אור ברסלב

תפארת יעקב חושן משפט חלק א· רבי יעקב גזונדהייט

על חו"מ סימן כד

על חו"מ סימן כג

א אין נזקקין אלא לתובע תחילה. כבר האריכו כל הפוסקים בביאור דבר זה ולא העלו דבר מחוור וכבר העיד הש"ך שכל דבריהם אינם נכונים גם מה שפירש הוא כבר השיגו בתומים שאין מקום לדבריו גם בלא"ה אם יש לו קרקע הוי הילך ואי אין לו קרקע רק מטלטלין יכול ליתן לו משכון למ"ד משכון הוי הילך אבל לפעד"נ פי' פשוט ונכון ותמהני על כל הפוסקים שדחקו עצמן ולא פרשו כן והוא דבסנהדרין ילפינן הך דינא מפסוק בישעיה אשרו חמוץ ושם כתוב אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה והנה ידוע דפסוק זו מיירי מדין קדימה להקדים יתום לאלמנה כמו שכתב זה הרמב"ם להדיא פרק כ"א מה"ס הלכה ו' וזו היא הכוונה נזקקין לתובע תחילה הוא ג"כ לדין קדימה פי' שבא התובע וקיבל לפני ב"ד שיזדקקו בדינו להוציא מחבירו מה שחייב לו ושוב בא דין אחר בנתבע אחד שיודע שחבירו יש לו תביעה עליו ורוצה שיזדקקו לו בדינו שישבע לו ויפטר ויסתלקו ממנו על זה כתוב קרא אשרו חמוץ דנזקקין לתובע תחילה שהוא חמוץ פי' עשוק משא"כ נתבע אינו חמוץ ועל זה קאמרי נהרדעי דאם זיילי נכסי דנתבע מתחת שחבירו מוציא עליו קול שחייב לו ויש לו היזק מחמת זה נזקקין לו תחילה והוא חמוץ טפי כיון שיש לו הפסד מחמת זה וזה הפירוש הוא פשוט ונכון ולק"מ מכל הקושיות וקרא גם כן בהכי איירי וכן נראה עיקר לדינא [ועיין בב"י שהביא תשובת הרשב"א באחד שקיבל בפני בית דין שחבירו תבעו ועל ידי זה נכסיו נפסדין וכתב דבית דין כופין את התובע שידון עמו מה שאין כן בלא זילי נכסי אין כופין אותו ע"ש]:

והנה הרמב"ם ז"ל השמיט הך דינא דאין נזקקין אלא לתובע תחילה ותמהו המחברים למה השמיטו ונרא' לפע"ד ליישב דמקודם קאמר דקרא אתיא להמע"ה ופריך רב אשי פשיטא מאן דכאיב ליה כאבי אזיל לגבי אסיא ומשני דאתיא לנזקקין לתובע תחילה ויש לתמוה מאי קושיא תינח בתובע לחבירו מנה בלא עדים וכופר להד"ם או פרעתי שפיר יש להקשות דפשיטא שהוא פטור ומי שמכחישו ובא להוציא ממנו צריך להביא ראיה משא"כ אם הלוהו בעדים ותבעו וטוען פרעתי וא"כ מאי קושיא פשיטא הא איכא למ"ד המלוה את חבירו כעדים צריך לפרעו בעדים וא"כ להך מ"ד המוחזק צריך להביא ראיה שפרעו ולא המוציא וא"כ למ"ד דאין צריך לפרעו בעדים וגם בזה גדול כת המוחזק א"כ פשיטא דאיצטרך קרא להכי וליכא למימר דאפילו למ"ד צריך עיקר הטעם כיון שהלוהו בעדים לא הימניה והוי כאילו התנה אל תפרעני אלא בעדים ולא משום דאיתרע חזקת ממון דיליה רק משום תנאי וכל תנאי שבממון קיים א"כ למ"ד אין צריך לית ליה הך סברא דהוי תנאי אבל בהא כ"ע מודו דחזקת ממון לא איתרע ולכך אי אפשר לאוקמא קרא להכי אבל באמת הא וודאי ליתא דהא התם ר"י סובר צריך לפרעו בעדים ור"י גופא קאמר סוף פרק איזהו נשך דאסור להלוות בלא עדים וכל המלוה את חבירו בלא עדים עובר על לפני עור לא תתן מכשול אפילו לת"ח ע"ש א"כ פשיטא דאינו מוכרח שהיה תנאי דהא איצטרך להלוות בעדים שלא יעבור בלאו וע"כ צריך לומר דטעמא דהך מ"ד משום דכיון דהחייוב נודע על פי עדים שלקח ממון מזה אי אפשר להוציא עצמו מידי חיובו רק שיפרע בעדים כיון שהחיוב וודאי לפנינו והפרעון ספק והא דמשני התם שאני התם דהא הימניה הכוונה דאז מבואר דהימניה משא"כ אי לאו הכי כל שאינו ידוע דהימני' חייב לשלם ואף דהוא מוחזק לא מהני חזקתו כיון שידוע על פי עדים שנתחייב ומ"ד פטור סובר דאכתי אלים חזקת ממון דילי' ולא איתרע א"כ פשיטא דקשה קושיא הנ"ל דיש לומר קרא להכי אתיא וצריך לומר דוודאי הך מ"ד מעיקרא דקאמר דקרא אתי להמע"ה באמת כך כוונתו רק רב אשי פריך למ"ד צריך לפרעו בעדים קרא למאי אתי ועל זה משני דאתי לכדרב נחמן ולפי זה לדידן דקיימא לן אין צריך לא מוכח הך דינא דנזקקין לתובע תחלה ובהכי ניחא ג"כ מה שהקשו התוס' על רש"י במה נפשך אם מביא עדים תוך ל' מדוע אין שומעין לו ואם מביא עדים לאחר ל' פשיטא דלא משגחינן בי' ולפי הנ"ל ניחא דיש להבין דקודם קושיא זו הקדימו התוספות דרש"י מיירי בשטר דבעדים המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים אח"כ הקשו קושיא הנ"ל והנה נראה בעליל דבלא"ה לא היה מקום להקשות לרש"י ויש להבין מ"ש וצריך לומר כך דוודאי אילו היה הדין המלוה בעדים צריך לפרעו בעדים ואינו נאמן לומר פרעתי א"כ תינח פרעתי אינו נאמן כיון שהלוהו בעדים אבל תפסת משלי דזו אינו בידו רק מעצמו תפס א"כ לא שייך לומר דהיה לו לפרוע בעדים וא"כ למה לא יוכל לפטור עצמו בטענה זו וצריך לומר משום דבאמת כך הדין דלעולם מוציאין ממנו תביעה זו שהוא מודה ומה שיש לו לתבוע תביעה אחרת יתבע הוא אח"כ וא"כ אח"כ הוי הוא כופר הכל וכמו כן אם מביא עדים ואינם כאן לא משגחינן בו כיון שהיא תביעה אחרת ובוודאי אלו היה טוען על תביעה של זה בעצמו היה נאמן לולי משום דהיה לו לפרוע בעדים וטענה אחרת הי' נאמן ג"כ לולי משום דהיא תביעה אחרת ואין מערבין תביעה בתביעה רק זה תובע תחלה ומוציא ואח"כ יתבע הוא וממילא יפטר משא"כ אי זיילי נכסי אז מערבין תביעה בתביעה ושפיר נזקקין לנתבע ויצא זה כנגד זה רק דהתוס' הכריחו דמיירי בשטר ושפיר הקשו דפשיטא דאין אנו משגיחין בו ואם יש לו עדים בפנינו פשיטא דנזקקין ודו"ק ולפי הנ"ל ניחא כיון דהוכחתי דעיקר הקושיא הוא רק למ"ד צריך לפרעו בעדים ולק"מ לרש"י כנ"ל ולפי זה אף אם יפרש הרמב"ם כרש"י אתי שפיר כיון דכל הסוגי' למ"ד צריך לפרעו הוא כנ"ל ואנן קיימא לן אין צריך לפרעו בעדים ולכך השמיטו:

אמנם אף שכל דברינו הנ"ל לכאורה נכונים ומוכרחים מכח קושיא הנ"ל מ"מ קשה עלי לחדש דין נגד הפוסקים שכולם הסכימו הך דנזקקין לתובע תחלה להלכה נאמר זולת הרמב"ם שלא הביאו לכן נראה לפענ"ד ליישב דעת הרמב"ם בדרך אחר והוא דוודאי קשיא לי' להרמב"ם לכל הני פירושים כמו שהקשו הם בעצמם כמו שכתב הש"ך לזה פי' הוא דהך קרא אתיא להכי דבפרק שני דייני גזירות דף ק"י נחלקו ר"נ ור"ש בשנים שהוציאו שני שטר חוב זה על זה דר"נ סבר זה גובה וזה גובה ור"ש סובר הפוכי מטרתא למה לי ומפרש בגמרא דר"ש מודה שאלו היה נפקותא בזה היה הדין דזה גובה וזה גובה אפילו לר"ש רק דסובר בשל אדם הן שמין ואין כאן נפקותא ע"ש. אבל בירושלמי התם מבואר להדיא דר"ש סובר דכך הוא עיקר הדין דכל שזה חייב לזה וזה לזה אינו מהראוי שיגבה שום אחד מהם שכל שטרו של כל אחד ואחד נידון כשובר לשטר השני ואין בית דין נזקקין לזה [ועיין מ"ש לקמן סי' פ"ה בזה] ולפי זה מבואר דיש מקום לומר דכל שני תביעות זה על זה אין ב"ד נזקקין דנידון כשובר לזה סובר הרמב"ם דהך קרא להכי אתא דלא כהירושלמי רק כגמרא דילן דלאותו שתובע ורוצה לגבות ב"ד נזקקין להגבותו. ולפי זה יש כאן שני ענינים האחד שיש לו לזה עידית ובינוניות ולזה זיבוריות ואז כל אחד מהם שיגבה תחלה ירויח אותו שיש לו זיבוריות דבשלו הן שמין רק שזה שיש לו עידית ובינונית אינו רוצה לגבות כלל לכך ב"ד נזקקין ומוציאין ממנו ובזה פשיטא דהדין דאפי' זיילי נכסי נזקקין דזה דזיילי ניכסי אינו מעלה רק להגבות לנתבע תחלה אבל כאן אף אם יגבה הוא תחלה יהא כן דזה לא אמרינן דלא יגבה כלל משום דזיילי נכסי ויש עוד נ"מ כגון שיש לו לזה עידית ולזה זיבוריות ובעל הזיבוריות קדם תבעו ואז אם יגבה בעל הזיבוריות קודם ירויח משא"כ אם יגבה בעל העידית קודם ועל זה אמרינן דאי לא זיילי נכסי דנתבע אז הדין דנזקקין להגבותו ואין מגבין לנתבע תחלה כדי שלא ירויח משא"כ אי לא זיילי נזקקין לתובע תחלה וגובה עידית ואין להקשות כיון דאי זיילי נכסי נזקקין לנתבע תחלה א"כ אין לך זיילי גדול מזה שיחליף עידית בזיבוריות הא ליתא דוודאי אם אותה הגבייה הראשונה הוא בדין לא משגחינן במה שיבוא אח"כ הפסד בגביותו דהא כך יהא הדין ולא מיקרי פסידא משא"כ אם מיד בגבייה ראשונה יש לו פסידא בגבייה זו אז אין נזקקין לו תחלה רק לנתבע [וכן מוכרח לומר לפי' המרדכי לשיטת רש"י ודו"ק ולפי זה לדידן דקיימא לן בכתובות שם ולקמן סימן פ"ה דאפילו קדם תבעו לבעל העידית מ"מ כיון דבהדי הדדי אתו למיגבי יהבינן זיבוריות לבעל העידית ברישא אף דלא זיילי נכסי א"כ נשאר הך דינא דנזקקין לתובע תחלה באופן הראשון הנ"ל ובזה אין מקום לחילוק זיילי נכסי כיון דאפילו יגבה הנתבע תחלה ירויח כנ"ל וכן פסק הרמב"ם בהדיא סוף פרק י"ד מהלכות מלוה ולפי הנ"ל היינו הך דינא דנזקקין לתובע תחלה ודלא כנהרדעי רק כפי סוגית הש"ס דפרק שני דייני גזירות וע"ש בתוספות פרק שני דייני גזירות שהקשו באמת הא אין נזקקין רק לתובע תחלה וע"ש שתרצו דשאני התם דאית ליה פסידא וזה לא סבירא ליה לרמב"ם דאם כן למה להו לנהרדעי למימר דזיילי נכסי הוי להו למימר בפשיטות דיש לזה עידית ולזה זיבוריות אלא ברור דלנהרדעי באמת נזקקין והסוגי' הנ"ל חולקת ופסק הרמב"ם כסתמא דש"ס התם ובזה מיושב דשם לא הזכיר הרמב"ם בפי' הך דינא דמאי חזית ואדרבא בראש דבריו משמע דדוקא ביש לו נכסים בשוה אין נזקקין רק לבסוף כתב דוקא בעידית ובינונית. ולזה זיבוריות נזקקין ולפי הנ"ל ניחא משום דמספקא ליה מכח הך מילתא דנהרדעי כאן לכך השמיטו ודוק היטב אבל מ"מ לענין הדין ברור דהפי' כמ"ש בתחלה דתובע בדין זה ונתבע בדין אחר מקדימין לתובע אם לא דזיילי נכסי דנתבע כנ"ל:

ב בענין שלא יוכל לומר פרעתי. והמרדכי חולק דאפי' היכי דיש לו מיגו אינו נאמן לפטור עצמו בטענה אחרת, ואני תמה דאי ס"ד דכוונת רש"י כן תקשי ליה ממשנה ערוכה פרק שבועת הדיינין דמחולקין זה תובע סלע הלויתיך וזה השיב אמת כן אבל המשכון היה שוה יותר והדין דישבע הלוה שבועה דאורייתא וקשה הא זה הדין הוא ממש דינו של רש"י ונזקקין לתובע תחלה וגובה שקל והוא יתבע ממנו זהב ופטור דהוי כופר הכל והוא תמוה מאוד ועיין תומים ס"ק ב' מה שהקשה על הסמ"ע ודבריו תמוהין ואין להאריך כי כבר קדמני הרב בעל קצה"ח והשיג עליו בזה והעיקר כהסמ"ע בזה דאפי' נפחת ומודה שהם מחולקין בפחת דינא הכי:

אמר המחבר למען היות הסימן הזה רב הכמות ורב האיכות ועל הרוב דעתי היפך דעת הפוסקים האחרונים ז"ל שקדמוני לזאת מודיע אני לכל מעיין כי אין אני גוזר אומר קבלו דעתי כי מי אני לבוא אחרי רבותינו הגדולים נוחי נפש ז"ל וגם ח"ו לא לקנטר בהלכה באתי רק הנלפע"ד אחר העיון הדק היטב בש"ס ופוסקים כתבתי דברי דרך מו"מ בלבד. והמעיין אל יהי אץ להשיב על דברי כי אם אחר העיון והשקידה רבה בסוגית הש"ס ובלשונות הפוסקים הראשונים אז לו משפט הבחירה:

תוכן העניינים

תפארת יעקב חושן משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה