תפארת יעקב חושן משפט חלק א· רבי יעקב גזונדהייט
על חו"מ סימן כה
א כל דיין. עש"ך והנה לכאורה יש לתמוה מה זה שהכריח הש"ך בראיות דבעל המאור חולק מטעם דאלו הואי הוי הדר גם ביקש לומר דהבעל המאור מודה בדיינא דליתא מומחה דהוי כמזיק ממש דהא בהדיא כתב בעל המאור בבא רביעאי שלו דהיכי דליתא דיינא ולא קיבלוהו דאפילו בשקול הדעת פטור מטעם דלא הוי לי' למיסמך עליה ע"ש ובוודאי נראין הדברים לכאורה שלא נאמרו דברי הש"ך הללו אלא כשדנו בכפיה וכפהו גם על התשלומין דאז לא שייך טעמו דלא הוי ליה למיסמך עלי' ובשק"ה חייב מ"מ בדבר משנה פטור משום דאלו הואי הוי הדר או משום דהוי לי' לשייולי ונראה שמזה יצא לו להרב רח"י ז"ל להקשות על הש"ך דע"כ לא קא פטר בעה"מ והרשב"א אפילו בדבר משנה אלא בלי כפיה אבל בכפיה מודה דחייב אבל באמת לק"מ חדא אפילו לפי סברתו דהש"ך מיירי בכפיה ג"כ לק"מ דוודאי מה שכתב בעה"מ והרשב"א טעמא דהוי ליה לשייולי לאו למימרא שישאול:
לאחרים אם הורה כדין אבל הוא עצמו אינו יודע כלום שהרי [הקשה הרמב"ן על זה אטו כ"ע דינא גמירי ואשה מאי איכא למימר ואם כוונת בעה"מ כנ"ל לק"מ דמ"מ הוי ליה לשויולי לאחרים וע"כ צריך לומר דהא וודאי ליתא כיון דטעות בדבר משנה דבר ברור הוא וזה הדיין גמיר וסביר או גמיר וקבלי' [דבהכי מיירי התם בעה"מ גבי דבר משנה] ובעל דין לא גמיר הילכך לא פשע מידי שסמך עליו ולא שאל לאחרים שלא עלה על דעתו שהדיין טעה בדבר פשוט כזה ומטעם זה הבין הרמב"ן כוונת בעה"מ דהוי ליה לשייולי לדיין ולגלות טעותו ועל זה הקשה אטו כ"ע דיני גמירי ואשה מאי איכא למימר ולפי זה וודאי אף אם כפהו על התשלומין פשע בעל דין לפי סברת בעה"מ דהוי לי' לשיוולי לדיין ולגלויי טעותא ופשיטא שלא הכריחו לשלם אלא לפי שטעה וסבר שהדין כן אבל אם יגלה טעותו לא יכריחנו לשלם והוא עצמו פשע ואה"נ דאפילו כפיה ונו"ב פשע בעל דין מהאי טעמא ומשום הכי דיקדק בעל המאור וכתב הרי זה משלם כדין כל הגזלנין ולכאורה הא אף מצד דין גרמי היה חייב כיון דליכא פשיעותא אלא וודאי שיש בזה ג"כ פשיעותא אלא שאין אנו פוטרין מטעם זה אלא המתחייב מדיני דגרמי וכיון דאיכא פשיעותא לאו איהו גרם אבל לא גזלן ממש דכי נאמר נגזל שהיה יכול להציל עצמו מן הגזלן ולא הציל יפטר הגזלן הילכך בנו"ב אף דאיכא פשיעותא חייב כיון שכפהו. והרב הש"ך עצמו כתב לקמן ס"ד ס"ק מ"ה דמה שכתב בעה"מ גבי אינו מומחה ולא קיבלי' ואם כפאו ונו"ב לאו דוקא דבכפיה לחוד חייב אלא וודאי כמו שכתבתי דדוקא בשק"ה דטעמא משום דלא הוי ליה למיסמך עליה אבל בדבר משנה דהטעם משום דהוי ליה לשייולי אפילו בכפיה פטור כל שלא נו"ב: ב
אמנם הא קשיא לכאורה דאי ס"ד דכוונת בעה"מ ואם כפאו ונו"ב בדוקא קאמר אבל בלי נו"ב אף בכפיה פטור בדבר משנה א"כ האיך קאמר מחזירין את הדין ואי ליתא דתיהדר חייב הא כתב הרי"ף דאי אניס ליה ונו"ב משלם איהו מדיליה והדר הוא שקיל מהאיך דהוי כגזלן גמור א"כ בעה"מ דקאמר הרי זה משלם כדין כל הגזלנין האיך יאמר דמחזירין הדין ומזה מבואר לכאורה דנו"ב לאו דוקא כמו שכתב בתומים דעל בעל דין קאי א"כ מוכח דכפיה בלי נו"ב חייב. אבל באמת אין זה מוכרח דע"כ לא כתב הרי"ף אלא היכי דליתא דיינא אז בכפיה ונו"ב חוזר מיד על הדיין אבל בעה"מ אח"כ בדבר משנה דמיירי בדיינא אף בכפיה ונו"ב אינו חוזר מעיקרא אלא על בעל דין ואי ליתא דתיהדר יחזור על הדיין ואדרבא על הרב רח"י ז"ל יש לתמוה שהוא פי' דברי בעה"מ גבי היכי דליתא דיינא ולא קיבלוהו דמה שכתב ואם כפאו ונו"ב הוא לאשמעינן דהוי כגזלן גמור מן התורה משא"כ בכפיה לחוד לא הוי רק גורם והוא תמוה דהיכי דליתא דיינא פשיטא דהבעל דין חוזר על הדיין מיד כמו שכתב הרי"ף להדיא והאיך כתב בעה"מ דמחזירין קודם ואי נימא שסובר דבאמת בעה"מ חולק על הרי"ף גם בזה מה דלא מצינו כלל בבעל המאור שהשיג על הרי"ף בזה אבל בלא"ה אם היה דעתו כן א"כ טובא קמ"ל בעה"מ דמחזירין קודם אפילו בכפיה ונו"ב דלא כהרי"ף ומה צורך לו לומר דאשמעינן דהוי כגזלן גמור מה דאין נ"מ כלל לכן דבריו תמוהין בזה ופשיטא דבעל המאור מודה בזה להרי"ף וכוונתו נו"ב היינו בעל דין שהרי כך כתב שם ואם כפאו לבעל דין ובע"כ נו"נ בשלו והיינו בע"כ הוצרך לישא וליתן בממונו לשלם לחבירו אבל מה שכתב אח"כ בדבר משנה ואם כפאו ונו"ב שפיר יש לומר דבדוקא קאמר דאל"כ פטור כנ"ל מטעמא דהוי ליה לשיולי:
ג:
אך באמת כל זה לפי שיטת רח"י ז"ל שהבין כוונת הש"ך דבכפי' איירי אבל מעולם לא עלה זה על דעת הש"ך ולא נאמרו דבריו כלל כשדנו בכפיה חדא דהא בהדיא כתב הש"ך ואפשר דמי שאינו מומחה ולא קבלי' חשוב כמזיק ממש ודוחק וכן הוא האמת דלא חשיב כמזיק ממש עכ"ל והשתא אם איתא דעל ידי כפי' מיירי הא בהדיא כתב לקמן ס"ק מ"ה דעל ידי כפי' חשוב כמזיק ממש וגרע מיניה ע"ש וליכא למימר דשם כתב לפי מה שהשיג על בעל המאור דבדבר משנה אין הטעם דהוי ליה לשייולי אלא משום דאלו הואי הוי הדר אבל כאן דאזיל בשיטת בעל המאור אפשר דלא חשיב כמזיק מלבד דמדברי הש"ך מבואר דלפי האמת כ"כ הגם שכתב אחר כך וז"ל ועוד דמטעם שכתב בעה"מ דהוי ליה לשייולי וכו' הרי להדיא דמעיקרא לא אזיל בטעם זה ואע"פ כן כתב דלא הוי כמזיק והאיך יהי' דברי הש"ך סותרין זה את זה ועוד קשה דהא באות ג' דחה סברת בעה"מ והרשב"א בתשובה דסבירי להו דאפילו נו"ב פטור אלא דחייב דהטעם משום דאלו הואי הוי הדר ולא משום דהוי ליה לשויילי וא"כ קשה כיון שדחה טעם זה גם בדין הקודם בלא נו"ב אם איתא דבכפי' מיירי יחלוק על בעל המאור והרשב"א כמו שכתב לקמן פ"ד ס"ק מ"ה דמהאי טעמא דאלו הואי הוי הדר אף בכפיה בלא נו"ב חייב וגרע מנו"ב שלא בכפיה וברור דהרב הש"ך הכל בלי כפיה מיירי דלא כמהרח"י הנ"ל וזה ברור ואי קשיא מה שהקשינו לעיל דמה צורך לו להרב הש"ך לכל דבריו הא בהדיא מבואר בבעל המאור בבא רביעאי דבלי כפי' אפי' בשק"ה פטור מטעם דלא הוי ליה למסמך עליה אבל באמת לק"מ דכבר ביאר הש"ך לקמן ס"ד ס"ק מ"ה דהאי טעמא דלא הוי ליה למיסמך עליה ליתא כי לפי זה אפילו בנו"ב פטור בלי כפי' אלא עיקר הטעם דאלו הואי הוי הדר ולאו כלום עביד ובנו"ב בלי כפיה טובא עביד. עוד כתב שם דהרי"ף ורמב"ם לא מחייבי בלא נו"ב אלא בכפיה אבל בלא כפי' אפשר דמודו ע"ש וכאן אזיל הרב בשיטתו כדקס"ד בס"ק מ"ה מקודם דהרי"ף ורמב"ם מחייבי אפילו בלי כפיה דע"כ לא פטרו אלא בדיינא אבל היכי דליתא דיינא דיינינן גרמי כמו להרא"ש ותוספות ובוודאי לא הוצרך הש"ך לבאר זה דבעה"מ חולק בזה דהא פשיטא כנ"ל אלא שהוכרח לבאר דאף דהאי טעמא דלא הוי ליה למיסמך עליה ליתא כמו שנתבאר בס"ק מ"ה מ"מ למאי דמחלקי בעלמא בין דבר משנה לשק"ה דלאו כלום עביד א"כ ה"ה באינו מומחה ולא קיבלו בלאו האי טעמא דלא הוי ליה למיסמך עליה פטור משום דלאו כלום עביד ועל זה כתב דדוחק לומר דמי שאינו מומחה ולא קיבלו חשיב כמזיק וכן הוא באמת דלא חשיב כמזיק כיון דלא כפהו על התשלומין ועוד דהא בדבר משנה מפרש בעה"מ הטעם משום דהוי ליה לשייולי א"כ ה"ה היכי דליתא דיינא ולא קיבלי' אחר כך ביאר דהאי טעמא דהוי לי' לשייולי ליתא אלא אלו הואי הוי הדר ולפי זה בנו"ב אפילו בדבר משנה חייב ובלא נו"ב בלי כפיה פטור דאלו הואי הוי הדר ואפילו בשקול הדעת כיון דאין דינו דין אבל בכפיה חייב דלא שייך אלו הואי הוי הדר דטובא עביד וסרה תלונת ר"ח יונה ז"ל ודו"ק היטב. ומעתה כיון שנתברר שלא נאמרו דברי הש"ך הללו אלא בלא נו"ב בלי כפיה אבל בכפיה חשוב כמזיק ממש א"כ ממילא אף לדעת בעה"מ והרשב"א דטעמא משום דהוי לי לשייולי מ"מ כמו בנו"ב בכפיה חייב שאין אנו פוטרין מטעם זה רק הגורם א"כ ה"ה בכפי' בלי נו"ב חייב דלא הוי ג"כ גורם רק מזיק ולא נפטר מטעם זה ולפי זה דברי בעה"מ בבא רביעאי ואח"כ גבי טועה בדבר משנה שווין דבתרווייהו מה שכתב ואם כפאו ונו"ב לאו אדיין קאי רק אבעל דין וכן משמע מלשונו שכתב ואם כפאו לבעל דין ובע"כ וכו' כפל דברים ולא הספיק לומר ואם כפאו ונו"ב אלא אבעל דין קאי] דלעיל וודאי דקאי אבעל דין דאל"כ האיך קאמר דמחזירין הא חוזר מיד על הדיין כמו שכתב הרי"ף ובעה"מ לא השיג בזה על הרי"ף כלל ולא שום פוסק א"כ ממילא אח"כ נמי נהי דבהא אין נראה שיחזור מתחילה על הדיין כיון דהוא דיינא ובזה לא דבר הרי"ף כלל אבל מ"מ כל שבכפיה הוי כמזיק ולא נפטר משום דהוי ליה לשייולי כנ"ל:
ד
אך מה דמיפשט פשיטא ליה להרב הש"ך דלדעת התוס' והרא"ש כיון דלא סבירא להו טעמא דלאו כלום עביד א"כ אף באינו מומחה וקבליה חייב אף שאין דינו דין ולפע"ד הא ליתא אלא דבהא לכ"ע פטור בלא נו"ב בלי כפיה ומטעמא שכתב בעה"מ כיון דאינו מומחה הוא לא הוי ליה למיסמך עליה ואפילו גורם לא הוי שהרי בעל המאור ג"כ סובר דאפילו בדיינא איכא גרמי ואפילו היכי דאילו הואי הוי הדר רק בדבר משנה פטור משום דהוי ליה לשייולי ומ"מ בשק"ה דלא שייך טעמא דהוי ליה לשייולי ס"ל ג"כ דאינו מומחה ולא קיבליה פטור דלא הוי ליה למיסמך עליה א"כ יש לומר שגם דעת התוס' והרא"ש כך דהא אפילו גרמי לא הוי כיון שלא כפהו על התשלומין ולא הוי אלא כמי שמשיא עצה שאינה הוגנת לחבירו דפטור ודוקא היכי דהוא דיינא חייב דמסתמא יעשה ציווי הדיין משא"כ בליתא דיינא כלל. ולפי מה שכתב הש"ך ס"ק מ"ה דאפשר דגם הרי"ף מודה דבלא נו"ב בלי כפיה פטור ומ"ש ולא נו"ב היינו בכפיה כמו שהתחיל לומר ואי טעה וקא אניס ליה וקאי אלמטה ג"כ א"כ אין כאן מחלוקת בזה כלל דבלי כפיה לכ"ע פטור אפילו לדעת התוס' והרא"ש דלא הוי לי למיסמך עליה ובכפיה לכ"ע חייב אפילו לדעת בעה"מ כמו שביארנו [אמנם בנו"ב בלי כפי' יתבאר בסמוך] נמצא לענין דינא איני חולק על הרב רח"י ז"ל כלל אלא בביאור דברי הש"ך לבד שלא דק הרב הנ"ל. רק במה שכתב דבעה"מ קמש"ל דהוי כגזלן גמור וצריך לומר דמ"מ מחזירין תחילה והא בוודאי ליתא כמו שהוכחתי מהרי"ף דבכהאי גוונא חוזר מתחילה על הדיין ופשיטא שלא יחלוק שום פוסק על הרי"ף בזה וכוונת בעה"מ כמו שביארנו קודם:
ה
והנה מה שהאריך הש"ך לדחות דברי בעה"מ והרשב"א בתשובה דאפילו נו"ב פטור וראייתו דר"ח בעי לשנויי דלא תקשי מה דאקשי ר"ה לר"ש מפרה של בית מנחם ולא צריך לידחוקי חדא ועוד קאמר ואם כדברי הרשב"א גם לר"ח תקשי דהא בדבר משנה אפילו נו"ב פטור לדעתו ע"כ. ותמהני דהא בהדיא כתב הרמב"ן ז"ל פ"א ד"מ וז"ל והא דאותביה ר"ה לר"ש פרה איפשר הוי ליפרוקי נו"ב אלא דלאו אורחיה דר"ט בהכי עכ"ל. הרי להדיא דהרמב"ן גופא דחולק על הרשב"א והמאור מודה דר"ח לאו ליפרוקי לדרב המנונא קא בעי וא"כ גם על בעה"מ לק"מ וכן פירש"י וז"ל אדלעיל קא מהדר וכו' ועוד דמצידא תברא דמה לר"ח דמיקל בלא נו"ב מחמיר בדבר משנה דבנו"ב חייב ר"ש שמחמיר בשק"ה אפילו בלא נו"ב פשיטא דבנו"ב בד"מ דחייב לשיטתו א"כ מאי מקשה לר"ש הא איהו נמי מצי לאוקמא בנו"ב כמו שבאמת הקשה הרמב"ן זה וע"כ דלאו אורחיה דר"ט בהכי א"כ מאי בא ר"ח ליישב וע"כ דאדלעיל מהדר ולא אדרב המנונא. ואמת דבזה יש לומר דסובר הש"ך כתירוץ שני של הרמב"ן שכתב וז"ל ועוד דר"ש כולה כשלא נו"ב מוקים לה אך תירוץ זה צ"ע דוודאי ר"ש בלא נו"ב מוקי לה משום זיכה את החייב דלא ניחא ליה לאוקמא במשכון ועוד דאפילו בלא נו"ב סובר דחייב. אבל הך משנה דר"ט פשיטא דהוא נמי בנו"ב מצי לאוקמא לה וע"כ דלאו אורחיה דר"ט בהכי ועוד קשה לי טובא לשיטת הש"ך אם איתא דר"ח ניחא ליה בגוף תירוץ ר"ש רק דבא ליישב קושיא דר"ה ולאוקמא בנו"ב א"כ למה נאדי מאוקימתא דהנך אמוראי ודחיק נפשיה פטור אתה כמי שנו"ב או במשכון ונוטלו בפשיטות הוי ליה לתרוצי דהך עובדא דר"ט בנו"ב ובהכי מיתרצא קושיא דר"ה שפיר ולמה ליה לשנוי' רומיא דמתניתין אהדדי הא לא קשיא אהדדי מידי כדאוקמא ר"ש הרי שהקשו כל הפוסקים על הרי"ף דבמומחה וקבליה פטור וחוזר דלוקמא תרווייהו בנו"ב ומתניתין דסנהדרין במומחה וקבליה א"כ לשיטת הש"ך ג"כ קשה לוקמא תרווייהו בנו"ב [או בלא נו"ב] ועובדא דר"ט בנו"ב ג"כ וע"כ דר"ח לא ניחא ליה בגוף התירוץ של רב ששת א"כ פשיטא שיש לומר דר"ח נמי סבירא ליה נו"ב בדבר משנה פטור וחדא ועוד קאמר וכן משמע מדברי הרי"ף פרק אחד"מ דר"מ אדלעיל קא מהדר שכתב וז"ל ושמעינן השתא וכו' דר"ח לא פליג בין נו"ב ללא נו"ב רק בשק"ה אבל בדבר משנה לא ואם כדברי הש"ך כל עיקר תירוצו של ר"ח אדבר משנה לאוקמא עובדא דר"ט בנו"ב:
ו
ולענין דינא אין לנו עסק עתה לבאר היכי דהוא דיינא ונו"ב בדבר משנה דבהא אפשר דדברי הש"ך נכונים כיון דבדברי בעה"מ עצמו אין הכרע ואדרבא משמע מדבריו ממה שכתב נקוט האי כללא דכל הני בבא לא פליגי בין נו"ב או לא נו"ב ולמה לא כתב כן לבסוף אחר שכתב דין טועה בדבר משנה ש"מ דוקא בשק"ה לא מחלקי אבל בדבר משנה שפיר מחלק גם הרשב"א נראה שסמך על מה שכתב פרק אלו טריפות דדעת הרי"ף פאד"מ דנו"ב בדבר משנה פטור אבל באמת יתבאר לקמן בס"ד שלא היתה זאת דעת הרי"ף וכן כתב הרמב"ן להדיא פאד"מ ועיקר דין זה יתבאר לקמן ס"ק ג' בס"ד. אמנם באינו מומחה ולא קבליה וטעה בד"מ ונו"ב בלי כפיה נראה ברור דפטור מלשלם והיינו מטעמא שכתב בעה"מ דלא היה לו להניחו לישא וליתן בשלו ולא הוי ליה למיסמך עליה כיון דאינו מומחה הוא וכן מבואר ברי"ף פאד"מ בבא חמישאי וז"ל והיכי דליתא דיינא ולא קבלוהו אי טעי וקא אניס ליה לבעל דין ואפיק מיניה ממונא ונו"ב מחייב לישלומי מדליה והדר הוא שקיל מהאיך ואי לא נו"ב הדר מריה דינא מאי דיהיב ליה ואי ליתא למישקל מיניה משלם ליה מדליה כדין כל גורם להזיק עכ"ל. הרי להדיא דאפילו נו"ב לא מחייב אלא בכפיה וליכא למימר בנו"ב ג"כ חייב רק בכפיה הוי כגזלן גמור וחוזר מיד על הדיין משא"כ בנו"ב בלי כפי' חוזר מתחילה על בעל דין מ"מ קשה אדתני סיפא ואי לא נו"ב וכו' משלם כדין כל גורם להיזק לאשמועינן רבותא טפי בנו"ב בלי כפיה הרי דבלא נו"ב בכפיה חייב אף לבעל המאור כמו שכתב הש"ך ס"ק מ"ה ובנו"ב פטור לשיטתו בלי כפיה ובשלמא אם נאמר דהרי"ף בלא נו"ב מיירי בלי וכפיה אתי שפיר אבל הש"ך עצמו כתב לקמן ס"ק מ"ה דבכפיה מיירי א"כ פשיטא דבנו"ב בלי כפיה הוי רבותא טפי מלא נו"ב בכפיה ועוד קשה שהרי הש"ך עצמו הוכיח לקמן ס"ק מ"ה מדברי הרי"ף דבלא נו"ב בכפיה קאמר מדקאמר וקא אניס ליה א"כ פשיטא דמעיקרא בנו"ב בכפיה קאמר ואם נאמר דקא אניס ליה דקאמר היינו לגבות מיד מן הדיין א"כ פשיטא דלא מוכח דינו של הש"ך בלא נו"ב דמיירי בכפי' לכן נראה ברור דבאינו מומחה ולא קבליה ונו"ב בלי כפיה בין בדבר משנה בין בשיקול הדעת לכ"ע פטור מטעמו של בעל המאור בבא רביעאי דלא הוי ליה למיסמך עלי' כמו שביארנו אמנם היינו דוקא בדיני ממונות ונו"ב וליתא דתיהדר דכיון דלא נו"ב בע"כ רק שנתן לו מרצונו אין זה גורם להזיק דלא הוי לי למיסמך עליה כיון שלא כפהו אבל באו"ה אין הכרעתי מכרעת דכיון שהזיק בידים והאכיל לכלבים אף שהיה סיפוק בידו למחות מ"מ הרי זה מזיק גמור והוי כמו כפיה בלא נו"ב ובפרט שאין לזה הכרע מדברי בעל המאור והרי"ף דהם לא מיירי כלל באו"ה כהאי גוונא הילכך נראה עיקר בזה כדעת הש"ך דאף בלי כפיה חייב ופשיטא דבאינו מומחה וקבליה או מומחה ולא קבליה דהוא דיינא דלא שייך טעמא דלא הוי, למיסמך עליה דוודאי כי האי גוונא חייב וכן הכרעתי לקמן ס"ק ג' בס"ד:
הכלל העולה לדינא מכל הנ"ל דבאינו מומחה ולא קבליה בין בדבר משנה בין בשיקול הדעת בדיני ממונות בכפיה ולא נו"ב חייב ובנו"ב בלי כפיה פטור ואצ"ל בלא נו"ב בלא כפיה ואפילו בכפיה ולא נו"ב אם אפשר להחזיר מחזירין ואינו חוזר מיד על הדיין אבל בכפיה ונו"ב אין מחזירין אלא חוזר מיד על הדיין והדיין צריך לחזור על בעל דין אבל היכי דהוא דיינא אפילו בכפיה ונו"ב חוזר מתחילה על בעל דין. במה דברים אמורים בדיני ממונות אבל באו"ה בלא נו"ב בלי כפיה פטור אבל בכפיה ולא נו"ב וכן נו"ב בלי כפיה חייב לשלם ודין מומחה ולא קבליה בין בדיני ממונות בין באו"ה וכן דין אינו מומחה וקבליה יתבאר לקמן ס"ק ג' ד' בס"ד ע"ש (ב) חוזר הדין. עש"ך מה שהקשה על הב"י ולא ידעתי מאי קשיא ליה הא הב"י בעצמו העתיק כל דברי הרא"ש פאד"מ גם הך כללא דמילתא וסיים שעל פיו של הרא"ש הם דברי הטור ואמ"כ כשבא לפרש פרטי דברי הטור ובא לכלל זה כתב שגם רבינו ירוחם כתב כן כדעת הרא"ש והטור ולק"מ:
א
כתב נ"י פד"מ שאם טעה בדבר שנשאר בש"ס בספק טועה בדבר משנה הוא שכבר נפסק הדין לפי הכללות המסורות בידינו והש"ך השיג עליו דאפילו טועה בשק"ה לא הוי כיון שלא נתברר שטעה בוודאי אלא מה שעשה עשוי ופטור מלשלם והנ"י לטעמי' שכתב ריש פרק שנים אוחזין דתפיסה לא מהני בתיקו דהוי כהלכה ברורה אבל לדעת הפוסקים דתפיסה מהני בתיקו אפילו טועה בשיקול הדעת לא הוי וראייתו דהא בהך דאמרינן דמה דעביד עביד למדו הפוסקים דמהני ביה תפיסה ה"ה בתיקו דמהני תפיסה דמה דעביד עביד ועיין תומים מה שדחה ראייתו אבל באמת דברי הש"ך נכונים לפי מה דאמרינן פרק המקבל ההוא שטרא דהוי כתיב ביה שנין סתמא קדם מלו' ואכליני' לפירא מלוה או' ה' ולוה אומר שלש מי מהימן ואסיקנא פירות בחזקת אוכליהן קיימי ומקשינן והא קיימא לן כר"נ דאמר קרקע בחזקת בעליה עומדת ופרקינן לאו מילתא דעבידא לגלויי הוא הכא מילתא דעבידא לגלויי הוא ואטרוחי בי' דינא בכדי לא מטרחינן ומזה למד הנ"י שם דאף דבתיקו לא מהני תפיסה במילתא דעבידא לגלויי מהני תפיסה וא"כ לכאורה קשה לדעת הפוסקים דבתיקו מהני תפיסה הא שם מוכח דדוקא במילתא דעבידי לגלויי מהני תפיסה וצריך לומר דסבירי להו לחלק דבשלמא התם שהספק הוא מכח טענותיהם שמכחישין זה את זה א"כ לא שייך לומר עביד אינש דינא לנפשיה דדיין גופא לא מצי עביד דינא דמי יוכל לידע מה בלב חבירו ועם מי האמת לכך בעל דין עצמו נמי לא מצי עביד דינא אי לאו במילתא דעבידא לגלויי משא"כ בתיקו שהספק מכח הדין א"כ דיינא מצי עביד כמאן דבעי א"כ בעל דין נמי מצי עביד דינא דעביד אינש דינא לנפשיה אבל אם נאמר דאף בתיקו לא מצי הדיין למעבד כמאן דבעי א"כ כ"ש דאף בעל דין לא מצי עביד דינא אלא במילתא דעבידא לגלויי כדמוכח סוגיא דהמקבל הנ"ל ולפי זה למ"ד תפיסה מהני בתיקו אף טועה בשק"ה לא הוי דדיינא דעביד עביד ולדעת הנ"י אף טועה בדבר משנה הוי כהלכה ברורה ודו"ק היטב בדברי התומים וכמה שכתבתי:
ב
אמנם נראה ברור דע"כ לא חלק הש"ך על הנ"י אלא כשכבר התפיס ביד בעל דין אבל כשעדיין לא זכה התוב' בממונו וודאי הדר דינא שהרי הוא פוסק כמו שכתב הטור בשם הרמ"ה דכל כמה שלא זכה תובע בממונו הדר דינא אפילו בשק"ה כעובדא דריב"י ור"מ א"כ אף כאן נהי דאין כאן טעות היינו כשהתפיס כיון דמהני תפיסה אף תפיסת הדיין ביד בעל דין מהני כנ"ל אבל בלא התפיס פשיטא שאין להוציא ממנו ואפילו כבר הוציא רק שעדיין לא זכה חבירו ואין חבירו מוחזק כלל חוזר הדין ולא הבנתי מה שכתב בתומים והשיג על הש"ך דטועה בשק"ה הוי וכתב דוקא בלא התפיס אבל בהתפיס קם דינא וישלם מביתו למ"ד דמהני תפיסה בתיקו וקשה מה נפקא מינה בהך דלא התפיס אי הוי כשק"ה או כד"מ הא סוף סוף חוזר כמו שכתב הטור בשם הרמ"ה גם מה שכתב בהתפיס קם דינא למ"ד תפיסה מהני בתיקו הא אפילו למ"ד לא מהני קם דינא דבשק"ה קם דינא וצריך לומר דכוונתו למ"ד בשק"ה בלא נו"ב הדר דינא א"כ אף זה כשק"ה והדר דינא ועל זה כתב דוקא בלא התפיס אבל בהתפיס לא הדר דינא אפילו לא נו"ב כיון דמהני תפיסה וישלם מביתו ולפי זה לפי מה שכתבתי דבלא התפיס גם הש"ך מודה דהדר דינא ולא חלק רק בהתפיס וכן משמע עוד יותר בש"ך שכתב אח"כ ונראה דלא ישלם מביתו א"כ ע"כ דבהתפיס מיירי דבלא התפיס פשיטא דאינו משלם דאי משלם בוודאי יחזור ולא יתפיסנו עוד ואם כבר לקח יחזיר לזה ושוב אין מוציאין ממנו וע"כ דבהתפיס מיירי א"כ אין מקום לדברי התומים בזה רק במה שכתב בהתפיס ישלם מביתו וכבר בארנו דלמ"ד תפיסה מהני בתיקו תליא אי עבד כמר עביד א"כ פשיטא דאינו משלם ג"כ כמו שכתב הש"ך:
ג:
ומה שהשיג בתומים על ראיית הש"ך מדברי התוס' פרק המוכר את הבית וכתב דהתוס' דייקי דס"ל כחד מנייהו אבל בתיקו אינו בגדר הכרעה עכ"ד והוא הבין ראיית הש"ך דבתיקו מאי דעבד עביד וליתא אלא דכוונתו על מה שכתב ונראה דלא ישלם מביתו דהכי משמע דמה דעבד עביד ואין כאן טעות וממילא פטור מלשלם ועל זה כתב וכן מוכח מדברי התוס' שם דהא דאמרינן מה דעבד עביד אין כאן טעות כלל וכן מבואר באמת בתוס' שם דמתחילה כתבו דהיכי דאינו מפורש בש"ס המע"ה אבל היכי דנחלקו וסבירא ליה כחד מאי דעבד עביד כהך דר"א א"כ מבואר דבהא אין כאן טעות כלל דאי הא נמי הוי פסק בטעות הוי ממש כהיכי דלא מפורש כלל דכמו שפסק קם דינא וישלם מביתו וע"כ דהא עדיף דאין כאן טעות כהך דר"א אבל בהא אי נימא דגם בתיקו כן זה תלוי במה שלפניו שהשוה זה לזה וזה שכתב הש"ך וה"ה בתיקו לפי מה שכתבתי הרי שלא רצה להביא ראיה משם בתיקו כלל וזה ברור. גם מה שהביא עוד בתומים ראיה מדברי התוס' שם דסתרי אהדדי אדרבא מזה ראיה לשיטת הש"ך הנ"ל וכוונת התוס' דאי מספקא ליה לכתחילה אין להוציא כלל מדינא ולפיכך אם הוציא חייב לשלם אבל אי סבירא ליה כחד אי הוציא אין כאן טעות ופטור מלשלם כדברי הש"ך וזה ברור בכוונת התוס'. ומה שפירש בתומים בתוס' לא הבנתי אם כוונתו דיעבד כשכבר התפיס בהא וודאי לא מהדרינן עובדא אפילו היכי דאינו בגדר הכרעה שהרי בהך דר"א וודאי אינו בגדר הכרעה ואפילו הכי מהני תפיסה ואי בלא התפיס כבר ביארנו דגם הש"ך מודה דחוזר:
ד
אך מה שכתב הש"ך דאפילו לדעת הנ"י הכא שאני דהוי כתופס ברשות דמודה הנ"י שם ליתא דהתם שאני דבשעה שנתן נתן מרצונו לא מענין הספק והטענות שהיה ביניהם שבשעה שנתן עדיין לא היה סיכסוך ביניהם אבל כאן שנתן לו בטעות הוי כתופס ממנו בע"כ [ועיין הגהת מהר"ם שם בנ"י ותראה שכוון לזה] וראיה לזה ממה שכתב הרב בהג"ה בי"ד סי' שט"ו דתקפו כהן מוציאין אותו מידו וכתב הט"ז הואיל ומתחילה לא בא לידו בהיתר לא מהני תפיסה הואיל והוא עצמו אינו יודע אם הוא שלו [ונראה כוונתו אף דבעלמא מהני תפיסה בתיקו לדעת הפוסקים החולקין על הנ"י אפילו לא בא לידו ברשות הכא שאני שהוא עצמו אינו יודע אם הוא שלו) וכתב שם הרב בהג"ה דאפילו נתנו לו הישראל בטעות שהיה סבור שהדין הוא ליתנו לו ואח"כ נודע לו שאינו כן צריך להחזיר לו וכן הוא בפסקי מהרא"י סי' קס"ו אלמא דכהאי גוונא לא מיקרי תופס ברשות א"כ לדעת הפוסקים דבעלמא נמי בעינן תופס ברשות כל שנתן לידו מחמת טעות הדין לא מיקרי תופס ברשות ואף שיש לחלק בדוחק נראה ברור כמו שכתבתי ובלא"ה ג"כ לק"מ על הנ"י דסבירא ליה כמו שכתב הטור בשם הרא"ש דאפילו עדיין לא שילם קם דינא' בשק"ה וחייב לשלם דלא כהרמ"ה וכן מבואר להדיא בנ"י שפיר' נו"ב היינו נגמר הדין ולא נו"ב היינו לא נגמר א"כ לר"ש דמוקי בלא נו"ב אף עדיין לא שילם קם דינא בשק"ה ולפי זה שפיר כתב דבתיקו לא הוי כשק"ה ואם עדיין לא שילם אינו חייב לשלם מכח' פסק הדיין והשתא לא קשיא הא תפס ברשות דעדיין לא תפס כלל והוי כטועה בדבר משנה אבל לענין דינא קיימא לן כהרמ"ה ומ"מ לא מיקרי תופס ברשות כמו שכתבתי קודם ולפי זה דין זה אי טעה בתיקו נפל בבירא במחלוקת הפוסקים אי תפיסה מהני בתיקו לא הוי טועה כלל אפילו בשיקול הדעת ולמ"ד דלא מהני' תפיסה חוזר אפילו התפיס דהוי כטועה בדבר משנה ולא מיקרי תופס ברשות כנ"ל: (ג) א
אף על פי שגרם להזיק כתב הסמ"ע דאפילו נו"ב פטור ושכן דעת הרי"ף ועיין תומים שכתב דאין הכרעתו מכרעת דמה שהביא ראיה מדברי תוס' ומרדכי אין כאן עזר וסמך דלדידהו פלוגתא דר"מ ורבנן אף היכי דאילו הואי הוי הדר הילכך היכי דעביד מעשה חייב אבל להרי"ף דבדיינא אפילו לר"מ פטור באילו הואי הוי הדר אלמא אף דלר"מ שוה דין גרמי לעביד מעשה מ"מ פטור א"כ ה"ה בעביד מעשה עכ"ד [והנה לכאורה דבריו תמוהין שהרי התוס' פרק אד"מ כתבו זה למאי דס"ד דאפילו לר"מ פטור רק לבסוף מסקי דהך סוגיא רבנן הוא ע"ש וצריך לומר דכוונתו דאפילו לפי מה דס"ד היינו דלר"מ אף בעלמא פטור דאפילו גרמי לא הוי א"כ בעביד מעשה פשיעא דחייב אבל להרי"ף דבעלמא חייב דמיקרי גרמי רק דיין פטור א"כ לר"מ דשוה גרמי לעביד מעשה כמו שיפה כח הדיין בגרמי כמו כן בעביד מעשה ולפי זה לפי מה שאבאר לקמן אות ה' ו' בס"ד דגם להרי"ף היכי דאילו הואי הוי הדר לא מיקרי גרמי כלל אפילו אי לאו דיינא הוא כלל א"כ פשיטא שאין מקום לדברי התומים בזה] ואין דבריו נכונים כלל דפשיטא דדעת הרי"ף דבנו"ב בדבר משנה חייב דהא בשיקול הדעת כתב הרי"ף דבנו"ב חייב ולפי זה צריך לומר דהרי"ף מחלק בין דבר משנה לשיקול הדעת דבהא אין כאן כוונה להזיק טפי משק"ה א"כ מאי מקשה על הגאון טועה בדבר משנה נמי וכי משום שטעה בדבר משנה יהא נשכר שאני דבר משנה משק"ה שאין כאן כוונה להזיק גם אם נאמר דטעמו כדעת בעה"מ והרשב"א דדבר משנה שאני דהוי לי' לשייולי א"כ מהאי טעמא נמי פשיטא דלא קשיא על הגאון כלל וברור דלא סבירא ליה להרי"ף לחלק בין דבר משנה לשק"ה כלל א"כ כמו דבשק"ה ונו"ב חייב להרי"ף ה"ה בדבר משנה וזהו כוונת הש"ך להביא ראיה מדברי התוס' שם דהיכי דנו"ב לא הוי אילו הואי הוי הדר דטובא עביד א"כ אם נאמר דאף דטובא עביד פוטר הרי"ף בדבר משנה משא"כ בשק"ה א"כ מאי מקשה על הגאון וזהו כוונת הרמב"ן שכתב וכן נראין דברי רבינו הגדול ז"ל וכן מבואר בלשון הש"ך שכתב וכן נראה באמת דעת הרי"ף שהבאתי לעיל דכל היכי דחייב משום דיני דגרמי אף בדבר משנה חייב והיינו כמו שכתבתי מדקא מקשה על הגאון טועה בדבר משנה נמי וכי משום שטעה בדבר משנה יהא נשכר ש"מ שאין לחלק ביניה' וכל היכי דבשק"ה חייב להרי"ף בנו"ב ה"ה בדבר משנה וזה ברור:
ב
אמנם הרשב"א בחידושיו פרק אלו טריפות כתב להדיא דלהרי"ף אפילו נו"ב פטור בדבר משנה ומכח זה כתב דעובדא דרבא התם בטועה בשק"ה הוי והנה לכאורה דברי הרשב"א תמוהין שכתב וז"ל לפי מה שסדר רבינו אלפסי בענין טועה בדבר משנה ושק"ה שלו צריכין אנו לפרש דרבא טועה בשק"ה היה אבל טועה בדבר משנה אפילו נו"ב פטור והשתא אם כוונת הרשב"א שכך הדעת נותנת בעצמו אם בנו"ב חוזר ממילא פטור ולא הביא ראיה רק דחוזר קשה מאי איריא ברי"ף הא לית מאן דפליג בזה דטועה בדבר משנה חוזר לעולם ואי כוונתו להוכיח מהרי"ף דפטור בנו"ב היכן נזכר זה ברי"ף ואדרבא לפי מה שהוכחתי מוכח להיפך. אבל המדקדק בדברי הרשב"א יראה שלמד כן מסידורו של הרי"ף שכתב פאד"מ וז"ל ושמעינן השתא דהיכי דטעה בדבר משנה לעולם חוזר בין נו"ב בין לא נו"ב דר"ח לא פליג בין נו"ב ללא נו"ב אלא בטועה בשק"ה וכו' וזו אינה צריכה לפנים ולא לפני ולפנים אבל היכי דטעה בשק"ה הא מילתא וודאי צריכה עיונא ודיקדוקא וכו' ואשכחנא בה ה' בבי עכ"ל. והשתא אי נימא דבטעה בדבר משנה וליתא דתיהדר יש חילוק בין נו"ב או לא נו"ב א"כ הנך ה' בבי איתניהו נמי בדבר משנה כמו בשק"ה ולמה קאמר הרי"ף דדבר משנה אין חילוק כלל ואינה צריכה לפנים הא הנך ה' בבי מדין תשלומין מיירי ולענין תשלומין גם בדבר משנה איתניהו בליתא דתיהדר אלא פשיטא דלדעת הרי"ף אפילו נו"ב פטור בדבר משנה ולפי זה דברי הרי"ף לכאורה סותרין זה את זה ולפי שנראה לפע"ד שרוב המחברים לא כיוונו יפה בפי' דברי הרי"ף ז"ל פאד"מ צריך אני להאריך ולברר הדברים על נכון ועל פי זה יתבאר על נכון דין דבר משנה ונו"ב לדעת הרי"ף כמו שאבאר הנה הרי"ף פאד"מ העתיק דעת גאון דבלא נו"ב וליתא דתיהדר חייב לשלם והשיג עליו הרי"ף דע"כ לא דן ר"מ גרמי אלא בעלמא אבל בדיין לא דאל"כ אין לך אדם שאינו מומח' שנעשה דיין לעולם ועוד אי משום דינא דגרמי קא מחייבת ליה טועה בדבר משנה נמי וכי בשביל שטעה בדבר משנה יהא נשכר וכו' ע"ש. והנה רוב המחברים ובראשם הרמב"ן ואחריו הש"ך ס"ק א' אות א' ובתומים ס"ק ג' הבינו דעת הרי"ף דהטעם דפטור בדבר משנה הוא משום דלא דיינין דיני דגרמי בדיינא וזה שהשיג על הגאון דלפי דבריו דגם בדיינא איכא גרמי טועה בדבר משנה נמי אלא וודאי משום דלא דיינין דיני גרמי בדיינא הילכך בין בשק"ה ולא נו"ב בין בדבר משנה וליתא דתיהדר פטור אפילו לר"מ אבל היכי דליתא דיינא כגון בעלמא אפילו באילו הואי הוי הדר איכא גרמי ומחייב לר"מ [אבל באינו מומחה ולא קבליה פטור מטעמא אמרינא כיון דלאו דיינא הוא לא הוי למיסמך עליה בדין תורה ואינו חייב אלא בכפיה כמו שביארנו לעיל ס"ק א' אות ו' ונ"מ בעלמא כגון מראה דינר לשולחני דאז חייב לר"מ] זהו מה שהבינו הם לשיטת הרי"ף ז"ל: