"כ האיך התירו לכתחילה א"כ הכא נמי אפילו בעד אחד דלא שייך בי' אם לא יגיד מ"מ מצוה להעיד ואם אינו רוצה מתירין לו לכתחילה בלא דעת בעל דין אבל לדעת הראב"ד שם דאפילו אם הותר בדיעבד אינו מותר א"כ אפילו לדבר מצוה אין מתירין כמבואר בר"ן שם ומה שהתירו סנהדרין לצדקיהו לאו שפיר עבדי א"כ הכא אם אינו רוצה להתיר אין מתירין לו אמנם נראה לפע"ד פשוט דהיינו דוקא בנדר אבל בשבועה לפי מה ששנינו פ"ג דשבועות (דכ"ט) דאם אמר לעדים באו והעידוני שבועה שלא נעידך וכו' זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות וכו' א"כ דבר פשוט הוא שהן פסולין להעיד לעדות זו ולכל עדות שבעולם ואפילו לא התרו בהם כלל כמו שכתב הרמב"ם ז"ל להדיא ריש פרק י"ב מהלכות עדות וז"ל כל הנפסל בעבירה וכו' אעפ"י שלא התרו בו וכו' כגון שנשבע לשקר או לשוא וכו' א"כ אם נשבעו שלא להעיד אף דאין השבועה חלה לבטל המצוה מ"מ פסולין להעיד מפני רשעתם שעברו על שבועת שוא ודינם כדין כל פסול לעדות ולפי זה ה"ה בע"א בנסכא דר"א אם נשבע שלא להעיד דהוא בכלל אם לא יגיד דפסול לעדות כנ"ל. ונראה פשוט דאפילו התיר שבועתו לא מהני ועיין בי"ד סי' רט"ו ודו"ק [ובתומים ס"ק א' כתב בפשיטות דבשני עדים אין השבועה חלה ולא הרגיש במה שכתבתי דמ"מ פסולין להעיד כמו כל עובר עבירה שיש בה מלקות כנ"ל] ונראה עוד דאפילו נשבעו בפני עצמן ואין איש יודע מהם אפילו אי נימא דכל אחד בפני עצמו יכול להעיד כיון שיודע שהעדות אמת ולא נתברר רשעתו אבל מ"מ אינו יכול להעיד כיון שיודע בחבירו שהוא רשע אסור לו להעיד עמו אפילו עדות אמת כמו שכתב הרמב"ם פ"י מה"ע והטור ומחבר סי' ל"ד וא"כ הכא נמי פסולין להעיד עד שיודע בבירור שחזרו לכשרותם כמו כל הפסולין וכל זה ברור לפע"ד:

ב וראוי להעידו. עסמ"ע ס"ק ג' דבא לאפוקי קרוב ופסול ואפילו למ"ד החרם חל על הקרובים כל זמן שלא נתנו חרם אינם בכלל נשיאות עון כיון דאף אם יעיד אינו מחייבו ממון עכ"ל ונראה ביאור דבריו דקשיא ליה למ"ד החרם חל על הקרובים ולדידהו יש תועלת בעדים קרובים כמו שכתב המרדכי בשם ריב"א הביאו הב"י א"כ ממילא אפילו בלי חרם כיון שיש תועלת בהם יתחייבו להעיד ועל זה תירץ דדוקא בראוין להעיד סגי בתועלת ואפילו ע"א לשבועה משא"כ באין ראויין להעיד לא מהני כל שיש תועלת כיון שאין מוציאין ממון וכך הם דברי ריב"א שם וז"ל ומיהו ממונא לא מפקינן אלא בכשרים להעיד ולפי זה בראויין להעיד כל שיש תועלת אף שאין מוציאין ממון חייבין להעיד וזה שחילק המחבר בתרתי ראויין להעיד ויש תועלת בעדותן ונסתלקה קושית התומים ס"ק ב'. והנה הוא רוצה לפרש דברי המחבר בקיבל קרוב כבי תרי דאינו חייב להעיד אף שיש תועלת בו כיון שאינו ראוי מצד עצמותו והביא ראיה מירושלמי ורמב"ן פרק שבועת העדות ולפעד"נ דהא ליתא דמה בכך דאינו חייב קרבן שבועה ואינו בכלל לא יגיד דהא ע"א פשיטא דאינו בכלל לא יגיד כמבואר להדיא בש"ס דפריך אי לימא בתרי דאורייתא הוא ופירש"י דקרא דוקא בתרי מיירי ומשני אלא בחד א"כ מבואר דהברייתא לאו מתורת אם לא יגיד אתינן עלה רק מטעם גורם להזיק א"כ כל שגרם לו היזק כמו ע"א חייב וכן מבואר בסמ"ע שכתב דאף אם יעיד אינו מחייבו ממון ש"מ דבלאו הכי חייבין להעיד ואם לא העידו וגרמו לו היזק חייבין בדיני שמים וזה ברור (ג) ויש לחבירו תועלת בעדותו עסמ"ע ס"ק ד' דבא לאפוקי כשלא ראה הלואה רק הודה ואף שיכול להשביעו היסת מ"מ בלי העדים ג"כ יכול להשביעו ואי יטעון להד"ם אף בעדים יפטר ותמה בתומים ס"ק ב' דהא אפילו בלהד"ם חייב היסת כמו שכתב הב"ח סי' ל"ב א"כ נ"מ באינו טוען ברי דבלי העדים אינו משביעו רק על פי העדים עכ"ד. ואין דבריו נכונים כלל ופשיטא דאי טעין שמא רק שתבעו על פי העדים שהודה בפניהם והוא טוען להד"ם ואנו פוטרים אותו מטעם מילי דכדי לא דכירי אינשי א"כ אם נחייבנו היסת פשיטא שאי אפשר לחייבו על עיקר החייוב דהא אין הוא והעדים יודעין מעיקר החייוב רק מחמת שהודה ואם ישבע שאינו זוכר באמת א"כ מאי נ"מ הוא או העדים ולא אוכל לידע מהו כוונתו בזה:

ד חייב להעיד כשיתבענו להעיד עסמ"ע ס"ק ה' דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו וכו' ואני תמה דזהו בשני עדים הכובשין עדותם אבל כאן דמיירי בע"א כדמוקמינן הך ברייתא בש"ס ועלה הוא דאמרינן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים והיינו משום דגרם להזיק ולא משום לא יגיד ולא ידעתי למה הביא הסמ"ע טעם זה מה שאינו ענין לכאן גם אני תמה על מה שכתב המחבר כשיתבענו להעיד וכתב הסמ"ע משום דאינו חייב קרבן רק בתביעה וה"ה נשיאות עון ובאמת בברייתא לא נזכר זה גם הטור לא הזכירו רק בפשיטות שאם יודע עדות ואינו מעיד לו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים לפי שגרם לו היזק ולפי זה מה בכך דאינו חייב קרבן שבועה רק בתביעה הא בע"א פשיטא דאינו חייב ומ"מ חייב בדיני שמים א"כ ה"ה בלי תביעה כל שהם יודעין עדות וכובשין וגרמו היזק חייבין בדיני שמים ועיין בס"ק שאחר זה:

ה בב"ד דין זה צ"ע לפע"ד כמו שאבאר והנה היסוד הוא מדברי התוס' ב"ק דף נ"ו שכתבו שם ודוקא בב"ד דכשאומרים אין אנו יודעין להעיד שוב אינן יכולין להגיד דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והיינו אם לא יגיד דקרא אבל חוץ לב"ד אין לחוש שיכול לחזור ולהעיד עכ"ל ויש להבין בתוס' דמאי ענין זה לשם דמעיקרא הקשו אהא דקאמר תרי דאורייתא הוא אם לא יגיד דהא ושמעה קול אלה כתיב ותרצו דונשא עונו לא קאי אהך כמו שכתב הסמ"ע ס"ק ה' ובתוך כך כתבו ודוקא בב"ד וכו' והיה להם להזכיר דין זה אברייתא גופא דקתני היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו דחייב בדיני שמים דדוקא בב"ד ולמה העמידו עצמם על הך דמיירי בתרי משום אם לא יגיד ודבר ברור הוא דכוונת התוס' כך דדוקא בתרי דחייבי מקרא אם לא יגיד על זה שפיר מחלקי התוס' בין בב"ד בין חוץ לב"ד דאף שלא רצו להעיד ולבוא לב"ד וגרמו היזק על ידי זה מ"מ אינם בכלל אם לא יגיד כל שלא אמרו בב"ד שאינן יודעין להעיד וזהו שדייקי דקרא בב"ד מיירי דאז שייך כיון שהגיד אבל חוץ לב"ד ליכא אם לא יגיד משא"כ הברייתא דלא מחיוב' כלל מכח קרא אם לא יגיד רק מכח גורם להזיק א"כ פשיטא דאפילו לא בא לב"ד כלל רק שיודע עדות ואינו רוצה לבא לב"ד להעיד א"כ חייב להעיד או לשלם בדיני שמים מה שגרם היזק לחבירו על ידי זה ומה נפקא מינה אם בא לב"ד ואמר איני זוכר או שאינו רוצה לבוא לב"ד פשיטא דכל שגרם לו הזיק כגון דבין כך ובין כך נשתתק ואינו יכול שוב להעיד או דאח"כ אינו יכול להוציא מחבירו ומעיקרא היה יכול להוציא ונמצא שגרם היזק במה שלא רצה לבוא לב"ד להעיד בכל זה פשיטא דחייב רק באם לא יגיד אינו חייב אפילו בשני עדים רק באמרו בב"ד אין אנו יודעין דבהכי איירי קרא כמו שכתבו התוס' ולפי זה הברייתא דלא קאי אקרא רק מטעם גורם פשיטא דחייב אפילו לא אמר בב"ד איני יודע וכן מורה לשון הברייתא היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו משמע שיכול להעיד ואינו מעיד חייב לשלם כל היזק שגרם על ידי זה בדיני שמים וכן משמע להדיא בש"ס דקאמר מי יימר דכי הוי אתינא ומסהדי מבואר דחוץ לב"ד מיירי וכן נראה לפע"ד עיקר לדינא דאפילו לא תבעו להעיד והוא יודע עדות לחבירו וגורם לחבירו הזיק במה שאינו בא לב"ד להעיד ואפילו לא אמר בב"ד איני יודע חייב לשלם כל מה שגרם לחבירו הזיק על ידי זה בדיני שמים אבל באם לא יגיד ליכא חיובא רק בתביעת בעלים ואמר בב"ד איני יודע כנ"ל ברור. והנה הסמ"ע ס"ק ח' פי' דברי המחבר שכתב בין שיש ע"א עמו דאפילו אותו עד אינו בכאן ורוצה להמתין עד שיבוא ויעידו יחד ויחייבו ממון בעדותם קמש"ל דלא אלא חייב להעיד מיד עכ"ל ויש לתמוה דהא לפי דעתו דבכל גוונא בעינן בב"ד דוקא משום דחוץ לב"ד כיון [שיכול לחזור ולהעיד או] שאפילו היה מעיד לא היה מחייב ממון אינו חייב א"כ הכא במאי איירי אי באומר בב"ד איני יודע האיך שייך שהוא ממתין על עד השני הא לא יוכל שוב להעיד וע"כ שלא אמר איני יודע א"כ ממילא אפילו בב"ד הוי כמו חוץ לב"ד שהרי יכול לחזור ולהעיד ולא הפסידו כלום ולפי מה שכתבתי מקודם דאפילו חוץ לב"ד כל שלא רצה לבוא וגרם לו ע"י זה איזה הפסד חייב א"כ יכול להיות דאפילו המתין על חבירו חייב כדברי הסמ"ע:

ו בין שהוא לבדו. עיין תומים שהביא בשם ראנ"ח דאם בלא"ה חייב שבועה דאורייתא אינו חייב העד להעיד שהרי אין תועלת בעדותו ועל זה הקשה הוא דהא לדידן לעולם חייב היסת ודוחק לחייבו משום דאורייתא חמיר ועל זה ביקש לומר דהחייוב הוא דשמא לא יוכל להעיד להכחיש העד וא"כ אף דינו של ראנ"ח אינו ולפעד"נ דלק"מ דהא קיימא לן בדרבנן אם אינו רוצה לישבע לא נחתינן לנכסי' ובדאורייתא נחתינן לנכסי' א"כ פשיטא דיש תועלת בעדותו שאם לא ישבע יצטרך בהכרח לשלם משא"כ בלי העד אם לא ישבע לא נחתינן לנכסי' אבל דינו של ראנ"ח אמת דכיון דחייב שבועה דאורייתא בלי העד א"כ אין תועלת בעדותו שאפילו לא יעיד יצטרך לישבע ואם לא ירצה יצטרך בהכרח לשלם וזה ברור (ז) פטור מדיני אדם. עסמ"ע ס"ק י' דאפילו ב' עדים פטורין מדיני אדם ויש להבין דפריך בגמרא אלימא תרי פשיטא דאורייתא הוא אם לא יגיד ונשא עונו כתיב וקשה מאי קושיא דילמא קמש"ל דפטור מדיני אדם וצריך לומר משום דקא חשיב ד' דברים ובכולן הרבותא דחייב לצי"ש א"כ בהא נמי בא לאשמועינן כך דאל"כ לא הוי ליה למיחשבינהו בהדי הך אך יש להבין דפריך פשיטא דאורייתא הוא אם לא יגיד וקשה מה בכך דכתיב אם לא יגיד מ"מ מנין שיהא חייב לשלם אח"כ מה שהפסיד באמת איסורא קא עבר על שלא העיד אבל מנא לן שיתחייב לשלם דהא חזינן דפטור מדיני אדם א"כ פשיטא דהיה מקום לטעות דבד"ש נמי פטור קמש"ל דחייב. ואמת דיש לומר דכוונת המקשן דפריך אחר כך ותו ליכא הא איכא טובא ומשני הך איצטרכא ליה דסלקא דעתך שמא היה נשבע אם כן תינח בעד אחד אבל בשני עדים אי בא לאשמועינן דגורם חייב בדיני שמים הוי ליה למיחשב כל הני ואהא מקשי כיון דאורייתא הוא ורמי' עלי' חייובא להעיד א"כ גורם גמור הוא ולא איצטרך ליה למיתני כמו דלא חשיב כל הני דמייתי התם. אמנם פשיטא דמסוגיא משמע דמעיקרא לא ס"ד הך ע"ש וצריך לומר דהקושיא כך דוודאי אם אינו רוצה להעיד ומשלם מרצונו כל מה שהיה יכול לבוא תועלת בעדותו שוב ליכא חייובא דאם לא יגיד כיון שמשלם לו כל תועלת עדותו א"כ כיון דאורייתא היא ממילא ע"כ חייב לשלם בדיני שמים כדי שלא יעבור על האיסור אך לפי זה למה לא יתחייב בד"א ג"כ דהא ב"ד כופין לאפרושי מאיסורא וצריך לומר דוודאי אם ברצונו משלם לו אינו עובר האיסור אבל על ידי כפיה בוודאי לא יועיל לו לאיסור הילכך בד"ש חייב לשלם מרצונו כדי שלא לעבור על אם לא יגיד אבל בדיני אדם אין כופין ולענין הגרם בעצמו אין לחייבו בדיני אדם כיון שאינו היזק גמור אמנם לפי מה דמסיק בלא"ה חייב בדיני שמים מחמת הגרם אף דליכא לאפרושי מאיסורא דבע"א ליכא אם לא יגיד: (ח) וחייב בדיני שמים. עש"ך בשם מהרש"ל דאפילו תפס מפקינן מיניה כיון דאינו חייב בדיני אדם והנה בתשובת שבות יעקב דעתו דדוקא בע"א אבל בשני עדים דחייב מדאורייתא לצי"ש מהני תפיסה. ולפע"ד זה אינו דהא כל עדיפותא דשני עדים הוא מכח אם לא יגיד וכבר בארנו בס"ק לפני זה דעיקר מה דקאמר בגמרא דאורייתא הוא הכוונה כיון דעביד איסורא פשיטא דחייב לשלם כדי להסתלק מן האיסור אם כן תינח היכי דבתשלומין נסתלק מן האיסור משא"כ אם אינו רוצה לשלם ועומד במרדו רק חבירו תפס ממנו פשיטא דבתשלומין הללו לא נסתלק מן האיסור דהא מ"מ הוא עבר על אם לא יגיד ולענין תפיסה בע"כ לא עדיף משאר לצי"ש מטעם גרמי דלא מהני תפיסה לנזק גרמי וז"ב:

והנה הרב מהרש"ל בנה יסודו על התוספות פרק הכונס דף נ"ו בד"ה כסויי כסיתיה שהקשו וא"ת הא גלוי וידוע מה היה כוונתו אם לטובה אם לרעה ותרצו דבאמת אפילו כיוון לכסות חייב וקשה הא בלא"ה נ"מ לענין תפיסה ומזה דייק מהרש"ל דלצאת ידי שמים לא מהני תפיסה ותמה בתומים על זה דפשיטא דאפילו אי נימא דמהני תפיסה התם לא מהני דהא טען ברי ותופס שמא א"כ האיך יעלה על הדעת דבשמא יוכל לתפוס וחבירו עומד וצווח שאין עליו חייוב כלל לכך הוצרכו התוס' לומר דבאמת אפילו כיוון לכסות חייב ואז שפיר מהני תפיסה ולא על מהרש"ל לבד תלונה זו כי גם חכם קדמון הביאו מהרש"ל שם דדייק דכופין בדברים לצאת ידי שמים דאל"כ קשה הא קמי שמי' גליא כקושית התוס' מבואר דסובר דאם באמת כיון לכסות פטור דלא כתירוץ התוס' א"כ קשה האיך כופין הא הוא טוען ברי לכסות נתכוון ואין עליו חייוב כלל כקושית התומים. אבל באמת דברי מהרש"ל נכונים וברורים ותימה על התומים שלא ירד לסוף דעתו וגרם לו זה שלא עיין שפיר בתוס' שם כמו שאבאר והוא דוודאי יש להבין בתוס' דבס"ד בקושיא דהוי סבירי להו דבכיוון לכסות באמת פטור א"כ קשה מה זה שהכריחו הקושיא משום דקמי שמי' גליא משמע דבלא"ה אתי שפיר ובאמת בלא"ה קשה ומוכרח לומר דאפילו כיוון לכסות חייב דאל"כ תקשי באמת למה יתחייב הא הוא טוען ברי שכיון לכסות ואפי' היה החייוב קמי בני אדם דלא גלי קמייהו מ"מ כיון שהוא טוען ברי למה יתחייב וע"כ צריך לומר דוודאי אי לאו דקמי שמי' גליא הוי אתי שפיר דהכי פרוש' דס"ד שיכול לומר שכיוון לכסות ופטור קמש"ל דהך טענה גרועה היא ואינו נאמן בה אף שאם היינו יודעין שהיה כן היה פטור מ"מ עכשיו אין אנו מאמינים אותו שהיה שוטה כ"כ שבא להציל את חבירו ובאמת לולא הוא בוודאי היה חבירו מוצל מהיזק שהרי המבעיר את הבעירה חייב לשלם והלך הוא ועשאו טמון דאז המבעיר פטור בוודאי והניזק עומד בספק שמא ישרף או לא וקמש"ל שאין אנו מאמינים אותו שטות כזה ואמרינן שקר דיבר ומצינו כמה פעמים שאף המחזיק אינו נאמן בטענה גרועה ומוציאין ממנו רק דקושית התוס' כיון דהחיוב הוא קמיה שמים מאי שייך נאמנות על זה אם עשה באמת במזיד וכוונתו להזיק חייב ואם לא היה כוונתו להזיק יפטר כיון שאינו רק דין שמים ועל זה תרצו דבאמת אפי' כיון לכסות חייב וס"ד דפטור קא משמע לן דאפילו כיוון באמת לכסות חייב וזו היתה ג"כ כוונת אותו חכם שהביא מהרש"ל ואהא קשיא ליה למהרש"ל מי דחקם לתוס' לזה נימא באמת דכיוון לכסות פטור רק הכא ס"ד דנאמן והוי טענה מעליא קמש"ל דהוי טענה גרועה ואף לפטור עצמו אין אנו מאמינים אותו כנ"ל ואי קשיא קמי שמים גליא מ"מ אם תפס אם היה נאמן אין כאן אפילו דין שמים אבל אי אינו נאמן יש כאן דין שמים ומהני תפיסה אלא וודאי דלא מהני תפיסה לצי"ש וזה ברור: ונראה לי להביא ראיה מפירש"י גופא פרק הפועלים דף צ"א כדעת מהרש"ל דבעלמא לא מהני תפיסה לצי"ש רק בקים ליה בדרבה מיניה והוא דרש"י פי' התם הא דקאמר לוקה ומשלם וקאמר רבא משום דאתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו פי' אלמא אף דאיכא חייוב מיתה מ"מ רמי עליה חייובא ואינו יוצא ידי שמים עד שישלם והכא נמי חייב לשלם בידי שמים אי נמי אי תפיס לא מפקינן מיניה וכו' ויש להבין מי הכריחו לפרש הברייתא בתפיסה ואדרבא משלם קתני ויותר נוח לומר דחייב לצי"ש אף אי נימא דרש"י סובר כן מן הדין מ"מ מאי ענין זה לכאן ומאי עדיפותא יש כאן לפי' זה מאם נפרש בפשיטות לצי"ש ואדרבא כך מורה לשון הברייתא משא"כ תפס מאן דכר שמיה וצריך לומר דקשיא ליה לרש"י קושית תוס' שם דהא בחולין דף ק"ל פריך הש"ס תנא תני ישלם ואת אמרת מידת חסידות שנו כאן. והתוספות דחקו שם לחלק בין ישלם למשלם ע"ש לזה פירש"י דהכא מהני תפיסה כסברת מהרש"ל והשתא שפיר שייך משלם אף דלשון זה מורה תשלומין בע"כ מ"מ שפיר יש כאן תשלומין בע"כ כשתפס לכך שייך משלם אבל התם דהחייוב לצאת ידי שמים אינו בקים ליה בדרבה מיניה דאז לא מהני תפיסה כדעת מהרש"ל וא"כ אין כאן תשלומין בע"כ כלל רק מרצונו ועל זה שפיר פריך דלשון ישלם משמע תשלומין בע"כ ולא לצי"ש דהוא רק אם רוצה ואפילו אי נימא דלא היה זאת כוונת רש"י מ"מ יש מזה ראיה נכונה לדעת מהרש"ל מקושית התוס'. ולפי זה מבואר מדברי התוס' חולין דף ק"ל שם דלא כמהרש"ל דנהי דהך קושיא שהקשו מהא דאמר אביי מי קתני ישולם ישלם כתיב מדעתו משמע אין ליישב כהנ"ל דהא מבואר דלשון ישלם משמע מדעתו [ובאמת קושיא זו לק"מ לפע"ד דוודאי עיקר התשלומין הם בע"כ והתם קאמר דישלם משמע נמי מדעתו באיזה תשלומין שרוצה ומנכסים שירצה אבל לא בעיקר חייוב התשלומין וזה ברור. ועיין רש"י ב"ק דף ז' בד"ה ישולם ולק"מ] אבל הך קושיא שהקשו מפרק הפועלים דהתם חייב לצאת ידי שמים וקתני משלם והתם נמי לחד לישנא חייב לצאת ידי שמים ולא אתיא ליה שפיר ולשיטת מהרש"ל לק"מ דהתם יש תשלומין בע"כ שהרי יכול לתפוס ממנו בע"כ דקים ליה בדרבה מיניה אבל התם בחולין דהחייוב לצי"ש בלתי קים ליה בדרבה מיניה לא מהני תפיסה ולא שייך ישלם כלל והא ליכא למימר דס"ל דבכל גוונא מהני תפיסה מכח דברי התוס' פרק הכונס הנ"ל וצריך לומר דלא מהני תפיסה בשום מקום ומ"מ לדינא כיון שהוכחתי מדברי התוס' פרק הכונס הנ"ל ומדברי התוס' הנ"ל דלא מהני תפיסה ומדברי רש"י ג"כ מוכרח כן א"כ הכי נקטינן אמנם בקים ליה בדרבה מינה דעת מהרש"ל כרש"י וא"ז דמהני תפיסה רק שכתב דדוקא בשוגג או בלא התראה דאף דבהא נמי פטור מהני תפיסה משמע במזיד לא ותמה בתומים דהתם מבואר אפילו במזיד דהא לוקה ומשלם קתני ומוקמינן לה לצאת ידי שמים ופי' רש"י דמהני תפיסה ועל כרחך במזיד דבשוגג ליכא מלקות וכל שכן לפי מה שכתבתי דלכך אתי שפיר לישנא דמשלם משום דמהני תפיסה שמע מיניה דבמזיד מהני תפיסה (ואפשר דמהאי טעמ' לא תרצו התוס' בחולין לחלק בתפיסה דמיירי התם במזיד) ובאמת יש לתמוה על מהרש"ל בזה אמנ' נלפע"ד ליישב דברי מהרש"ל גם בזה כמו שאבא' והוא דסביר' לי' למהרש"ל דוודאי מה שאמרו קים ליה בדרבה מיניה הכוונה דכל כמה שיש עליו חייוב חמור פוטר את הקל ומוכרחין ב"ד לפטרו מדין הקל דהיינו ממון וכיון שכבר פטרוהו ממילא אף אחר שלקה פטור שהרי כבר פטרוהו ולפי זה פשיטא דאפילו תפס קודם שנעשה בו דין החמור חייב להחזיר דהא אם לא יחזיר הרי נעשה בו חייוב קל והאיך נעשה בו תרתי חמור וקל וכללא הוא דחייוב חמור פוטר את הקל ואם יפסקו ב"ד מדינא שלא יחזור הרי דנו אותו בדיני אדם ממון ואח"כ מיתה או מלקות לכן לא מהני תפיסה קודם דין החמור משא"כ לאחר שנעשה בו דין החמור נהי דפטור מדיני אדם שהרי כבר פטרוהו אבל בדיני שמים חייב הילכך אם תפס לא מפקינן מיניה שהרי לא נפטר רק בדיני אדם קודם ולפי זה במלקות שפיר משכחת לה תפיסה אף בזמן שיש מלקות לאחר שנלקה משא"כ במיתה לאחר שנהרג לא שייך חייוב לצי"ש שיועיל תפיסה לגבי יורשין וקודם שנהרג אי אפשר לתפוס שאי אפשר לדון בזה שיועיל התפיסה מאחר שיש עליו חייוב מיתה ושפיר כתב מהרש"ל דלא משכחת רק בשוגג או בזמן הזה אבל במלקות מודה מהרש"ל אפילו במקום שיש מלקות מהני תפיסה לאחר שנלקה כנ"ל נמצא לענין הדין בעלמא לא מהני תפיסה רק בקים ליה בדרבה מיניה במלקות בזה"ז לעולם מהני תפיסה ובזמן שיש מלקות לאחר שנלקה ובמיתה בזמן שיש מיתה ליכא חייוב תשלומין כלל ולא מהני תפיסה אבל בשוגג או או בזה"ז אפילו בחיוב מיתה מהני תפיסה כנ"ל עיקר לדינא:

לט רק שיפחד בעל חובו וכו'. עסמ"ע ס"ק י"ד דהשקר בזה הוא שמא על ידי פחד זה ישווה עמו בעל דין שלא כדין שלא היה חייב לו ובע"ש כתב שגורם להוציא ממון על פי עד אחד ולפעד"נ לא כדברי זה ולא כדברי זה דהא בגמרא קאמר הך דינא על הרב האומר לתלמיד אפילו אם נותנין לי מאה מנה יודע אתה בי שאיני משקר אסור ופריך האי משום מדבר שקר תרחק הוא הא עבר על לא תענה ברעך עד שקר ומשני כגון דאמר ליה וודאי חד סהדא אית ליה ותא את קים התם ולא תימא ולא מידי דהא לא מפקת מפומך שיקרא אפ"ה אסור משום מדבר שקר תרחק ע"כ מבואר דהך מיירי אפילו אם יודע בבירור שאינו משקר ובוודאי הדין עם הרב וכן מבואר בלשון הרב בהגה' אף שאמר לו אדם שיודע בו שאינו משקר ואפילו וכו' משמע דאהא קאי ואין כאן שום חשש להפקעת ממון שלא כדין רק האיסור בזה הוא שזהו מן השקר שמראה עצמו לעד ואינו עד כלל והיינו דקאמר דלא נפיק מפומך שיקרא פי' אף דאינו אומר השקר מ"מ מה שהוא מראה עצמו כאילו להעיד בא והוא עד הוא בכלל מדבר שקר תרחק וכן מבואר התם בג' נושים אף שבאמת מגיע להם אסורין להעיד משום מדבר שקר תרחק וה"ה בזה וזה ברור:

י אדם רשאי להחרים (הערה כל הנאמר פה ובמקומות אחרים בספר זה בענין חרם או נידוי, שייך למדינות שרשאי להחרים עפ"י חוקי המלכות אבל לא במדינות שנאסר החרם על פי חוקי המלכות) עיין תומים ס"ק ה' דהיינו דוקא שהוא עומד ומדבר בלשונו שהוא מחרים אבל שיצוו ב"ד להחרים בשם ב"ד אפשר דלא כי מה טיבו של ב"ד לכך והרי נראה כעורכי הדיינים ואם יביא ראיה יפסקו והביא ראיה מתשובת הרשב"א אבל בהג"א הביא בשם ראב"ש הביאו הסמ"ע ס"ק י"ז וז"ל ונקרא עבריין דלב ב"ד מתנה עליהן כדי לחקור אחר האמת ע"כ מבואר דיש בזה צורך לב"ד ג"כ דמהאי טעמא חל על הקרובים ואילו מודה ראב"ש בנותן חרם במקום שאין צורך דאז אינו חל על הקרובים כיון דאינו בציווי ב"ד רק הוא מיירי בנותן חרם ברשות ב"ד שיש צורך להם. אך קשה מה שכתב לתרץ הקושיא דתנן שבועת העדות נוהג ברחוקים אבל לא בקרובים דלא פטור רק מקרבן אבל שבועה חייל עלייהו ולפי הנ"ל לק"מ דהתם מיירי בנשבע מדעתו לא ברשות ב"ד ולצרכם אלא וודאי דסובר דכל חרם יש בו צורך ב"ד כדי לחקור האמת א"כ שפיר יש לומר שב"ד יכולין לצוות להחרים בשם ב"ד וצ"ע ויתבאר בס"ק שאחר זה:

יא אף הקרובים צריכין להעיד ויש חולקין וכן עיקר. הסמ"ע פיקפק בזה למה הכריע כדעה אחרונה ובתומים כתב דתליא בפלוגתא דלדעת הרא"ש אם באו קרובים והעידו נתבטלה עדות הכשרים אבל בלא באו אף שכיוונו להעיד העדות כשר א"כ פשיטא שאין הקרובים בכלל דהא על ידי זה בטל עדות כשרים וכו' ע"ש. והנה מלבד מה דעיקר קושית הסמ"ע על הרב דבד"מ הביא דעת המרדכי באחרונה משמע דהכי סבירא לי' וכאן הסכים להיש חולקין ועל זה לא תירץ כלום אבל בלא"ה דבריו תמוהין דהא פשיטא דהכא מיירי שאין כאן עדים כשרים כלל דאל"כ מה צורך לקרובים במקום עדים כשרים ועיקר החרם הוא אם לא יהיו עדים כשרים יצטרכו הקרובים להעיד כי אף שלא יועילו לגמרי יועילו לחקור האמת כמו שכתב המרדכי להדיא א"כ בכהאי גוונא החרם חל ואין לומר דהא אינן יכולין לבוא לב"ד להעיד שמא יבואו עדים כשרים ג"כ ויתבטלו על ידן הא ליתא דמי הכריחם לבוא לב"ד הם מוכרחין על פי החרם לגלות לבעל דין שגזר החרם שהם יודעין להעיד וכל אימת שירצה בעל דין שיראה שאין כאן עדים כשרים יתרצה בעצמו שיגידו הם כדי לחקור עכ"פ האחת. וכן מבואר ברשב"א שנשאל שקרובי שמעון אומרים שגוזר החרם יוציא אותם מן הכלל מאחר שהם קרובים הרי להדיא דבעל דין רוצה שיחול החרם עליהם שיבואו ויגידו א"כ מאי איכפת לן שיש חשש לביטול כשרים אם יבואו כיון דבעל דין בעצמו רוצה כן כיון שרואה שלא באו עדים כשרים בפרט שיכולין לבוא לבעל דין לגלות לו ואימת שירצה יעידו כנ"ל וזה ברור ולענין דינא נראה לפע"ד ברור דע"כ לא כתבו הרשב"א והרא"ש דאין החרם חל על הקרובים היינו דוקא בחרם שנותן בעל דין בעצמו מה שאין צורך לב"ד בזה כלל שהם יכולין לפסוק הדין בלי העדי' כמות שהוא רק בע"ד רוצה שיבואו עדי' ויגידו לזכותו או פשיט' דאינו חל על קרובים משא"כ בדין מרומה וכהאי גוונא שהב"ד מוכרחין לגזור חרם לחקור אחר האמת וקשה להם לפסוק הדין כמות שהוא שנראה להם שהוא מרומה אז פשיטא דמודים הרשב"א והרא"ש דיש כח ביד ב"ד לגזור חרם על קרובים ג"כ לפי הצורך להם כדי לברר האמת ועיין לעיל סי' ט"ו ס"ג ד' ה' הרבה דינים כיוצא בזה ובזה פשיטא דהחרם חל על קרובים ואף שמדברי ר"א ב"ש שהביא המרדכי משמע דבכל חרם יש בו צורך ב"ד כמו שכתבתי בס"ק י' מ"מ בהא וודאי פליגי על הרא"ש והרשב"א דכל שהדין ברור בעיני הדיינים לפסוק אותו שלא בעדים רק שהבעל דין מבקש עדים לתועלתו בזה לא חל החרם אקרובים שזה החרם אינו ברשו' ב"ד כמו שכתבתי בסק"י בשם התומים וכן דעת הרשב"א גופא אבל חרם ב"ד לתועלם שרואין שהוא צורך לדין זה חל על הקרובים לכ"ע וזה ברור ונידון מה שכתב המחבר ס"ג צ"ע כי נראה לי שאם לא העידו כלל בב"ד מעולם אפילו שני עדים חייבין לשלם דלאו שם עד עליהם כלל ועכשיו הוי להו נוגעין גמורין ודו"ק ובזה יש ליישב מה שהקשו על הרמב"ם וטור י"ד סי' של"ד ומיושב ג"כ מה שלא חילקו שם בין ע"א לב' דממה שכתבו לשון יחיד אין להוכיח שבאו לשלול שנים דבכמה מקומות ברמב"ם מצינו שכתב בעדות לשון יחיד אף במה שאינו רק בשנים ואחד מהם בהלכות שבועות גבי נשבע לבטל את המצוה ע"ש] ודו"ק. אמנם בהא נראה ברור במה דמשמע מדברי הרב בהגה' דבשני עדי' לא שייך תשלומין כלל דאי אפשר לברר ששקר העידו וכן משמע לכאורה מדברי הסמ"ע ס"ק כ"ב ולפע"ד זה אינו והגע עצמך, עדים שהעידו חוץ לב"ד ונעשו קרובים או נוגעין ובאו שנים להכחישם בב"ד פשיטא דאחרונים נאמנין והא נמי דכוות' ודו"ק וזה ברור ונידון מה שכתב בתומים ס"ק ח' מדברי הרא"ש גבי מימרא דרבא ב"ק דף י"ג משמע לכאורה להיפך ע"ש ודו"ק ואין להאריך:

טו אם הוא עדות ממון הטעם בזה כתבו התוס' שבועות דף ו' דאיתיהב למחילה וכוונתם דאין לומר משום דאין לת"ח להקל בכבודו משום הפסד של זה דהא מ"מ לגבי חבירו יש איסור גזל והוי לאפרושי מאיסורא ועל זה כתבו התוס' דהטעם בממון דניתן למחילה והכוונה שאין ההכרח על הח"מ להקל בכבודו בשביל זה מאחר שניתן למחילה וחבירו יכול למחול ואפי' אינו מוחל מ"מ לב ב"ד מתנין על זה דכל מה שהיה מתחייב על פי אותו העד מחול לו וזכה בממון כמו שפסקו לו עכשיו בלא העד ולפי זה נראה ברור דאפילו בממון שמסתעף איסור ממנו לא איכפת לן כיון דניתן למחילה והיינו שאם קידש אשה בממון זה אם בלי העד זכה בממון הקידושין הם קידושין גמורים ולא שייך לומר שהעד יצטרך להעיד שהרי יכול להסתעף מזה איסור דכיון דניתן למחילה הרי הם קידושין גמורים כנ"ל ובהכי ניחא מה שהקשה בתומים לדעת הסמ"ע ס"ק כ"ח דאפילו להתיר אשה לבעלה מאחר שיכול להסתעף מזה איסור חייב להעיד והקשה הוא דהא בממון ג"כ יכול להסתעף איסור אם יקדש בממון זה ולפי הנ"ל לק"מ דכיון דניתן למחילה קידושין מעליא הוי כל שלא העיד משא"כ באיסור דלא שייך מחילה שפיר כתב הסמ"ע דיש לחוש מאיס' המסתעף ונרא' שגם רש"י מודה בזה להסמ"ע ומה שפירש בהיפך שבא לאסור אשה לבעלה לאו למימרא דלהתיר אינו חייב להעיד רק משום דלאסור בעינן עדות גמורה משא"כ להתיר אפילו עבד ואפילו שפחה ואפילו עד מפי עד א"כ אין צורך לו לבוא לב"ד כלל וליכא חילול השם כלל וזה ברור. ובתומים הביא ראיה דבממון שיש בו איסור המסתעף הידוע אסור לו להשמט שלא יעיד והוא ממה שהקשו התוס' דמאי פריך בכה"ג הא מצי לאוקמא באיסור הנה ע"כ כוונת המקשן הוא לפי מה דאיתא בהוריות דחייב קרבן שבועה דאל"כ מצי לישנויי כגון שרוצה להעיד וע"כ דעיקר הקושיא משום קרבן א"כ באיסור ליכא קרבן אלא ע"כ בממון המסתעף ממנו איסור ואין זה נכון דהא בהדיא איתא פ' שבועת העדות הכל מודים בעד מית' שהוא חייב והיינו כשמעיד שמת בעלה וחייבין היורשין ליתן כתובתה וא"כ הכי נמי כוונת התוס' בעדות שאותו העדות נוגע לממון ולאיסור כגון שמת בעלה דמחוייב להעד מחמת האיסור או להיפוך וחייב קרבן שבועה מחמת הממון שנוגע בעדותו אבל ממון המסתעף האיסור מחמת העדות למי ששייך הממון בהא אינו חייב להעיד כיון דאיקרי ממון איתיהב למחילה ושוב ממילא ליכא איסורא וזה ברור גם מה שדקדק בתירוץ התוס' דלא הוי דומיא דמלך ליתא ופשיטא דכך באמת כוונת התוס' דכיון דהתנא מחלק בין מלך לכהן ש"מ דתרווייהו בחד גוונא איירי דאל"כ תרווייהו שווין וכיוצא בזה מצינו בתוס' בכמה מקומות נמצא לפי הנ"ל בממון אף שנסתעף איסור עכשיו וכ"ש אם יש חשש איסור אינו חייב להעיד כיון דניתן למחילה אבל באיסור אף שעכשיו אינו איסור רק שיסתעף איסור חייב להעיד אבל באשה שמת בעלה אינו חייב דיכול לשלוח עדותו בכתב או על פי עד אחר דבזה מפי הכתב ומפי עד כשר ועיין בסמוך:

טו אלא הם שולחין אליו ומעיד המחבר השמיט דבר זה ונראה שטעמו דכיון שהוא בא לחלק בין ממון לאיסור א"כ אי איכא תקנתא לשלוח אליו ב"ד והוא ימסור עדותו להם והם ימסרו לב"ד דב"ד מוסר לב"ד א"כ מ"ש איסורא הא אין כאן חילול השם דהא יכולין לשלוח לו ב"ד ומ"ש איסור דלא מהני בכהאי גוונא ואפשר לומר בכוונת רבינו ירוח' דוודאי באיסור אם ב"ד שולחין לו שפיר דמי רק אין ב"ד מוכרחין לשלוח לו דבזה יכול לבוא בעצמו ואין כאן זלזול לכבודו דלגבי איסור אין חכמה ואין תבונה והרואים שבא ת"ח לב"ד לא יחשבו זה לפגם ת"ח הילכך אין מוכרחין לשלוח לו ממילא מוכרח הוא לבוא בעצמו להעיד אבל בממון הוא אינו מוכרח לבוא בשביל ממון דהוא הפסד לכבודו וממילא שולחין לו הב"ד לקבל עדות בביתו [ונראה דגם בעל דין צריך לילך לשם דאין מקבלין בלי בעל דין ולפי זה לעולם אין כאן איסור המסתעף דכיון שהם שולחין לו הדין יוצא לאמיתו כמו שהיה מעיד לפני ב"ד ולפי זה פשיטא דלק"מ קושית התומים על הסמ"ע ס"ק כ"ח ובהכי ניחא נמי מה שהקשה בתומים לשיטת ר"ת דמותר לשלוח בכתב ידו לב"ד הכא נמי מאי אין חכמה. שייך הא יכול לשלוח בכתב ידו ולפי הנ"ל ניחא דהא בלא"ה יכולין לשלוח לו ב"ד לקבל העדות וע"כ דבאיסור אפילו הת"ח הולך בעצמו אין כאן זלזול כלל אא"כ אינן רוצין לקבל בכתב מוכרח לבוא כמו אם אינן רוצין לשלוח לו ב"ד ולקמן בסמוך אבאר עוד בזה:

יז אפרושי מאיסורא. עיין תומים שהאריך בחילוקים בין בזיון קטן לבזיון גדול וכל דבריו אינם נכונים דפשיטא דזה החילוק שחילקו התוס' בין בזיון קטן לגדול היינו דוקא בציצית ומת מצוה וכהאי גוונא אבל בעדות זה הענין בעצמותו שיבוא להעיד:

לפני קטן ממנו לעולם בזיון קטן הוא ואפילו גדול ביותר לפני קטן הרבה ממנו תדע דהא התוס' כתבו שם קודם ליישב הקושיא דלא משני פרק מי שמתו מעיקרא שב ואל תעשה שאני משום דבלא"ה הכי משני האמת אח"כ כתבו דהיכי דמסתעף עשיית איסור הוי כמעשה וכתבו והשתא אתי שפיר דמשני התם שאני ממון דלא מיקרי שב ואל תעשה ובראש דבריהם אהא דפריך גבי כה"ג לישני דמעיד באיסור ותרצו משום דומיא אח"כ כתבו ומיהו תימא ותרצו לחלק בין בזיון קטן לגדול והשתא אי ס"ד דבזה יתיישב הקושיא שהקשו מעיקרא בכה"ג משום דבכה"ג קדושתו מרובה הוי בזיון גדול א"כ הוי להו לכתוב ג"כ והשתא אתי שפיר הא דלא משני דמעיד באיסור משום דהוי בזיון גדול אלא ברור דסבירי להו דלהעיד לפני קטן ממנו לעולם בזיון קטן הוא וכן משמע עוד בתוס' לכל מעיין שם דלגבי עדות ליכא בזיון גדול כלל ע"ש. גם מה שהקשה על מה שהקשו התוס' דלישנו התם מעיקרא שב ואל תעשה שאני דהא שב ואל תעשה לא מהני רק בבזיון גדול אבל בזיון קטן לא ושג או קופה בזיון קטן הוא רק בממון אפילו בזיון קטן מהני וא"כ הוצרך לישנויי שאני ממון וכו' ע"כ ולפעד"נ דלק"מ דוודאי לפי האמת בבזיון קטן לא מהני שב ואל תעשה רק בממון משא"כ המקשה התם דפריך לרב יהודא אמר רב ממתניתין דקתני והתעלמת פעמים שאתה מתעלם ורוצה להוכיח מינה היפך דעת רב והיינו אפי' היכי דליכא שב ואל תעשה גדול כבוד הבריות ודוחה האיסור ואהא שפיר מקשי התוס' מ"מ מנא לך מזה להקשות על רב שהרי לא שמענו בזה רק בשב ואל תעשה ואמת דיש לומר דנימא ליה טפי לתרץ מה שבאמת כן הוא והיינו שאני ממון וזהו באמת תרצו התוס' דרוצה לתרץ האמת ולא אוכל לידע מה קשיא ליה בזה ועוד האריך ואיני רוצה לעיין בדבריו מאחר שאין דבריו נוגעין לכאן כלל כמו שכתבתי דלענין עדות ליתניהו להני חילוקים כלל דלעולם הוי בזיון קטן וחייב להעיד באיסור ולא בממון:

יח שבעל דינו אלם וכו' ויש הוכחה לדבריו דין זה צריך בירור ודיקדוק היטב בש"ס פרק המפקיד ונלפע"ד שהפוסקים לא כיוונו יפה בזה לכן. אאריך קצת דגרסינן התם מרי בר איסק אתא לי' אחא מבי' חוזאי אמר ליה לא ידענא לך אתא לקמי דרב חסדא אמר לי זיל אייתי סהדי דאחוה את אמר לי אית ליה סהדי ודחלי מיני' דגברא אלמא הוא אמר ליה לדידיה זיל אנת אייתי, סהדי דלאו אחוך הוא אמר ליה דינא הכי המע"ה אמר ליה הכי דייני' לך ולכל אלימי דחברך אמר ליה סוף אתי סהדי ולא מסהדי אמר ליה תרתי לא עבדי ע"כ סוגית הש"ס והנה רש"י ותוס' נחלקו בזה שם רש"י פי' דהי' מצריכו שיביא ראיה ממש שיעידו שאינו אחיו אבל אם יביא ראיה שאינן יודעין אפילו אותו הראיה שחבירו אומר שיודעין לא מהני דכיון דגברא

אלמא הוא צריך שיביא ראיה שהאמת כדבריו ונראה שדקדק כן מדקאמר תרתי לא עבדי ואי אם יבואו ויעידו שאינן יודעין לא מיקרי תרתי ודוקא אם מעידין שאינו אחיו הוי תרתי לא דיין שאינן מעידין האמת רק אומרים שקר משא"כ באינן יודעין לא הוי רק חדא שאם היו מעידין האמת לא הוי כלל השתא שאינן רוצין להעיד האמת לא הוי רק חדא לזה הוכרח לפרש דהם מוכרחין לומר דוקא שאינו אחיו והני שפיר תרתי אבל התוס' שם בד"ה זיל כתבו וא"ת וכי כל אדם עשיר אלם יצטרך להביא עדים שאין התובעו אחיו ויש לומר דשאני הכא שאותו אמר שיש לו עדים ויראים להגיד אמר ליה ר"ח שיעשה עמהם שיעידו ומרי בר איסק אמר ליה סוף סוף השתא נמי יעידו שקר מיראתו ויאמרו שאינו אחיו או יאמרו שאינן יודעין אעפ"י שיודעין ומשני תרתי לא עבדי חדא שישתקו מלהעיד וחדא שישקרו ויאמרו אין אנו יודעין או שיאמרו אינו אחיו עכ"ל. מבואר מדבריהם דמה שהם באו ליישב הקושיא שהקשו עיקר התירוץ הוא דכיון שהוא אומר שיש לי עדים רק שיראים לא איכפת לן אם יצטרך האלם להביאם דמה נפשך אם יעידו שאינו אחיו או שאינן יודעין שוב לא חיישינן דתרתי לא עבדי לכך מוכרח האלם להביאם דבשלמא לפירש"י דהאלם מוכרח להביא עדים כדבריו שפיר יש להקשות וכי כל אדם עשיר יצטרך להביא עדים כדבריו משא"כ אם אינו מוכרח רק להביא אותן עדים שהתובע אומר שהם יודעין ולהראות שאינן יודעין או שאינו אחיו א"כ שוב לק"מ דמאי איכפת ליה להאלם שיביאהם ואי אינו רוצה מורה בבירור שהאמת עם התובע וזה ברור ולפי זה לפירש"י קם קושית התוס' דכי כל אדם עשיר יצטרך להביא עדים וצריך לומר דהכא מיירי שהעדים אמרו שאינן רוצין להעיד בזה א"כ יש הוכחה ורגלים לדבר לכך מכריחין האלם להביא עדים להיפך אבל להביא אותן העדים שאינן יודעין כיון דלפירש"י לא הוי רק חדא לא מהני בזה ועדיין יש לחוש מפחדו אומרים כן אבל לשיטת התוס' אין צורך לזה כיון דבאין אנו יודעין סגי מאי איכפת לו להביאם תדע דאל"כ האיך לא זכרו התוס' עיקר התירוץ דבעינן רגלים לדבר שהעדים אינם רוצים להעיד מחמת האלם וכתבו ענין אחר דברגלים לדבר אפילו לפירש"י מיושב וכן מבואר בלשון התוס' בקושיא שכתבו שאין התובעו אחיו ש"מ דדוקא אם יצטרך להביא עדים שאינו אחיו שייך להקשות כן. אמנם התוס' בכתובות דף כ"ז ע"ב בד"ה אמר כתבו וז"ל נראה לר"י שהביא עדים ואומרים אותו עדות שאתה שואל לא נאמר לך כלום עליו דרגלים לדבר שהוא אלם אמר ליה וכו' או שאינן יודעין אם הוא אחיו אבל אם אין רגלים לדבר וכו' ע"ש משמע מהתם דאף לפי פירושם לא מהני רק ברגלים לדבר וזה סותר מה שכתבו כאן פרק המפקיד כנ"ל. אבל באמת דברי התוס' נכונים דשם פרק המפקיד היתה הקושיא דאף דידוע דהוא גבר אלם מ"מ וכי כל תובע את האלם יצטרך להביא עדים לזכותו ואם לאו יתחייב ועל זה שפיר תרצו דאין מהצורך רק להביא אותן העדים שחבירו טוען שהם יראין להגיד ואז אם גם בב"ד לא יעידו ויאמרו אין אנו יודעין יצא האלם ידי חובתו ופטור אבל בכתובות הקשו קושיא אחרת דבמקום שאינו ידוע שהוא אלם אף שיצטרך האלם להביא עדים שיעידו שאינן יודעין אינו בדין דמאן יימר שהוא כן וכי מפיו אנו חיין שהוא אומר שהוא אלם הוא כופר ואומר שאינו אלם כלל ושקר דבר והמע"ה לכך תרצו התוס' דמיירי שהעדים אומרין שאינן רוצין להעיד דרגלים לדבר שהוא אלם לכך מכריחין אותו להביאם ואם אומרים אין אנו יודעין סגי דתרתי לא עבדי וזה ברור ולפי זה לשיטת התוס' פשיטא שאין צריך שיהא רגלים לדבר שהעדים יודעין רק שאינן רוצין רק כל שידוע שהוא אלם סגי ושוב אין צריך לשום הוכחה דמאי איכפת ליה לאלם שיביאם כיון שאין צורך שיאמרו לזכותו רק שאינן יודעין ולפי זה דברי הטור צ"ע דמצריך דוקא הוכחה שהעדים יודעין להעיד והוא מפרש כפי' התוס' דבאינן יודעין סגי ובזה אין צריך לשום הוכחה רק כל שידוע שהוא גברא אלמא סגי וכן כתב הרמב"ם ז"ל להדיא דכל שהב"ד יודעין שהוא אלם סגי ושוב אין צריך לשום הוכחה והיינו כדברי התוס' פרק המפקיד אמנם לשיטת רש"י דבאין אנו יודעין לא מהני דאז לא הוי רק חדא בוודאי צריך לומר דיש הוכחה שהעדים יודעין ויראים דאל"כ אינו בדין שנכריח להאלם להביא עדים כדבריו דוקא ואם לאו יתחייב כמו שהקשו התוס' פרק המפקיד ולענין הדין נראה לפע"ד כפי' התוס' חדא דלשון ולא מסהדי משמע שלא יעידו כלל לא לזכותו של האלם ולא להיפך ולשיטת רש"י לא מהני זה ועוד אי ס"ד דהם צריכים דוקא להעיד לזכות האלם א"כ מאי קאמר תרתי לא עבדי תינח אם יודעין באמת הוי תרתי חדא שאינן מגידין האמת וגם מעידין שקר משא"כ אם באמת אינן יודעין אין כאן רק חדא רק שמעידין שקר ואילו היו אומרים אין אנו יודעין לא היה כלום דהא באמת אינן יודעין ועכשיו דמעידין שקר הוי חדא א"כ יש לחוש שיביא עדים אחרים מה שאינן יודעין כלום ומיראתי יעידו שקר לזכותו ואז לא הוי רק חדא אלא וודאי דאם אותן העדים מעידין אין אנו יודעין מהני והוי תרתי והוא מוכרח להביא אותן העדים ושוב אין לחוש ודוק היטב. ובגוף סברת התוס' למה יהא אין אנו יודעין תרתי נלפע"ד משום דאם היו שותקין ולא היו מעידין כלום היו יכולין להעיד אח"כ עוד האמת משא"כ שיאמרו בב"ד אין אנו יודעין הוי תרתי לא דיו שאינן מעידין לזכותו רק שאמרו אין אנו יודעין ושוב לא יוכלו להעיד לעולם דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ועל זה אמר תרתי לא עבדי מיראת האלם חדא שלא להעיד לחובתו וגם אף אם ימות האלם או שיסתלק אלמותו שוב לא יוכלו להעיד משום כיון שהגיד עכ"פ ברור לדינא דכל שידוע שהוא אלם סגי וצריך שיביא אותן העדים ואם יעידו אין אנו יודעין סגי ופטור ודו"ק:

יט צריכים העדים לכתחילה להעיד מעומד וכו' צריכים הדיינים לכתחילה להיות יושבים. אבל בדיעבד כשר בין בעדים בישיבה בין בדיינים בעמידה ועיין לעיל סי' י"ד הארכתי בראיות ברורות דעדות פסול אפי' בדיעבד ודחיתי ראיית הרא"ש והר"ן המכשירי' בדיעבד ומ"ש ג"כ תמיה רבה על הרשב"א שהביא ראיה מירושלמי ובש"ס דילן מוקמינן לה בעדות אשה דוקא ולפי זה מוכח להיפך וע"ש שהעליתי דצ"ע לדינא ומכל מקום בזמן הזה אין נ"מ ע"ש:

כ ומודיעין אותם כח עדות שקר ובושת המעיד בה בעה"ז ובעה"ב. עיין סמ"ע ס"ק ל"ה דעל ידי עדות שקר דבר בא לעולם ורעב בא לעולם. ויש להבין דהא בגמרא מקשה עלה שב שני הוי כפנא שב שני הוי מותנא ומסיק אלא אמר וכו' סהדי שיקרי אאגרייהו זילי ומדקאמר אלא משמע דהדר ממה דקאמר מעיקרא ומודיעין אותם כח עדות שקר ולמה זכרו הרמב"ם, והטור גם הך דמעיקרא כיון דבש"ס אדחי לה. והנה ראיתי בב"י שהרגיש בזה וכתב דס"ד שמודיעין אותם עונש כללי על כל העולם ומזה אינן יראין ועל זה מסיק דמודיעין אותם עונש פרטי דבר הנוגע לעדים עצמן ע"ש ולפי זה לא הוי להסמ"ע להזכיר כח עדות שקר רעב ודבר דזה אינן מודיען כלל לפי המסקנא אך באמת תירוץ זה לא נהירא דא"כ לא הוי ליה לאהדוריה ממה דקאמר מעיקרא רק הוי ליה לומר דמודיעין אותם עונש פרטי לכן נראה בכוונת הרמב"ם והטור דמעיקרא ס"ד דמודיעין אותם העונש כדי ליראם שיראין מרעב שיבוא עליהם או מדבר ועל זה קאמר דהם אינם יראים מזה דשב שני הוי וכו' ואהא משני דאין הכוונה בעונש הזה ליראם שימותו או שיזיק להם הרעב רק דאמרינן להו דאאגרייהו זילי כיון שהם נושאים על נפשם עון חמור כזה מה שהוא מביא רעב ודבר בעולם והם אינן חוששין בזה הם בזויין בעיני שוכרם הרבה כן נראה לי גם לשון המשנה מאיימין על העדי' משמע דבעינן איום ואאגרייהו זילי בלבד לא שייך איום וע"כ כמו שכתבתי]:

כא אלא א"כ הלך למדינות הים בגמרא אמר רבא ש"מ אף אני כמוהו כשר בדיני ממונות ובדיני נפשות ומעלה עשו רבנן דאל"כ אלא דמדאורייתא לא מהני האיך הכשירו חכמים לתיקטל גברא ע"כ. מבואר מזה דהיכי דלא אפשר כשר בדיני נפשות וכ"ש בדיני ממונות דכיון דברוצח דמהדרינן טפי לזכותו אוקמוה אדאורייתא כ"ש בדיני ממונות. והנה המרדכי הביא בשם הראב"ן דאפילו הלכו למדינות הים ויש לתמוה האיך יחלוק הראב"ן אגמרא מפורשת וצריך לומר לדעתו דדוקא התם דמעיקרא לא היה באפשרות שיאמרו כולם מחמת הזכרת קללת השם וא"כ מתחילה הקילו חכמים לקבל באני כמוהו ונתקבל העדות בכשרות על פי חכמים משא"כ בדיני ממונות מעיקרא כשנתקבל העדות באני כמוהו שלא על פי חכמים היו שהרי כשהיו כאן היו יכולין לקבל שיאמר בפי' א"כ אף אם אח"כ אירע שאי אפשר לחזור ולקבל מ"מ מאחר שנתקבל העדות בפסול שלא כדין שוב אינו כשר למפרע וזה ברור ולפי זה ליתא למה שכתב בתומים דעיקר ההוכחה מראב"ן ממה שכתב בשטר שנכתב שנתקבל באני כמוהו פסול ש"מ דאפי' לא אפשר לא מהני דאל"כ חזקה שעשו כהוגן שהיו נחפזים ללכת למדינות הים ולפי זה לדידן באמת כשר ולפי הנ"ל הא ליתא דפשיטא דמודה הראב"ן היכי דלא אפשר כמו שהוכחתי מהש"ס הנ"ל רק בנתקבל מעיקרא בפסול חולק א"כ ע"כ דסובר כיון שהיו לפני ב"ד לא שייך לומר לא אפשר שהרי היו יכולין להכריחו שיאמר בפי' ומה להם מה שהוא נחפז גם ברגע כזו שיעיד בפי' לא שייך נחפז וא"כ ברור שעשו שלא כהוגן לכך חולק ולפי זה אפ"ל לדידן לא סמכינן אחזקה דוודאי עשו שלא כהוגן רק דבהא חולקין על הראב"ן דמ"מ כיון שאח"כ הלך למדה"י כשר למפרע ובזה הראב"ן חולק:

כב ודלא כיש מכשירין. טור בשם ר"ת עסמ"ע דבת"ת נוהגין כר"ת דשולח עדותו בכתב לב"ד ועיין תומים שתמה על זה דהא אין מקבלין עדים בלי בעל דין ור"ת לא מיירי רק במקום דמקבלין בלי בעל דין וליכא למימר דכיון שמעידין מפי הכתב הוי בפני בעל דין א"כ למה כשהעדים רוצין לילך מקבלין בלי בעל דין יכתבו עדותן בכתב ויקראו ב"ד לפני בעל דין עדותן בכתב ע"כ. ואין דבריו נראין ומאן לימא לן דהטעם דאין מקבלין הוא משום העזה עיקר הטעם דבעל דין בעצמו יכול לחפש טפי ולברר שקרם בחקירות ושאלות כיון שהוא עצמו בקי בעדותם ויודע ששקר העידו ולפי זה אם הוא בעיר כל מה שירצו יכול להיות בכתב שישלחו לו והוא יודיעם כל מה שישאלו ב"ד בכתב משא"כ כשהעדים הולכין לא שייך זה דב"ד בעצמן אינן יכולין לברר האמת ולחקור היטב כמו בעל דין בעצמו [ומה שהקשה בת"ח למה אמרינן אין חכמה עיין לעיל ס"ק ט"ז] לכן העיקר כדעת הסמ"ע בזה מאחר שעיקר ראיית הטור מהרמב"ם יש לדחותה גם כן שהרי כתב ואין העדים קיימים דהיינו שאינן יכולין להעיד כמו אילם לשיטת ר"ת גם לפי הגירסא שלפנינו פרק ט' מהלכות עדות שכתב והוא שיהא ראוי להעיד מבואר כשיטת ר"ת הילכך בת"ח בוודאי שולח כתב ידו לב"ד ואינו חושש ואפי' במקו' שצריך קבלה בפני בע"ד כנ"ל ועיין בסמוך:

כג מותין דיני ממונות בעדות שבשטר עסמ"ע וז"ל ודוקא שהוא שטר גמור התירו משום תיקון כדי שלא תנעול דלת שלא ילוה משום יראה שמא ימותו העדים וכו'. ועש"ך מה שהרבה להשיב על הרמב"ם בזה ורובם הוא מדברי הרמב"ן בספר המצות ולפי שנראה לפע"ד לפרש דברי הרמב"ם באופן שלא יקשה עליו קושיות הרמב"ן מוכרח אני להאריך קצת ולברר הכל על נכון והוא דוודאי יש לתמוה ברמב"ם שכתב ואין דנין בעדות שבשטר בדיני קנסות ואין צריך לומר במכות וגלות אלא מפיהן ולא מכתב ידן והשתא האי עדות שבשטר בגלות האיך משכחת לה הא פשיטא דאין הכוונה שטר חייוב שביד בעל דין דמה ענין זה למכות וגלות וע"כ דכוונתו עדות שבשטר היינו שהעדים כתבו עדותן בשטר פלוני הרג פלוני או נתחייב מלקות או גלות והשתא אם בדיני ממונות כהאי גוונא לא מהני כמו שכתב הסמ"ע ס"ק מ"ג א"כ אין חילוק כלל בין מכות וגלות לדיני ממונות דשטר עדות שכותבין עדותן בשטר בתרווייהו לא מהני ושטר חיוב במכות וגלות לא משכחת לה ועוד קשה אי ס"ד דסובר הרמ"בם בשטר גמור לא מהני רק מדברי סופרים ומדאורייתא לא מהני כלל א"כ תקשי חדא הא כתב בהדיא דמקיימין השטר שלא בפני בעל דין והיינו כיון דהקייום מדרבנן קל הקילו בו א"כ תקשי האיך שייך להקל בו בשלמא אי מן התורה אין צריך קייום כלל שפיר שייך להקל הואיל והוא מדרבנן אבל אם מדאורייתא לא מהני קייום האיך שייך להקל בו ועוד דהא כתב להדיא ריש פרק י' מהלכות עדות וז"ל כבר בארנו דקייום שטרות הוא מדבריהם אע"פ כך אין מקיימין שטרות פחות משלשה ומבואר דכוונתו דמדאוריית' א"צ קייום דאי מדאורייתא לא מהני קייום מאי אע"פ כך אדרבא דין הוא דלא מהני פחות משלשה כיון דמדאורייתא לא מהני כלום וברור דכוונתו דמדאורייתא לא בעי קייום. וכן פי' בכ"מ שם וא"כ יש לתמוה הא בעדות שבשטר לא מהני קייום. והנה המשנה למלך הקשה שם על הכ"מ בזה אבל לא על הכ"מ תלונה זו כי דברי הרמב"ם בהכרח לא יתפרשו רק כמו שכתב הכ"מ כמו שהוכחתי רק על הרמב"ם גופא קשה שהוא סותר עצמו [ומ"ש כדי שלא תנעול דלת עמ"ש לקמן סימן מ"ו באור דברי הטור ריש סי' מ"ו ויתיישבו גם דברי הרמב"ם לכן נראה לפענ"ד דפשיטא דמה שכתב עדות שבשטר לא עלה על דעתו בשטר שעדים חתומים בו על עיקר החייוב דהיינו בשטר הבא מיד לוה למלוה שהוא שיעבוד החוב או בגט וכהאי גוונא דפשיטא דעדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד כמו שכתב הרמב"ם גופא פ"ג מהלכות עדות רק כוונת הרמב"ם דה"מ בשטר חייוב שהמלוה מקבל מן הלוה שטר בזו הוי כמו שנחקרה ולא מיקרי מפי כתבם אבל עדים שהעידו עדותן מה שהיו יודעין להעיד וכתבו בשטר כגון שמצאו כתוב בשטר אנו חתומים יודעין שפלוני לוה מפלוני ביום פלוני כך וכך ושטר זה אינו שטר שיעבוד כלל רק שטר עדות מה שהיו צריכין להעיד על פה כתבוהו בשטר הא פשיטא דלא הוי כמו שנחקרה בב"ד ופסול מדאורייתא משום מפיהם ולא מפי כתבם ועדות זו מיקרי עדות שבשטר כמבואר להדיא בירושלמי סוף יבמות דמייתי התם ברייתא יפה כח השטר מכח העדים וכי מצאו כתוב בשטר פלוני נהרג אין משיאין את אשתו וכו' ע"ש מבואר דזהו מיקרי עדות שבשטר ועל זה כתב הרמב"ם דמדברי סופרים מהני עדות זו בדיני ממונות ויצא לו כן מהא דאמרינן פרק חזקת הבתים מחאה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו והקשו התוספות מאי מהני כתובו הא הוי מפי כתבם ותרצו דחזקה נדחית בדבר מועט מתקנת חכמים ותירוץ זה לא סביר' ליה לרמב"ם רק בכל דיני ממונות הקילו לקבל עדות שבשטר כל שאין העדים קיימים משום נעילת דלת שמא ימותו העדים או ילכו אבל עכשיו יכתבו העדות בשטר ואם ימותו או ילכו יקבלו מפי השטר הזה ועל זה כתב דאין דנין בעדות שבשטר בגלות ובמכות והיינו ג"כ בשטר הנ"ל דשטר חיוב בהא לא משכחת לה רק שמצאו כתוב פלוני הרג פלוני בשוגג או נתחייב מלקות אין מקבלין עדות זו ואין דנין על פיהם וכאשר תדקדק בדברי הרי"ף פ' אד"מ מה שכתב ליישב מה שאמרו שם זימנין דחזי בכתב' ואתי מסהדי דהא עדות שבשטר מהני מדאורייתא ותירץ דה"מ בשטר הבא מיד לוה למלוה משא"כ התם דאינו רק שטר עדות ומונח תחת יד העדים והיינו ממש כסברת הרמב"ם והולך בשיטת רבו הרי"ף רק בדיני ממונות קל הקילו בו דאפי' שטר עדות מקבלין כל שמתו או הלכו כנ"ל משא"כ במכות וגלות וקנס נמצא דלפי זה לק"מ ממה שהקשו עליו הרמב"ן וחכמי הדורות דמודה הרמב"ם לכל הפוסקים דשטר דאורייתא רק בעדות שבשטר היוצא מתחת רשות העדים מיירי לא בשטר חייוב היוצא מיד מלוה דומיא דמכות וגלות דאיירי בי' ודלא כהסמ"ע ס"ק מ"ג דכתב דהרמב"ם בשטר גמור מיירי ולפי הנ"ל הא ליתא ולקמן סי' ל"ט ס"ק ד' הוכחתי ג"כ מדברי הרמב"ם דסובר כן דאפילו שטר עדות מקבלין בדיני ממונות מדרבנן כל שאין העדים כאן ועוד אבאר שם ס"ק ז' מתשובת הרא"ש כלל ס"ה דין ג' כמו שכתבתי ויתיישבו שם דברי הרב ע"ש ונראה ברור שזאת היתה כוונת הגהת מרדכי שהביאו הד"מ והסמ"ע שכתב וז"ל בדיני ממונות הלכה מפי הגבורה להכשיר עדות בכתב כמו שאר עדות והסמ"ע פי' דבריו דמיירי בשטר גמור והדבר תמוה דאם כוונתו בשטר גמור ובא להשמיענו דהוי דאורייתא קשה חדא מה בא לאשמועינן דהא לכ"ע מקבלין עדות שבשטר דאל"כ שטרות היכי משכחת לה וכל הש"ס מלא מזה ואי כוונתו לחלוק על הרמב"ם דהוי דאורייתא א"כ קשה מה זה שכתב בדיני ממונות הא גם בדיני נפשות כן הדין למ"ד דהוי דאורייתא ודוקא להרמב"ם משום תקנה יש חילוק משא"כ אם הוי דאורייתא וכן כתב הרמב"ן להדיא במנין המצות וז"ל ואני מוציא דיני נפשות בעדות שבשטר וכו' עכ"ל ועוד קשה מה זה שכתב להכשיר עדות שבשטר כיון דכשר. מדאורייתא מאי שייך להכשיר הוי ליה למימר לקבל עדות שבשטר כיון שזהו עיקר חידושו לאשמועינן שהוא דאוריית' גם מה זה שכ' בכתב הוי ליה למימר בשטר וברור דכוונת הג"מ עדות שבכתב כהך דהכא ודעתו דכך היה מקובל לחכמים להכשיר עדות שבכתב כדי שלא תנעול דלת כנ"ל. וכל דברי סופרים אף שהוא הלכה מסיני כל שלא נזכר בתורה נקרא דברי סופרים או דכוונתו דכך הלכה זו ברורה כמו מפי הגבורה) ומ"מ כל זה דוקא אם אינם לפנינו שמתו או הלכו אבל אם ישנם בכאן לא מהני שיעיד מפי הכתב כל שאינו זוכר הענין בעצמו דלא עדיף משטר גמור דלא מהני רק בזוכרין ולא שייך בזה נעילת דלת דלא שכיח שישכחו וכמו שכתב הרמב"ם פ"ח מהלכות עדות כמבואר לקמן סי' מ"ו ועש"ך שם דאפי' החולקין על הרמב"ם כאן מודו התם ע"ש:

כד אבל אם בעל דין בעצמו יש לתמוה על הטור סי' זה שכתב ואם התובע חולה ורוצה שיקבלו כדי להזכיר שיכוונו העדות וכו' מבואר דגם בעל דין יכול להזכיר ועיין תומים מה שדחק ליישב זה. ולפע"ד נראה ליישב בפשיטות והוא דבש"ס שם נחלקו ר"ה ור"י דר"ה סובר דלא מהני שיעיד מפי הכתב אף שעל ידי הכתב נזכר רק שיזכור בעצמו במקצת קודם שיראה הכתב ור"י סובר דכל שנזכר על ידי הכתב מהני וקאמר ש"מ מדר"י הני בי תרי דידעי סהדותא ומינשי חד מינייהו מדכר חד לחבריה ועלה קאמר דבעל דין בעצמו לא ולפי זה נראה פשוט דהיינו דוקא אליבא דר"י דאינו זוכר כלל מצד עצמו רק על ידי בעל דין אז אסור משא"כ אם הוא זוכר בעצמו בלי הבעל דין הרבה מן העדות אף שמקצתו שכח שוב לא חיישינן מה שהבעל דין מזכירו כיון שידוע שהוא זוכר המעשה בעצמו בוודאי קרוב הדבר אם מזכירין אותו שהוא זוכר מעצמו גם אותו מקצת ששכח ולפי זה התם דמיירי דהעדים יודעים כל העדות רק שהוא יזכירם שיכוונו עדותם כראוי בזה פשיטא דלא חיישינן אפי' אם בעל דין מזכירם וכן נראה עיקר לדינא כיון דבלא"ה אינו רק חששא וכל כי האי לא חיישינן ובש"ס נמי לא שמעינן רק באינו זוכר כלל ואז יש מקום לחוש וזה ברור:

כה ואם קבלו אין דנין על פיו זהו מה שכתב הרא"ש בשם ריב"א והביא ראיה ממה שאמרו פ"ב דכתובות דף כ' הזמה שלא בפניהם לא הוי הזמה מפני שהוא שלא בפני בעל דין ש"מ דאפילו בדיעבד לא מהני. והנה המרדכי כתב לדחות ראיה זו דאין למידן מהזמה דחידוש הוא. ולפעד"נ דזה אינו דהא כתב ב"י דהאי תקנתא דרבנן הוא וקרא אסמכתא כעלמא הוא א"כ איך שייך לומר דגבי הזמה בשביל שהוא חידוש הקפידו אפילו בדיעבד ובשאר דינים לכתחילה דכיון שאינו מן התורה מאי נפקא להו לרבנן דחידוש הוא עד ששינו דינו משאר דינים ודו"ק אבל באמת נלפע"ד בלא"ה דאין כאן ראי' כלל ואדרבא משם מוכח להיפך דבדיעבד כשר והוא דהב"י כתב דמהרמב"ם מוכח דפסול בדיעבד והיינו מדכתב גם בדיני ממונות ש"מ שהשוה זה לדיני נפשות מבואר מדבריו בדיני נפשות לכ"ע פסול דיעבד רק כל המחלוקת בדיני ממונות שאפשר שלא הקפידו חכמים דיעבד ולפי זה פשיטא דאין מהתם ראיה כלל דהא הזמה נוגע לפסול העדים בעצמותן ופשיטא דזה אינו דיני ממונות שהרי העדים נעשו פסולים לכל עדות שבעולם וכיון דאי אפשר לפוסלם שלא בפניהם ממילא אף תשלומין אין כאן ולפי זה יש ראיה לכאורה להיפך דוודאי יש להבין הא דקאמר נהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהא הוי ולפי פשוטו הפי' דהכחשה הוא לרעת בעל דין והרי נתקבל בפניו משא"כ הזמה דהוא רעת העדים בעינן בפניהם אבל באמת יש לתמוה על פי' זה דהא כל הטעם דאין מקבלים בלי בעל דין או משום העזה שלא יוכלו להעיז בפני בעל דין כמו שכתב בתומים או כמו שכתבתי לעיל דבע"ד יודע לחקור בשאלת העד שיברר האמת א"כ תקשי מה בכך דלא הוי הזמה מ"מ אם היו מעידין בפני העדים אז היו נוגע לעדים עצמן א"כ עכשיו ג"כ אמאי מהני הקבלה שאם היה מעידין בפני העדים לא היו יכולין להעיז בפניהם דאז היה נוגע לעדים וכן העדים היו יכולין להראות שקרם כיון שמעידין עליהם שהיו במקום פלוני. גם קשה דקאמר הכחשה מיהא הוי משמע דבדיעבד הוי הכחשה הא לכתחילה מותר לקבל שלא בפני עדים כדי שיהא עכ"פ הכחשה. לכן נראה ברור דוודאי לכתחילה אפילו לענין הכחשה אין מקבלין עידי הזמה דמ"מ בפני העדים עצמן אפשר שלא יעידו מטעמים הנ"ל דהא כאן נמי שייך אותן הטעמים דלא מקבלין בכל מקום רק דבדיעבד אם קבלו עדותן הכחשה הוי דלדיני ממונות מהני בדיעבד בכל מקום שלא בפני בע"ד אבל הזמה אפי' בדיעבד לא מהני שאינן יכולין לפסול העדים שלא בפניהם לכ"ע וה"ה ממון העדים דזה תלוי אם נפסלים וזה ברור וכן משמע מפירש"י שם לכן נראה כי יש להקל להכשיר בדיעבד כמו שכתב הרב בהגה'. והנה הריב"ש הביא מן הירושלמי אבל המעיין יראה דר' ירמי' תמה על מה שקבלו לכתחילה ודו"ק: (כו) אע"פ שהגידו בראשונה על פי החרם. עיין סמ"ע דה"ה בשבועה ועיין תומים שתמה דהא עברו על השבועה ופסולין לעדות וע"ש שהאריך והביא בשם כנה"ג דאינו נפסל בשבועה דלהבא ודחה זה ופי' הוא דמיירי שנשבע שיעיד באמת וכל שלא בפניו אינו עדות ולא עבר על השבועה כלל. ואני תמה על כל האחרונים דהמעיין בב"י שהעתיק דברי הר"ר מנחם הארוך וז"ל שם וכתב עוד דכיון שהיו נוהגים להשביע העדים אם לא כיוונו עדותם עדות הראשונ' ואחרונה בטלה ממ"נ עברו על השבועה ואי לא דמיסתפינא בעינן למימר דעדות אחרונה קיימת והביא ראיה מההיא דפרק שבועת העדות דבסמוך מטעמא הואיל והעידו חוץ לב"ד לא דייקי עדותן ודקדקו כן מדברי הרשב"א ז"ל עכ"ל. הרי שהר"ר מנחם גופא הרגיש בקושיא זו ותירץ מההוא דפרק שבועת העדות דכל שלא בב"ד לא דייקי והיינו כמו שכתב הסמ"ע ובאמת תירוץ זה נכון דוודאי כל עד שאומר מוטעה הייתי אינו נאמן מטעם כיון שהגיד אף שנתן טעם לדבריו אבל אם נתן טעם לדבריו במקום דלא שייך כיון שהגיד נאמן כמבואר לקמן סי' כ"ט ואם כן פשיטא דאפי' בשבועה יכולין לומר מוטעים היינו ונותנין טעם לדבריהם ומ"מ אם היו מגידין בב"ד לא הוי מהני משום כיון שהגיד אבל חוץ לב"ד מהני ולא עברו על השבועה כלל כי כמו שהיה ידיעתו אז על זה נשבע שכך יודע ועכשיו שטעה ונזכר להיפך לא עבר על השבועה ועיין מה שכתבתי בסי' פ"ה כמה חילוקים בנשבע אימת יכול לומר נזכרתי שלא היה כך ועש"ך ריש סי' פ"ה] אבל מ"מ אני תמה על הרב שהכריע כן לדינא כיון דהר"ר מנחם גופא לא פסק כן שהרי כתב לולי דמיסתפינא מבואר דסובר דשני, העדות בטלין ואין סומכין עליהם ראשונה שהיתה שלא בפני בעל דין ושניה שהיתה היפך ממה שנשבעו ואפשר דהרב מחלק בין חרם לשבועה דבחרם בוודאי כיון שהחרם היה שיעידו בוודאי אינו חל החרם רק שיעידו כדינא במקום שראוי להעיד משא"כ כשהעידו חוץ לב"ד הוי כאילו לא העידו כלל כיון דלא מהני ואם מעידין אח"כ בב"ד לא עברו על החרם כלל אבל בשבועה כשנשבעו שיאמרו האמת והעידו שקר מודה הרב להר"ר מנחם דשני העדות אינם כלום ובתומים הביא ראי' מתשובת הריב"ש דאם העידו חוץ לב"ד ע"פ חרם אין יכולין לחזור שהרי עברו על החרם והנה לשון הריב"ש הוא כך ולכן צריך שיקובל העדות בפניה' כי מעתה לא יחזרו בהם אחרי שכבר העידו בכח חרם עכ"ל. ונראה לפע"ד ברור שאין כוונת הריב"ש דאם חוזרין עברו על החרם א"כ תקשי מאי מועיל עדות זו דהא עדות שהעידו מקודם לא מהני ועכשיו אין כאן עדות שהרי הם מוכרחין להעיד כן דאל"כ יעברו על החרם והרי הם נוגעין גמורין וכן מבואר להדיא בדברי הר"ר מנחם הארוך הנ"ל בראש דבריו שכ' וז"ל עדים שנתקבל עדותן שלא בפני בעל דין אפילו השביעם ב"ד חוזרין ומקבלין עדותם ואם כיוונו עדותן עם הראשונה עדותן קיימת ולא אמרינן נוגעין בעדותן הם כיון שנשבעו בעדות ראשונה דלא מחזיקי נפשייהו ברשיעי וכו' מדאמרינן בפרק שבועת העדות הרי להדיא דאם עברו על השבועה לא מהני העדות דהוו רשעים וממילא הוי נוגעין וברור דכוונת הריב"ש דוודאי אם יחזרו ויתנו טעם לדבריהם מהני רק מסתמא לא יחזרו כיון שהגידו ע"פ החר' מסתמא דייקי היטב אב לאם נותנין טעם נכון לדבריהם נאמנין כנ"ל וכן מדוקדק לשון הרב שכתב חרם אף שבדברי הר"ר מנחם נזכר שבועה וע"כ משום דבשבועה לא פסיקא לי' להר"ר מנחם כמו שכתבתי ואדרבא נראה דפוסק דאין עדות ראשונ' ואחרונה כלום אבל בחרם דהוא מב"ד שנתנו חרם כל מי שיודע להעיד יבוא ויעיד מה שהעידו חוץ לב"ד לא מהני ומ"ח לדינא מאחר שהכרעתי בס"ק הקודם דהעיקר כהרב דבלא"ה כשר בדיעבד א"כ ממילא בין בחרם בין בשבועה אין יכולין לחזור: (כז) היה הבעל דין חולה וכו'. כתב רבינו ירוחם דמדברי הרמב"ם משמע דבכלהו בעינן ושלחו לו גם דהתובע הוא חולה ותמה ב"י דהא לא נזכר ברמב"ם שום שינוי מבש"ס וכמו שיש לפרש בש"ס כן יש לפרש ברמב"ם. ולפעד"נ בכוונת רבינו ירוחם דקשיא ליה דהרמב"ם השמיט עדים חולים ולא הזכיר רק עדים הלכו למדה"י ומזה דייק דסובר דבעדים חולים בעינן ג"כ ושלחו וזה נלמד מכ"ש מעדי' שהלכו למדה"י שמקבלין כששלחו כ"ש בחולים דאם לא עכשיו אימתי כמו שפירש"י משא"כ אי נימא דעדים חולים לא בעינן שלחו הוי ליה להזכיר עדים חולים ג"כ לרבותא דבזה לא בעינן שלחו לו והא ליכא למימר דסובר דגם בהלכו לא בעינן שלחו דבהא לא מספקא ליה לרבינו ירוחם כלל כיון דלא קתני או שלחו וכל הספק שלו הוא אי נימא דבעדים שהלכו בעינן שלחו אבל נוטים למות לא כמו שחילק הרא"ש ונ"י ועל זה כתב דמדברי הרמב"ם שהשמיט עדים חולים מבואר דגם בזה בעינן שלחו ולכך לא הזכירם דנלמד מכ"ש מעדים הרוצים לילך למדה"י ולפי זה לפי הגירסא בש"ס דקא חשיב גם כן עדים חולים יש להוכיח דלא בעינן שלחו דאל"כ תקשי הא נלמוד מכ"ש מעדים הרוצים לילך ואפשר דסובר דבש"ס קא חשיב לא זו אף זו אבל הרמב"ם השמיטו דמוכח מכ"ש ודו"ק. אך אמנם יש לדחות ראיה זו מטעם אחר דאף אי סובר דבעדים חולים לא בעינן ושלחו מ"מ לא איצטרך ליה למיתני דכיון שהזכיר הוא חולה וסובר דגם בי' לא בעינן ושלחו א"כ כ"ש עדים. אמנם זהו אם יהא הפי' חולה תובע אבל אם הפי' חולה נתבע אין הכרח לעדים דיש לומר נתבע גרע שלא יהא לו שום מציאות לגבות עד שיגדלו וכהאי גוונא משא"כ בעדים יוכל למצוא עדים אחרים. אמנם בלא"ה נראה ברור דכוונת הרמב"ם לתובע שהרי כתב שהיה הוא חולה או עדיו רוצין לילך והאי לישנא עדיו אי אפשר שתפרש רק על המביא עדים לזכותו וא"כ מבואר דהוא חולה היינו אותו שמביא העדי' ובאמת המחבר שלא חילק בין תובע לנתבע כתב או שהיו עדים חולים אבל הרמב"ם כתב בהדיא עדיו ובזה פשיטא דהפי' תובע כנ"ל. ועיין תומים שכתב דהך דין דנתבע תליא בהך דין אי בעינן ושלחו לו ובזה תמה על הרב בהגה' ע"ש אבל המעיין בלשון הריב"א יראה דבנתבע טעמא אחרינא איכא דדוקא הפסד המגיע בענין הגדת העדים אז מקילין ומקבלין שלא בפניו אבל הפסד המגיע לעצם החוב לא משגחינן ביה דאל"כ הא גבי יתומים ג"כ הטעם דהוי שלא בפני בע"ד ולא משגחינן לפסידא דיליה שיתעכב פרעונו א"כ מה נ"מ בחייו כל שאינו לפנינו אין מקבלין ואין חוששין שיתעכב פרעון אבל כל שיש חשש בגוף העדות מקבלין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וזה ברור וכן נראה דעת הרמב"ם כנ"ל:

כח אבל המביא עדים לפטור עצמו מקבלים. דין זה כתבו בי' בשם הר"ן פרק אלמנה אבל לפע"ד צ"ע בזה כי נראה דתליא במחלוקת ר"ת ור"י פרק הגוזל שם גבי הא דמחלק התם שאני תינוק שירד לתוך שדה חבירו דלית ליה חזקת אבהתא אבל אית ליה חזקת אבהתא מהני וכתבו התוספות דמשמע אפילו היה ר' ירמיה מוחזק בבית מהני חזקת אבהתא דאל"כ הוי ליה לתרץ דשאני התם דבעל השדה מוחזק בשדה משא"כ ר' ירמיה ובע"כ דר' ירמיה היה מוחזק ומ"מ מהני חזקת אבהתא אבל ר"ת הובא בהגהת הרא"ש חולק בזה דסובר דאם היה ר"י מוחזק לא הוי מהני חזקת אבהת' ומקבלין שלא בפניו. ונראה ברור דפליגי בהנ"ל דהתוס' סבירא להו דלא כסברת הר"ן רק אפילו תובע מביא לפטור עצמו אין מקבלין הילכך לא מהני מה שהיה ר' ירמיה מוחזק אבל ר"ת סובר דדוקא מי שבא להוציא מחבירו ומביא עליו עדים אין מקבלין שלא בפניו אבל מי שרוצה להוציא מחבירו וחבירו צועק שלי הוא ויש לי עדים לא מפקינן מיניה בשביל שאינן מקבלין שלא בפניו. ולפי זה לפי מה שכתב הלח"מ דגם הרמב"ם סובר כהתוספות א"כ דברי הר"ן הללו במחלוקת שנוים. אך באמת בעיקר הדין נראה לפע"ד כדעת ר"ת וכן מורין דברי הרמב"ם כמו שכתב ה"ה להדיא שהרי כתב אין מוציאין מן היתומים ש"מ דמיירי ברשות יתומים ומה שהקשו התוספות דהוי ליה לחלק דהתם בעל השדה מוחזק ובאמת יש לתמוה על החולקים שלא כתבו ליישב קושיא זו של התוספות וכבר תמה הלח"מ שם אבל לפע"ד נראה דלק"מ דוודאי אי היה ר' ירמיה מוחזק אין מוציאין ממנו כיון שהוא עומד וצווח שיש לו ראיה ורוצה להביאם משא"כ התם גבי בעל השדה אין לו שום ראיה שהיא שלו שלקחה מאבי התינוק רק שאין אצל התינוק חזקת אבהתא לכך לא מפקינן מיניה אבל אם היה לתינוק חזקת אבהתא פשיטא שהיה מוציאין ממנו כיון שאין לו ראיה שלקחה מאביו לכך הוצרך לישנוי האמת דהתם אין לו חזקת אבהתא ועש"ך בשם מהרי"ט דדינו של הר"ן אינו רק כשבאים להוציא מהלוה אבל כשאין המלוה תובעו אין מקבלין אפילו לפטור וזו היא ראיה למה שכתבתי ותליא במחלוקת הנ"ל:

כט אין מקבלין עדות על קטן. מבואר הוא בעובדא דבר תמוה דר' ירמיה. הנה כבר נתבאר דעת ר"ח דדוקא כשהיורש מוחזק בקרקע אבל אם חבירו מוחזק ויש לו עדים שקנאה מאביו מקבלין אמנם גם בזה כתב ב"י דר"ת וריב"א פליגי דלדעת ר"ת מקבלין העדות עכשיו ולא מפקינן מיניה אבל לדעת ריב"א אין צורך לקבל העדות כלל עד שיגדיל וגם לא מפקינן מיני' אבל לפע"ד דברי הב"י תמוהין דהאיך יעלה על הדעת דבשביל שהוא קטן יהא נשכר דאף שאמרו חכמים אין מקבלין עדות היינו לזכות מי שרוצה שיקבלו העדות אבל פשיטא דאם אי אפשר ואם לא יקבלו יזכה בלי קבלה כלל פשיטא דמקבלין עדותו עכשיו שלא בפניו דשמא אין לו עדות כלל או שמא לא יעידו כלל כהוגן והיורש יש לו חזקת אבהתא בבירור מה שהוא מודה לו וא"כ מה איכפת לן אם יקבלו העדות עכשיו ואם יגדל הקטן אז באמת יצטרכו לקבל שנית אבל עכשיו כיון שאין יכולין להוציא פשיטא דמקבלין ועוד הא כל הטעם דאין מוציאין ממנו לפי שהוא עומד וצווח מה לי ולכם יש לי עדים שהוא שלי וכי בשביל זה אוציא שלי מתחת ידי וא"כ מהאי טעמא פשיטא דעכ"פ מקבלין עדותו ושמא משקר ואין לו עדים כלל אמנם הריב"א מעולם לא עלה על דעתו דאין מקבלין כלל ונראה שהב"י דיקדק כן ממה שכתב וז"ל משום דר' ירמיה עכשיו אינו צריך להביא עדות רק המערער וכו' והבין הב"י כוונתו דסובר באמת דאינו צריך אבל לא כן הוא רק דכוונת הריב"א ליתן טעם למה אין אנו מוציאין מידו ועל זה קאמר דה"מ דאין מקבלין זה שמהדר אחר העדים כגון התובע דהוא מביא העדים כדי להוציא והוא הצריך להם כדי להוציא מחבירו אין מקבלין אלא בפניו אבל ר' ירמיה אינו צריך לעדים והרי הוא לא היה מביאם כלל ואינו רוצה כלום רק חבירו מכריחו להביא עדים ובזה שפיר מקבלין שלא בפניו של זה זה שמכריחו להביא עדים הוא מביא אותם וזה ברור ונכון ומ"ש המחבר עוד ס"כ עיין מה שכתבתי לעיל סי' ג' גם מה שכתב סכ"ב עיין מ"ש בסי' מ"ו גבי קייום בזה וכן מ"ש בסכ"ד בענין קבלת עדות בלילה עיין לעיל סימן ה'. ומ"ש בענין עדות מיושב עיין לעיל שהעליתי דצ"ע בזה:

תוכן העניינים

תפארת יעקב חושן משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה