אור ברסלב

תפארת יעקב חושן משפט חלק א· רבי יעקב גזונדהייט

על חו"מ סימן כו

על חו"מ סימן כה

אבל לפע"ד נראה ברור שאי אפשר לומר כן לדעת הרי"ף מכמה טעמים כמו שיתבאר. מדא דאי ס"ד דמה שהקשה הרי"ף מטועה בדבר משנה הוא להכריח סברתו דבדיינא ליכא גרמי אבל לדידיה אתי שפיר דלכך פטור משום דליכא גרמי בדיינא והא דקאמר ועוד אי בשק"ה טעותא וכו' היינו משום דלא פטרינן לדיין אלא מדינא דגרמי אבל היכי דקם דינא אפילו לרבנן חייב דהוי כעביד מעשה לא נפטר מטעם זה א"כ קשה הא הרי"ף נתן טעם לר"ח משום הפסד ממונו של בעל דין דאי קם דינא יפסיד בעל דין הילכך בנו"ב דחייב הדיין קם דינא א"כ קשה בלא נו"ב למה יחזור הדין הא אם קם דינא יתחייב הדיין לשלם דהוי כעביד מעשה ובשלמא בחייב את הזכאי אתי שפיר דאפילו אי קם דינא אינו אלא גורם כמו שכתבו התוס' והרא"ש כיון דעדיין לא שילם וכ"ש לדעת הטור בשם הרמ"ה דאם לא שילם לכ"ע חוזר אבל בזיכה את החייב כיון דקם דינא יתחייב הדיין לשלם וליכא פסידא לבעל דין ובשלמא למ"ד דבאילו הואי הוי הדר לכ"ע פטור רק פלוגתייהו בקם דינא אתי שפיר דאף בקם דינא אינו רק גרמי אבל לפי מה שהבינו הם דעת הרי"ף דאילו הואי הוי הדר לר"מ חייב ובקם דינא אפילו לרבנן חייב דהוי כמזיק בידים ולא נפטר מטעם אין לך אדם שאינו מומחה שנעשה דיין לעולם א"כ קשה כנ"ל ועוד קשה כיון דסבירא ליה להרי"ף דהא דמקשה לר"ש מפרה של בית מנחם היינו מכח דלא דיינין גרמי בדיינא א"כ קשה הא ר"ש בלא נו"ב מוקי לה וא"כ חייב את הזכאי נהי דקם דינא מ"מ אינו אלא גורם כיון דעדיין לא שילם כמו שכתבו התוס' והרא"ש להדיא דאפילו אם נאמר בקם דינא אפילו לרבנן חייב מ"מ בחייב את הזכאי אף דקם דינא אינו אלא גורם וכ"ש לפי מה שכתב הטור בשם הרמ"ה דבהא הדר דינא לכ"ע וכן הכריע הש"ך לקמן א"כ האיך קתני במתניתין דבכורות וישלם מביתו נהי דמה שעשה עשוי אפילו לא נו"ב מ"מ גורם הוא כנ"ל ובדיינא לא דאין ר"מ גרמי לשיטת הרי"ף ואמת דיש לומר דגם ר"ש בנו"ב מוקים לה והא דמחלק בין דבר משנה לשק"ה היינו משום דאי אפשר לאוקמא מתניתן דידן בשק"ה בלא נו"ב דסבירא ליה בלא נו"ב ג"כ מה שעשה עשוי עכ"פ והא דלא פריך עליה דר"ש זיכה את החייב היכי משכחת לה דלדידיה כיון דקם דינא בזיכה את החייב חייב לשלם דלא מיקרי גרמי כלל ומתניתין דסנהדרין בטועה בד"מ רק לר"מ דמחלק בין נו"ב ללא נו"ב לחזרת הדין ומוקי מתניתין דסנהדרין בלא נו"ב פריך שפיר וזה נכון לכאורה. אבל מה אעשה דבהדיא כתב הרמב"ן גופא פאד"מ והא דאותבי' ר"ה לר"ש פרה אפשר הוי ליה ליפרוקי בנו"ב אלא דלאו אורחיה דר"ט בהכי ועוד דר"ש כולה בשלא נו"ב מוקי לה הרי להדיא דסובר דר"ש בלא נו"ב מוקי לה וא"כ קשה כנ"ל:

ד

ועוד קשה לי טובא לפי דבריהם ז"ל האיך אפשר לומר דהא דפריך עליה דר"ש מפרה של בית מנחם היינו משום דלא דיינין דיני דגרמי בדיינא דבשלמא בדיני ממונות ניחא שאין לך אדם שאינו מומחה שנעשה דיין לעולם אבל באו"ה דאמרינן בהוריות כי רבים חללים הפילה וכו' זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה והגיע להוראה גמיר וסביר הוא כמו שכתב בעל המאור ז"ל והכי איתא התם להדיא א"כ באינו מומחה פשיטא שיש לחייבו דהלואי שלא יעשה מורה הוראה וגרע טפי מדיני דגרמי בעלמא שלא יהא הדיוט מורה הוראות בישראל ומאיזה צד אתה בא לפטרו טפי מדיני דגרמי דעלמא והוא תמוה לפע"ד ועוד קשה האיך פריך לר"ש משום דאילו הואי הוי הדר ולא דיינין גרמי בדיינא הא לס"ד דבעי לאוקמא פרק עד כמה כר"מ ע"כ דסבירא להו דאף בדיינא איכא גרמי שהרי עדיין לא אוקמה בנו"ב וקשה טיהר את הטמא מאי איכא למימר א"כ האיך אפשר דשם באותה סוגיא גופא מעיקרא קס"ד דלר"מ ניחא ומיד אמ"כ מקשה ותיפוק ליה דהוי טועה בדבר משנה דילמא כר"מ אתיא ונהי דהתם יש לומר דפריך לפי מה דאוקמה ר"א א"ר בנו"ב כרבנן אבל כאן דמקשה לר"ש ולשיטת הרי"ף הך סוגיא ר"מ היא שלא כדברי התוס' והרא"ש דאל"כ לא הוי מקשה מידי על הגאון א"כ קשה מאי קושיא דילמא לר"מ אף בדיינא איכא גרמי כדקס"ד סוגיא דבכורות הנ"ל אליבא דר"מ:

ה

לכן נראה לפע"ד ברור דעת הרי"ף ז"ל דהיכי דאילו הואי הוי הדר אפילו לר"מ פטור אפילו בעלמא דהא אפילו גרמי לא הוי ופלוגתייהו היכי דקם דינא דבדיבוריה קא עביד מעשה דלרבנן פטור דלא דייני גרמי ולר"מ חייב רק ה"מ בעלמא אבל בדייני אפילו בקם דינא פטור דלא דיינין בדיינא גרמי אפילו היכי דבדיבור קא עביד מעשה רק היכי דנו"ב דאז עביד מעשה ממש הוא ולא גורם הילכך אפילו דיין חייב ומה שהקשה על הגאון וכי משום שטעה בדבר משנה יהא נשכר אין הכוונה להכריח מכח זה סברתו דבדיינא ליכא גרמי דהא ליתא דהתם באיסור והיתר ואינו מומחה לא שייך האי סברא כלל רק הרי"ף תרתי קא מקשה עליה דגאון חדא דהוא כתב בשק"ה בדיני ממונות בלא נו"ב וליתא דתיהדר חייב משום דאנן קיימא לן כר"מ ע"ז קאמר דר"מ דוקא בעלמ' דן גרמי ולא בדיינא ועוד איס"ד דהא חשיב לגורם אף דאילו הואי הוי הדר שהרי הגאון כתב אם אין הדבר מצוי שיחזור ש"מ דאי איתא דתיהדר חוזר ואפ"ה כתב דאי ליתא דתיהדר חייב ועל זה מקשה אם אתה קורא זה גרמי אפילו טעה בדבר משנה נמי מה בכך דחוזר אי ליתא דתיהדר יתחייב וע"כ דזה אפילו גורם לא הוי א"כ קשה על הגאון בתרתי חדא דהוא מיירי בדיני ממונות ואז אפילו אי הוי גורם פטור אפילו לר"מ ועוד דע"כ דזה אפילו גורם לא הוי דאילו הואי הוי הדר הילכך באיסור והיתר אף דבזה גורם חייב לר"מ באילו הואי הוי הדר פטור. ולפי זה מיושב מה שיש לתמוה לר"ח דמוקי לה בנו"ב אבל בלא נו"ב הדר דינא אפילו בשק"ה א"כ תקשי ליה הך עובדא דר"ט דקאמר ליה מומחה לרבים אתה הא בלא"ה אפילו בשק"ה חוזר ואילו הואי הוי הדר וליכא לישנויי חדא ועוד קאמר ולפי הנ"ל ניחא ולק"מ דע"כ לא קאמר ר"ח בלא נו"ב הדר דינא משום פסידא דבעל דין דאי קם דינא יפטר הדיין דאפילו בקם דינא אינו אלא גרמי ובדיינא ליכא גרמי אבל באו"ה אי לאו דמומחה לרבים היה פשיטא דבשק"ה היה חייב לשלם דאי איתא דתיהדר אינו חוזר דליכא פסידא לבעל דין דבאינו מומחה באו"ה לא פטרינן ליה לר"ח משום אין לך אדם שאינו מומחה וכו' דהלואי שלא יעשה דיין לעולם וקושיא הנ"ל קשה גם לפי' הרמב"ן וסייעתו דהרי"ף נותן טעם באילו הואי הוי הדר משום דלא דיינין גרמי בדיינא ואפילו באו"ה כהך דר"ט א"כ לר"ח תקשי למה לי מומחה לרבים הא אפילו בשק"ה פטור לר"ת דבלא נו"ב חוזר וליכא למימר דר"ח בנו"ב מוקים לה כמו שכתב הרמב"ן בעצמו דלאו אורחיה בהכי ודו"ק היטב כי זה ברור:

ו) איברא דעדיין יש לתמוה בהא דפרק עד כמה פריך לימא תנן סתמא כר"מ ומשני בנו"ב אח"כ מיד פריך אהך מעשה דפרה של בית מנחם ותיפוק ליה דטעה בדבר משנה וחוזר ומשני חדא ועוד קאמר ליה וקשה במה נפשך אי התם בנו"ב מיירי מאי קושיא ותיפוק ליה הא נו"ב אפילו בדבר משנה חייב אי לאו דמומחה לרבים הוא וע"כ דס"ד דלא נו"ב דלאו אורחי' דר"ט בהכי אם כן מאי משני חדא ועוד קאמר דמ"מ כיון דלא נו"ב נהי דלר"מ חייב אף דאינו אלא גורם כמו שבארנו דבאו"ה לא שייך טעמא דאין לך אדם שאינו מומחה וכו' אבל מ"מ כיון דבאלו הואי הוי הדר אפילו לר"מ פטור ופלוגתייהו היכי דקם דינא א"כ אינו אלא גורם בלא נו"ב ולמה יתחייב לרבנן ובע"כ צריך לומר דהך ר"מ הוא א"כ מהך משנה מוכח כר"מ ומאי הועיל ר"א א"ר בתירוץ שלו במאי דאוקמה למתניתין דדן את הדין כרבנן ובנו"ב דמ"מ מהך דהביא עלה מעשה דפרה של בית מנחם מוכח כר"ח והא וודאי ליכא למימר דהך באמת ר"מ הוא אבל אהך משנה הקודמת דהוא סתם משנה לא משמע ליה דלא כרבנן הא וודאי ליתא דקשה חדא דהא הך משנה הביא התנא להורות דמומחה לרבים פטור ואי ס"ד דהך ר"מ ובלא נו"ב א"כ מנא ליה להוכיח דבנו"ב דאפילו לרבנן חייב דמומחה פטור מהך עובדא דלא מחייב אלא לר"ח דוקא כיון דלא נו"ב גם בהגוזל בתרא בההוא דאחוי אכרי' דחיטא סבור לחייובי ממתניתין דדן את הדין וקא דחי בנו"ב הוי ליה לחייובי מהך משנה מיד בתר הכי וע"כ צריך לומר חדא מהני תרתי או דלרבנן אפילו בקם דינא פטור והך עובדא דר"ט בנו"ב ומ"מ פריך ותיפוק ליה א"כ מבואר דנו"ב בדבר משנה פטור או דלרבנן היכי דקם דינא חייב דהוי כעביד מעשה א"כ שפיר אתיא כרבנן וכבר בארנו לעיל דלהרי"ף בדבר משנה ונו"ב חייב וגם היכי דקם דינא אינו אלא גורם אם כן קשה כנ"ל וכמו כן קשה לשיטת הש"ך דסבירא ליה בנו"ב בדבר משנה חייב ופוסק ג"כ כדעת הפוסקים דפלוגתא דר"מ ורבנן בקם דינא אבל בהדר דינא אפילו לר"מ פטור א"כ הוא מזכה שטרא לבי תרי לפי הנ"ל והוא תמוה מאוד לפענ"ד: לכן נראה ברור דוודאי דעת הרי"ף כמו שכתבתי דלר' מאיר באילו הואי הוי הדר פטור והיכי דקם דינא. פליגי אבל בדיין אפי' בקם דינא אינו רק גורם ולא דן ר"מ גרמי בדיינא רק בנשא ונתן ביד דהאי לאו גרמי הוא כלל אמנם היינו דוקא בדיני ממונות אבל באו"ה דאי קם דינא מיד בדיבורו נגמר ההיזק ונשתנה הענין מכמות שהיה שהרי עשה מכשרה טריפה ומאי נפקא מינה או הזיק בידים או שחסרה בדיבורו ומשעה דמסיק עלה שמא דטריפות חסרה הילכך בהא וודאי אפילו לרבנן חייב אבל בדיני ממונות אפילו בקם דינא אינו אלא גורם דבחייב את הזכאי פשיטא דאינו אלא גורם כמו שכתבו התוס' והרא"ש כיון דעדיין לא שילם ואף בזיכה את החייב נהי דמיד נגמר ההיזק מ"מ לא נשתנה הדבר רק הוחזק הממון ברשות שהיה וגרם לזה שלא יוכל להשתלם ממנו אבל לא עשה היזק בגוף ממון חבירו משא"כ באו"ה שעשה היזק בדיבורו בממון חבירו ובאותו דיבור נגמר ההיזק מיד הא וודאי כעביד מעשה ואפילו לרבנן חייב והשתא לא קשיא מהך סוגיא דבכורות דהתם באו"ה אפילו לרבנן חייב אפילו לא נו"ב כיון דקם דינא וכמו כן פשיטא דלא קשיא לר"ח מהך משנה דנהי דבלא נו"ב חוזר היינו משום פסידא דבעל דין אבל באו"ה דאי קם דינא מזיק גמור הוא ליכא פסידא לבעל דין וקם דינא וחייב לשלם ושפיר קאמר חדא ועוד קאמר ליה ז

ומעתה כיון שבארנו דלהרי"ף היכי דקם דינא בד"מ גורם מיקרי ובאו"ה הוי מזיק דאנן תרתי בעינן דמיד נגמר ההיזק וגם עושה חסרון בממון חבירו א"כ ה"ה בדבר משנה ונו"ב יש חילוק זה דבאו"ה פשיטא דחייב שהרי עושה מעשה וחסרון בממון חבירו ומיד נגמר ההיזק שהרי האכילוהו לכלבים אבל בדיני ממונות נהי דעשה מעשה מ"מ בדבר משנה עדיין לא נגמר ההיזק הילכך אפילו נו"ב נהי דגורם מיקרי ולא הוי בכלל אילו הואי הוי הדר דהא טובא עביד אבל מ"מ מזיק בידים לא מיקרי כיון שלא נגמר ההיזק הילכך בדבר משנה ונו"ב פטור לר"מ דלא דן דיני דגרמי בדיינא לדעת הרי"ף ולפי זה לק"מ מכל הנ"ל והוא דלעיל שסדר הרי"ף הנך ה' בבי בשק"ה ולא בדבר משנה דמיירי בדיני ממונות מדכתב בנו"ב חוזר בדבר משנה ובאו"ה ליכא חזרה וכן מדכתב בלא נו"ב בשק"ה חוזר ובאו"ה ליכא חזרה אפילו לא נו"ב כמו שבארנו לעיל הילכך בדיני ממונות בדבר משנה ליתנוהו להני חילוקים בין נו"ב ללא נו"ב אבל באו"ה ונו"ב פשיטא דחייב דכי משום שטעה בדבר משנה יהא נשכר שהרי עשה מעשה והיזק בממון חבירו ומיד נגמר ההיזק כן נראה לי ברור ולענין דינא מה שיצא לנו מזה בפלוגתא דר"מ ורבנן יתבאר בס"ק שאחר זה גם בנו"ב בדבר משנה בדיני ממונות אין לנו עסק עתה לבאר כיון דעכ"פ גורם מיקרי תליא במחלוקת אי דיינין גרמי בדיינא או לא ויתבאר לקמן בס"ד. אך הא יצא לנו לדינא דבדבר משנה ונו"ב באו"ה פשיטא דחייב להרי"ף כדעת הרמב"ן ודלא כהרשב"א פרק אלו טריפות כמו שבארנו באות א' אמנם היינו דוקא במומחה או אינו מומחה וקבליה אבל במומחה וקבליה וודאי פטור כמו שאבאר לקמן בס"ד]. והנה לכאורה היה מקום לומר כמו דבאינו מומחה ולא קיבלו בדיני ממונות פטור להרי"ף כמו שבארנו בס"ק א' אות ו' מטעמא דלא הוי ליה למיסמך עלי' כל שלא כפהו לשלם א"כ ה"ה באינו מומחה וקבלי באו"ה דלא הוי ליה למיסמך עליה כיון שאסור לו להורות אבל באמת זה אינו דהתם שאני כיון שלא קבלו לדון וכפהו לדון לא היה לו לסמוך עליו כיון שלא כפהו על התשלומין אבל בקבלו אפילו באו"ה כיון שבא:

לשאול לפניו לא היה לו להאכילה לכלבים דוודאי יסמוך עליו כיון שבא לפניו להורות כדת מה לעשות וכ"ש לפי מה שכתבתי שם דאפי' באינו מומחה ולא קבלו בנו"ב באו"ה חייב א"כ כ"ש בקבלו הילכך בנו"ב באו"ה לעולם חייב כל שאינו מומחה וקבלו או מומחה ונקיט רשותא. או לדעת הנ"י דבאו"ה אינו סמוך כסמוך א"כ מומחה לבד פטור אפי' נו"ב ודוק היטב בכל הנ"ל:

ח

נשאר לנו עדיין לברר הא דבפרק עד כמה קאמר לימא תנן סתמא כר"מ וכו' ש"מ דס"ד דאפילו היכי דאילו הואי הוי הדר חייב לר"מ וכאן מיפשט פשיטא ליה דאפילו לר"מ פטור וקושיא זו נזכרה בדברי התוס' והרא"ש ומתוך זה כתבו דהך סוגיא רבנן היא אבל לשיטת הרי"ף דסבירא ליה הך סוגיא ר"מ היא דאל"כ לא הוי מקשה מידי על הגאון דפסק כר"מ א"כ קשה קושיא הנ"ל. ונראה לפע"ד ליישב קושיא זו ומתחילה. ניישב מה שהקשו התוס' מהא דתנן מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר וישלם מביתו דהא אילו לא נשחט היה מותר השתא נמי לאו כלום עביד וכתב הש"ך לקמן כיון דנשחט על פיו הוי כסבר וקבל לשלם אך מה שכתב הש"ך דאף רבנן נמי מודו בהא ולא דמי לשולחני דאילו הוי קמן הוי הדר משא"כ בכור אי אפשר ליהדר ולפע"ד זה אינו דמ"מ כיון דסבר וקבל לשלם א"כ על זה סבר וקבל אף אי אפשר למיהדר דאי איתא מאי משלם ובע"כ דאף דקאמר אני שוחט על פיך לרבנן פטור דמ"מ אינו אלא גורם ומהאי טעמא נמי משני ר"א א"ר בנו"ב ולשיטת הש"ך אמאי לא מוקי לה כהך משנה הקודמת שאמר אני עושה על פיך דאפילו לרבנן חייב אלא וודאי דלרבנן פטור והשתא אתי' שפיר דוודאי היכי דאילו הואי הוי הדר אף לר"מ פטור והא דס"ד בבכורות לאוקמא כר"מ משום דלר"מ מצי לאוקמא שאמר אני עושה על פיך ומיירי כהך משנה הקודמת דעלה קאי כמו שכתב הרמב"ן ובעה"מ ולכך חייב אבל לרבנן דלא דייני גרמי אפילו בכהאי גוונא פטור דהא נמי אינו רק גרמי כמו שולחני דאף דאמר עלך קא סמיכנא פטור דמ"מ לא הזיקו בידים בממונו ועל זה משני דנו"ב ומ"מ לפי האמת דמוקי בנו"ב אפילו לר"מ פטור אפילו שילם על פיו דלא דאין ר"מ גרמי בדיינא רק לס"ד סבירא ליה דלר"מ דיינין גרמי אף בדיינא דאל"כ מתניתין אמאן תרמי כמו שכתב הרמב"ן אבל לפי האמת דמסיק בנו"ב אף לר"ח בהכי מתוקמא לדעת הרי"ף וה"מ בדיני ממונות אבל באו"ה אפילו לא נו"ב רק שאמר אני עושה על פיך חייב לר"מ אפילו בטיהר את הטמא דבאו"ה לא שייך אין לך אדם שאינו מומחה שנעשה דיין לעולם כנ"ל והא דמוקי לה שעירבן חכם ולא מוקי לה שעירבן בע"ה רק על פיו ובשלמא בסוגיא דבכורות דמוקי לרבנן ניחא אבל כאן דמוקי לפי האמת לר"מ הוי מצי לאוקמא שאמר אני עושה על פיך חדא דרבינא אסקו הכי כדי לאוקמא נמי ברבנן ובע"כ צריך לומר כן דהא טיהר את הטמא לא קשיא הכא מידי דמה שעשה עשוי בפירות מרובין כמו שכתבו התוס' ובע"כ דלא אסקי הכא אלא משום סוגיא דבכורות ועוד כיון דזיכה את החייב וטימא את הטהור לא מתוקמא אלא בנו"ב מוקי נמי טיהר את הטמא בהכי וזה ברור ולק"מ. ואין להקשות מאי פריך לר"ש מפרה של בית מנחם לימא כדאמר ליה אני עושה על פיך דחייב לר"מ כמו מראה דינר לשולחני הא ליתא דר"ט באמת מומחה היה ורב גדול ופשיטא שלא יאמר לו אני עושה על פיך דלא יעלה על דעתו שיטעה ועוד נראה דהיינו דוקא בשק"ה דשכיחי למיטעי שייך לומר דסבר וקבל לשלם משא"כ בדבר משנה לא עלה על דעתו שיקבל עליו הפסד ותשלומין לכך אפילו אמר ליה אני עושה על פיך פטור אי טעה בדבר משנה כן נראה לי:

ט

והנה בדעת הרמב"ם כתב הסמ"ע דאפילו נו"ב פטור אפילו באו"ה וכתב שכן הבין הטור מדכתב וכ"כ הרמ"ה אלא שחילק ש"מ דהרמב"ם לא מחלק והש"ך כתב דכוונת הטור דהרמ"ה חילק וביאר בהדיא וזה דוחק ומה שכתב דלאיזה צורך הוסיף בדברי הרמב"ם והאכילוהו על פיו נראה דכוונת הטור להשמיענו דלא נאמר כיון שהאכילוהו על פיו הוי כסבר וקבל לשלם כמו שולחני קמש"ל דבטועה בדבר משנה משנה לא אמרינן כן כמש"כ למעלה אבל נראה דכוונת הטור מדכתב הרמב"ם כל דיין משמע אפילו מומחה וקבלי' או מומח' וסמוך ומ"מ סיים אף על פי שגרם להזיק לא נתכוין להזיק ש"מ דכל דיינים בדבר משנה דין אחד להם דהיכי דגרם להזיק פטור אבל אי עשה מעשה בידים חייב אפילו מומחה וקבליה וזאת היא דעת הנ"י שכתב וז"ל וכל זה שאמרנו בלא נו"ב אבל נו"ב אפילו ג' סמוכין חייב דמזיק הוא כך מצאתי כתוב וכן פי' הרמב"ן ז"ל ועל זה כתב הטור וכ"כ הרמ"ה אלא שחילק וביאר בחלוקה דאפילו נו"ב מומחה וקבליה פטור כמו בשק"ה. ומ"מ נראה ברור שאף דברי הנ"י לא נאמרו אלא בסמוכין אבל בנטילת רשות מר"ג מודה דפטור דהא ר"ט נמי פוטרו ר"ע וכתב הרמב"ן דאפשר הוי ליה לפרוקי נו"ב וא"כ קשה הא סבירא ליה לרמב"ן דנו"ב אפילו מומחה חייב כמו שכתב הנ"י בשמו והאיך פטרו ר"ע לר"ט אלא וודאי דבנקיט רשותא מודה דפטור ור"ט נקיט רשותא הוי והש"ך ס"ק כ"ט הקשה על הנ"י בדרך ק"ו מנקיט רשותא ותמה מהר"י דדעת נ"י דאפילו נקיט רשותא חייב ולפי הנ"ל הא ליתא דנקיט רשותא וודאי פטור כמבואר להדיא ברמב"ן עצמו כנ"ל ולענין דינא באינו מומחה וקבלי' ומומחה ולא קבלי' ונו"ב באו"ה פשיטא דחייב לשלם כמו שבארנו למעלה אבל מומחה וקבלי' פטור אפילו לדעת הרא"ש שהביא הטור דלא כמו שהבין הב"ח דהרא"ש אפילו בקבלי' מחייב רק בנקיט רשותא פוטר ור"ט נקיט רשותא הוי לכך פטרו ר"ע והא ליתא דהא הרא"ש בעצמו הקשה על הרי"ף דסבירא ליה ביש גדול חייב לשלם אפילו מומחה לר"נ דהא ר"ע גדול מר"ט ופוטרו לפי שהוא מומחה וקשה הא ר"ט נקיט רשותא הוי לכך פטרו ואפילו להרי"ף פטור כמו שכתב הרמב"ן להדיא וצריך לומר דהרא"ש דייק מדקתני סתם מומחה לרבים ולא פי' בנקיט רשותא ש"מ דבלא"ה פטרו ואי כדעת הב"ח אף להרא"ש לא נפטר ר"ט רק מכח נקיט רשותא ומאי קושיא על הרי"ף וכן מבואר עוד ברא"ש שכתב גבי טועה בשק"ה ואפילו יש גדול ממנו להחזירו וליתא דתיהדר פטור כההוא עובדא דר"ט דר"ע גדול ממנו ופטרו מטעם מומחה וקשה מאי דייק הא שם נקיט רשותא הוי אבל מומחה וקבליה דמיירי ביה הרא"ש וליתא דתיהדר חייב כשיש גדול] ובע"כ דסובר מדנקט סתם מומחה לרבים ש"מ אפילו בלי נקיט רשותא פטור או דסבירא ליה שאין חילוק כלל בין קבלי' לנקיט רשותא ועוד ראי' דהא הך מתניתין דבכורות דקתני ואם היה מומחה לרבים היינו מומחה וקבליה ועלה קתני ומעשה בפרה של בית מנחם וא"א דשם לא נפטר אלא בנקיט רשותא האיך מייתי ראיה למומחה וקבליה אלא ברור שאין חילוק כלל או מדנקט ר"ע סתם מומחה ש"מ דבלי נקיט רשותא פטרו וזה ברור ודלא כהב"ח וכן כתב הש"ך אלא שלא ביאר הראיות הנ"ל:

י

ומעתה אבא להשיג על דברי התומים בזה על פי מה שבארנו לעיל מה שהקשה לשיטת הרמב"ן דהא הרמב"ן עצמו כתב דהך תירוץ דר"א א"ר והך דר"ח לא מישך שייכי כלל להדדי מר מתרץ מה שעשה עשוי ומר מתרץ וישלם מביתו וא"כ האיך מייתי הרי"ף ראיה מבכורות כר"ת לענין תשלומין לא משלם אלא בנו"ב אבל קם דינא בלא נו"ב עכ"ד ולפעד"נ דלק"מ ולא ידעתי למה תלה קושיתו על הרמב"ן הא בלא"ה יש לתמוה על הרי"ף שהרי הגאון ושאר פוסקים הביאו ראיה משם דלית הלכתא כר"ח דהא לר"מ בלי נו"ב מתוקמא א"כ אפילו אם נאמר דהתם לס"ד קאמר דאל"כ מתניתין אמאן תרמי כמו שכתב הרמב"ן אבל לפי האמת אפילו לר"מ בנו"ב מתוקמא כר"מ אבל מ"מ פשיטא שאין משם ראיה כלל דיש לומר דהכל לרבנן דוקא והא תמוה מאוד לכאורה אבל באמת לק"מ וראיית הרי"ף נכונה וברורה דהא הכא פריך לר"ח זיכה את החייב היכי משכחת לה ומשני פטור אתה כמו שנו"ב ופריך עלה ממתניתין דמוקי ר"ת בלא נו"ב מחזירין לחובה היכי משכחת לה וסלקא בקושיא עד דאתי רבינא ופריך כגון שהיה בידו משכון ונוטלו ובוודאי שלא הוצרך רבינא לשנויי הכי אלא משום קושיא ממתניתין אבל התם בבכורות אי ס"ד דלענין חזרת הדין אין חולק בנו"ב רק כר"ש דמחלק בין דבר משנה לשיקול הדעת והתם לא מוקי בנו"ב רק משום וישלם מביתו א"כ מאי קושיא זיכה את החייב היכי משכחת לה פטור אתה כמו שנו"ב דמי וממתניתין לא קשיא התם כלל דמיירי בדבר משנה כתי' ר"ש וע"כ דלענין חזרת הדין ג"כ לא ניחא לי' לר"א א"ר לחלק אלא בנו"ב כר"מ דהכא ולכך לא מצי אמר פטור אתה כמו שנו"ב דתקשי מתניתין דסנהדרין כדמקשה הכא לר"ת ושפיר קאמר כגון שהיה לו משכון א"כ מבואר מהך סתמא דמסקנא דהתם דהלכה כר"מ וכן צריך לומר לר"ש דהכא דאיהו מוקי משנה דסנהדרין בדבר משנה והגאון פסק כר"ש והרי"ף מקשה עלי' דע"כ לא דאין ר"מ גרמי רק בניזקין אבל גבי דיינא לא וצריך לו' דאפי' לר"ש לא דאין ר"מ גבי דיינא דאי לר"מ דוקא האיך מקשה על הגאון דפסק כר"ש כמש"כ הרא"ש ובה"מ להדיא לדעת הגאון וא"כ קש' לר"ש דמוקי בלא נו"ב תקשי האיך קתני בחייב את הזכאי ומשלם מביתו דהא בזה אינו אלא גורם כמו שכתבו התוס' והרא"ש להדיא כיון דעדיין לא שילם ור"מ לא דאין גרמי בדיינא וצריך לו' דסבירא ליה להרי"ף דר"ש נמי לענין תשלומין בנו"ב מוקים לה רק לענין חזרה לא מפליג ולכך מוקי מתניתין דסנהדרין בדבר משנה ולכך לא פריך עלי' בגמרא כדמקשה לר"מ ממתניתין דסנהדרין דלדידי' פטור אתה כמו שנו"ב אבל לר"ת דמחלק לענין חזרת הדין ע"כ כגון שהיה לו משכון ולפי זה סוגי' דבכורות אם איתא דלאו אליבא דר"ח קאי דמחלק גם לענין חזרה בין נו"ב הוי מצי נמי למימר פטור אתה כמו שנו"ב אלא וודאי דאליב' דר"ח קיימינן דלענין חזרת הדין מפלגינן בין נו"ב או לא ולכך מוקי לה במשכון כדאוקמא ר"ת הכא וא"כ מוכח דהלכה כר"ת ודו"ק היטב:

יא

ואמת כי עדיין יש מקום לדמות דבר זה לפי מה שכתב הרמב"ן ז"ל וז"ל וכבוד הגאון יהא מונח במקומן שעדיין דברי רבינו הגדול ז"ל יותר נכונים דר"מ לאו לדחוי' מר"מ אמרה דהא קא' פטור אתה כמו שנו"ב ולרבנן לא גרע ממוחל שטרא ע"כ ולפי זה אין ראיה מסוגי' דבכורות דבעי לאוקמא כרבנן לא מצי למימר פטור אתה כמו שנו"ב אפילו לר"ש דלרבנן לא גרע ממוחל שטרא. אבל באמת דברי הרמב"ן ז"ל תמוהין מאוד כמו שאבאר דהא הרי"ף סובר דע"כ לא דן ר"מ גרמי אלא בנזיקין אבל בדיינא לא א"כ קשה למאי דמשני פטור אתה כמו שנו"ב במה נפשך או עדיין אינו אלא גורם לר"מ ג"כ למה יתחייב גבי דיינא ואי מזיק ממש הוא אם כן אפילו לרבנן חייב וקשה מ"ש ממוחל שטרא ובוודאי ליכא למימר שיחלוקו ר"מ ורבנן בהא גופא דלר"מ מזיק ממש הוא ולא גרמי ואפילו דיין חייב ולרבנן אינו אלא גורם דלא מצינו שיחלקו ר"מ ורבנן אלא בגרמי גופא אי חייב או פטור אבל לא בפלוגתא זו מה הוא גורם ומה הוא מזיק גם במוחל שטרא גופא מבואר דלמאן דדאין דיני דגרמי מחייב וקשה אף אי לא דאין מחייב דהא מזיק הוא והוי ליה למימר דלמאן דלא מיחשב מוחל למזיק גמור פטור ופשיטא דמעולם לא נחלקו ר"מ ורבנן מה הוא גורם ומה מזיק א"כ מבואר בהכרח דלמאי דס"ד דפטור אתה כמו שנו"ב לא דמי למוחל ואפי' לרבנן חייב והטעם דלמ"ד מכירת שטרות דאורייתא א"כ לא מחל רק שיעבוד גוף ושיעבוד נכסים ממילא מופקע ואפילו לדעת הרי"ף כפי מה שהבין הרמב"ן דעתו דמכירת שטרות דרבנן א"כ מהאי טעמא נמי לא דמי למוחל כיון דמכירת קלוש בשלו מחל משא"כ המזיק בשל חבירו ונהי דלפי האמת וודאי פטור אתה לאו כמו שנו"ב אבל למאי דס"ד פשיטא דאפילו לרבנן ס"ד דחייב ואפשר לומר' דגם הרמב"ן ז"ל לא כתב זה רק לדבריו בגאון דקאמר דהך סוגי' דבכורות לדחויי מר"מ קא בעי אבל לר"מ בלא נו"ב מתוקמא אם כן ע"כ צריך לומר דהא דלא קאמר פטור אתה כמו שנו"ב משום דלרבנן לא גרע ממוחל שטרא א"כ שפיר מקשה עלי' דלפי זה ע"כ סוגי' דהכא לר"מ דוקא דלרבנן פטור אתה לאו כתי שנו"ב כדמוכח סוגי' הנ"ל אבל להרי"ף דסבירא ליה דהך סוגי' דבכורות לפי המסקנא גם לר"מ דוקא בנו"ב מתוקמא כסוגי' דהכא שפיר הוי מצי לשנויי פטור אתה כמו שנו"ב אי לאו דקשיא מתניתין דסנהדרין לחובה היכי משכחת לה כדמקשה הכא ולפי זה ראיית הרי"ף נכונה כנ"ל. וכמו כן צריך לומר לדעת התוספות והרא"ש דהא דפריך פרק עד כמה לימא תנן סתמא כר"מ משום חייב את הזכאי פריך אבל זיכה את החייב אפילו לרבנן חייב בלי נו"ב וקשה מ"ש ממוחל שטרא דפטרי רבנן וע"כ דלא דמי למוחל כמו שכתבתי ואין לדחות ראיית הרי"ף כמו שכתבו התוס' והרא"ש באמת משום חייב את הזכאי פריך הרי' דבטימא את הטהור פשיטא דגם להרי"ף צריך לומר דאגב אחרינא מפרש להו כמו שבארנו לעיל דבאו"ה מודה הרי"ף דאפילו לר"ת בלא נו"ב קם דינא וישלם מביתו א"כ ה"ה זיכה את החייב הא ליתא ויש לתמוה על התוספות והרא"ש בשלמא בטימא את הטהור יש לומר דמפרש להו אגב אחרינא אבל זיכה את החייב דפריך עלה בשלמא חייב את הזכאי משכחת לה כשנו"ב אלא זיכה את החייב היכי משכחת לה דאמר פטור אתה והא פטור אתה לאו כמו שנו"ב וקשה מאי קושיא הא באמת כמו שנו"ב וחייב אפילו לרבנן והאיך נאמר דאגב אחרינא מקשה מאי דלא קשיא מידי וזה תימא גדולה לשיטת הרא"ש ומזה דייק הרי"ף דהלכה כר"מ ואפילו לענין חזרת הדין יש חילוק בין נו"ב ללא נו"ב ולכך פריך שפיר והא לא נו"ב א"כ יחזור הדין דאי נימא דבהא קם דינא קשיא מתניתין דקתני מחזירין לחובה היכי משכחת לה וזה ברור:

יב

אמנם דברי הרמב"ן בתירוץ ראשון בלא"ה אינם מובנים דמה זה שתירץ הך דרבי אילעי ור"ח לא מישך שייכי להדדי דמר מתרץ מה שעשה עשוי ומר מתרץ וישלם מביתו דמ"מ קשה נהי דלפי זה לא מוכח מהתם דבלא נו"ב קם דינא דלאו בהא איירי התם אבל מ"מ הא מוכח דאף בלא נו"ב משלם מביתו ואף בדיינא איכא גרמי וזה סתירה לדעת הרי"ף דסובר דלא דן ר"מ גרמי רק בניזקין ולא בדיינא ובע"כ צריך לומר דהתם לס"ד אמרינן כן דאל"כ מתניתין אמאן תרמי אבל לפי האמת אף לר"מ בלא נו"ב פטור והיינו כתירוץ שני של הרמב"ן אם כן מה צורך לתירוץ ראשון של הרמב"ן הא בלא"ה לק"מ דהתם לס"ד אמרינן כן כמו שבאמת תירץ הרמב"ן כן. ואין ליישב שיטת הרמב"ן בתירוץ ראשון דמכל מקום כיון דבהך דבכורות לא איירי מהך קושיא דמה שעשה עשוי רק לפרוקי וישלם מביתו א"כ נהי דמוכח דלר"מ בלא נו"ב חייב היינו התם דס"ד דמה שעשה עשוי גם כן וכיון דקם דינא דין הוא שישלם אבל כאן דמקשה על זה גופא למה מה שעשה עשוי דבסנהדרין מוכח דחוזר הוצרך לשנויי בנו"ב מכח החזרה. אבל באמת הא ליתא דמה בכך מ"מ פשיטא דאפילו אי קם דינא אינו אלא גורם דהא קאמר לימא תנן סתמא כר"מ א"כ מבואר דלר"מ משלם דיין דינא דגרמי והכא כתב הרי"ף דר"מ לית ליה גרמי בדיינא וע"כ דלס"ד דוקא התם אמרינן דלר"מ משלם בלא נו"ב אבל למסקנא לא והיינו כתירוץ שני של הרמב"ן ומה צורך לתירוץ ראשון. ועוד דהא בחייב את הזכאי פשיטא דאינו אלא גורם לכ"ע ומ"מ לר"מ אתיא ליה שפיר ש"מ דאף בדיין דאין גרמי ועוד דהא להרי"ף בלא נו"ב חוזר משום פסידא דבעל דין מבואר דאפילו אי קם דינא יפטר הדיין והתם בס"ד דבכורות מבואר דלר"ח חייב באופן שדברי הרמב"ן הללו בתירוץ ראשון לא נתבררו לי לפענ"ד. גם מה שכתב וז"ל ולפי זה יקשה לכאורה וכו' עד לכך פריך לר"ש דסבירא ליה הדר דינא וכו' והא ליתא דא"א שסובר דאפילו בלא נו"ב אי קם דינא לר"מ חייב דהא פירש טעמא משום הפסד ממונו של בעל דין ואי קם דינא אין כאן הפסד ומאי פסידא דבעל דין איכא והעיקר כמו שביארנו לעיל אות ז' לחלק בין דיני ממונות לאו"ה דבאו"ה וודאי הוי מזיק גמור אי קם דינא דמשעה דמסיק עלה שמא דטרפות חסרה ועוד דבאו"ה לא שייך לפטרו מטעם אין לך אדם שאינו מומחה כנ"ל. גם מה שכתב וז"ל והא דטרח הרמב"ן ליישב וכו' עד הצריך הרמב"ן להאריך וליישב עכ"ל. אין צורך לזה דהא הרי"ף הביא ראיה מהך סוגיא דבכורות כר"ח מדמשני התם בנו"ב כר"ת דהכא וקשה הא בס"ד דבעי לאוקמא כר"מ וקשה לר"מ מי ניחא הא ליכא ליפרוקי רומיא דהך מתניתין אלא כדפריך ר"ח לזה הוצרך הרמב"ן לומר דלס"ד הוכרח לומר דלא כר"ח אבל לפי האמת אפילו לר"מ לא מתוקמא רק כרב חסדא דבדיינא ליכא גרמי גם מה שכתב שזה דוחק גדול דהרי"ף נתן טעם דאין לך שאינו מומחה וכו' א"כ בלא נו"ב אף דקם דינא יפטר מהאי טעמא דבדיינא לא שייך גרמי לק"מ כמו שכתבתי לעיל דבדיני ממונות וודאי הדין כן כדמוכח להדיא ברי"ף שהרי נתן טעם משום הפסד ממונו של בעל דין ש"מ דגם אי קם דינא יפטר הדיין רק באו"ה אי קם דינא הוי מזיק גם לא שייך באו"ה הטעם דבדיינא ליכא גרמי דהלואי שלא יעשה דיין כנ"ל גם מה שהקשה על ראיית הרי"ף מר"ח דלא מוכח אלא דבלא נו"ב הדר דינא אבל לענין תשלומין אי ליתא דתיהדר מי שמעת ליה לק"מ דהא הרי"ף נתן טעם משום פסידא דבעל דין וא"א דלר"מ משלם אפילו בלא נו"ב א"כ כ"ש דאי קם דינא דוודאי משלם א"כ למה יחזור הדין הא ליכא פסידא וגדולה מזו מוכח דאפילו אי קם דינא פטור אפילו לר"מ דאל"כ עדיין ליכא פסידא לבעל דין. גם מה שכתב ולפי זה מוכח כהנ"ל כהרשב"א ולפי מה שכתבתי אה"נ דבדיני ממונות מוכח כהרשב"א אבל באו"ה לא כמו שביארנו לעיל אות א' בראיות ברורות. גם מה שכתב ליישב דברי הרמב"ן דבשק"ה שייך מאניס אניס משא"כ בדבר משנה דהטעות מבורר והוא תמוה דהוא עצמו מפרש הרי"ף דאלו הואי הוי הדר חייב לר"מ רק דיין פטור א"כ הא דפריך לר"ש היינו משום דדיין פטור א"כ מוכח דגם בדבר משנה שייך מאניס אניס אבל באמת העיקר כפי מה שביארנו לעיל דדעת הרי"ף דאלו הואי הוי הדר פטור אפילו לר"מ אפילו בעלמא והיכי דקם דינא בדיין פטור אפילו לר"מ רק ה"מ בדיני ממונות אבל באו"ה אי קם דינא הוי מזיק ממש ולא גורם ואפילו היה גורם היה חייב דלא שייך לפוטרו באו"ה כנ"ל ובדבר משנה בנו"ב בדיני ממונות פטור להרי"ף ובאו"ה חייב ולק"מ מכל הנ"ל כן נראה לפענ"ד ברור:

ד

א ויש חולקין טור בשם הרא"ש. עש"ך שהאריך להשיג על דעה זו ועם כל האריכות שלו לא כתב ליישב קושיא עצומה שהקשו התוס' פרק הגוזל דאי בקם דינא פטרי רבנן בטימא את הטהור למה יתחייב לרבנן במה שנגע אח"כ בשרץ כיון דבלא"ה היו טמאים והוא כבר נפטר ולאו כלום עביד והך סוגי' וודאי ר"ש הוא כמו שכתבו התוספות פרק הגוזל להדיא וראייתם דהא לס"ד בעי לאוקמא כר"מ ובלא נו"ב וקשה לר"ח הא הדר דינא ואיך מה שעשה עשוי וע"כ דאתיא כר"ש דבלא נו"ב קם דינא וא"כ לאו כלום עביד במה שטימאם אח"כ בשרץ ובשלמא אי בקם דינא מחייבי רבנן אתי שפיר דמפרש אגע בהו שרץ אגב אחרינא ובאמת בלא"ה חייב אבל אי בקם דינא פטור פשיטא שאפילו נגע בשרץ אח"כ פטור ותמהני מהש"ך שכפי הנראה היה בהעלם עין בקושיא זו מדברי התוס' הנ"ל ואמת כי לפי מה שכתב הרמב"ן ליישב דברי הרי"ף מהך סוגיא דבכורות דבס"ד דלא ידע דנו"ב ס"ל באמת כר"ש דבלא נו"ב הדר דינא דאל"כ מתניתין אמאן תרמי אבל למסקנא אפילו לר"מ לא מתוקמא אלא בנו"ב דאל"כ הדר דינא א"כ אתי שפיר דלפי המסקנא אי לאו דאגע בהו שרץ הוי הדר דינא והוא שנטל שרץ וזרק עליהם בידים לכך חייב לשלם ועוד יש לומר לפי מה שכתב הרי"ף טעמא דר"ח משום הפסד ממונו של בעל דין א"כ שפיר יש לומר דסוגיא דהתם כר"ח ובס"ד דסבירא ליה בלא נו"ב משלם מביתו א"כ ממילא קם דינא דליכא פסידא לבעל דין אבל לפי מה דמסיק דאינו חייב אלא בנו"ב א"כ בלא נו"ב הדר דינא משום פסידא דבעל דין א"כ אגע בהו שרץ חייב לשלם

ב

אך לפי זה יהא ראיית הרי"ף מהך דבכורות כראי מוצק דסוגי' דהתם כרב חסדא והש"ך עצמו הסכים לקמן דמהך דבכורות מוכח דאין הלכה כר"ח וכתב שמה שכתב הרמב"ן ליישב הוא דוחק והשתא לפי מה שהכריחו כאן אי אפשר לפרש סוגי' דהתם רק כר"ח מכח קושיא הנ"ל. וביותר יש לתמוה על הרא"ש פאד"מ שכאשר הסכים לשיטת התוס' דהיכי דקם דינא אפילו לרבנן חייב הקשה למה לי לשנויי התם טימא את הטהור בשרץ וזיכה את החייב במשכון הא בלא"ה כיון דקם דינא חייב ותירץ חדא דאגב אחריני מפרש להו אי נמי התם מפרש האמת כר"ח דהכא. ויש לתמוה הא הרא"ש עצמו כתב להדיא שם מקודם וז"ל הילכך נראה כדמפרשי' דאין הלכה כר"ח דהא אוקימתא דר"ח איתא בבכורות אליבא דרבנן ולית הלכתא כוותייהו וכן כתב רבינו האי גאון עכ"ל וא"כ קשה הא לפי דעתו היכי דבדיבור קא עביד מעשה אפילו לרבנן חייב א"כ קשה למה לי לאוקמא במשכון ובנגע בשרץ הא בלא"ה חייב וע"כ משום דליכא לפרוקי רומיא דהנך מתניתא אלא כדפריך ר"ח הכא הילכך מפרש האמת במשכון ובשרץ דבלא"ה הדר דינא וצ"ל דלס"ד בהכרח צריך לומר כתירוץ רש"י אבל למסקנא לא ניחא ליה אלא כר"ת וכמו שכתב הרמב"ן לשיטת הרי"ף וא"כ מוכח כהרי"ף דהלכתא כר"ח דאפילו לענין חזרת הדין ליכא לאפלוגי אלא בנו"ב דאל"כ לא הוי צריך לשנויי במשכון ובשרץ כנ"ל וא"כ האיך הכריע הרא"ש עצמו מכח סוגי' דהתם דלא כר"ח כיון דחזינן דלדחויי' מר"מ אוקמינן לה בנו"ב ולפי הנ"ל הא ליתא דא"כ למה ליה לחדש מחלוקת חדשה בין ר"מ לרבנן לענין חזרת הדין דכמו דסובר ר"מ לענין חזרה כמו כן מצי סברי רבנן ואין צורך למשכון ושרץ דבלא"ה קם דינא וחייב לשלם ודבר זה תמוה מאוד וליכא למימר דע"כ לא חלק הרא"ש על סברת ר"ח היינו משום דאיהו מתרץ אליבא דכ"ע אפילו לר"מ דבלא נו"ב חייב מ"מ חוזר הדין ולזה הביא ראיה מסוגי' דבכורות דלר"מ בלא נו"ב קם דינא וישלם מביתו אבל לרבנן דפטרי בלא נו"ב מודה הרא"ש דסברת ר"ת אמת דהדר דינא משום פסידא דבעל דין הא ליתא חדא דהא הרא"ש בעצמו השיג על הך סברא דפסידא דבעל דין ועוד הא בטימא את הטהור וזיכה את החייב אי קם דינא אפילו לרבנן חייב לשיטת הרא"ש א"כ אפילו לרבנן ליכא פסידא לבעל דין וקם דינא ודברי הרא"ש צ"ע וכמו כן להיפך לשיטת הש"ך דקם דינא פטור לרבנן א"כ קשה קושיא הנ"ל ומה בכך דאגע בהו שרץ וע"כ כר"ת דבלי נו"ב הדר דינא וא"כ מוכח ג"כ כהנ"ל והאיך כתב הש"ך לקמן דלית הלכתא כר"ח מסוגי' דבכורות הנ"ל:

ג:

וביותר יש לתמוה בדברי התוס' פרק הגוזל דמתחילה כתבו דאלו הואי הוי הדר אפי' לר"מ פטור ובקם דינא לרבנן פטור והקשו על זה דהא סוגי' דבכורות ע"כ דלא כר"ח דהא בס"ד אתיא ליה שפיר לר"מ בלא נו"ב וא"כ כיון דלרבנן בקם דינא פטור למה יתחייב בנגע בשרץ הא לאו כלום עביד דבלא"ה היה טמא ומתוך זה כתבו דלרבנן בקם דינא חייב והקשו על זה למה ליה לשנויי במשכון ושרץ הא בלא"ה חייב ותירצו אגב אחריני מפרש להו אי נמי סוגי' דהתם כר"מ וקשה הא כל קוטב הקושיא היה מקודם בשביל דסוגי' דהתם דלא כר"ח מדס"ד דלר"מ ניחא בלא נו"ב וע"כ כמו שכתב הרמב"ן דמעיקרא דלא ידע בנו"ב לא ס"ל כר"ח ואח"כ דמסיק בגו"ב לענין חזרה נמי בהכי תליא [אבל הא אין לומר דכוונתם דוקא לר"מ דמחייב קם דינא אבל לרבנן דפטרי הדר דינא משום פסידא דבעל דין דהא כיון דחייב בקם דינא לרבנן ליכא פסידא דבעל דין ואי משום דאגב אחריני מפרש זהו תירוץ ראשון ומה צורך לתירוץ שני] אם כן עיקר קושיתם מעיקרא ליתא ושוב אין להכריח עיקר מה שבאו להכריח דלרבנן בקם דינא חייב דשפיר יש לומר דלרבנן בקם דינא פטור והא דמחייב בנגע בשרץ דבלי נגיעותו היה חוזר הדין דמפרש האמת כר"מ כמו שכתבו עכשיו והוא תמוה מאוד: ד

והנה לכאורה היה נ' לפרש כוונת התוספות פרק הגוזל היפוך ממה שהבינו המפרשים ז"ל והוא דבלא"ה יש להבין דלאחר שכתבו אי נמי התם מפרש האמת כר"ח כתבו דהך דמי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו לאו דוקא אלא הוא עצמו שחטו והדבר תמוה דפשיטא דלא קשיא מהתם אלא לפי פי' ראשון שכתבו דלר"מ באילו הואי הוי הדר פטור א"כ התם נמי ליפטר כמו שהקשו התוס' שם להדיא אבל לפי שיטתם עכשיו דלר"מ באילו הואי הוי הדר חייב לא קשיא מהתם מידי והאיך כתבו בכאן דהך דמי שאינו מומחה לאו דוקא אדרבא נהפוך הוא וליכא למימר דהם רוצים בכאן ליישב מה שהוקשה להם בפרק עד כמה מדייק אמתניתין דדן את הדין לימא תנן סתמא כר"מ ואמאי לא דייק מהך משנה הקודמת וכן בהגוזל בתרא דדחיק לאשכוחי ר"מ דדאין גרמי ואמאי לא מייתי מהך משנה ועל זה כתבו דהך על פיו לאו דוקא אלא הוא עצמו שחטו וזה אינו דמה ענין זה להך מחלוקת אדרבא לפי פי' הראשון קשה טפי מהך משנה כמו שהקשו באמת וטפי צריך לומר דלאו דוקא אלא הוא עצמו שחטו גם לשון התוספות מורה בביאור דבאמת לאו דוקא ולפי הנ"ל באמת דוקא רק דאין להקשות ממשנה זו דיש לומר לאו דוקא וזה אינו במשמע בתוספות כלל לכן נראה דהך אי נמי שכתבו התוספות מוסב אדלעיל דלעולם בקם דינא לרבנן פטור ואי קשיא למה יתחייב לרבנן בנגע בשרץ התם מפרש האחת כר"ח הילכך אי לאו דנגע בשרץ הוי הדר דינא ושפיר הוא הפסיד וחייב לשלם ובס"ד דלא כר"ח כמו שכתב הרמב"ן] ועל זה כתבו והך דמי שאינו מומחה וראה את הבכור לאו דוקא דכיון דבקם דינא פטור א"כ באילו הואי הוי הדר אפילו לר"מ פטור וקשה קושיא הנ"ל שהקשו קודם מהך דמי שאינו מומחה ועל זה תרצו דלאו דוקא אלא הוא עצמו שחטו ועל פי זה יש לתמוה על הש"ך שהשיג על דעת התוס' והרא"ש דלדבריהם צריך לומר דעל פיו לאו דוקא ולפי הנ"ל הא ליתא ואדרבא לפי דעת הש"ך צריך לומר כן שהתוס' בעצמם לא כתבו כן רק לדעה זו כהנ"ל [ובאמת בלא"ה דברי הש"ך תמוהין בזה ויתבאר בסמוך. אך באמת עדיין אין דעת נוחה בזה דמשמע מדברי התוס' שהקשו אח"כ משורף דהך אי נמי אתירוץ שני קאי דאל"כ לא קשיא מידי אם לא שנאמר דהך קושיא משורף קאי לתירוץ ראשון דאגב אחריני מפרש להו ועיקר הפירוש בכוונת התוספות במאמר זה. דעל פיו לאו דוקא יתבאר בסמוך בס"ד ודברי התוספות הנ"ל צע"ג לפענ"ד עכ"פ זכינו לדון דבין לפי התוס' בין לפי' הש"ך מוכח מהך דבכורות דינו של הרי"ף דהלכה כר"ח ויש לתמוה על הפוסקים שהסכימו כולם דלא כהרי"ף אך לפי מה שכתבתי לעיל לדעת הרי"ף דהיכי דאילו הואי הוי הדר לר"מ פטור ובקם דינא פליגי רק ה"מ בזיכה את החייב אבל באו"ה כגון בטימא את הטהור דמיד בדיבורו כגמר ההיזק ועשה מעשה בגופה מכשירה טריפה או מטהר טמא לכ"ע לאו גורם הוא דמה נפקא מינה למזיק בידים או בפיו משא"כ זיכה את החייב שלא עשה מעשה והזיק בממון חבירו ואדרבא הוחזק הממון ברשות שהיה וגורם לזה שלא ישתלם ממנו והא וודאי גורם מיקרי כיון שלא עשה היזק בגוף ממון חבירו ולפי זה לא קשה קושית התוס' מטימא את הטהור דבהא וודאי אפילו לרבנן חייב ואגע בהו שרץ אגב אחריני מפרש להו וכמו כן לא קשיא זיכה את החייב למה ליה לפרושי במשכון דבהא ליכא למימר אגב אחריני מפרש להו כמו שכתבתי לעיל דהאיך מקשה אגב אחריני מה דלא קשיא כלל שהרי אחר שתירץ ר"א א"ר בנו"ב פריך [עלה בשלמא חייב את הזכאי אבל זיכה את החייב היכי משכחת לה הא לא נו"ב ומאי קושיא הא באמת חייב לשיטת התוס' והרא"ש ויש לתמוה על התוס' והרא"ש שתרצו כן אבל לשיטת הרי"ף ניחא דבזיכה את החייב גורם מיקרי דלא דמי לטימא את הטהור כנ"ל ולכך מוקי לה במשכון והשתא לא קשיא ג"כ הכהנים שפגלו במקדש דהתם נמי דומה לטימא את הטהור דאפילו לרבנן מזיק גמור הוא שהרי על דרך זה הוא ההיזק ואילו היה במציאות היזק בדיבור הכי לא יתחייב לשלם לרבנן וה"ה טימא את הטהור וכהנים שפגלו משא"כ זיכה את החייב גורם הוא כנ"ל וכן נראה עיקר לדינא כשיטת הרי"ף הנ"ל שהבאתי אף דלענין מה שפסק כר"ח צ"ע ויתבאר לקמן בס"ד אבל באותה חלוקה בדיני דגרמי נראה ברור כוותיה דלדידיה נפלו כל קושית התוס' והרא"ש ויתבאר עוד סוף ס"ק זה והרב מהר"י כתב ליישב קושית התוס' דמיירי שנגע בשרץ ואח"כ טימאם בדיבורו והא וודאי ליתא דאטו בשופטני עסקינן שהוא בא לפניו לשאול על הפירות והוא נוטל שרץ ומטמאם ולא ישיב מתחילה על מה שנשאל ופשיטא דמעיקרא אמר טמאים ואח"כ להחזיק דבריו נוטל שרץ ומטמאם נחו שפירש"י שם [וכן משמע בתוס' גיטין גבי מטמא ומדמע ומנסך י"ה שלא יהא ע"ש] גם בעיקר הדין נראה ברור דאפילו בכהאי גוונא אסור לדעה זו דכיון דאפילו לא היה זורק עליהם היה, מטמאם בדיבורו לאו כלום עביד:

ה

והנה הש"ך הרבה להשיב על שיטת התוס' והרא"ש ולא עוד אלא שהביא דברי התוס' פרק אלו טריפות שכתבו וז"ל אע"ג דטעה בדבר משנה חוזר ה"מ בידים האכילה לכלבים והרי זה מבואר אילו הואי הוי הדר אפילו לר"ת פטור דהא רבא דהתם דן דיני גרמי. ובאמת יש לתמוה שיהיה דברי התוס' סותרין זה את זה אבל לפעד"נ דלק"מ ומדברי התוס' דהתם לא מוכח מידי כמו שאבאר והוא לפי מה שכתב הנ"י וז"ל אבל לענין הוראה אם הוא מומחה להוראה פטור מלשלם שהרי הוא חייב להורות מן התורה כדאמרינן במסכת מכות וכו' וכל שחייב להורות פטור מלשלם עכ"ל והש"ך לקמן ס"ק ו' השיג עליו והקשה מהך סוגיא דפרק אלו טריפות דמוכח דאף בהוראה לא נפטר אלא או בנטילת רשות או בקבליה עליה שהרי רבא מומחה לרבים היה ומכח זה כתב דאינו חייב להורות אלא בקבלה כדיני ממונות ע"כ ומעתה דברי התוס' נכונים וקושיותיו של הש"ך מיושבין חדא בחברתה דהא כתב הש"ך ס"ק זה והשיג על הסמ"ע והב"ח דאף דלדברי התוס' והרא"ש דלר"מ באילו הואי הוי הדר חייב מ"מ במומחה או קבלי' ונקיט רשותא פטור דאפילו נו"ב פטור כדמוכח להדיא מכל הפוסקים וכן הכרעתי לעיל ס"ק ג' בראיות ברורות ולפי זה שפיר כתבו התוס' דבלא נו"ב פשיטא דפטור אפילו לר"מ דבאו"ה אינו סמוך כסמוך כיון שחייב להורות כדברי הנ"י הנ"ל משא"כ אי בידים האכילה לכלבים דפשיטא דחייב דבהא לא הוי כסמוך דמי ציוהו לישא וליתן ביד ואינו מחוייב מן התורה ולענין זה דומה או"ה לדיני ממונות דמומחה בלא קבליה ולא נקיט רשותא חייב ושפיר כתבו התוס' דרבא בידים האכילה לכך חייב ולק"מ וזה ברור [ומה שכתבו התוס' אע"ג דטעה בדבר משנה חוזר הא אפילו אי היה שק"ה היה פטור בלא נו"ב דאינו סמוך כסמוך יתבאר לקמן ס"ק ה' אות ב' בס"ד ע"ש] וכן מבואר לכאורה בדברי התוס' פרק האשה שנפלו כדברי התוס' בב"ק דאמרינן התם בברייתא הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת והניח שם שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין ממנו וילקח ממנו קרקע והוא אוכל פירות והקשו התוס' דלמחול לנפשיה דאפילו יורש מוחל ותרצו דאתיא כר"מ דדאין דיני דגרמי והא התם פשיטא דאית לה נכסי אחרינא מיירי כדמוכח התם והשתא אם איתא דסבירא להו לתוס' דלר"מ היכי דאילו הואי הוי הדר פטור דלאו כלום עביד א"כ קשה הא התם פשיטא דאין כאן היזק עכשיו כלל רק אח"כ שמא יבוא הפסד לנכסים שישרפו או ישתדפו ואם לא היה מוחל היה לה עדיין לגבות חוב זה ועכשיו הפסידה והרי זה דומה ממש לטועה בדבר משנה והלך זה למדינות הים וה"ה התם ודו"ק וע"ש והרי זה מבואר דאילו הואי הוי הדר חייב לר"מ כדברי התוס' פרק הגוזל ואף שיש לדחוק ולחלק מ"מ נראה עיקר כמו שכתבתי ודו"ק:

ו

גם מה שכתב הש"ך וז"ל ועוד דלדברי התוס' והרא"ש צריך לומר הא דקתני במתניתין ונשחט על פיו לאו דוקא אלא הוא עצמו שחטו וכל זה הוא דוחק גדול כמו שכתבו התוס' ומרדכי להדיא עכ"ל ולא ידענא מאי קאמר דהא קושיא זו הקשו התוס' פרק הגוזל למ"ד דלר"מ אפילו באילו הואי הוי הדר פטור ומכח זה הכריחו דחייב לר"מ והאיך יאמר הרב הש"ך דלדבריהם צריך לומר על פיו לאו דוקא אדרבא לשיטתו צריך לומר כן ואם כוונת הש"ך מכח קושית התוס' פרק הגוזל דאמאי לא פריך עלה לימא תנן סתמא דלא כר"מ א"כ מה שתירץ הש"ך לשיטתו פשיטא שגם לשיטת התוס' ומרדכי יש לומר כן ועוד דהאיך אפשר לומר על קושיא זו על פיו לאו דוקא אלא הוא עצמו שחטו מ"מ סוף סוף כמו דפריך על הך משנה אח"כ דדן את הדין ומשני בנו"ב ליפרך אהך משנה הקודמת ולישני באמת הכי דהא פשיטא דיותר נוח לאוקמא מתניתין דדן את הדין בנו"ב משנאמר על פיו לאו דוקא אלא בעצמו שחטו וכיון דלא ס"ד דדן את הדין בנו"ב פשיטא דלא ס"ד לאוקמא רישא דבעצמו שחטו ובאמת לא על הש"ך לבד תלונה זו כי גם בדברי התוס' פרק הגוזל כמו שכתבתי למעלה אות ד'. ובאמת בדברי התוס' נראה לפע"ד לפרש דוודאי יש להבין מה שתרצו דעל פיו לאו דוקא אלא הוא עצמו שחטו והיינו נו"ב דמה צורך לזה הלא הם כתבו מקודם לחלק בין שולחני לדיין דשולחני כיון שהראה לזה שוב לא היה לו להראותו לאחר משא"כ פרה לא היה לו למהר להאכילה לכלבים וצ"ל דכוונתם דשם עיקר השאלה שבא לשאול לשולחני היינו על זה הענין שיקח המטבע א"כ פשיטא שיסמוך עליו ויקח אותו אבל פרה עיקר השאלה אי טריפה או כשירה ועל זה פסק הדיין רק הוא היה רוצה להוסיף להאכילה לכלבים שלא יוכל לחזור ג"כ א"כ לא היה לו לסמוך עליו והיה לו לשאול לאחרים ולפי זה קשה למה להו לתוס' כל הטורח הזה הא התם קתני ונשחט על פיו ומשמע שאמר לו שישחטנו והוא שחטו על פיו א"כ דוחה ממש להך דשולחני. לכן נראה לפע"ד דודאי לעיל אין הקושיא לר"מ יפטר דפשיטא דכיון דקתני על פיו דומה ממש להך דשולחני כמו שכתבתי אלא דכך כוונת התוס' דפשיטא דכיון דלרבנן אפילו בקם דינא פטור א"כ אין לחייבו בהך דבכור על פיו כמו גבי שולחני דליכא למימר דבכור שאני דמיד ששחטו שוב אין לו תקנה וכיון ששחטו על פיו והוא ציוה לו שישחטנו חייב כאילו הוא שחטו הא ליתא דמ"מ לא עדיף מטימא את הטהור דמיד בדיבורו נגמר ההיזק והיה לו להזהר דמיד שיאמר טמא יפסיד לזה ומ"מ פטור לרבנן א"כ שם פשיטא דפטור דאינו אלא וודאי שישחטו ובשלמא אי בדיבורו היה מחוייב לשחטו ולקברו הי' מקום לחלק דדוקא בטימא את הטהור לא עשה בדיבור מעשה בגופו אבל כאן שעל ידי דיבורו שחטו הוי כעושה מעשה ממש דהיינו השחיטה אבל עכשיו דאילו לא נשחט היה מותר א"כ פשיטא דלא עדיף הך דשוחטו על פיו מטימא את הטהור דעשה מעשה מיד בדיבורו וקם דינא ולפי זה דלרבנן וודאי פטור א"כ תקשי הא דפריך על הך משנה לימא תנן סתמא דלא כרבנן והוי ליה לאקשויי ארישא דהך משנה דנהי דעל פיו קתני לרבנן וודאי פטור ועל זה תרצו דלרבנן באמת בקם דינא חייב הילכך התם אף דאילו לא נשחוט היה מותר כיון ששחטו. על פיו שהוא אמר לו שישחטנו א"כ בוודאי יסמוך עליו ואם ישחוט שוב לא יחזור חייב לשלם אפילו לרבנן משא"כ מראה דינר לשולחני דאף אם יקח המטבע לא קם דינא ויוכל לחזור לא חשיב כמו קם דינא לרבנן אף דלקח על פיו כיון דעדיין יוכל לחזור ולפי זה לר"מ באילו הואי הוי' הדר אפילו לאו על פיו חייב ולפי זה לפי האמת דקיימא לן כר"מ דדאין דיני דגרמי וקשה באמת על פיו למה לי ועל זה כתבו התוס' דהך דמי שאינו מומחה ונשחט על פיו לאו דוקא אלא בעצמו שחטו שלא על פי הדיין ואפ"ה חייב דקיימא לן כר"מ דדאין דיני דגרמי אפילו באילו הואי הוי הדר ובזה מדוקדק לשון התוס' ונשחט על פיו לאו דוקא דלא דוקא בזה חייב לשל' אלא אף בלא זה חייב משא"כ אם נפרש דהדיין שחטו א"כ על פיו אינו חייב כלל והאיך שייך לו' דעל פיו לאו דוקא הא על פיו ליתא כלל ופטור ודו"ק. ולפי זה ממילא אין מקום לדברי הש"ך בזה ולפי שיטתו קשה טפי עד שנצטרך לומר דהדיין שחטו אף גם שלא יתיישב קושית התוס' דמאי לא פריך עלה לימא תנן סתמא כר"מ דליכא למימר דהדיין שחטו דכיון דלא אסיק אדעתיה נו"ב פשיטא דלא ידע מהך דהדיין שחטו ומה שתירץ הש"ך דעל פיו אפילו לרבנן חייב לא נהירא כיון דלפי שיטתו בקם דינא פטרי רבנן האיך יהא הך דעל פיו עדיף מהך דקם דינא ואדרבא זו היא באמת קושית התוס' לפי מה דהוי ס"ד דלרבנן בקם דינא פטור כמו שפרשתי למעלה לכן דברי הש"ך אינן מבוררין כלל בזה:

ז

ומה שכתב באות ד' וז"ל אבל לפע"ד יש דרך אחרת בסוגיא זו אשר בזה יסתלקו כל קושי' התוס' והרא"ש ומרדכי הנ"ל וכבר השיגו הרב מהרח"י דכי בשביל שזה יועצהו לרע יתקיים המקח ובספר נ"מ רוצה ליישב דסבירא כדעת ליה הרב בי"ד סי' רמ"ב דחכם שהתיר אין חכם חבירו יכול לאסור ע"ש שהאריך ובאמת הש"ך בעצמו שם ס"ק נ"ט השיג על הרב ופסק כדברי התוס' שם והיש"ש דמפרשים להתיר מה שאסר דוקא וזהו פי' הירושלמי שם ע"ש וכן מבואר בלשון הש"ך שכתב ונודע שטעה ופסק שלא כדין ש"מ דעל פי אחר נודע] אבל לפע"ד נראה ליישב דברי הש"ך דבפ"ק דסנהדרין פריך למ"ד שנים שדנו אין דיניהם דין מהך משנה דדן את הדין ומשני דקבליה עליה ופריך אמאי ישלם ומשני דאמרי ליה דיינית לן דין תורה וקשה במה נפשך אי נימא דהאי דטעה בשק"ה לאו דין תורה דן א"כ יחזור הדין דהא אינו מומחה בלי קבלה אין דינו דין כלל והם לא קיבלוהו אלא לדין תורה ולא לטעות ואי נימא שזה הטעות בשק"ה דין תורה הוא כיון דלא איפסקא הלכתא בהדיא להיפוך א"כ מאי ישלם הא הם קיבלוהו לדין תורה ודין תורה דן ומ"ש דלענין חזרת הדין אמרינן דקם דינא ולענין תשלומין חייב לשלם וצריך לומר דוודאי אינו מומחה עלול לטעות בטעות בשק"ה א"כ כיון שהם באו לפניו וקיבלוהו שיסלק הסיכסוך מביניהם אם איתא דלא קיבלוהו אלא לדין ולא לטעות שיחזור הדין אפילו בשק"ה א"כ ביאתם לפניו לא מעלה ולא מוריד והרי הוא כמו שלא דנו כלל דעדיין הם מסופקים אי כדין תורה דן והם צריכין לבוא לפני מומחה לשאול וא"כ מה צורך היה להם לדון לפניו כלל וע"כ כיון שבאו לפניו לדון וקבלוהו על זה קבלוהו שיסלק הסיכסוך מביניהם ויסתלקו זה מזה ולא יהא להם זה על זה כלום ככל מה שיאמר הדיין רק מפני היראה שמא יטעה והוא עלול לטעות בשק"ה קיבלוהו לדין תורה אבל בטעות יתחייב לשלם אל מי שהפסיד אבל הם אין להם זה על זה כלום ולפי זה ה"ה בטיהר את הטמא שהם באו לפניו לשאול אי טהור או טמא א"כ אי ביאת' לפניו היה דוקא לדין ולא לטעות דהיינו שלא יהא המקח קיים אפילו יטעה בשק"ה א"כ כיון דאינו מומחה הוא וכ"ש באו"ה פשיטא שאסור לסמוך עליו בהוראה א"כ עדיין אינן יודעין אם לא שישאלו לפני תורה הוראה מומחה א"כ ביאתם לפני זה לא מעלה ולא מוריד כלל ומה טיבה של קבלה זו וע"כ דהוא היה רוצה ליקח ממנו וסמכו על זה שעל פיו יקח אם יאמר טהור או טמא לא יקח ושוב לאחר מאמרו של זה יסתלקו זה מזה ויהא המקח קיים לענין זה שהמוכר בחזקת טהורים מכרם על פיו של הדיין רק הדיין יתחייב לשלם דלא קיבלוהו רק לדין ולא לטעות כיון דהוא עלול לטעות כנ"ל. וכן מבואר בלשון הש"ך וזה ברור:

ה

אמנם בלא"ה דברי הש"ך תמוהין בזה לפענ"ד חדא לפי מה שכתב בסוף אות ב' לחלק בין שולחני לדיין שהוא סובר להורות איסור שלא יבוא מכשול משא"כ שולחני ולפי זה בטיהר את הטמא דלא שייך האי טעמא פשיטא דבלא"ה לא קשה קושיית התוס' דהוי כמו שולחני ומיירי באמת לר"מ שעל פיו עירב בפירותיו ומה צורך להרב הש"ך לכל החרדה הזאת. גם קשה לי על פירושו דהא וודאי ע"כ צ"ל דמיירי שלקח זה על פיו וכן כתב הש"ך דאל"כ עדיין אילו לא לקחם היה חוזר וע"כ דעל פיו לקח ממנו והוי כמו שולחני א"כ האיך כתב הש"ך דלרבנן בנו"ב לא שייך לאוקמא בהכי דהא פשיטא דגם לרבנן מצי לאוקמא בהכי דהא הש"ך עצמו כתב באות ה' דלרבנן גבי בכור חייב כיון דשחטו על פיו ולא דמי לשולחני דהתם אף שקיבל הדינר היה יכול לחזור אבל בכור מיד ששחטו שוב אין לו תקנה וכיון שעל פיו שחטו הוי כאלו הוא עצמו שחטו א"כ הוי מצי לאוקמא כרבנן נמי באופן הנ"ל דהא כגון שלקח ממנו שוב אין לו תקנה דהא מה שעשה עשוי וכיון דעל פיו לקח חייב לשלם אפילו לרבנן לשיטת הש"ך. אך בעיקר סברא זו כבר בארנו לעיל מדברי התוס' דאי לרבנן בקם דינא פטור פשיטא דלא עדיף על פיו מאי קם דינא ואפילו בהך דבכור פטור לרבנן ולפי זה בלא"ה לא קשה קושית התוס' מהך דטיהר את הטמא דלר"מ שפיר מצי לאוקמא דעל פיו עירב בפירותיו משא"כ לרבנן אפילו על פיו פטור כמו מראה דינר לשולחני צריך לאוקמא בנו"ב דוקא וזה פשוט והרב רח"י הקשה דאי סוגיא א דהכא רבנן הוא ולא ר"ח א"כ טיהר הטמא בנו"ב מוקי לה א"כ מאי קא מותיב ליה ר"ה לר"ש לימא דר"ט נו"ב הוי דומיא דטיהר את הטמא ולמה ליה לישנויי חדא ועוד קאמר ע"כ ואם קושייתו קושיא אשאלהו לפי תירוצו דר"ה ור"ש מוקי ליה לכולה מתניתין בלא נו"ב כר"מ א"כ עדיין יקשה מאי קא מותיב ליה לימא דר"ט נו"ב הוי ואי משום דומיא דטיהר את הטמא קתני הא ליתא דבשלמא אי מתניתין דינא קתני יש לומר כן אבל שם הביא התנא הך עובדא להורות דמומחה לרבים פטור א"כ מאי איכפת לן אי בנו"ב מיירי ומעשה שהיה כך היה וכי בשביל זה לא יוכיח התנא דמומחה לרבים פטור [וגם בנו"ב אתיא כר"מ דבלא נו"ב אפילו לר"מ פטור שם לשיטת מהרא"י ודו"ק] ואדרבא הך סיפא דקתני מומחה פטור וודאי אפילו נו"ב כמו שהסכימו כל הפוסקים ועלה מביא הך עובדא א"כ פשיטא דיש לומר דבנו"ב מיירי וע"כ כמ"ש הרמב"ן דלאו אורחיה דר"ט בהכי א"כ גם לשיטת התוס' והרא"ש לק"מ ועוד דהא בהך סוגיא דבכורות דפריך עלה לימא תנן סתמא כר"מ משני ר"א א"ר בנו"ב אח"כ פריך ותיפוק ליה טעה בדבר משנה חוזר וא"כ אמאי לא מוקי, לה דומיא דאידך מתניתין בנו"ב ונהי דר"ש דמוקי בלא נו"ב לא ניחא ליה לאוקמא בהכי כמו שכתב הרב הנ"ל אבל שם דמוקי רישא בנו"ב הוי ליה לאוקמא סיפא נמי בהכי ומאי קושיא וע"כ דלאו אורחי' דר"ט בהכי וא"כ ממילא אף אי נימא דגם ר"ש בנו"ב מוקים לה אתי שפיר ולק"מ ותימה על הרב הנ"ל שנעלם ממנו סוגיא דבכורות הנ"ל. ובתומים ס"ק ד' הקשה על מה שכתב הרמב"ן דלאו אורחיה דר"ט בהכי דהא לר"ת דבלא נו"ב הדר דינא עכצ"ל כן ותירץ דלר"ח הכי קאמר חדא דלא נו"ב ועוד אפילו נו"ב מומחה לרבים אתה ע"כ ואין תירוץ זה נכון דא"כ תקשי ליה להרי"ף דפסק כר"ח דהא סתמא בגמרא בבכורות דלא כר"ח דלר"ח הכי הוי ליה למימר חדא דלא נו"ב וכו' אבל באמת כבר כתבתי לעיל ס"ק ג' אות ה' יישוב נכון לזה ועוד יתבאר סוף ס"ק זה. גם מה שכתב בתומים ליישב דברי התוס' ב"ק וחולין דלא סתרי אהדדי ותורף דבריו דהתם וודאי בקבליה מיירי רק לפנים משורת הדין חייביה ר"א ולזה הקשו התוס' הא טועה בדבר משנה אף לפנים משורת הדין פטור דאל"כ תנחומין של הבל ניחם ר"ע לר"ט ועל זה תרצו דנו"ב ודבריו תמוהין דא"כ למה להו לתוס' להכריח קושיתם משום טועה בדבר משנה הא ר"ע תרתי קאמר א"נ מוכח דאפילו בשק"ה מומחה פטור לפנים משורת הדין ואי נימא דר"ט לא נפטר רק מן הדין א"כ בדבר משנה נמי לא מוכח מידי ובאמת לא הוזכר חיוב לפנים משורת הדין גבי דיין ועוד קשה מאי פריך לר"ש מהך דר"ט נהי דאילו הואי הוי הדר פטור היינו מדינא אבל אי לאו מומחה היה לפנים משורת הדין הוי חייב לכך פטרו מטעם מומחה אפי' לפנים משורת הדין ואי נימא דפשיטא ליה דבדבר משנה אפילו לאו מומחה פטור אפילו לפנים משורת הדין מלבד דזה דוחק אבל בלא"ה לפי זה פשיטא דבשק"ה עכ"פ מומחה פטור אפילו לפנים משורת הדין דהא קאמר חדא ועוד קאמר ליה והעיקר בכוונת התוס' כמו שכתבתי לעיל ס"ק זה:

ט

אך מה שהקשו הש"ך ומהר"י הנ"ל דמאי פריך לר"ש מפרה של בית מנחם נימא ר"מ הוא בהא וודאי צל"ע ובתומים כתב ליישב דא"כ תקשי לר"א א"ר דמוקי בנו"ב כרבנן ולא ידענא מאי קאמר דכי בשביל זה מקשה לר"ש כאן גם מה שכתב דדוחק שיחלקו ר"מ ורבנן במציאות לא ידענא מאי קאמר דאנן הכי קאמרינן ר"ט ור"ע כר"מ ורבנן פליגי עלייהו. ומה שנראה ביישוב קושיא זו על נכון הוא על שני פנים חדא דוודאי יש להבין דמעיקרא פריך התם פרק אד"מ ולימא ליה טועה בד"מ חוזר ומשני חדא ועוד קאמר ופריך רנב"י מאי קא מותיב ליה הא ליתא דתיהדר ומשני הכי קאמר אי אמרת בשלמא קם דינא היינו דקא מפחיד ר' טרפון וכו' וקשה מה זה שהוסיף אח"כ מאי קא מפחיד ר"ט דמבואר מזה להדיא דהקושיא הוא על פחד ר"ט ומ"ש דקודם קושית ר"נ בר יצחק לא הזכיר בקושיא מפחד ר"ט כלל והיה הקושיא על ר"ע בעצמו שלא השיב לו טועה בדבר משנה אתה. לכן נראה ברור דוודאי עיקר קושית רנב"י היה כך דוודאי אי איתא לפרה שפיר מקשה דבין לר"מ בין לרבנן חוזר בדבר משנה אמנם עכשיו דליתא דתיהדר מאי קושיא הא לר"מ דדאין גרמי חייב כקושית הש"ך ומהרח"י הנ"ל ועל זה השיב לו דעיקר הקושיא כך דוודאי יש להבין וכי לא ידע ר"ט דמומחה לרבים פטור גם ר"ע לא היה לו להשיב דרך תשוב' גילוי דעת לפטרו היה לו להקשות עליו דרך קושיא דכי לא סבירא לך דמומחה לרבים פטור אמנם ר"ש באמת ס"ד דדוקא מדינא דגרמי מומחה פטור אבל כאן ס"ד דקם דינא א"כ הוי מזיק ממש ואז אפילו מומחה לא נפטר ובאמת זו היתה כוונת התנא להביא ראיה מהך עובדא דאפילו בקם דינא מומחה פטור מתשובת ר"ע] ועל זה השיב לו ר"ע דמומחה פטור לעולם ועל זה פריך הש"ס אי אמרת בשלמא דקם דינא אתי שפיר מה שהפחיד ר"ט דסליק אדעתיה דכל היכי דלא הוי גרמי רק מזיק אפילו מומחה חייב ור"ע נמי לא הקשה עליו דרך תימה וקושיא רק גילה לו הדין דאף בזה מומחה פטור אמנם אם טועה בדבר משנה חוזר תקשי על הפחד מה פחד ר"ט ור"ע היה לו להקשות עליו דכי לא ידע דמומחה פטור כיון דאינו רק גרמי אפילו לר"מ ולזה מעיקרא לא זכר מפחד ר"ט כלל רק אחר קושית רנב"י פי' הקושיא מצד פחד ר"ט דוודאי מומחה פטור מדיני דגרמי ועל זה משני דר"ע חדא ועוד קאמר דבאמת זה שאל לו הא חוזר רק אמר לו שאפילו לפי שיטתו דקם דינא מומחה פטור אפילו בזה ובזה מיושב מה דמשני חדא ועוד קאמר ולמה לא נזכר זה בפי' ולפי הנ"ל ניחא דוודאי עיקר הכוונה שהביא התנא הך עובדא להורות דאפילו אי מה שעשה עשוי מומחה לרבים פטור וזה מוכח מתשובתו של ר"ע השני' לכך לא הזכיר מה שפטרו מצד טועה בדבר משנה כי זה אין ענין לדינו היכי דקם דינא מומחה פטור: י

אמנם בתוס' והרא"ש עצמן תרצו על קושיא זו דרבנן היא ולא ר"מ והוא תמוה לכאורה מ"מ מנא ליה להקשות לר"ש דילמא מוקי לה כר"מ לכן נראה ליישב בדרך אחר ותסתיים מזה ראיה ברורה לשיטת התוס' והרא"ש כמו שאבאר. והוא דלכאורה קשה האיך הביא התנא הך עובדא דר"ט להורות דמומחה לרבים פטור וקשה מאי זו ראיה שאני התם דאילו הואי הוי הדר כיון דטועה בדבר משנה הוא אבל היכי דקם דינא אף מומחה חייב ומאי ענין הך דדן את הדין דקם דינא לעובדא דר"ט דהדר דינא וצריך לומר דדייק מדקאמר מומחה לרבים אתה וקשה למה ליה האי טעמא תיפוק ליה דהדר דינא וע"כ דאפילו אי קם דינא מומחה פטור ולפי זה מוכח דע"כ דכל המשנה הכל אליבא דרבנן דידע התנא דר"ע כרבנן ס"ל] דאי אליבא דר"מ מאיזו זו ראיה שאני התם דהדר דינא ואין לומר דא"כ למה לי מומחה הא ליתא דאליבא דר"מ בלי מומחה חייב וע"כ דהכל כרבנן ושפיר מוכח כנ"ל ועל זה מקשה בש"ס דאי ס"ד דטועה בדבר משנה חוזר תיקשי באמת למה לי' לר"ע טעמא דמומחה הא בלא"ה פטור ואי נימא דאתיא כר"מ ובלי מומחה אילו הואי הוי הדר חייב שוב לא מוכח דינו של התנא לפטור מומחה אפי' היכי דמה שעשה עשוי ועל זה קאמר חדא ועוד קאמר חדא דטועה בדבר משנה בלי מומחה פטור ועוד אי אפי' בש"ה טעית מומחה אתה ופטור ולפי זה יש ראי' מזה לשיטת התוס' והרא"ש דלשיטת הש"ך דבקם דינא פטור לרבנן קשה למאי דמוקי לה ר"א א"ר בנ"וב האיך מביא עלה מעשה דר"ט שאני התם דלא נו"ב אבל נו"ב מומחה חייב אלא וודאי דבקם דינא חייב לרבנן ושפיר מייתי ראיה מדקאמר מומחה לרבים אתה דאפילו בקם דינא דהוי כמזיק לרבנן מ"מ מומחה פטור א"כ ה"ה בנו"ב דמ"ש ועיין מ"ש לקמן ס"ק ה' אות ב' עוד יישוב נכון לקושיא זו. ולענין דינא נראה לפע"ד ברור דליתא להא וליתא להא דדעת התוס' והרא"ש ליתא דלדבריהם צריך לומר זיכה את החייב אגב אחריני מפרש להו והוא תמוה דהאיך מקשה אגב אחריני מאי דלא קשיא כלל כמו שכתבתי לעיל גם תירוץ השני דהתם כר"ח הוא תמוה כמו שבארנו לעיל אות א' ב' גם דעת הש"ך ליתא דתקשי טימא את הטהור בנגע בשרץ למה יתחייב לרבנן והש"ך לא תירץ על זה כלום וכבר בארנו אות ב' שאי אפשר לקיים שיטה זו אלא אי נימא דהלכ' כר"ח והש"ך עצמו הכריע לקמן דלא כר"ח תו קש' קושיא עצומה לשיטת הש"ך מהא דפרק עד כמה כמ"ש לעיל ס"ק ג' אות ו' באריכות הילכך נר' עיקר לדינא כמו שהעליתי לעיל ס"ק ג' שם דהיכי דחוזר אפילו לר"מ פטור והיכי דקם דינא לרבנן פטור רק ה"מ בזיכה את החייב שלא עשה הזיק בעצ' הממון של חבירו רק גרס לו שלא ישתלם מזה והוחזק הממון ברשות שהיה קודם אבל באו"ה אי קם דינא הוי כמזיק גמור דבדיבורו חסרה ונעשי' טריפה והוי כמו כהנים שפגלו דחייב לרבנן והשתא לק"מ מכל הנ"ל ובתומי' ס"ק ד' כתב דעת הרי"ף דאילו הואי הי' חוזר חייב לר"מ בעלמא והא ליתא כמו שהוכחתי לעיל ס"ק ג' אות ג' ד' בראיות ברורו' דסבירא לי' כמש"כ מקודם ע"ש היטב וכן עיקר לפע"ד.

ה א ולענין הוראות או"ה עסמ"ע ולכאורה דבריו תמוהין שהרי הקשה הנ"י על זה מהך עובדא דרבא פרק אלו טריפות דחייבי ר"א לשלם אף שהיה מומחה לרבים ותירץ דדרך צחות אמר לו כן ולא מן הדין וקשה הא שם טועה בדבר משנה הוא כמו שכתב התוס' ואפילו מומחה וקבליה או נקיט רשותא חייב לדעת הסמ"ע ואפילו הרשב"א שם שכתב דרבא טועה בשק"ה הוי היינו כמו שכתב שם שדעת רב אלפס דנו"ב בדבר משנה פטור אבל לפי מה שכתב הסמ"ע דבדבר משנה אפילו לא נו"ב חייב ואפילו מומחה וקבליה וסמוך פשיטא דהתם בדבר משנה מיירי ועוד קשה הא בהדיא כתב. הנ"י וז"ל הילכך נקטינן משמעתין דטועה לעולם חוזר וכו' ואפילו לית ליה לבעל דין לישלומי כיון דאילו הואי הוי הדר לאו כלום עביד וזה שוה בין בדין בין בהוראה עכ"ל הרי להדיא שסובר כדעת הרמב"ם ולא כדעת היש חולקין שהביא הרב. אבל באמת דברי הסמ"ע נכונים והוא דבלא"ה יש לתמוה מה זה שכתב וז"ל כי אם בטועה בשק"ה דדינו הוא דאינו פטור מתשלומין כי אם כשהוא מומחה וכו' וקשה דמשמע דטועה בשק"ה גרע מטועה בדבר משנה והלא כל עיקר דבריו סובב הולך להך שיטה דבדבר משנה אפילו סמוך חייב כמו שסיים אח"כ וברור דכך כוונת הסמ"ע דפשיטא שדעת הנ"י דטועה בדבר משנה לעולם פטור אפילו אינו מומחה וקבלי' או מומחה ולא קבליה אפילו בדיני ממונות כדעת הרמב"ם וסייעתו שהביא' המחבר וכמו שהבאתי לשון הנ"י להדיא כן ולכך לא כתב הנ"י דבריו רק בטועה בשק"ה דאז מומחה בלי סמוך חייב בשק"ה ובלי סמוך. פטור אבל ד"מ לעול' פטור ולפי זה לא הי' לו לרמ"א לסדר דבריו כאן פי' דבשלמא אי היה דעת הנ"י כדעת היש חולקין רק דבהא פליג עלייהו דמומחה וסמוך פטור שפיר יש לומר דרמ"א הגיה כאן לפי שיטת הי"ח לדעת הנ"י אבל באמת הנ"י לא כתב דבריו אטועה בדבר משנה דלדעתו בלי סמוך פטור אפילו בדיני ממונות כדעה א' שהביא המחבר א"כ אין מקום להגה' זו כאן דלדעת הי"ח אף סמוך חייב ולדעה א' אף בדיני ממונות אין צורך לסמוך ולשיטת הנ"י הוא ג"כ כדעה א' כנ"ל והיה לו לסדר דבריו לקמן גבי שיקול הדעת וזה ברור בכוונת הסמ"ע ולפי זה באמת אפילו אי נימא בהא דלא כהסמ"ע דלדעת הי"ח מומחה וסמוך פטור ולפי זה יש מקום להגה' זו כאן מ"מ יש לתמוה על רמ"א דהא הנ"י בעצמו לא כתב דבריו אלא בשק"ה דבדבר משנה אין נ"מ לדעתו כנ"ל א"כ למה לו לסדר דבריו כאן מה דלא נ"מ אלא להי"ח בלבד היה לו לסדר דבריו בשק"ה במקום שהנ"י בעצמו דיבר וגם אליבא דכ"ע יש נ"מ ופשיטא דממילא נלמוד לדעת הי"ח בדבר משנה רק דהסמ"ע עדיפא קא קשיא ליה לפי שיטתו דלא מצי קאי איש חולקי' כלל ולפי זה תבין מה שכתב הש"ך והעתיק דברי הסמ"ע וכתב והאמת אתו ותמהו האחרונים דהא הוא עצמו חולק על הסמ"ע לעיל דמומחה וסמוך פטור אפילו להי"ח ולפי הנ"ל לק"מ והמדקדק בש"ך יראה שהשמיט מדברי הסמ"ע מתיבת נמצא עד גם בדרכי משה והיינו לשיטתו דחולק על זה ומ"מ האמת אתו דיש לתמוה על רמ"א מכח מה שכתב קודם שהנ"י לא דיבר זה אלא בשק"ה והיה לו להגיה במקומו ואליבא דכ"ע ולא כאן להיש חולקין דוקא וזה ברור ותימה על האחרונים שלא ירדו לסוף דעת הש"ך בזה. אך באמת לפי מה שאבאר לקמן בסמוך ס"ק זה לא תקשי מידי על הרב ויפה עשה שהגיה כאן דוקא כמו שיתבאר:

ב

והנה הש"ך הרבה להשיב על שיטת הנ"י והנה מה שהביא ראיה מדברי התוס' פרק אלו טריפות שכתבו בידים האכילה לכלבים פשיטא שאין ראיה ואדרבא מדברי התוס' הללו מבואר כדעת הנ"י וכמו שכתבתי לעיל ס"ק ד' דאל"כ תקשי הא אפילו לא נו"ב חייב לדעת התוס' דלר"מ היכי דאילו הואי הוי הדר חייב וע"כ משום דבלא נו"ב הוי אינו סמוך כסמוך באו"ה אבל בנו"ב דאינו מחוייב לזה מן התורה לא הוי כסמוך אך הא קשיא לכאורה מה זה שכתבו התוס' אע"ג דטעה בדבר משנה חוזר בידים האכילה לכלבים וקשה לס"ד דלאו בידים האכילה מה זה שכתבו אע"ג דטעה בד"מ אפילו אי בשק"ה טעה אינו סמוך כסמוך כיון דלא נו"ב אבל באמת לק"מ דבלא"ה הקשה הש"ך מדברי התוס' פ"ק דסנהדרין דף ה' שכתבו להדיא דבאו"ה בעינן נטילת רשות מוכח להדיא דלא כהנ"י אבל באמת נראה לפע"ד דלק"מ ובזה יתיישבו כל הראיות שהביא הש"ך גם לא תקשי על מה שבדרכי משה הניח בצ"ע וכאן הביאו לדינא גם מה שהעתיק דבריו בטועה בד"מ ולא בשק"ה במקומו ואומר אני דע"כ לא כתבו התוס' פ"ק דסנהדרין דלפטר באו"ה צריך נטילת רשות היינו דווקא היכי דקם דינא דלדידהו הוי כמזיק ממש וחייב לשלם מן התורה א"כ אף באו"ה חייב כל שלא נקיט רשות לפטור הרי שהביאו ראיה מפ' ד"מ ד' ל"ג והתם לא מצינו כלל מדבר זה וצריך לומר דסבירי להו מומחה ב"ד היינו הוא מומח' לבד דלא נקיט רשותא ולכך לעיל דמיירי במומחה וקבליה נקיט מומחה לב"ד ומומחה לרבים היינו סמוך שנתפרסם המחאתו בריבים ולזה דייקי התוס' דוקא מומחה לרבים פטור אפילו באו"ה ובאמת הך פטור דמומחה לרבים לא נאמר אלא היכי דקם דינא דבדבר משנה דחוזר בלא"ה פטור כדמוכח התם חדא ועוד קאמר ליה הילכך היכי דקם דינא דהוי מזיק לשיטת התוס' מבואר דאפילו באו"ה מומחה דלא נקיט רשותא חייב אבל היכי דהיה חוזר ואינו חייב לר"מ מדינא רק מדיני דגרמי מ"מ אינו רק מדרבנן וקנסא הוא הילכך דוקא דיין בדיני ממונות חייב דקנסוהו שהגיס דעתו לדון ביחידי אבל באו"ה דחייב להורות לא קנסוהו כלל ופטור אפילו לר"מ אבל בקם דינא חייב אפילו מומחה באו"ה דהוי מזיק לשיטת התוס' וכ"ש בנו"ב ולפי זה שפיר כתבו התוס' פרק אלו טרפות אע"ג דטעה בדבר משנה חוזר פי' דבשלמא בשק"ה דקם דינא שפיר חייב אפילו באו"ה דהיכי דקם דינא לא הוי כסמוך דהוי מזיק ממש אבל עכשיו דחוזר ואינו רק גרמי א"כ באו"ה דמחוייב להורות למה יתחייב וכדעת הנ"י ועל זה תירצו דהיה נו"ב ובזה פשיטא דחייב דאינו מחוייב ולכל הפירושים צ"ע בתוס' שלא תרצו שטעה בשק"ה ועוד דהא היכי דהוי מזיק ממש לא פטרינן ליה אפילו באו"ה [הרי דהרי"ף רוצה לומר דאפילו בדיני ממונות לא קנסו לדיין בגרמי א"כ נהי דחלקו עליו בזה אבל באו"ה דמחוייב להורות בוודאי לא קנסו בגרמי] ובזה יש ליישב מה שקשה לשיטת התוס' והרא"ש דלר"מ באילו הואי הוי הדר חייב דמאי פריך לר"ש לוקמא כר"מ וחייב לשלם ולפי הנ"ל ניחא דהתוס' לשיטתם דדייקי מדקאמר מומחה לרבים דהיינו סמוך והשתא אי אמרת בשלמא טועה בדבר משנה אינו חוזר אתי שפיר דדוקא מומחה לרבים פטור אבל בלי סמוך חייב אפילו באו"ה דהוי מזיק ממש אבל אי טועה בדבר משנה חוזר למה לי מומחה לרבים דהיינו סמוך תיפוק לי דבלי סמוך פטור דכיון דחייב להורות לא קניס ר"מ מדיני דגרמי ועל זה משני דחדא ועוד קאמר חדא דטועה בדבר משנה בלי סמוך פטור ואפילו טועה בשק"ה מומחה וסמוך אתה והשתא, ממילא אין כאן ראיה מה שהביא הש"ך מדברי הרשב"א פרק א"ט דרשב"א לשיטתו דהתם טועה בשק"ה הוי הילכך הוי מזיק ואפילו באו"ה חייב בלי קבלה וסמיכה ורשב"א ג"כ סובר דאילו הואי הוי הדר חייב לר"מ רק טועה בדבר משנה פטור דהוי ליה לשייולי הילכך בשק"ה דקם דינא הוי מזיק ובאמת בלא"ה אין מדברי הרשב"א ראיה דלא כתב אלא דבלי קבלה הוי מצי לאוקמא בנו"ב דלזה אינו מחוייב אבל בקבליה אפילו נו"ב פטור ומדברי הרמב"ן ג"כ אין ראיה כלל דלפי מה שכתב הש"ך דדעתו כדעת הרשב"א דהתם טועה בשק"ה היה א"כ פשיטא שאין ראיה אך באמת דברי הש"ך תמוהין מאוד בזה דהרשב"א גופא כתב שם שלא הוצרך לומר דהתם בטועה בשק"ה מיירי אלא לפי דעת הרי"ף דטועה בדבר משנה אפילו נו"ב פטור אבל לפי מה שכתב הרמב"ן בהדיא דטועה בדבר משנה חייב להרי"ף א"כ פשיטא דהתם בטועה בדבר משנה מיירי כמו שכתבו התוס' שם והנה מה שהכריחו להש"ך לפר' כן הוא מה שכ' הרמב"ן לדברי הרי"ף בנו"ב מתוקמא וקשה אי בטועה בדבר משנה הוי התם לדברי כולם בנו"ב מתוקמא דאל"כ אילו הואי הוי הדר ומזה הכריח הש"ך דהרמב"ן סובר, דהתם טעה בשק"ה הוי ולפי זה למ"ד בלא נו"ב קם דינא וישלם בלא נו"ב מתוקמא ובאמת הא ליתא וכוונת הרמב"ן להוציא מדעת הפוסקים דסבירי להו דאף בדיינא איכא גרמי א"כ אילו הואי הדר חייב לר"מ א"כ התם בלא נו"ב מתוקמא אבל להרי"ף בנו"ב מתוקמא דבלא נו"ב פטור מדיני דגרמי ולפי זה מוכח לכאורה מדברי הרמב"ן דאף בד"מ באו"ה אינו סמוך לאו כסמוך אבל מ"מ אין כאן ראיה דכוונת הרמב"ן במה שכתב לדברי הרי"ף בנו"ב מתוקמא היינו לאפוקי משיטת בעה"מ דאפילו בנו"ב לא אתי שפיר דסבירא ליה מומחה בי תלתא פטור אפילו לא קבליה ואפילו לא נקיט רשותא והתם לגבי ראיית טריפה כתלת הוי כמו שכתב שם הרמב"ן [ומזה משמע כדעת הנ"י ודו"ק] גם מה שהביא הש"ך ראיה ממה שכתב הרמב"ן להרי"ף בנו"ב מתוקמא וקשה מה בכך הא מומחה וסמוך אפילו בנו"ב פטור ולפי הנ"ל אין כאן ראיה דהיכי דהוי מזיק לא הוי כסמוך כנ"ל וקשה בנו"ב דאינו מחוייב מן התורה אך באמת בנ"י מבואר דאפילו בשק"ה הדין כן והיינו דאזיל לשיטתו דאילו הואי הוי הדר פטור אפילו לר' מאיר ובקם דינא אינו ג"כ רק גורם דלא כהתוס' לכך כתב הוא דאפילו בשק"ה מומחה באו"ה פטור ולכך כתבו הב"י וד"מ וצ"ע דתקשי ליה כל מה שהקשה הש"ך לכך כאן לדעת הי"ח דקם דינא הוי מזיק ממש ובהדר דינא חייב משום גורם יפה הגיה רמ"א דע"כ לא מחייבי בדבר משנה מדיני דגרמי אלא בדיני ממונות אבל באו"ה אינו סמוך כסמוך דלא קנסוהו דמחוייב להורות כנ"ל ולכך סדר דבריו כאן אטועה בדבר משנה דוקא וזה ברור לפע"ד. וכן משמע לכאורה בתוס' ע"ז דף נ"ח בד"ה אדמקטורך שכתבו דאין לפרש לפי שטעה בהוראתו צריך לשלם ויפסיד בגדיו דהא ר"ל מומחה לב"ד הוי ופטור מלשלם וקשה אפילו מומחה לא נפטר רק בקבליה כמו שהסכימו כל הפוסקים והתם לא קבליה לר"ל כדמוכח התם ודוחק לומר דר"ל נקיט רשותא הוי דלא הוי להו למימר מומחה סתם אלא וודאי כיון דשם טועה בד"מ הוי ואין כאן רק גרמי מומחה באו"ה כמו מומחה ונקיט רשותא ומדברי המרדכי פ' אד"מ מוכח גם כן כדעת הנ"י שהביא ראיה דמיירי באינו מומחה חדא מדקתני סיפא ואם היה מומחה ועוד מדקתני טיהר את הטמא והוא תמוה לכאורה וצריך לומר דבאו"ה כל שהוא גמיר וסביר אף שאינו סמוך הוי כסמוך ופטור בלי קבלה ובלי רשותא וזהו כוונת המרדכי חדא דהא קתני סיפא מומחה לרבים ועוד דאפילו אי נימא דסיפא בסמוך ורישא במומחה סתם מ"מ טיהר את הטמא וטימא את הטהור ע"כ באינו מומחה דאי במומחה באו"ה הוי כסמוך וזה ברור לפע"ד ולענין דינא העיקר על פי מה שכתבתי לעיל והוכחתי דהיכי דאילו הואי הוי הדר אפילו לר"מ פטור ובקם דינא גורם הוי רק באו"ה בקם דינא הוי כמזיק א"כ בטועה בדבר משנה באו"ה דאינו אלא גורם כשהוא מומחה פטור דהוי כסמוך ואין הכרעתו של הש"ך מכרעת בזה כמו שכתבתי ובטועה בשק"ה אפילו באו"ה לא הוי כסמוך דקם דינא באו"ה הוי כמזיק כנ"ל ברור לדינא:

ו

א

ועשה כאחד מהן. עסמ"ע שהעתיק דברי הגהת מיימוני והמרדכי פרק אחד דיני ממונות והנה מדברי הסמ"ע נראה דמפרש כוונת המרדכי דסוגיא דעלמא לא אזלא כאידך רק הוא מודה עכשיו כדברי השני ומעיקרא לא ידע וס"ד דהוי טועה בשק"ה קמש"ל כיון דסוגיא דעלמא לא אזלא כאידך ויש כאן מחלוקת לא הוי טועה כלל דליכא למימר דהסמ"ע מפרש כדברי הש"ך א"כ לא היה לו להביא דין זה בכאן שהרי כתב בעצמו ס"ק י"ד דדין זה כדעת הרי"ף דכל היכי דפטור מלשלם הדר דינא א"כ לא משכחת ליה האי דינא דמה שעשה עשוי ולא ישלם מביתו אלא וודאי דמפרש כמו שכתבתי לכך מה שעשה עשוי כיון דסוגיא דעלמא לא אזלא כאידך לא הוי טועה כלל וממילא לא ישלם מביתו ואפילו הרי"ף מודה בזה כמו בעובדא דר"י ב"י ור"ח דכיון דליכא ליברורי טעותא מה שעשה עשוי ולא ישלם כמו שכתב הרי"ף פ' אד"מ להדיא ואף כאן כיון דלא אזלא סוגיא דעלמא כאידך ויש כאן מחלוקת ממילא ליכא ליברורי טעותא וליכא כח לאהדורי' לעובדא דידיה וזה שהביא המרדכי ראיה בעובדא דריב"י ור"ח ולפי הש"ך אין כאן ראיה דהתם סוגיא דעלמא לא אזלי כאידך כלל אבל לפי' הסמ"ע ניחא וכן מבואר עוד במרדכי דמעיקרא העתיק דעת הרי"ף לדינא דכל היכי דפטור מלשלם הדר דינא ומיד העתיק דין זה של הא"ז ואם כפי' הש"ך פשיטא שהרי"ף חולק בזה דכיון דסוגיא דעלמא אזלא כאידך נהי דפטור דאנוס הוא דלא ידע מ"מ פשיטא דחוזר הדין משום פסידא דבעל דין אלא פשיטא כמו שפרשתי לפי שיטת הסמ"ע. גם מה שהביא הש"ך ראיה מדברי הגהת אשרי בשם ר"י לאו ראיה הוא ואדרבא להיפך משמע דאי כפירוש הש"ך בפשיטות הוי ליה למימר דאינו משלם כשטעה בשק"ה אלא אם ידע דפליגי אהדדי אבל בלא ידע אינו משלם ומדכתב אבל אם יש טעות בש"ס שרש"י פי' בענין אחר ושאר גאונים בענין אחר והלך ודן כאותו פי' שיודע וכו' הרי דכוונתו דליכא ליברורי טעותא כלל דשם שני הפרושים יכולין להיות אמת כל אחד בפני עצמו רק כשאחר כך נתברר לו פי' השני הודה שאילו היה יודע מקודם מפי' זה לא היה פוסק כפי' זה ועל זה כתב דאינו משלם כיון שפסק כפי' שיודע וסוגיא דעלמא לא אזלא כאידך וזה ברור:

ב

והנה הש"ך הבין דברי המרדכי דסוגיא דעלמא אזלא כאידך רק הוא לא ידע דפליגי פטור כיון דלא ידע אנוס הוא וצריך לומר מ"ש היכי דלא ידע דסוגיא דעלמא אזלא כאידך חייב כמו שכתב המחבר להדיא דהיינו שק"ה דדוקא היכי דידע דפליגי לא היה לו להכריע היפוך סוגיא דעלמא כיון שהדעת מכרעת בהיפך אבל בלא ידע כלל מן המחלוקת מה היה לו לעשות והש"ך השיג על זה דאפי' בלא ידע חייב והביא ראיה מהרי"ף פ' אד"מ דכתב דר"י לא היה טועה בשק"ה דליכא ליברורי טעותא ש"מ דבלא"ה היה משלם. ודבריו תמוהין דהא דעת הרי"ף דכל היכי דפטור מלשלם הדר דינא א"כ שפיר יש לומר דסבירא ליה דהיכי דלא ידע אנוס הוא ופטור אפילו היכי דאיכא ליברורי טעותא רק שהקשה לו כיון דפטור מלשלם אמאי לא היה חוזר משום פסידא דבעל דין ועל זה נתן טעם דליכא ליברורי טעותא אבל מתשלומין בלא"ה פטור כיון דלא ידע כדעת המרדכי אך הא קשיא נהי דאין משם קושיא על המרדכי אבל פשיטא שאין מזה סייעתא ג"כ דא"כ הוי למימר דפטור ג"כ משום דליכא לברורי טעותא אבל בלא ידע חייב והאיך הביא המרדכי ראיה משם וברור דכוונת המרדכי כמו שכתבתי מקודם בהבנ' הסמ"ע ולק"מ והנה הש"ך הקשה לפי שיטתו מ"ש ידע או לא ידע סוף סוף חייב מדיני גרמי ובאמת לאו קושיא הוא שהרי דעת הרי"ף ורמב"ן הביאם המרדכי בעצמו קודם שם דבדיינא ליכא גרמי כלל דמיניס אניס א"כ בידע סבירא ליה להמרדכי דמיקרי פשיעותא שלא היה לו להכריע היפך מסוגיא דעלמא אבל בלא ידע שפיר אניס הוא ובדיינא ליכא גרמי אמנם היינו דוקא בלא נו"ב אבל בנו"ב וודאי אפילו לא ידע חייב לכ"ע דהוי מזיק ממש וכן משמע לכאורה בהרי"ף פרק אחד ד"מ שפירש טעמא דר"ת משום הפסד ממונו של בעל דין ולכאורה קשה לוקמא תרווייהו בנו"ב רק מתניתין דבכורות בידע לכך משלם ומתניתין דסנהדרין דלא ידע אלא וודאי דבנו"ב אין חילוק בזה וכל זה הוא לפי הבנת הש"ך במרדכי אבל לפי מה שבארנו קודם דהעיקר כפי' הסמ"ע א"כ כיון דלא מצינו חילוק בין ידע ללא ידע אין לחלק בכך כמו שהכריע הש"ך אבל היכי דסוגיא דעלמא לא אזלא כאידך רק שנחלקו שני פוסקים והוא לא ידע רק מאחד ואח"כ כשידע משני הודה כמותו לא הוי טועה כלל ומה שעשה עשוי ולא ישלם מביתו כמו שפרשתי לפי שיטת הסמ"ע וכן האמת בכוונת המרדכי כמו שבארנו:

תוכן העניינים

תפארת יעקב חושן משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה